ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
שאלות ותשובות יורה דעה · סימן פח
טופס פס"ד ממתא פ'אס יע"א בענין המשכונות הנהוגות וז"ן:
עת לדבר בענין המשכונו' דנהיגי עתה אפי' בעלי בתים באופן זה דהיינו שמתפשר הממשכן עם בעל המעות בסך מתקאל למאה או יותר או פחות וממשכן בידו ועושים שוכר להתיר הנה הוא כסות עינים ובעל הקרקע דר בשלו אל יצא איש ממקומו ואדעתא דהכי נחתי מעיקרא שישאר דר בשלו ואם צא יאמר לו לא ימשכן בידו לזאת נכון הדבר לחקור אי איסורא דרביתא רביע על האי משכנתא או לא:
הילך לשון הטור בי"ד סי' קס"ד המלוה את חבירו על שדהו אסור לחזור ולהשכירה לו בדבר קצוב לשנה אפי' אם כתוב בשטר ששהתה ביד המלוה זמן רב קודם שהחברוה ללוה. וכתב הב"י זהו חכירי נרשאי דלית הלכתא כוותייהו ואפי' כתבו ושהינא כמה עידנין. וכ' הרמב"ם בפ"ה מה"מ שאינו אלא הערמת רבית וכתב הה"מ שכן דעת הרמב"ן והרשב"א אבל רש"י פירש שהיא רבית גמורה כלומר דאיגלאי מלתא למפרע דעל דעת כן הלוהו וכו' עכ"ל. משמע מדבריו דלרש"י דין ר"ק יש לו ויוצאה בדיינים. וכן נראה ממ"ש בנמק"י משם הרשב"א וז"ל והא דכתב הרי"ף דר"ק הוא אפשר שדעתו משום דכיון דחוזרים הבעלים וחוכרים ממנו איגלאי מילתא דמעיקרא אדעתא דהכי עבר וכו' וה"ז ר"ק וכ"כ הרשב"א בפי' בתשוב' דלדעת רש"י ר"ק היא. וכתבו תלמידי הרשב"א מיהו אם בא אחר לחוכרה מהמלוה יכול לוה לחוכרה ממנו דכיון דאפסקיה אחר שרי כלומר דכיון שחברה אחר תו לא מוכחא מלתא דאדעתא דהכי אוזפיה. ומכאן משמע דס"ל לתלמידי הרשב"א דלאו ר"ק היא דאי הוה ס"ל דר"ק כי אפסקיה אחר הוה סגי לאפוקי מר"ק אבל אכתי אבק רבית הוי:
וכתב הריב"ש ז"ל כתב הרמב"ן דחכירי נרשאי אפי' במשכנ' דסורא אסור פירש"י דחכירי נרשאי הוי רב"ק והרמב"ם וכל האחרונים הסכימו דחכירי נרשאי לאו ר"ק אלא הערמת רבית ויש מהם מי שאמר דמשכ' דסורא היא שכירות ויכול להחכיר אף ללוה עצמו ושרי אפי' לכתחילה ולענין הלכה נקטינן דחכירי נרשאי אפי' במש' דסורא אסור מדרבנן ע"כ. הרי דמרן ז"ל פסק בב"י דחכירי נרשאי אסור אפי' במש' דסורא וכן יש להוכיח שכן היא סברת מרן והוא ממ"ש הרב כהונת עולם ע"ד הרמב"ן שהביא הריב"ש ע"ז דחכירי נרשאי אסור אפי' במש' דסורא וז"ל נראה דהרמב"ן לשיטתיה אזיל דכל משכנ' אסירא בר מדסורא כמ"ש בסי' קע"ב וא"כ ע"כ דהך דהוו עבדי לה ואסרו' בגמ' משום דהדר וחכר לה לוה אינו אלא בדסורא עכ"ל. א"כ אנן נמי בדידן לפי מה שיפסק לנו מרן בסי' קע"ב דלא שרי אלא מש' דסורא א"כ חכירי נרשאי דאסרו בגמ' היינו במש' דסורא:
ומן האמור הראת לרעת דמ"ש מרן בקצר סי' קע"ב ס"ב משכנתא זו אם בא המלוה לחזור ולהשכירה ללוה בדבר קצוב לשנה יש אוסרים ויש מתירין ואם אדם אחר שכרה מהמלוה יכול הוא לשוכרה ממנו. ע"כ לא אזלינן בזה אחר הכלל המסור בידינו דיש ויש הלכה כבתרא דהא בב"י פריש יאות לפסק הלכה כסב' האוסרים. ועיין להרב בעי חיי בחלק עץ הדעת סי' קע"ב שכ' וז"ל כשיש הוכתה בדעת הפוסקים דדעתו לפסוק בי"א אין כלל זה אמור עכ"ל. ומה גם דגם בקצר סימן קס"ד ס"א סתם כסברת האוסרים וז"ל מי שהיתה שדה ממושכנת בידו לא יחזור ויחכור אותה לבעל השדה שיש מי שמתיר לעשות כן במש' דסורא עכ"ל. וסב' ראשונה דסתם לן היא אפי' במש' דסורא וכמו שהוכיח הרב ט"ז סימן קס"ד סק"ד יעו"ש. וכ"כ בפשיטות הרב בעי חיי חלק עץ הדעת סי' קפ"ח וז"ל מש' דסורא יש אוסרים לחזור ולהשכירה ויש מתירין ופסק הרב בב"י י"ד כיון דגדולים אוסרים אין להקל ובקצר כ' סב' האסור בסתם ומסורת בידינו שהסב' שכותב בסתם היא העיקר עכ"ל. וכן הוכיח הכנ"הג סי' קס"ד הגהב"י אות ח' דסתם מרן לאסור אפי' במש' דסורא עי"ש. וכ"כ הרב כנ"הג סי' קס"ד הג"הט אות א' משם מהרמ"ט בח"א סי' רנ"ט כתב שמדברי הרמב"ם דנקט דיניה בממשכן מוכח דס"ל כסב' הרמב"ן ז"ל דחכירי נרשאי אפי' במש' דסורא אסור יעו"ש:
וכן מבורר מתשו' הרשב"א הביאה הב"י סי' קע"ב וז"ל כתוב בתשו' הרשב"א ראובן משכן כרם לשמעון אפוט' היתומים ע"מ שיהיה הכרם תחת יד ראובן הממשכן כמו שהיה ובתנאי שיהיה בפיריו ק"ק דינרים לשמעון האפוט' ויהיה הקרן קיים להפרע לזמן פ'. מסתברא דבעינן זה שהיה משכו' סתם לכ"ע ר"ק אמרו בחכירי נרשאי שלא יהיה אלא רבית דרבנן אלא דוקא במש' דסורא שהוא כמוכר לו פירותיו וחוזר זה ומוכר לו אותם פירות שקנה ממנו וכו' יעו"ש הרי מבואר דמפרש חכירי נרשאי דאסור היינו במש' דסורא:
ברם זוהי שקשה שהרי בב"י סי' קס"ד הביא תשו' הרשב"א וז"ל הרשב"א בתשו' ראובן שלוה י"ב ליטרין משמעון והשכיר לו שמעון דירתו בדינר לשנה כל זמן שהוא רוצה לעכב הממון ואח"ך הערימו ושמו יד לוי באמצע וחזר לוי והשכירה לראובן בעל הדירה אם א"ל וכו' ועוד אומר שהממשכן בית לחבירו בנכייתא אע"פ שהוא מותר לדעת קצת גדולי ישראל אפ"ה אסור המלוה להשכירה ללוה מפני שנראה כנוטל שכר מעותיו מן הלוה וזוהי חכירי נרשאי ואינו יוצא בדיינים וכ"ש שאי' יוצא בדיינים כשיד לוי באמצע וכו' יעו"ש. הרי דס"ל דחכירי נרשאי היינו במשכנתא בנכייתא וזה סותר תשו' הרשב"א הנז"ל וא"כ הני תרי תשו' הרשב"א נראין כסותרין:
ואפשר לישב דההיא דסי' קע"ב דכתב אלא במש' דסורא לא בא לשלול אלא משכנתא בלא נכייתא אבל מש' בנכייתא הו"ל כמש' דסורא אבל זה דוחק. ויותר קשה ע"ז מה שסיים התם אבל במשכנתא דעלמא דמשתלם דמי הלואה מניה כל שחוזר וחוכר ר"ק יעו"ש ודו"ק. איך שיהיה מן האמור דגם הרשב"א מן הסוברים דחכירי נרשאי אפי' במש' דסורא אסור:
עלה מן האמור דמש' דסורא אסור בחכירי זולתי אי אפסקיה אחר וכסברת תלמידי הרשב"א דפסיק מרן כוותייהו. ואע"ג דהרב ד"מ כתב וז"ל אבל בתשו' הרשב"א שמביא ב"י אח"ך משמע דאפי' אחר באמצע אסור וכן הוא לקמן סי' קע"ב בשם הרא"ש ע"כ וביאר דבריו הכנ"הג סי' קס"ד הגהב"י אות כ' וז"ל ביאור דבריו דאפילו הרשב"א והרא"ש דסברי דלא הוי אלא א"ר אפי' שכרה אחר מהמלוה אסור לשוכרה ממנו דאלו למ"ד דהוי ר"ק כבר כתב רבינו המחבר ז"ל דלמ"ד דמיד המלוה עצמו הוי ר"ק ע"י אחר א"ר מיהא הוי עכ"ל. מ"מ אנן בתר מרן גרירנא:
ובאמת איך פסק כדברי תלמידי הרשב"א במקום רבינו והרא"ש אלא דיש לחלק בין מש' דסורא למש' בנכייתא. וכן חולק הרב כנ"הג שם אות ח' וז"ל ולפ"ז אף הרשב"א בתשו' שהביא רבינו המחבר אוסר אף ע"י אחר אף כמש' בנכייתא מש' דסורא שאני ואע"פ שאין טעם לחלק ביניהם כיון דתרווייהו משכונו' גמורות ומותרות למאן דשרי מש' בנכייתא ואזלי כיון דבמש' דסורא מותרת לכ"ע ובמש' בנכייתא איכא פלוגתא לכן לא כתב היתר זה אלא במש' דסורא ע"כ:
אלא דלא אמרי' היכא דאפסקיה אחר שרי אלא היכא דלא משכנה אדעתא דהכי אבל משכנה אדעתא דהכי לא ור"ק היא וכן הוא בהדייא בטור סי' קע"ב וז"ל מה שנוהגים האידנא שראובן ממשכן ביתו לשמעון ולוי שוכרו משמעון וראובן נשאר בביתו ופורע השכירות לשמעון ע"י לוי השוכר כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשו' אני אוסרו אבל ר"ק לא הוי כיון שלא פסק לו דבית על ההלואה וכו' ומדברי הרמ"ה יראה שהוא ר"ק ויוצאה בדיינים שכתב גבי המלוה לחבירו וחזר וחברה לו בדבר קצוב א"ר וה"מ בדלא אתני בהדיה מעיקרא כי משכן גביה אדעתא דליהדר וחכר ליה מניה או אגר ליה מניה בכו"כ אבל אי אתני בהדיה מעיקרא ר"ק היא ויצאה בדיינים לא שנא אתני בהדיה דחכר ליה איהו מניה לא שנא חכר ליה היכא דמחייב לשוכר או לחוכר למפרע מאי דפרע בדיליה ע"כ:
וכתב הב"י שם בסיום דבריו ז"ל והא ודאי במתנה עמו ואומר בשכר מעותיך אחכרנה ממך בכ"וך לא אצטריך להרמ"ה לאשמועינן דהוי ר"ק אלא בשנותן לו מעות סתם אדעתא דהכי ואומר לו. אח"ך אני אחברנה ממך בכו"כ הוא דאצטריך לאשמועינן דהוי ר"ק משום דכיון דאדעתא דהכי הלוה הו"ל כאלו התנו בהדייא והכי דייק לישנא דאדעתא דליהדר וחכר ליה מניה דנקט הרמ"ה. ומ"ש לא שנא חכר ליה אחד בן משמע מדברי רבינו ירוחם שכתב ואותם המקומות שנותנים מעות על הבתים במש' ובע"ה דר בשלו ואין המלוה מחזיק לעולם בבית ואדם אחר מתחייב למלוה לתת לו דבר קצוב בכל שנה כתב מורי הר' אברהם ן' אסמעאל דאם אותו שמתחייב עצמו עושה כן מדעת עצמו מותר כי הא דאמרי' הלך ד' זוזי ואוזפיה לפלנייא אבל אם עשה בשליחות הלוה אסור ולדברי כולם הוי ר"ק עכ"ל:
מבואר דהיכא דמשכנה אדעתא שישאר דר ויעלה שכי' כו"כ אפי' לא התנו בהדייא בהתנו בהדייא דמי ואפי' אפסקיה אחר ר"ק הוי והיינו ממש בנ"ד שעושים שוכר לשריותא ואדעתא שיאמר בע"ה דר ממשנה בידו. ונד"ד גרע טפי דבנ"ד אחר שמתפשרין בסך המעות כמה למאה עושים המשכונה וזה נראה אפי' הרא"ש יודה דהוי ר"ק דע"כ לא חלק הרא"ש אלא כשנותן מעות סתם ואומר אח"ך אני אחכרנה ממך בכו"כ הוא דס"ל להרא"ש דהוי א"ר אבל בנ"ד שאי' נותן מעות עד שמתפשרים כמה יתן בשכירות ליכא מאן דפליג ל"ש חכר איהו או אחר וכמו. שמפו' בדברי הרב ב"י באר היטב:
וסברת הטור נראה שהיא כסב' הרמ"ה מדהביא דבריו באחרונה ומדפקפק בדברי אביו יעו"ש. וכ"כ הט"ז בפשיטות סי' קע"ב סק"ז בתוך דבריו וז"ל וכתב הרא"ש שהוא א"ר וחלק עליו הטור והרמ"ה שהוא ר"ק יעו"ש. וכן פסק הרדב"ז בתשו' שני אלפים קס"ב חלק ה' וז"ל ואפילו לדעת האומרים דלא הוי רבית גמור אלא הערמת רבית ה"מ בזמן שלא התנה כן בשעת המשכו' אבל התנה כן בשעת המש' הוי רבית גמור לכ"ע וכ"כ הטור בשם הרמ"ה עכ"ל. ותשו' הרדב"ז היא במש' דסורא ע"ש:
והרב אורח לצדיק חח"מ שאלה י"א כתב וז"ל והרב"י בסי' קס"ד הביא תשו' הר"ן ובסוף דברי התשו כ' וז"ל ע"כ לא נחלקו רש"י בחכירי נרשאי אלא במשכן סתם ואח"ך חכרה אבל בנ"ד שהעידו עדים שע"מ כן נעשית ה"ז רבית גמור. גם הריב"ש סי' ש"ה כ' וז"ל אע"ג דרוב הגאונים אמרו דלא הוי אלא הערמת רבית י"ל דבנד"ז הוי ר"ק דהתם מתחי' עשו מש' מותרת או בנכייתא או דסורא ואח"ך חוכרה וכו' ע"כ. גם בנ"ת שער מ"ו ח"ג כתב פלוגתא דהני רבוותא אינה כשממשכן סתם ולא התנה שיחזור הלוה לחוכרה ממנו אבל אם פי' ע"מ שיחכירנה לכ"ע ר"ק היא זולתי לדעת הרא"ש כפי מה שהבין ממנו בני ז"ל דגם בהתנה אינו אלא א"ר עכ"ל. וכן מוכחי דברי הה"מ ודברי הרשב"א שכתבו שטעם רש"י הוא משום דאיגלאי מלתא למפרע דאדעתא דהכי עשו המשכנתא שנר' שלא היה שם תנאי אלא שהוכיח סופו על תחילתו שמעינן מכל הני אשלי רברבי בפשיטות דכשהתנה בתחי' לכ"ע הוי ר"ק ומחלוקתם הוי כשמשכנה בלי תנאי ואח"ך חוכרה מניה עכ"ל:
ופשוט דדברי הרמ"ה הנז' וכל הני רבוות' דסברי מרנן דבהתנה הוי ר"ק היינו אפי' במשכ' דסורא דהרמ"ה ז"ל אחכירי נרשאי קאי וכבר ביררנו דחכירי נרשאי אפי' במשכנת' דסורא איירי וכמו שפסק מרן בהדייא כמבו' למעלה וכן מבואר מדברי הרדב"ז שהבאתי למעלה שכתב דברי הרמ"ה על נדון דידיה שהיה משכנת' דסורא וכן מבואר מדברי הריב"ש ושאר הרבנים הנז"ל וכן הוא בהדייא בדברי הכנ"הג סימן קס"ד הגהב"י אות ט' וז"ל כתב מהריב"ל בח"ב סימן מ"ה דף נ"ו וז"ל יראה לי להלכה אף שהיה חוכר הבית חכירות שאין לה הפסק אפי' למתיר חבירי נרשאי במש' דסורא היינו כשלא התנה מעיקרא אבל התנה מה לי משכנתא דסורא מה לי משכנתא אחרת כיון דהוי רבית גמורה. כן נראה מהריב"ש מהרימ"ט ח"א סימן רנ"ט עכ"ל:
אלא דהרב ט"ז סימן קע"ב סק"ז ב' בתוך דבריו וז"ל ומשקנ' הטור כאן כדעת הרמ"ה דבשאר משכונות הוי ר"ק אם התנה בשעת המשכונ' וכו' מוכח מדבדיו דהבין דלא הוי ר"ק אלא בשאר משכונות ולא במש' דסורא ולא ידעתי למה לא הוי ר"ק אפי' במשנ' דסורא אם התנה שהרי הרמ"ה אחכירי נרשאי קאי וההיא אפי' במשכנת' דסורא כנז"ל וכמ"ש כל הרבנים הנז'. איך שיהיה אפי' לסבר' הט"ז א"ר מיהא הוי אם התנו וכמ"ש בתוך דבריו דלא התיר בש"ע בשכר אדם אחר אלא שאותו אחר שכרו לעצמו ואח"ך שכרו הלוה מן אותו אחר ואפי' זה אינו מותר אלא במש"דש וכו'. וכ"כ הש"ך ס"ק ך' על דברי מרן שכתב ואם אדם אחר שכרה מהמלוה יכול הלוה לשוכרה ממנו כתב וז"ל ונ"ל שצריך שלא יתנו בכך מתחילה בשעת הלואה עט"ז ע"ש. וכ"כ הרב חיי אדם דגם באפסקיה אחר בעינן דלא התנו וכ"כ בבירור הרב הלבוש סי' קס"ד ס"ב. ועיין להרט"ז שהשיג להר' הלבוש ממ"ש סי' קע"ב ס"ב משכנתא זו אם אדם אחר שכרה מהמלוה כגון ראובן משכן ביתו לשמעון ולוי שכרו משמעון ונשאר ראובן בבית ופורע השכירות ללוי ולוי פורע שכירות לשמעון ה"ז מותר דהו"ל לוי כאומר הילך ד' זוזי ואוזפיה מנה לפלניא ואע"ג דאמרינן סימן ק"ס שצריך שלא יפייסנו הלוה ה"מ גבי ר"ק אבל מש' כי האי דהוי כמו מקח או שכירות וליכא אלא אבק רבית לית לן בה. מיהו גם בזה נראה לי שצריך שלא יתנו בכך מתחילה. ע"כ לשון הרב הלבוש:
והט"ז שם הרבה להשיב עליו וסיים דהיכא דפייסו הלוה פשיטא שאסור בכל גווני וישתקע הדבר ולא יאמר. הרי דאף דהרב הלבוש מיירי במשכ' דסורא ובדלא התנו אפי"ה השיגו יעו"ש:
הדרן לסברת הט"ז דס"ל דמשכנתא דסורא אף בהתנו אינו אלא אבק רבית כנז' וכן נראה מדברי הש"ך יעו"ש. אבל כולהו רבוותא שזכרנו לעיל סברי מרנן דבמש' דסורא אם התנו הוי ר"ק ועיין להר' עץ הדעת סימן קצ"ז שהעלה דמילתא דהוי פלוגתא דרבוותא אי הוי ר"ק או א"ר אין המוחזק יכול לומר קים לי כמ"ד דהוי א"ר ומוציאין ממנו בדיינים. ואף שהרב בסי' כ"ה ח"מ בכלל הקים לי אות ס"ה ס"ו ס"ז ס"ח הביא מחלוקת בזה הר"י בתשו' הכריע ועיין להרב זרע אמת שאלה נ"ה חי"ד שאסף בזה להקת נביאים ראשונים ואחרוני אחרונים והעלה מאחר דבהא גופא פליגי אי מצי למימר קי"ל והיא ממונא דפתיך ביה אסורא לא מצי למימר קי"ל אליבא דכ"ע ע"ש וינעם לך:
וא"כ הוא ר"ק הוי וכבר בררנו מדברי הב"י דכיון דעשו אדעתא דהכי כהתנו דמי ול"ש חכר איהו ל"ש חכר אחר כמו שנתבאר ולא נמצא מקום פיטור להני משכונות דנהיגי להפקיע מהם איסור רבית. ואף לסב' הט"ז א"ר מיהא הוי ומה גם דהט"ז סב' לה מיהא דאף באפסקיה אחר ולא התנו בעינן דהחזיק המלוה במשכונה וכמ"ש סי' קס"ד סק"ב וסי' קע"ב סק"ז יעו"ש אלא דנראה דנעלם ממנו דברי הריט"א הובאו בשיטה מקובצת למציעא על דף ס"ח דכתב דאף דלא נחת המלוה לתוך המשכונה כלל היכא דאפסקיה אחר שרי ע"כ ודברי הריטב"א הביאם הרב בד"ה הביא דבריו הש"ך סי' קס"ד ס"ק ד':
מעתה יצא עתק פס"ד המובא בספר התקנות ונדקדק בדבריו וז"ל נשאול נשאלנו אנחנו אלה פה ב"ר חתומים על דבר המשכונות הנהוגות לעשות בנכסי יתומים במשכ' דסורא ובהעמדת שוכר המתחייב לפרוע ליתומים סך קצוב בכ"ח מה המנהג הזה ומה טעם יש בו ועל מה אדני ההיתר הטבעו בו מדברי הפוסקים ז"ל להציל מפח יקוש ולבטל ולהשבית לתא דרבית:
תשובה עם היות שבא בדברי השואל שהמשכונו' כונו' הנהוגות בנכסי יתומים הם כמשכנתא דסורא אנו לא ראינו מי שנהג כן רק המנהג הפשוט במדינה זו מימי עולם ושנים קדמוניות הוא שקונים מהלוה בק"ס איך קבל מנכסי היתומים סך כך וכך ומשכן ביד אפוט' היתומים קרקע פ' עד חדש ימים תוך החדש לא יפדה ואח"כ יפדה כל אימת שידרש ע"כ פנים ומשכנתא זו בנכוי פרוטה בכ"ח ולאו כדסורא ומעמיד שוכר כנז"ל והיו מתעסקי' בזה אנשים גדולים בחכמה ומנין ולית מאן דחש לה עד זה היום כשנה וחצי שנתקבצנו לשאת ולתת בענייני תיקוני בקיעי עירנו וראינו כי פשה הנגע עד שגם בעלי בתים התירו דבר זה לעצמם להערים ולעשות משכונות בהעמדת שוכר המתחייב להם בשכירותם אלא שבעלי בתים היו עושים כמש' דסורא ובכן נשאנו ונתננו בדבר זה וראינו שגמ' ערוכה היא דלית הלכתא כחכירי נרשאי דהיינו שממשכן שדהו למלוה וחוזר וחוכרה הלוה עצמו. ונחלקו בזה הפוסקים ז"ל דלרש"י והרי"ף הוי ר"ק אבל הרמב"ם בפ"ה מה' מ"ול כתב דלא הוי אלא הערמת רבית ואפי' אבק ליכא והרא"ש כתב בכלל צ"א סימן ג' דלא הוי ר"ק אבל לכתחילה יש לאוסרו ועם היות שלא נתברר בדברי הרא"ש אי משום אבק נגע בה או משום הערמה לבר כהרמב"ם הדעת נוטה דמשום אבק נגע בה וכן הוזכר בלשון הב"י סי' קס"ד וכתב הב"י בסימן הנז' בשם תלמידי רשב"א דאי אפסקיה אחר שרי וסיים בבד"ה שכן קבל מרבו ה' ז"ל דאפי' לא נחית לה מלוה כלל שרי עוד כתב ב"י אהא דתלמידי רשב"א וז"ל מכאן משמע דס"ל לתלמידי רשב"א דלאו רבית קצוצה היא כי אפסקיה אחר הוה סגי לאפוקי מרן אבל אכתי א"ר הוי וכו' וסיים בבד"ה ומשכנתא דסורא אי אפסקיה אחר שרי לכ"ע א"כ זכינו לדין דהני משכו' דידן דעבידי בנכסי יתומים מישרא שרו. ל"מ להרמב"ם והרא"ש דס"ל דבשאר משכונו' כי הני דלאו בדסורא כי אחכרה ליה לדידיה לא הוי ר"ק אלא או הערמה או אבק והם ב' מעמודי הוראה והו"ל רבים לגבי הרי"ף ז"ל העמוד השלישי שרגיל מוהריק"א ז"ל לפסוק כתרי מנייהו דודאי לדידהו בנ"ד ליכא שום צד איסור דכיון דאפסקינהו אחר אפילו אבק ליכא כדכתב הב"י אהא דתלמידי רשב"א. אלא אפי' לרש"י ורי"ף דס"ל בשאר משכונות כי הני דכי אחכרה אחר לדידיה הוי ר"ק אפי"ה השתא דנהגינן לאפסוקינהו אחר אפקינהו מר"ק וליכא אלא אבק דשרי לכתחי' בנכסי יתמי כדאי' סי' ק"ס:
אכן במש' דסורא ואפסקיה אחר שהוא מה שנהגו הבעלי בתים לעשות כנז"ל מן הדין שרי לכ"ע דהא אפי' לרש"י וסיעתו דאמרו לעיל דהוי ר"ק כי לא אפסקיה אחר או א"ר כי אפסקיה לא אמרן אלא בשאר משכונות אבל מש' דסורא ואפסקיה אחר אפי' אבק ליכא וכדסיים בה בבד"ה הנז"ל דשרי לכ"ע. אמנם ראינו תקנה לקדמונינו נ"ן בשנת שכל טוב דשרו בה נרגא מחמת שעושי' קצבה לשכי' כפי סכום המעות אם רב ואם מעט ולכן גזרו שכל הממשכן קרקע לחבירו יטפל בו לדור בו או להשכירו בכדי דמיו יעו"ש ובכן הלכנו בעקבותיהם וגזרנו על הבע"ב לבל יתעסקו בזה עוד וכרוזא קרי בחיל בכל הכ"ך וגם הסופרים הזהדנום על ככה והרי הם מצווים ועומדים לבל יכתבו שטר בענין זה עוד לבעלי בתים. אמנם בנכסי יתומים לא גזרנו יען ראינו שגם קדמונינו ז"ל אחר זמן התקנה נשארו נוהגים כן ומהם נמשך המנהג לדורנו זה והתעסקו בזה גדולים כנז"ל ואין פוצה פה ומצפצף:
אמנם עכ"פ ראינו לחדש בה דבר והוא דאע"ג דהבאנו לעיל דברי ריטב"א דכי אפסקיה אחר אפי' לא נחית לה מלוה כלל שרי. ראינו שהרט"ז שהוא אחרון כתב דדוקא כי החזיק בה מלוה הוא דשרי וא"כ נר' לכאורה דלדידיה הני משכונות דידן דעבדינן בנכסי יתומים שאין האפוט' מחזיק בהם אין להתיר:
אכן אחר העיון הדבר ברור שהפוסקים הנז' לא מיירו אלא בהלוהו על שדהו ולא קנו ממנו בק"ס שהוא ממשכנה לו ומטעם דאמרו בגמרא אימת קניה דהדר אקנייה אבל בנד"ד שקונים מבעל הקרקע בק"ס שהוא ממשכנה ביד האפוטרופוס הרי האפוט' קניה בק"ס שהוא אחד מדרכי ההקנאה דקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה ובק"ס כדאיתא בח"מ סי' ק"ץ והו"ל כהחזיק בה. אכן לחזור הוא ולהקנותה לשוכר צוינו לסופרים שיקנו ג"כ מהאפוטרו' בק"ס שמשכיר הקרקע ההוא לשוכר דהשתא קנייה שוכר נמי בק"ס ואז יקנו מהשוכר בק"ס שהוא מתחייב לפרוע השכי' להאפוט' וגם בכח הקנין יחזור וישכירנו לבעל הקרקע להקנותו לו או יקנהו לו בחזקה אם הוא דר בו ויחזור בעל הקרקע ויתחייב לפרוע השכירות לשוכר ראשון זהו מה שנראה וחתומים הרבנים הגדולים כמוהר"ר וידאל הצרפתי זלה"ה וכמוהר"ר יהודה ן' עטר זלה"ה וכמוהר"ר שמואל הצרפתי זלה"ה ע"כ ואחר הרבנים הנז' נמשך הרב כמוהר"ר יוסף אלמאליח זלה"ה בספרו תקפו של יוסף שאלה ק' יעו"ש:
והנה הפס"ד הנזכר יש לי גמגומים עליו כבן המתחטא חדא במ"ש דסבר הרי"ף דחכירי נרשאי דהוי ר"ק הם ז"ל נמשכו אחר לשון הב"י רס"י קס"ד שכ' שם ז"ל משמע מדבריו דס"ל דלרש"י דין ר"ק ויוצאה בדיינים וכ"נ ממ"ש הנמק"י בשם הרשב"א וז"ל והא דכתב הרי"ף דר"ק אפשר שדעתו משום שכיון שחוזרי' הבעלי' וחוברי' ממנו אוגלאי מילתא דמעיקרא אדעתא דהכי עביד וכאלו הוי משום ההלואה והרי זה ר"ק עכ"ל וכ"כ הרשב"א בפי' בתשו' דלדעת רש"י ר"ק היא ע"ש. הדבר ברור דמ"ש והא דכתב הרי"ף דר"ק וכו' טעות סופר הוא וצ"ל במקום הרי"ף הרב וכן הוא בהדיא בנמק"י שהביא דברי רש"י וכתב עליו דברי הרשב"א שכתב דהא דכ' הרב ר"ק היא אפשר שדעתו וכו' ועל דברי רש"י קאי ולשונו שם כלשון שכתב הב"י משמו וכן מוכח מדברי הב"י דלהוכיח כוונת רש"י שרבית גמורה שכתב היינו קצוצה הביא דברי הנמק"י. אבל דברי הרי"ף הם כדברי הגמ' ואין מהם הוכחה וכ"כ הב"ח שמדברי הרי"ף אין הכרע. שוב מצאתי לשון הרשב"א שהביא הב"י משם הנמק"י בשיטה מקובצ' מציעא על דף ס"ח וכתוב שם אפשר שדעת רש"י דכיון שחוזרים הבעלים וחוכרים ממנו איגלאי מילתא וכו' הרי שכ' בהדיא רש"י וכן הגיה הרב כהונת עולם בדברי הב"י הרב במקום הרי"ף. ואדרבא מצאתי הדבר ברור בתשו' הרי"ף והיא ל'ו נדפסה בתשו' הרמב"ם הנקרא פאר הדור סי' רכ"ד דס"ל דלא הוי אלא א"ר יעו"ש שכ' עמ"ש דחכירי נרשאי אם לא נתן לא יתן ש"מ דלא הוי אלא א"ר ודוק:
גם מ"ש דמש' דסורא ואפסקיה אחר שרי לכ"ע זה פשוט דהיינו דוקא כשלא התנו ואינו ממשכן אדעתא דהכי וכמו שבררנו למעלה באר היטב א"צ כפול. ומדברי השאלה שכתבו על דבר המשכונות הנהוגות ליעשות מנכסי יתו' במש' דסורא ובהעמדת שוכר משמע שעושים אדעתא דהכי:
גם מ"ש לאסור איסר על הבע"ב והניחו ההיתר ליתו' בדוקא וחששו גם ליתמי מהב' הט"ז דבעינן החזיק בה המלוה ואשכחו לה פתרי דלא דברו הפוסקים אלא היכא דלא קנו ממנו בק"ס שהוא ממשכנה לו ומטעמא דאמרו בגמ' אימת קניה דאהד אקנייה. זוהי חזות קשה שהיתה במקד"ש וז"ל הש"ס פרק איזהו נשך דף ס"ח אמר רבא לית הלכתא כחבירי נרשאי וכו' חכירי נרשאי דכתבי הכי משכן ליה פלנייא ארעיה לפלנייא והדר חכרה מניה אימת קנייה דאקנייה ניהליה. והאידנא דקא כתבי הכי משכן ליה פלנייא ארעיה לפלנייא קנינא מניה שהינא כמה עידנין והדר חכרה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין שפיר דמי ולאו מלתא היא ע"כ הרי בהדייא שכתבו ולאו מילתא אף על האידנא דכתבי קנינא מניה ולית הלכתא אפי' היכא דכתב קנינא ועל זה דברו הפוסקים יעויין בדבריהם:
ומה גם דנעלם מזוהר עין הבדולח דברי הרא"ש והרשב"א הובאו דבריהם בשיטה מקובצת למציעא על דף ס"ח ז"ל אימת קנייה פירוש לאו אימת ממש קנייה קאמר דהא קרקע נקנה בכסף ובשטר וכיון שמשכנה לו וקבל כספו וכתב לו את השטר קנאה אלא כנגד הרואים קאמר כלומר הרואה אמר אימת קנאה זה וכו' עכ"ל הרשב"א. והרא"ש כתב אימת קנייה האי אימת לאו דוקא דכיון דמשכן לו השדה קנאה בתו' משכון בכסף או בשטר אלא כיון שלא קנאה להיותה שלו אלא בתורת משכון ושם הלוה נקרא על הקרקע החכירות שנותן למלוה בכל שנה נראית כרבית
באופן צריכין לי מלמד דברי הרבנים הנז' וכבר ביררנו דעתינו ונברר לקמן ואיני ח"ו תולה בהם הטעות חלילה אף שאין בזה חשש איסור וכמ"ש הרב חוט השני שאלה ב' שמותר לומר על אדם גדול שטעה שמין האנושי לא יחדל מן הטעות וכן הסכים הרב ספר הברית בהקדמתו. ויש להביא ראיה ע"ז מריש הוריות הורו ב"ד וכו' והתם בדבר פשוט ועיין להתי"ט שם שכתב וז"ל אחר שהשלים מוסר הדיינים החל לבאר שגיאותם כי כל מי שיש בו בשר ודם א"א שלא טעה וכו' ע"ש. וכ"כ הרב באר עשק שאלה א' בשם הרמב"ם מ"מ אנן בדידן אין לנו פה לדבר כדברים האלה רק זה אומר מאחר דמצינו רובא דרבוותא הם החולקים כוותייהו נקטינן:
ומה גם דמה שנהיגי עתה הוא מנגד לתקנת הרבנים דהם אמרו בנכסי יתומים מיהא הוא דלא הלכו אחר תקנת הראשונים והצריכו קנין אף בנכסי יתומים להקנות האפוט' לשוכר מן הדין ובזמן הזה אף בנכסי בע"הב אינם מצריכים קנין:
פש גבן לבררי אם יש היתר להני משכונות מצד שכבר נהגו כן ואמרי' בזה מנהג עוקר הלכה. ולכאורה נראה דאמרי' בזה מנהג מבטל הלכה והוא ממ"ש הרב בעי חיי בחי"ד ס"סי קצ"ו משם הרדב"ז בתשו' ב"י ודעמיה המנהג הסוחרים בקאמביוס מביוס מבטל הלכה והגם דהיינו דסברי דהוא א"ר אבל בנ"ד לדעת מהר"מ וסייעתו הרי ד"ק מדאוריי' עכ"ז מנהג מבטל הלכה ע"ש. הרי שכתב דאפי' בר"ק מנהג מבטל הלכה ותשו' הרדב"ז הביאה בכנ"הג י"ד סי' קע"ג מ"מ אין זה מוכרח דהרי באותה תשובה סיים בדבריו וז"ל ומ"מ איני מחליט הדבר להתיר אם לא יסכימו בעלי הוראה הרי דאין ולאו רפיא בידיה. ומה גם דרבינו הגדול מוהר"ר חיד"א בספרו הנחמד עין זוכר מערכת המ' אות י"ט הביא דברי הרב בעי חיי וכתב עליהם וז"ל לפום ריהטא קשה ממ"ש הרדב"ז עצמו בתשו' דפוס ויניצייא סי' שנ"ט וממה שהביא הרדב"ז עצמו שם ח"א סי' ע"ג מדברי הריטב"א ורבותינו דבמנהג להקל אפי' ע"פי גדולים אין חוששין כל שנראה שיש בו צד אסור עש"ב. וכמ"ש הרפר"ח סי' תצ"ו במנהגי אסור ס"י דאף באסור דרבנן יש לבטל המנהג והביא דברי הריטב"א הנז' ע"ש וצריך ישוב וחפוש עכ"ל:
ומה שציין בתשו' הרדב"ז אין בידי דפוס ויניצייא. ובדפוס אשכנז שבידינו מצאתי הדבר מפורש בתשו' ח"ג סי' תרמ"ה וז"ל ולא נחוש למנהג כיון שהוא באסור שכ"כ הריטב"א ז"ל וז"ל אבל המנהג להקל לעולם אין חוששין לו ואפי' היה ע"פי גדולים שבעולם כל שנראה בו צד אסור לחכם בעל הוראה אשר יהיה בימים ההם שאין לנו אלא השופט שיהיה בימינו עכ"ל. וכלשון הזה כתב בשם הריטב"א משם הרא"ה ח"ד תשו' צ"ד ע"ש שדחה דברי הרב מהרי"קו שורש ט' ונ"ד. גם הרפר"ח דחה דברי מהרי"קו והוכיח שכל מנהג שיש קצת פקפוק ראוי לבטלו ובעלמא אמרי' אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר מכלל דאם אינה רופפת לא משגחינן במאי דעמא דבר יעו"ש:
ועלה בדעתי להשוות תשו' הרדב"ז דשאני שאר איסורי' מאיסור התלו בממון דבשאר אסורים מבטלין המנהג וכמ"ש בתשו' המודפסות. אבל אסורא דממונא מאחר דנהגו אזלינן בתריה והו"ל בדין הפקר מדין הפקר ב"ד הפקר נגעו בה מאחר דנהגו כך לב ב"ד מתנה לאפקועי ממונא:
אלא דאכתי לא פלטי לן מחדא והיא תשו' הרדב"ז ח"ג תקי"א ז"ל ילמדנו רבינו מה שנהגו עתה להלוות מעות בריות קצוב בין ירויח בין לא ירויח בקבול אחריות הדרך על המלוה וכו' וכפי' מ"ש יו"ד נראה שהוא אסור וכן הכריע מהרי"קו בתשו' והחמיר בדבר ועתה נהוג קולא בדבר. יודיענו אם יש שורש למנהג או לא:
תשובה דע עלי המעשה ואין מנחם כי הראשוני' פתחו להו פתח כנקב מחט סדקית והמה עזרו לרעה ופתחו פתח כפתחו של אולם עד שבאו להתיר ר"ק וכו' ע"ש כל התשו' באורך ובסיום דבריו כתב וז"ל והוי יודע שהדברים שמותרים מדינא אלא שאסרו אותם משום הערמת רבית הם תלויים כפי הזמן וכפי המקום וכפי המנהג בזמן שהדור פריץ בענין הרבית ראוי לאסור להם כל דבר שדומה לרבית כדי שלא יערימו וכן במקום שהם בני תורה אין ראוי לאסור להם אלא מה שאסרו חכמים שהרי אינם מדמים מלתא למילתא ולא יבאו להתיר האסור. וכן אם נהגו היתר בדבר שאי' אסור מדינא אלא משום הערמת רבית לא תבטל מנהגם ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין עכל"ה:
בעיניך תביט רלא התיר אלא בהערמת רבית הוא דלא מבטלין המנהג אבל בא"ר ראוי לבטל ולקעקע יסור המנהג ובודאי דהכי נקטינן דאי כמ"ש הרב בעי חיי דאפי' ברבית דאוריי' כתב הרדב"ז דאזלי בתר המנהג ודאי דלא נקטי' כהדרב"ז וראיה ממה שפסק מור"ם ח"מ סי' רפ"א ס"ד וז"ל אפי' במקום שנהגו שאין הבכור נוטל פי שנים אין לילך אחר המנהג שהוא נגד ד"ת מהרי"ק שורש ח' ובודאי דדמיין אהדדי ואין חילוק ביניהם כלל. הרי דגם מהרי"קו דמאלים כח המנהג בזה ביטלו כ"ש לסב' הרדב"ז ופר"ח דמגרעי כח המנהג וחלקו על מהרי"קו כמבואר לעיל ועיין להרב עץ הדעת שאלה קפ"ב שאף שעשה ישוב למה שנהגו להלוות מעות יתו' ברבית מ"מ דרש להם שהוא עון פלילי והיה דן כשבא שטר לפניו שלא גבו הרבית אף שנתפשט המנהג בכמה מדינות גדולות הרי דהרב עצמו לא סמך על הרדב"ז ע"ש:
וכ"כ הב"י סי' קע"ב משם בע"הת וז"ל כתב בע"הת בח"ב שמנהגם לאכול בנכייתא כדעת הראב"ד וכו' ויש לנו להניח הצבור לנהוג היתר בהלכה זו רופפת שהיא בידך ואין לה הכרע ע"כ קרי בחיל דדוקא הלכה רופפת דו"ק:
וכן מצאתי להרמב"ם פ"ז מה' מ"ול הלכה ה' וז"ל אע"פי שמשכנתא זו אסורה היא וא"ר אפשר שיהיה זה בטעות וכו' או דרך כל מי שחוטא ומשכן באותה מדינה הואיל וא"ר הולכין אחד המנהג עכ"ל דוק דבר"ק אין הולכין אחר המנהג ואף בא"ר בדיעבד לא זז משם עד שנקרא חוטא:
וראה זה מצאתי בס' מטה אשר בלשונות רבי ירוחם סי' כ"ח דף קל"ה שכתב משם הרב שבות יעקב ח"ב סי' ו' וז"ל הא דאמרו מנהג עוקר הלכה דוקא מנהג שהוזכר בש"ס שהיו נוהגים כן מקודם שנקבע הלכה זו בש"ס שייך לומר מנהג עוקר הלכה כיון שהמנהג קדום וכבר נהגו כן אין לעקור המנהג מפני הלכה שנקבעה משא"כ בדבר שכבר נקבעה הלכה בש"ס בודאי אין כח ביד שום אדם לבטל ולשנות המנהג נגד ההלכה. רק מצאנו אם הלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג עכ"ל. ועיין להרב פר"ח מ"א ח"ב שאלה ס"ז ובג"ור ח' א"ה סי' כ"א. ועיין תשו' מהר"י דיליאון בסוף ספר שבעה עינים שהביא תשו' הרא"ש ז"ל שכתב במקום שהלכה רופפת בידך פי' אם רפיון בהלכה שאין בירור כמי נפסקה ההלכה הלך אחר המנהג ויש לתלות שנראה לגדולים שנהגו המנהג שהלכה כן עכ"ל הרא"ש יעו"ש באותו פסק ותרוה צמאונך. ובפסק הסמוך לו למהר"א ן' בולאט ואף שהרב מהר"י ן' זייאן לחלק יצא דהיכא שיש להם ע"מ שיסמוכו סמכינן אמנהג אף דזולת המנהג ראוי לפסוק להפך וחלק על הרבנים הנז' מ"מ ה"מ היכא דליכא אסורא ע"ש:
באופן גם מצד המנהג לא מצינו חוט של עכביש לישען עליו כ"ז אם היה המנהג נהוג אבל זאת לא היתה ולא נבראת דלא נזכר בדברי הראשונים הנז' ואשר נזכר להלן אלא בנכסי יתו' וזה המנהג מקרוב נתפשט ואין תרעומות על רבני הדור שאין דורם וכו'. וגם הרב הגדול מהר"ר ישועה אביטבול זלה"ה שהוא קרוב לזמן הזה לא היה זה בימיו אלא בנכסי יתו' ואף עליהם קרא ערער כמ"ש בפס"ד הלא הוא כמוס עמדי בכתב ידי הקדש וחותם ידו הטהור וז"ל על מאי דנהוג עלמא משכו' ושכי' בנכסי יתו' אנו מצטערים אפי' בהיות המשכו' קיימת על מי יחולו השכירות משום דאיכא תיוהא רבתי דמעיקרא קוצבין צ לכל מתקאל לפי ערך המעות וכמו שקרא תגר ע"ז הרב הגדול מוהר"ר יהודה ן' עטר זלה"ה בכתוב אצלי באורך בכתבו וחותמו הקדוש עכל"ה. וסיום דבריו והחי יתן אל לבו שלא ירד ממון ישראל לטמון אלא בעון הנשך אי לזאת יחרד לבב אנוש ויתר ממקומו דכל המתעסק ומסייע במקום דאיכא לתא דרבית אינו עומד בת"ה ומי לא יירא ולא ייחת שלא לאבד חיי עולם בשביל חיי שעה ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב וחתום הרב הנז'. (ודברי הרב מוהריב"ע אעתקם לקמן בע"ה) הרואה יראה כמה נצטער אותו צדיק על עסק ביש דרביתא. ומה גם דמש' אם נוהגת בבתים או דוקא בשדות היא גופה במחלוקת שנויה כמבואר סי' קע"ב בב"י והבו דלא לוסיף וכו' ועיין להרב מהר"ר אייזק שטיין בביאורו לסמ"ג הלכות רבית דהמחלוקת היא גם במש' דסורא ע"ש:
עוד בה אנא דאמינא מילתא דמסתברא דנדון כונות דידן הם כחוכא ואיטלולא דגדר משר"ס הוא כמ"ש מרן בסי' קע"ב ס"א וז"ל אם היא במשר"ס דהיינו שממשכנה לו לשנים ידועות וכותב במשא"ת אדב"ך אפי' מרחיב הזמן הרבה שאין מגיע לכל שנה אלא דבר מועט כגון שהלוהו מנה והתנה עמו שאחר י' שנים תחזור קרקע זו לבעליו חנם והיה שכר אותו קרקע שוה אלף דינרים בכל שנה מותר שאין זה אלא כמי ששכר בפחות עכ"ל. ובהני משכונות מלוה לו למשל מאה מתקאלים היא לערך אלף שנה לפי שיעור איסר בכ"ח. וא"כ היאך הם השנים ידועות שמשכנה בידו בהם וכאשר יושלמו תפוק בלא כסף והלא לא נשאר בעולם שיעור שנים אלו. א"ל שנאמר שאין מאמינים דשית אלפי שני הוי עלמא או שנאמר שאינה חוזרת לבעלה לעולם בלא פדיון ואין זה מש' דסורא ודי בצער זה מאחר דדשו בו ועליו אין להוסיף:
וראה זה חדש מצאתי תשו' רבי' הגדול מהר"י ן' מיגאש ז"ל הלא היא כתובה בתשו' הרמב"ם הנקרא פאר הדור שאלה רי"א וז"ל על מה ששאלתם מי שנתן ביתו במשכו' אצל אחר על ממון שלקח ממנו במנהג המשכו' בנכייתא אם יכול הוא לדור בבית ויעלה השכי' מרי שנה בשנה לבעל הממון או לא. הנה כאשר מצאנו בתלמוד בענין זה נראה שהוא אסור שנראה שנותן שכי' זה על הממון מאחר שבעל הממון אינו צריך בית זה לעצמו ושוכר אותה לאחרים עכל"ה. הרי דהרב קרי בחיל דאם אינו צריך לעצמו אלא לשוכרה לאחרים אסור. קרוב בעיני דהרב ב"י לא ראה תשובה זו כי לא נדפס פאר הדור אלא זה ימים איך שיהיה אפ' נימא דרבו החולקים ע"ז עד מתי נוסיף קולות וקולי קולות בדבר שגאוני עולם מחמירים ביותר:
באופן שלא מצאתי שום היתר בעין המשכונות הנהוגות בינינו ועל חכמי ישראל לברר האמת וכאשר יורו כן יקום וציי"מ ע"כ נמ"ך וחתום ע"ז החכם השלם והכולל הדיין המצויין כמה"ר וידאל הצרפתי נר"ו:
תשובה ראיתי את כל הכא כתוב בספר מה שהעמיק הרחיב ידידינו החכם הפוסק נר"ו ופלפל בחכמה בדברי הפוסקי' ראשוני' ואחרונים בענין המשכונות לא הניח זוית ופנה וזו הלכה העלה שהמשכונות הנהוגות בינינו לא מצא להם היתר ורצה לעמוד על דעתי קל"ה כמות שהיא בענין זה. והגם שדיני המשכונות סעיפיהן ופארותיהן עצמו מספר וקצרה ידיעתנו מהכיל דבר זה. ומה גם מקרי הזמן וטרדותיו שלא נתנוני השב רוחי עכ"ז לאהבת החכם הפוסק נר"ו ומה גם להיות הדבר נוגע לאסור דחקתי עצמי להתבונן בענין זה כפי מה שתשיג ידי יד כהה וה' אלהים יעזור לי לבל נכשל בדבר הלכה כי"ר:
תחלה צריכים אנו לבאר סברות הפוסקי' שהביא מרן בב"י בסי' קס"ד בדין חכירי נרשאי שכתב שם וז"ל וכתב הרמב"ם פ"ה שאינו אלא הערמת רבית. וכתב הה"מ שכן דעת הרמב"ן והרשב"א אבל רש"י פירש שהוא רבית גמורה כלומר דאיגלאי מלתא למפרע שעל דעת כן הלוהו וכו' וכ"נ ממ"ש בנמק"י בשם הרשב"א וז"ל והא דכתב הרב דר"ק הוא אפשר שדעתו הוא משום דכיון דחוזרי' הבעלים וחוכרי' ממנו איגלאי מילתא דמעיקרא אדעתא דהכי עבד וכאלו הוי משום הלואה והרי זה ר"ק עכ"ל. וכ"כ הרשב"א בפי' בתשו' דלדעת רש"י ר"ק הוא וכו' ע"כ. מבואר מזה דלדעת רש"י כשחזר המלוה והשכירה ללוה אף שלא התנה עמו ע"מ שישכירנו לו אפי"ה הוי ר"ק דאיגלאי מילתא למפרע דאדעתא דהכי עבר וכאלו הוי בשביל ההלואה:
כתב עוד מרן וז"ל וכתבו תלמידי הרשב"א מיהו אם בא אחר לחוכרה מהמלוה יכול לוה לחוכרה מניה דכיון דאפקיה אחר שרי עכ"ל. כלומר דכיון שחכרה אחר תו לא מוכחא מילתא דאדעת' דהכי אוזפיה ע"כ. וכתב שם בבד"ה וז"ל וכ"כ הריטב"א וסיים בה ואפי' לא נחת המלוה לתוך המשכונה כלל וכן קבלתי ממורי הרב עכ"ל וכתב בב"י וז"ל מכאן משמע דס"ל לתלמידי הרשב"א דלאו ר"ק היא דאי הוה ס"ל דהוייא ר"ק וכדמשמע מדברי בע"הת לדעת רש"י אי אפסקיה אחר הוה סגי לאפוקי מר"ק אבל אכתי אב"דב הוי ע"כ. נמצא דלדעת תלמידי הרשב"א כשהשכירה ללוה הוי אב"ר דס"ל דחכירי נרשאי דאסרו בגמ' אינו אלא א"ר ובאפסקיה אחר נחתינן דרגא ושרי אף דלא נחת המלוה למשכונה כמ"ש מרן בבד"ה ומה שאסרו בגמ' חכירי נרשאי אף ששהתה ביד המלוה היינו היכא דלא אפסקי' אחר ומדכתבו תלמידי רשב"א טעם ההיתר באפסקי' אחר משום דלא מוכחא מילתא דאדעת' דהכי אוזפיה מוכח שאם התנה ע"מ שישכירנו לו אף דאפסקיה אחר אסור:
כתב עוד מרן ז"ל ובסי' קע"ב כתב רבינו בשם הרמ"ה דאבר"ב הוי וה"מ דלא אתני בהדיה מעיקרא כי משכן גביה אדעתא דלהדר וחכר לה מניה או אגר לה מניה בכ"וב אבל אי אתני בהדיה מעיקרא ר"ק היא ויוצאה בדיינים לא שנא אתני בהדיה דחכר לה איהו מניה ל"ש חכר ליה אחר היכא דמחייב לשוכר או לחוכר למפרע מאי דפרע למלוה בדיליה ע"כ ונראה מדבריו שם דלהרא"ש אפי' בכה"ג לא הוי אלא אב"רב עכ"ל מרן למדנו מזה דלדעת הרמ"ה היכא דלא אתני בשעת המשכונה ע"מ שישכירנו לו אם השכירו לו אחר כך לא הוי אלא א"ד ובזה פליג ארש"י דלרש"י אף שלא התנה בשעת המש' אעפ"ך כשחזר והשכירה לו איגלאי מילתא למפרע דאדעת' דהכי אוזפיה והוי ר"ק כמש"ל וא"כ לפ"ז היכא דלא התנה ואפסקיה אחר לרש"י הוי א"ר ולהרמ"ה מותר דנחתינן חד דרגא כמ"ש מרן בסברת תלמידי רשב"א ומ"ש הרמ"ה ל"ש אתני בהדיה וכו' ל"ש חכר ליה אחר וכו' ר"ל דל"ש שהתנה הלוה עם המלוה שלא ישכירנו אלא לו ל"ש אתני בהדיה לשוכרה לאחר והוא ישלם לאחר מה שאחר פורע למלוה אפי"ה הוי ר"ק דאם איתא דהרמ"ה מיירי אף שלא התנה עמו כלל אלא שמשכנה סתמא ואח"ך שכרה ממנו אחר דאמרי' דאיגלאי מילתא למפרע דאדעת' דהכי אוזפיה והוי ר"ק הרי כתב בתחילה דהיכא דלא התנה אף אם השכירה אח"כ ללוה עצמו אי' אלא א"ר וא"כ היכא דאפסקיה אחר נחתינן דרגא ויהיה מותר אלא ודאי דמ"ש ל"ש חכר אחר מיירי בהתנה דכיון דהתנה ליכא לפלוגי בין אפסקי' אחר או לא ולעולם הוי ר"ק דמוכח' מילתא דעל דעת כן הלוהו. ובחלוקה זו פליג הרא"ש וס"ל דאפי' התנה הלוה עם המלוה בשעת המשכונה שלא ישכירנה אלא לו לא הוי אלא אב"רב ולא הוי ר"ק אא"כ התנה עמו ואמ"ל בשכר מעותיך כמ"ש מרן בב"י לדעת הרא"ש בסי' קע"ב יעו"ש:
וכן פירש דברי הרמ"ה הרב"ח שם וז"ל נראה דרבינו הכי קאמר דמדברי הרא"ש מבואר דבכל ענין לא הוי ר"ק אפי' אתני הלוה בפי' בהדי המלוה בשעת המש' שלא ישכיר הבית לשום אדם אלא לו והוא ישלם השכי' כ"וכ דאין בזה אסור אא"כ פי' לו רבית על ההלואה דהיינו שאמ"ל הלויני מאה דינרים על הבית שאדור בו כל ימי משך המשכונה ואתן לך עשרים דינרים לשנה. אבל להרמ"ה אפי' לא פסק לו רבית על ההלואה אלא משכן לו בית סתם והמלוה יאכל פירות דירה בנכייתא והתנה עם המלוה בשעת המש' שלא ישכיר הבית לשום אדם אלא לו והוא ישלם שכי' כ"וכ וכו' גם זה ר"ק היא ל"ש אתני לוה בהדי מלוה ל"ש אתני בהדי אחר לשוכרה מן המלוה והוא ישלם לאחר מה שהאחר נותן למלוה וכו' ע"כ:
גם הרב ט"ז בסי' קע"ב ס"ק ז' כ' וז"ל ומסקנת הטור כאן בדעת הרמ"ה דבשאר משכונות הוי ר"ק אם התנה בשעת המש' וכו' ואפי' אם שכרו לאחר ואותו אחר השכירו ללוה כל שהיה כן תנאי בתחי' שיהיה כן ולא כהרא"ש דס"ל דלא הוי ר"ק גם בתנאי אלא צריך שיאמר בשכר המתנת מעותיך אני אחזור ואשכור ממך אלא כל שהוזכר כן תחילה שיהיה אח"ך חיוב עליו להחזיר ולהשכירו לו הוי ר"ק וכו' ע"כ. נמצא לפ"ז דהיכא דלא התנה עמו ע"מ שישכירנה לו שוים הרא"ש והרמ"ה דלא הוי אלא א"ר:
כתב עוד מרן שם וז"ל וכתב הריב"ש וז"ל כתב הרמב"ן דחכירי נרשאי אפי' במ"ש דסורא אסור ופירש"י דחכירי נרשאי והוי ר"ק והרמב"ם וכל האחרונים הסכימו דחכירי נרשאי לאו ר"ק היא אלא הערמת רבית ויש מהם מי שאמר דמש' דסורא היא שכירות ויכול להחכיר ללוה עצמו ושרי אפי' לכתחילה עכ"ל. ולענין הלכה נקטינן דחכירי נרשאי אפילו במשד"ס אסור מדרבנן וכו' עכ"ל מרן. ובתשו סימן קי"ב כ' מרן דהריב"ש בתשו' סי' יו"ד כ' שכל האחרונים הסכימו כסב' הרמב"ם דחכירי נרשאי אי' אלא הערמת רבית ושנראה מדבריו שרוב האחרונים מסכימים להתיר חכירי נרשאי במש' דסורא יעו"ש. וכ' שם בבד"ה וז"ל ומיהו אם אדם אחר חכרה מהמלוה יכול לוה לחוכרה ממנו לד"ה כיון שהיא משד"ס עכ"ל. יצא לנו מדברי הריב"ש ז"ל דלהרמב"ן חכירי נרשאי אפי' במש' דסורא אסור ור"ל אסור מדרבנן דהיינו א"ר ולרש"י הוי ר"ק ולהרמב"ם וכל האחרונים לא הוי אלא הערמת רבית וליש מי שאומר חכירי נרשאי אינו כמשד"ס כלל ויכול להחכירו אפי' ללוה עצמו אלא דלפ"ז יקשה לן מ"ש מרן שם בבד"ה דמשד"ס היכא דאפסקיה אחר שרי לד"ה דמשמע אפי' לדעת רש"י וכיון דלדעת רש"י היכא דלא אפסקיה אחר הוי ר"ק א"כ היכא דאפסקיה אחר תסגי לן לשוויי. א"ר דחות דרגא כמש"ל ומה הלשון אומרת דשרי לד"ה:
ונראה לישב זה ע"פ מ"ש הריב"ש ז"ל באותה תשובה וז"ל ולא עוד אלא אף אם אין המוכר יכול לסלקו אלא שמוכר לו המס ההוא על ביתו לעולם אפשר לומר דהוי ר"ק כיון שזה נתן מנה וברוב השנים יקבל מיד הלוה יותר ממה שנתן וזה בקציצה שקצצו בשעת מתן מעות ואע"פי שזה כמכר עולמית הוא שמוכר לו פי' ביתו בכדי שמנה דינרים או עשרה לשנה והו"ל כמש' דסורא דשריא לכ"ע וכו'. מ"מ זהו אם היה הקונה עצמו דר בבית ההוא או אם היה משכירו לאחרים אבל למוכר עצמו הו"ל כחכירי נרשאי וכו' וכתב הרמב"ן ז"ל דחכירי נרשאי אפי' במש' דסורא אסור ופירש"י ז"ל שהוא רבית גמורה כיון שמיד הלוה עצמו בא לו והוא דבר קצוב בלי טורח ואף אם תלקה לא יפסיד מחכירתו כלום ואע"פי שהרמב"ם ז"ל ורוב הגאונים ז"ל הסכימו דחכירי נרשאי לאו ר"ק הוא אלא הערמ' רבית וכו' עכ"ז יש לומר דבנד"ז הוי ר"ק דהתם מתחי' עשו מש' מותרת אי במש' בנכייתא אי במשכנ' דסורא ואח"כ חוכרה הלוה מן המלוה אבל בנדון זה שתחי' התנאי הוא שזה מוכר לו במנה לעשות לו חק או מס וכו' ר"ק והלואה גמורה היא אלא ששנו אותה בלשון עבר וכו' ע"כ. מבואר מדבריו דטעמו של רש"י דמשוי ליה ר"ק היינו משום שהוא דבר קצוב בלא טורח ואף אם תלקה לא יפסיד מחכירתו כלום והן הנה הדברים שפירש"י בהדיא בגמרא אבל כשהמלוה מקבל עליו שאם תלקה לא יטול כלום מחכירתו אף רש"י ז"ל יודה דאין כאן רב"ק וזהו ההיתר של משכנתא דסורא כמ"ש מרן בב"י סימן קע"ב שהביא דברי הה"מ שכתב דלדעת הרמב"ן טעם ההיתר של מש' דסורא הוא מפני שאין אחריות המלוה על הלוה ואם שטפה נהר אין המלוה נוטל כלום יעו"ש. ואם כן לפי זה לדעת רש"י במד"ס שיהיה בדרך זה דאם שטפה נהר אינו נוטל כלום א"כ כשחזר והשכירה ללוה דיינו לשווייה אב"רב ובאפסקיה אחר מותר אף לדעת רש"י ומ"ש הריב"ש ז"ל ופירש"י שהוא רבית גמורה היינו כשיהיה באופן שאין המלוה מפסיד דבר מחכירתו כמו שסיים בדבריו דאף אם תלקה לא יפסיד מחכירתו כלום דבאופן זה אין לחלק בין מש' דסורא למש' אחרת ולזה הביא הר' ראיה מדברי רש"י לנדון שלו לומר שהוא רב"ק כמבואר שם אבל אה"נ דהיכא שאין הלוה מקבל עליו אחריו' נפילה ושריפה והוא לאחריו' המלוה שהוא קרוב לשכר ולהפסד אינו כ"א אב"ר לדעת רש"י וא"כ באפסקיה אחר מותר ובזה יבאו דברי מרן בבד"ה ע"ן דבמשכנתא דסורא באפסקיה אחר מותר לד"ה אף לדעת רש"י אחר דסבר מרן דאין היתר במש"דס רק אם יקבל המלוה אחריות נפילה ושריפה כמ"ש מרן ומור"ם בסי' קע"ב דההיתר הוא שאין הלוה מקבל אחריות על שאר נכסיו יעו"ש:
אחרי כותבי בחפש'י בדברי האחרונים מצאתי לרב אחרון בספרו הנקרא מטה שמעון בח"מ ח"ג ובסוף הספר חבר ש"ות קראו מירא דכייא וראיתי שם בסי' י"ב שנש"ו בענין זה של המש' ובתוך דבריו שם הקשה קושיא זו דאיך אנו יכולים לומר דבמש"דס באפסקיה אחר מותר לד"ה והלא לדעת רש"י בדאפסקיה אחר נחות דרגא ויהיה אב"ר וכתב וז"ל אכן נראה דלרש"י דחכירי נרשאי הוי דב"ק. במש"דס נחות דרגא והוי אב"ר הלכך ממלוה ללוה אסור אבל היכא דאפסקיה אחר שרי וכמ"ש הט"ז וכן כתב מרן בבד"ה עמ"ש הב"י דחכירי נרשאי במשכנ' דסורא כיון דגדולים אוסרים אין להקל כתב שם דאם אדם אחר חכרה מהמלוה יכול לוה לחוכרה ממנו לר"ה כיון דהיא מש"דם ע"כ. והיינו ודאי אפי' אליבא דרש"י דס"ל דהוי א"ר למה לי טעמא דכיון שהיא מש' דסורא הא אליבא דידהו אפילו בחכירי נרשאי נמי כיון דהוי א"ר כל דאפסקיה אחר חות דרגא ושרי וכמ"ש מרן לעיל גבי תלמידי הרשב"א אלא מוכרח דהשתא אשמועי' דבכ"הג דהוי מש"דם אי אפסקיה אחר שרי וה"ט משום דבכ"הג לרש"י ז"ל לא הוי אלא א"ר היכא דלא אפסקיה אחר משום הכי היכא דאפסקיה שרי עכ"ל. הרי מבואר דאף לסב' רש"י חכירי נרשאי במשד"ס אינו אלא א"ר ומוכרחים אנו לומר דטעמא הוי כיון שהוא קרוב לשכר ולהפסד כמ"ש:
ועל מה שהוקשה לו להחכם הפוסק נר"ו בשתי התשובות של הרשב"א דנראה דסתראי נינהו דמהתשו' שהביא מרן בב"י סי' אס"ד בראובן שלוה ב' ליטרין משמעון וכו' מוכח דס"ל דחכירי נרשאי היינו במש' בנכייתא ואינו אסור אלא מדרבנן כמש' בדבריו מפני שנראה כנוטל שכר מעותיו. ובתשובה שהביא מרן בסי' קע"ב כתב דחכירי נרשאי שאי' אלא רבית דרבנן ה"ד במש' דסורא. עוד תגדל התימה ממה שמצינו בתשו' אחרת של הרשב"א ח"ג סי' מ"ג שכתב וז"ל מ"מ מסתברא דכל בנכייתא בין באתרא דלא מסלקי בין באתרא דמסלקי שרי פריכנא דעביד עובדא בנפשיה ואכיל ואפי' באתרא דמסלקי דמשדה אחוזה גמיר וכו' וזו א"א לפרשה במש"דס. ועוד דאמרינן לקמן לית הלכתא כחכירי כרשאי וההיא ודאי לאו במש"דס דמש"דס מכירת פירות גמורה היא ואפילו חכיר לה מארי ארעא ש"ד דלא מחזי כלל כרבית אלא חכירי נרשאי משכנתא בעלמא היא ומארי ארעא בלחוד הוא דאסיר הא איהו אם אחכיר לה לאחריני ש"ד וכו' ע"כ. הרי מבואר בדבריו דהכירי נרשאי אינו אלא במש' דעלמא דלאו דסורא אבל מש' דסורא אין בה אסור כלל אפי' לחוכרה לבעל השדה והיינו כאותה תשובה שהביא מרן בסי' קס"ד וכ"כ ג"כ בתשו' אחרת ח"ה סי' קס"ה שכ' וז"ל שהממשכן בית לחבירו בנכייתא אע"פי שהוא מותר לפי דעת קצת גדולי ישראל אעפ"ך אסור המלוה להשכירה ללוה מפני דנראה כנוטל שכר מעותיו מן הלוה וזו היא חכירי נרשאי שאסרו בפ' איזהו נשך וכו'. נמצא עכשיו שכל שהממון מתרבה מיד הלוה ליד המלוה אסור מדרבנן אע"פי שאין כאן לא ר"ק ולא א"ר אלא משום מראית העין וכו' ע"כ. הרי מבואר בדבריו דחכירי נרשאי אינו כ"א במש' בנכייתא ואין בו כ"א הערמת רבית בלבד אבל בדסורא אין בו צד אסור כלל אפילו להשכירה ללוה כמ"ש בתשו' דח"ג וא"כ לפ"ז אותה תשו' של הרשב"א שהביא מרן בסי' קע"ב בראובן שמשכן כרם לשמעון וכו' שכתב בה שלא אמרו בחבירי נרשאי שלא יהא אלא רבית דרבנן אלא דוקא במש' דסורא קשה להולמה:
ונראה לישב כל זה כשנדקדק באותו נדון של תשו' הכרם שכתוב בו ע"מ שיהיה הכרם תחת יד ראובן הממשכן כמו שהיה ובתנאי שיתן בפריו מאתים דינרים לשמעון האפוטרו' ויהיה הקרן קיים ליפרע לזמן המשכו' וע"ז כתב הרב מסתברא דבעינן זה שהיא משכו' סתם לכ"ע ר"ק היא דר"ל דבעינן זה שהיא משכון בעלמא על ההלואה ואינו בנכייתא שהרי התנה שהקרן יהיה קיים לכ"ע ר"ק היא אחר שאי' מנכה לו שום דבר מהקרן ואין כאן כ"א הלואה על המשכון וא"כ כל הפירות שנותן הלוה למלוה ר"ק היא. ומ"ש הרב וז"ל שלא אמרו בחכירי נרשאי שלא יהא אלא רבית דרבנן אלא דוקא במש' דסורא וכו' בענין זה הוא שאפשר לומר שאי' אלא בא"ר ע"כ ר"ל כשיהיה באותו נדון שהתנה שיהיה הקרקע תחת יד הלוה וישלם לו הפירות אחר הנכוי אף שכותב לו במשלם שנייא אלין תפוק ארעא דא בלא כסף הוי רבית דרבנן אחר שלא החזיק המלוה במשכו' והתנה הלוה שיהיה הקרקע תחת ידו. תדע שהרי עמ"ש מרן בסי' קס"ד ויש מי שמתיר לעשות כן במשר"ס וסיים שם מור"ם בהגה ובלבד שלא התנה מתחי' על כך וגם שכבר החזיק המלוה בשדה הא בלא"ה לכ"ע אסור רשם המרשים ב"י בסי' קע"ב בשם תשו' רשב"א והיינו תשו' הכרם שהביא שם כמ"ש אבל אה"נ במשד"ס אם החזיק בה המלוה ולא התנה שישכירנה ללוה יכול להשכירה לו וכמ"ש בתשו' דח"ב דאפי' חכיר לה מארי ארעא ש"ד ומוכרחים אנו לומר דמיירי היכא דלא התנה וגם החזיק בה המלוה. באופן דלדעת הרשב"א ז"ל משד"ס לית בה משום חכירי נרשאי ויכול לחזור ולהשכירה ללוה וחכירי נרשאי אינו אלא במש' בנכייתא ואינו אסור אלא מדרבנן כדמו' מתשו' דח"ה ואם היא מש' סתם בלא נכייתא הוי ר"ק כמ"ש בתשו' הכרם. ומ"ש מרן בסי' קע"ב בבד"ה וז"ל א"ח כתב הרשב"א בתשו' ראובן משכן ביתו לשמעון באתרא דלא מסלקי והשכירו שמעון ללוי בדינר לחרש ולוי השכיר לראובן ואמ"ל שיתן השכירות לשמעון ה"ז אסור וי"א שהוא ר"ק ומגדולי המורים אמרו שאינו אלא א"ר והראשון עיקר עכ"ל. מוכרחים אנו לומר דמיירי במש' סתם בלא נכייתא שמשכנה בידו לזמן פ' ובתוך הזמן לא יפדה כמ"ש בדבריו באתרא דלא מסלקי ומאי דפליגי בזה אי הוי ר"ק או א"ר היינו כיון דאפסקיה אחר משא"ך בתשו' הכרם דלא אפסקיה אחר כתב דלכ"ע ר"ק היא כמש"ל. ואם איתא דמש' זו מיידי בנכייתא תקשה לן התשו' דח"ג שכתב להדייא ומארי ארעא בלחוד הוא דאסיר הא איהו אם אחכיר ליה לאחריני ש"ד א"ל שנאמר דהכא מיירי במש' בלא ץ נכייתא:
ועל מ"ש החכם הפוסק נר"ו שהביא דברי הרמ"ה שבטור סי' קע"ב ומ"ש מרן ג"י שם בדבריו וכ' ע"ז וז"ל מבואר דהיכא דמשכנה אדעתא שישאר דר ויעלה שכי' כ"וכ אפי' לא התנו בהדייא כהתנו בהדיא דמי ואפי' אפסקיה אחר הוי ר"ק וכו' ע"כ. דבר זה א"א לאומרו דסבר הרמ"ה דאף שלא התנה ע"מ שישכירנה לו דהוי ר"ק שהרי מרן בב"י בסי' קס"ד ובסי' קע"ב ביאר בדבריו דלדעת הרמ"ה לא הוי ר"ק אלא דוקא כשהתנה בתחי' ע"מ שישכירנה לו שבסימן קס"ד כ' וז"ל ובסי' קע"ב כ' רבינו בשם הרמ"ה דא"ר הוי וה"מ דלא אתני בהדיה מעיקרא כי משכן גביה אדעתא דליהדר וחבר לה מניה וכו' אבל אי אתני בהדיה מעיקרא ר"ק היא וכו' ע"כ. הרי מבו' בדבריו דלא הוי ר"ק אלא ע"י תנאי שהתנה עמו אדעתא שישכירנה לו. ועל זה סיים מרן וכתב ונראה מדבריו שם דלהרא"ש אפי' בכ"הג לא הוי אלא א"ר ע"כ. ובסי' קע"ב עמ"ש רבינו הטור על מה שנוהגים האידנא וכו' כתב א"א הרא"ש בתשו' אנו אוסרו אבל ר"ק לא הוי ביון שלא פסק לו רבית על ההלואה וכו'. ומדברי הרמ"ה יראה שהוא ר"ק וכו'. כ' מרן ע"ז וז"ל באמת שאין מדברי הרמ"ה סתירה גמורה לדברי הרא"ש שהרי גם הוא ז"ל כתב דלא הוי ר"ק כיון שלא פסק לו רבית על ההלואה כלומר שלא התנה עמו כן על ההלואה וכו'. אף בפי' הנראה מדברי רבינו מנהגם היה להתנות כן בשעת ההלואה ואפי"ה השיב הרא"ש דכיון שלא פסק עמו על ההלואה רבית ממש. לא הוי ר"ק כלומר שלא אמ"ל בשכר המתנת מעותיך אני אשכור החצר בכו"כ לחדש אלא אמ"ל סתם אני אשכור הבית ממך בכ"וך לא הוי ר"ק ומדברי הרמ"ה שכתב וה"מ דלא אתני בהדיא וכו' דהא ודאי במתנה עמו. ואומר בשכר מעותיך אחברנה ממך בכך וכך לא אצטריך להרמ"ה לאשמועינן דהוי ר"ק אלא כשנותן לו מעות סתם אדעתא דהכי ואומר לו אח"ך אני אחברנה ממך בכ"וך הוא דאצטריך לאשמועינן דהוי ר"ק משום דכיון דאדעתא דהכי הלוה הו"ל כאלו התנו בהדייא וכו' ע"כ. נמצא לפ"ז דכשאמר לו בשכר מעותיך אני אחכרנה ממך שוין הרמ"ה והרא"ש דהוי ר"ק ומאי דפליגי הוא כשנותן לו מעות סתם אדעתא דהכי דהיינו אדעתא דשכר המעות ובמה יודע איפה דאדעתא דהכי עשה המשכו'. כשאומר לו בשעת המשכו' אח"ך אני אחכרנה ממך בזה אצטריך הרמ"ה לאשמועינן דהוי ר"ק אף שלא אמ"ל בשכר המתנת מעותיך ודלא כהר"אש דס"ל דאף שאמ"ל ע"מ שישכירנו לו כיון שלא אמ"ל בפי' בשכר המתנת מעותיך לא הוי אלא א"ר וכמו שפי' הרב ב"ח והרב ט"ז כמש"ל אבל לעולם לדעת הרמ"ה לא הוי ר"ק אלא דוקא כשאמ"ל בשעת המכו' אני אשכרנה ממך אבל אם לא אמ"ל כן לא הוי אלא א"ר. וכן מוכח באותה תשובה של הרדב"ז שהביא החכם הפוסק נר"ו שכתב וז"ל אבל התנה כן בשעת המשכונה רבית גמורה לכ"ע וכ"כ הטור בשם הרמ"ה ע"כ:
ומה שהביא החכם הפוסק ק נר"ו מאותה תשובה של אורח לצדיק שהביא תשו' הר"ן ודברי הרב גדולי תרומה וכו' ומסיק וכתב שמעינן מכל הני אשלי רברבי בפשיטות דכשהתנה בתחילה לכ"ע הוי ר"ק ומחלוקתם הוי כשמשכנה בלי תנאי ואח"ך חכרה מניה וכו'. אמת נכון הדבר שבתחי' רצה להבין כן בדברי הגדולים אלא דאח"ך הקשה ע"ז כמבו' שם והביא דברי רבינו הטור בשם אביו בסי' קע"ב ודברי הרמ"ה ומ"ש ע"ז מרן בב"י. וכ' ע"ז וז"ל. וכ"כ ג"כ הב"ח בכוונות והבנת דברי הטור א"כ לפי דעת הרב ב"י פלוגתייהו הוי כשלא אמ"ל בתחילת ההלואה בשכר מעותיך וכ"כ הרב ב"י בשם תלמידי רשב"א גבי הלוהו ודר בחצרו שאם אמ"ל בשכר מעותיך הוי ר"ק אבל אם לא אמ"ל כן הוי אב"ר וכו' ע"כ. מבואר מדבריו שהבין בדברי מרן בב"י מה שפירש דברי הרמ"ה כמו שפירש' הרב"ח כמש"ל. והכי מסיק להדייא שם שכ' וז"ל ודוקא דאתני מעיקרא כמ"ש בהדייא בדברי הרמ"ה אע"ג דלא כתב ליה בשכר מעותיך דגלי אדעתיה דמעיקרא אדעתא דהכי הלוהו ואם לא היה שוכרו ממנו לא היה מלוהו והוי כהתנה בהדייא בשכר מעותיך וכו' ע"כ. ור"ל דכשהתנה עמו שישכירנו לו גלי אדעתיה שבשכר מהלואה שוכרו ממנו והוה ליה כהתנה בהדייא בשכר מעותיך שהוא ר"ק וכן מוכח מדברי הרדב"ז ז"ל באותה תשו' שהביא הח' הפוסק נר"ו שכתב וז"ל ומזה הטעם בעצמו התנאי שהתנה שמעון שידור בחצר הוא תנאי באסור. וכת' רש"י שהוא רבית גמורה דאיגלאי מילתא למפרע שע"ד כן עשה וכו' ע"כ הרי דכשהתנה שידור הוא דאמרי' דאיגלאי מילתא למפרע דבשכר מעותיו עשה. עוד כ' שם וז"ל דלעולם צריך תנאי מעיקרא להיות ר"ק ופלוגתייהו לא הוי אלא היכא שלא פירש בשכר מעותיך וכ"כ הט"ז סי' קע"ב סק"ז וז"ל ומסקנ' הטור כאן כדעת הרמ"ה דבשאר משכונה פירוש חוץ ממש' דסורא הוי ר"ק אם התנה בשעת המשכונה וכו' ומסיק וכת' וז"ל מכל הנ"ל שמעינן דבנדון דידן אליבא דכ"ע לא הוי אלא אב"ר דהא המשכנתא ליכא שום תנאי לחזור ולהשכירה וליכא אפי' רמז דאדעתא דהכי הלוהו והמע"ה להוכיח שכך התנו מתחילה וכו' ע"כ. ונדון שלו היתה מש' בנכייתא כמבוא' שם והגם שכתוב בשטר שבאותו יום עצמו עשו שטר שכירות ששמעון שכר ללוי הבית וכו' אפי"ה כתב הרב דכיון שלא הוזכר בשטר שעל תנאי כן משכן שרי. מבואר מזה דמאי דקאמר הרמ"ה דהוי ר"ק ה"ד כשהתנה שישכירנו לו הא לאו הכי אינו כי אם אב"ר כמ"ש:
גם אותה תשובה של הר"ן שהביא מרן בב"י בסימן קס"ד מיירי במשכנ' בנכייתא ובהתנה בתחילה כמבואר בדבריו שכתב וז"ל דע"כ לא נחלקו על רש"י בחכירי נרשאי אלא במשכן סתם ואח"כ חכרה לו או שכרה לו אבל בנדון שלפנינו שהעידו עדים שע"מ כן נעשית המש' ה"ז רבית גמור שמא תאמר אע"פ שהתנו כן כיון שאין הרבית בא מלוה למלוה לא מתסר וכו' ליתא דכיון שהתנה שמעון עם ראובן שיתן לבנו אותו סך בכל שנה ה"ה כאלו נתנם לשמעון כיון שמחמתו הוא נותנם עכ"ל. הרי מבואר דלא דבר הרב שהוא ר"ק אלא דוקא כשהתנה וכן מוכח דברי הרב ד"מ שעל מ"ש הר"ן שהוא רבית גמורה כת' וז"ל וכן הוא מבואר לקמן סי' קע"ב אמנם משמע שם דהרא"ש ס"ל אפילו בכה"ג לא הוי אלא אבק רבית ע"כ. והיינו פלוגתא דהרמ"ה והרא"ש דמיירי בהתנה בתחילה והר"ן ז"ל ס"ל כהרמ"ה:
הן אמת דמדברי הרב גדולי תרומה מוכח דאף בלא התנה פליגי מ"מ עדיין יכולים אנו לומר דלא דבר הר' דאף בלא התנה פליגי אלא דוקא כשחברה ממנו שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל אם יהיה באופן שהוא קרוב לשכר ולהפסד לא הוי אלא אב"רב וכמ"ש שם הרב ס"הת דאחר שהביא דברי רש"י ז"ל כת' וז"ל ואף לדבריו אפשר לומר דלא קרי ר"ק אם יורד בה בתורת קבלנות דהא אי עבדא יהיב ליה ואי לא עבדא לא יהיב ליה ודוקא חכירות מקרייא ר"ק אבל קבלנות לא הוי אלא אב"ר עכ"ל. וגם הר' גדולי תרומה שם לא הזכיר בדבריו אלא חכירות:
כתב עוד החכם הפוסק נר"ו וז"ל ופשוט דדברי הרמ"ה הנז' וכל הני רבוותא דסברי מרנן דבהתנה הוי ר"ק היינו אפי' במש' דסורא דהרמ"ה ז"ל אחכירי נרשאי קאי וכבר בררנו דחכירי נרשאי אפילו במש"דס איירי וכו' ע"כ. אכתי לא ידענא מהיכא פשיטא ליה דהרמ"ה וכל הרבנים דברו אפי' במשכנת' דסורא דבהתנה הוי ר"ק והלא כמה מחלוקות נאמרו במש"דס כמ"ש הריב"ש שהביא מרן דבריו בב"י כנז"ל ויכולים אנו לומר דהרמ"ה ודעמיה לא דברו אלא בשאר משכונות כמ"ש הרט"ז סי' קע"ב סק"ז:
גם הרב פרישה סי' הנז' עמ"ש רבינו הטור משם אביו הרא"ש שראובן ממשכן ביתו לשמעון וכו' וראובן נשאר בביתו וכו' כתב הרב וז"ל. דאע"פ שזה להרא"ש דס"ל כרש"י אסור דכיון דשמעון המלוה גופיה אסור לדור בו ה"ה דאסור להשכירו ללוי ודוחק לומר דבמש' דסורא איירי. ואפשר לו' דנוהגים כן האידנא משום דסברי כר"ת דמשוה בית לשדה. והרא"ש והב"י שכתבו משום שהוא נ"מ נמי להרא"ש לענין שדה וקמ"ל הרא"ש דאפי' לענין בית אין ר"ק ע"כ. מבואר מדבריו שמשכונה שדבר הרא"ש שחלק בו הרמ"ה מיירי בשאר משכו' ולא במש"דס:
וגם הרב אורח לצדיק בתשו' הנז' הביא דברי הרב ט"ז שכתב ומסקנת הטור כאן כדעת הרמ"ה דבשאר משכו' הוי ר"ק אם התנה וכו' וכ' הרב ב"י חוץ ממש' דסורא. וכ"נ מדברי הרש"ך סי' קע"ב סקי"ט עמ"ש מרן סב' משכו' זו אם בא המלוה לחזור ולהשכירה ללוה כ' הרש"ך וז"ל משכנתא זו דסורא אבל משכו' אחרות אסור אפי' אם אדם אחר שכרה וכו' וכ"כ הטור בשם הרמ"ה וכתב דאם התנה כן הוי ר"ק וכו' ע"כ. נראה מזה דמ"ש הטור בשם הרמ"ה דבהתנה הוי ר"ק היינו בשאר משכו' ולא במש' דסורא:
והגם דמדברי הרדב"ז מוכח דס"ל דהרמ"ה דבר אפילו במש"דס מ"מ לא מפני זה נאמר שהוא דבר מוסכם כדי להקשו' על הרב ט"ז ומה גם דהרדב"ז ז"ל גופיה לא פסיקא ליה מילתא להלכה לומר דבמש"דס והתנה הוי ר"ק שהרי כ' ואפי' תימא שאין בו אלא משום א"ר או משום הערמת רבית סוף סוף אסורא איכא וכו'. באופן דעדין יכולים אנו לומר דבמשכנתא דסורא אף בהתנה בתחילה על מנת שישכירנו לו אינו אלא אבק רבית. וכן מוכח מדברי הרשב"א בתשובות הכרם כמש"ל:
ומעתה הבא נבא לפסקי מרן בש"ע הנה בסי' ץ קס"ד כ' וז"ל מי שהיתה שדה ממושכנת בידו לא יחזור וישכיר אותה לבעל השרה ויש מי שמתיר לעשות כן במש"דס עכ"ל. וכ' שם הש"ך סק"ב וז"ל וישכיר ואם שכר משמע דעת המחבר בהפוסקים דר"ק הוא ולזה כסב' במש"דס דוקא כ' ואם בא אחר לשוכרה מותר להשכיר לבעל השדה ולא כ"כ בדין דהכא כדכתבו תלמידי רשב"א ואזיל לטעמיה שכ' בב"י דתלמידי רשב"א ס"ל דהכא הוי א"ר אבל למאן דס"ל דהוי ר"ק אי אפסקיה אחר סגי לאפוקי מר"ק אבל א"ר אכתי הוי אבל במש"דס לכ"ע שרי וכ"כ בבד"ה ועיין לקמן סי' קע"ב עכ"ל. למדנו מזה דלדעת מרן בשאר מש' אם השכירה לבעל השדה הוי ר"ק כס' הטור בשם הרמ"ה ודלא כס' תלמידי רשב"א דלא הוי אלא א"ר. ובמש"דס אם השכירה לבעל השדה הוי א"ר ובאפסקיה אחר מותר. וכמ"ש מרן ויש מי שמתיר לעשות כן במש"דס היינו סב' מ"ד שהביא הריב"ש דחכירי נרשאי אי' במש' דסורא וסיים מור"ם וכ' וז"ל ובלבד שלא התנה מתחי' על כך והיינו ע"פ מ"ש הריב"ש בתשו' הנז' דמאן דמתיר לחזור ולהשכירה ללוה במשד"ס היינו דוקא היכא דלא התנה עמו בכך. עוד כתב מור"ם תנאי אחר וגם שכבר החזיק המלוה בשדה וכו' ואם עדיין לא החזיק אף דלא התנה עצמו בכך לכ"ע אסור דאין כאן רק הלואה וציין המפרשים ע"ז ב"י סי' קע"ב בשם תשו' רשב"א והיינו תשו' הכרם שכ' בה ע"מ שיהיה הכרם תחת יד ראובן וכו'. והגם דהרשב"א כתב זה במשכו' סתם דלאו בנכייתא ולא בדסורא מ"מ משם למד מור"ם דה"ה נמי במש"דס היכא דלא החזיק המלוה דאסור דכיון דלא החזיק במשכו' הו"ל הלואה וכמ"ש הט"ז שם וז"ל וכ"ש אם לא החזיק בה כלל המלוה דלא קנאה כלל ולא הוי כאן רק הלואה בעלמא הכי אמרי' בגמ' וזה פשיטא דאסור אפי' במש' דסורא לכ"ע כמ"ש רמ"א בסמוך וכו' ע"כ:
ובסעיף ב' כתב מרן וז"ל מש' דסורא אם בא אחר ושכר אותה מהמלוה מותר לחזור ז להשכיר אותה לבעל השדה וכ' שם הש"ך סק"ד וז"ל מותר. וכ"כ הריטב"א וסיים בה אפי' לא נחת המלוה לתוך המשכנתא כלל וכן קבלתי ממורי הרב ע"כ. נראה מזה דדוקא לחזור ולהשכירה לבעל השדה בלא אפסקיה אחר בעי' שהחזיק בה המלוה אבל באפסקיה אחר אפי' לא החזיק בו מותר וכ"כ הרב בעל הלבוש שם אלא דהרב ט"ז שם סק"ז הכריע דאף באפסקיה אחר בעי' שהחזיק בה המלוה יעו"ש:
ובסימן קע"ב ס"ב כתב מרן וז"ל משכו' זו אם בא המלוה לחזור ולהשכירה ללוה בדבר קצוב לשנה יש אוסרים ויש מתירים. ואם אדם אחר שכרה מהמלוה יכול הוא לשוכרה ממנו עכ"ל. וכתב שם הש"ך ס"ק כ' יכול וכו'. מיהו נ"ל שצריך שלא יתנו בכך מתחי' בשעת ההלואה העט"ז עכ"ל. ומה שלא הצריך הרב ש"ך דבעינן נמי שהחזיק המלוה במשכו' היינו ע"פי מ"ש לעיל סי' קס"ד בשם הריטב"א דבאפסקיה אחר לא בעי' החזיק. והרב ט"ז שם סק"ז כ' וז"ל משכו' זו. פי' מש' דסורא שנז' בש"ע ס"א וההיתר בזה אם כבר החזיק המלוה בשדה כמ"ש סימן קס"ד. ומסקנת הטור כאן כדעת הרמ"ה דבשאר משכונות הוי ר"ק אם התנה בשעת המשכו' וכו' ואפילו אם שכרו לאחד ואותו אחר השכירו ללוה כל שהיה כן תנאי בתחי' שהיה כן וכו' ע"כ. הנה מ"ש הרב ומסקנת הטור כדעת הרמ"ה דבשאר משכו' הוי ר"ק אם התנה היינו לאפוקי מש' דאף אם התנה אי' אלא א"ר דהטור והרמ"ה לא דברו אלא בשאר משכו' משא"כ במש"דס אחר זה הביא הרב מ"ש מרן בב"י משם רבינו ירוחם דהיכא שאין המלוה מחזיק לעולם בבית ואדם אחר מתחייב למלוה בדבר קצוב שאם עושה כן מדעת עצמו מותר אבל אם עשה בשליחות הלוה הוי ר"ק. וטעמא הוי דכיון שלא החזיק המלוה במשכו' ואותו אחר שכרו בשליחות הלוה הוי ר"ק. וכ' עוד שם הרב הנז' וז"ל ובטור כתב דין ג' שהיו נוהגים בימיו שאדם שכרו ע"ד שהלוה ידור שם וע"כ כתב וראובן נשאר בבית כלומר שלא זז משם אפי' בשעת שכירות האחר והמלוה ידע מזה והאחר עושה בשביל זה ועל זה מסיק בשם הרמ"ה דהוי ר"ק כמש"ל וכו' ע"כ. והקשה על הרב הלבוש שכ' דאף דראובן נשאר בבית כיון דאפסקיה אחר ה"ז מותר דמשמע מדבריו שהוא מתיר אפילו שוכרו לוי בשביל ראובן ודין זה כ' עליו הטור שהיו נוהגים בו בימיו וכ' הרא"ש שהוא א"ר וחלק עליו הטור והרמ"ה שהוא ר"ק כי התנה תחילה וכו'. ואפי' לא התנה מ"מ הוי א"ר לפ"ע וכו'. הנה מה שמשיג הרב ט"ז על הרב הלבוש שבדין זה שראובן נשאר בבית כ' עליו הרמ"ה שהוא ר"ק א"א לפרשו דמיירי במש' דסורא שהרי בתחי' דבריו דמ"ש הרמ"ה שהוא ר"ק היינו בשאר משכונות. א"ל שנאמר שדברי הרב הלבוש מיירי אף בשאר משכו' שהרי בסעי' הקודם הביא ב' אופני המשכונות דהיינו משד"ס ומש' בנכייתא וע"ז סיים וכתב בסעיף ב' דבאפסקיה אחר מותר בשתי המשכונות. ולכן השיג עליו הט"ז דבחלוקת מש' בנכייתא הרי כתב הרמ"ה דהוי ר"ק כשהתנה תחילה ואפי' לא התנה הוי אב"ד ועל חלוקת משד"ס כתב הרב וז"ל ואפי' במש"דס אסור בזה כיון שראובן נשאר בבית ולא החזיק המלוה בו וכו' ע"כ. דקדק לומר כשאר משכו' אב"ד ובמש' דסורא תיבת אסור לומר דאינו אפי' א"ר כ"א אסור בעלמא דהיינו הערמת רבית. וסיים וכ' וז"ל ולא התיר כאן בש"ע בשכר אד אחר ואפי' זה אינו מותר אלא במש' דסורא וכו' ע"כ. ור"ל דאחר שהמלוה לא החזיק במשכו' כמ"ש בסמוך כיון שראובן נשאר בבית וכו' בעי' שאותו אחר שכרו לעצמו. אבל אה"נ אם המלוה החזיק כמשכו' אף אם אותו אחר שכרו לצורך הלוה אם לא התנה מתחי' על כך וגם לא אמר למלוה ששוכרו לצורך הלוה אף שהאמת הוא כך שאינה לצורך עצמו מותר:
ועפ"ז יבא על נכון מ"ש מרן בבד"ה סי' קס"ד עמ"ש בב"י בשם תלמידי הרשב"א דהיכא דאפסקיה אחר שרי. כ' בבד"ה וז"ל וכ"כ הריטב"א וסיים בה ואפי' לא נחית המלוה לתוך המשכונה כלל וכן קבלתי ממורי הרב עכ"ל. דלפי מ"ש הרט"ז דאף באפסקיה אחר בעינן דוקא החזיק תקשה ליה ההיא דהריטב"א. וע"פ האמור יבא ע"ן דסבר הרב ט"ז דהריטב"א מיירי היכא שאותו אחר שכרו לעצמו דבזה אף אם לא החזיק בה המלוה מותר. ומה שהוצרך הרט"ז בסי' קס"ד לאוקומה בהחזיק בה המלוה היינו להתיר בכל גוונא אף שהשכירה לצורך הלוה כיון שהוא מש' דסורא:
נקטינן מהאמור דבמש' דסורא אם לא החזיק המלוה במשכונה ואפסקיה אחר אם אותו אחר שכרו בשליחות הלוה לדעת הרב הלבוש מותר אם לא התנו בתחי'. ולדעת הרב ט"ז אסור. אבל אם החזיק המלוה במשכונה אף אם אחר שכרו לצורך הלוה אם לא היה תנאי בדבר אף לדעת הרט"ז מותר:
ולפ"ז במשכונות דידן שקונים מיד בעל הקרקע בק"ס שממשכן הקרקע ביד בעל המעות וכותבין בשטר שרשאי בעל המעות לדור בקרקע ולהשכיר וכו' כא כאדם העושה בשלו א"כ הרי קנאה בק"ס והו"ל החזיק המלוה בה וכששוכר ממנו אדם אחר אח"ך אף שהוא לצורך הלוה אחר שלא היה תנאי בדבר אף שהאמת הוא כך מ"מ כיון שקנאה המלוה בק"ס אין בית מיחוש ומותר לדברי הכל. ואל תשיבני ממ"ש בגמ' דאף שקנו מידו ושהתה ביד המלוה מסקינן דלית הלכתא בחכירי נרשאי דהיינו בדלא אפסקיה אחר אבל בקנו מידו ואפסקיה אחר לית לן בה. ומה גם במש' דסורא דרבו הפוסקים דסברי דלית בה משום חכירי נרשאי כמש"ל:
ומעתה נסעה ונלכה לבאר דברי הרבנים נ"ן המובא בספר התקנות שהביא דבריהם החכם הפוסק נר"ו. שכתבו שם שני אופני המשכונות דהיינו מש' בנכייתא הנהוגה בנכסי יתומים ומש"דס הנהוגה אצל בעלי בתים. ואחר שהביאו דברי הגמ' ומחלוקת הפוסקים בדין חכירי נרשאי ומ"ש מרן דבאפסקיה אחר אפי' לא נחית לה מלוה שרי כתבו וז"ל זכינו לדין דהני משכונות דידן דעבידי בנכסי יתומים משרא שרו. ל"מ להרמב"ם והרא"ש דס"ל דבשאר משכונות בהני דלאו בדסורא כי אחכרה ליה לדידיה לא הוי ר"ק אלא הערמה או אבק וכו' דודאי לדידהו בנ"ד ליכא שום צד אסור דכיון דאפסקינהו אחר אפי' אבק ליכא כדכתב הב"י אהא דתלמידי רשב"א. אלא אפי' לרש"י ורי"ף דס"ל בשאר משנו' כהני דכי אחכריה לדידיה הוי ר"ק אפילו הכי השתא דנהגינן לאפסקינהו אחר אפקינהו מר"ק וליכא אלא אבק דשרי לכתחי' בנכסי יתומים כדאי' בסי' ק"ס. אכן במש"דס ואפסקיה אחר שהוא מה שנהגו הבעלי בתים לעשות כנז"ל מן הדין שרי לכ"ע. דהא אפי' לרש"י וסיעתו דאמרן לעיל דהוי ר"ק כי לא אפסקיה אחר או אבק כי אפסקיה לא אמרן אלא בשאר משכו' אבל מש"דס ואפסקיה אחר אפילו אבק ליכא וכדסיים בה בבד"ה הנז"ל דשרי לכ"ע וכו' ע"כ. מבואר מדבריהם דרש"י וסיעתו המחמירים וסוברים דלהשכירה ללוה הוי ר"ק לא דברו אלא בשאר משכו' אבל מש"דס לבא מ"ד דהוי ר"ק אפי' להשכירה ללוה כמש"ל. ומפני זה אמרינן דהיכא דאפסקיה אחר שרי לכ"ע אפילו לא החזי' בה המלוה כמ"ש:
כתבו עוד הרבנים הנז' וז"ל אמנם ראה ראינו תקנה לקדמונינו נ"ן בשנת שכל טוב דשדו בה נרגא מחמת שעושים קצבה לשכירות לפי סכום המעות אם רב ואם מעט לכן גזרו שכל הממשכן קרקע לחבירו יטפל בו לדור בו או להשכירו בכדי דמיו יעו"ש. ובכן הלכנו בעקבותיהם וגזרנו על בעלי בתים לבל יתעסקו בזה עור וכו' אמנם בנכסי יתומים לא גזרנו יען ראינו שגם קדמונינו ז"ל אחר זמן התקנה נשארו נוהגים כן ומהם נמשך המנהג לדורינו זה והתעסקו בזה גדולים כנז"ל ואין פוצה פה ומצפצף וכו' ע"כ. הנה ההפרש שעשו בין משכו' בע"ה דשרו בה נרגא למשכו' יתומים שלא גזרו בה היינו מה שעושים קצבה לשכירות כפי סכום המעות ומשכחת לה דהקרקע שוה עשרה אוקיות ומשכירו לשוכר בך' אוקיות והגם דקי"ל דאין הונאה לקרקעות המה ראו בחכמתם לתקן בזה שידור בו בעל המשכונ' או להשכירו בכרי דמיו מפני המכשולות הנמשכים אבל בנכסי יתומים אף שעושים קצבה לשכירות כפי סכום המעות לא גזרו בזה אחר שראו הקדמונים שהיו נוהגים כן אף אחר זמן התקנה:
וכן מצינו להרב הגדול מוהר"ר חסדאי אלמושנינו זלה"ה שתקן תקנה במחז"ק בשנת תכון לפ"ק שכל מי שיש בידו מעות יתומים שיקבל שכירות מכל קרקע שימשכן בידם עשרה בלאנקאוס במאה אוקיות דהיינו רביע אוקיא לכל מתקאל הלא היא כתובה אצלינו בספר התקנות באופן דאף שעושים קצבה לשכירות כפי סכום המעות במעות יתומים לית לן בה:
כתבו עוד הרבנים הנו' וז"ל אמנם עכ"פ ראינו לחדש בה דבר והוא דאע"ג דהבאנו לעיל דברי ריטב"א שהביא בבד"ה דכי אפסקיה אחר אפי' לא נחית לה מלוה כלל שרי ראינו שהרב ט"ז שהוא אחרון כתב דדוקא כי אחזיק בו מלוה הוא דשרי וא"כ נראה לכאורה דלדידיה הני משכנות דידן דעבדינן בנכסי יתומים שאין האפוטרופוס מחזיק בהם אין להתיר וכו' ע"כ:
והנה לכאורה ראוי לדקדק בדבריה' במאי דחששו לסברת הרט"ז גבי משכונ' יתומים דבעינן החזיק והלא הרט"ז מה שהשיג על הרב הלבוש היינו בהתנה בתחילה שהרי כ' בסי' קע"ב וז"ל דרין זה ממש כ' עליו הטור שהיו נוהגים בימיו וכתב הרא"ש שהוא אב"ר וחלק עליו הטור והרמ"ה שהוא רב"ק כי התנה תחילה וכאן התנה תחילה דהא דימה אותו לאומר הילך ד' זוזי וכו' ע"כ. הרי מבואר דמה שהשיג על הרב הלבוש לומר שהוא ר"ק היינו בהתנה בתחילה הן אמת שאח"ך כתב הרב וז"ל ואפי' לא התנה מ"מ הוי אב"ר לכ"ע ואפי' במש' דסורא אסור בזה כיון שראובן נשאר בבית ולא החזיק המלוה בו וכו' ע"כ. נמצא לפ"ז דבשלא התנה בתחילה בשאר משכונות אף שלא החזיק המלוה במשכונה אין כאן כי אם א"ר וא"כ למה רצו לאסור במשכו' יתומים היכא דלא החזיק והלא אב"ר מותר במעות יתומים א"ל שנאמר דהרבנים נ"ן אזלי בשיטת הרבנים הראשונים מתקני התקנה הראשונה בשנת שכל טוב שכתבו שם וז"ל שנהגו קצת יחידי' לקבל מב"ב אף שלא כדת משכונות קרקע שעושים מהם לזכות יתומים ומהם כפי מש"דס ובשעת מעשה מקבלים שוכר להתחייב בשכי' המשכונ' סך קצוב בכ"ח וכו' ע"כ. נמצא שכך היה מנהגם בשעת מעשה מביאים השוכר להתחייב בשכירות לצורך הלוה והו"ל כהתנה דבשאר משכונות הוי רבית קצוצה אף באפסקיה אחר לדעת הט"ז בדברי הרמ"ה ולכן חששו רבנן לזה וכתבו דכיון דאין האפוטרופוס מחזיק במש' אין להתיר אף במש' יתומים אחר דהו"ל רכ"ק כמ"ש. והגם דבתקנה הראשונה של שנת שכ"ל טו"ב כתבו וז"ל ומי שיתחייב בשכירו' יותר משומת השמאים אנו מפקעים זכות בעל המעות מאותו עודף וכו' כל זה ראינו לתקן להבא אמנם השטרות העשויים כבר ישארו בתקפם וגבורתם כי לא הפקענו זכות בעליהן ממ"ש בהם עכ"ל. דמוכח מזה דמדין תקנה והפקעה נגעו בה ולא מדין אסור שהרי השאירו השטרו' העשוי' בתקפם ואם איתא דמיירי בהתנה והלא לדעת הרט"ז בדברי הרמ"ה הוי ר"ק בשאר משכונ' ובדסורא אסור דרבנן התירוץ לזה מבואר דבימי הרבנים הנז' עדיין לא היה הט"ז והם ז"ל תפסו בפשיטו' דבאפסקיה אחר מותר בכל גוונא דס"ל דהפוסקים הראשונים לא אסרו אלא להשכירה ללוה דוקא דהיינו חכירי נרשאי המוזכר בגמ' אלא דראו לתקן משם והלאה אף באפסקיה אחר מפני המכשולות הנמשכים כמבואר שם. אבל הרבנים האחרוני' ז"ל חששו לסב' הרט"ז בדברי הרמ"ה דבשאר משכונות בהתנה ולא החזיק אף באפסקיה אחר הוי ר"ק ולכן כתבו גבי משכו' יתומים כיון שאין האפוטרו' מחזיק במשכונה אין להתיר:
וכתבו תיקון לזה וז"ל אכן אחר העיון הדבר ברור שהפוסקים הנז' לא מיירו אלא בהלוהו על שדהו ולא קנו ממנו בק"ס שהוא ממשכנה לו מטעם דאמרו בגמ' אימת קנייה דהדר אקנייה. אבל בנד"ד שקונים מבעל הקרקע בק"ס שהוא ממשכנה ביד האפוטרופוס הרי האפוטרופוס קנייה בק"ס וכו' והו"ל כהחזיק בה וכו' ע"כ. דבזה יצאו ידי חובתם אף לדעת הרט"ז דהגם דבשאר משכו' אף דהחזיק המלוה ואפסקיה אחר כיון שהיה תנאי בתחי' להשכירה לאותו אחר לצורך הלוה הוי אב"ר מ"מ מותר הוא במעות יתומים ומה שלא הזכירו דבר זה במש' דסורא שעושים הבעלי בתים שכיון שקונים מבעל הקרקע בק"ס שממשכנה ביר בעל המעות הו"ל כהחזיק בה הרי בא מבואר בדבריהם דבאומרם יטפל בו בעל המעות לשכון בו או להשכירו בכדי דמיו מוכח דאחר שיחזיק בו המלוה ישכירנו בכדי דמיו והיינו הטפול שיטפל בו דכיון שהחזיק בו המלוה אף אם אותו הזולת ישכירנו לצורך הלוה לית לן בה כמש"ל ואם נפשך לומר שהתקנ' תיקנו גבי הבעלי בתים שלא יתעסקו בזה היינו שלא ידור בו הממשכן כלל אף באפקעיה אחר ודאי דלא נתפשטה תקנה זו אחר שאנו רואים בכל ערי ישראל המנהג פשוט מימי עולם ומשנים קדמוניו' דבאפסקיה אחר דר בה הממשכן והרי כתבו הרבנים דמן הדין מותר. אם כן מוכרחים אנו לומר שלא נתפשטה תקנה זו:
ועל מה שהקשה הח' הפו' נר"ו על דברי הרבנים ז"ל מלשון הגמרא והאידנא דכתבי הכי משכן ליה וכו' קנינא מניה וכו' ולאו מילתא היא וכו' והרי בהדיא שכתבו בגמ' ולאו מילתא היא אף על האידנא דכתבי קנינא מניה ולית הלכתא אפי' היכא דכתבי קנינא דע"ז דברו הפוסקים וכו' ע"כ הרבה יש לתמוה בזה דאיך תיסק אדעתין לומר דנעלם מעיני הרבנים ז"ל דברי הגמ' ח"ו ובה עסקי רבנן בתחילת פסקם שכתבו וז"ל וראינו שגמרא ערוכה היא דלית הלכתא בחכירי נרשאי דהיינו שממשכן שדהו למלוה וחוזר וחוכרה ללוה עצמו ונחלקו בזה הפוסקים וכו' ע"כ. וע"ז סיים בגמ' דאפי' שהתה ביד המלוה וגם כתבו קנינא מניה לאו מילתא היא וכו' ואיך אפשר לומר שהרבנים הביאו תחילת דברי הגמרא ולא שלט מאור עיניהם בדברי המסקנא ועוד דאדמקשה הח' הפוסק נר"ו על דברי הרבנים נ"ן תקשי ליה נמי על הרט"ז שכתב דאם החזיק בה המלוה מותר והלא בגמ' אמרו דאף אם שהתה ביד המלוה זמן רב והדר חכרה מניה אסור א"ל שנאמר שדברי הרט"ז והרבנים ז"ל אינו ענין למש' בגמרא דבגמרא איירי היכא דלא אפסקיה אחר וחוזר וחוכרה ללוה עצמו בזה הוא דאמרי' דאף אם קנו מידו דממשכנה לו וגם שהתה ביד המלוה והיה עושה ואוכל כדפירש"י שם אפי"ה אסור לחוכרה ללוה וע"ז הוא שכתבו הרא"ש והרשב"א דאימת קניה דקאמר בגמ' לא דוקא אלא כנגד הרואים קאמר דאע"ג דקניה בכסף ובשטר מ"מ החכירות שנותן למלוה בכל שנה נראה כרבית אבל היכא דאפסקיה אחר בההיא הוא שהטיל התנאי הרט"ז דכ"ע ג"כ שהחזיק בה המלוה אף שיד אחר באמצע אסור. וע"ז באו הרבנים ז"ל לומר דאע"ג שכתבו לעיל דכי אפסקיה אחר אפי' לא נחית לה מלוה כלל שרי כמ"ש מרן בשם הריטב"א. המה ראו מ"ש הרט"ז דדוקא אם החזיק בה המלוה הוא דשרי ע"ז כתבו דהה"נ אם קנו מיד הלוה הו"ל בהחזיק בה המלוה וכו'. ומ"ש וז"ל אכן אחר העיון הדבר ברור שהפוסק לא מיירי אלא בהלוהו על שדהו ולא קנו ממנו בק"ס שהוא ממשכנ' לו מטעם דא דאמרו בגמ' א אימת קניי' דהדר אקנייה וכו' ע"כ. כוונתם לומר בזה דמ"ש הפוס' דאף באפסקיה אחר אסור היינו היכא שלא קנו מיד הלוה בק"ס. דוק בדבריהם שלא כתבו שהגמ' לא מיירי אלא בהלוהו על שדהו ולא קנו ממנו וכו' דח"ו לומר דבר זה שהרי הגמ' קרי בחיל דאף אם קנו מידו לאו מילתא הוא. אלא כתבו שהפוס' לא מיירו וכו' דהיינו מה שאסרו הפוס' אף באפסקיה אחר. ומה שסיימו בדבריהם מטעם דאמרו בגמ' אימת קנייה וכו' ר"ל דכמו שאמרו שם אס"ד דכשלא קנאו המלוה אי' יכול לשוכרה ללוה הגם דלמסקנא אמרינן דאף בקנאו המלוה אסור היינו בדלא אפסקיה אחר אבל היכא דאפסקיה אחר עכ"פ כרי להתיר צריכים אנו ג"כ לטעם הגמ' דהיכא דלא קנאו המלוה אף דאפסקיה אחר מה שמשכירה המלוה לאותו אחר לאו כלום הוא כיון שהוא לא קנאה וממילא כשמתחייב הלוה לאותו אחר בשכי' הו"ל כמתחייב למלוה בשביל מעותיו ולכן סיימו וכתבו וז"ל אבל בנ"ד שקונים מבעל הקרקע בק"ס שהוא ממשכנה ביד האפוטרופוס הרי האפוטרופוס קנייה בק"ס שהוא א' מדרכי ההקנאה וכו' והו"ל בהחזיק בה אכן לחזור הוא ולהקנותה לשוכר צוינו לסופרים שיקנו ג"כ מהאפוט' וכו' דהשתא קנייה שוכר נמי בק"ס ואז יקנו מהשוכר בק"ס שהוא מתחייב לפרוע השכירות להאפוטרופוס וגם בכח הקנין יחזור וישכירנו לבעל הקרקע וכו' ויחזור בעל הקרקע ויתחייב לפרוע השכירות לשוכר הראשון ע"כ. דבזה יצאנו מידי כל פקפוק: