אור ברסלב
ויאמר יצחק חלק א שאלות ותשובות יורה דעה › סימן פז

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

שאלות ותשובות יורה דעה · סימן פז

סימן פו

הדין דין אמת כמ"ש ידידינו החכם הפוסק נר"ו שחייב לו השוכר הנז' לפרוע ליהודה כל הפירות שעלו במשכונה אחר שגם הוא היה השות' הרא' שנתחייב בפי' המש' הראשו' כשמשכנה הממשכן ביד שמעון א"כ הרי ידע שהיתה ממושכנת מקודם ואפי"ה חייב עצמו בפי' המשכונה השנית והוייא במכ"ש מההיא דמור"ם בהגה סוף סי' קע"ב במשכן בית שאי' שלו ודר בה המלוה ואח"כ בא בעל הבית והוציא הבית מיד המלוה והפי' שאכל שחייב הלוה לשלם הפי' למלוה מההיא דהרשב"א ז"ל שהביא מרן בב"י שם והגם שהרב ט"ז הקשה על מור"ם שמה שחייב הרשב"א ללוה היינו מכח האחריות ומור"ם לא הזכיר אחריות מ"מ הרי הכא בנד"ד קבל על עצמו השוכר בפירוש אחריות כמש"ל:

ועל מה שהביא החכם הפוסק נר"ו מספר זכות אבות דבסי' נ"ג כתב הרב מהר"ר יעב"ץ ז"ל שראובן שמשכן חצרו ביד שמעון והיתה ממושכנת מקודם כיד הדרים בה שחייב הממשכן לעלות שכר לשמעון ובסי' ס"ח כתבו הרבנים שפטור. ומה גם שכתבו דהוי רבית קצוצה דלכאורה נראה דפליגי ותריץ יתיב דההיא דסי' נ"ג מיירי במשכ' דסורא דהוי כמכר ואין כאן לתא דרבית כלל מה שא"כ ההיא דסימן ס"ח דמיירי במשכנתא דיתמי דהוו זוזי הלואה אמטו להכי כתבו הרבנים דהוי ר"ק כיון דממושכנת החצר ביד הזולת וכו' כמ"ש בדב"ק. אמת נכון הדבר דחילוק זה מוכרע מעצמו דההיא דסי' נ"ג מיירי במשכנ' דסורא שהרי היתה מש' בע"ה דאילו בנכייתא הוי א"ר לדעת מרן וההיא דסי' ס"ח שהיתה משכון יתומים מסתמא היא בנכייתא שמותר במעות יתומים וכיון שהיתה ממושכנת מקודם ביד הזולת פסקו לאסור:

אלא דמ"מ לא ימלט מהדוחק דאם איתא דסברי רבנן כההיא דהרשב"א דמשכן קרקע שאינו שלו לגבי מש' דסורא מיהא א"כ הכא במשכ' בנכייתא לגבי יתומים אף דיכול לסלקו אינו כי אם אבק רבית ומותר ביתומים אף את"ל דהוייא כעין הלואה ומדוע כל החרדה הזאת לומר דהוי רבית קצוצה ואף אם תפס מפקינן מניה:

ומה שנלע"ד לומר בזה הוא בהקדים מה שנמ"ך בכתבי הראשונים נ"ן דכל משכונה שהיא בהעמדת שוכר בעל הקרקע מקבל עליו אחריות הקרן והשוכר מקבל עליו אחריות הפירות ואף שכותבים בשטר והודו על עצמם הממשכן והשוכר וכו' ובאח"ג עליהם שכוללים הממשכן והשוכר בהודאה א' היינו כל א' למאי דשייך ביה. הממשכן על הקרן והשוכר על הפירות ועפ"ז יבא הכל על נכון דדברי הרב מהר"ר יעב"ץ ז"ל שהיתה במשכנ' דסורא והממש' לא היה דר בבית שהרי כתוב בשאלה כשבא שמעון לגבות שכירות החצר מהדרים בה השיבוהו שהיא משועבדת בידם מיד ראובן. נמצא שלא העמיד שוכר לשמעון אלא משכן לו חצרו שיהנה מפירות מהדרים בה ואחר שלא העמיד לו שוכר ודאי כשמשכנ' בידו קבל עליו אחריות הקרן והפירות ולזה חייב הרב לבע"הק לשלם לו הפירו' מכח האחריות דכיון שהיא משכנת' דסורא הו"ל במכר וקי"ל בגזל ומכר דגובה הקרן והשבח ובהכי מיירי ההיא דהרשב"א ז"ל דמשכן לו הקרקע לאכילת פירותיו בלי העמדת שוכר שהממשכן לא היה דר בבית וחייבו לשלם הפירות מכח האחריות אלא דהרשב"א ז"ל מתיר אף בנכייתא ולדידן במש' דסורא מיהא נלמוד מההיא דהרשב"א אבל ההיא דסי' ס"ח שהיתה משכ' יתומים מסתמא היתה בנכייתא כנהוג במעו' יתומים והעמיד ראובן שוכר ללוי ואחד שהיתה בהעמד' שוכר א"כ בעל הקרקע מקבל אחריות על הקרן והשוכר על הפירות וכשנמצא שהקרקע היה ממושכן מקודם ביד הזולת ודאי שהשוכר פטור מהפירות דהו"ל חיוב בטעות כי הוא לא נתחייב אלא בהיות הקרקע משוחרר ואף שקבל אחריות על הפירות היינו כשהוא משוחרר שאף אם לא יגבה ממנו פירות חייב אבל עכשיו שהקרקע משועבד הו"ל חיוב בטעות ופטור וכיון שהשוכר פטור גם הממשכן פטור מהפירות כי הוא לא קבל עליו כי אם אחריות הקרן ואף הרשב"א יודה בזה שהממשכן פטור מהפירות אחר שהיתה בהעמדת שוכר שנתחיי' בפירות וכיון שהממשכן פטור מהפירות הו"ל ר"ק וכן הוא מדוקדק בדברי הרב חסד אל זלה"ה שכתב וז"ל ואין השוכר חייב לפרוע שכירו' כלל וכו' ואחר שא"א למשכיר להעמיד המש' ביד השו' לפי שממושכנת אין כאן שכירות כלל וכו'. והו"ל ר"ק וכו' ע"כ. דר"ל דכיון דפקע שכירות השוכר הו"ל משכונה בלי העמדת שוכר וכיון דלא אפסקיה אחר הו"ל ר"ק ואפשר דמיירי שהממשכן היה דר בחצר. או אפשר דכיון שהיא משכנתא בנכייתא אף אם הממס' לא היה דר בחצר כיון דפקע השכירות הו"ל כהלואה ואם גבה הפירות מהממשכן הו"ל ר"ק אחר שהיתה ממושכנת ביד יהודה ונהנה מפירותיה. וכן נראה מדברי חכמי סלא ז"ל שכתבו וז"ל והוי להו זוזי בתורת הלואה אצל ראובן ופטור מהשכירות שהוא ר"ק ע"כ:

גם בס' התקנות בתק' ש"ש בהר ציון כתוב וז"ל שכמה אנשים עברו תורות וכו' אחר שהם ממשכני' בית דירתם וכו' וחוזרים וממשכנים הבית לאחרים וכו' ובהיות שבע"ה דר בביתו לכן לא ישמע הקול אם כבר היא ממושכנת וכו' לכן בראות החכמים מצורף לעון שבועת שוא הפסד ממון יתומים ואלמנות והרבה מב"ב שנותנים המעות שלהם על הקרקעות ונראה להם שהוא בטוח עם היות שמקדמת דנא בימים שעברו היה דר בע"הב בביתו המיוחדת לו לדירתו והיה מתחייב בשכי' הבית איש נכרי ומן הדין מותר עכ"ז בראות החכמים וכו' שיש בדבר קצת הערמת רבית מצורף לזה ההפסד הגדול וכו' לכן תקנו שכל איש אשר משכן ביתו וכו' לא ידור בביתו אף אם יתחייב בשכירות איש זר וכו'. ומדכתבו הפסד יתומים וכו' מוכח דכשהקרקע ממושכן מקודם מפסיד הב' הפירות. וכך היו דנים ב"ד שלפנינו הלכה למעשה במש' בהעמדת שוכר שאין לשני פירות מהטעם שכתבנו דהוי חיוב בטעות לגבי השוכר אחר שלא ידע שהיתה ממושכנת מקודם וכיון שהשוכר פטור גם הממשכן פטור:

ועל התשובה של הרב מוהריב"ע זלה"ה שהביאו חכמי פאס יש"ץ הגם שלא נראה לפנינו התשובה בכללותה כי אם הקיצור במסקנא מ"מ נראה דאין הענין דומה לנדון הרבנים נ"ן הנז"ל שאסרו גביית הפירות דשאני נדון הרב מוהריב"ע ז"ל שהמכירה שממש' לגוי כמאן דליתה דמי אחר שהקרקע הוא ממושכן ביד שמעון ועדין המש' וחוב השוכר במקומו עומד אחר שבדינינו אין לגוי הקונה שום זכייה בקרקע רק אחר שיפדה אותו מיד שמעון וכל עוד שהוא ממושכן בידו אין לגוי שום זכות בו ועדיין הקרקע ברשות שמעון ליהנות מפירותיו. ואחר שכן אכתי לא פקע חיוב השכירות מלוי. ובודאי שראובן חייב לשלם השכירות ללוי ובשכירות שנותן ראובן לגוי הוא בחנם כי הוא גורם קללה לעצמו. ולא דמי לנפל הבית דאזדא לה השכירות לגמרי דשאני הכא שהקרקע בקיומו עומד ושכור ביד לוי כימ"ה אמטו להכי חייב הרב ללוי לפרוע לשמעון כל שכירות הקרקע ובודאי שראובן חייב לפרוע ללוי כל מה שנתן לשמעון אחר שהיתה שכורה ביד לוי כימ"ה ושכירות ליומיה ממכר הוי וא"כ המכירה שמכר לגוי מעשה קוף בעלמא וחייב לשלם ללוי מרין מזיק שעבודו:

ויש להביא ראיה לזה ממ"ש מרן בי"ד סי' קע"ב ס"ה וז"ל גוי שמשכן חצרו לישראל וחזר הגוי ומכרה לישראל אחר אין הממשכן חייב להעלות שכר לישראל מעת שקנה הישראל אלא דר בחצר בלא שכר עד שיחזיר לו הגוי את המעות שי"ל על חצר שהרי הוא ברשות הממושכן בדיניהם עד שיתן מעותיו ויסתלק עכ"ל. מבואר מזה דכשהקרקע ממושכן אין ללוקח שום זכייה בפירות עד שיפדה בע"הק המשכונה ועדיין הפירות ברשות בעל המשכו'. ומ"ש מרן הטעם שהרי הוא ברשות הממושכן בדיניהם היינו כיון שבעל הקרקע היה גוי והמש' שמשכן ביד ישראל הוא רבית דהיינו שנתן לו הקרקע בתורת משכון שיאכל פירותיו עד שיפרע לו מעותיו דבנד"ז אם היה ישראל בעל הקרקע אסור הממושכן לאכול הפירות וא"כ אם מכרה הממש' לישראל אחר זכה הלוקח בפירות כיון שלא היו ברשות המלוה. וה"ט שכ' מרן דכיון דבדיניהם מכורה ביר המלוה כימ"ה וישראל זה הלוקח בא מכח הגוי דיינינן ליה בדיניהם וחייב לשלם הפירות לממושכן עד שיתן לו את מעותיו. ומינה ילפינן למש' דסורא דהו"ל במכורה בידו כימ"ה שאם הממש' מכרה לגוי אין לגוי הלוקח שום זכייה בפירות עד שיפדה בע"הק המשכונה. והפירות שנותן בע"הק לגוי איהו דאפסיד אנפשיה וחייב לשלם לשוכר כל הפירות וממילא השוכר חייב לשלם הפירות לבעל המעות אחר שהקרקע שכור ביד לוי כלמה. וכ"כ בס' בית יהודה במנהגי ארג'יל בדיני המשכו' ס"ט דמכירה לגוי אי' מפקיע שעבוד המשכו' יעו"ש. ומטעם זה חייב הרב מוהריב"ע ז"ל ללוי לשלם הפירות לשמעון ובודאי שראובן חייב לשלם ללוי הפירות שנתן מדין מזיק. ואף את"ל שלא בא מפורש דבר זה בדברי הרב שחייב ראובן לשלם ללוי. ילמד סתום מן המפורש. וגם לטעם ב' שכתב הרב לחייב ללוי מדין ערב הדין כן דכמו שהערב חוזר על הלוה ה"נ בנ"ד יחזור לוי על שמעון באופן שאי' דומה זה לנדון הרבנים נ"ן שאסרו גביית הפירות:

ועל התשובות של הרשב"א ז"ל שהביאו החכמים הנז"ל יש"ץ אחר דלא נ"מ לדינא אחר שקבלנו הוראות מור"ם ז"ל היכא שלא דבר מרן ז"ל בש"ע. לא בטפלנו להבין את דבריו וליישבם. ואיך שיהיה הכא בנ"ד שהיא משכנתא דסורא בהעמדת שוכר והשוכר שנתחייב בפירות במשכו' השנית הוא השוכר שנתחייב במשכונה הראשונה הקודמת הרי ידע שכבר היא ממושכנת מקודם ביד הזולת ואדעת' דהכי נחית וחייב עצמו בפירות באחריות גמורה וכו' וא"כ חייב הוא לשלם הפירות ליהודה הממושכן השני שהרי חייב עצמו במה שאינו חייב ואין כאן לתא דרבית אחר שהיא בהעמדת שוכר ואין כאן כ"א חיוב ממון שחייב עצמו השוכר במה שאינו חייב. וכמ"ש ידידינו החכם הפוס' נר"ו שכל דבריו אמת וצדק. הכ"ד הח"פ טיטואן יע"א בשלהי מרחשון משנת חרות לפ"ק:

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה