אור ברסלב
ויאמר יצחק חלק א שאלות ותשובות יורה דעה › סימן צג

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

שאלות ותשובות יורה דעה · סימן צג

סימן צא

תשובה לכהה"ר אהרן ן' מוייאל נר"ו לאזראן יע"ה:

על מאי דשאילנא מקמיה לחוות דעתי קלה כמות שהיא בחביות של עץ שנשלחו בספינה ע"י גוי והיו נתונים בשק שהתפירו מבפנים ופי השק תפרו בחוט א' וקושר ב' ראשי החוט וחתם עליהם וכשהגיעו החביות ליד הישראל שנשלחו אליו מצאו כ' חביות מהם השק שלהם קרוע וכל החביות הברזא שמן הצדדים אין עליה שום חותם שלא חתם רק הברזא שבראשה והישראל ששלח היין כתב לישראל שנשלח אליו שחתומה בשעוה ושם הישראל חקוק על השעוה. וכשבאו החביות לא מצאו על הברזא רק השעוה בלבד בלי שום אותיות. וגם הברזות היו רפויות ועל זה אסרו כל החביות אחר שבנקל יכול הגוי להוציא היין מהברזה. וחילייהו דהאוסרים ממ"ש מור"ם סי' קי"ח ס"ד אם שולה איזה דבר בשק וחתם השק אינו אפילו כחותם א' וכו' ומיירי בשק שתפירותיו מבפנים כמ"ש הרב פר"ח. ובנ"ד אחר שהיה הטאפו בלא חותם הגם שהיה נתון בשק שתפירותיו מבפנים אסור. וכתב כת"ר ע"ז וז"ל ולענ"ד נראה פשוט להתיר חדא שהגם שהפר"ח פי' דברי מור"ם בשק שתפירותיו מבפנים. הנה עינא דשפיר חזי דברי מור"ם במקודם יורה שהרב לא דבר רק בשק שתפירותיו מבחוץ. וזה לך לשון הכל בו שממנו הועתק לשון מור"ם ז"ל כתב הר"פ צריך לעשות חותם על הבשר שאם עשה חותם על השק לא מהני שהרי יכול לנקוב השק ולהחליף הבשר. ואם איתא דאיירי בשק שתפירותיו מבפנים וחתם ע"פ השק הלא אם יקרע השק יהיה ניכר. אלא ודאי מיירי בשק שתפירותיו מבחוץ. וכן הבין בדבריו הרב עדות ביהוסף שאלה ט"ל וכו' עד כאן:

ואני אומר כמה רב גובריה להשיג על הרב פר"ח ולהבין בדבריו דברים אשר לא כדת דמ"ש מור"ם אם שולח איזה דבר בשק וחתם השק אינו אפילו בחותם א' מיירי בשק שתפירותיו מבפנים. דבר זה לא ניתן ליאמר כלל שהרי הפיכת התפירות מבפנים ליכא מאן דאמר דלא הוי חותם כמו שיראה המעיין בדברי הפוס'. ודברי הפר"ח על דברי מור"ם ברור מללו אין בהם נפתל ועקש. דמ"ש מור"ם בתחי' דבריו אם שלח איזה דבר בשק וחתם השק אינו אפי' כחותם א' וציין בזה המרשים כל בו בשם הר"פ. ודאי דמיירי בשק שתפירותיו מבחוץ דבזה הוא דקאמר הכל בו דלא מהני חותם על פי השק דאף שחתם פי השק לא יושיענו זה דכיון שכל השק תפירותיו מבחוץ יכול לנקוב השק ולהחליף הבשר. ובדין זה לא דבר כלום הרפ"ח. ועל מה שסיים מור"ם אח"ך וכתב אא"כ הפך התפירות לפנים כתב הרפר"ח סקי"ט וז"ל דאז מהני חתי' השק במקום חותם א' ע"כ. ור"ל דע"י הפיכת התפירות הוי חתי' פי השק חותם א' משא"כ כשלא הפך התפירות דחתימת פי השק לא הוי חותם כלל דבנקל יכול להסיר התפירות שבשק ולזייף ולחזור ולתופרם. ואלה היו דברי הרב עדות ביהוסף שהעתיק דברי מור"ם ורצה לאסור הקופה התפורה כנהוג דלא הוי אפילו כחותם א' אפילו חתם את פיה כמו השק שהתפירות מבחוץ ומ"ש עוד מור"ם וז"ל ואם חתם הדבר ששלחו גם השק הוי כשני חותמות ע"כ. כ' הפר"ח ס"ק כ' וז"ל גם השק. פי' שחתם השק בהפיכת התפי' הו"ל חתימת השק וחתימת הדבר ששלח ב' חותמות ע"כ. ור"ל דמ"ש מור"ם גם השק אי' ר"ל חתי' פי השק בלבד אלא בהפיכת התפירות דהפיכת התפירות עם חתימת פי השק הוי חותם א' ועם חתי' הדבר השלוח הוי חב"ח וא"כ לפ"ז הכא בנ"ד אף החביות שנשאר השק שלהם שלם ותפי' מבפנים אין להם רק חותם א' דהיינו השק ועדיין חסר חותם שני כדי להתיר אחר שברזא אחת היא בלי חותם:

ועל מ"ש כת"ר וז"ל ודבר זה מוכרח מצד עצמו דאלת"ה מה יועיל החתימה שעל הברזא הרי יכול להוציא יין מבין הנסרים וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם שכתב מרן בסי' ק"ל ליתן החבית של עץ תוך השק שתפירותיו מבפנים. אלא ודאי כל שנתן החבית תוך השק שתפירותיו מבפנים וחתם פי השק אין צריך יותר עכ"ל:

אשאלך והודיעני ולדידך מי ניחא דכיון דלשלוח יין ביד גוי בעינן חותם בתוך חותם א"כ מה הועילו בתקנתם ליתן החבית תוך השק שהתפירות מבפנים. והלא לגבי בין הנסרים אין כאן רק חותם א' דהיינו הפיכת התפירות. ואיה איפה חותם שני להציל על בין הנסרים:

ומ"ש שכל שנתן החבית תוך השק שתפירותיו מבפנים א"צ יותר דהיינו חותם אחר. דבר ה א"א לאומרו שהרי דברי מרן בש"ע לקוחים מדברי הר"י בר יהודה שהובא ברבינו הטור שם שכ' וז"ל אבל ר"י בר יהודה השיב לרש"י דחביות של עץ אסורו' לשלוח ע"י גוי אפילו בחב"ח ודוקא בחביות של חרס וכו' די בחתי' פיהם בחב"ח אבל בחביות של עץ יכולים להוציא היין בין הנסרים וכו' הלכך אין להם תקנה אלא להכניס כל החבית בשק שאין בו שום תפירה מבחוץ ויחתום פי השק וכו' ע"כ. הרי מבואר דתקנה זו ליתן החבית תוך שק וכו' היינו לחששת בין הנסרים דוקא אבל לעולם דמלבד זה צריך חותם ע"פי החבית ועל פי הברזות. ולקמן נבאר הטעם דלגבי בין הנסרים די לנו בחותם השק בלבד:

ומה שהביא מהרב פמ"א לאו שמיה מתייא דהתם מיירי שהחביות היו חתומות בחב"ח אלא דלחשש בין הנסרים כתב דאפשר דמה שהצריך מרן נתינת תוך השק שהתפירות מבפנים חששא זו היינו לכתחילה אבל בדיעבד אין לאסור. וגם בזה מצינו להרב יכין ובועז ח"א סי' קי"ט וסי' ק"ך שאסר היין בשהייה אף שחתם החבית בחב"ח לחששא זו של בין הנסרים וכ"כ שם משם הרשב"א והרשב"ש ומסיק וכתב וז"ל וכיון שכל הגדולים הסכימו שיש לחוש לחביות של עץ מי יוכל להכניס ראשו בין ההרים הגדולים האלה וכו' ולסמוך על דעות חלושות ולהתירו בכך והרי האוסרים רבו על המתירים ודבריהם דברי טעם הם. כ"ש שמצינו ברבנים האחרונים ז"ל שהורו לאסור עכ"ל הצ"ל:

גם הרב חק"ל י"ד דף רע"ט ע"ד הבין בדעת מרן דדעתו לאסור בלא שק אף בדיעבד הן אמת שכתב שם דבהפסד מרובה יש להתיר יעו"ש איך שיהיה כ"ז הוא לחשש בין הנסרים דוקא אבל הכא בנ"ד חששא זו של בין הנסרים ליתיה אחר שנתון בשק שהתפירות מבפנים שהוא התיקון שפ' מרן בש"ע אלא דהעיקר חסר דהיינו הברזות שהן רפויות ואין עליהם חותם ואין כאן רק חותם השק דלדעת מרן יש לאסור בחותם א' אף בדיעבד כמו שנבאר:

ומ"ש עור וכן הורה הלכה למעשה הרב בנימין זאב. הרואה באותה תשובה סי' שנ"ג יראה בעיניו דפסק כסברת ר"ת דיין משתמר בחותם א' משא"כ דעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו דאינו ניתר אלא בחב"ח. גם הרב עבודת הגרשוני אזיל בשיטת מור"ם שפ' בסי' ק"ל דבדיעבד מותר בחותם א' וע"ז קאמר דכיון דכש מוליכין היין כדרך דרכם להדק המגופה יפה יפה הו"ל כחו' א' יעו"ש סי' צ"ח:

ומ"ש וז"ל וכ"ש דבנד"ד היו ב' חותמות סתימת המגופה והשק והגם שכתבו שהמגופה היתה רפויה אימור ע"י טלטול הדרך נעשית רפויה וכו' ע"כ אחר שהמגופה רפויה איה איפה החותם ואדרבא אחר שהשולח יין דרך הוא להדק המגופה כשנמצאת רפויה תלינן בגוי והגע עצמך לדעת מור"ם דמתיר בדיעבד בחותם אחד והדוק המגופה הוי כחותם אם מצא המגופה רפויה היתכן לתלות בטלטול הדרך ולהתיר זו לא אמרה אדם מעולם ומינה לדעת מרן דבעינן ב' חותמות להתיר כשנמצאת המגופה רפויה אף שנשאר חותם השק אין להתיר:

שוב מצינו להרב חק"ל י"ד דף ר"פ ע"ב שהוכיח מסוגית הש"ס דמאי דאמרי' שהדוק המגופה הוי חותם היינו דוקא במפקיר אי נמי בשולח דבצירוף חותם ב' הוי ההדוק חותם. אבל ההדוק לחוד בשולח לא הוי חותם כלל דכיון שדרך השולח יין ממקום למקום להדק המגופה שלא ישפך יינו אין כאן שום שינוי כלל ובחותם א' עכ"פ בעינן שיעשה שום שינוי לסימן לא כדרך שעושים הגוים השולחים יין יעו"ש:

ומ"ש עוד וז"ל וכ"כ הרב עבודת הגרשוני דאנן סהדי הרוצה לשלוח יין ממקום למקום מהדק המגופה הרק היטב ע"כ. אכתי לא ידענא מה ראיה מביא מאותו נדון דשאני התם דנמצאת המגופה מהודקת אלא דכיון דלפי דברי הרב הפוסק שם שכתב דההידוק לא חשוב חותם כלל. בא רעהו וחקרו הרב הנזכר דשפיר הוי חותם א'. מה שאין כן בנ"ד שנמצאת המגופה רפויה. ומה שהתיר הרב היינו דאזיל בשיטת מור"ם להתיר בחותם א' כמ"ש:

ומה גם דהרב חק"ל שם הביא דברי הרב עבודת הגרשוני שהתיר בחותם ההדוק כיון שכן דרך שולחי היין להדק המגופה. וכתב עליו הרב דאדרבה היא הנותנת דכיון שדרך לעשות כך לא חשיב חותם דבעינן שינוי מהדרך הנהוג יעו"ש ע"ג שהביא ראיות לדבריו. באופן דהכא בנ"ד לגבי המגופה הרפויה לא נשאר בידינו כי אם חותם השק ולדעת מרן אין להתיר:

ומ"ש דלמאי ניחוש לה דאם קרע הגוי השק היה ניכר כיון שתפירותיו מבפנים והלא בכל דבר החתום בחותם א' נימא הכי אחר שאם יזייף יוכר זיופו ולמה הצריכו ב' חותמות לחתום הדבר השלוח וליתנו בתוך השק שתפירותיו מבפנים והיה די ליתנו בתוך השק שהתפי' מבפנים ולחתום פי השק ואם יקרע הגוי השק יוכר זיופו. אלא דמה שהצריכו חז"ל ב' חותמות משום דתרתי בעינן א' שיש טורח לזייף. ב' שאם יזייף יוכר זיופו כמבואר כל זה בפוסקים:

ומ"ש וז"ל ועוד אפילו נימא שודאי הוציא הרי פ' מרן סי' קכ"ד סי"ד דוקא אם הברזא עוברת אבל אינה עוברת מותר אפי' בשתיה וכתב מור"ם דוקא היכא דידע הגוי שהברזא היתה עוברת ובנ"ד ליכא מאן דפליג דלא ידע הגוי אם הברזא עוברת אם לאו ולא יהא אלא ספק שרי כמ"ש הרש"ך וכו' ע"כ. תמהני עליו מה דמות יערוך נד"ד לההיא דהתם מיירי שהחבית ברשות ישראל וראה הגוי שהוציא הברזה דיש לנו לחוש שמא כשהוציא הברזה שכשך ביין ובההיא קאמר מרן שאם היתה הברזה נוגעת ביין אסור שא"א שלא שכשך אבל אם אינה עוברת עד היין בענין שא"א לו לשכשך מותר. וכתב מור"ם ע"ז דאף בעוברת עד היין אם לא ידע הגוי בזה הו"ל מגע גוי שלא בכוונה ע"י דבר אחר. וכתב ע"ז הרש"ך דכל היכא דלא ידעינן אם ידע הגוי אם לאו תלינן להקל. אבל הכא בנ"ד בשולח למקום אחר ע"י גוי לצד שנאמר שהגוי הסיר הברזה אף שהברזה אינה עוברת כל השוליים דליכא למיחש לשכשוך. מ"מ עדין יש לחוש שמא שתה מהחבית ע"י מיניקת שנאסר כל היין שבחבית כמ"ש שם סי"א:

ובר מן דין אף אם לא היה שותה במיניקת מ"מ כשחזר הגוי והניח הברזה במקומה נאסר מה שבחבית עד הברזה בהנאה ומה שלמטה מהברזה מותר בהנאה ואסור בשתיה כמ"ש מרן שם סכ"ג בנשמט הפקק והניח גוי ידו במקום הנקב וכתב שם הרש"ך ס"ק ס' וז"ל והניח גוי ידו וכו'. כ' ב"י וה"ה לסותם הנקב בברזה קצרה שאינה עוברת כל עובי השוליים וכ"כ הרב בסמוך עכ"ל. ור"ל שאם עוברת השוליים הכל אסור בהנאה שא"א שלא שכשך כמבואר שם בב"י יעו"ש. וכתב שם הרט"ז ס"ק כ"ד וז"ל כל היין שמראש החבית. כי כל הנעצר שם מחמת הגוי שהיה יוצא לולא אחיזתו הו"ל כאלו נגע באותו חלק כולו כיון שהוא מונעו מלצאת ומה שלמטה מן הנקב אסור בשתייה והוא מחמת חבורו אל העליון האסור וזה גרע טפי מנצוק חבור כי איך יתכן שהעליון אסור ומה ששוכב תחתיו יהיה מותר וכו' ע"כ וכ"כ הרש"ך שם ס"ק ס"א ולפ"ז מ"ש כת"ר וז"ל מה אית לך למימר שמא בחזרה שכשך מאן לימא לן שלכוונת נסוך שכשך וספק להקל ע"כ. ממה נפשך אם הברזה עוברת עד היין אין לנו להקל ולומר מאן לימא לן וכו' שהרי כתב מרן שאם הברזה עוברת א"א שלא שכשך. ואם אינה עוברת ליכא שכשוך. לא נשאר בידינו כ"א דלא ידענא אם הגוי יודע שהברזה עוברת אם לאו ומ"מ הכא בנ"ד לא יושיענו זה אחר שבחזרת הפקק מנע היין מלצאת ונאסר היין כמ"ש:

ומה שהביא ממ"ש הרש"ך סי' קכ"ד ס"ק ל"ג משם הגאון מהרא"ם ז"ל דהיכא דאיכא לספוקי אי נגע בכוונה או לא תלינן להקל וכו'. דינו של הגאון ז"ל הוי שלא כדעת מרן שהרי כתב כשנשמטה הברזה והניח הגוי ידו וסתמה שאע"פ שהיה שם ישראל אפשר שבשעה שנשמטה הברזה היה הגוי יותר קרוב מהשומר ישראל ולא רצה הגוי להמתין השומר לסתום הנקב כדי שלא יהיה היין נשפך עד שיסתום השומר. והוקשה לו ע"ז דניחוש שמא הגוי וישראל היו שניהם יחד במקום א' וקדם הגוי לסתום דודאי כוונתו לנסך לזה קאמר דכל היכא דאיכא למתלי תלינן להקל וכו' ואמרי' שכוין להציל היין יעו"ש בדבריו בסי' נ"ו. ומה שהביא הרש"ך מהגאון הנז' היינו לחלוקת שהוציא הגוי הברזה דוקא שכתב מור"ם ע"ז שאם לא ידע הגוי בהברזה עוברת הו"ל מגע גוי שלא בכוונה וכתב ע"ז הרש"ך דכל היכא דלא ידעינן אם ידע הגוי או לא ידע תלינן להקל והביא ראיה לדבריו מדברי הגאון הנז'. אבל היכא שסתם הגוי הנקב הרי כתב מרן שם סכ"ג שכל היין אסור. ועל מ"ש מור"ם בהגה ודוקא שהיה שם ישראל וכו'. כתב הרש"ך ס"ק ס"ג וז"ל והרא"ש והטור ס"ל דאין חלוק דאפילו אין שם ישראל לא מקרי טרוד במלאכתו וכו' מיהו בתשו' ר"א מזרחי סי' נ"ו פ' בסתם כהראב"ד ולא הביא דעת הרא"ש כלל וכו' ובאמת לא ידעתי למה דהא קי"ל הלכתא כבתראי ובפרט שהרא"ש מביא דברי הראב"ד ומשיג עליהם ובפרט שה וא מחמיר. וכן רי"ו מביא סב' זו באחרונה עכ"ל. גם הרט"ז עמ"ש מרן שם סי"ד חבית שנטלה ממנו הברזה והכניס בה הגוי אצבעו וכו' כולו אסור. כתב שם הרט"ז ס"ק י"ב אחר שהביא אם היה שם ישראל וכו'. וסיים וז"ל והש"ע לא זכר כאן כלום מזה אם היה שם ישראל כי אזיל לטעמיה דס"ל כהרא"ש דהצלת יין לא מקרי טרדא ורמ"א לא כתב כאן כלום שסמך על מה שיכתוב בסכ"ג לחלק בזה עכ"ל. הרי מבואר דלדעת מרן ז"ל כשסתם הגוי הנקב היין אסור אפי' לא היה שם ישראל וטרדא דהצלה לא מקרי טרדא הפך דינו של הגאון ז"ל וכ"ש הכא בנ"ד בשלח ע"י גוי ונמצאת הברזה רפויה דיש לנו חששות הרבה והרי שחוט לפניך:

ומ"ש עוד וז"ל אך נשאר לנו שמא נגע הגוי ש בקלוח ונאסר הכל משום נצוק חבור וכו' ע"כ. ולזה הביא מדברי הרא"ש ורבני האחרונים דלא אמרינן נצוק חבור בכלי גדול וכו' ע"כ. לא היה צריך להרחיק עדיו מדברי האחרונים כי מבואר הוא בדברי מרן בש"ע סי' קכ"ו ס"ב דביין שבחבית לא אמרי' נצוק חבור יעו"ש. אלא דכ"ז הוא כשהיין ברשות ישראל וראינו שנגע הגוי בקלוח משא"כ הכא בנ"ד דיש לחוש כמש"ל:

ומה שהביא עוד מהגאון מהרא"ם ז"ל שכתב דלדעת הגאונים והנגררים אחריהם המתירים סתם יינם ומגעם בז"הז בהנאה דין הנוצרים כדין הישמעאלים וכו'. הגאון ז"ל רב גובריה ורב חיליה להכריע כסברת הגאונים ז"ל אבל אנן יתמי דיתמי מה נענה ביום שידובר בנו מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו שפ' בסי' קכ"ג שסתם יינם ומגעם ביין שלנו אסור בהנאה וכ"כ בסי' קל"ה בנגע הגוי בכלי טופח שצריך מלוי וערוי ולא חילק בין הזמנים אלא דמור"ם בהגם כתב בשם י"א דבז"הז אי' אסור בהנאה וע"ש בט"ז. גם הרשב"ץ ז"ל בס' התשב"ץ ח"א סי' י"ד כתב דאף בז"הז מגען אוסר בהנאה יעו"ש. וכ"כ הרמ"ז ז"ל בתשו' סי' מ"ט וז"ל ומכאן פ' הש"ע בסי' קל"ה דמגע במשקה טופח צריך ערוי משום דאזיל לשיטתינו רלא שאני לן זמן זה מזמן הש"ס וכו' ע"כ. ובסוף התשובה כ' וז"ל וכ"ש לסברת הספרדים המחמירים וקל וחומר בן בנו של ק"ו למאן דאית ליה חולקא ברזא דמהימנותא דידע מאי דאיתא בזוהר ס"פ שמיני רח"ל מההוא עונשא כי בודאי אם ידעו הקדמונים וראו דברי הזוהר אין ספק אצלי כי הקולות יחדלון והברת החלוקים בין הזמנים לא תהיה עוד וכמו שהרבה להזהיר ע"ז הרב החסיד בעל של"ה וכו' ע"כ:

ועל מה שהביא הרב מהר"ר חיד"א דברי הרב מהרא"ם ז"ל לא כתב עלה הנפק כי כן דרכו בכל המקומות להזכיר דבר בשם אומרו וכל שלא ביאר דעתו להדייא לא חתים עלה כמבואר בהקדמתו:

ומה שהביא מהרב שמלה חדשה. הרב הנז' אזיל בשיטת מור"ם ז"ל דמשוי ליה מגע גוי ע"י דבר אחר שלא בכוונה כיון שטרוד להציל וכל הטעמים שכתב שם בלבושי שרד להתיר לא ס"ל למרן ז"ל כמש"ל. זה מה שראיתי להשיב על דבריו הגם כי הוא אהובנו האמת אהובה ממנו:

והנה למה שהוקשה לנו בדברי מרן ז"ל על מ"ש בסי' ק"ל דלשלוח יין ע"י גוי בחביות של עץ חיישינן שיוציא הגוי יין מבין הנסרים ואין תקנה אלא שיכניס כל החבית בשק שאין בו תפירה מבחוץ ויחתום פי השק דכיון דסבר מרן דבעי חב"ח א"כ לגבי בין הנסרים אין כאן כ"א חותם א' דהיינו השק שהתפירות מבפנים וחתימת פי השק שהכל נחשב לחו' א' כמש"ל. ונראה לומר הטעם דכיון דחששא זו של בין הנסרים היא חששא רחוקה כמ"ש מרן בב"י בשם כמה פוסקים וגם רבו הפוס' המתירים אף בלא נתינת שק ואין לחלק בין חביות של חרס לשל עץ. אמטו להכי הגם דמרן פסק כר"י בר יהודה דחיישינן לבין הנסרים מ"מ די לזה בחותם א' כיון שהיא חששא רחוקה ורבו המתירים אף בלא שק:

וכן מצינו להרב חק"ל י"ד דף ר"פ שהביא דברי מרן בש"ע וכ' וז"ל הרי שהתיר בחתימת השק לבד דלגבי חשש בין הנסרים אין כאן כי אם חותם א' והרי קי"ל דבעינן חב"ח. אלא ודאי דלגבי חשש זה בחו' א' לבד סגי וכו' ע"כ:

ואבא היום אל הע'ין למה שנוגע לענין הדין בנדון השאלה הנז' ונתחיל ברין השלשה חביות שנמצא השק שלהם שלם ואח"ך נבאר מה שהדין נותן החביות שנמצא השק קרוע בס"ד:

והנה לפי המובן מלשון השאלה שכל חבית יש לה ב' ברזות א' בראשה וא' בצרה. והחותם היין לא חתם אלא הברזה שבצדה ששם עליה שעוה וחתמו באותיות אבל הברזה שבראשה לא חתמה שנעלם ממנו כמש"ל:

כתב מרן בסי' ק"ל ס"ד וז"ל כיצד הוא חותם בתוך חותם. סתם החבית בכלי שאינו מהודק וכו' וטח בטיט ה"ז חותם א'. היה כלי מהודק וטח עליו מלמעלה ה"ז חכ"ח וכו' ע"כ. ולפ"ז הכא בנ"ד לגבי הברזה שחתמה ודאי הרי יש לה ב' חותמות החותם שעליה חותם א' והשק שתפירותיו מבפנים חותם שני ומה שעשה על פי השק שתפרו בחוט א' וקשר ב' ראשי החוט וחתם על ב' ראשי החוט הגם שהתפירות מבחוץ חותם יקרא אחר שהוא חוט א' וחתם ראשי החוט שאם יקרע בפי השק ויחזור לתופרו יוכר זיופו ואם כן השק בכללותו הו"ל חותם שני. ואף את"ל שברזה זו שחותמה עליה היא רפויה לית לן בה כמ"ש מרן סתם בכלי שאינו מהודק וטח בטיט ה"ז חותם א'. ולגבי הברזה האחרת שלא נחתמה אם הוא מהודקת הרי יש לה חב"ח הדוק הברזה והנתינה בשק כמש"ל. אלא שאם הברזה שלא נחתמה היא רפויה לא נשאר בידינו כ"א חותם א' דהיינו השק. וגבי מפקיד ביד גוי מצינו שכ' מרן בסי' ק"ל ס"כ וז"ל אם הפקיד ביד הגוי בחו' א' אסור בשתיה ומותר בהנאה וכו' ע"כ. וכיון דגבי מפקיד אסר מרן היין בשתיה בחותם א' אף שעתיד לראות חותמו. כ"ש בשולח ע"י גוי שאין עתיד לראות חותמו דאסור בשתיה שהרי יש מהפוס' שסוברים דמה שהצריכו בש"ס ב' חותמות ה"ד בשולח אבל במפקיר שעתיד לראות חותמו די בחותם א' כמבואר כ"ז ברבינו הטור שם. והיא סברת היש אומרים שהביא מרן ז"ל בסי' קי"ח. אבל מרן סבר דאין חילוק בין מפקיר לשולח כמ"ש בש"ע בסי' ק"ל ובסי' קי"ח בדעה א' שכתבה בסתם ובכולהו בעי ב' חותמות ולפ"ז כיון דגבי מפקיד בחותם א' פסק דאסור בשתיה כל שכן בשולח:

הן אמת שאם בנ"ד יש הפסד מרובה למוכרו לגוי צריכים אנו לבקש אם יש איזה צר היתר כדי שלא להפסיד ממונם של ישראל וידוע הוא הכלל המסור בידינו דבדיני אסור והיתר היכא שמביא מרן סב' א' בסתם וסב' ב' בשם י"א דהגם שדעתו לפסוק כסב' שהביא בסתם מ"מ להכי מביא סב' י"א בש"ע לומר דבשעת הדחק או בהפסד מרובה יכולים אנו לסמוך אסב' יש אומרים דאל"ה אחר שהש"ע כתבו לפסק הלכה למה הביא סב' זו בש"ע והיה די להביאה בב"י בלבד א"ל שנאמר שכתבה לסמוך עליה לעת הצורך כמ"ש. ובסי' קי"ח כתב בסב' י"א לחלק כין מפקיד לשולח דמפקיד די בחותם א' וסיים וכ' וז"ל ואף השולח אם הודיעו לחבירו צורת החותם וגם אמר לנכרי שהודיעו לחבירו די כחותם א' ע"כ. ולפ"ז הכא בנ"ד אם הודיע לחבירו וכו' יכולים אנו להתיר בהפסד מרובה מיהא בהצטרפות סב' הפוס' דבז"הז לאו עע"א והגם שהוכחנו דלדעת מרן אין לחלק בין הזמנים מ"מ ה"ד היכא שראינו שנגע אבל בשולח ע"י גוי שהיא חששא בלבד בדיעבד והפסד מרובה יכולים אנו לצרף סברה זו עם המתירים בחותם א':

וכן מצינו להרט"ז סי' קי"ח סק"ד על מ"ש מור"ם שם וי"א דלא בעינן ב' חותמות אלא בישראל חשוד אבל בגוי הכל שרי בחו' א' ובדיעבד יש לסמוך ע"ז. כ' הרט"ז וז"ל כ"כ או"ה כלל כ"ב גם בתו' איתא כן ולעד"ן דכ"ע מודים בזה דהא עיקר הטעם דחיישינן כיון שצריך ב' חותמות אע"פ שהוא דרבנן הוא מחמת שחיבת היי"ן עליו כמ"ש כס"א וכז"הז לאו עע"א הם כמ"ש לקמן ע"כ אין שייך חיבת נסוך ממילא לכ"ע די בחותם א' עכ"ל. והגם דמרן בסי' ק"ל ס"ב גבי יי"ן סתם וכתב שאם הפקיד ביד גוי בחותם א' אסור בשתיה ולא הביא סב' הי"א כמ"ש בסי' קי"ח יכולים אנו לומר שסמך על מ"ש בסי' קי"ח ומה שסתם כאן דאסור בשתיה היינו כשאין הפסד מרובה אבל בהפסד מרובה יש לסמוך על הי"א שהביא בסי' קי"ח:

והרש"ך בסי' קי"ח סקי"ג כ' על סב' היש אומרי' וז"ל ולקמן ר"ס ק"ל סתם המחבר כסב' הא' וצ"ע עכ"ל נראה מדבריו דהוקשה לו דכיון שמרן הביא סברת הי"א בסי' קי"ח לא לחנם הביאו רק לסמוך עליהם בשעת הדחק או בהפסד מרובה וא"כ הי"ל להביא סב' זו בסי' ק"ל גבי יי"ן ג"כ:

אלא דמצינו להרב פר"ח כסי' קי"ח סקי"א שכ' וז"ל וי"א וכו' כשהמחבר מביא סתם ואח"כ מחלוקת דעתו כסתם וכן לקמן בר"ס ק"ל סתם כסב' קמייתא דהכא עכ"ל. מוכח מדבריו דבא לתרץ קושיית הרש"ך דכיון דמרן דעתו לפסוק כסב' קמייתא שכתבה כסתם ה"ט שלא הביא סב' הי"א בסי' ק"ל ומה שהביאה כאן להורות לנו שדבר זה אינו מוסכם. גם הרב שלחן גבוה בסי' קי"ח סס"ק ט"ו אחר שהביא דברי הרש"ך שהניח הק"ו בצ"ע כת' וז"ל וכבר תמהתי עליו בכללים כלל ח"י דכיון שכתב סברא קמייתא בסתם וסברא בתרייתא במחלוקת אין לך הכרעה גדולה מזו עכ"ל:

שוב מצינו להרב כנ"הג סי' קי"ח הגהב"י אות ט' כ' וז"ל ולענין מחלוקת אם יש חלוק בין מפקיד לשולח לא פ' רבי' ב"י הלכה כדברי מי ובספר הקצר הביא ב' הסברות ולא הכריע. וק"ק דבסי' ק"ל פסק כדעת הרי"ף וכו' דבכל גוונא צריך ב"ח וכן פ' בס' הקצר. והש"ך נרגש מזה והניחו בצ"ע. ובספר משאת בנימין סימן ק"ט מצאתי שדעת הרב"י להתיר בשעת הדחק או בהפסד מרובה ולכן כתב כאן ב' הסברות לומר דיש לסמוך על המחלקים בשעת הדחק או בהפסד מרובה. ולא מצאתי טעם בדברים אלו אם זו דרך הרב במקום א' לכתוב ב' הסברות בלא הכרעה ובמקום א' לסתום כסברא א' לומר דבהפסד מרובה יש לסמוך וסברא הא האחרת אם דעת הרב היה זה גם שם היה לו לכתוב ב' הסברות. ומה גם שבב"י פ' כמאן דלא מחלקי ולא הזכיר דיש לחלק בהפסד מרובה או שעת הדחק. ואפשר לקיים דברי משאת בנימין כה"ג דבסי' זה כ' ב' הסברות לומר דבשעת הדחק או הפ"מ יש לסמוך על סברא זו ודוקא בשאר דברים אבל ביין משום חומרא דיי"ן יש לתפוס כסב' א' לגמרי דאפילו בשעת הדחק או הפ"מ לא סגי בלא"ה אם לא החתים ב' חותמות. אבל מ"ש בס' משאת בנימין אף ביי"ן להקל כסב' זו בהפ"מ או שעת הדחק אינו נראה עכ"ל. נמצא לפ"ז דאכתי לא פלטי לן מפלוגתא בדעת מרן גבי יין אם יש להתיר בהפ"מ במפקיד בחותם א' או שולח ומודיע החותם דלדעת הרב מ"ב סבר מרן דיש להתיר ולדעת הרב כנ"הג סבר מרן דיש לאסור אחר דבסי' ק"ל לא הביא רק סברא הראשונה כמ"ש:

ואחר החיפוש מצינו להרב בית דוד חי"ד סי' ע' שנשאל בהפקיד יין ביד גוי בחותם א' ואחר שהביא מחלוקת הפוס' לחלק בין מפקיד לשולח ודברי מרן בש"ע בסי' ק"ל דגם במפקיד אסר בשתייה אף בדיעבד כתב וז"ל אמנם בנ"ד דהוי הפ"מ נראה שראוי להתיר בחותם א' בהצטרפות קצת טעמים. א' שבנ"ד לא לבד ר"ת מתיר בחותם אחד אלא גם התוס' ז"ל שהביא הרב"י בסי' ק"ל דסברי דדוקא בשולח לחבירו שאינו מכיר החותם בעי' ב' חותמות אבל להפקיד בידו שרי בחותם א' אפי' לכתחילה והם היש מחלקים שכ' הריב"ה ז"ל וכ' הר"ן שנראים דבריהם כמ"ש הרב"י שם בשמו. וגם הרא"ש והטור ז"ל שכתבו דכיון שכבר נהגו להצריך ב' חותמות אין להקל. איכא למימר דהיינו לכתחי' אבל בדיעבד אין להחמיר וא"כ כיון דנ"ד הוי מפקיד שעתיד לראות חותמו מותר לדעת ר"ת והתוס' והר"ן. וגם הוי בדיעבד דמותר לדעת הרא"ש והטור. וגם הוי הפסד מרובה וכבר כ' מור"ם ז"ל בסי' קכ"ט דבה"מ יש לסמוך על המתירים בחותם א' א"כ יש להתיר בנ"ד מחמת כ"ז. וכ"כ הרב משאת בנימין סי' כ"ט וז"ל אע"פ שהרב"י פ' בסי' ק"ל דבעי' ב' חותמות ואפי' בדיעבד אסור בשתיה בחותם א' מ"מ כיון שהרב רמ"א ז"ל סי' קי"ח וסי' ק"ל כ' דבדיעבד סגי בחותם א' עליה סמכינן דבתראה הוא. ונראה דבשעת הדחק או בהפסד מרובה בנ"ד גם הרב"י מודה דסגי בחותם א' שהרי בש"ע סי' קי"ח כתב גם דעת המתירים בחותם אחר ומשמע דבשעת הרחק או בהפ"מ יש לסמוך אדעת המתירים דאל"ך לא היה לו להביא דעת המתירים בש"ע עכ"ל הרב הנז' לעניינינו. וא"כ לפ"ז אחר שמצינו דהרב בית דוד דבתראה הוא ואזיל בשיטת הספרדים שקבלו עליהם הוראות מרן באסור והיתר ואפ"ה התיר במפקיד בחותם א' בה"מ. הה"נ בשולח ע"י גוי בחו' א' ומודיע צורת החותם כנז"ל דיש לנו להתיר בהפ"מ אחר ששני החלוקות דינם שוה לדעת הי"א כמש"ל. ואף לפי דברי הכנ"הג נוכל לצרף דבז"הז לאו עע"א הם. ואין אנו צריכים לזה אלא דוקא לגבי הברזות שהן רפויות שלא נשאר לנו אלא חותם א' דהיינו השק. אבל לגבי הברזות שהן מהודקות הרי יש להם חב"ח דהיינו ההדוק והשק:

אלא דאכתי פש גבן לברורי על מה שהחכם חותם היין כתב ששמו חקוק על השעוה שחתם והם לא מצאו כי אם השעוה לבד בלי אותיות וכתב כת"ר ע"ז מה שהביא הרב מהריק"ש משם הרשב"ש שאם היו ד' חותמות ונאבדו שנים ונשארו ב' כשר וכנ"ד יש סתימת המגופה והשק וחתי' השק וכו' ע"כ. מדבריו נר' שהכא בנ"ד יש ג' חותמות והלא לגבי הברזות הרפויות הלואי שיש בידינו חותם א' דהיינו השק דוקא כמ"ש. ומ"ש כת"ר השק וחתימת השק נראה דר"ל שהם ב' חותמות והלא השק בכללותו אינו אלא חותם א' דחתי' פי השק כיון שהפירות הפה הם מבחוץ מוכרח לחתי' דאל"ך מה יושיענו שהשק תפירותיו מבפנים והלא יכול לזייף דרך פי השק ולא יוכר זיופו. א"ל שנאמר שע"י חתימת פי השק משוה לשק שתפירותיו מבפנים חותם א' כמש"ל:

ומה שהביא ראיה מדברי מהריק"ש משם הרשב"ש וכו' שאני התם שנאבדו ב' חותמות והנדון היה שבקצת חביות לא מצאו עליהם הפתק וכתב הרב שכיון שנשארו ב' אותיות על החבית הרי הם ב' חותמות ואף שלא מצאו הפתק אפשר שנפל או שכח להניחו כמבואר בתשו' הרב הנז' סי' תק"ן. ואם כן מה דמות יערוך לנ"ד שהאותיות לא נמצאו על השעוה ועדיין יש לחוש שהגוי הסיר השעוה ובהסרתו נמחקו האותיות ואח"כ החזיר השעוה למקומה:

ואף לפי דבריו שיש בחבית ב' חותמות מלבד חותם השעוה הרי כ' מרן בסי' קי"ח ס"ב וז"ל כיון שהחתימו כראוי ב' חותמות וכו' אבל אם חזר על חותמו ולא הכירו אסור אפי' עשה ב' חותמות ע"כ. וכתב שם הרש"ך סקי"ח וז"ל אפי' עשה ב' חותמות. והוא הדין יותר ולקמן סי' ק"ל ס"ח התנה הרב תנאים בזה ע"ש עכ"ל. בסי' ק"ל ס"ח כ' מרן וז"ל חתמו בב' חותמות וחזר עליו ולא הכירו או שמצאו סתור אסור ע"כ. וא"כ הכא בנ"ד שלא נמצאו האותיות על השעוה היה נראה לאסור. הן אמת דמור"ם בהגה סיים וכ' וז"ל ודוקא אם רואים שנסתר בכוונה ע"י אדם אבל במקום שיכולים לתלות שנסתר ונתקלקל מעצמו או ע"י בהמה וכו' מותר בדיעבד וכו' ע"כ. והוא מדברי ת"הד שהביא מרן בב"י שם שכתב לתרץ דברי המרדכי עם ס"הת וסמ"ג דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי יעו"ש. אלא דעדיין יש להסתפק בדעת מרן דכיון דבש"ע כתב סתם דאסור והשמיט החלוק של הרב ת"הד אפשר דלא ס"ל האי חלוקא אלא דפליגי ופסק כדעת הסמ"ג וס"הת האוסרים. וכן נראה מדברי הכנ"הג סי' ק"ל אות ל' הגהב"י שעל מ"ש מרן בב"י אבל ס"הת וסמ"ג כתבו שאם מצא החותם נסתר אסור כ' הרב וז"ל וכן פ' בס' הקצר והגיה על מור"ם בחלוק ת"הד עכ"ל. נראה מדבריו שהבין בדברי מרן שאסור בכל גוונא:

ומ"מ אף לכשתמצי לומר דמרן לא ס"ל האי חלוקא דדוקא בניכר שנסתר בכוונה ע"י אדם הוא דאסור וס"ל דאף באינו ניכר שנסתר ע"י אדם אסור. אפי"ה מוכרחים אנו לומר דהיינו דווקא היכא שהספק שקול אם נסתר ע"י אדם או מאליו אבל היכא דמצוי יותר לומר שנסתר מאליו ממה שנסתר ע"י אדם יודה מרן להתיר שהרי קי"ל דתלינן במצוי בין להקל בין להחמיר. והכא בנ"ד מצוי הוא שע"י טלטול החביות ממקום למקו' להטעינ' ולפרקם ומשכחת לה שמשליכים אותם בכח מחמת כבדן ע"י כן נמחקו האותיות שעל השעוה:

וכעין זה מצינו להרב כנה"ג שם אות ל"ב וז"ל מעשה באחד ששלח יינו והיה החותם מבצק ונתקלקל החותם והתירו את היין דתלינן שמא עכברים אכלו הבצק וקלקלו החותם. שלטי הגבורים פ"ב דע"ז בשם בעלי אסופות עכ"ל. הרי מבואר דכיון שמצוי הוא שהבצק אכלוהו העכברים תלינן להקל. אוף ה"נ בנ"ד יש במה לתלות כמ"ש:

וכל זה שכתבנו ה"ר לגבי החביות שנמצא השק שלהם שלם שעכ"פ אף שיש איזה ברזה רפויה ואין עליה חותם הרי יש לנו חותם א' שלם דהיינו השק ונוכל להתיר בהפסד מרובה אבל לגבי החביות שנמצא השק שלהם קרוע אין בידינו להתירם שהרי נסתר החו' ובודאי שהוא ע"י אדם בכוונה ואין לנו במה לתלות דאף לדעת מור"ם אסור כמ"ש. זהו מה שנלע"ד להשיב בזה ועיני לשמיא נטלית יצילנו מכל שגיאה כי דעת ממני פליאה. ולכת"ר החיים והשלום מאדון השלום. הכ"ד דור"ש וטו' כל הימים הח"פ טיטואן יע"א בחדש מנחם משנת כרתי ברית לכחירי לפ"ק:

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה