ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
שאלות ותשובות יורה דעה · סימן עא
שאלה ראובן כת' אגרת לשמעון שבעיר לונדריס יע"א שישלח לו מגבינות הנעשות בעיר אמשטרדם יע"א. וידוע הוא שעשיית גבינות הכשרות בעיר אמשטרדם הוא ע"י אנשים ממונים מהק"ק י"ץ וכל מי שרוצה לקנות קונה מהם וכשקונים אותם כרי לשולחם למ"א הממונים בעצמם מטפלים לסוגרם בתיבות וכו' ואח"כ נותנים להם סירטיפ'יקאדו כ"וח מיד הרב הממונה נר"ו ושמעון הנז' כתב לתגר גוי א' שבעיר אמשטרדם שישלח הגבינות לעיר ג'יבאלטאר יע"א וכתב שמעון לראובן שיקבל כ"וך תיבות ובהם כ"וך גבינות ע"י גוי א' ושלח לו החשבון של דמי שוו ין וההוצאות ובכלל ההוצאות כ"וך של הסרטיפ'יקאדו וקבל ראובן הגבינות ומצאן מכוונות במניינם ובמשקלם כמו שכ' לו שמעון זולת הפחת הראוי לפחות מהמשקל כידוע ולא קבל הסרטיפ'יקאדו והרי הגבינות חתומים בחותם של ק"ק אשכנזים י"ץ וגם הם ניכרים בענין עשייתם שהם של ישראל לפי שיש הפרש ניכר לעין בין גבינות שעושים הגוים לגבינות שעושים היהודים. מה יהיה משפט הגבינות האלו יען שלא קבל הסרטיפ'יקאדו אי חיישינן לאחלופי או לא:
תשובה לג'יבאלטאר יע"א. מה שנלע"ד בזה הוא שהמשקל והמנין ששלח שמעון בכתבו לראובן אינו מעלה ומוריד שכתב זה הוא ע"פ מה שכתב לו הגוי הסוחר מאמשטרדם והו"ל שגבינות אלו שלחם הגוי לראובן וכתב לו המשקל והמנין ואין יד ישראל באמצע כלל. ומתשו' הרשב"א ז"ל והפוסקים שהביאו דבריו נראה שבגבינות שמביא הגוי אין לסמוך על חותם הדפוס שבהם ואף מן הסתם חיישינן לגניבה ואבידה. וז"ל השאלה בסי' ק"ט. גבינה שנמצאת ביד גוי והיא חתומה בדפוס חותם או כשר מי סמכינן עלה או לא דחיישינן דילמא נפל דפוס מיד ישראל ומצאו גוי וחתם בו ע"כ. הרי דבדברי השואל לא כתב דבאיזה פעמים גונבים הדפוסים או נאבדים אלא דחיישינן דלמא נפל וכו' וע"ז השיב הרשב"א דיש לאסור אלא שנסתייע לאסור ממה שבמקומו כמה פעמים גונבים וכו' וכמה פעמים נאבדים שהרי אחר שכ' שיש לאסור ואין שומעין למי שמתיר וכו' כתב וז"ל וכמה פעמים וכו'. ומדכתב וכמה פעמים בוי"ו ולא כתב שכמה פעמים וכו'. נראה דאין זה עיקר הטעם שסמך עליו לאסור לשנאמר דבעלמא לא חיישינן אלא שכתב זה לסניף וסיוע בעלמא ואה"נ דאף מסתמא חיישינן לזה ך שהוא דבר דשכיח:
וכן מוכח מדברי הרב מוהריב"ל ז"ל ח"ג סימן מ' שנשאל על גבינות שמביאים הגוים וחקוק בכל חתיכה מהם כשר בדפוס של עץ שי"ל ליהודים העושים הגבינות ומביאים בידם כתב מהמנין של הגבינות והביא הרב תשו' הרשב"א הנז' ודברי ר"י שבמרדכי שהתיר הגבינה שעשה ישראל בבית הגוי והיו חתומות בדפוס ושכח הדפוס בבית הגוי וכו' וכ' הרב דהמרדכי פליג אדברי הרשב"א ופסק דחיישינן לגניבה ואבדת הדפוס כמ"ש הרשב"א ואין להתיר רק אם יביא הגוי כתב וחתומים בו אנשים מאותו הק"ק איך נעשו אותם הגבינות בכשרות וכ"וך מניינם אף שלא יכירו החתימות וזה דוקא במקום שלא יש מנהג ואם יש מנהג שמחמירי' שיהיה ניכר גם הכתב חייבים לקיים מנהגם יעו"ש ואם איתא דמן הסתם לא חייש הרשב"א לגניבה ואבידה למה אסר הרב מהריב"ל הגבינות החתומים בדפוס והצריך לכתב מיהודים ידועים אחר שלא נודע לנו שבאותו מקום שמשם באו הגבינות יש חשש דגניבה ואבידה:
וכן נראה מדברי מהר"ם די בוטון סימן ז' שהביא דברי הרב מהריב"ל הנז' והסכים לדבריו. ולבסוף מסיק וכ' וז"ל באופן שאם בכתב שמביא הגוי כתוב מנין ומשקל הגבינות שהוא סימן ומצינו המנין והמשקל ככתוב בכתב וידענו שלא מכר במקום אחר מפני שהכתב בידו ודאי ליכא למיחש וכו' אבל הסימן מהדפוס בלא כתב לא מהני לדעת הרשב"א זל דחיישי' לגניבת הדפוס עכ"ל:
גם הרב מהרימ"ט ח"ב סימן י"ב נשאל על גבינות שבאו לצידון מאי גיפ'ר ע"י הגוי הספן. והביא בידו כתב ישראל המודיע מנינם ומשקלם. אלא שחסר מהמשקל דבר מועט שדרך הוא שיחסר כך ע"י שיתייבשו בדרך. ולא נתקיים חתי' הכתב. והשיב שאפי' היו באלו הגבי' הסי' שעושים בהם באותה חתיכה של עץ אין לסמוך עליו כלל וכמ"ש הרשב"א. וכ' עוד שם שהמרדכי והרשב"א לא פליגי דהרשב"א מיירי באי' חוזר ורואה חותמו. והמרדכי מיירי בגבינות שעשה ישראל בבית הגוי וחוזר ורואה חותמו. ומסיק שאף שיש כתב מיהודים וסי' בגבינות אין לסמוך עליהם רק אם נתקיימה חתי' הכתב היפך דעת מהריב"ל דלא הצריך קיום. וכ"כ ג"כ בח"ב חי"ד סי' ג' יעו"ש. וחלוק זה שחלק הרב הנז' לו' דלא פליגי ר"י והרשב"א. כתבו הרב מנחת יעקב לתרץ דברי מור"ם בס' ת"ח שהביא ב' הדינים דברי הרשב"א ודברי המרדכי יעו"ש:
והרב כנ"הג הגהב"י אות כ"ה כתב וז"ל. יש מי שכתב והובאו דבריו במהר"מ די בוטון דאפי' במספר מדוקדק ומנין מדוקדק אין לסמוך על הכתב. א"ל שחתומים בחו' הדפוס כשר. ובמחי' מכת"ר טעות הוא בידו שאם הכתב אינו מועיל מה יושיענו החו' של הדפוס הרי כ' הרשב"א דאין לסמוך על דפוסי הגבינות וכו'. אף הרב מהריב"ל לא סמך על המנין ועל המשקל אלא מפני הכתב. אבל אם לא היה סומך על הכתב החותם לא מהני כלום. גם מורי הרב לא כ' ריש לסמוך על החותם אלא שחוזר ורואה חותמו וכו' ע"כ:
גם הרב מהריק"ש בס' ערך לחם כ' על דין המרדכי שפ' מרן בס"סי הנז'. וז"ל אבל גבי' שביד גוי והן חתומות בדפוס אין להתירן בלא כתב יהודי שיעיד עליהם וכו' ע"כ. נר' מדבריו דס"ל דלא פליגי ר"י והרשב"א ובחלוקו של הרב מהרי"ט ז"ל ועכ"פ גבינה שמביא הגוי אין להתירן בלא כתב:
וכן מוכח מדברי הרב הלבוש שכתב וז"ל יש שעשה גבינות בבית הגוי וחתמן בחותם דפוס של עץ ושכח הדפוס בבית הגוי אין חוששין שמא זייף הגוי וחתם אחרים באותו דפוס שירא הגוי לזייף שמא היהודי רגיל לעשות חותמו במקום מיוחד ויכירנו וכו'. אבל מ"מ גבינות הנמצאות ביד גוי אע"פי שהן חתומות בחו' יהודים אסור ליקח ממנו שמא גנב דפוס של ישראל וטרח וזייף כדי למוכרם ביוקר א"ל שי"ל כתב יהודי שמעיד עליהם ועל חשבונם וכו' ע"כ:
גם בס' מנחת יעקב הביא מתשו' נחלת יעקב סי' כ"ב שכ' וז"ל בויניציאה המנהג דמתירים ליקח מן הגוים גבינות שבידם חתי' מחכמי העיר שנעשה בכשרות ע"י יהודי. ובכל גבינה קבוע עץ שכתוב עליו כשר ובלי כ' ראיה אין אנו סומכין וכו'. ובכתב ראיה כתב בו מנין הגבינות ואין מתירים לקנותם מסוחר בפרוטרוט אלא כולם יחר זה מנהג מפורסם עכ"ל. וסיים הרב מנחת יעקב וכ' וז"ל ואפשר דגם הרשב"א ומהרי"ק מודים ככה"ג וכו' ובלי כתב ראיה ברורה פשיטא שאין להקל כלל אף בתגר וכו' גם מהרימ"ט וחכמי דורו החרימו על זלזול אסור זה וכו' ע"כ:
הרי מבואר מדברי כל הפוסקים הנז' שאין להתיר הגבינות שמביאים הגוים החתומים בחותם הדפוס א"ל שיש בידו כתב ראיה וכו'. ומדלא אישתמיט שום חד מהפוסקים הנ"ל לחלק ולומר דהרשב"א מיירי כשיש חששא דגניבה ואבידה וכו' אבל מן הסתם לא חיישינן ולא חלקו בין המקומות ואסרי בכולם מוכח דאין לחלק בכך:
ומעתה מ"ש מור"ם בהגה ס"ט וכן מותר לקנות גבינות החתומות בדרך שישראל חותמים וכו' א"א לפרש דמיירי בגבינות שמביאים הגוים שהרי דין זה לקוח מהמרדכי כמו שרשם המרשים והיינו בישראל שעשה גבינות בבית הגוי וכו' שהתיר מכמה ספיקי כמ"ש שם ואף בזה הרי סיים מור"ם וכו' ודוקא מקום שאין לחוש שמא נשארו הדפוסים ביד גוי וקבעו אותם בגבינותיהם והוא מדברי או"ה שהביא בד"מ וזל ודוקא שהניח הדפוסים בתוך הגבינה וכו' ע"כ. וכ"כ בת"ח אחר דברי המרדכי וכן פסק מור"ם בש"ע ס"סי הנז' באופן דהכא מיירי בהניח הדפוסים קבועים בתוך הגבינות דבזה אף הרשב"א אפשר דיודה דמרתת לזייף. וכן בא מבואר בתשו' מור"ם סי' קל"ב אות י"ב שכתב ע"ד האו"ה וז"ל והא דחלק בין תלושים לקבועים חלק כך כדי ליישב תשובת ר"י שהתיר בכה"ג כמ"ש שם על הגליון וכדי ליישב דבריו שכתב תחילה לאסור כ' וחילק בין תלושים לקבועים וכו' וטעמא דלא חיישינן לתרי ריעותי שיקחם מן הגבינות ויעשה גבינות אחרות ויקבע בהם שיירא לזייף כ"כ פן יקלקל הראשונים ולא יכוין באחרונים ויפסיד שניהם וכו' ע"כ. והביא דבריו הכנ"הג שם אות נ"ה יעו"ש באופן דמ"ש מור"ם בש"ע ודוקא מקום שאין לחוש שמא נשארו הדפוסים ביד גוי וכו' היינו כשהניח הדפוסים קבועים בתוך הגבינות וכמו שביאר דבריו בסוף הסי' שכ' על דין המרדכי שפ' מרן שם וז"ל וי"א דאין להתיר וכו' אא"כ הניחו מונח על הגבינות ועל כ' הש"ך ס"ק ל' שהוא כ"ש מרין הבשר דהיינו דבנד"ז שהיו החותמות קבועות בגבי' שאין לחוש לזיוף הוי כ"ש מדין הבשר שהוא דאורייתא ואנו מתירין ע"פי כתב האותיות וכ"ש בגבי' שהוא דרבנן והיינו דוקא בגוי המוכר גבי' שעשאום ישראל בביתו כמ"ש המרדכי וה"ט שא"וה סיים בדבריו וכ' אבל הניח הגבי' בבית הגוי וגם הניח שם הדפוסים תלושים ויש חששא שמא עשה הגוי גבי' והחליף בשל ישר' גדולים בקטנים אסור וכו' וכמ"ש בהגה בסוף הסי' דמוכח מזה דדוקא בהניחם תלושים יש לאסור אבל בסתמא לא חיישינן דהיינו דוקא בנדון של המרדכי דעלה קאי ובזה ס"ל למרן ז"ל דאף בהניחם תלושים שרי אחר דאיכא ספיקי טובא וכמ"ש שם במרדכי והביאו הש"ך שם משא"כ לסברת מור"ם שמחמיר ואוסר בתלושים כסברת הא"וה אבל בגוי המביא גבינות לא דברו בזה:
ואין לדחות ולומר שדברי מור"ם בכאן מיירי בגוי המביא גבינות חתומים כעין דין הרשב"א וסבר דמסתמא סמכי' על הדפוס ומה שרשם המרשים דין זה מהמרדכי הוא ט"ס שהרי דין המרדכי פסקו מרן לקמן בסוף הסימן ושם הגיה מור"ם וכתב דין הא"וה וא"כ למה כתבו מור"ם כאן על דינו של הרשב"א א"ל שנאמר דמיירי בנדון הרשב"א בגבינות. שביד גוי ופ' דמסתמא לא חיישי' לגניבה ואבידה ולא אסר הרשב"א אלא במקום דשכיח גניבה ואבידה שאם הדבר כן לא מצינו מוצא דין זה מהיכן הוציאו ואת"ל שהוא דעת עצמו דס"ל לחלק בכך אם כן כשהביא בס' ת"ח דברי הרשב"א הי"ל לחלק ולומר דה"ד במקום דשכיח גניבה ואבידה אבל מסתמא לא חיישינן. וגם בס' קרבן אהרן שכ' הפסקי דינים בקי' מס' ת"ח כ' וז"ל ואם מצא גבי' ביד גוי והם חתומים אסורים וכו' והי"ל לחלק בכך.
ועוד קשה עמ"ש הש"ך בס"ק ל' שלא כתבו הרב אלא משום סיפא דלמה לו להרחיק את עדיו ולומר דלא אצטריך לגופיה והוי כ"ש וכו' אלא משום סיפא ודעדיף מינה היה יכול לומר דאצטריך לגופיה לו' דהרשב"א זל לא אסר בזה אלא ודאי שדברי מור"ם בכאן היינו דין המרדכי ומה שהוצרך לכתבו בכאן היינו משום סיפא כמ"ש הרש"ך דהיינו מ"ש ויש אוסרים בכל זה כיון שאינו ידוע מי כתבו והוא דעת מהרי"קו דפליג אדין הרשב"א ואוסר אף בכתיבה:
וכן בא מבו' בס' מנחת יעקב שכ' על דברי מור"ם בת"ח שהביא לשון המרדכי וכ' הרב הנז' ע"ז וז"ל ואף שפ' הרב לקמן דין י"ז בשם תשו' הרשב"א דאין לסמוך על המקומות הנמצאות ביד גוי מ"מ שאני הכא כיון שה שהישראל בעצמו שעשה החותמת הוא עצמו חוזר ורואה הגבי' עם החותמת משא"ך לקמן דמיירי שנמצא ביד הגוי עם החותמת לא סמכינן על החותם וכן מוכרח לחלק בדברי תשו' הרשב"א דהא מדבריו בתשו' סי' ס"ז וס"ט מבו' להדייא דיש לסמוך על החותם שנקבע אם אותו ישראל חוזר ורואה. אלא ודאי דכל שישראל עצמו חוזר ורואה ומכיר חתימתו אין לחוש וזה פשוט וברור ומוכרח בדברי הרשב"א והרב כאן ובש"ע וכמש"מ באו"ה וכו' ע"כ. מבו' מזה שדברי מור"ם בש"ע היינו דין המרדכי בחוזר ישראל על חותמו כמ"ש. הן אמת דעל מה שהכריח הרב הנז' מתשו' הרשב"א סי' ס"ז כ' הרב חק"ל בסי' קמ"ח דמ"ש הרשב"א באותה תשובה שעמד עליה ישראל וקבע חותמו ואח"ך הניחה ביד גוי ומכיר חותמו אפשר דמיירי שכ' עליה כשר ולא בדפוס:
הן אמת דמלשון מור"ם דנקט וכן מותר לקנות גבינות החתומים וכו' נראה דלא מיירי בישראל שעשה גבינות בבית הגוי והניחם שם דאמרינן דירא הגוי לזייף כיון שהישראל חוזר על חותמו. אלא דמותר ליקח גבי' מן הגוי החתומים בדפוס כיון דלא נקט. כלשון המרדכי ישראל שעשה גבינות בבית הגוי וכו'. די"ל שמור"ם בנדון המרדכי עסיק והבין בדבריו דמיירי שהגוי מוכר גבינות ושוכר הישראל לעשותם בכשרות בביתו ולכן פ' דמותר ליקח הגבינות החתומים מגוי זה כיון שהוחזקו הגבינות הכשרות ביד זה הגוי לא מחזקינן אסורא שהחלי' וכו' והיינו כמו שסיים בדבריו ודוקא במקום שאין לחוש וכו' דהיינו כשהדפוסים קבועים בגבינות כדעת האו"ה. משא"ך דעת מרן ז"ל דאף בהניחם תלושים שרי כמ"ש בסוף הסי' וכמ"ש הש"ך ס"ק מ' שהביא דברי המרדכי וכ' שהטעם האחרון דאיכא ספקי טובא מספיק לקנות ממנו גבינות אחרים וכו'. וטעמא הוי כיון שהוחזקו גבינות כשרים ביד גוי זה אוקמינהו אחזקתייהו משא"כ בגוי המביא גבינות דמעולם לא הי"ל חזקת היתר כלל דכ"ע יודו דאין להתירם בלי כתב ראיה לדעת הפוס' דס"ל דלא פליגי המרדכי והרשב"א וכמו שנראה מדברי מרן ומור"ם. וכמו שחלק הרב הלבוש. ולדעת הפוס' דס"ל דפליגי הרי הם פסקו כדעת הרשב"א כמ"ש הרב מוהריב"ל ז"ל:
ומ"ש מרן בדין הכשר והוא שלא יהיו שם מצויים גוים היודעים לכתוב. ודאי דכוונתו לומר דבסתמא לא חיישינן וכמ"ש בסי' ק"ל ס"ו. וטעמא דשאני גבי כתב כיון שאין דרך הגוים לידע כתב אשורית סמכינן אחזקה וסתמו כודאו. משא"כ גבי הדפוס שהחששא היא מגבינה ואבידה אף בסתמא חיישינן וזהו טעמו של הרשב"א שהתיר בבשר ואסר בגבינות:
וכן כתב הכנ"הג אות ל' במעשה שבא לידו בראובן ששלח לו יהודי חריצי גבינות מעיר אחרת ולא החתים השק זולת שהיה תפור ובכל חתיכה וחתי' היה כתוב כשר בכתב אשורית ומתוך יופי הכתיבה הכיר שהיה כתב ישראל והכשירם וכתב דלא אסר הרשב"א אלא בדפוסים ומחשש גניבה אבל אם הגבינה חקוקה באותיות הוי סימן וכשר יעו"ש. מוכח מדבריו דאף בגבינו' ששלח ישראל לחבירו ע"י גוי אלולי שהיה כתוב באותיות לא היה מתירם ע"י חותם הדפוס:
והרב פר"ח סעיף קטן ל"א הביא דברי מהריב"ל ומוהרימ"ט והק' על חלוקו של מהרימ"ט שהרי מבואר מדברי הרשב"א דאין חלוק בין מפקיד לשולח כמו שהביא דבריו לעיל סקי"ד וכ' וז"ל ולדעתי לא פליגי הרשב"א ור"י דאף לדעת ר"י אין לסמוך על החותמות לקנות גבינות של גוים ואף הרשב"א מתיר בנדון ר"י מהנהו טעמי דשמא ירגיש הישראל מחמת שהגבינות שנעשו אח"כ לחות יותר וכו' ואיך שיהיה בעיקר הדין הריב"ל דכל שמכירים חתי' הכתב שמ ביא הגוי בעל הגבינות אין לחוש אולי אותן הגבינו' שהכתב מעיד עליהם כבר נמכרו ואלו הגבינות שמביא בפנינו הם גבינות אחרות שעשה אח"ך בדפוס שגנב או מצא משום שהדין נותן שיקחו ב"ד הכתב מיד התוגר ואם אותן הגבינות שהכתב מעיד עליהם נמכרו היו הב"ד לוקחים הכתב מידו והוסיף עוד שאפי' שלא יכירו החתימות וכו' וביאר מהרי"ט דהיינו כשהם חתימות של אנשים ידועים וכו' ומסתברא דאף שלא בא על החיתום אלא יהודי אחד נודע אצלנו וכו' ע"כ. ועיין שולחן גבוה סי' קי"ח ס"ק מ':
גם הרב חק"ל חי"ד סי' קמ"ח בגוי המביא גבינות בחותם אחד למכור וכתב המעיד על כשרות הגבינות ועל חותם אשר בשק הגבינות הקשור וחתום . בחותם ההוא ואינו ניכר החתימה וגם אין החתימה מאנשים ידועים. והביא דברי הר' מהריב"ל ומהרימ"ט והקשה על חלוקו של מהרימ"ט דמה הכר חותם שייך בחותם הדפוס והעלה כדעת מהריב"ל דאין להתיר כי אם ע"י כתב המעיד וא"צ קיום כדקי"ל עדים החתומי' על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכ"כ הרשב"ש סי' תקנ"ב וכ"כ הרב בנו בס' יכין ובועז סי' ק"ך דאין הכתב צריך קיום יעו"ש:
נקטינן מהאמור שהגבינות הבאות על ידי גוי חתומות בחות' הדפוס אין לסמוך עליהם להתיר בלי כתב ראיה וא"כ הכא בנ"ד בגבינות ששלחם הגוי לראובן בלי כתב ראיה אין להם שום חזקת התר לשנאמר דא"צ לשאול עליהם בעיר שבאו משם דדוקא גבי טבח דקי"ל רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם סמכינן ארובא ואם אינו לפנינו א"צ לשואלו. וכן נמי גבי שוכר בית מחבירו בארבעה עשר דאמרינן שאם אינו בעיר א"צ לשואלו היינו מטעמא דסמכינן אחזקא דכל ישראל בודקין ליל י"ד. אבל גבינות אלו ששלחם הגוי מעולם לא הי"ל שום חזקת התר אחר שחותם הדפוס אינו מעלה ומוריד בלי כתב ראיה כמ"ש:
והרב מהריק"ו שורש ל"ג סי' ב' כתב דאף לר"ת דא"צ הכרת חותם היינו דוקא היכא דאתחז' התירא כגון בשולח לחבירו וכו' דהא לא אשכחן התירא כ"א בשולח לחבירו ולא לישתמיט ש"ס דילן דלימא בחד דוכתין דהמוצא ביד גוי שהוא מותר בחותם אחד או בחב"ח וכו' יעו"ש. והגם שהרב ס"ל דבעינן קיום החתימ' משא"ך דעת הפוס' הנז"ל מ"מ למדנו מדבריו דלא שייך חזקת התר כ"א בישראל השולח לחבירו וכו' משא"כ במוצא ביד גוי:
הן אמת שלזה עומד לנגדנו תשובת הרב ידיו של משה שכ' דבסתמא לא חיישינן לגניבה ואבידה וכן הבין בדברי מור"ם בהגה אבל מה נעשה שאינו נראה כן מדבריו בת"ח כמש"ל וגם משטחיות דברי הפוס' הנז"ל דלא חלקו בזה ואסרי בכל מקום כנז"ל:
ומ"ש הרב כנ"הג אות כ"ג דבגוי תגר סמכינן על החותמות היינו בתגר קבוע ומוחזק לשכור יהודים לעשות גבינות בכשרות כדי למכור לישראל כמבואר בדבריו שם דכיון דאומנותו בכך ומוחזק בזה לא מרע אומנותי' וכמ"ש מור"ם בהגה בסי' קי"ד ס"ה עמ"ש מרן יין רמונים שמוכרים אותו לרפואה וכו' כ' שם מור"ם וכן כל דבר שקונים מן האומן דלא מרע נפשיה יעו"ש אבל בתגר המוכר סחורות ואינו מוכר גבינות מהיכא תיתי להאמינו על הגבינו' ששלח לישראל שאם הדבר כן בא ונאמין לכל גוי סוחר על כל אסורין דרבנן וגם טעמא דמרתת דילמא מקבל הגבינו' ירגיש ויתרעם על חבי' וכו' לא שייך בזה דמאיזה מקום יכול הישראל להרגיש אחר שחתום בדפוס חותם של ישראל. ועל מה שכלל הגוי בחשבון דמי הסרטיפיקאדו ואם לא היה אמת שלקח הסרטיפיקאדו לא היה כולל דמי שיווין דילמא מקבל הגבינות יגיד לחבירו שלא שלח לו סרטיפיקאדו ויתפס כגנב אי מהא לא אירייא דעדיין יש לחוש שמא האמת הוא שלקח הגבינות מישראל המוכר וגם הסרטיפיקארו ושלחם למכור לעיר אחרת עם הסרטפי' ואלו הגבינות ששלח לראובן הם גבינות אחרות שעשה וחתמם בדפוס שמצא. שהרי מפני חששא זו כ' הרב מהריב"ל ז"ל דכשהגוי מביא הכתב אין לחוש אולי אותן הגבינות שהכתב מעיד עליהם כבר נמכרו ואלו הגבינות שמביא הם גבינות אחרות שעשה וחתמן בדפוס שמצא וכו'. משום דהדין נותן שיקחו ב"ד הכתב מיד התוגר ואם אותם גבינות שהכתב מעיד עליהם נמכרו היו הב"ד לוקחין הכתב מידו יעו"ש. א"כ הכא בנ"ד שלא שלח הכתב עדיין החששא במקומה עומדת ואין לו שום תפיסה כלל שיכול להתנצל שנאבד מידו או שהספן המביא הגבינות נאבד מידו. ואדרבא ממה שלא שלח הכתב ושינה מהמנהג איכא אומדנא שזייף:
ועל מה שיש הפרש בין הגבינות שניכרים בעניין עשייתן שהם של ישראל. מה יושיענו זה שכיון שהחששא היא שמא עשה גבינות אחרות בדמות גבינות ישראל וחתמם בחותם הדפוס שמצא עדיין החששא במקומה עומדת. ומדברי הרב כנ"הג באות ל' נראה דאין לחלק בזה לגבי חותם הדפוס. שהרי אחר שכתב להכשיר הגבינות בנדון שלו שהיו חקוקות בכתב. הביא תשו' הרב מהר"א מוטאל שאסר גבינו' החקוקות בכתב וקצת מהם היה השי"ן והרי"ש של תיבת כשר הפוכות. וכתב הרב לחלק בין נדון הרב לנדון שלו שהכשיר ומכל החלוקים שחלק כ' וז"ל. ועוד שבאותם המקומות גם הגוים נוהגים לעשות הגבינות באותו המין והדמיון וכו' משא"כ בנדון שהכשרתי עכ"ל. מוכח מזה דבנדון שלו היה הכר בין גבינות ישראל לשל גוים ואפי"ה עיקר הטעם שהכשיר קודם שהביא דברי הרב מהר"א מוטאל הוא מפני שהיה כתוב עליהם כתב אשורית דבזה הוא שחלק בין נדון הרשב"א לנדון שלו דלא אסר הרשב"א אלא בדפוס וכו' דמשמע שאף אלו הגבינות אם היו חתומות בדפוס לא היה מתירן אף שהיה הפרש בין גבינות ישראל וכו'. אלא שמפני שגם בנדון הרב מהר"א מוטאל היה כתוב עליהם כתב אשורית ג"כ ואסר לכן הוכרח לחלוקים אחרים ועשה סניף ג"כ חילוק זה של הכר הגבינות:
ומההיא תשו' הר"ן שהביא מרן בב"י על הטלאי' מלוחים וכו'. אין ראיה לנ"ד. והא לך נוסח השאלה והתשובה מתשובותיו סי' מ"ה. ראובן מאי מאיו'רקא והיה מביא בסחורה בשר מלוח מטלאים הנוהגים ישראל אשר שם למלוח אותם ולעשות מהם סחורה והעידו כמה יהודים משם שדרך היהודים אשר שם למלוח אותם ולעשות מהם סחורה והם טלאים קטנים דקי הבשר והשומן נראים כבן שמנה ימים או יותר מעט וקונים אותם בעד העורות כי בדמי העורו' הם מרויחים ומוכרים אותם יותר מכדי דמי הטלאים ואעפ"כ שוחטים אותם ומולחים אותם ומוכרים דמי בשר בזול. והנוצרים המשתכרים בדמי העורות דרכם לקנות העורות מן היהודים ואם בריחוק זמן יזדמן שיקנו הטלאי' חיים ינחרו אותם וישליכו הבשר לכלבים וישארו להם העורות לבד כי לא יאכלו בשר כזה לא טפל ולא מליח וכו' והבשר הזה ביחד הניחו היהודי בקונפיס ותפר כסויין עליהם בחוט ועליהן קשר חבל ועל קשר החבל שם שעוה וחתם עליה בחותמו העשוי בדפוס ובין כריכת חבל לכריכת חבל היה מקום פנוי שאם ינטל התפירה מכסוי הקונפיס יוכל להכניס ולהוציא מן הבשר חוצה והיה מביא אותם בספינה ולא היה בה יהודי אחר זולתו והוא אומר שיודע בודאי שלא היה בשר אחר באותה ספינה זולתי אותו הבשר המלוח כשר שהיה מביא ונתעכב בספינה ימים רבים ובראותו כי ימי הפסח קרבו ולא יכלה הספינה לבא אל מחוז חפצה אך באה אל מקום אחר הנקרא פלמו'ש יצא היהודי משם והניח סחורתו ביד הספנים ובא לו מגדל קופ'ליברי עד עבור הפסח ואחר עבור הפסח הגיעו הספנים למקום קופ'ליברי והביאו אל היהודי סחורתו ומצא הקונפ'יש תפורים כאשר הניחם והחבל עם חותמו כאשר עשאו והעידו כמה יהודים שאין מנהג הנוצרים ממאיור'קא ומיאנור'קא למלוח בשר כזה וגם בארץ הזאת מפול'מוש ועד קופ'ליברי וגם בכל מקום אשר שמענו שמעם אין דרך הנוצרים למלוח בשר כזה וגם לא נמצא לעולם סוחר נכרי מן ההולכים באיי הים הרחוקים יביא לעולם בשר כזה ולא נמצא ביד נכרי לעולם בשר טלאים מלוחים כאלו לפי הנשמע אחר החקירה מיהודים ונוצרים העוברים ושבים ושטים בעולם בים וביבשה ויש שם מתירים מהטענות שבאו בשאלה ואחרים חוששים שמא ממקום אחר דנהיגי ארמאי למלוח כגון בארץ קאשטילייא שמולחים בשר הגדיים הקטנים קרויים קברונ'ש באה לספינה בשר מליח והחליפו בזו או שמא במקום אשר נחה הספינה מצא בשר מליח דומה לזה והחליפוהו בזה והמתירים אומרים שאותם קברונ'ש שמולחים בארץ קשטילייא אינן דומים לאלו שאותן שמנים מאד ויפים לא דקי בשר ושומן כאלו. עכ"ל השאלה:
והשיב הרב וז"ל נ"ל שאפילו היו אותן שבארץ קשטילייא דומים לאלו כיון שהוחזקו כאן שבאו טלאים מלוחים מותרים ממאיור'קא ואין דרך הנכרים למלוח אותם בכל הארצות האלו ולא נשמע מעולם שבאו טלאים מלוחים מקשטיליא אית לן למימר שחזקתן מן הכשרים ממיור'קא הם כדתנן בפ' בתרא דכלאים הבאים מחוף הים וממדינת הים א"צ בדיקה מפני שחזקתן בקנבוס אלמא אין מחזיקים איסור ממקום למקום וכו' אף כאן כיון שהוחזק שבאו לכאן טלאים מלוחים מותרים ולא נשמע מעולם שבאו ממקום אחר חזקתן מותרים ובפרק אין מעמידין נמי אמרי' וכו' ואף כאן לפי הנבדק והנשמע שם חזקתם של אלו שהם כשרים לפי שנודע בודאי שבאו טלאים מלוחים מותרים ממאיור'קא ולא נשמע מעולם שבאו שם טלאים מלוחים ממקום אחר ואינם מצויים כלל בכל אותן הארצות וכו' ולפיכך נראה לי שהבשר הזה מותר עכ"ל:
מבואר מזה כמה צדדי היתר שהיה באותו מעשה שאין דרך הנוצרים שבכל אותן הארצות למלוח בשר כזה וגם הביאו היהודי עמו בספינה ואף שהשאירו אח"כ עם הספנים והלך הרי חזר על חותמו והכירו וגם לא היה בשר מליח אחר בספינה אלא שכיון שבין חבל לחבל היו יכולים להתיר התפירות ולהוציא הבשר ושמא הביאו בשר אחר מקשטילייא והחליפוהו בזה לכן כתב הרב דאין מחזיקים אסור ממקום למקום ואוקמיה אחזקתיה וכו' וא"כ מה דמות יערוך לגבינות ששלח הגוי חתומו' בדפוס אחר שיש לחוש שבעיר שמשם שלחם עשאם כדמות גבינות ישראל וחתמם בדפוס שמצא ושלחם לראובן שמעולם לא היה לגבינות אלו שום חזקת התר לאוקומינהו אחזקתייהו. ועיין בשיורי ברכה לסימן קי"ח אות יו"ד שהביא ראיה לנדון שלו ץ מתשובו' הר"ן הנז' יעו"ש:
גם מנדון השכר שהתיר הרב ידיו של משה אלולי שהרב סבר דבסתמא לא חיישי' לא היינו יכולים להביא ראיה להתיר בנ"ד דשאני התם שהשר שלחו דורון לישראל וחתמו בחותמו של ישראל דלגבי השר השולח א"א שישלח לו שכר שלהם שכיון שהוא דורון ורוצה שיהנה הישראל בדירונו וסתמ' דמלתא דמטי ליה הנאה מניה מידע ידע שאם לא יהיה כשר ע"פ הדין לא יהנה הישראל ממנו. וכדי להכשיל את ישראל לא חיישינן בפרט בדורון והחותם היה של ישראל ידוע שבאותה העיר והוא קבוע באצבעו באופן דליכא למיחש לגניבה ואבידה וגם הגוי המביאו אימת השר עליו ומירתת לזייף משא"כ בגבינות אלו ששלח הגוי לראובן:
אלא שמה שיש להתיר אלו הגבינות היינו כיון שחותמיהן הוא חותם הקק"יץ והחותם הנז' מפקד ביד הממונים מהק"ק ודאי דזהירי ביה ושומרים אותו נטירותא יתירתא. דבזה לא חיישינן לגניבה ואבידה. וכ"ש שהיה כתוב בכל חתיכה מהם בכתב ישראל באותיות חקוקות דהוי בנדון הבשר שהתיר הרשב"א ז"ל והוי כ"ש בגבינות שהוא דרבנן. אלא שבזה יש לפקפק כפי הנשמע שבזמן הזה מצויים בערי אדום נכרים היודעים לכתוב כתב ישראל ומ"מ כיון שחתומים בחותם הק"ק יש להתיר כמ"ש:
הן אמת דלפי מ"ש הרב מהריב"ל דבמקום שנהגו להחמיר דבעי קיום הכתב חייבים לקיים מנהגם והביא דבריו הכנה"ג אות כ"ז וכתב שכן מנהגם יעו"ש גם הרב מוהר"ר חיד"א בס' חיים שאל סי' ע"ד אות ט"ו כ' שמנהג ע"הק ירושלם תוב"ב לקיים הכתב בשני עדים יעו"ש. ואח"ך הביא משם רבו מהר"י הכהן ז"ל שכ' שמנהג אזמיר לסמוך על כתיב' הנכר כשהמנין מדוקדק אף שהמשקל אינו מדוקדק אם חסר שיעור הניגוב ע"פי הבקיאים ובקיום א' מהחתי' סגי וצריך שני עדים שיעידו על החתימה. היה נראה לומר דכיון דבמתא ג'יבאלטאר יע"ה המנהג בגבינות הבאות מאמשטרדם ע"י גוי להביא כתב כ"וח מהרב שלהם. א"כ גבינות אלו שלא הביא הכתב הנז' יש לאסור. ומ"מ היינו דוקא אם המנהג היה להחמיר ולאסור אם לא הביא הכתב אף שחתומות בחותם הק"ק אזי חייבים לקיים מנהגם. אבל מה שנהגו להביא הכתב אפשר לומר דה"ד לכתחילה ולצאת ידי כל הדעות וכיון שלא ראינו שנוהגים להחמיר בדיעבד ולאסור בלי כתב אין בידינו להחמיר:
ומה גם שמצינו להרב חק"ל סי' הנז' שכ' דגם למ"ש הרב מהריב"ל דבמקום שנהגו להחמיר דבעי קיום הכתב חייבים לקיים מנהגם. היינו במקום דליכא חותם אלא מנין ומשקל דבכי הא אפשר להחליף. אבל במקום חותם דאין לחוש כלל לא בעי קיום יעו"ש. והגם שכ' זה לענין קיום הכתב אבל עכ"פ הרי יש חותם וגם כתב המעיד. משא"ך בנ"ד דליכא כתב המעיד מ"מ שאינו. החו' שדבר בו הרב דיש לחוש בו לגניבה ואבידה. משא"ך בחותם זה של הק"ק המונח ביד הממונים דאין לחוש לזה כמ"ש. זהו מה שנלע"ד בזה לשמיא נטלית יצילנו מכל שגיאה כי דעת ממני פליאה. הכ"ד הח"ף טיטואן יע"א בסדר הכר נא למי החותמת משנת אל בנ"י ישרא"ל לפ"ק:
אחרי כותבי זה מצאתי בס' חיים שאל שיורי ברכה סי' קי"ח שהביא משם הרב מהר"א ישראל בנימוקיו שכ' עמ"ש מרן דין ט' בשר הנמצא ביד גוי וכו' אע"פ שאינו ידוע מי כתבו וכו' כ' הרב וז"ל מכאן נראה להתיר בענין גוים המביאים גבינות ממקום למקום ובידם עדות בשני עדים חתומים מגידים שגבינה זאת נעשית בכשרות והם כו"כ לסמוך על עדות זו אע"פ שאין ניכרות החתימות וכו' ע"כ. והביא דברי הרשב"ש ומהרימ"ט וסיים וכ' וז"ל ולענין מעשה כדאי הם הרשב"א והריב"ש והרשב"ץ ודעמייהו לסמוך עליהם ביון דמידי דרבנן הוא וכיון שהסכמת האחרונים דבהכר חתי' ומנין הגבינות סגי כמ"ש הכנ"הג אנו שזכינו לראות הוראת הריב"ש והרשב"ץ סמכי' אף בלי הכר החתי' כיון שהענין הוא כמ"ש בעדות ע"כ. וכ' ע"ז הרב מהר"ר חיד"א וז"ל ולי הצעיר נרא' דבעיירות שפשט המנהג והרבנים דור אחר דור נהגו לקיים הכתב ועדות הגבי' ליחזקו במנהגם. אך בשעת הדחק והפסד מרובה יסמכו על עדות מהר"ש בן הרשב"ץ ששמע מהרב מר אביו ז"ל עכ"ל: