ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
שאלות ותשובות יורה דעה · סימן סח
תשובה לג'יבאלטר לפהה"ר אלעזר הלוי ן' טובו נר"ופ
על מה ששאל ממני כת"ר בענין ראובן שלוה משמעון סך מעות לזמן ונתן לו משכון לבטחון החוב וכשהגיע זמן הפרעון תבע שמעון לראובן שיפדה משכונו ואם לאו ימשכננו אצל גוי ברבית לאחריות המשכון ולא נתרצה הלוה לא למכור המשכון ולא למשכנו ברבית אלא היה דוחה אותו בדברים. והלך המלוה ומשכנו ביד הגוי ברבית ותובע מהלוה הקרן והרבית:
לא ביאר כת"ר טענת הלוה שטוען עכשיו אם הוא כופר ואומר שמעולם לא התרה בו המלוה שיפרענו או ימשכננו בדבית הנה מתוך תשובת הרא"ש שהביא רבינו הטור בח"מ ס"סי ע"ג שכתב שכשהגיע זמן הפרעון אמר הלוה למלוה לך ומשכנו והלך המלוה ומשכנו ביד הגוי ברבית ועכשיו תובע מהלוה הקרן והרבית. וכתב הרא"ש ז"ל שכיון שלא אמר לו בפירוש למשכנו ברבית אף שהמלוה טוען שכשאמר לו לך ומשכנו הבין מדבריו שימשכננו ברבית. מ"מ דברים שבלב אינם דברים ואינו חייב לפרוע הרבית עד שיפרש לו שימשכננו ברבית. אבל היכא שלא א אמ"ל רק שימשכננו אין בלשון זה שימשכננו ברבית אלא שיבקש מי שילוה המעות בחנם על המשכון ולכן לא יפרע רק הקרן לבד ודין זה פסקו מרן שם. מבואר מזה דאף שנתן רשות הלוה למלוה למשכנו אפי"ה כיון שלא אמר בפירוש למשכנו ברבית אינו חייב רק הקרן לבד. וא"כ כ"ש כשלא אמר לו למשכנו כלל מהיכן הרגלים לומר שיתחייב לפרוע הרבית. ומה שטוען המלוה שהלוה היה דוחה אותו בדברים. היה לו לתובעו בדין ולפחות היה לו להתרות בו בפני עדים שאם לא יפדה משכונו שילוה עליו ברבית ועליו לשלם הקרן והרבית. וכיון שלא עשה לא זה ולא זה אין חיוב על הלוה לפרוע הרבית. ומה שרשם כת"ר מהרב אנג'יל ספר זה אינו מצוי בינינו לראות הדברים על בוריין:
הן אמת שאם הלוה מודה שהתרה בו המלוה ע"ז או שיש עדים על זה נראה שחייב לפרוע הקרן והרבית אחר שזה טוב לו מהמכירה כמ"ש כת"ר. ומ"ש הרא"ש שאם לא אמר לו בפירוש למשכנו ברבית לא יפרע כי אם הקרן היינו כשלא התרה בו המלוה בכך דאם איתא דאף בהתרה בו המלוה לא יפרע לו הרבית אחר שלא הרשוהו הלוה בכך לקתה מדת הדין דמשכחת לה שלא יפדה המשכון לעולם והמלוה יהיה רועה רוח ורודף קדים ואתה נועל דלת וכו'. וכמה חששו רז"ל לדבר הזה. דמצינו דהגם דמן התורה עדות העדים בעינן מפיהם ולא מפי כתבם. תקנו הגאונים שעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה ערותן בב"ד. וא"ך הכא נמי בנ"ד אם כשבא הלוה לפדות משכונו אף כשיפרע הקרן והרבית הוא טוב מאלו היה מוכר המלוה המשכון וראי שחייב לפרוע גם הרבית אחר שכשהגיע זמן הפרעון היה רשאי המלוה לשומו בשלשה שמאים הבקיאים ולמוכרו וליפרע מחובו כמ"ש בסימן ע"ג ס"יב וי"ד וכתב שם מור"ם בהגה דאין צריך לתובעו בב"ד רק שיתבענו כפני עדים שיפרענו ואפי' תבעו בינו לבין עצמו אם הלוה מורה בכך. וכיון שמה שמשכנו המלוה כרבית הוא טוב לו ללוה מאלו היה מוכרו לפרוע הרבית כי דטבא ליה עביד ליה. אבל אם כשבא לפדות משכונו מפסיד הלוה אם יפרע הרבית יותר מאלו היה מוכרו אין עליו שום חיוב לפרוע הרבית אחר שלא הרשוהו בכך ויכול לטעון כנגדו שהיה לו למוכרו בשומא כפי הדין זהו מה שנלע"ד להשיב בזה לפי העת והזמן כי הנח'ן השיאני מרוב הטרדות שלא נתנוני השב רוחי. ולכ"תר החיים והשלום מאדון השלום הכ"ד הח"פ טיטואן יע"א בסדר אתם תרשו את אדמתם משנת וחיית ורבית לפ"ק וש"ר לכת"ר יקרב: