אור ברסלב
ויאמר יצחק חלק א שאלות ותשובות יורה דעה › סימן סט

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

שאלות ותשובות יורה דעה · סימן סט

סימן סח

שאלה ראובן ששולח סחורות לשמעון למתא אחריתי לאחריות שמעון ושמעון שולח ממון לראובן כדי לקנות לו הסחורות לזכותו בתורת קומיסייון. ולפעמים כדי לינצל מאחריות הדרך שולח לו ליטרה שיקבל הממון שם במקום קניי' הסחורות מאיזה סוחר דהיינו ששמעון נותן המעות בעזרו לאיזה סוחר שיש לו שייכות שם במקום הסחורות והסוחר נותן לו כתיבת יד נגד הסוחר המכירו שם שיתן ביר ראובן הסך שקיבל כאן משמעון והפרעון יהיה לזמן שלשה חדשים או יותר וראובן הנז' כשמזדמן לו סחורה לקנותה לשמעון ואינו מצוי בידו ממון במה לפרוע מוכר הכתיבת יד לגוי סוחר בתוך זמנו בפחות ממה שכתוב בה דהיינו אם הכתיבת יד הוא מסך מאה דורוס מוכרה לו בתשעים כדי לקבל הממון מיד וכשיגיע הזמן של הכתיבת יד מקבל הגוי מיד הסוחר שנזקף עליו הכתיבת יד כל המאה דורוס במושלם. וכשבאו לחשבון ראובן ושמעון מעלה לו ראובן בחשבון הסך של עשרה דורוס שהפסיד בכתי' יד הנז' ושמעון הנז' רוצה לשלם לו ההפסד הנז' אלא שחושש מפני אסור רבית מישראל לישראל יען שאלו העשרה רודוס הם באגר נטר:

עוד יש אופן אחר ששולח שמעון הסחורות לראובן בקומיסייון ואח"ך שלח איזה ליטרא נגדו שיפרענה לזולת ואם ראובן לא יזדמן לו מעות בה שעתא במה לפרוע הליטרא לוה מהגוי ברבית כדי לפורעה וכשבא לחשבון עם שמעון מעלה לו הרבית אם יש איסור בזה:

גם לפעמים במזדמן לראובן סחורות ואין בידו ממון במה לפורעם לוקח תשעים דורוס מגוי א' ונותן לו כתיבת יד נגד שמעון מסך מאה רודוס שיפרעם לזמן פ' וכיון שהגוי הנותן הממון אי' מכיר לשמעון ואי' מא מאמינו הוא מוכרח ראובן ליכנס ערב שאם לא יפרע שמעון הסך של הכתי' יד עליו להדר ובדיניהם מאיזה מהם שירצה לקבוע ולגבות הכתיבת יד יכול לגבותו מראובן או משמעון ונפשם לשאו'ל הגיעה אם יש בזה איסור אחר שיכול הגוי לגבות מראובן הסך של מאה דורוס וכשחוזר ראובן וגובה המאה דורוס משמעון הוי אגר נטר מישראל לישראל שהוא לא קבל כי אם תשעים ופורע מאה בשביל המתנת הזמן:

עוד יש אופן אחר כשאחד מצטרך למעות לוה מהגוי ברבית דהיינו שנותן לו מאה דורוס בסך מאה ועשר שמתחייב לפרוע לו לזמן ונכנס ערב בעדו ישראל אחר. הן אמת שהעשרה של הרבית נותנם הלוה לגוי מיר ונשאר החיוב על הקרן בלבד וע"ז הוא שנכנס הישראל ערב בעדו בזה נראה שאין שום צד אסור שיכנס הישראל ערב אחד שאי' ערב כי אם בשביל הקרן אלא שמת שיש להסתפק בזה הוא שאם באולי בהגיע זמן הפרעון ולא ימצא הגוי לגבות חובו לא מן הלוה ולא מן הערב צריך להעלות להם רבית על כל הזמן שיעבור אחר שהגיע זמן הפרעון הראשון וכשיבא לידי גוביינא גובה הקרן והרבית שעלה ואם לא יגבה מהלוה גובה הכל מהערב והערב חוזר על הלוה לגבות ממנו הקרן והרבית שפרע בעדו אם יש איסור בזה לגבות גם הרבית מהלוה או לא:

תשובה והנה על הספק הראשון נראה דראובן הקומיסארייו הנז' יש לו דין ערב שהרי אינו נהנה מהרבית אחר שהסחורות שלוקח הם לזכות שמעון והוא אין לו בזה כי אם כ"וכ למאה בשט"ו אלא שאם לא ימצא הגוי ליפרע מהסוחר ודאי שחוזר על ראובן שמכר לו הכתי' יד ונמצא שראובן יש לו דין ערב. וכיון שי"ל דין ערב צריכים אנו לבאר דין ישראל שלוה מעות מגוי ברבית ונכנס ישראל אחר ערב ובזה נבא לנ"ד:

כתב מרן ז"ל בי"ד סימן ק"ע וז"ל ישראל שלוה מעות מגוי ברבית אסור לישראל אחר להיות לו ערב שכיון שבדיניהם תובע הערב תחילה נמצא הערב תובע את ישראל ברבית שהערב חייב בה לגוי לפיכך אם קבל עליו הגוי שלא יתבע את הערב תחילה ה"ז מותר ע"כ. והיא סברת רש"י שהביא מרן בב"י שם דכל שיכול לגבות מאיזה מהם שירצה אסור ואין היתר אלא רוקא עד שיקבל עליו שלא לתבוע את הערב עד שיתבע את הלוה ולא ימצא נכסים ממה לגבות חובו. והביא עוד שם סברת הרשב"א שמתיר גם בזה ואין אסור אלא בערב שלוף רוץ דהיינו שאין יכול לתבוע הלוה כלל. אבל בערב קבלן שיכול לתבוע מאיזה מהם שירצה מותר והיינו סברת היש אומרים שהביא מור"ם בש"ע:

עוד כתב שם מרן בב"י משם הה"מ והנמק"י ורבינו ירוחם שנהגו במקומותם להיות הישראל ערב קבלן בשביל חבירו לגוי על פי דברי הרשב"א הנז' וכתב מרן שכן נראה מדברי רבינו הטור מדהביא דברי הראב"ד שסובר כהרשב"א. ומור"ם בר"מ הקשה על זה דמדכתב הטור ואם כתב לו לדין בדינינו שלא לתבוע לערב תחילה שרי יש להוכיח דסבר כרש"י והניח בצ"ע. והרב ט"ז כתב לתרץ זה ונ"ל וי"ל דגם ברישא ס"ל כהרשב"א והכי קאמר שקבל עליו שלא לעשות בדיני גוים שדוחהו הלוה אצל הערב תחילה אלא יתבע מי שירצה ע"כ:

עוד הביא שם מרן סברת בע"הט דס"ל לחלק בין ישראל שלוה מגוי ובין גוי שלוה מישראל. דישראל שלוה מגוי נעשה לו ישראל ערב אפי' לא קבל עליו לדון בדיני ישראל רמ"מ גוי נוטל הרבית ולא אמרו כשקבל עליו לדון בדיני ישראל אלא כגוי שלוה מישראל ונכנס ערב ישראל אחר. וכתב מרן על זה וז"ל ונ"ל דלשי' רש"י לא בעינן שיקבל עליו שלא יתבע לערב עד שיתבע הלוה תחילה ולא ימצא לו נכסים בדוקא. והוא הדין אם נעשה אלם וכו' או שאינו בא לדין כגון שברח וכיוצא דכל שהוא ערב כעין ערב סתם דעלמא שרי ע"כ. ומסיק וכתב וז"ל וראיתי חכמי הדור פוסקין בדין זה להחמיר כדברי רש"י ולא ידענא אמאי כיון שכתבו הפוסקים שפשט ההיתר במקומות רבים כדברי הרשב"א וכלל גדול בדין כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג וכ"ש שגם בע"הט נלוה שם סברת הרשב"א וכו'. והנכון בעיני דלכתחילה מורים כדעת רש"י ובדיעבד היכא דקיימו זוזי שבקינן להו בדון הספקות שהמוציא מחבירו עליו הראיה ע"כ:

נמצא לפ"ז דלדעת מרן ז"ל אם יכול הגוי לתבוע ממי שירצה בדין קבלן אסור לישראל להיות לו ערב לכתחלה והיינו טעמא שבש"ע בתחילה הביא דעת רש"י בסתם ואח"ך כתב סברת הרשב"א בלשון יש יש אומרים. אלא שאם כבר נעשה הישראל ערב באופן זה שיכול לגבות ממי שירצה שכתב מרן בזה דבדיעבד היכא דקיימי זוזי שבקינן להו עדין יש להסתפק בדבריו אם נאמר דהיינו דוקא אם תבע הערב לישראל הלוה בדין לפרוע לו הרבית שפרע בעדו שאין מחייבין את הלוה לפורעו כדין כל הספקות דהמוציא מחבירו עליו הראיה. אבל אם הלוה מעצמו רוצה לפורעו אכתי לא ידענא אם יש איסור בזה ויכולים אנו לומר דכיון דמרן הקשה על חכמי הדור שפוסקים כרש"י משמע שדעתו נוטה להקל כהרשב"א. ולכן לענין ממון אם הלוה לא רצה לפרוע הרבית לא מפקינן מניה אבל לענין אסור אם רצה הלוה לפרוע הרבית לערב אפשר דיש לסמוך על הרשב"א:

וכן משמע מלשון מרן ז"ל שכתב וז"ל ובדיעבד היכא דקיימי זוזי שבקינן להו כדין הספקות וכו' ע"כ. דמשמע מזה דלענין ממון דוקא אמרי' הכי לפטור את הלוה. ואם איתא דגם לענין אסור הדין כן הי"ל לומר ובדיעבד אסור ללוה ליתן לו הרבית וכ"ש שאין מוציאין ממנו. א"ל שנאמר דס"ל שאם ירצה הלוה לפורעו רשאי ובפרט לסב' הר"י קורקוזא שהביא רבינו הטור שכתב דצריך הלוה לשלם לו. אלא שרבינו הטור חלק עליו בזה וכתב דכיון שיש בו צד אסור למה נחייבנו לפרוע באיסור יעו"ש:

והרב ב"ח פסק כהר"י קורקוזא וכתב דהכא לאו רבית הוא ואפילו רבית דרבנן ליכא אלא דלכתחילה מחזי כרבית כיון שהגוי תובע לערב תחילה ומאחר דעליה דלוה רמייא לסלוקיה מדינא הילכך כל מאי דיהיב ערב לגוי לסלוקי נפשיה מניה הפסידא דאתי מחמתיה קרינן ליה ומחייב לוה לשלומי ליה ואין בזה משום רבית מדינא יעו"ש שפסק כן אפילו בערב שלוף דוץ. אלא דהרב ט"ז חלק עליו ופסק כרבינו הטור יעו"ש:

והגם דמרן ז"ל בש"ע הביא סברת רש"י בסתם היינו להורות דלכתחילה אסור להיות לו ערב כמ"ש בלשונו אסור לישראל אחר להיות ערב אבל בדיעבד אם ירצה הלוה לפרוע לערב לא שמעינן מינה דאסור אלא דמור"ם בהגה פסק כסברת רבינו הטור וכתב דאין צריך לתת רבית שנותן בשבילו דאין אומרים ליתן רבית הרי דס"ל למור"ם ז"ל דאף בדיעבד אסור ליתן הרבית וכפי הכלל המסור בידינו דהיכא דמרן לא גילה דעתו בש"ע ומור"ם פסקו נקטינן כוותיה נמצא דאין היתר שיכול הלוה לפרוע הרבית לערב אלא רוקא היכא שהתנה עם הגוי המלוה שלא יתבע הערב תחלה עד שיתבע את הלוה ולא ימצא לגבות ממנו דבזה אף אם הערב פורע לגוי הרבית יכול לתבוע ללוה דכיון שלא היה יכול הגוי לתבוע את הערב תחילה נמצא שהלוה הוא חייב לגוי בכל הרבית וזה הערב פרע בערו לגוי ולכן יכול לתבוע מהלוה מה שפרע בעדו כדין פורע שאר חובות של חבירו מרעתו שחייב לשלם לו:

והרב מהרשד"ם ז"ל חי"ד סימן ס"ו כתב וז"ל פשיטא למ"ד דלית דין ולית דיין שיאמר שיפסיד השליח או הערב מעותיו כיון שלא הגיע לו הנאה כלל. ואע"פ שהיה מתחילה אסור וכו'. ולדעתי אפי' בישראל היוצא ערב לגוי אע"ג דאסור להיות ערב מ"מ אם יצא לא יפסיד וכו' ע"כ. מדבריו מוכח דס"ל כהר"י קורקוזא וכמ"ש הרב"ח כמש"ל:

והרב כנה"ג ז"ל סימן ק"ע הגה"ט אות ו' כתב על דברי הרב מוהרשד"ם שכתב ולדעתי אפי' בישראל היוצא ערב וכו' לא יפסיד דנראה מדבריו שלא ראה מחלוקת רבינו הטור והר"י קורקוזא וסיים וכתב דכיון דאיכא פלוגתא יכול הלוה לומר קים לי כהטור וכפסק מור"ם בהגה וכתב משם מוהר"ם די בוטון שאם המלוה מוחזק יכול לומר קים לי כהר"י קורקוזא יעו"ש:

אלא דעדין יש לחלק ולומר דאף לדברי רבינו הטור ומור"ם דפסק כוותיה דאין הלוה יכול לפרוע הרבית לערב היינו אם הערב פרע משלו לגוי וחוזר על הישראל הלוה כדי ליפרע ממנו אבל הכא בנ"ד לגבי הקומיסארייו אם יש לו סחורות משמעון בידו ופורע הרבית לגוי מממון שמעון אכתי יש צד להקל בזה כיון שהערב מעולם לא פרע משלו לגוי וחוזר על ראובן אלא פרע מממון שמעון א"כ אין כאן רבית הבא מישראל לישראל אבל אם אין בידו מממון שמעון ופורע משלו עדיין מחלוקת במקומה עומדת אם יכול לחזור ולגבות משמעון. ולפי פסק מור"ם אינו יכול לחזור ולגבות משמעון כמש"ל:

ובענין אם יכול ראובן הקומיסארייו ללוות לכתחי' מהגוי ברבית לקנות הסחורו' לצורך שמעון מצינו שכ' מרן סוף סי' קס"ט סי"ז וז"ל ישראל שאמר לו חברו לוה לי מעות מגוי ברבית אם נתן לו משכון ללוות עליו אם אחריות הגוי על המשכון בלבד ולא על השליח כלל מותר לשליח ליקח הרבית וליתנו לגוי ואם לא נתן לו משכון אסור אלא אם כן אמר לו לוה לי מעות ברבית מהגוי על שמי והאמינו הגוי והוא סומך על הלוה ולא על השליח עכ"ל. מבואר מזה דדוקא שנתן המשכון של המשלח ביד הגוי והגוי סומך על המשכון וכן נמי כשלוקח המעות ע"ש המשלח והגוי סומך על המשלח בלבד ולא על השליח באחד משני חלוקות אלו מותר. אבל היכא שלא נתן לו משכון וגם הגוי אינו סומך על המשלח כי אם על השליח בלבד הי"ל כערב שלוף דוץ ואסור לרוב הפוסקים כמ"ש:

ומ"מ עדין יש לדון ולומר דהיינו דוקא כשאין ביד השליח ממון של המשלח וכדדייק לישנא דמרן ז"ל שכתב וז"ל אם נתן לו משכון וכו' מותר לשליח ליקח הרבית וליתנו לגוי ואם לא נתן לו משכון אסור וכו' ע"כ. ומדקאמר ליקח הרבית וליתנו לגוי ועל זה סיים וכת' שאם לא נתן לו משכון אסור מוכח דהאיסור הוא דוקא בכה"ג ליקח הרבית מהמשלח וליתנו לגוי אבל אם יש בידו מממון המשלח ופורע ממנו לגוי נראה דאין לאסור:

ומצינו להרב משד"ר ז"ל ח"ב סימן קס"ט שעלה ונסתפק בערב שלוף דוץ וכן באחד ששלח לחבירו ללוות לו מהגוי ברבית ולא אמר השליח לגוי שילוה למשלח באופן שעיקר הלואת הגוי היא לשליח ואח"כ בא המשלח ונותן הרבית ביד הגוי אי אמרינן דהוי ר"ק דהו"ל כנותן הרבית לגוי בעד ישראל חבירו השליח או דילמא כיון שלא הפסיד כלום השליח ואינו צובה ממנו כלום א"כ מה שהמשלח נותן הרבית לגוי הוא בעד המעות שנטל לעצמו. וכתב וז"ל אבל הכא שהישראל הלוה הוא שליח של חבירו והלוואה היא לצורך חבירו אע"פ שהגוי אינו מכיר אלא לשליח אה"נ שאם השליח פרע רבית לגוי ודאי ראינו חוזר וגובה מהמשלח דהו"ל נותן רבית לישראל. אבל כשהשליח לא הפסיד כלום והמשלח נתן לגוי אינו חוזר וגובה כלום מהשליח שהרי אחריות המעות בתחילתם היו על ישראל המשלח וכו' ע"כ. ולפ"ז יכולים אנו לומר דה"ה נמי שהשליח יש בידו מממון המשלח ופורע הרבית לגוי מממון המשלח דאף שהגוי אינו מכיר אלא לשליח מ"מ כיון שהשליח לא הפסיד כלום ופורע מממון המשלח ואחריו' הממון הוא על המשלח שרי ואף שהרב הנז' לא התיר אלא כשהמשלח בעצמו פורע הרבית לגוי מ"מ הוא הדין והוא הטעם כשהשליח פורע לגוי מממון המשלח וכ"כ הרב הנז' בסו"ד שם שכתב וז"ל אבל הכא שתחילה פרע המשלח לשליח לפרוע לגוי וכ"ש אם המשלח עצמו פרע ביד גוי אכתי מצינן למימר שאינו חוזר על השליח עכ"ל הרי שהזכיר השני חלוקות להתר דהיינו כשהמשלח פרע לגוי הרבית או כשהמשלח נותן הרבית ביר השליח כדי ליתנו לגוי. הן אמת דמדכתב הרב מצינן למימר וכו' משמע דלא פסיקא ליה מילתא להתיר ומ"מ עדיין יש לחלק ולומר דשאני התם דאחר שלוה השליח מהגוי וזקף עליו הקרן אח"כ כשהגיע זמן הפרעון ועלה עליו הרבית אזי נותן המשלח לשליח הרבית כדי ליתנו לגוי כמובן מדבריו. אבל הכא בנדון דידן דכשזקף עליו הקימיסארייו החוב כבר יש בידו מממון הסוחר ופורע הקרן והרבית מממון הסוחר שבידו הו"ל שלוחו של הסוחר לגמרי וכאילו הסוחר לוה מהגוי ופרע הקרן והרבית ואף שהגוי סומך על השליח בלבד מ"מ כיון שיש לשלח סחורות המשלח הו"ל כאלו הגוי סומך על הסחורות שביד השליח. אלא דמ"מ כיון שהגוי לא ידע מזה ולא אמ"ל השליח שהוא לוה לצורך המשלח ושיש בידו סחורות של המשלח אין בידינו להקל להורות כן לכתחי' ולכן מי שנגע יראת ה' בלבו כדי לצאת ידי כל הספקות יאמר הקומיסארייו לגוי כשלוקח ממנו הממון ברבית שממון זה הוא לצורך ישראל פ' ובידו סחורות מאותו פ' כדי שהגוי יסמוך על אותם סחורות ואף שהשליח מתחייב לגוי בפרעון מ"מ כיון שמגלה דעתו בפני הגוי שהוא לצורך פ' הו"ל שליח בעלמ' והא עדיפא ממ"ש מרן בב"י בסי' קס"ט בשם המצאתי כתוב דישראל הלוה מעות מגוי לצורך ישראל חבירו שמותר לאותו יש' שהוא שליח לקבל הרבית מיד ישראל חבירו וליתן לגוי יעו"ש. הרי דכיון שאמר בשעת ההלואה שהוא לצורך חברו מותר ליקח ממנו הרבית וליתנו לגוי וכ"ש היכא שיש בידו סחורו' משל הסוחר ואומר לגוי בשעת ההלואה שהוא לצורך סוחר פ' ופודע לגוי הקרן והרבית מממון הסוחר שבידו דאין כאן אסור כמש"ל. אלא שאם אין בידו מממון הסוחר צריך שיאמר לגוי שממון זה הוא לצורך פ' ושיסמוך על הסוחר ולא על השליח כמ"ש מין בש"ע. ועיין להרב דבר משה חי"ד סי' כ"ב שהאריך למעניתו והביא מחלוקת הפוסקים בזה ומסקנת דבריו דהמוחזק בממון יכול לומר קי"ל וכו' יעו"ש:

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה