אור ברסלב
ויאמר יצחק חלק א שאלות ותשובות יורה דעה › סימן סז

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

שאלות ותשובות יורה דעה · סימן סז

סימן סו

שאלה ראובן היו נושים בו הגוים חובות וחוב א' מהם נטלו לצורך נשואי אחותו יען שאביו לא היה מצוי בכאן וגם כי איש עני הוא ולית ליה מגרמיה כלום. וחוב האחר נטל סחורה בהקפה מאת הגוי לזמן כדי לישא וליתן בדמיה ולהיות כי הזמן בוגד נתאכלו המעות וכשהגיע זמן פרעון השני חובות הנז' תבעוהו הגוים בדיניהם. ולא מצאה ידו די השיב להם כי בביתו אין לחם ושמלה זולת בגדי אשתו שהכניסה לו בנדונית' ואפילו תכשיטי זהב ובדולח שהכניסה כבר מכרם הבעל הנז' וכשלא מצא במה לפרוע לב"ח הנז' אסרוהו במאסר עד שישלם להם חובם. וראובן הנז' יש לו קרוב א' אחי אמו שהוא אמיד בנכסי ותובעים ממנו הקרובים שיפדה את בן אחותו מבית הסוהר והקרוב הנז' השיב כי אין לו לתת בזה יען שהוא חבל בעצמו ללוות מהגוים ומה גם שאשתו היא יותר קרובה אליו ותמכור בגדיה ותפדה אותו ואף את"ל שאשתו אינה חייבת בפדיונו ומוטל על הקרובים מ"מ אבי האשה ג"כ יתן כפי ערכו שגם הוא קרוב יקרא להיותו חמיו. יורנו מ"ץ מה יהיה הדין בזה:

תשובה תחלה צריכין אנו לבאר אם דבר זה נכלל בדין פדיון שבוים או לא. והנה מרן בי"ד סי' רנ"ב ס"ו כתב וז"ל מי שמכר עצמו לגוים או שלוה מהם ושבו אותו בהלואתו פעם א' וב' פודים אותו ג' אין פודים אותו וכו' הרי מבואר שאם שבו אותו בהלואתו פודין אותו פעם א' ושניה והוא בכלל פדיון שבוים שכתב מרן בריש הסימן שהוא קודם לפרנסת עניים ולכסותן ואין מצוה גדולה מזו וכו' יעו"ש. ואין לומר דהיינו דוקא היכא דיש שום חשש סכנה בדבר אבל הכא בנד"ד דלא יש שום חשש סכנה מזה רק היותו יושב בבית האסורים אין על שום אחד מישראל חיוב לפדותו הא ליתא שהרי סיים שם מרן וכתב דאם בקשו להורגו פודים אותו מיד אפילו אחר כמה פעמים ממילא נשמע דמ"ש ברישא דאם שבו אותו בהלואתו. פעם א' וב' פודין אותו מיירי אפי' דליכא חשש סכנה. וכ"כ הש"ך סי' הנז' סק"י יעו"ש. וכן מוכח ממ"ש מרן בטח"מ ס"ס ק"א גבי י"ל חובות לגוים וכו' שכתב וז"ל ואם יאסרוהו הגוים הרי כל ישראל מצווים לפדותו ע"כ. מבואר מזה דאפילו ליכא חשש סכנה חייבים לפדותו וכן מבואר להדיא בספר כ"ח בתשובה סי' מ"ד שכתב וז"ל שהלא אם לא יהיה לו לשלם לא יעשה לו דבר רע אלא יחבשוהו בבית האסורים וכל ישראל מצווים לפדותו ע"כ. ובר מן דין גם הכא בנד"ד קרוב הדבר שיבא לידי היזק בגופו ב"מ כשגוזר שר בית הסוהר שלא יכנס ושלא יישן עמו שום אדם ועוד מקרים רעים נמשכים מזה שיהיה אסור שם בלתי גבול באופן שדבר זה הוא בכלל פדיון שבויים והוא פעם א' שלוה מהגוים שחייבים לפדותו:

הן אמת דעדין יש לדחות ולומר דדוקא אם שבו אותו בהלואתו נקרא פדיון שבויים ומטעמא שלא יטמע בין הגוים אבל אם הניחוהו במאסר דלא שייך טעמא שיטמע בין הגוים לאו פדיון שבויים מקרי הא ליתא שהרי כתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות מתנות עניים הל' י"ג וז"ל מי שמכר עצמו ובניו לגוים או שלוה מהם ושבו אותן או אסרום בהלואתו מצוה לפדותו שהרי כתב הב' חלוקות ושבו או אסרוהו ולא זו אף זו קתני ולא נאמר טעם זה דשמא יטמע אלא לגבי הבנים שהם קטנים כמ"ש בגיטין פרק השולח בההיא דאין פודין אותו אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהם ואוקמה בגמרא בשנה ושלש וקאמר טעמא בבנים דפודין אותן משום קלקולא ופירש"י וז"ל משום קלקולא שלא יוטמעו בנכרים וילמדו ממעשיהם ובחיי אביהם ליכא למיחש להכי דמנטר להון אבוהון ע"כ. מבואר יוצא דלא חשו לקלקולא דיטמע אלא גבי בנים בלתי אביהם עמהם אבל כשאביהם עמהם לא חיישינן מטעמא דמנטר להון אבוהון וכ"ש לגבי אב עצמו דליכא למיחש לזה א"כ לפ"ז מוכרחים אנו לומר דהטעם דפודין אותו בלא שלש הוא בשביל צערא דגופא או שמא יבא לידי סכנה דלפ"ז מה לי שבו אותו או אסרוהו במאסר והיינו טעמא דנקט הרמב"ם או אסרוהו דהוי בכלל פדיון שבויים:

שוב מצינו להרדב"ו ח"א סימן תצ"ח שנשאל במי שחייב ממון לגוים או כסף גולגלת' אם חייבים הצבור לפרוע עליו. והשיב וז"ל הדבר ברור שזה הוא בכלל פדיון שבויים שאם לא יפרע יאסרוהו בבית האסורים או יכוהו עד שתצא נפשו וכל ישראל מצווים לפדותו וכן נהגו בכל גלילות ישראל שפורעים המס הקצוב אקרקפתא דגברי על ענייהם ולפרוע מה שיש עליהם ממלוה וכיוצא בם וכו' ע"כ. הרי דאף אם עדין לא אסרוהו חייבים לפרוע בשבילו לחשש שמא יאסרוהו וכ"ש היכא שכבר אסור הוא ודאי חייבים לפדותו ולהוציאו ממאסרו והגם שהרב כתב גם כן שמא יכוהו וכו' הרי כתב מלתא לומר דלחשש יאסרוהו בלחוד מהני ומילי מילי קתני דאי לא תימא הכי היה לו לומר שמא יכוהו בלבד ולא היה לו לומר בדבריו מלת יאסרוהו אלא וראי כמ"ש:

ולענין מי הוא חייב לפדותו הדבר פשוט שאם יש לו קרובים עשירים עליהם מוטל החיוב כמ"ש מרן בב"י בס"ס הנז' בשם המרדכי ופסקו מור"ם בהגה שם מטעמא דלא כל הימנו שיעשירו עצמם ויטילו קרוביהם על הצבור וכמו שפי' הרא"ש בההיא דנדרים כל הנופל אינו נופל ליד גבאי. תחלה ופירש הרא"ש וז"ל אלא כשהעני אדם מוטל על הקרובים תחלה לפרנסו עד שיעיינו הגבאים אם אין ספק ביד הקרובים אז יפרנסוהו ע"כ:

וכן פסק מרן בסי' רנ"ז ס"ח דאע"ג דקרוביו ג"כ ל נותנים בכיס של צדקה עליהם מוטל לפרנסו ולא יטילוהו על הצבור יעו"ש. ואע"ג דגבי פדיון שבויים לא פסק בש"ע ההיא דקרוב קרוב קודם אלא גבי אב לבן הוא נלמד במכ"ש גבי פרנסה והרי מור"ם סיים על ההיא דאב וכתב והוא הדין קרוב אחר ולא פליג מרן בזה אחר דביאר גבי פרנסה דהקרוב חייב ועל זה סמך שלא הוצרך לבאר זה גבי פדיון שבויים דאתי במכל שכן כמ"ש בריש סי' רנ"ב דפדיון שבויים קודם לפרנס' עניים וכו' וכן כתב הש"ך וז"ל ע"ל סי' רנ"ז ע"כ דר"ל דשם ביאר מרן דהקרוב קודם ומזה נלמוד לפ"ש במכל שכן וכן בא מבואר בדברי רבינו הטור גבי פדיון שבוים דהקרוב קודם יעו"ש:

ולגבי מי הוא הנקרא קרוב נראה דכל קורבה דאחוה הוי בכלל אלא דלענין קרימה יש הפרש ביניהם כמו שכתב מרן בסימן רנ"א סעיף ג' וסיים שם מור"ם וכתב דאחיו קודמין לשאר קרובים והקרובים קודמים לשכניו וכו' והוא הדין אם היו שבויים וצריך לפדותן ומדכתב סתם הקרובים קודמים לשכניו מש' דכל קורבא בכלל אפי' כשרים לעדות. וכ"ש הכא בנד"ד הקרוב הנז' הוא מפסולי עדות דקורבא שראובן האסור הוא בן אחותו של הקרוב העשיר כמ"ש בשאלה. ועיין מהרש"ך ח"ב סי' קפ"א שחייב לראובן להשיא את בת שמעון העני וראובן ושמעון היו בני אחים והורה שירדו לנכסיו יעו"ש. וכ"כ הרב מהריק"ו סימן קמ"ח שחייב לקרוב לסייע את קרובו לנשואי בתו וכתב דמדינא כופין על זה יעו"ש:

ולענין אם האשה חייבת לפדות את בעלה מנדוניית' שהרי לרב"ז נפרעים אפי' מיתומים קטנים כמ"ש הש"ך בסי' רנ"ב סקי"ג הרי כתב הבא"הט שם ק"ד בשם מהרי"ו דאין האשה חייבת בפדיון בעלה מנכסי נדונייתה יעו"ש. ומכיון שהאשה אינה חייבת בפדיון בעלה כ"ש אבי האשה דאינו חייב בפדיונו דלא עדיף ממאן דאתי מחמתיה דהיינו בתו ונראה טעמא דע"כ לא מחייבים לקרובים אלא קורבה דא דאחוה שהרי דין זה דקרובים לענין צדקה נפקא לן ממ"ש הכתוב כי יהיה בך אביון מאחד אחיך וגו' ודרשינן בספרי אחיך מאביך קודם לאחיך מאמך וכו' והביאו רש"י בפירוש החומש דלפ"ז לא נפקא לן מקרא אלא קורבא דאחוה אבל קורבא דשאר לא. הן אמת דאם אחר שיתנו הקרובים מה שראוי להם ליתן לפי ממונם לא יספיק לפרעון החובות אזי גם הקרוב בקורבה דשאר יכולים אנו לחייבו ליתן לזה דלא גרע משכניו שכתב מור"ם שהם קודמי' לאנשי עירו כמש"ל ואין להטילו על הצבור אלא עד שיתנו כל הקרובים כפי מה שראוי להם ליתן:

אלא דמכל מקום האשה הנז' פטורה מליתן בזה כפי הנשמע מפי מגידי אמת שאין לה רק הבגדים שלובשת בחול והוא ממה שהכניסה לו מבית אביה דאפילו הב"ח אינו גובה מהם כמ"ש מרן בח"מ סי' צ"ז סכ"ו וסיים שם מור"ם דאפילו נשבה בעלה ופדאוהו אין חוזרים וגובין מאלו הנכסים יעו"ש. ואף שכתבו בלשון יש אומרים היינו לגבי אם הכניסה לו מעות דלסברת מרן ב"ח גובה מהם מטעמא דלהוצאה ניתנה כמ"ש שם הסמ"ע לזה כת' מור"ם די"א דאם הם ברשותה אינו גובה מהם ואפי' נשבה וכו' אבל בגדי נדונייתה שהם בענין דלכולי עלמא אין בעל חוב גובה מהם הוא הדין נמי דאינה חייבת לתת מהם לפדיון בעלה ואין לדקדק ממ"ש מור"ם ופדאוהו דדוקא אם כבר פדאוהו אינה חייבת לשלם לפודה אבל אם עדיין מוטל לפדות היא חייבת לפדותו הא ליתא שהרי דין זה הוא ממהרי"ו כמ"ש שם המרשים והרי בא מפורש בדבריו דאינה חייבת בפדיון בעלה דמ"ש אפי' עדיין לא נפדה כמש"ל:

וכן נמי יש לפטור לאבי האשה הנז' יען שהוא ת"ח לומד בישיבה ונותנים לו פרס מדח"ב. וכתב מור"ם בהגה סי' רנ"א ס"ג דפרנסת עצמו קודמת לכל אדם ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו. וגבי מ"ש מרן בסימן רמ"ח כל אדם חייב ליתן צדקה ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה וכו' כתב שם הש"ך דהיינו דוקא כשיש לו פרנסתו בלאו הכי דאם לא כן אינו חייב ליתן צדקה יעו"ש והכא בנד"ד הפרס שנוטל זה הת"ח אינו מספיק לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו דתלו ביה טפלי וא"כ הדין נותן שפטור מליתן בזה ועל הקרוב העשיר מוטל ליתן לפדיון קרובו הנז':

ובדין אם כופין לדבר זה הרי כתב מרן בס"ס רמ"ח דב"ד כופין אותו וכו' ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחים ממנו מה שראוי ליתן וכו'. וכתב שם הש"ך סק"ג הטעם דאע"ג דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה דאין כופין בזה מ"מ כיון דאיכא בה נמי לאוין לא תקפוץ לא תאמץ כופין יעו"ש. וכ"כ מור"ם בסי' רנ"א ס"ד על מ"ש מרן דכופין האב לזון בנו עני ואפילו הוא גדול וכו' והיא מתשוב' הרשב"א בב"י סיים שם מור"ם וכ' וז"ל וכן שאר קרובים ועיין לעיל סימן רנ"ז וכו' ע"כ. דר"ל דשם ביאר מרן דעני שיש לו קרובים עשירים שיכולי' לפרנסו אין גבאי העיר חייבים לפרנסו וכו' ורמז לנו מור"ם כאן דהוא הדין דכופין בזה כמו שכופין האב לזון בנו גדול מדין צדקה. וכן מצינו להרב מוהרשד"ם חא"ה סי' קצ"ג שכתב לחייב את ראובן לתת שכר היניקה של יתום של שמעון אחיו שמת כיון שהאח המת לא הניח נכסים והביא ההיא תשובת הרשב"א דכופין את האב לזון בנו וכו' וסיים וכתב וז"ל ואין לומר דוקא אב לא שאר קרובים דודאי הה"נ לשאר קרובים הקרוב קרוב קודם דתניא בספרי אחיך וכו' וכן במרדכי על ההיא דקאמר בגמרא שאני אומר כל הנופל אינו נופל ליד גבאי וכו' שמעינן דעני שיש לו קרובים עשירים שיכולים לפרנסו אין גבאי העיר חייבים לפרנסו וכו' נמצינו למדים דכל שיש כח בקרוב לפרנס הוא חייב ולא הגבאי עכ"ל. ומכח זה חייב לראובן הנז' לתת שכר היניקה לאם הילד כיון שהיא אינה חייבת להניק את בנה בחנם יעו"ש:

אלא דלכאורה קשה לזה ממ"ש מרן בא"ה סימן ע"א דחייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש ומשם ואילך זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו וכו' וסיים וכת' וז"ל בד"א בשאינו אמוד אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המסתפק' להם מוציאים ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותם עד שיגדלו ע"כ. דמוכח מזה דאחר שיגדלו אין שום חיוב על האב לפרנס לכן אפילו אמיד וכ"ש שאר קרובים. לזה הרי כתב שם הב"ש ס"ק ג' וז"ל ברר"י הק' למה כתב דחייב ליתן אותם להם עד שיגדלו הא אפילו אחר שיגדלו חייב לזון אותם בתורת צדקה לא יהא אלא קרוב אחר ובמ"ש בי"ד סי' רנ"א. ותירץ עד שיגדלו מסתמא חייב לזון אותם כי עד שיגדלו מסתמא אין בידם לפרנס את עצמם אבל אחר שיגדלו אפשר שיפרנסו את עצמם ממעשה ידיהם וכו' וברי"ו מ"ש אחר שיגדלו חייב לזון אותם בתורת צדקה כשאר קרוביו אבל עד שיגדלו יש להם יתרון יותר משאר קרוביו ועיין ביו"ד שם מבואר דיורדין לנכסיו וכו' ע"כ. וכעין זה תירץ הכנ"הג שם בהג"הט אות ה' משם מוהרשד"ם דמ"ש הרמב"ם והטור עד שיגדלו מיירי בדאפשר לבנים לעסוק באומנות או סחורה ולפרנס את עצמם דאי לא תימא הכי חייב לזונם אף אחר שיגדלו מדין צדקה וכופין אותו על כך יעויין שם. ובזה יבואו פסקי מרן מוסכמים:

והגם דמצינו שכתב מרן בי"ד סי' שמ"ח ס"ב וז"ל האומר אל תקברוהו מנכסיו אין שומעים לואלא מוציאין מיורשיו וכו' והוא שירשו ממון מאביהם דמש' מזה דאם לא ירשו כלום אינם חייבים בקבורתו לזה כבר תירץ שם הב"הט משם ב"ה דשאני הכא שצוה ואמר אל תקברוהו מנכסיו ומטיל עצמו על הצבור בההיא הוא דאמרי' דאם ירשו הקרובי' חייבים בקבורתו וא"ל ירשו מוטל על הצבור כפי מה שצוה אבל אם לא אמר כלום ולא הניח נכסים חייבים הקרובים ליתן כפי הברכה לצורך קבורה לפי ראות עיני הב"ד אפילו לא ירשו כלום יעו"ש בס"ק ג':

המורם מכל האמור דעל הקרוב הנז' החיוב לפדות את בן אחותו הנז' ולהוציאו מבית הסוהר. וכן היו דנים ב"ד שלפנינו נ"ן הלכה למעשה כשיש לאיזה עני בת שהגיעה לפרק בתולה נשאת היו מחייבים לקרובים של העני לסייע לקרובים לנשואי הבת כל אחד כפי יכולתו ואע"ג דלא אמידי היו מחייבי' אותם לפי ראות עיניהם וכ"ש בנד"ז שהוא פדיון שבוים שקודם לכל דבר אלא שלא ראינו שבא לידם נדון זה כדי לחייב לקרובים:

איברא שאין לחייב לקרוב הנז' אלא ליתן כפי ממונו שאומדין אותו ליתן וכמ"ש ביו"ד סי' רמ"ט אלא דהאומד שאומרין אותו לזה הוא יותר מהצדקה. וכמ"ש בס' בנימן זאב סי' ר"ל שכתב וז"ל בבבא ובכתובות פרק נערה אמרי' רבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מניה ת' זוזי לצדקה ומדקאמר לצדקה משמע רוקא לצדקה אפיק מניה ת' זוזי הא אם היה לענין לפדות שבוי הוה מכפה ליה יותר משום דאמיד הוה ופדיון שבוים גדולה מן הצדקה ע"כ מבואר מדבריו דלפדיון שבויים אומדין אותו ליתן יותר ממה שהיה ראוי ליתן לצדקה:

הן אמת דכפי הנשמע שהשני חובות שנושים הגוים בראובן סך הכל הוא שמונים דורוס והם אומרים שיתפשרו עם הב"ח בדבר מועט בכל חדש ואבי האשה הרי הוא מוכן ליתן מחצית מהפשרה הנז' הגם שהוא פטור מן הדין כמ"ש. א"כ לפ"ז החיוב מוטל על הקרוב הנז' לפרוע המחצית האחר שהוא סך מ' דורוס כפי הפשרה שיתפשרו בכל חדש אחר שאינו נותן כל הסך בבת אחת ולהוציאו ממאסרו שזה חדש ימים שאסור שם ואינו כדין להטילו על הצבור כיון שיש לו גואל הראוי לגאול:

אחר הדברים האלה טען הקרוב הנז' שכיון שיכול לפטור עצמו ראובן מהחובות הנז' בעשיית שטר עניות הנקרא בלשונה עאק'יד לעדם א"כ אין לו שום חיוב ליתן שום דבר זולת מה שיצטרך להוציא בעשיי' העאק'יד הנז' ולזה נלע"ד שאין ממש בטענתו זאת יען ידוע הוא שאם יעשה עאק'יד הנז' פסיק ליה חיותיה כי בדיניהם אם יראה הב"ח שום דבר בידו יוציא ממנו כל מה שימצא תחת ידו ואזי יצטרך בר מינן להתפרנס מהצדקה ויהיה מוטל על הקרוב הנזכר כמו שאמרנו ואדרבא יותר טוב לו ליתן מה שכתוב בפנים דבזה יהיה ראובן הנזכר כן חורין לשוטט אחר פרנסתו ויהיה הקרוב הנזכר פטור ממנו ודטבא לית עבדינן ליה. זהו מה שנראה לעניות דעתי בזה. וצור ישראל יצילנו מכל שגיאה ויאיר עינינו במאור תורתו הקדושה כן יהי רצון. הכ"ר החותם פה טיטואן יע"א בעישור אחרון לשבט משנת אלי התאפקו לפ"ק:

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה