ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
שאלות ותשובות יורה דעה · סימן עג
לידי"ן כההרי"ץ סנאניץ נר"ו לג'יבאלטאר יע"א:
בענין התיבה של הגבינות ששלח הגוי וכל חתיכה מהם היה חתומה בדפוס שעושים הגבינות הכשרות ושלח עמהם הכתב של החכם שמודיע בו שאותם הגבינות קנה אותם הגוי מפ' המוחזק בכשרות וגם הסי' של החותם שחתומים בו הגבינות וגם מודיע בכתב מנין הגבינות ששלח וכן נמצא מניינם מכוון ויש בהם איזה גבינות שאי' ניכר החותם שלהם אם יש לתלות שמחמת האבק הנדבק בהם אי' ניכר החותם וגם כתב החכם אינו מקויים רק את שמו נודע מפי ת"ח המגיד שהוא החכם של העיר. ושאל כת"ר ממני מה יהיה משפט הגבינות הנז' ובפרט אותם שנתקלקל החותם שלהם ואינו ניכר:
תשובה מצינו להרב מוהריב"ל ז"ל ח"ג סי' מ' שנשאל על גבינות ממביאים הגוים חקוק בכל חתיכה מהם כשר בדפוס של עץ שיש להם ליהודים העושים הגבינות. והביא הרב הנז' תשובת הרשב"א שכ' שאין לסמוך על חותם הדפוס דחיישינן לגניבה ואבידה. והביא ג"כ דברי ר"י שבמרדכי שהתיר הגבינות שעשה ישראל בבית הגוי והיו חותמות בדפוס ושכח הדפוס בבית הגוי וכתב הרב דהמרדכי פליג על הרשב"א והוא פסק כהרשב"א דחיישינן לגניבה ואבידה הדפוס ואין להתיר רק אם יביא הגוי כתב וחתומים בו אנשים מאותו הק"ק איך נעשו אותן הגבינות בכשרות וכ"וב מניינם אף שלא יכירו החתימו' וזה דוקא במקום שלא יש מנהג ואם יש מנהג שמחמירים שיהיה ניכר גם הכתב חייבים לקיים מנהגם יעו"ש:
והרב מהרימ"ע ח"א סימן י"ב על גבינות שבאו לצידון ע"י הגוי הספן והביא בידו כתב ישראל המודיע מניינם ומשקלם אלא שחסר מהמשקל דבר מועט שדרך הוא שיחסר כך ע"י שיתייבשו בדרך ולא נתקיים חתימת הכתב והשיב הרב שאפי' היו באלו הגבינות הסי' שעושים בהם באותה חתיכה של עץ אין לסמוך עליו כלל כמ"ש הרשב"א וכתב שם דהמרדכי והרשב"א לא פליגי דהרשב"א מיירי דאינו חוזר ורואה חותמו. והמרדכי מיירי בגבינות שעשה ישראל בבית הגוי שחוזר ורואה חותמו. ומסיק ובת' דאף שיש כתב מיהודי וסי' בגבינו' אין לסמוך עליהם רק אם נתקיימה חתימת הכתב הפך דעת מהריב"ל דלא הצריך קיום רק במקום שיש מנהג כמ"ש:
והרב כנ"הג סי' קי"ח הגהב"י אות כ"ה כתב וז"ל יש מי שכתב והובאו דבריו במוהר"ם די בוטון דאפי' במספר מדוקדק וענין מדוקדק אין לסמוך על הכתב אם לא שחתום בחותם הדפוס כשר ובמחילה מכת"ר טעות הוא בידו שאם הכתב אינו מועיל מה יושיענו החותם של הדפוס הרי כתב הרשב"א דאין לסמוך על דפוסי הגבינות וכו'. אף הרב מוהריב"ל לא סמך על המנין ועל המשקל אלא מפני הכתב אבל אם לא היה סומך על הכתב החותם לא מהני כלום. גם מורי הרב לא כ' דיש לסמוך על החותם אלא היכא שחוזר ורואה חותמו וכו' ע"כ. ולפ"ז מ"ש מרן בס"סי קי"ח ישראל שעשה גבינות בבית הגוי וחתמם בחותם דפוס של עץ ושכח הדפוס בבית הגוי אין חוששין שמא זייף הגוי וחתם אחרים באותו דפוס ע"כ דהיינו דינו של המרדכי היינו דוקא באותו נדון שעתיד לראות חותמו אבל בגוי המביא גבינות חתומים אין להתיר כי אם ע"י הכתב שחתום בו ישראל כמ"ש הרבנים הנז' שכתבו לחלק בין דינו של הרשב"א לדינו של המרדכי וכ"כ הרב הלבוש שם. ולפ"ז הכא בנ"ד שהגבינו' חתומות בחותם הדפוס וגם שלח הגוי הכתב של החכם המעיד על כשרות הגבינות ומניינם ונמצא הענין מכוון יש להתיר ואין לחוש שמא אותם הגבינות שהכתב מעיד עליהם מכרן הגוי לישראל ואלו אחרים הם שחתמם בדפוס שנגנב או נאבד דאם איתא שמכרן מוכרח הוא שיזמין הכתב לב"ד כדי למוכרן לישראל וב"ד לא יניחו הכתב בידו שמא ימכור אחרים שלא נעשו בכשרות ואם כן השתא שמביא הכתב ליכא למיחש למידי. וכ"כ הרב פר"ח שם ס"ק ל"א משם מהריב"ל יעו"ש:
וגדולה מזו מצינו להרב מהר"ם די בוטון סימן ז' שהתיר על ידי הכתב אפי' בלא חותם הדפוס אם נמצא מניינם ומשקלם מכוון כמ"ש בכתב דלא חלופי לא חיישינן כדי להכשיל את ישראל דדוקא בבשר שיש בו תועלת כגון דשקיל בשר שמן ויהיב כחוש חיישינן אבל בגבינה אין לו שום הנאה בחליפין יעו"ש הביא דבריו בקיצור בהגה שם:
ועל מה שלא נתקיימה חתימת החכם. הנה לפי דברי הרב מהריב"ל ז"ל הנז' הרי תלה הדבר במנהג אבל הרב מהרימ"ט ז"ל כתב דאין לסמוך על הכתב רק אם נתקיימה החתימה כמש"ל אלא דהפר"ח שם כ' דאין צריך קיום. ומסיק וכ' וז"ל ומסתברא דאף שלא בא על החיתום אלא יהודי אחד נודע אצלינו אלא שאינו ניכר חתימתו חגי בהכי כדי להתיר הגבינות כיון דאיכא תרתי. שהם חתומים הגבינו'. וגם מביא כתב מאיש יהודי אצלינו וכ"ב הריק"ש ועיקר וכו' וכן המנהג פשוט וכו' ע"כ:
גם הרב חק"ל חי"ד סימן קמ"ח העלה דאין להתיר כי אם ע"י כתב המעיד ואין צריך קיום כדקי"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד. וכ"כ הרשב"ש סי' תקנ"ב וכ"כ הרב בנו בס' יכין ובועז סי' ק"ך דאין הכתב צריך קיום יעו"ש. עוד כתב שם הרב חק"ל דגם למ"ש הרב מוהריב"ל דבמקום שנהגו להחמיר דבעי קיום הכתב חייבים לקיים מנהגם ה"ד במקום דליכא חותם אלא מנין ומשקל דבכי האי אפשר להחליף אבל במקום חותם דאין לחוש כלל לא בעי קיום יעו"ש. והרב מהר"ר חיד"א ז"ל בספר חיים שאל בשיורי ברכה סי' קי"ח הביא משם הרב מהר"א ישראל בנימוקיו עמ"ש מרן שם דין ט' בשר הנמצא ביד גוי וכו'. אע"פ שאינו יודע מי כתבו וכו' כתב הרב וז"ל מכאן נראה להתיר בענין גוים המביאי' גבינות ממקום למקום ובידם עדות בב' עדים חתומי' מגידים שגבינה זו אע"פ שאין ניכרות החתימות וכו' ע"כ. וסיים וכתב וז"ל ולענין מעשה כדאי הם הרשב"א והריב"ש והרשב"ץ ודעמייהו לסמוך עליהם כיון דמילי דרבנן הוא. וכיון שהסכמת האחרונים דבהכר חתימות ומנין הגבינות סגי כמ"ש הכנ"הג אנו שזכינו לראות הוראות הריב"ש והרשב"ץ סמכינן אף בלי הכר החתימות כיון שהענין הוא כמ"ש בעדות ע"כ. וכ' ע"ז הרב מהר"ר חיד"א ז"ל וז"ל ולי הצעיר נרא' דבעיירות שפשט המנהג והרבנים דור אחר דור נהגו לקיים הכתב ועדות הגבינות יחזיקו במנהגם. אך בשעת הדחק והפסד מרובה יסמכו על עדות מהר"ש בן הרשב"ץ ששמע מהרב מ"ר אביו ז"ל עכ"ל:
שוב מצינו להרב מהר"מ די בוטון סי' הנז' שאחר שהביא דברי הרב מהריב"ל הנז' כ' דדי בחתי' בכתב עד א' דעד א' נאמן באסורי' ואין לחלק ולומר דדוקא כשמעיד על פה. שהרי כ' הרמב"ם לגבי ערות אשה שאם מצאו כתוב בשטר מת איש פ' וכו' ונודע שזה כתב ישראל תנשא אשתו ושכן כ' הר"ן ז"ל בפ' מי שאחזו בשם הרמב"ן ז"ל דאפי' בעד א' מעיד בכתב ואע"פי שאי' מקויים משיאין על פיו וכמו שבעדות אשה די בעד א' המעיד בכתב ודאי דלא אלימא אסור הגבינה דהוי אסור דרבנן מערות אשה. ופשיטא דבעד א' המעיד בכתב שהיא כשרה די. אלה קו"ר יעו"ש:
באופן דהכא בנ"ד שהגבינות הם חתומות בחותם הדפוס שחותמים היהודים וגם יש כתב של החכם המעיד על כשרות הגבינות ומניינם אף לסב' הרשב"א דחייש לגניבה ואבידת הדפוס ה"ד כשאין כאן כתב המעיד אבל כשיש גם הכתב מודה הרשב"א. והגם שאין כאן כ"א עדות החכם שהוא עד א' הנה כפי הנשמע המנהג הוא שמביא הכתב של חכם העיר ודי בזה. ומה גם שהרי יש סמוכות לזה מהר"מ די בוטון כנז"ל. ואף שלא נתקיים הכתב מכשרינן בדיעבד כיון דהוי מדי דרבנן. והרבה מהאחרונים מתירים בלי קיום הכתב כמ"ש:
ועל הגבינות שלא ניכר החותם שבהם אי תלינן שמחמת האבק שנתרבה עליהם ונדבק בהם אינו ניכר חותמו. הנה מצינו שכ' מרן בסי' קי"ח ס"ב אם חזר על חותמו ולא הכירו אסור אפילו עשה ב' חותמות. וגם בסי' ק"ל ס"ח כ' חתמו בשני חותמות וחזר עליו ולא הכירו או שמצאו סתור אסור. הן אמת דמור"ם שם בהגה כ' וז"ל ודוקא אם רואים שנסתר בכוונה ע"י אדם אבל במקום שיכולים לתלות שנסתר ונתקלקל מעצמו או ע"י בהמה או תינוקות שלא בכוונה מותר בדיעבד ע"כ. וחלוק זה כתבו הרב ת"הד על מחלוקת המרדכי עם ס"הת וסמ"ג. וכ' הוא ז"ל דלא פליגי דהמרדכי שהתיר מיירי היכא שיש לתלות שנסתר שלא בכוונה. וסמ"ג וס"הת האוסרים מיירי כשניכר שנסתר ע"י אדם בכוונה כמו שהביא דבריהם מרן ז"ל בב"י סי' קי"ח. והרב הכנ"הג שם הגהב"י אות ל' עמ"ש מרן בב"י אבל בס"הת וסמ"ג כתבו שאם מצא המפתח נסתר וכו' אסור. כ' הרב וז"ל וכ"פ בס' הקצר והגיה עליו מור"ם כחילוק ס"ד ע"כ נראה מדבריו שהבין בדברי מרן דלא ס"ל כחילוק ת"הד ואסור בכל גוונא אלא דמ"מ יכולים אנו לומר דה"ד היכא שהספק שקול שמא נסתר ע"י אדם בכוונה או שלא בכוונה ע"י טלטול וכו'. אבל היכא דמוכחא מלתא שנתקלקל שלא ע"י אדם כנ"ד דאיכא הוכחה שע"י רבוי האבק שנדבק בגבינות אינם ניכרים אותיות הדפוס אף מרן ז"ל יודה דשרי דקי"ל דתלינן במצוי בין להקל בין להחמיר:
וכן מצינו להרב כנ"הג שם אות ל"ב וז"ל מעשה בא' ששלח יינו והיה החותם מבצק ונתקלקל החותם והתירו היין דתלינן שמא עכברים אכלו הבצק וקלקלו החותם. שלטי הגבורים פ"ב דע"ז בשם בעלי אסופות עכ"ל. הרי מבו' דהיכא דיש במה לתלות הקלקול תלינן. וכן מצינו להרב מהר"ר חיד"א ז"ל בס' שיורי ברכה סי' קכ"ג אות ב' שהביא משם הרב מהרא"ם דכל היכא דאיכא למתלי להקל לעניין סתם יינם דהוי גזרה דרבנן. וכ"כ משם הרב הר"י זיין ושכן נר' מדברי הרב ש"ך סי' קכ"ד ס"ק ל"ג וע"א יעו"ש. וא"כ הה"נ באלו הגבינות שיש במה לתלות קלקול האותיות תלינן להקל אחר דהוי דרבנן זה הוא מה שנלע"ד להשיב בזה. ולכת"ר החיים והשלום מאדון השלום הכ"ד הח"פ טיטואן יע"א בסדר ויהי אלהים עמך משנת ותגזר אמר ויקם לך: