ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
שאלות ותשובות יורה דעה · סימן סו
שאלה ראובן כתב בכתב ידו בזה הלשון אני חתום מטה מסכים ומתנדב נדבה לשם כך וכך בכח"ו מדח"ב ע"י הפקיד פלוני לחלק לת"ח הלומדים וימשך הפרס מכאן ע"ס זמן מה וחתם שמו ע"ז וכעת בתוך הזמן נלב"ע וחלי"ש והניח אשתו ובניו קטנים אם חייבים היורשים לפרוע נדר אביהם מפני אמירתו לגבוה וכו':
הובא לידי השאלה הנזכר ומה שפסקו עליה שני נתרות הזהב ישמרם השו'אל לחייב ליורשים לקיים מה שנדר אביהם הנז' ועדיין יש לחקור חקירה אחת אם זכה ההקדש ע"פי הכתב הנז' דאפשר שלא הוציא בפיו הנדר הנז' כי אם ע"י הכתב הנזכר ומקרא מלא דבר הכתוב ככל היוצא מפיו יעשה וגם ההיא דרשה דדרשינן בפיך זו צדקה דנראה מזה דדוקא אם הוציא הנדר בפיו חייב לקיים נדרו אבל אם כתב בכתב ידו כל שאינו בלשון חיוב לאו נדר הוא. ודוגמא לזה מצאנו ראינו שפסק הרב ת"ה והביאו מור"ם בהגה בי"ד סי' רל"ב וז"ל וכן מי שהודה ברבים או כתב עליו שטר והודה בו שנשבע ואומר אח"כ שלא נשבע ונותן טעם למה אמר שנשבע נאמן וכ"ש אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו ע"כ. וכ"פ בתשובותיו סי' פ"ג וק"ח יעו"ש וכ"פ מרן בתשובת אבקת רוכל סי' קצ"ב ועיין ת"הד סי' שכ"ו מהראנ"ח ח"ב סי' ז"ן סמ"ע סי' ע"ג סקי"ז מהרשד"ם י"ד סימן ס'. גם הרב משפטי שמואל סי' קנ"ט דשבועה ע"י כתב לאו כלום הוא אם לא הוציא בשפתיו יעו"ש והגם דהרב כנ"הג בח"מ סימן ע"ג בהגהב"י אות י"ב הביא פלוגתא בזה היינו כשחבירו בעל דינו מכחישו ואומר שנשבע אבל היכא דליכא הכחשה נאמן לומר שלא נשבע:
גם הרב חוות יאיר בסי' ט"ז כתב וז"ל אחר העיון נ"ל דלעולם כתיבה לאו כדבור יחשב בשום מקום וכ"ש גבי נדר דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה דדוקא בעי עקימת פיו ע"כ. עיין מטה שמעון סימן רי"ב הג"הט אות ל"ד ועיין שמן רוקח סי' כ"ז פמ"א דף כ' ע"ד שמש צדקה י"ד סי' א' אהל יוסף סי' מ"ב נחלת שבעה סי' ח' סי"א אות ב' וכ"כ בס' דברי ריבות משם הרב מהרא"ם בסי' ס"ח גבי שבועה בכתב יעו"ש וכ"כ הכנ"הג בח"מ סי' רי"ב בהג"הט אות מ' משם מהר"ם גאלאנטי גבי מקדיש לעניים דדוקא בפה אבל בכתב אינו כלום יעו"ש. וכ"כ הבה"ט בי"ד סימן ר"ח משם מהריב"ל יעו"ש. ומרן בח"מ סי' רי"ב ס"ח כתב וז"ל קנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום י"א דכיון שגמר בלבו לתת לצדקה חייב ליתן ויש מי שאומר דאע"ג דכתיב כל נדיב לב עולות חולין מקדשים לא ילפינן והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין וכו' הילכך כל שלא הוציא בשפתיו אינו כלום ע"כ וכפי הכלל שמסור בידינו דכל היכא שמביא מרן שני סברות כלשון י"א וי"א הלכה כי"א בתרא א"כ דעת מרן לפסוק דכל שלא הוציא מפיו אינו כלום והגם דמור"ם בהג"ה הכריע וכתב ויש להחמיר כסברא הראשונה וכן פסק ג"כ בי"ד סי' רנ"ח סי"ג וקי"ל דיש לילך אחר הכרעת מור"ם כשמביא מרן י"א וי"א כמבואר בפסקי הא' מ"מ היינו דוק' לגבי הנודר אם צריך לקיים נדרו ולחוש לעצמו או לא אבל לכולי עלמא אין כופין אותו בכך כשלא הוציא בפיו וכמ"ש בהגהת י"ד הנז' יעו"ש:
ומעתה הבא נבא למה שכתב בכתב ידו והתנדב כך וכך בכ"חו לחלק לת"ח הלומדים וכו' אם חייבי' היורשי' להשלים או לא דלפי מש"ל דבמקדיש לצדקה אם כתב בכתב ולא הוציא מפיו דלכ"ע אין יכולין לכוף אותו לשלם א"כ אין בידינו לחייב ליורשים לקיים מה שנמצא כתוב בכת"י אביהם כיון שלא הוציא מפיו ולא יהא אלא ספק אם הוציא הדבר בפיו או לא מספיקא לא מפקינן ממונא מיד היורשים המוחזקים והממע"ה דגם לגבי הקדש אמרינן הכי. ומה שקשה מההיא דספק לקט וכו' מדברי הש"ך בי"ד סי' רנ"ט סקי"ג מתורץ שכתב שם בתוך דבריו דמפרש רבא התם טעמא משום דקמה בחזקת חיוב קיימא דמשמע הא לאו הכי הו"ל ספק ממונא ולקולא ומסיק דספק עניים ספק ממונא ולא ספק אסור יעו"ש ומה שקשה מהתיא בעיא דיש יד לצדקה דפסקינן לחומרא כמ"ש בסי' רנ"ח ס"ב כבר תירץ הכל הט"ז בסי' רנ"ט ס"ק ה' יעו"ש. ובלאו הכי לדעת הרמב"ם ז"ל ההיא בעיא נפשטה באת"ל. באופן שאין כאן שום חיוב על היורשים כיון דלא אתברר לן שהוציא הנדר בפיו כמ"ש וגם לא כתב בכתב שום חיוב כלל:
ובר מן דין הכא בנד"ד אף אם יתברר הדבר בעדים שהוציא ראובן הדבר בפיו אפ"ה אין אנו יכולים לכוף ליורשים לחלק הממון לישיבת כההרי"ע ז"ל דוקא שהרי לא בא מפורש שהקדיש הסך לאותה ישיבה אלא שהתנדב לתת כך וכך בכ"ח ע"י הפקיד פלוני לחלק לת"ח הלומדים הן אמת שאם החכם הפקיד עדין היה קיים כיון שהקדיש על דעתו חייבים היורשים ליתן בידו הסך הקצוב בכ"ח והוא יחלק למי שיראה בעיניו. אבל כיון שהפקיד נלב"ע יכולים היורשים לחלק הממון לת"ח הלומדים שיראה בעיניהם כיון שאביהם הנז' לא הקדיש בפירוש לישיבה פלונית והו"ל ממון שאין לו תובעים וכמ"ש מור"ם בהג"ה בי"ד סי' רנ"ח ס"ה דכשיכולים היורשים לחלק הממון לכל מי שירצו הו"ל ממון שאין לו תובעים יעו"ש. עיין מהר"י אדרבי סי' קנ"ו וגם ההיא דהמרדכי שהביא מור"ם דינא הכי שהרי כתב שינתן המעות ביד היורשים ויודיעם שכך נדר דמוכח מדבריו שאין יכולים לכופם על כך דהו"ל ממון שאין לו תובעים. דאל"ה למה כתב דינתן הממון ביד היורשים ויודיעם וכו' היל"ל דיחלק הממון ע"ד היורשי' ולא ינתן בידם אלא ודאי דכיון דהבחירה ביד היורשים לחלק למי שירצו הו"ל ממון שאין לו תובעים ואין כופין אותם ינתן בידם ויודיעם שכך נדר כדי שיחושו לעצמם ולנשמת מורישם הנודר ויתנו אותם לצדקה שהרי הם חייבים לשמים. אבל לכוף אותם בדיני אדם לא כיון שלא הקדיש לפ' העני בפי'. וא"כ הכא בנד"ד אלו היה מקדיש סתם ללומדי תורה היו חייבים היורשים ליתן ללומדי העיר שדר בה המקדיש כמ"ש מרן שם דהו"ל כאלו פי' ללומדים שבעירו והו"ל ממון שאין לו תובעים. וכן נמי אלו היה הפקיד שהקדיש על דעתו קיים היו חייבים היורשים ליתן בידו כמ"ש אבל עכשיו שהפקיד כבר נלב"ע ולא הקדיש בפי' לבני ישיבה פלונית אלו היה המקדיש קיים היה יכול לומר אני לא הקדשתי ההקדש הנז' אלא בהיות הפקיד קיים כי הוא ישר בעיני ומובטח אני בו כי יעשה הטוב. משא"כ בזולתו והו"ל כשומר שאינו יכול למסור לשומר אחר דאמר ליה אנת מהימנת לי וכו' ולא שייך לומר כאן שבני הפקיד יורשים כחו וינתן בידם דבשלמא אם כבר השליש המקדיש כל הממון ביד הפקיד אמרינן שכבר זכה בו הפקיד לזכות החכמים ובניו יורשים כחו ואין כח ביד היורשים להוציא מידם והו"ל כההיא דכתב מרן בי"ד סי' רנ"א ס"ה דמי שנתן ממון לגבאי לא נשאר לו ולא ליורשיו שום כח בהם יעו"ש. אבל הכא בנד"ד שעדיין לא השליש הממון ביד הפקיד כמובן בדברי השאלה והתשובה א"כ כיון שהפקיד נלב"ע אין יכולים לכוף ליורשים להוציא מידם וליתן ביד הישיבה הנז' מהטעמים הנז"ל. וגם לא שייך בזה ההיא דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו מפקיד דשאני התם דלאו מטעמא דהם נאמנים בעיניו כנפקד אלא כיון שידוע הוא שדרך בני אדם להפקיד ביד אשתו ובניו א"כ כיון שהפקיד בידו ע"ד כן הפקיד שהרי יודע שדרך להפקיד בידם משא"כ הכא בנ"ד רלא שייך האי טעמא מצי המפקיר למימר הפקיד דוק' נאמן בעיני ולא זולתו ועיין במהריט"ץ סי' ר"ל שכתב שם דכשמת הפקיר הותר הנדר לגמרי יעו"ש מלתא בטעמא.
גם מטעם אחר יש לפטור ליורשים דטענינן להו שמא אביהם כבר השליש ופרע כל הסך שנדר ביד הפקיד כדי להספיק ללומדים מדח"ב דלא שייך כאן לומר דהוי תוך זמנו אחר שהחיוב הוא מדח"ב דבשלמא לגבי החכמים הלומדים שייך למימר האי טעמא דודאי לא קבלו כל הסך ע"ס הזמן שהרי הנדר היה ליתן להם מדח"ב ולגבי דידייהו ודאי דהו"ל תוך זמנו אבל לגבי החכם הפקיד לא שייך זה שאין דרך ליתן לו הפרס בכח כיון שהוא במקום רחוק ואין שיירות מצויות ואדרבא יש לומר שמא נתן בידו כל הפרס והוא יתן ללומדים מדח"ב וכיון דאלו היה אביהם קיים והיה טוען טענה זו היה נאמן כיון דלא שייך לגבי הפקיד תוך זמנו אנן טענינן להו ליתמי כך.
ועל מ"ש החכם כמוהר"י נר"ו דאין לנו לטעון ולומר שמא נשאל על נדרו ומטעמא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי כההיא דנאנסו וכו' הן אמת דמדברי מרן שכתב בסי' ק"ח בסברא קמייתא בסתם דלא טענינן להו נאנסו וי"א שטוענים להם נאנסו וכפי הכלל המסור בידינו בדברי מרן דכשהביא סברא קמייתא בסתם ואח"ך י"א הלכה בסתם. מ"מ הרי מצינו בספר התקנות בתשו' שאלה למוהריב"ע ומהר"ר יעב"ץ ורבנים דעמייהו להלכה ולמעשה כסב' י"א מטעמא דכיון דאפוקי ממונא הוא המע"ה וכ"ש שהרב ש"ך פוסק דטענינן להו נאנסו אע"פ דלא מצי המוריש למטען החזרה מטעם הנאמנות ושכן היו נוהגים ב"ד הצדק שלפניהם יעו"ש. גם בספר משחא דרבותא ח"א בח"מ סי' רצ"ז דף כ"ד ע"ג הביא משם כמה פוסקים. דטענינן ליתמי מלתא דלא שכיחא יעו"ש:
הכלל העולה דחזרנו על כל הצדדים ולא מצינו מצד הדין שום זכייה להני ת"ח הלומדים יש"ץ לחייב ליורשים ליתן להם הפרס הנז'. ומ"מ הטוב והישר בעיני אלהים ואדם והעצה היעוצה להני יורשים להשלים כל מה שכתב אביהם בחתימת ידו להספיק הפרס להת"ח הנז' לעשות נח"ר לנשמתו ובשכר זאת אל חי צורנו יריק עליכם ברכה על בלי די וישמרם וינצרם יעזרם ע"ד כבוד שמו כי"ר וחתום ע"ז כמוהרמ"ה נר"ו: