אור ברסלב
ויאמר יצחק חלק א שאלות ותשובות יורה דעה › סימן ע

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

שאלות ותשובות יורה דעה · סימן ע

סימן סט

זה מה שהשבתי על הפס"ד שכתב מהרי"ע בוחצירה נר"ו להתיר בנותן לגוי מעות להתעסק בנבלות וטרפות:

ראיתי את השאלה ואת אשר נגזר עליה מאת החכם הפוסק נר"ו והנה תחלה צריכים אנו לבאר סברות הפוסקים בעיקר הדין של עושה סחורה בדבר האסור אם הוא מדאורייתא או מדרבנן. ואח"ך נבאר מה שנוגע לענין הדין בנדון השאלה בע"ה. כתב הרמב"ם פ"ח מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ו וז"ל וכל דבר שאסור באכילה ומותר בהנאה אע"פ שהוא מותר בהנאה אסור לעשות בו סחורה ולכוין מלאכתו בדברים אסורים חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה לפיכך אין עושין סחורה לא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים ע"כ:

ומפשט דברי הרמב"ם ז"ל נראה דאסור זה הוי דאורייתא ממ"ש חוץ מן החלב שהרי נאמר בו וכו' ומדהוצרך להוציא היתר החלב מהכתוב מכלל דאסור שאר דברים הם מן התורה ג"כ. וכמ"ש בפ' כ"ש דכ"ג דמפיק לה מדכתיב גבי שרצים יהיו ודריש בהוייתם יהיו שלא יהנה מהם בדרך משא ומתן ומדכתיב לכם מפקינן דמותר בהנאה בדרך מקרה אם נזדמנו לו שמותר למוכרם. וכן כתב הרפ"ח בסי' קי"ז בדעת הרמב"ם וז"ל. ואי אסור סחורה הוי מדרבנן מאי האי דקאמר חוץ מן החלב מאי אירייא חלב והלא כלהו מלי נמי שרו בסחורה מן התורה דומיא דחלב. אלא ודאי דסבור הרב דאסור הסחורה הוי מן התורה וכו' ע"כ. וכן דקדק הרב מהר"א די בוטון בתשובה סי' ה' בדברי הרמב"ם וז"ל מדכתב חוץ מן החלב שהרי נאמר וכו' משמע דבשאר אסורי' דלא כתיב בהו לכל מלאכה אסור לעשות בהם סחורה מד"ת. וכתב ע"ז לפיכך אין עושין סחורה וכו' משמע דאסור מ"הת לעשות סחורה בנבלות וטרפות כדגרסי' בירושלמי וכו' ובפ' כ"ש וכו' ע"כ וכת' שם שכן משמע בתשובת הרמב"ן דהוי דאורייתא:

גם הרב משנה למלך שם הלכה י"ח הכריח כן מדברי הרמב"ם שכתב וז"ל ואם איתא דס"ל דכל דבר שאסור באכילה מן התורה מותר לעשות בו סחורה אלא שחז"ל גזרו ואסרו בסחורה מנין לו לרבינו שגם על החלב לא גזרו דומיא דשאר אסורים. אלא וראי דס"ל לרבינו דאסור הסחורה הוא מן התורה ומשום הכי כתב חוץ מן החלב וכו' ע"כ. הן אמת דר"ז דדבר שמפורש התרו בתורה אם יכולים חז"ל לאוסרו איכא פלוגתא בין הא האחרונים הלא בספרתם (ועיין בט"ז סימן הנז' ובא"ח סי' תקפ"ח והרב חוות יאיר סי' קמ"ב ברכ"י א"ח סי' תקפ"ח ועיין באר יעקב חי"ד לסי' קי"ז:)

גם הרב מהר"ד פארדו בספר מכתם לדוד חי"ד סי' י"ר דקדק מדברי הרמב"ם דאיסורו מן התורה וכתב שם וז"ל הדרן למאי דאתינן עלה מעיקרא כי עלה בידינו מסוגיאי דתרי תלמודי מדברי הברייתא דת"ב ומפסק הרמב"ם דאסור הסחורה בדברים האסורים באכילה הוא אסור דאורייתא. וכ"כ הרא"ש וכו' וכ"כ התוס' וכו' ע"כ וכ"כ ה' קול אליהו חי"ד ס"סי כ"ו יעו"ש:

הן אמת דמדברי הה"מ שם נראה לכאורה דסבר בדעת הרמב"ם דהוי דרבנן שכתב שם וז"ל דע שאין זה דוקא במה שהוא אסור באכילה ואינו עומד למלאכה אבל מה שעומד למלאכה כגון חמור וגמל מותר לעשות סחורה שהרי אין לחוש בהם מחמת אכילה וכן מפורש בירושלמי פרק מרובה עכ"ל. ומדקאמר בהתר חמור וגמל מטעמא דאין לחוש בהם מחמת וכו' משמע דטעם אסור הסחור' בדברים האסורים הראוים לאכילה היינו שמא יבא לאכול מהם:

ויכולים אנו לומר דלפי מ"ש שם הרמב"ם הלכה ט"ו וז"ל כגון שקצים ורמשים ודם ואבר מן החי וגיד הנשה שכל אלו מותרים בהנאה מפי הקבלה אע"פ שהם אסורים באכילה ע"כ. על זה סיים וכתב בהלכה י"ו וכל דבר שאסור באכילה ומותר בהנאה וכו' אסור לעשות בו סחורה וכו' והיינו מפי הקבלה דכי היכי דהתר הנאה אינו מפורש בהדיא בתודה והוי מפי הקבלה כמ"ש הרמב"ם ה"נ אסור הסחורה הוי מפי הקבלה ובאה הקבלה שטעם האסור הוא שמא יבא לאכול מהם והיינו כדי להתיר חמור וגמל דלאו בני אכילה נינהו ולא שייך בהו האי טעמא דשמא יבא לאכול דאי לאו האי טעמא היינו אוסרים הכל וזה מדוקדק בלשון ה"ה שכתב אבל מה שעומד למלאכה כגון חמור וגמל מותר וכו' שהרי אין לחוש וכו' אבל לעולם דהוי דאורייתא כידוע מדברי הרמב"ם בכמה מקומות דמפי הקבלה קרי ליה דאורייתא וכ"כ הרפ"ח שם בדברי הרמב"ם וישב ההיא דפרק כ"ש לדעתו יעו"ש ולפ"ז מרן ז"ל בש"ע סי' קי"ז שהעתיק דברי הרמב"ם ודאי דסבר דאסור הסחורה הוי דאורייתא:

גם דעת התוספות בפ' כ"ש דהוי דאורייתא שעל מ"ש הש"ס אמר קרא יהיו בהוייתם יהיו כתבו התוספות וז"ל. ואם תאמר סוסים וחמורים היכי זבנינן וי"ל דבמדי דאכילה וכו' מיירי ע"כ ור"ל דקרא דכתיב יהיו מיירי במדי דאכילה שהרי גבי שרצים העומדים לאכילה כתיב האי קרא דיהיו כמ"ש וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת וכו' שקץ הם לכם ושקץ יהיו לכם. ודגים בני אכילה נינהו ומינה ילפינן דלא אסרה תורה לעשות סחורה מדכתיב יהיו אלא דוקא במדי דאכילה דומיא דדגים. אבל חמור וגמל שאין עומדים לאכילה אלא למלאכה אינו בכלל האסור:

כתבו עוד התוספות וז"ל וא"ת דאמרינן במרובה דפ"ב אסיר לישראל לגדל חזירים ותפוק ליה דמדאוריי' אסור וז"ל דנפקא מינה למיקם בארור א"נ הא דאסור מדאורי' היינו להשתכר ולמכור לנכרים לאכול אבל להשתכר בשמנן או בעורן לא או שמגדלן שלא למכור אלא למשוח ולהדליק אפ"ה בחזירים אסור. א"נ בנזדמנו לו כגון שנפלו לו בירושה אין לגדלם עכ"ל מוכח מדבריה' דסברי דאסור הסחו' הוי דאוריי' וטעמא דכתבו כתי' ב' דאינו אסור אלא למכור לאכי' היינו דכיון דילפי מקרא דיהיו דכתיב גבי שרצים דאינו אסור אלא במדי דאכילה דבהכי מיירי קרא כמ"ש דכוותה נמי ילפינן רלא אסרה תורה אלא למכור לאכילה והוי דבר הלמד מעניינו אבל למכור השומן למלאכה שרי דאין זה בכלל האסור ובתי' זה השני תירץ התוס' בפרק מרובה בשם ר"ת יעו"ש:

גם מדברי הרשב"א בתשובה סימן ש"א מוכח דאסור הסחורה הוא מן התורה שאחר שהביא משנה דפ' ז' דשביעית כתב עליה וז"ל ופירשו בגמרא בפ' כ"ש טעמא דאסור לכתחילה לכוין בהם מלאכתו משום דכתיב טמאים יהיו לכם בהוייתם יהיו ובירושלמי גרסינן במסכת שביעית כתיב טמאים הם מה ת"ל טמאים יהיו לכם. אלא אחר לאסור אכילה ואחד לאסור הנאה פירוש אסור הנאה דרך סחורה וכו' ע"כ ועיין יכין ובועז ח"ב סי' כ"ח:

ובשיטה מקובצת על קמא בההיא דמרובה הקשו קושית התוספות ותירץ בשם הרשב"א דההוא מיירי בנזדמנו לו וכו' כמ"ש התוספות בתירוץ השלישי. הן אמת דמצינו להרשב"א בסי' תפ"ט שכתב וז"ל כל העורות מותר לעשות בהם סחורה וללבוש אותם שלא אסרו אלא מה שהוא נאכל וכל מה שעמד לאכילה וכו' ע"כ. מלשון זה משמע דאסור הסחורה מדרבנן שהרי כתב דלא אסרו אלא מה שהוא נאכל וכו' ולשון זה דלא אסרו נראה שחז"ל לא אסרו אלא מה שעמד לאכילה ובודאי דטעמא הוי שמא יבא לאכול מהם והגם דבסי' ש"א הביא דרשה דפ' כ"ש ודרשה דירושלמי יכולים אנו לומר דאסמכתא בעלמא נינהו. וכן נראה מאותה תשובה שהביא מרן בב"י שכתב ואף כי אמרת שכן מצאת בהוספות בפרק מרובה והוא שכתבת שאם אינו סוחר ונו' אלא לתקן בהם עורות וכו' מותר זה נראה לי בשבוש שכל הדברים שמגדל אותם אדם לאכילה כחזיר וכבהמה ועוף שררך בני אדם לגדלם כדי לאוכלם ואין רובן עשויים לתשמיש אסור לעשות בהם סחורה גזרה שמא יבא לאכול מהם יצאו חמור וגמל שאין אדם מגדל רובם אלא למלאכתן וכו' ע"כ מבו' מדבריו שהמין שרובו הוא לאכילה אף שמגדל אותו לתשמיש אסור שמא יבא לאכול מהם. ומדכתב הטעם שמא יבא לאכול מהם נראה דאסורו מדרבנן:

ומ"מ עדין יכולים אנו לומ' דסב' הרשב"א דכשמגדלם למוכרם לאכילה אסורו מן התורה כמ"ש התוס' אלא שמה שהתירו התוס' כשאינו מגדלם אלא למכור שמנן ועורן למלאכה שאין זה בכלל האסור כמש"ל. מודה הרשב"א בזה שאינו בכלל אסור תורה. אלא דסב' שחז"ל אסרו דבר זה שמא יבא לאכול מהם. וכן נראה מפשט לשונו שעל מ"ש השואל בשם התוספות שאם אינו סוחר בדברים אלו אלא למשוח בשמנן דשרי על זה כתב הרב דנ"ל כשבוש דכיון דרובן לאכילה אף שמגדלם למשוח בשמנן אסור. ועל חלוקה זו הוא שכתב שמא יבא לאכול דר"ל שחז"ל גזרו על זה אבל לעולם דלמוכרם לאכילה אסורו מן התורה:

ולפי זה גם ההיא דסימן תפ"ט שכתב דלא אסרו אלא מה שהוא נאכל וכו'. ר"ל דבזה אסרו חז"ל אף שמגדל למשוח בשמנן דכיון שראוי לאכילה חיישינן שמא יבא לאכול מהם לאפוקי העורות שהוא הנדון שנשאל עליו דאין בהם אפילו אסור דרבנן כיון שאינם ראויים לאכילה:

וכן מצינו להרב כנ"הג שם הג"הט אות ב' שכתב וז"ל וכתב מהר"ש יונה דס"ל להרשב"א דלעשות סחורה בהם ולמכור לגוים לאכול אסורו מדאורייתא והיינו תשובה דסי' ש"א. אבל כשאינו מסתחר בדברים אלו אלא לתקן עורות אין אסורו אלא מדרבנן והיינו תשובת הרשב"א שהביא רבינו ב"י וכו' ע"כ:

שוב מצינו להרב מהר"מ די בוטון סי' ה' שכתב וז"ל ומ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה מוהריק"א ז"ל בסי' קי"ז וז"ל שכל הדברים שמגדל אדם לאכילה כחזיר וכבהמה ועיף עד אסור לעשות בהם סחורה גזרה שמא יבא לאכול וכו' אין דעת הרב בזה שעקר האסור משום גזרה דרבנן הויא דתלמוד ערוך הוא בפ' כ"ש וכו' ובירושלמי פ"ז דשביעית ובפ' מרובה מקרא מפיק ליה וכ"כ התוספות בפרק הנז' אלא טעמא יהיב הרב ז"ל לדברים שדרך בני אדם לגדלם לאכילה אע"פ שאדם זה מגדלם לעבד עורות אסור להעמידם מן התורה דאיכא חשש שמא יבא לאכול וכו' ע"כ. מבואר מדבריו שפירש בדברי הרשב"א שעיקר אסור הסחורה כשמוכרן לאכילה אסור מדינא מן התורה ולאו מטעמא דשמא יבא לאכול. אלא דלגדלם למשוח עורות סלקא דעתך אמינא דאין זה בכלל האסור אחר דלא מיירי קרא אלא במדי דאכילה כמ"ש התוספות. לזה כתב הרשב"א דאף בזה אסור להעמידם מן התורה שמא יבא לאכול כיון דעכ"פ ראוים הם לאכילה באופן דלא הוצרך הרשב"א לטעם זה דשמא יבא לאכול אלא דוקא לאותה חלוקה שמגדלן למשוח עורות:

גם הרב פר"ח אחר שהוכיח דאסור הסחורה הוי מן התורה כתב וז"ל וכן נר' מדברי הרשב"א בתשו' בסי' ש"א ע"ש. ואע"פ שבסי' תפ"ט כתב שלא אסרו אלא מה שהוא נאכל וכל מה שעומד לאכילה וכן בתשובה שהביא הב"י כתב כל הדברים שמגדל אותם לאכילה ואין רובם עשויים לתשמישן אסור לעשות בהם סחורה גזרה שמא יבא לאכול מהם דמש' לכאורה שהיו מדרבנן ליתא אלא דלפי שהאסור וההתר אינם מפורשים בתודה אלא שהכתוב מסרו לחכמים שייך שפיר למי מר הני לישני וכו' ע"כ. וכ"כ הרב הט"ז שם על דברי הרשב"א שכתב הטעם שמא יבא לאכול מהם יעו"ש ס"ק א'. הן אמת דהרב מהרד"ף ז"ל סי' י"ד הבין בדעת הרשב"א דמדכתב הטעם שמה יבא לאכול דס"ל דהוי דרבנן וכ' שם וז"ל תמצית הדברים דלפום מאי דחזי לן הך מלתא תליא באשלי רברבי דלהרי"ף דמייתי בהלכות ההיא דר' אבהו וה"נ להרמב"ם והרא"ש והתוס' אסור הסחורה בדברים האסורים הויא מן התורה וגם הסמ"ג וכו' ברם להרשב"א והרמב"ן וגליון התו' והר"ב והמרדכי ובעל ת"הד אינו אלא מדרבנן וכו' ע"כ. ומ"ש הרב דהרמב"ן סבר דהוי דרבנן הוא הפך מ"ש הרב מהר"ם די בוטון משמו דהוי דאורייתא כמש"ל:

וכן מוכח מדברי הרשב"ץ ח"ג סי' רצ"ב דאסור הסחורה הוא מן התורה דאחר שהביא ההיא דפ' כ"ש כ' וז"ל והעולה מזה הוא שלא התירן הכתוב אלא אם נזדמנו לו בדיעבד אבל לכתחלה לצוד אותם ולמוכרן אסור וכז'. אבל לקנות טריפה לעשות סחורה אסור וכו' והיוצא לנו מזה הוא כי השוחט בהמתו ויצאה טריפה שיכול למוכרה לגוי מיד וכו' והדבר פשוט שאם מצא קונה אפי' בזול הרבה שהוא עובד על ד"ת אם אינו מוכרם מיד עכ"ל:

גם הרב משנה למלך פ"ח מהלכות מ"א ה' י"ח כ' דהסכמת כל הפוסקים דאסיר סחורה בדברים האסורים באכילה הוא מן התורה וכן הביא שם משם הרב פ"מ וכתב דסברת בעל ת"הד דסבר שהוא מדבריהם סב' יחיד הוא יעו"ש:

והרב בעל פרי תואר סי' קי"ז סק"ב אחר שנשא ונתן בדברי הש"ס דפ' כ"ש מסיק וכ' וז"ל באופן פשטא דש"ס מש' דמדאורייתא לכתחלה אסור. ובדיעבד מותר והגם דלא אשכחן בדאורי' דבר דלכתחי' אסור ודיעבד מותר. הכא גלה קרא כי ליכא לאוקומי דרשת יהיו ודרשת לכם אלא בכה"ג. ומדברי התוס' בפ' כ"ש ובמרובה וכו' הדברים יגידו לנו דסוברים דאסור זה מדאוריתא דדרשה זו דיהיו דרשה גמורה היא וכך העלו רוב הפוס' רוב בנין ורוב מנין דהוי דאורייתא א"נ דברי קבלה ואסמכוה אקרא ודברי קבלה כדברי תורה דמו בענין ספיקא דאסור וכדומה וכו' ע"כ:

גם הרב חק"ל בי"ד סי' קמ"א דרי"ז ע"ר כ' וז"ל ואולם בעיקר אסור זה אי הוי מד"ת מבואר בפסחים דכ"ג ובירוש' פ"ז דשביעית ובת"כ פרשת שמיני גבי שרץ המים דהוי ר"ת וכ"כ כל הפוסקים זולת הת"הד סי' ר' שכ' בשם גליון תוס' דהוי מדבריהם וכבר תמהו על דבריו כל הבאים אחריו והעלו שדברי יחיד הם. ועם שראיתי להרמ"ע מפאנו סי' כ"ט שגם הוא נקיט בפשוט דהוי דרבנן הם דכרי תימה כמו שתמהו על דברי ת"הד וכו' ע"כ:

וכן מוכח מדברי הרב בית יהודה חי"ד סי' ט"ו שכ' וז"ל דבר פשוט הוא אם עושה כן כדי למכור הבשר ולהסתחר בו הא ודאי אסור וכו' דהתורה לא התירה הנאה בהם כדכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. אלא בנזדמנו לו וכו' אבל לקנותה ולמוכרה הא ודאי אסור וכו' ע"כ:

גם הרב כרם שלמה חי"ד סי' ט"ו כת' וז"ל דלדעת רובא דרבוותא וכמעט כולם אסור לעשות סחורה בדבר אסור של תורה הוא מדאורייתא כמ"ש הרב הגדול בעל פ"מ והכנ"הג וכו' ע"כ יעו"ש. וכ"כ הרב שדה הארץ חי"ד סי' ב'. וכן הביא הרב מוהר"ר חיד"א ז"ל בס' יעיר אזן משם כמה פוסקים דאסור הסחורה הוא מדאורייתא אלא שכתב דהרשב"א סבר דהוא דרבנן יעו"ש מערכת א' אות ס"ח. נקטינן מהאמור דלדעת רובא דרובא דרבוות' ראשו' ואחרונים אסור הסחורה הוא מדאורייתא כמ"ש:

מעתה פש גבן לברורי במגדל למשוח עורות וכיוצא לדעת מרן אי ס"ל כהתוס' דמותר או ס"ל כהרשב"א דאסור:

והנה החכם הפוס' נר"ו הביא דברי הרש"ך דבתחי' רצה להוכיח מלשון מרן שכתב אם הוא דבר המיוחד למאכל ארם דמשמע דס"ל כהרשב"א. ואח"כ כתב וי"ל דהכי קאמר אם הוא דבר המיוחד לעולם אכילה לאפוקי אם יחדו שלא לצורך אכילה. וכ"מ בב"י ד"ה כתב הרמב"ם וכ"מ בח"מ וכו'. מ"ש הרב וכ"מ בב"י וכו' ר"ל דמרן אחר שהביא הירוש' סיים שם וכתב וז"ל משמע דאין אסור לעשות סחורה באסורי תורה אלא בדברים שהם מיוחדים למאכל. אבל בדברים שאינם מיוחדים למאכל מותר וכ"כ התוס' וכו' ע"כ. דמזה משמע דס"ל למרן כהתוס' ועדין היינו יכולים לומר דאין שום הכרח משם דמרן סבר כדעת התוספות דמרן ז"ל כתב זה על דברי הירושלמי שהביא שם שכתב והרי חמור למלאכתו הוא גדל וכו'. וע"ז כתב מרן דמזה משמע דאין אסור לעשות סחורה אלא בדברים המיוחדים למאכל דר"ל מדהתירו בירוש' חמור וגמל משמע דאין אסור אלא בדבר המיוחד למאכל ויכולים אנו לומר דמ"ש בדברים המיוחדים למאכל ר"ל שדרך בני אדם ליחדם למאכל אף שהוא לא יחדו למאכל אסור ומה שסיים מרן ע"ז וכ"כ התוס' וכו' לאו לכולא מילתא שכתבו התוס' קאי אלא על מה שכתבו דהיינו דוקא בדבר העומד לאכילה ולא נחית מרן בזה להתיר למשוח עורות כמו שסיים ר"ת. אלא רבא להתיר דבר שאינו מיוחד לאכילה כמו חמור וגמל. באופן דאין שום הכרח כדברי מרן דסבר כר"ת. והיינו דכתב הרש"ך וכ"מ בב"י וכו'. דר"ל משמעות בעלמא ואין שום הכרח בדבר:

אלא דהר' כנ"הג הגה"בי אות י"א כ' וז"ל ולענין הלכה פשט רבינו ב"י בספר הקצר מוכח כהרשב"א א וכך הם דברי בעל הלבוש וכ"פ הב"ח. אבל הש"ך פי' דבריו כדברי התוס' ועיין במהר"ש יונה ע"כ הרי שהרב כנ"הג הבין בדברי הרש"ך שפירש דברי מרן כהתוס' אלא שהוא ז"ל לא דרך בדרך זה אלא שפשט דברי מרן מוכח כהרשב"א. ולפי הכלל המסור בידינו בכללי הפוס' שהסבר' שמביא הפוסק באחרונה כן דעתו הלכה. א"כ אחר שמרן בב"י הביא דברי הרשב"א באחרונה יש לנו לומר דסבר כהרשב"א:

ומצינו לה' חסד לאברהם חי"ד סי' ט' דף פ"ח ע"ב שכתב דאין בדברי מרן בח"מ כ"כ הכרח שפסק כהתוס' דשם לא פסק אלא דלא יגדל חזירים אפי' למשוח וכו' ודין זה אתי ככ"ע דכיון דהתוס' אסרי מכ"ש הרשב"א ואה"נ דלהרשב"א אף מדאורייתא אסור אפילו למשוח ומש"ש דבאותה שעה גזרו שלא יבדלו חזירים הרבותא לדידיה היא למיקם עליה בארור או אפילו בנזדמנו וכמ"ש התו' בפ' כ"ש. ומצינן למימר דמדסתם מרן בח"מ ולא חילק בין לכתחי' להיכא דנזדמנו כמו שחילק בי"ד סי' קי"ז על הסתם אסור בכל גווני יעו"ש:

הן אמת דמההיא דח"מ סי' ת"ט שהביא הרש"ך נראה שהיא ראיה מכרחת דמרן ס"ל כסברת התוס' דלמשוח עורות מותר דבזה הוי בחזירים אסור מוסיף דאפי' למשוח עורות אסור משים מעשה שהיה. אלא דצריכים אנו למשכוני נפשין לפרש ההיא דסי' ת"ט כדעת הרשב"א לשיבאו דברי הכנ"הג ודאזלי לשיטתיה על נכון ולא להניח דבריהם בקימה כמ"ש החכם הפוסק נר"ו דמה יענו לההיא דסי' ת"ט וכו'. ומה גם לדברי הרב הלבוש ז"ל דבי"ד סי' קי"ז פי' להדיא כהרשב"א שכל שררך בני אדם לגדלם כדי לאוכלם אע"פ שהוא אין מחשבתו לגדלם לאכילה אלא למשיח עורות בשמנן או למוכרם לאחרים למשוח עורות בשמנן אסור. ובח"מ סי' ת"ט כתב לא יגדל ישראל חזירים בכל מקום אפילו למשוח בהם עורות ואצ"ל לסחורה משום מעשה שהיה וכו'. דאלו למוכרם לגוי אף מדאורייתא אסור. הרי דהאסור מוסיף שיש בחזירים משום מעשה שהיה היינו למשוח בהם עורות הא שאר דברים טמאים מותר לגדלם למשוח בהם עורות. והוי הפך מ"ש בי"ד דאפי' למשוח עורות אסור. וכ' ע"ז החכם הפוסק ומהתימה הגדולה על הלבוש וכו'. ויכולים אנו לומר דהלבוש ס"ל דלא אסרה הורה אלא בדבר העומד לאכילה ובמוכר לאכילה וכמ"ש התוס'. אבל למשוח עורות הגם דמן התורה מותר ס"ל להרב שחז"ל גזרו אף בזה שמא יבא לאכול מהם אחר שעכ"פ הוא ראוי לאכילה וכמש"ל בדברי הרשב"א וזה מדוקדק בלשונו שכתב בי"ד למשוח עורות בשמנן בכה"ג אסור לעשות בהם סחורה שמא יבא לאכול מהם. משמע דעל חלוקה זו הוא דאמרינן שמא יבא לאכול רזה הלשון של גזרה לא יצדק אלא מדרבנן שגזרו דבר זה ומדלא כ' חששא זו דשמא יבא לאכול בתחילה בעיקר הדין גבי אסור הסחורה דמפיק לה מקרא דושקץ יהיו לכם משמע דבדבר שאסור מן התורה לעשות בו סחורה ליכא למימר טעמא דשמא יבא לאכול. ומ"ש בח"מ וז"ל וע"כ הגזרה היתה שלא לגדלם אפילו למשוח בהם עורות דאלו למוכרם לגוי אף מדאורייתא אסור כדכתיבנא טעמא בלבוש עט"ז סי' קי"ז עכ"ל ר"ל דאפי' למשוח בהם עורות שאין בזה אסור תורה רק אסורא דרבנן. בחזירים הוסיפו על אותה גזרה למיקם עליה בארור ואצ"ל למוכרם לגוי לאכילה דבזה אף מדאורייתא אסור:

ומעתה גם דברי מרן בח"מ יכולים אנו לפרשם בדרך זה. ולעולם ס"ל למרן כהרשב"א דבמוכר לאכילה אסורו מן התורה ולמשוח עורות אסורו מדרבנן שמא יבא לאכול ובחזיר הוסיפו על הגזרה למיקם עליה בארוד אף במגדל למשוח עורות. ובזה יבאו דברי הרב כנ"הג על נכון שכ' דמרן ס"ל כהרשב"א ולזה רמז אח"ז וכ' ועיין במהר"ש יונה דהיינו שחלק חלוק זה בדברי הרשב"א. ולדעת הרש"ך יכולים אנו לומר דכיון דאין שום הכרע בדברי מרן לכן כ' עמ"ש דמרן ס"ל כהתוס' וכ"מ בח"מ וכו' דהיינו משמעות בעלמא. אלא דמשפט לשונו לא משמע כן אלא שהבין כדעת מרן דס"ל כר"ת וכמ"ש הרב כנה"ג אות י"א כמש"ל:

עוד אפשר לומ' בדעת מרן שהעתיק דין זה מדברי הרא"ש ס"פ מרובה. דבשאר דברים לגדלם לעצמו כדי למשוח עורות בשמנן ולמכור העורות מותר שהרי אחר דמותר בהנאה ולא אסרה תורה אלא דרך סחורה הו"ל כאלו קנה שומן של דבר טמא למשוח עורות ולמכור העורות שאין בזה שום איסור. ה"נ לקנות אותו דבר טמא כדי להוציא ממנו השומן לעורות יהיה מותר. אבל למכור אותו הדבר לגוי אפי' למשוח עורות אסור כיין דהוי דרך סחורה. אבל בחזיר אפילו מגדלו לעצמו למשוח עורות אסור משום מעשה שהיה:

וכן נראה מדקדוק לשון הרא"ש שהעתיק מרן דבריו בב"י ח"מ סי' ת"ט וז"ל ולא יגדל חזירים בכ"מ ואפי' כרי למשוח מהן עורות. דאלו למוכרו לנכרים אף מדאורייתא אסור כדתנן פ"ז דשביעית וכו' ובפרק כ"ש דריש מקרא וכו' ע"כ. ומדקאמר דאלו למוכרו לנכרים אף מדאורייתא אסור ולא קאמר למוכרו לאכילה כמ"ש התוס' נראה דאף באותו נדון למשוח עורות אסור למוכרו מן התורה כיון דהוי דרך סחורה:

וכן נראה מדכרי הרב"ח בי"ד סי' קי"ז עמ"ש רבינו הטור זה הכלל כל שאסור מן התורה אסור לעשות בו סחורה כ' וז"ל והא דתנן סוף מרובה דתקנו חז"ל דאסור לגדל חזירים כ' הרא"ש לשם דאפילו כדי למשוח מהן עורות אסור וכו' עכ"ל. והיינו דלא כפי' ר"ת לשם ובפ' כ"ש דלגדלם למשוח עורות שרי וכ"פ באגודה וכו' דליתאי עוד תי' התוס' בפ' כ"ש דאעפ"י דמדאורייתא אסור תקנת חז"ל היתה בחזירים למיקם עליה בארור משום מעשה שהיה וכו'. וזה דעת רבינו שכ' בסתם דאסור לעשות סחורה ולא כ' להתיר במגדלם למשוח עורות ודלא כד"ת אלא כדפ' הרא"ש וכ"כ ב"י שכ"פ הרשב"א ותמה על דברי התוס' והכי נקטי' וכו' ע"כ. הרי דמה שהתיר ר"ת למוכרם כדי למשוח עורות בזה ס"ל להרא"ש דאסור. וכפי זה מוכרחים אנו לומר דמ"ש הרא"ש בחזיר דאפילו למשוח עורות אסור היינו במגדלם למשוח עורות לעצמו דבשאר דברים מותר והכא אסור. ואלו ר"ת מתיר בשאר דברים בין לעצמו בין למכור לאחרים וכמבואר להדיא בתו' דנקט הב' חלוקות:

וכן נראה מדברי מהרש"ל בס' ים של שלמה בפ' מרובה שכ' וז"ל ואין מגדלים חזירים בכ"מ וגם הוא בכלל ארור שגזרו חז"ל וכו' ואין לומר שמגדלם כדי להרויח ולעשות בהם סחורה דהא פשיטא שאסור כדאיתא במס' שבת פ' כלל גדול אין עושין סחורה וכו' ודרשי' מקרא טמאים יהיו וכו' וכן בפ' כ"ש. אלא איירי אפילו לגדלם כרי למשוח בהם עורות או לגדלם מחמת עורם אפי"ה אסור וכו' ע"כ. ומדקאמר כדי להרויח ולעשות בהם סחורה דהא פשיטא דאסור ולא קאמר למוכרם לאכילה ע"ש דלסחורה בכל גוונא אסור. גם מוכח מדבריו דסב' דאסור הסחורה הוי דאורייתא וכ"כ גבי גר שנפלו לו כלבים וחזירים בירושה מוכרם ע"י ע"י שכ' וז"ל ונראה רוקא שנפלו לו בירושה. אבל עבר וקנה אותם להסתחר דעבר על אסור דאוריי' כדאיתא בפ' כל שעה וכו' לא הקלו גביה ומוכרם מיד וכו' ע"כ:

גם מדברי מרן בב"י ח"מ סי' ת"ט נר' דהרא"ש לא ס"ל כר"ת שעמ"ש רבינו הטור שם אפי' למשוח בהן עורות כ' מרן שם וז"ל כ"כ שם הרא"ש וכו' ע"כ. ומדלא כ' וכ"כ ד"ת ולא כתב אלא דברי הרא"ש לבדו משמע דס"ל כדברי הב"ח דהרא"ש פליג על ר"ת בהא וסבר כהרשב"א:

וכן נראה מדברי הסמ"ע שם סק"ד שכ' וז"ל ואצ"ל לסחורה דלסחורה אסור מדאורייתא כמ"ש בי"ד סי' קי"ז דאסור לסחור בכל הדברים האסורים מן התורה לאכול אע"פ שמותרים בהנאה עכ"ל. ומדקאמר סתם דלסחורה אסור מדאורייתא וכו'. ולא חלק בין מוכר לאכילה למוכר למשוח עורות משמע דלסחורה בכ"ג אסור ולא שרי אלא למשוח עורות לעצמו. ובחזיר אף בהאי גוונא אסור אלא דהרש"ך בסי' קי"ז השוה דעת הרא"ש עם ר"ת לפי מה שהבין בדעת מרן דס"ל כר"ת:

איך שיהיה אחר שמסקנת רוב הפוסקים הוא דבמוכר לאכילה אסורו מן התורה וע"כ לא פליגי אלא במוכר למשוח עורות. אין להכריח מזה דבנותן מעות לגוי להתעסק בנבלות וטריפות ולמוכרם לגוים לאכילה שיהיה מותר. כיון דלא שייך הטעם שמא יבא לאכול אף למאן דמתיר במוכר למשוח עורות. דדוקא בדבר שאיסורו מדרבנן ופירשו לנו הטעם של האסור בזה הוא דאמרינן דהיכא דלא שייך ט' זה יש להתיר. אבל בדבר שאסורו מן התורה דהיינו במוכר לאכילה הגם שחז"ל פירשו לנו הטעם דשמא יבא לאכול היינו למר כרי להתיר חמור וגמל. ולמר כדי להתיר במוכר למשוח עורות. אבל להוסיף מדעתינו התר בנותן לגוי להתעסק שלא נזכר התרו בדברי רז"ל אין בידינו אחר שאיסורו מן התורה. וכל מה שאסור לישראל לעשותו אסור לומר לגוי לעשותו:

ולפ"ז הגם שכ' הרב ש"ך עמ"ש מרן אסור לעשות בו סחורה שהטעם הוא שמא יבא לאכול מהם אבל אם אינו מוכר לצורך אכילה ליכא למגזר וכו' היינו דבא לתת טעם לעיקר אסור הסחורה במידי דאכילה שהוא שמא יבא לאכול מהם. שכך נראה להם לרז"ל לומר טעם זה אחר דכתיב יהיו וכתיב לכם. דאסורא דיהיו מיירי במוכר לאכילה. והיתרא דלכם מיירי במוכר למלאכה דהיינו למשוח עורות וכו'. ולכן הכריחו חז"ל דטעם האסור הוא שמא יבא לאכול מהם וא"א לומר דהרש"ך ס"ל בדעת מרן דאסור הסחורה הוא מדרבנן אחר שמרן העתיק לשון הרמב"ם. והרי הכריחו הפוסק' מדברי הרמב"ם דסבר שהוא מדאורייתא. ומה גם ששלשה עמודי ההוראה שכיחו של מרן נכון עליהם סברי דאסורו מדאורייתא וכמש"ל. ולפ"ז מוכרחים אנו לומר דמ"ש הרש"ך ע"ד מרן הטעם שמא יבא לאכול מהם היינו כדי להתיר במוכר למלאכה. ואה"נ אם היה טעם האסור דשמא יבא לאכול מפו' בתו' היינו יכולים לומר דכל היכא דלא שייך טעם זה יהיה מותר אבל הכא בנ"ד שלא נתפרש טעם האסור בתורה אלא שחז"ל מכח קושיא דיהיו ולכם הכריחו שהדבר מסור לחז"ל שהם יבחרו מה יהיה אסור ומה יהיה מותר והם בחרו ואמרו דבמוכר לאכילה דשייך טעם דשמא יבא לאכול אסור. אבל במוכר למלאכה ליכא למגזר שמא יבא לאכול כמ"ש הרש"ך והו"ל כחמור וגמל ומותר. דייני להתיר מה שהתירו הם בפירוש אבל להוסיף מדעתינו ולומר דאף במוכר לאכילה היכא דלא שייך טעם דשמא יבא לאכול כגון ע"י גוי יהיה מותר אין בידינו אחר דעכ"פ ע"י ישראל אסור ה"ה נמי ע"י גוי:

וכן נראה מדברי הרב חוות יאיר סי' קמ"ב שנשאל על הקצבים שמיבשים בשר בהמות טריפות שנזדמן להם ומוכרים אותם אחת לאחת ונותנים טעם מפני שא"א להם למכור כל אלה תכף א"ל ע"י היזק וכו' והביא משנה דמסכת שביעית וכו' והביא מ"ש הט"ז שהכתוב מסרו לחכמים וכו'. וכ' וז"ל וכיוצא בזה ממ"ש י"ל גבי אסור התעסקות בשרצים ובהמות טמאות. דממ"ש לא יאכל היה משמע אסור הנאה לגמרי ואתא קרא דלכם להתירם בהנאה. ומעתה יש התר גם לעשות בהם סחורה ת"ל יהיו לאסור זה ומעתה מפני ילפותא דהתר וילפותא דאסור קבלו רז"ל דטעם הכתוב דאסר לסחורה מפני חשש תקלה והיינו שכתב הרשב"א טעם זה וכו' ולולא רמז התר שבתורה לא היה כח לרז"ל להתיר בנזדמן ע"י הטעם שאסרה תורה מפני תקלה דהיינו בסחורה ולא קי"ל כרבי שמעון דדריש טעמא דקרא להוליד ממנו טעם שריותא גבי בגד אלמנה ולעולם י"ל שהאסור מן התורה כמשמעות דברי התוס' והרא"ש וכו'. ואע"פי שמצינו בכמה מקומות שאין רמז בהם בתורה שום אסור תקלה ונחלקו תנאי אי חיישי' לתקלה וכו' מ"מ אין להשוות דעת חז"ל באלה ולפעמים חששו אף בחשש רחוק וכו'. ועוד דאין ללמוד דבר מדבר ואין לנו להקל אפי' בהפסד רב במקומות שלא נזכר בש"ס שהתירו. ומה גם בנבלות וטריפות השנויים במ"ש עם שקצים ורמשים דנפקו מקרא ואין סברא להקל מצד שהבני ברית המייבשם מיחד להן מקום הן בשעה שמייבשם שהם תלויים לבד במעלה עשן המיוחד להם וגם אחרי כן מיחד להם מקום בחדר ואפי' נותנם בחד לבד לומר דמעתה זר לחוש לתקלה דאין לנו להקל מסברא במקום שאסרו רז"ל ותדע שהרי אין רחוק וחשש זר יותר מגדול חזירים שנחוש שישחטם ויאכלם ואסור לגדל ואפילו חמור וסוס וגמל לולי שלמלאכתם עומדים ואינם בני אכילה היה אסור דלא פלוג רבנן וכו'. והרי הב"ח בא"ח סי' תנ"א אוסר לתלות בחדרו לגוי כלי אסור אפילו גבוה כמה קומות אף דלא שייך בזה לומר דכולי שתא לא בדיל מנייהו כמו באם תולה כלי חמץ בפסח וכו' וא"כ כ"ש כאן וכו' ע"כ:

למדנו מדברי הרב הנז' דאף היכא דלא חיישינן לתקלה אין לנו ללמוד ד"מד ולהקל במקום שלא נזכר התרו בש"ס דלא קי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא להוליד ממנו טעם שריותא דדיינו להתיר מה שהתירו חז"ל בפי' אף אנן נמי נימא דהגם שאמרו חז"ל טעם אסור הסחורה שמא יבוא לאכול אין לנו ללמוד מזה התר בנותן מעות לגוי להתעסק בנבלות וטרפות אחר דליכא טעמ' דשמא יבא לאכול דדיינו להתיר מה שהתירו הם בפי' מטעם זה להרשב"א ודעמיה התר חמור וגמל. ולתוספות ודעמייהו התר סחורה למשוח עורות. אבל להוסיף מדעתנו מה שלא התירו הם בפירוש לא:

שוב מצינו להרב נחלת שבעה ח"ב סי' נ"ג שנשאל על סוחרי הבהמות שנותנים הבהמות לקצב גוי והוא נוחר אותם במקולין של גוי ומקבל ממנו הדמים לפי ערך המשקל וגם יש שמוכרי' ע"י הקצב לשאר גוים והקצב מקבל שכר מהישראל ובתחלה רצו לאסור ממשנה דאין עושין סחורה וכו'. ואח"כ כתב וז"ל אמנם נראה דמ"מ יש לחלק ולצדד להתר דהתם יש' עצמו הוא נוחר וכו' משא"כ כאן שיד כותי באמצע וכו' והיש' לא קעביד מדי נראה דשרי דגוי בדידיה קא טרח ונהי דאסור סחורה בנבלות וטריפות דאוריי' כדיליף בירוש' וכו' ובפ' כ"ש וכו'. מ"מ לא חמיר מאסורי שבת ובנד"ז גם בשבת מותר כמ"ש הטור א"ח סי' רמ"ה בשם הרמב"ם הביאו בש"ע הנותן מעות לגוי להתעסק בהם אע"פי שהגוי נושא ונותן בהם בשבת חולק עמו כל השכר בשוה וכזה הורו כל הגאונים עכ"ל. וכתב ב"י וש"ע הטעם משום דאין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשות' שנאמ' שהגוי עשה שליחותו וכן אין העסק ניכר ממי הוא עכ"ל. והכ"נ ממש כיוצא בזה שאין הגוי עושה שליחות של יש' וכו' שבשביל הרוחה דידיה עושה וגם אין העסק ניכר שהוא של ישראל וכו' ע"כ:

מבואר מדבריו שהטעם שהתיר היכא שיד הגוי באמצע היינו משום דגוי בדידיה קא טרח ויליף מההיא דשבת בנותן מעות לגוי להתעסק וכו' ואם איתא דכל היכא דלא שייך חשש שמא יבא לאכול כגון ע"י גוי מותר. למה לו להרב להרחיק עדיו ולהתיר מההיא דשבת והלא התרו מבואר מעצמו אחר דלא שייך הטעם דשמא יבא לאכול א"ל שנאמר דכיון דאסור הסחורה הוא מדאוריי' אף ע"י גוי דליכא למיחש לתקלה היה לנו לאסור אי לאו מטעמא דגוי בדידיה קא טרח:

ומעתה הבא נבא לדברי החכם הפוסק נר"ו. הנה מה שהכריח מדברי הרא"ש עמ"ש בההיא דלא יגדל חזירים וכו' דסברא כר"ת וכתב על זה דזו ראיה שאין עליה תשובה וכו'. הרי ישבנו דבריו דמני אתי כהרשב"א ויש לנו אילן גדול לסמוך עליו הרב"ח כמש"ל ועיין מה שכתב החכם הפוסק נר"ו וז"ל וליכא למימר ג"כ דלאו למעוטי שאר דברים טמאים דה"ה וכו' דהא הרא"ש טעמא דמתני' קאמר וכו' ע"כ הרי מצינו להרמב"ם בפירוש המשנה דלא יגדל חזירים שפירש בה דה"ה לשאר דברים האסורים ודבר בהווה יעו"ש:

ומ"ש ואי מתניתין מתפרשא בהכי אמאי תמה הרשב"א על התוס' יפרש כוונתם כך וכו'. איך יתכן לפרש כוונת התוס' כך אחר שהם הקשו על ההיא דחזירים ות"ל דמדאורייתא אסור והוצרכו לתרץ ע"ז. ולתי' ב' כתבו דדוקא במוכר לאכול הוא דאסור וכו' אבל למשוח עורות מותר בשאר דברים וע"ז תמה הרשב"א דאיך אפשר לומר דלמשוח עורות מותר אחר דשייך ביה תקלה כיון שראוי לאכילה ובודאי דהתו' לא ניחא להו לומר בההיא דחזירים דה"ה שאר דברים אחר דפשט הגמרא לא משמע הכי אלא דבחזירים יש אסור מוסיף. גם הרב שושנים לדוד הוקשה לו זה בדברי הרמב"ם בפי' המשנה ונדחק לישבם יעו"ש:

ומ"ש החכם הפוסק דכיון דמרן ס"ל דמותר לגדל דברים טמאים כדי למשוח בשמנן מכ"ש דמותר ליתן מעות בעיסקא כדי להתעסק בנבלות וטריפות וכו' לפי דבריו אלה יותר הו"ל למנקט רבותא דאפי' להשכיר לגוי שיעסוק בנבלות וטריפות וכל הריוח לישראל יהיה מותר אחר דליכא טעמא דשמא יבא לאכול. והגם שנדון השאלה שנשאל עליה היא בנותן מעות לגוי להתעסק מ"מ כחא דהיתרא עדיף והו"ל למנקט האי רבותא ונדון השאלה אתיא במכ"ש. וגם הקושיא שעשה ממגדלן למשוח עורות כדי להתיר להתעסק על ידי גוי אית ליה פרכא דמה לזה דלמשוח עורות דאין בו אסור מן התורה שהרי למדר התר זה מחמור וגמל וכמ"ש הרש"ך. קאמר במוכר לאכילה שאיסורו מן התורה. ובכל איסורי תורה מצינו שכל דבר שאסור לישראל לעשותו אסור לומר לגוי לעשותו כמו שנתבאר לקמן בס"ד:

ועל מה שהביא החכם הפוסק ראיה לדבריו ממ"ש :

הט"ז והתי"ט שהדבר מסור לחכמים דוגמת מלאכה דחה"מ וכו'. ומעתה יש לנו לומר דכי ליכא האי טעמא דחששא שרי להתעסק וכו'. חלילה לומר שהדבר נמסר לנו להתיר מה שיראה בעינינו היכא דלא שייך טעמא דתקלה שלא כתבו זה הרט"ז והתי"ט אלא לתרץ הקושייא עמ"ש הרשב"א הטעם שמא יבא לאכול מהם יצאו חמור וגמל וכו'. שהרי בגמרא מוכח שהוא דאורייתא ובדבר שהוא אסור דאורייתא לא שייך לומר טעם לאיסור. וע"ז תירץ דהכתוב מסרו לחכמים והם נראה להם להתיר חמור וגמל דלא שייך טעמא דתקלה דוגמא לדבר מלאכת חה"מ שהוא דאורייתא ונמסר לחכמים ונראה להם להתיר דבר האבד. וממקום שבאו הרבנים הנז' דהיינו מלאכת חה"מ הרי מצינו שאסור לעשות מלאכה על ידי גוי והיאך יהיה העוסק בנבלות וטריפות עדיף ממאן דאתי מחמתיה. אם לא שנאמר שהרבנים הנז' באו לתת טעם למה שאסרו חז"ל ולמה שהתירו ואין ללמוד מדבריהם דנמסר הדבר לנו להתיר היכא דליכא טעמא דתקלה

ומה שרצה הח' הפו' נר"ו לומר דאף דס"ל להתוס' דהוי דאוריי' אחר שכתבו דשרי למשוח עורות בשמנן מוכרחים אנו לומר דאית להו טעמא דשמא יבא לאכול דאי ליכא האי טעמא מנ"ל לומר דלמשוח בשמנן שרי וכו'. הרי כתבנו לעיל טעמם נכון לפניהם מה שהתירו למשוח בשמנן דס"ל דלא אסרה תורה אלא במידי דאכילה ובמוכר לאכי' דומיא דשרצים וכמדוקדק מדבריהם כמש"ל. וכמו כן יכולים אנו לומר לדעת הרא"ש והטור ומרן דאף לצד שנאמר דס"ל דלמשוח עורות מותר אין שום הכרח לומר דס"ל טעמא דשמא יבא לאכול אלא כמ"ש התוס':

ובזה מתורץ ג"כ מה שהוק' לו להח' הפו' דלסברת הרמב"ם והפוס' דס"ל דהוי דאורייתא אם איתא דלית להו טעמא דשמא יבא לאכול מהיכן יצא לנו התר במוכר למשוח עורות וכו' דטעם ההיתר כמ"ש התוס' דלא אסרה תורה אלא במדי דאכילה ובמוכר לאכילה ואדרבא היכא דאמרי' טעמא דתקלה הסברא נותנת ריש לאסור במוכר למשוח עורות ואחר דהוא ראוי לאכילה חיישינן לתקלה כמ"ש הרשב"א ז"ל. וה"ט שהוצרך הרש"ך לתת טעם להתר דדוקא במוכר לאכילה דרך לטעום וכו' משא"כ למלאכה:

ומ"ש הח' הפוסק וז"ל ואין לומר ג"כ דמאן דאית ליה דאסורא דאוריית' ומתיר במגדל למשוח בשמנן לאו משום דאית ליה טעמא דגזרה שמא יבא לאכול רק משום דאית ליה דכיון דאין מגדלן לאכילה הו"ל כמו סוס וגמל דס"ס מאן פלג לך ומי גלה לך רז זה דמדמינן להו לגמל וסוס וכו'. לזה הרי מצינו להרב נ"י בסוף מרובה שגלה לנו רז זה שכ' וז"ל והכא בעינן למימר אפילו לגדל שלא לאכילה דאלו לצורך אכילה מדאורייתא אסור לעשות סחורה בכל דבר טמא כדתנן במסכת שביעית אבל הכא מיירי לגדלם כדי למשוח עורות ובהכי מותר מידי דהוה אסוסים וחמורים שעומדים למלאכה ומותר לעשות בהם סחורה וכו' ע"כ. הרי מבואר דטעם ההיתר למשוח עורות משום דמדמי ליה לסוסים וחמורים ומוכרחים אנו לומר דלא אסרה תורה אלא במדי דאכילה ומוכר לאכילה כיון דאיסורא דיהיו כתיב באופן זה כמ"ש התוס' משא"כ במוכר למלאכה דהו"ל כמו סוס וגמל כמ"ש:

ובזה תתורץ ג"כ מה שהוקשה לו להחכם הפוסק דאם איתא דלא דרשי' טעמא דתקלה מהיכן יצא לנו ההיתר לסוס וגמל. הרי כתבנו טעם ההיתר דלא אסרה תורה אלא במדי דאכילה וכו' דבזה מיירי קרא דיהיו דמשם יצא לנו אסור הסחורה כמ"ש:

ומה שהביא החכ' הפוס' ראיה לדבריו מדברי ה"ה ז"ל. הנה לפי מה שפירשנו דבריו לעיל אין כאן שום ראיה ולא כתב טעמא דשמא יבא לאכול אלא כדי להתיר חמור וגמל כמ"ש בדבריו וז"ל אבל מה שעומד למלאכה כגון חמור וגמל וכו' ויכולים אנו לומר שכך באה הקבלה להתיר חמור וגמל דליכא בהו חשש דתקלה. ועדין יכול הדוחה לדחות דסבר כהרשב"א:

עוד כתב הח' הפו' וז"ל אמנם ראינו להכנה"ג י"ד סי' קי"ז הגהכ"י אות י"א וז"ל ולענין הלכה פשט רבינו ב"י בס' הקצר מוכח כהרשב"א. וכך הם דברי בעל הלבוש וכ"פ הב"ח וכו' אחר המחילה וסליחה רבה ממעלת כת"ר דמה יענו בההיא דח"מ סי' ת"ט דכתבנו דפשוט וברור מינה לדברי מרן דבשאר מינים טמאים מותר לגדלן למשוח בשמנן וכו' ומהתימה הגדולה על הרב הלבוש וכו'. ואם יש להם איזה פירו' על ההיא דסי' ת"ט וכו' מ"מ לא גלו אותו ואנחנו טרחנו הרבה כדי ליישבה לפי שיטתם ויגענו ולא הונח לנו מכח הקושיות שכתבנו וכו' ע"כ:

אטו מפני שכתב הוא דפשוט וברור בדברי מרן להתר לפי מה שהבין יאמר על הרבנים ז"ל מה יענו וכו' ומהתימה הגדולה על הרב הלבוש וכו'. ומה גם על נושאי כליו של מרן ז"ל שדבריו מונח' בפסקתייהו איך תיסק אדעתין לומר כך ואדרב' צריכין אנו למשכוני נפשין כדי ליישב דבריהם ואם נפשפש ולא נמצא נתלה החסרון בנו שקצרה ידיעתינו. ותהלות לאל בעזר משדי הרי ישבנו דבריהם כמש"ל ואם הרבנים ז"ל לא כיוונו לזה עכ"פ כוונתינו רצויה שבדקנו עד מקום שידיעתינו מגעת ליישב דבריהם:

ומ"ש הח' הפו' ממ"ש הכנ"הג אות ך' בההיא דמי שלקח לצורך פועלים גוים וכו' דמור"ם בהגה אסר והק' עליו הרש"ך והכנה"ג דמההיא דא"ח והגה"מ מוכח להתר וכו' וכ' ע"ז החכם הפו' דלכולהו אית להו טעמא דשמא יבא לאכול ופלוגתייהו דהאוסרי' עם המתירים הוי ממש כפלוגתא דהתוס' עם הרשב"א וכו' איך יתכן לומר רב"ז דאם איתא דהמתירים אית להו טעמא דתקלה הי"ל לחוש כשקונה לצורך פועלים שמא יבא לאכול ובשלמא במוכר למשוח עורות שהתירו התוס' היינו כמ"ש הרש"ך דכיון שאינו לאכילה ליכא למיחש שמא יבא לאכול אבל זה שקונה לצורך אכילת הפועלים קרוב הדבר דיש לחוש לתקלה אלא ודאי דטעם המתירי' להא להאכיל לפועליו היינו משום דלא מחזי כסחורה כמ"ש הרש"ך שם וכ"כ הרפ"ח סק"ג וכיון דמותר בהנאה שרי לקנות להאכיל לפועליו דלא אסרה תורה אלא דרך סחורה להשתכר דהיינו לקנות ולמכור שכך באה הקבלה אבל הפועלים שמזונותם עליו וקונה להאכילם אין זה נקרא סחורה. ולפי זה יותר קרוב לומר דהמתירים אין להם טעם זה דתקלה וטעם האוסרי' כמ"ש הרט"ז שם סק"ב דכיון דמסתמא נותנים לו בזול אלו הדברים יותר משאר מינים טהורים ע"כ קרינן ביה לסחורה יעו"ש. באופן שאין זה תלוי בפלוגתא דהרשב"א והתוספות:

ומ"ש עוד הח' הפו' וז"ל ולפיכך מסיים הכנה"ג ולכ"ע שרי ליתן מעות לגוי לקנות חזיר ולאכול דכיון דאין ישראל מתעסק כלל בטלה החששה וכו' ע"כ. לפי דבריו אלה תקשי ליה סוף דבריו דהרב כנ"הג שכ' וז"ל אבל לא יאמר לו צא ואכול ואני פורע ע"כ. והלא כיון דטעם ההיתר ליתן מעות לגוי לקנות היינו משום דליכא חשש תקלה א"כ מזה הטעם עצמו היה לנו להתיר ג"כ בשאומר לגוי צא ואכול ואני פורע ומאי שנא זה מזה אחר דגם בזה ליכא חשש דתקלה. אם לא שנאמר דטעם ההיתר כשנותן מעות לגוי לקנות לעצמו אף לדעת האוסרים לקנות הישראל בעצמו לצורך פועליו דשאני התם דהוי בסחור' כמ"ש משא"כ בנותן מעות לגוי לקנות לעצמו דכשנותן לו המעות זכה בהם הגוי והרי הם שלו וכשקונה אח"כ הגוי דבר טמא הו"ל כאלו קנה במעותיו ואין כאן שמץ סחורה כלל משא"כ כשאומר לו צא ואכול ואני פורע א"כ כשפורע הישראל לחנוני הו"ל כאלו קנה היש' בעצמו ואסור לדעת האוסרים כמ"ש. ואדרבא מכאן ראיה לאסור בנותן מעות לגוי וכו':

הן אמת דמההיא דהרב דב"מ שהביא הח' הפוסק נר"ו יש ראיה לנ"ד להתיר ותשובה זו היא בחי"ד סי' י"ג מהרב צבי ז"ל והסכים על ידו אח"כ הרב דב"מ וז"ל הרב צבי ז"ל שכ' להרב ד"מ אציעה נא קמיה דמר כי זה ימים רבים מעשה בא לידי בראובן שנתן מעות לגוי בתורת עיסקא והגוי נושא ונותן בנבלות וטריפות שם שם עדר לבדו והולך למוכרם בערי הלועזים ומחלק הריוח עם ראובן וכו' ובית הגוי רחוק מאד כמה פרסאות ואינו נטפל עם הגוי כלל וכו'. ולדידי פשיטנא לה להתר מכיון שכל הטעם שאסרו רבנן לעשות סחור' בדבר אסור הוא דילמא אתי למיכל מניה כיון שהוא דבר העומר לאכילה וכו'. ועוד דבנד"ז אית מרבוותא דסברי דאסור זה אינו אלא מדרבנן אף שרבו האומרים שהוא דאוריי' וכו'. הנה כי כן דנתי בנדון דידן להתיר שהרי כאן ראובן הנותן לא באו לידו כלל ואינו רואה אותם ולמאי ניחוש לה וכו' ע"כ. ואח"כ הביא דברי הרב דב"ש שאסר ועמד מרעיד שלא יצא תקלה תחת ידו ח"ו. וכ' עור ראיה להתיר ממ"ש הרמב"ם ומרן כש"ע א"ח סי' רמ"ה ס"ד הניתן מעות לגוי להתעס' וכו' והרב דב"מ החזיק בידו להתיר מטעמא דליכא למיחש לתקלה. ועל הראיה שהביא הרב צבי מההיא דשבת כ' ע"ז הרב דכ"מ וז"ל והראיה דמייתי מעכ"ת לנ"ד מההיא דכתב הרמב"ם וכו' עם היות שכיון לדעת גדול הוא הרב נחלת שבעה מ"מ אינו נראה לע"ד דע"כ לא התירו התם אלא בנותן לו מעות להתעסק בסתמא לא שיתעסק בשבת בלבד אמטו להכי כתבו ז"ל כיון דאין המלאכה הזאת מוטלת על ישראל לעשותה שאין הגוי עושה שליחותו וגם אין העסק ניכר ממי הוא מיתר. אבל כשמתנה להתעסק בשבת בלבד וכו' מי זה אמר דיהיה מותר וכו' וכ"כ הר' ט"ז סי' רמ"ג סק"ב וכו' ה"ה הכא אם באנו מהאי טעמא כיון שהעסק אינו אלא בנבלות וטריפות אסור וכו'. אמנם אם היה העסק בנ"ד סתמא ובכלל היה מתעסק בנבלות וטריפות היה מקום להביא ראיה כל האמור וכו' ע"כ וכתב אח"ז שדברי הרב דב"ש הם בלתי ראיה ברורה:

גם הרב אשר שלם ז"ל הסכים עמו לענין דינא מהטעם שכתב הרב נחלת שבעה מההיא דשבת דגוי בדידיה קא טרח ואף שהוקשה לו בדברי הרב הנז' כמ"ש הרב דב"מ מ"מ כ' וז"ל ואף שקשה לנו בדברי הרב ז"ל לא מפני זה נמנע מלהביא ראיה מדבריו דהוא ירע מאי קאמר אבל אנו לא ידענו וכו' ע"כ. באופן דמדברי הרבנים הנז' יש ראיה להתיר בנ"ד. אלא דלא ראי זה כראי זה שהרב ד"מ התיר מטעם דליכא למיחש לתקלה והרב אש"ש התיר מטעמו של הרב נחלת שבעה ומ"מ עדין יכול הדוחה לדחות ולומר דע"כ לא התירו אלא בנדון ההוא שהיה בדיעבד וגם כשנתן המעות ראובן לגוי לא נתנם לו ע"מ לעסוק בנבלות וטריפות דוקא שהרי כתב וז"ל בראובן שנתן מעות לגוי בתורת עיסקא והגוי נושא ונותן בנבלות וטריפות וגם בית הגוי היה רחוק מאד כמה פרסאות וכו' ובזה הוא דהתירו הרבנים. אכל לתת מעות לגוי לכתחילה כדי להתעסק בנבלות וטריפות אין כאן ראיה מכרחת להתיר. והגם דלפי הטעם שהתיר הרב ר"מ אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד מ"מ הבא להתיר לכתחי' צריך ראיה ברורה בלי שום פקפוק ודוגמא לזה מצינו להכנ"הג בכללי הפוס' שהביא משם מהרי"ו וז"ל אין לפסוק הדין להתיר האסור אלא בראיות ברורות מלובנות ומחוורות ומתוך פשטי הסוגיות וריהטא דשמעתתא ולא מתוך הדקדוק עכ"ל:

ועמ"ש הח' הפו' ע"ד הרב דב"ש וז"ל דלא נמצא בהם ראיה לאסור דמ"ש מאין לנו לחלק בדבר שאסרו בסתם האוסרים הם נתנו לנו מקום לחלק שאמרו הטעם שמא יבא לאכול בזה הורו לנו דהיכא דליכא האי חששא שרי וכו' ע"כ. הנה דברי הרב ז"ל נכונים בטעמם דבתחי' כ' דהא אין עושין סחורה תנן ולא מפלגינן בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים ואח"ך כ' ואע"פ שיש נותנים טעם לאסור זה גזרה שמא יבא לאכול אין לנו לחלק מדעתינו במה שאסרו בסתם דר"ל דאף את"ל דאסור הסחורה דרבנן והטעם הוא שמא יבא לאכול מ"מ אין לנו לחלק מדעתינו במה שלא התירו הם בפי' דדיינו במה שאמרו חז"ל טעם זה כדי להתיר חמור וגמל וכיוצא כמ"ש בירושלמי כיון שמין זה אינו ראוי לאכילה. אבל היכא שהמין ראוי לאכילה אין אנו יכולים לסמוך אטעם זה כדי להתיר מדעתינו היכא דלא שייך הטעם דשמא יבא לאכול כגון ע"י גוי וכיוצא אחר דמתניתין סתמא תנן. ואין אנו יכולים להתיר בחלוקים מה שלא נמצא התרו בדבריהם בפירו' ודוגמא לזה מצינו גבי עשיית מלאכה בע"פ דאף למ"ד הטעם משים קרבן פסח אפי"ה אסור גם בז"הז הגם דלא שייך הטעם. גם הרב חסד לאברהם בעל ס' זכור לאברהם כ' בתשובות חי"ד סי' ט' דף פ"ח ע"ב פירוש דברי הרב דב"ש דכוונתו דכפי הטעם שמא יבא לאכול יאמר האומר דדוקא במוכר ע"י עצמו דאיכא למיחש שמא יבוא לאכול אסור אבל ע"י גוי דליכא למיחש יהיה מותר לזה אמר דאין לחלק מדעתינו במה שאסרו בסתם דאם איתא להא הו"ל להראשונים לפרש כמו שחלקו במדי דעומד למידי העומד למלאכה אלא ודאי דלא פלוג רבנן ודוקא במדי דעשוי למלאכ' כגון סוסים דליכא למיחש לאכילה אפי' כשהוא בביתו התירו אבל במדי דאכולה דאיכא למיחש שמא יאכל כשהוא בביתו ל"פ רבנן ואסרו אפי' ע"י אחר אף דליכא הך חששא ורמז לדבר מ"ש כל מה שאסרו חז"ל מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור יעו"ש בדברי הרב. אח"כ כ' ומה גם אליבא דמ"ד דהוי מדאורייתא כדכתב הרט"ז ובעל תי"ט וכו'. והיינו שהרב ט"ז כתב ע"ד הרשב"א שכ' גזרה שמא יבא לאכול מהם יצאו חמור וגמל וכו' שהדבר מסור לחכמים שהם יבחרו וכו' וע"כ דנו חז"ל דבכל מדי שהוא מאכל יש לאוסרו שמא יבא לאכול. אבל דבר המיוחד למלאכה מותר. נמצא דסב' הרט"ז דמ"ש הרשב"א טעם זה דשמא יבא לאכול היינו כדי להתיר חמור וגמל. דכיון שאינו מיוחד למאכל אלא למלאכה ליכא טעמא דשמא יבא לאכול ואחר שמסרו הכתוב לחכמים הם בחרו לחלק בכך אבל דבר המיוחד לאכילה אין התר בדבר אף היכא דליכא חששא דשמא יבא לאכול ואף שלא יחדו לאכילה אלא למלאכה אחר שלא מצינו התרו בפי' בש"ס והן הם דברי התי"ט ג"כ סעמ"ש הרב"ע וא"ת הרי חמור וגמל וכו'. שאני הני דלמלאכתם הם עומדים ולא אסרו לעשות סחורה אלא בדבר העומד לאכילה וכו'. והוקשה לו להתי"ט עמ"ש הרב"ע האי לישנא דלא אסרו וכו' דמשמע שהוא דרבנן והלא מהש"ס בבלי וירושלמי מוכח שהוא דאורייתא. וע"ז תירץ שהכתוב מסרו לחכמים וכו' כלומר דכיון שמסרו לחכמים הם אמרו איזה מהם אסור ואיזה מהם מותר לכן יצדק לשון אסרו וכו' דהיינו בדבר העומד לאכילה דוקא לאפוקי חמור וגמל שעומדים למלאכה באופן שטעמו של הרב ז"ל לאסור בנותן מעות לגוי וכו'. היינו שאין אנו יכולים להתיר היכא דליכא חששא דתקלה אלא מה שהתירו הם בפי' מהאי טעמא ולא להוסיף מדעתינו. ומדברי הרב משמע דאפי' בדיעבד עשה אסור בזה שהרי סיים וכ' וז"ל ובע"ה ההוא ליזיל ולכתוב דין עסק ביש ולא יוסיף לתאבה עוד לעשותו ץ עד כאן:

ועמ"ש החכם הפוסק נר"ו ולולי דמסתפינא דהחילוק שיש בין ע"י עצמו לע"י אחרים ילפינן ליה משביעית דתנן לא יהיה לוקח ירקות שדה וכו'. ופי' התוס' בסוכה וכו'. לזה לא היה צריך להרחיק עדיו להביא מתוס' דסוכה שהרי מפו' בהדייא בפירוש המשנה להרב"ע ורב"ש והרמב"ם יעו"ש. ובעיקר הדין שרצה ללמוד משם דכמו שמצינו בשביעית דאינו נקרא סחורה אלא כשהלוקט הוא המוכר אבל למכור על ידי אחרים מותר ה"נ נבלות וטריפות מותר למכור ע"י אחרים. הנה לפי דבריו אלה גם בפירות שביעית יכול לקנותם ולמוכרם ע"י אחר להשתכר וזה לא מצינו לו התר דאם איתא להא למה להם לרז"ל לומר היינו לוקח היינו לוקט ולהוציא המלה מפשטה דלוקח היינו קונה כמ"ש בסיפא לקח בכור וכו'. הן אמת דהוכרחו לזה משום סיפא דקתני אבל הוא לוקט וכו'. וא"כ בהכרח לומר דלוקח דקתני רישא היינו לוקט אבל מ"מ תקשי לתנא דמתניתין למה לא השמיענו זה החידוש ויאמר אבל הוא לוקח ובנו מוכר ע"י ואתיא החלוקה הזאת דלוקט ובנו מוכר במכ"ש. ועוד ברישא דמתני' דקתני הצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר למה לא השמיענו זה הדין והיל"ל הצבע צובע לעצמו ובנו מוכר על ידו. ועוד שהרי בתוס' דסוכה באותו דיבור כתבו דלמכור ולקנות כדי להרויח היינו נמי סחורה ובהכי מיירי המשנה דשביעית שהשוה כולם לענין סחורה דאסור ולא משכחת שיהיו כולם שוים לענין סחורה אלא בכה"ג וכ"כ ר"ש בפי' המשנה יעו"ש גם מרן בסי' ש"ז ס"ג גבי בכור כ' אבל אסור לעשות בו סחורה דהיינו לקנותו כדי להרויח ולא חילקו בחלוקה זו בין למכור ע"י עצמו או ע"י אחר. ועוד אחר דקי"ל בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו מ"ל מוכר בעצמו או ע"י אחר והגם דאין שליח לדבר עבירה מ"מ אחר דעכ"פ הוא משתכר במכירה זו והתורה אמרה לאכילה ולא לסחורה דהיינו להשתכר היאך יהיה מותר ע"י אחר א"ל שנאמר דמה שהתירו בשביעית שיהיה לוקט ובנו מוכר ע"י היינו שמוכר הירקות כדי לקנות איזה דבר לאוכלו בקדושת שביעית וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל ומ"ש ובנו מוכר ע"י הוא שאם יקח הבן ממה שאסף אביו ומכרו אין עליו חובה בזו אבל המעות ההם הם דמי שביעית וכו' ע"כ. וכן פסק בס' היד פ"ז מהל' שמיטה ויובל הלכה ב' וז"ל וכן אם לקט ירקות לעצמו ולקח מהם בנו או בן בתו ומכר ה"ז מותר והדמים דמי שביעית ע"כ. נמצא דאף בחלוקה זו דבנו מוכר הרמים הם דמי שביעית. גם נראה מדברי הרמב"ם דמפרש המשנה דהיינו דוקא בדיעבד ולפ"ז רישא דמתניתין נמי שאסר ללוקט למכור הוא בעצמו ודאי דמיירי בכה"ג שמוכר כדי לנהוג בדמי' קדושת שביעית ואפ"ה אסור וטעמא הוי משום דנראה כסחורה כמ"ש שם הרב"ע דר"ל שהגם דלא מקרי סחורה אלא במוכר כדי להשתכר במעות מה שא"כ בשמוכר לצורך אכילה בקדושת שביעית אפי"ה כשהלוקט הוא בעצמו מוכר אסור דנראה כסחורה אבל לקנות ולמכור כדי להרויח בזה ודאי דאין חילוק בין מוכר ע"י בין ע"י הזולת. ועיין בט"ז סי' קי"ז סק"ב:

ועמ"ש הח' הפו' נר"ו לחלק כין נדון של הרמ"ע ז"ל לנ"ד דשאני התם משום דהמשכיר שם הבהמות לשוכר ונעשו ברשותו ואחריותו והוי כאלו חזירים אלו הם של ישראל ונתנם לאריס לרעות אותם וכו'. אבל הכא בנ"ד אין שייכות לישראל לא בקנייה ולא במכירה ולא שייך לומר דגוי שליחותיה עביד וכו'. יש לתמוה על דבריו שהרי לפי סברתו דכל היכא דליכא למיחש לתקלה אין לאסור כלל א"כ לו יהא שהבהמות קמי ברשותיה דיש' סוף סוף כיון דהכל נעשה ע"י הגוי כמ"ש הר' וז"ל שכן דרך המשכיר להיות שם אותם לשוכר ע"י האריס וכו' ע"כ. הרי שהשומה היא על ידי האריס שהמשכיר נותן אותם לאריס בשומא אלא שאינו מכיר לאריס כ"א לישראל ואחר שהישראל אינו מביאם לרשותו כלל ולא שייך טעמא דשמא יבא לאכול למה יהיה אסור. וגם לפי דבריו הרי גם הכא בנ"ד שהישראל נותן המעות לגוי לקנות בהם דבר טמא הרי מעותיו של ישראל קונות לו הדבר ההוא בכ"מ שהוא וקם ליה ברשותיה וגוי שליחותיה עביד ומאי שנא מההיא ובשלמא לדידן דכל היכא דאסור ע"י ישראל אסור ע"י גוי ג"כ אף דליכא טעמא דתקלה אתי שפיר מה שאסר הרב דכיון שהבהמות קמו ברשותיה דישראל א"כ מה שמגדל אותם הגוי שליחותיה עביד והגם שהגוי מגדל טהורות וטמאות אפי"ה כיון דעכ"פ המשכיר שם אותם לשוכר וקמו ליה ברשותיה דישראל הו"ל כאלו הישראל נותן לאריס טמאות וטהורות לגדלם דלגבי הטמאות שנותן לו עושה בזה אסור משא"כ בההיא דשבת בנותן מעות לגוי להתעסק בסתמ' דנוטל הישראל שכר שבת בהבלעה:

ומ"ש הח' הפו' וז"ל ועוד מדנדון הרב הוא בחזירים יש לנו לומר דוקא בחזירים קאמר הרב וכו' אבל שאר מינים טמאים אפי' בנדון הרב שרי וכו' ע"כ דבר זה א"א לאומרו שהרי כ' הרב וז"ל ודרך הגוים לגדל עליה בהמות טמאות וטהורות ומכללם מה שנקרא שמו חזיר וכו' ע"כ. הרי שאף שאר דברים טמאים היה מגדל ובזה הוא דשקיל וטרי הרב בענין הסחורה בדברים טמאים שכ' שם וז"ל ואם לא התנו מעיקרא ושם אותם המשכיר לשוכר ה"ז חייב למוכרם וכו'. ומשנה דשביעית פ"ז השוו בדין זה כולהו אסורי סחורה דקתני התם אין עושין סחורה וכו' דהיינו אסור תורה דוקא כמפו' בירושלמי וכשהם עומדים לאכילה לאפוקי חמור למשא וסוס לרכוב עליו וכו' ע"כ. הרי דלאו בשביל אסור מוסיף דחזיר דוקא מיירי אלא באיסור סחורה בדבר האסור קעסי' ואסור ליה התם מטעמא דגוי שליחו' דישראל עביד כמ"ש:

ומ"ש החכם הפו' דמלשון הרב שכ' לא חזי למעבד הכי מש' דמשום חומרא בעלמא אמרה וכו' אין שום הכרח מזה לומר כך שהרי הרב ז"ל משתמש בלשון הזה וכיוצא בו בכמה מתשו' כדרכו של הרי"ף ז"ל ומי לנו גדול יקר סהדותא של הרב רב"ש שכ' וז"ל ומלשון הרמ"ע מוכח מילתא לאסור בכגון זה ע"כ. ומ"ש בכגון זה מפני שהנדון של הרמ"ע אינו ממ"ש בנדון הרב דב"ש כמבו' שם:

ומה שהביא עוד ראיה לומר דלחומרא בעלמא כ' הרב כן ממ"ש ראוי לנקיי הדעת להתנות תחי' עם המשכיר שיהא שם אותם לאריס וכו'. אי אפשר לומר כן שהרי כ' ואם רצונו של משכיר שיהיה לו עסק עם האריס יתנה תחלה השוכר עם האריס שתהא שומת המשכיר עולה בגורלו וכו'. ואת"ל שגם זה הוא חומרא הרי כ' אח"ך ואם לא התנו מעיקרא וכו' ה"ז חייב למוכרם והביא ראיה לזה ממשנה דשביעית ולבסוף מסיק וכ' וז"ל ואם בא השוכר לימלך אחר שקבלם בשומא נימא ליה למוכרם ע"י ע"י ובמשלם זימנא יסלקנו למשכיר בדמים וכו' אבל לנמלך מעיקרא בהרי שומא דדברים טמאים אע"ג דלפי דרכו נזדמנו לו שהרי אגב שכירות אתו לידיה בהדיה מינים המותרים עגלים וסיחים וכו'. מ"מ מורינן ליה מצות פרוש כרבנן דר' יהודה שם בשביעית כנז' דאסרי בכל גוונא בדרך מו"מ עכ"ל. מבואר מזה דהגם דעיקר השכירות הוא השדה ואגב הוא שומת הבהמות והו"ל בנזדמנו. אפ"ה ס"ל להרב כרבנן דר' יהודה דאסר למי שאי' צייר גם בנזדמנו באופן דמזה מוכח דהרב דינא קאמר ולא חומרא בעלמא. ומ"ש בתחילה ראוי לנקיי הדעת להתנות תתלה עם המשכיר וכו' ר"ל נקיי הדעת שיש להם דעת שלם כמבואר בכמה מקומות לשון זה בדברי רז"ל שפי' כך. והכא נמי קאמר הרב שנקיי הדעת יעשו באופן זה כדי שיהיה להם ההיתר של הריוח בשופי. משא"כ כשלא התנו כך יהיה להם הפסד שיצטרכו למכור הבהמות ולסלק למשכיר בדמים:

ומה שהביא החכם הפוסק נר"ו מהרב זרע אמת ח"ג סי' צ"ד הנדון היה אם יכול ישראל להיות סרסור בעד גוי לקנות חביות סתומות וחתומות מדג טמא ולקבל עליו אחריות עד הגיעו ליד הגוי הקונה ובתחי' כ' דלכאו' מקום יש בראש לצדד להתיר מאחר דאין הישראל מתעסק בגוף הדגים טמאים רק כותב להסוחר הגדול שישלח לו כ"כ חביות סגורים וחתומים והוא מוסרם כמות שהם ליד הקונה והביא דברי הרפ"ח מ"ש ע"ד הרשב"א וכו'. והביא ג"כ דברי הרש"ך שכ' ע"ד מרן הטעם שמא יבא לאכול וכ' דודאי גם הש"ך אזיל ומודה דאסורו מן התורה. אח"ך הביא דברי הרב דב"ש דאסור בנותן מעות לגוי וכו' וכ' ע"ז וז"ל ואע"ג דמדברי תשו' הדמ"ע אין כ"כ הכרע שהרי לא כתב אלא דלא חזי למעבד הכי וכו'. ואולי ה"ט משום דלבו ראה הרבה חכמה ודעת דיש לו' דאפי' למ"ד דאסור סחורה הוי דאורייתא אינו אלא משום גזרה שמא יבא לאכול כמו שהוכיח הפר"ח מתשו' הרשב"א אלא דכ' דלא חזי למעבד הכי משום דמספקא ליה אם השאר פוס' דכתבו סתם דהוי מדאוריי' ס"ל כהרשב"א דיהיה משום גזרה. דאפשר דס"ל דהוא אסור מדינא. וממילא אף אם הוא אינו מתעסק מ"מ אסור. והיינו דדייק הרמ"ע בלישניה אע"פ שאין היש' מתעסק בו דהא שליחותיה עביד וכו'. מ"מ אין בי כח להתיר מלתא דהרמ"ע מספקא ליה והרב"ש נמשך אחריו וכו' ע"כ אח"ך הביא דברי הרב צבי והרב דב"מ וכת' ע"ז וז"ל והגם דדבריהם אחר המחילה נראה שבאו סתומים ובערבוביא ולא נכנסו בעובי הקורה במחלוקת הפוס' אי הוי אסור סחורה בדבר אסור מדאוריי' או מדרבנן. מ"מ מבין ריסי עיניהם נראה דנקטו בפשיטות דאף למ"ד דהוי אסורא דאוריי' אינו אלא משום גזרה וכו'. אשע"ך נר' לע"ד דאין כח בידינו לאסור בכה"ג ובפרט דנר' דנ"ד הוי ס"ס וכו' אלא דנלע"ד דלירא שמים נכון להחמיר לכתחלה וכמו שנר' מתשו' הרמ"ע הנ"ל עכ"ל:

מדברי הרב מוכח דלא החליט להתיר ולא לאסור וספוקי מספקא ליה וכשראה דברי הרמ"ע והרב דב"ש כ' אין בי כח להתיר וכשראה אח"ך דברי דב"מ ודעמיה כ' אין כח בידינו לאסור וכו' ולזה סיים וכ' דירא שמים נכון להחמיר וכו'. ומה גם שהנדון של הרב לא היה רק סרסור בעלמא משא"ך בנותן מעות לגוי דמעותיו של יש' קונות לו ואין כאן ראיה להתיר מההיא דהרב זרע אמת:

ומוכרחים אנו לומר דבר זה בדברי הרב ז"ל. שהרי בח"ב סימן ל"ה נשאל ביהודים שלקחו שדות בחכירות בשות' גוים ובכלל החכירות יש ג"כ ריוח של גדול חזירים והגוים הם המוציאים והמביאים. ובתחילה הביא פלוגתא דהרב"ח והרט"ז בענין מנהג רוסייא שמקבלים היהודים שדות מן השר בחכירות ומגדלים בהם חזירים וכו'. דהב"ח אסר והט"ז קיים המנהג משום דמעיקרא כי ירד אדעתא דמלי דהתירא ירד והאסור קנייה ממילא והיתרא ניחא ליה דליקני וכו'. ואח"ך כ' דאף לדעת הרט"ז דיינו לבטל אסור פרטי של גדול חזירים דהוי דרבנן אבל אסור כללי דעשיית סחורה בדבר אסור אין זה כדאי להתיר דהא הסכימו כל גדולי האחרונים דאסור זה הוא דאורי' וגם הט"ז עצמו לא למעשה אמרו אלא ליתן קצת סמך למנהג. וכ' אח"ז וז"ל רק את"ל דיש צר היתר בנ"ד הוא מצד דיד גוי באמצע וגוי אדעתא דנפשיה טרח וכאשר הורה גבר בזה הרב נחלת ז' וכו'. אלא דגם בזה לא בחרתי אני בעניי משום דכל סמיכתו וראייתו הוא ממ"ש לענין שבת דגוי אדעתא דנפשיה קא טרח ע"ש ובאמת אין הנדון דומה לראיה כלל וכלל וכבר ראיתי להרב דב"מ חי"ד סי' י"ג דנמשך אח"ז ברם יפה השיבו בעל מחלוקתו כמבו' שם סי' י"ד. וגם הרב המחבר עצמו נראה שחזר בו בזה מדלא השיב כלום ע"ז בסימן ט"ו ע"ש ברם מה שהיה נלע"ד לצדד להתיר בנ"ד הוא משום דהגוי לבדו מתעסק בהם ואין לישראל עסק עמהם דכיון שאין לו עסק עמהם לא שייך לומר שמא יבא לאכול מהם דהא זהו טעמו של אסור הזה אפילו את"ל דהוי דאוריי' וכו'. כך היה נלע"ד לכאו' אבל מה נעשה שכבר הורה זקן הרב דב"ש סי' קמ"ד דאין להתיר משום דאין ליש' עסק בהם אלא למ"ד דהוי האי אסורא דרבנן ע"ש. אשע"ך איני רואה בזה שום תרופה אלא שיניחו ריוח החזירים מכל וכל להגוים השותפים והגוים השותפים יתנו לישראל סך קצוב לשנה בתו' שכירות המקום וכו'. אבל משום דאין זו משנת חסידים דגם בזה יש קצת גמגום דהוי קצת כמו הערמה והערמה אסורה אפי' במידי דרבנן וכו' וכ"ש הכא דהוי דאוריי'. על כן הסכמתי בצירוף ת"ח שיתנו בשטר השותפות שהחזירים יהיו מושכרים לגוים המשותפים וכנגדם יהיו מושכרים ליהודים המשות' סך שקול להחזירים במיני ההתר וכן כל הריוח של החזירים יהיו להגוים והיהודים יעלו ריוח כמו הם וכו' ע"כ:

מבואר מזה דהגם דנד"ז קל מנדון הרמ"ע דבנדון הרמ"ע המשכיר שם הבהמות לישראל השוכר דוקא ואינו מכיר לאריס כלל ובנדון זה של הרב ז"א לוקחים החכירות היש' והגוי בשות' ואפי"ה קאמר הרב דאין התר בזה רק שיתנו בתחיל' וחשש לסב' הרב"ש דאין להתיר מטעם דהכל נעשה ע"י גוי. ולפי דברי הח' הפוסק שהבין בההיא תשובה דח"ג דהסכים להתיר והביא מזה ראיה להתיר בנותן מעות לגוי להתעסק וכו' נמצא לפ"ז דדברי הרב סתראי נינהו דבח"ב אסר ובח"ג התיר. ולומר דחזר בו הרב ממ"ש בח"ב דבר זה א"א לאומרו שהרי צד ההתר שכתב בההיא בח"נ היינו מההוא דהר"מ ותשו' זו על דב"מ הרי הביאה ג"כ בההיא דח"ב ואפי"ה אסר. א"ל שנאמר דשנייא תשובה זו של ח"ג שהישראל אינו רק סרסור בעלמא של הגוי ושליחותיה דגוי עביד ועכ"ז לא החליט הענין להתיר אלא שאחר דברי הדב"מ כ' וז"ל אשע"ך נלע"ד דאין כח בידינו לאסור בכה"ג וכו' ע"כ. ועל זה סיים דירא שמים נכון להחמיר וכו' משא"כ ההיא תשובה דח"ב דמיירי בשות' עם הגוי ובתחילה נראה לו להתיר כיון שהגוי לבדו מתעסק ולא שייך טעמא דתקלה. ואחר שראה תשו' הדב"ש החליט לאסור כמ"ש. ומהתומא על הח' הפו' נר"ו דנקיט בידיה תשו' זו של ח"ג והחליט הענין להתיר ולא נחית לדקדק יפה בדבריו שכ' אין כח בידינו לאסור וגם לא ראתה עינו בתשו' זו דח"ב שהחליט לאסור בשות' גוי. ועוד כמה רב גובריה לחלוק על הרמ"ע ולומר דממ"ש הוא וברר דכל הפוסקים דאית להו דאסורא דאוריי' אפי"ה אית להו טעמא דתקלה דבזה נסתלק ספקו של הרמ"ע ומי הוא זה ואי זה הוא שיכול לחלוק אפי' על דברי האחרונים שקטנם עבה ממתנינו כ"ש ע"ד הראשונים וק"ו רב גדול ומפורסם כהרמ"ע ז"ל וגם הדב"ש הביא ממנו ראיה לדבריו וגם הרב ז"א הגם דבתחי' רצה להתיר בישראל הסרסור אחר דליכא טעמא דתקלה אפ"ה אחרי ראותו דברי הרמ"ע ז"ל והדב"ש כתב אין בי כח להתיר מלתא דהרמ"ע מספקא ליה. והיאך מלאו לבו של החכם הפוסק לומר דלפי מה שהבין הוא בדברי הפוס' נסתלק ספקו של הרמ"ע:

שוב מצינו להרב מהרר"ד פארדו ז"ל בס' מכתם לדוד חי"ד סי' י"ד בסרסור ישר' לגוי בדברים האסורים ונשא ונתן בדברי הפוס' בסחורה בדברים האסורים אי הוי דאורייתא או דרבנן והעלה דלרוב הפוס' הוי דאורייתא כמו שהבאנו דבריו לעיל. ועוד נשא ונתן בההיא דאין שליחות לגוי וכו' וכת' בדף ס"ח ע"ג וז"ל ברם הכא הגוי המוכר לאו דעתיה להקנות אלא למי שיתן דמים ע"י הדמים שיקבל והנותן דמים דעתיה להקנות המעות למי שיתן לו הסחורה והלכך הם קנו דהישראל שהוא שליש ביניהם לאו מדי קעביד אלא מעשה קוף בעלמא ואינו אלא כמשפך שמכנים בזו ומוציא בזו אע"ג דאי' נעשה שליח לגוי כה"ג ממילא נעשה ענין השליחות ואתי ממילא דקנין מגוי לגוי וכו' ע"כ והביא אח"כ ההיא דחמץ דאסור הישראל לקנות לגוי אפי' במעותיו של גוי וכו'. וכתב ע"ז וז"ל דשאני ושאני התם שהישראל קונה ממש במעותיו של גוי שנתן לו והרי החמץ ברשותו ממש משא"כ הכא דמילי בעלמא הוא דממסירי לשליח זה ומעולם לא יצא הסחורה מרשות הגוי המוכר עד שיוציא הלה המעות ואז ממילא הוא נקנית לו ואין הסחורה נמסרת ביד ישראל ל כלל וכו' ע"כ יעו"ש שהאריך וטרח ויגע הרבה כדי להתיר בסרסו' הנז'. עיין בס' גזע ישי בדין אין שליחות לגוי וכן אמירה לגוי שבות אות קפ"א:

אמור מעתה מהטעם שכתב הרב להתיר בישראל סרסו' אחר שהגוי המוכר אין כוונתו להקנו' הסחורה אלא לבעל המעות דהיינו הגוי הקונה. מזה הטעם גופיה יש לאסור בנותן מעות לגוי להתעסק בדבר האסור דכיון דהגוי המוכר אינו מקנה האסור כ"א לבעל המעות דהיינו הישראל הגם דהקונה ממנו הוא הגוי וחושב בדעתו שהמעות הם של הגוי מ"מ כיון שעכ"פ המעות הם של ישראל מעותיו קונות לו הדבר ההוא והו"ל כאלו הישראל בעצמו הוא הקונה וכשהגוי המתעסק מוכר האסור ההוא הו"ל שלוחו של ישראל ואף את"ל דגוי ארעתא דנפשיה עביד מכל מקום כיון שהסחורה נקנית לישראל ממילא ע"י מעותיו נמצא שמה שנוטל הגוי מחצית הריוח הו"ל בשט"ו ולעולם שליחות דישראל עביד וכיון שאין שליחות לגוי הו"ל כאלו הישראל בעצמו קונה ומוכר ואסור:

וגדולה מזו מצינו להרב בארות המים חי"ד סי' ה' שנשאל בראובן שנעשה שותף עם ב' גוים והלך גוי אחד מהם ועשה סחורה בדבר האסור מן התורה ולקח אותה סחורה עם שאר סחורות בלי דעת הישראל השותף ואח"כ נודע הדבר לישר' השותף. ושוב פעם אחרת צוה הגוי הנז' לחבירו הגוי השותף שיקח עוד מדבר האסור והיתה ידיעה בנתים להישראל השותף אם יכול הישראל ליהנות מאותה הסחורה ואת"ל שהסחורה הראשונה שלא נודע לו יכול ליהנות ממנה אם בפעם הב' שהלך הגוי ולקח שקדמה ידיעה לישראל אם יכול ליהנות ממנה:

ועל הספק הראשון נשא ונתן הרב בההיא דנזדמנו לצייד וכו' דלאו דוקא צייד דה"ה מי שאין אומנותו בכך ונזדמן לו דמותר למוכרו ומטעם זה התיר לראובן הנז' ליהנות מאותה הסחורה הראשונה קנה הגוי שותפו הואיל ואין אומנותו בכך וגם היה שלא מדעתו:

ועל הסחורה הב' שקדמה לישראל ידיעה כתב וז"ל אבל מה שיש להסתפק בנ"ד אם יכול ראובן ליהנות מהריוח או לא שלא תמכר אלא בדמיהן ודי לנו להתיר שלא להפסיד דמיה אבל להשתכר לא וכו' ע"כ. ואחר שנשא ונתן בזה מסיק וכתב וז"ל וא"כ דון מינה ואוקי באתרין בנ"ד ראובן הלז אין יכול ליהנות מהסחור' אלא כדי דמיה ואת היותר יחרם אבל מה שהיה נראה להתיר בנ"ד לראובן דיכול ליהנות אפי' מהריוח ושאני נ"ד מכל הנהו כיון שהגוי מדעתי' קעביד ולאו שליחותי' עביד וא"כ יכול לומר ראובן לגוי טול אתה שכר דסחורה מדברים האסורי' ואני אטול נגדו שכר מדברי' המותרים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ו דשבת וכו' המשתתף עם הגוי וכו' אם התנו בתחילה וכו' א"כ בנ"ד נראה שאם הם בשותפות גמור ושניהם שקלי וטרי בהנהו זוזי בודאי שצריך תנאי מתחי' שיהיה שכר סחורה מדבר האסור לגוי ושכר סחורה מדבר ההתר לישראל אם היינו מדמים נד"ד לשבר דשבת ואם המעות הללו שנתן ראובן לגוי הם להתעסק הגם שהרב המגיד כתב הטעם שמותר לחלוק שכר שבת וכו' דאין מלאכה זו מוטלת על ישראל וכו' וגם אין העסק ניכר ממי הוא א"כ אוף הכא נמי בנ"ד וכו' א"כ היה נראה להתיר ליהנות מאותו הריוח אבל לפי טעם הכל בו וכו' א"כ ה"ה נמי בנ"ד דאסור ליהנות מאותו הריוח כיון שמעותיו הם הנותנים הריוח ההוא מאותה הסחורה מדברים טמאים. איך שיהיה אפי' אם המצא ימצא התר לראובן ליהנות מהריוח מענין שותפות הגוי בשבת אעפ"כ בנ"ד נראה דאין להתיר משום דשאני שבת דאסורא דרבנן הוא ואזלינן לקולא וכו' אבל בנ"ד שהוא ספק דאוריית' כמו שהביא הרב שי למורא והאריך שם א"כ בודאי דאזלינן לחומרא ואין לראובן מאותה הסחורה אלא דמיה לבד עכ"ל:

הראת לדעת שבנדון הרב הנזכר אף שהגוי המתעסק עוסק בדברים המותרים עם דברים האסורים שדומה ממש לדין השבת שהגוי המתעסק עוסק בחול ובשבת דאמרינן התם דמותר אפי"ה אסר הרב ליהנות מהריוח של אותה הסחורה האסורה ואפי' בדיעבד כיון שהוא אסור דאורייתא ושאני אסור הסחורה בשבת שהוא דרבנן שמא יכתוב א"כ כ"ש וק"ו בנ"ד דלכתחי' נותן המעו' לגוי להתעסק בנבלות וטריפות דוקא דפשיטא דאסור לעשות כן כיון שהוא אסור דאוריית' מק"ו דשבת דבכה"ג דאינו עוסק כ"א בשבת בלבד אסור אף דהוי אסורא דרבנן. וכן מצינו בחה"מ דקאמר בש"ס מ"ק די"ב כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. ופסקוהו הפוסקים:

והנה לפי דברי הח' הפוס' דכללא כייל דכל היכא דלא שייך טעמא דשמא יבא לאכול מותר ומטעם זה התיר בנותן מעות לגוי להתעסק בנבלות וטריפות לפ"ז ה"ה נמי דמותר לתת מעות לגוי שיעשה סחורה בשבילו בנבלות וטריפות וכל ההנאה לישראל ויתן לגוי שכירותו שכיר יום וכיוצא דכיון שכל העסק נעשה ע"י הגוי ואין לישראל עסק עמו דליכא טעמא דתקלה יהיה מותר אף למ"ד דאיסורו דאורייתא ודבר זה א"א לאומרו שהרי פסק מרן בי"ד סי' רצ"ז ס"ד וז"ל אסור לישראל ליתן בהמתו לגוי להרביעה ע"כ וכ' שם הש"ך ס"ק ג' וז"ל בב"י ובעט"ז ובב"ח כתבו הטעם משום אמירה לגוי שבות וכן עיקר וכמו שיתבאר וכו' עד כאן:

גם בח"מ סימן של"ח ס"ו כתב מרן וז"ל אמר לגוי. חסום פרתי ודוש בה וכו' אסור ואינו לוקה ע"כ וסיים שם מור"ם דאמירה לגוי אסור בכל אסורים כמו בשבת:

גם בא"ה סי' ה' סי"ד כ' מרן וז"ל אסור לומר לגוי לסרס בהמה שלנו וכו' וסיים שם מור"ם וז"ל ומותר לתת בהמה לגוי למחצית שכר אע"פ שהגוי בודאי יסרסנה דגוי אדעתא דנפשיה קעביד וכו' ע"כ מבואר מזה דבנותן בהמה למחצית שכר לא התיר מטעמא דגוי אדעתא דנפשיה עביד אלא דוקא בנותן לו בסתמא אבל באומר לו לסרסה אף דאיכא למימר דגוי אדעתא דנפשיה עביד אפי"ה אסור והרב"ש שם ס"ק ט"ז אחר שהביא מחלוקת הפוסקים אם בני נח מצווים על הסרוס או לא. סיים וכתב ויש לחוש הכא והכא לחומרא ואמירה לגוי אסור בכל אסורים כמ"ש בי"ד סי' רצ"ז ובת"ה סי' שי"ח וכו' ע"כ:

גם הרב בית יהודה חי"ד סי' נ"ה נשאל בישראל שיש לו סוס ונותנו לגוי בשות' לחרוש בו ויודע בגוי בודאי שהוא חורש עם שורו שאין לו אלא שור ונשא ונתן בבעיא דפ' הפועלי' חסום פרתי ודוש בה ובדברי הפוסקים ומסיק וכתב וז"ל ומעתה עלה בידינו הלכה למעשה דאסור אמירה לגוי שייך בכל אסורים שבתורה כס' רוב הפוס' וכו' וא"כ בנ"ר שהיש' נותן הסוס לגוי וחורש בו עם השור אע"פ שאי' אומר לו בפירוש לחרוש עם השור כיון שיודע שודאי חורש בשתיהם הויא אמירה לגוי שבות ואם עבר ואמר קנסי' ליה למכור הסוס ולא יהנה ממלאכ' האסור כלל וזה פשוט. ועיין בחידושים שלי הלכות חה"מ סי' תקל"ח ס"ו ולא דמי למ"ש ההגה טא"ה ס"סי ה' מותר לתת בהמה לגוי למחצית שכר וכו' הכא נמי נימא כיון שהגוי שותף בדידיה קא טרח הא ליתא דהתם אין עיקר השות' בא על הנאת הסרוס אלא על שאר דברים מלאכה וולדות וכיוצא והסרוס ממילא קא אתי אבל בנ"ד דעיקר השותפו' על מלאכת החרישה וכו' וא"כ לא שייך בכה"ג לומר בדידיה קא טרח עכ"ל. ועיין ש"ות פני יהושע חי"ד סי' ג' נקטינן מהאמור דבכל אסורי תורה אמרינן אמירה לגוי שבות ואין לומר דהיינו דוקא באסור לאו דבזה מיירי הבעיא דפ' הפועלים אבל שאר אסורים דאין בהם לאו יהיה מותר אמירה לגוי הא ליתא שהרי בי"ד סי' ש"צ כ' מרן וז"ל ואשה שאירע טבילתה אחר ז' תוך ל' אם תטול צפורניה בידיה או בשניה אינה נטלת יפה אלא תאמר לנכרי ליטלם לה בתער או במספרים וסיים שם מור"ם ולאו דוקא נכרית אלא ה"ה ישראלית וסירכא דלישנא דחה"מ נקט ע"כ וכ' שם הש"ך ס"ק ד' וז"ל ולפי עד"נ דוקא נקט נכרית וכו' וגם דוחק לומר דסירכא דלישנא דחה"מ נקט דהא המחבר ס"ל בא"ח סי' תקל"ב דמותר ליטול צפורניו בחה"מ אלא דהגה"מ ז"ל כתב דאסור ליטול צפורניו בח"ה וקאמר דע"י גוי מותר דאמירה לגוי שבות ובמקום מצוה לא גזרו וא"כ ה"ה באבל דהא קי"ל אמירה לגוי שבות אפי' בדבר שאינו של שבות וכדלעיל ה' כלאי בהמה סי' רצ"ז ס"ד וא"כ הכא דוקא לגוי שרי דא דאמיר' לגוי לא אסר אלא משום שבות ובמקום מצוה לא גזרו אבל לישראל אסור עכ"ל. מבואר מזה דהגם דמלי דאסורים באבל אי' אלא דרבנן כמבואר בפוס' דקראי דיחזקאל אי' אלא אסמכתא בעלמא אפי' הכי אסור ע"י גוי אם לא במקום מצוה וגם אסור מלאכה בחה"מ ע"י גוי אף למ"ר דהוי דרבנן אסור. הן אמת דבמלת' דרבנן לאו מילתא פסיקת' היא דאסור ע"י גוי איך שיהיה במלי דאורייתא לכל הדברות ולכל האמירות כל מה שאסור ישראל לעשותו אסור לעשותו ע"י גוי:

כלל העולה דעל נדון הבא בשאלה בנותן לגוי מעות להתעסק בנבלות וטריפות אין להתיר לעשות כן לכתחילה ואף לדברי הרב ד"מ ודעמיה לא התירו אלא בדיעבד ומה גם דהמתירים הנז' חלוקים הם בטעמם כמש"ל וכיון שרבו האוסרים כמו שהבאנו דבריהם לעיל כוותייהו נקטינן ואף אם לא היה אלא ספק בדבר הוה לן למיזל לחומר' בהיות אסורא דאוריי' אלא שאם נותן לו מעות להתעסק בסתמא והגוי עוסק בנבלות ושחוטו' אין אסור בדבר כמו שהוא הדין בשבת וכמש"ל והגם שלדברי הר' בארות המים אסור זה חמור משבת כמש"ל מ"מ בצד מה מצינו דשבת חמור מכל האסורים באמירה לגוי דלגבי שבת אפי' שבות דשבות אסור במלי דרשות מה שא"כ בשאר אסורים. זה מה שנלע"ד להשיב בזה וליה עינינו יצילני מכל שגיאה כי דעת ממני פליאה. הכ"ד הח"פ טיטואן יע"א בחד תמוז משנת תורה צוה לנו משה ליצירה:

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה