ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
שאלות ותשובות יורה דעה · סימן נט
שאלה ראובן משכן ביתו ביד שמעון במשכנתא דסורא והעמיד לו שוכר ללוי לפרוע לו בשכירות המשכונה סך כ"וכ בכל חדש כימ"ה הן סגורה הן פתוחה וגו' וראובן הממשכן היה דר בבית ואחר עבור זמן מה מכר ראובן קרקע הבית הנז' לגוי אחד ונשארה לו החזקה. ונשאר ראובן דר בבית ומעלה שכירות הקרקע לגוי. והן היום תבע שמעון בע"ה ללוי השוכר לפרוע לו כל הפירות שעלו מיום הודאת השטר מש' עד היום. ולוי השיב שאין לו לפרוע רק מה שעלה מהפירות מיום הודאת המשכונ' עד אותו יום שנמכר הקרקע לגוי יען שמאותו יום שנמכר הקרקע לגוי פקע השכירות ואין עליו שום חיוב דקרקע אין כאן שכירות אין כאן. והגם שנשארה החזקה לזכות בעל הקרקע סוף סוף טוען לוי שהוא לא נתחייב באותו סך של השכירות רק על סמך הקרקע והחזקה שבזה לא היה מפסיד כלום מכיסו כיון שהקרקע היה מוציא אותן הפירות ואדעת' דהכי נתחייב בשכירות אבל עכשו שנמכר הקרקע לגוי והחזקה אינו מוציא כל אותן הפירות אין לו לשלם מכיסו. ואף הפירות ששוה החזקה טוען לוי שאין עליו שום חיוב יען שהוא לא שכר מבע"ה אלא הקרקע עם החזקה אבל עכשיו דאזל ליה הקרקע אין רצונו בחזקה לבדה והא למה זה דומה למי ששכר קרקע מחבירו לזמן ומכר המשכיר מחצית ממנו לגוי בתוך זמן השכירו' האם נאמר שחייב המשכיר לדור בחצי הקרקע ולשלם המשכיר שכירות המחצית בע"ך שהרי יכול לו' לו השוכר אני לא שכרתי ממך כ"א כל הקרקע ועכשיו שפקע המחצית גם המחצית האחר אין רצוני בו אוף הכא נמי דכוותה. יורנו מ"ן אם יש שום פטור ללוי מהשכירות או לא:
תשובה לכאורה היה נראה לומר דאין שום חיוב על לוי לפרוע שום שכירות למן היום שנמכ' הקרקע לגוי דכיון שהגוי גובה השכירו' מהקרקע הו"ל כנפל דא דאזדא לה המשכו' וחיוב השוכר ואף הפירות שמוציא החזקה אין עליו שום חיוב לפורעם שהוא לא שכר כי אם הבית שלם קרקע וחזקה ואדעתא דהכי נתחייב בשכירות ולא רביע הבית העולה בחזקה. אבל אחר ההתבוננו' נראה דחייב השוכר בכל פירות המשכונ' ואף מה שעלה אחר שנמכר הקרק' לגוי דכיון דהממשכן הוא שמכר לגוי וגם הוא דר בחצר א"כ המכירה כמאן דליתא דמי ומעשה קוף בעלמא. דאחר שכבר משכנו ושעבדו ביד שמעון אין לו מה למכור לגוי וגם הפירות שנותן לגוי בעד שכירות הקרקע כאלו נותנם לו בחנם אחר שבדיננו אין לגוי הקונה שום זכייה בקרקע רק אחר שיפדה אותו מיד שמעון וכל עוד שהוא ממושכן בידו אין לגוי שום זכות בו והגע עצמך אם היה מוכרו לישראל ודאי דאין לישראל הלוקח שום זכות בפירות הקרקע רק אחר פדיון המשכונה אבל כימ"ה הפירות הם של בעל המעות שהרי משכונה דידן שהיא דסורא הו"ל כמכורה לפי' כימ"ה וכשפודה מידו הממשכן הו"ל כאלו חוזר ומוכרה לו. ואחר שבדיננו עדיין הקרקע ברשות שמעון בע"ה ליהנות מפי' א"כ כל מה שדר בו ראובן עד היום חייב לשלם ללוי השוכר השכירות ואחר שכן אכתי לא פקע חיוב השכירות מלוי כיון שראובן חייב לשלם לו השכירות אחר ששכורה ביד לוי כימ"ה והשכירות שנותן ראובן לגוי הוא בחנם כי הוא גרם קללה לעצמו ולא דמי לנפל הבית דאזדא לה השכירות לגמרי אבל הכא בנד"ד שהקרקע בקיומו עומד ושכור ביד לוי כימ"ה חייב ראובן לשלם ללוי כל דמי השכירות ואם כן עדיין החיוב מוטל על לוי לשלם לשמעון כל הפירות שעלו עד היום אחר שעדיין החיוב של ראובן הדר במקומו עומד:
ויש להביא ראיה לזה ממ"ש מרן בי"ד סי' קע"ב ס"ה וז"ל גוי שמשכן חצרו לישראל וחזר הגוי ומכרה לישראל אחר אין הממושכן חייב להעלות שכר לישראל מעת שקנה הישראל אלא דר בחצר בלא שכר עד שיחזיר לו הגוי את המעות שי"ל על חצר זו שהרי הוא ברשות הממושכן בדיניהם עד שיתן מעותיו ויסתלק ע"כ הרי מבואר דכשהקרקע ממושכן אין ללוקח שום זכייה בפי' עד שיפדה בעל הקרקע המשכונה והפירות הם ברשות בעל המשכונה. ומ"ש מרן הטעם שהרי היא ברשות הממושכן בדיניהם דמשמע דבדיננו אינו ברשות הממושכן אלא ברשות הלוקח היינו כיון שבעל הקרקע היה גוי והמשכונה שמשכן ביד ישראל היא רבית דהיינו שנתן לו הקרקע בתורת משכון שיאכל פירותיו עד שיפרע לו מעותיו. דבנדון זה אם היה הישראל בעל הקרקע אסור לאכול הפירות כמשז"ל המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם. וא"כ אם מכרה הממשכן לישראל זכה הלוקח בפירות כיון שלא היו ברשות המלוה. וה"ט שכתב מרן דהכא שבעל הקרקע הוא גוי כיון דבדיניהם עדין הוא ברשות בעל המש' עד שיתן לו את מעותיו מותר הישראל לא לאכול הפירות. וכ"כ שם הש"ך ס"ק ל' וז"ל אפילו היה על הקונה לפדותו מותר לפי שבדיניהם הרי היא כמכורה עד שיהא נפרע ולא יהא יפה כחו מכח הגוי וכשפודה אותה הרי המלוה כחוזר ומוכרה לו ע"כ. וכ"כ הט"ז שם משם הב"י יעו"ש:
ומקור דין זה הוא מההוא עובדא דפ' איזהו נשך דרב מרי בר רחל משכן ליה ההוא נכרי ביתא והדר זבנה לרבא ורצה רב מרי להעלות שכר הבית לרבא דהוה ס"ד כיון שהיה מוטל על רבא לפדותו הו"ל כלוה ישראל דאסור המלוה לאכול הפירות ולזה השיב לו רבא אי הוה ידענא דהוה ממושכן ליה למר לא הוה זביננא לה השתא כדיניהם עבדינן לך כל אימת דלא מסלקי ליה בזוזי לא שקיל אגר ביתא אנא נמי לא שקילנא מנך אגר ביתא עד דמסליקנא לך בזוזי. ור"ל שהגם שבדיננו לא היה יכול לאכול הפירות כיון שהיה מוטל על הישראל הלוקח לפדותו והו"ל כלוה ישראל דאינו יכול לאכול הפירות מ"מ כיון שבדיניהם אוכל הפירות עד שיפדה הישראל דיינינן ליה בדיניהם כיון שבא מכח הגוי:
נמצא לפי זה כיון שבדיניהם מכורה ביד המלוה כימ"ה וזה ישראל הלוקח בא מכח הגוי דיינינן ליה בדיניהם וחייב לשלם הפירות לבע"ה עד שיתן לו הלוקח את מעותיו. ומנה ילפינן לנ"ד במש' דסורא דהו"ל כמכורה בידו כימ"ה שאם הממושכן מכרה לגוי שבדיננו אין לגוי הלוקח שום זכיה בפירו' עד שיפדה בעל הקרקע המשכונה. וגם בדיניהם הדין כך שאם משכונה זו היתה כתיבה בעש"ג לא היה יכול הגוי הלוקח לגבות הפירות עד שיפדה המשכונה אלא שמפני שהשטרות שלנו הם פסולים לגבי דידהו כי אין אנו נאמנים בעיניהם היינו טע' דמצי הגוי לגבות שכירות הקרקע אכל לפי האמת השכירות שגובה הוא שלא כדין וא"כ הפי' עדיין הם ברשות בע"ה ומה שנותן בעל הקרקע לגוי איהו דאפסיד אנפשיה וחייב לשלם לשוכר כל הפירות וממילא השוכר חייב לשלם לבע"ה הפי' כמ"ש:
וכן מצינו להרב מהר"י עייאש בספר בית יהודה במנהג ארג'יל בדיני המשכונה ס"ט דהמכירה לגוי אינו מפקיע השעבוד וז"ל מי שהיתה לו משכונה על קרקע חבירו והיה הקרקע מוציא שכירות יותר מכדי פירות המש' והלך הלוה ומכרו לגוי ונשארה החזקה ואין בה כדי שיעור הפירות בזה שמעתי ממורי הרב ז"ל אם כשתמכר החזקה יעלה בדמיה יותר מקרן המשכונה ילקח המותר כנגד מה שנפל מהפירות דכיון שהיה הקרקע משועבד לאכילת פירותיו לא פקע אותו השעבוד מעליו ולכך מן הדין נוטלים פחת הפירות מגוף החזקה ולא מטעם קנס בלבד עכ"ל. וידוע הוא שהמשכונה שלהם לאו דסורא נינהו אלא בנכייתא כמ"ש שם ס"ח דהיינו שממשכן לשנים ידועות בנכייתא ואח"ך יחזיר לו הלוה מותר המעות כמ"ש מור"ם בהג"ה סימן קע"ב ובש"ך שם. וכן הוא מבואר בדברי הרב הנז' שם ס"א שכתב וז"ל ולבסוף כשעמד המלוה לגבות הקרן רוצה לגבות גם הפירות וכו' ע"כ דמוכח מזה דבכלות ימי המשכונה כופה המלוה ללוה ליתן לו את מעותיו דהיינו משכנתא בנכייתא. ולפ"ז ביאור דבריו שבס"ט נראה דר"ל שהיה לו מש' על קרקע חבירו בנכייתא לזמן כך וכך והיה הקרקע מוציא שכירות יותר מכרי פירות המשכונה דהיינו שייחד לו פי' שיהנה מהמשכו' כך וכך בכל חדש והקרקע היה מוציא יותר מאותו הסך והמותר היה נשאר לזכות בעל הקרקע באופן שלא היה כאן העמדת שוכר כי אם יחוד פירות שיהנה מהקרקע והיה נהנה ממנו בע"ה הנז' ובתוך זמן המשכונה הלך הלוה ומכר הקרקע לגוי ומחמת כן לא מצא המלוה ממי לגבות פירותיו מאותו זמן של המכירה ואילך אחר שלא היה כאן שוכר שנתחייב בפי' כימ"ה. וכשכלה זמן המשכונה ועמד המלוה לגבות מעותיו מבעל הקרקע הורה הרב ז"ל שאם כשתמכר החזקה יעלה בדמיה יותר מקרן המשכונה יקח המותר כנגד מה שנפל מהפי' מיום המכירה ואילך דכיון שהקרקע היה משועבד לפיכך לא פקע אותו השעבוד ומוטל על החזקה הנשארת ביד הישראל. ולכן מן הדין נוטל הפירות מגוף החזקה ולא מטעם קנס בלבד דר"ל דלאו מטעם קנס מדינא דגרמי שהזיק שעבודו של חבירו אלא מן הדין שעדיין השעבוד על החזקה. ונ"מ היכא שחייב מן הדין להיכא דאינו חייב אלא מטעם קנס כמבואר בסי' שפ"ה. ועיין בש"ך בסי' שפ"ו שהעלה דדינא דגרמי הוא מטעם קנס. מבואר מזה דאף דנמכר הקרקע לגוי עדיין שעבוד המשכונה במקומו עומד וגובה כל פירות המשכונה במושלם. אלא שכיון שבנדון הרב לא יהיה שם העמדת שוכר כ"א יחוד פירות היינו טעמא שכתב שגובה הפירות מהחזקה. ולפ"ז בנ"ד שנתחייב לו השוכר בפירות כימ"ה אף שראובן מכר הקרקע לגוי עדיין שעבוד המשכונה במקומו עומד וראובן בעל הקרקע הדר בבית חייב לשלם ללוי השוכר הפירות שעלו מיום המכירה ואילך ולוי השוכר חייב לשלם לשמעון כל הפירות עד היום:
ועל פי דברי הרב הנז' יכולים אנו לומר דאף אם לא היה דר בבית הממושכן ראובן הממשכן אלא שאדם אחר היה דר בו והיה מעלה שכר ללוי השוכר ואח"כ מכר ראובן הקרקע לגוי והגוי היה משכירו לזולת ומקבל השכירות אפי' הכי חייב לוי לשלם לשמעון כל הפירות שעלו גם אחר המכירה שהרי כיון דבית זה שכור ביד לוי כימ"ה הוי כשלוי דשכירות ליומיה ממכר הוי וכשמכר ראובן הקרקע לגוי שהפקיע זכות הפירות של לוי חייב ראובן לשלם הפירות ללוי מדין מזיק שעבודו של חבירו וכיון שראובן חייב לשלם הפירות ללוי גם לוי חייב לשלם לשמעון הפירות שחייב לו ראובן אחר ששעבוד המשכונה במקומו עומד כמ"ש ואם כן המלוה מותר לאכול הפירות אף אחר המכירה ושאני נפילה ושריפה דאזדו להו הפירות לגמרי לאבוד אבל בנ"ד הפירות הם קיימים ביד לוי לגבות אותם מראובן ואם אין לו לראובן במה לשלם היום מה בכך כיון שחיוב הפי' במקומו עומד על ראובן מוטל החיוב והיום או מחר יהיו לו נכסים ויגבה לוי פירותיו משפר ארע נכסיה. וא"כ גם חיובו של לוי לשמעון כדקאי קאי:
הן אמת שמכאן ולהבא יכול לוי לטעון על בע"ה תן לי הבית ששברתי ממך כי אני רוצה לדור בו ואיני רוצה להשכירו לזולת ואם אין אתה נותנו לי אין אני חייב לך בפירות כי ע"מ כן שכרתי ממך לדור ולהשכיר וכו' ועכשיו שמכרתו לגוי ואינך יכול להוציאו מרשותו פקע השכירות אבל על מה שעבר כיון ששתק לוי ולא תבע מראובן את הבית וראובן חייב לשלם הפי' ללוי מדין מזיק אם כן גם לוי חייב לשלם לשמעון הפירות כמ"ש:
וכל זה דוקא אם שמעון בע"ה השכיר הבית ללוי בקש"מ ונתחו"ג לוי ושכר הבית ממנו בקש"מ לשלם לו הפי' בבח"ו כימ'ה. אבל אם שמעון לא השכיר הבית ללוי אלא שלוי נתח"וג לשלם לשמעון כך וכך בכל חדש כימ'ה שאינו נכנס לחיוב זה כי אם להתיר הרבית דוקא ואין הבית שכורה בידו בזה נראה דאין שום חיוב ללוי לשלם לשמעון מיום המכירה ואילך כי יכול לוי לומר אני לא נתחייבתי בשכירות רק בהיות הבית משוחרר אבל עכשיו שנמכר לגוי איני חייב לשלם דאדעתא דהכי לא נתחייבתי והגם ששעבוד המש' לא פקעא אני לא נתחייבתי רק בהיות הקרקע משוחרר וכיון שפקע החיוב מלוי אין שמעון יכול לגבות הפירות מדין מזיק אחר דאין כאן שוכר והו"ל רבית הבא מיד הלוה ליד המלוה. ועדיין יש להסתפק בדבר כיון שמתחלה היה בהיתר בהעמדת שוכר נוכל לחייב לראובן מדין מזיק ויהיה יכול שמעון לגבות הפירות אחר ששעבוד המש' לא פקעא כמ"ש:
שוב מצינו בפס"ד א' שבא ממתא פ'אס במרחשון תרי"ד שהביאו תשובה אחת מהרב מוהרב"ע זלה"ה בראובן שמשכן ביתו לשמעון והעמיד לו לוי שוכר אח"ך מבר ראובן הבית לגוי וחייב הרב לשוכר לפרוע כל שכירות הקרקע לשמעון: