אור ברסלב
ויאמר יצחק חלק א שאלות ותשובות יורה דעה › סימן נו

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

שאלות ותשובות יורה דעה · סימן נו

סימן נה

שאלה מאת כההר"א לארידו נר"ו

ראובן מכר לשמעון מאה ככרים משקדים מרים על ידי סרסור בסך עשרה דורוס לככר והסרסור היה מתווך בין הקונה והמוכר לפחות מן הסך הנז' ולא נתרצה המוכר לפחות מן העשרה דורוס לככר ולבסוף גמר המקח ביניהם בסך הנז' והפרעון לזמן שלשה חדשים ועשה שטר מכר הנקרא קונטראטו וכתב בו עז"הד שהמוכר מוכר ללוקח הנזכר השקדים הנז' בסך עשרה דורוס לככר הפרעון במעות מזומנים אחר שיקבלם בנכוי שנים למאה או לזמן שלשה חדשים כפי רצון המוכר וכשהביא הסרסור הקונטראטו למוכר וראה כתוב בו כנז"ל אמר לו המוכר מה זה אשר כתבת בנכוי שנים למאה והלא כבר אמרתי לך שהוא בלי שום נכוי ואין רצוני למכור כי אם בעשרה דורוס שלמים לבכר ולא לפחות מהם השיב לו הסרסור עדיין הרשות בידך ומי מחייבך לפחות שהרי כתוב ברצון המוכר ואם אינך רוצה לפחות תעשה כרצונך ואדרבא טיבותא הוא דעבדית גבך דאי את בעי במזומנים את נסיב ואחר זה מסר המוכר ללוקח השקדים והיה הדבר מובן בין הקונה והמוכר שהוא לזמן שלשה חדשים בא ראובן לגבות דמי השקרים משמעון אמר לו שמעון יוודע לך שאין אני משלם לך כי אם בנכוי שנים למאה. ואני ברצון נפשי הייתי משלם לך כל הדמים במושלם ומה אעשה כי ירא אנכי מאי' רבית יען שכתוב בקונטראטו כנז"ל והרי זה דומה למאי דתנן בפ' הרבית מכר לו את שדהו ואמר אם מעכשו אתה נותן לי הרי היא שלך באלף זוז אם לגורן בי"ב מנה אסור ע"כ והכא נמי דכוותה. והמוכר השיב אני מעולם לא נתרציתי למכור בפחות מן העשרה דורוס כלל. וכך היה המכר לזמן שלשה חדשים בלי שום ניכוי וזה כתבו הסרסור מדעתו וע"י פחת לא הייתי מוכר. והלוקח אומר גם אני כמוך לא הייתי חפץ ליקח במעות מזומנים. אבל כיון שכבר כתבו הסרסור קודם משיכה וכבר ראינו אותו אני ואתה ואח"ך משכתי השקדים נמצא דעל דעת כן נגמר המקח שהיא המשיכה ואם יאמרו חכמי ישראל שאין כאן אסור רבית אני מוכן ומזומן לקיים מצות פרעון במושלם עד סוף פרוטה אחרונה. והמוכר גם כן אומר אם יאמרו חכמי ישראל שיש כאן אסור רבית לא אקבל ממך כי אם ע"י פחת שנים למאה. ועתה יורנו רבינו אם נדון זה דומה למאי דאיתא במתניתין ובש"ס ובפוסקים לאסורא או יש לחלק דשאני התם דהדבר תלוי ברצון הלוקח וכיון שאם היו ללוקח מזומנים היה נותן במקח עשרה נמצא דגמר המקח ושוויו הוא עשרה והשנים לתשלום הי"ב הוא אנר נטר. לא כן כשהדבר תלוי ברצון המוכר בנ"ד יש לומר דגמר המקח ושוויו הוא בי"ב ואם יהיה צריך למעות יפחות שנים. או דילמא דאין לחלק ביניהם ומכ"ש בנ"ד דגרע טפי דמתחלה כתוב הפרעון ע"י נכוי שנים למאה ואח"ך כתוב או לזמן ג' חדשים והגם דלשון זה כתבו הסרסור ולא נזכר בשעת תיווך המכר עכ"ז כבר הודעתי שהיה קודם המשיכה זהו מה שראיתי להציע לפני מעכ"ת בקיצור נמרץ שלא להטריח על כת"ר:

נדרשתי מאת ידי"ן כההר"א לארידו נר"ו לחוות דעתי קל'ה כמות שהיא בדין זה. והגם שאין הפנאי מסכים ומה גם בהיות הדבר נוגע לאסור וצריך לזה ישוב הדעת ובימים האלה אנו שרויים בצער מחדרים אימה ה' ברחמיו יסלק חרון אפו מעלינו בכלל עמו ישראל אכי"ר מ"מ לעשות רצונו חפצתי ודחקתי עצמי להתבונן בדין זה ונשאל מאל עוזר יעזרנו לכוין אל האמת אכי"ר:

והנה כדי לברר דין זה צריכין אנו תחלה להזכיר הספקות שיש להסתפק בדין זה ואח"כ נבאר מה שנוגע לענין דינא בס"ד:

הספק הא' כבר בא מבואר בדברי החכם הנז' נר"ו דמה שאסרו חז"ל במוכר סחורה לחבירו ופירש אם מעכשיו הרי היא לך ביו"ד ואם לאחר זמן הרי היא בי"ב. האם נאמר דהיינו דוקא כשתלו הדבר ברצון הלוקח שאם יביא לו הלוקח במעות מיד חייב המוכר לקבלם ממנו לערך יו"ד משא"כ כשתלו הדבר ברצון המוכר בנ"ד שאף שאם יביא הלוקח המעות במזומנים אם לא ירצה המוכר לקבלם בנכוי אינו יכול הלוקח להכריחו וימתין עד סוף הזמן ויגבה ממנו הסך במושלם דהו"ל כאלו מכר לו בסתם לזמן. וכיון דתלו הדבר ברצון המוכר שאם יוצרך למעות ינכה לו הו"ל כאלו מוחל לו מדמי שיוויו או דילמא לא שנא ובכל גוונא אסרו:

הספק השני אי אמרינן דמה שאסרו חז"ל במפרש וכו' היינו דוקא במעלהו שיפרע לו אחר זמן יותר ממה ששוה עכשו לקנות במזומנים שאם לא היה מפרש אם מיד בכך וכך וכו' רק היה מוכר לו בסתם לזמן אפילו מעלהו יותר משוויו היה מותר כיון שאין שומתו ידועה ואין לו שער ידוע כמ"ש מרן בסי' קע"ג בזה דאסרי רבנן במפרש אחר דהוי הוכח' שבשביל המתנת המעות מרבה לו וכן נראה לכאורה מלשון מרן ז"ל שם שכתב וז"ל מותר למוכרו ביוקר לפרוע לזמן פלוני ובלבד שלא יאמר וכו' ע"כ דנראה דע"מ שמוכר לו ביוקר קאי דאסור במפרש משא"כ בדבר שאפילו במזומנים לא ימצא לקנותו בפחות מי"ב בזה יכולים אנו לומר דאפילו במפרש מותר כיון שלא העלהו על שוויו בשביל המתנת הזמן ומה שאומר לו במזומנים בפחות הו"ל כמחילה או דילמא דלא פלוג רבנן בזה ובכל גוונא במפרש אסור ומה שכ' מרן למוכרו ביוקר לגופיה אצטריך להתיר כשאינו מפרש דוקא:

עוד יש להסתפק בנדון שלפנינו דלצד שנאמר דבמפרש לא פלוג רבנן בין תלו הדבר בבחירת המוכר או בבחירת הלוקח דבכל גוונא אסור מ"מ יש לומר דהיינו דוקא כשהמוכר פירש התנאי להדיא אבל הכא בנדון דידן שמתחלה היה התיווך בעשרה דורוס שלמים לככר לזמן והסרסור כתב בקונטראטה תנאי זה מדעתו ואדרבה כשראה המוכר הקונטראטה צווח על הסרסור על תנאי זה אלא שכשהשיב לו הסרסור שהדבר תלוי ברצונו וכו' שתק. אם נאמר בכגון זה שתיקה כהודאה והו"ל כאלו פירש התנאי להדיא או דילמא דשתיקה זו לאו כהודאה וממילא יכול לקבל אחר הזמן לערך העשרה שלמים:

הספק הרביעי דלצד שנאמר בנדון זה דשתיקה כהודאה והו"ל כאלו פירש התנאי להדיא. באופן דאסור ליקח אחר הזמן לערך היו"ד שלמים. אם יכול המוכר לומר ללוקח לאחר הזמן עכשו שאין אתה נותן לי לערך היו"ד דורוס שלמים לככר החזר לי מקח כי אני לא מכרתי לך לזמן הזה כי אם על דעת לגבות הסך הנז' שלם. או דילמא דהמקח קיים ויפרע לו בנכוי שנים למאה בעל כרחו של מוכר. אלה הם הספקות שיש להסתפק בנדון זה וכדי להתיר אלו הספקות צריכים אנו לירד למקור הדין שממנו נובע דין זה:

תנן בפרק איזהו נשך וז"ל מרבין על השכר ואין מרבין על המכר כיצד השכיר לו את החצר ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשרה סלעים לשנה ואם של חדש בחדש סלע בחדש מותר. מכר לו את השדה ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא באלף זוז ואם לגורן בי"כ מנה אסור ע"כ במשנה. ואמרינן בגמרא מ"ש רישא ומאי שנא סיפא רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והאי כיון דלא מטא זמניה למגבא לאו אגר נטר לי הוא משו"ה הוא דשוי הכי והאי דקאמר ליה אם מעכשיו אתה נותן לי היא שלך בעשר סלעים לשנה אוזולי הוא. דקא מוזיל לגביה. וסיפא כיון דזביני נינהו בעי למשקל זוזי מהשתא הלכך אגר נטר הוא לי ואסור ע"כ בגמרא. ופירש"י ז"ל וז"ל שכירות אינה משתלמת מן הדין אלא לבסוף. סוף הזמן. הלכך כי שקיל מניה סלע לחדש דהוו להו י"ב סלעים לשנה אין זה שכר המתנת המעות כי לא נתחייב לשלם השכירות עד סוף החדש והאי דאמר ליה אם מעכשיו הרי הוא לך בעשר סלעים אי הוה מקדים ליה הוה מחיל ליה מדמי השכירות ומיגר ליה בפחות משוייה. אבל סיפא גבי מכר משמשך המקח דינו לתת המעות וכי אמר ליה אם תתן מעכשו הרי הוא לך באלף זוז הן הם דמיה וכי מטפי עלייהו לגורן שכר המתנת מעות הוא עכ"ל.

גם הרב הנמקי פירש שם וז"ל בעי למשקל זוזי מהשתא בשעה שמשך המקח ומה שתובע לו עכשיו הוא שוייו ודמיו שהרי דינו ליתן לו מעותיו על כרחו הלכך כי ממתין עליהם לגורן ביותר שכר המתנה הוא עכ"ל:

מבואר יוצא דמה שהתירו גבי שכירות במפרש ץ אם מעכשיו וכו' היינו משום דמן הדין שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וכיון שאין המשכיר יכול להכריח לשוכר ליתן לו שכירות כל השנה מיד כי אם מדי חדש בחדשו סלע לחדש א"כ דמי השכירות הוי י"ב סלעים לשנה דהיינו סלע לחדש ומה שאמר לו אם תתן לי מיד הרי הוא בעשר סלעים לשנה הו"ל כאלו מאל לו בשני סלעים ומשכיר לו בפחות משיווייו בשביל שמקדים לו המעות דאין בזה חשש איסור. משא"ך גבי מכר דמיד שמשך הלוקח הסחורה חייב ליתן לו את דמיה א"כ כשאמר לו אם מעכשיו ביו"ד גלה אדעתיה שדמי שיוויו הוי יו"ד אחר שאין שומתו ידועה ובלאו הכי חייב לפרוע לו מיד וכשאמר לו אח"ך אם לגורן בי"ב הו"ל מוסיף על שוויו בשביל המתנת המעות ולכן אסרי רבנן:

ועפ"י הדברים האלה הותר לנו הספק הראשון אם מה שאסרו במפרש היינו דוקא כשתלו הדבר ברצון הלוקח אבל כשתלו ברצון המוכר לא דלפי הטעם שאסרו גבי מכר במפרש כיון דמשעה שמשך חייב הלוקח מן הדין ליתן המעות מיד א"כ כשאומר לו אם מעכשיו ביו"ד הרי גלה אדעתיה דשווי המקח הוא יו"ד כיון דבלאו הכי חייב ליתן המעות מיר וכשאומר לו אח"ך לזמן בי"ב הו"ל שכר המתנת המעות ואסור דלפ"ז אף אם תלו הבחירה ברצון המוכר בנ"ד מה יושיענו זה אחר שאם ירצה לתבוע לו הממון מיד צריך לנכות לו שנים למאה כמ"ש נמצא דגילה אדעתיה שווי המקח וכשאומר לו לזמן שלשה חדשים ביו"ד שלמים לככר הו"ל אגר נטר ואסור:

וכן נראה מדברי הרב מש"ל בפ"ח מה' מלוה שהביא תשובת מהרשד"ם ז"ל וז"ל נשאל מהרשד"ם בחי"ד סי' ס"ט על ראובן שמכר סחורה ללוי לזמן בתנאי שחייב לוי לחתוך הדיטה תוך שני חדשים בכך למאה. ועתה בהגיע זמן שני חדשים בא ראובן לתבוע מלוי יחתוך הדיטה וטוען שאין לו מעות לחתוך הדיטה. אם המקח קיים או לא. כיון שלא קיים לוי תנאו. או אם לא יחתוך הדיטה בתוך הזמן מה יפרע לוי. והשיב דאע"ג דקי"ל המקח שנעשה באסור המקח קיים וכו' שאני הכא שהיה בלשון תנאי וכיון שלא קיים תנאי המקח בטל. וא"כ מחוייב לוי לחתוך הדיטה או יחזיר המקח שלקח ע"כ. וכתב ע"ז הרב מש"ל ז"ל וז"ל ונראה דאף אם לא היה בלשון תנאי כל שתלה הדבר בבחירתו שאם ירצה יקח לזמן א' בדמים מועטים יכול לכוף את הלוקח שיפרע לזמן אחד בדמים מועטים דבהא ליכא שום אסורא ודוקא היכא שתלה הדבר בבחירת הלוקח אז לא יכול לכופו לזמן א'. ובזמן השני לא יפרע כי אם לפי הפסיקא של זמן ראשון מטעם רבית ונראה שאף הרב מודה בזה ולא הוצרך לטעמא דתנאי אלא לומר שאם לא חתך הדיטה המקח בטל ויכול הלוקח לתת בזמן השני ואין בזה משום רבית דכיון דאיכא תנאי והמקח בטל נמצא שעתה מחדש קונה הלוקח והמוכר יכול ליקח י"ב כמו שמוכר בסתם וכמ"ש בסוף דבריו עכ"ל:

ביאור הדברים שהרב מהרשד"ם נשאל שני דינים א' אם מחויב לוי לחתוך הדיטה לזמן ב' חדשים או יחזיר המקח שלקח:

ב' אם לא יקיים התנאי הנז' לזמן הנז' ונשאר המקח ביד הלוקח אם יכול לפרוע לזמן הב' י"ב או דוקא יו"ר בזמן הראשון וע"ז השיב הרב דיכול לכופו לזמן הראשון לחתוך הדיטה ויפרע יו"ד ואם לא ירצה הלוקח חייב להחזיר מקחו ואם באולי עבר הזמן הא' ולא קיים הלוקח התנאי הנז' המקח בטל מחמת שלא נתקיים התנאי וא"כ יכול לפרוע לזמן השני י"ב אחר שנתבטל המקח והו"ל כאלו מוכרו לו עכשיו בי"ב. וע"ז צדד הרב מש"ל בדבריו דלענין הדין הא' לכופו לזמן הא' לחתוך הדיטא לא היה צריך לטעם התנאי דכיון שתלה המוכר הדבר בבחירתו שאם ירצה יתבענו לזמן הא' יו"ד ממילא יכול לכופו לפורעו לאותו הזמן אפילו לא היה בלשון תנאי דדוקא כשתלה הדבר בלשון הלוקח שאם יביא הלוקח המעות לזמן הא' יגבה ממנו יו"ד אזי אינו יכול לכופו לפורעו לזמן הראשון וממילא גם לזמן השני אינו יכול לגבות י"ב. אבל הכא שתלה הדבר ברצון המוכר יכול לכופו לפרוע לזמן א' אפילו לא היה בלשון תנאי ולכן הכריח הרב דלא הוצרך מהרשד"ם לטעם התנאי אלא לענין הדין השני דוקא שאם לא פרע הלוקח לזמן הא' המקח בטל וממילא יכול לגבות לזמן השני י"ב כיון שהיה בלשון תנאי וכשלא נתקיים התנאי נתבטל המקח והוי כאלו קונה עכשיו מחדש בי"ב. נמצא לפי זה שאם לא היה בלשון תנאי אף שתלה הדבר בבחירתו של מוכר שאם ירצה יתבענו לזמן הא' יו"ד לא היה יכול לגבות ממנו אחר זמן י"ב שהרי נדון הרב מהרשד"ם ז"ל היה לרצון המוכר שהיה צריך למעות לזמן הב' חדשים לפרוע הב"ח ואפי' הכי הוצרך הרב לטעם התנאי כדי שיתבטל המכר לשיוכל לגבות אחר הזמן הב' י"ב דאי לאו הכי לא היה יכול לגבות י"ב כמ"ש:

ואף שכת' הרב מש"ל וזל כל שתלה הדבר בבחירתו וכו' יכול לכוף את הלוקח שיפרע לזמן א' בדמים מועטים דבהא ליכא שום איסורא וכו' ע"כ. אינו ר"ל דכשתלה הדבר ברצון המוכר ליכא אסורא אפילו לגבות לזמן הב' י"ב דאי הכי למה הוצרך בנדון דמהרשד"ם ז"ל לטעם התנאי כדי שיוכל לגבות אחר זמן י"ב והלא היה הדבר תלוי ברצון המוכר כמ"ש. אלא מ"ש הרב דכשתלה הדבר ברצון המוכר יכול לכוף את הלוקח וכו' דבהא ליכא אסורא היינו לענין הדין הא' של הרב מהרשד"ם ז"ל דבזה לא היה צריך הרב לטעם התנאי ולא שייך בזה שום אסור אבל לענין לגבות לזמן הב' י"ב אין חלוק בין תלוי ברצון המוכר או ברצון הלוקח דבכל גוונא אסור כמ"ש. ומה שסיים אח"ך וכתב וז"ל ודוקא היכא שתלה הדבר בבחירת הלוקח אז לא יכול לכופו שיפרע לזמן א' ובזמן הב' לא יפרע אלא כפי הפסיקא של זמן הא' וכו' ע"כ. זה שכתב בזמן הב' לא יפרע וכו' אינו ר"ל דבחלוקה זו דוקא שתלה ברצון הלוקח הוא דאינו יכול לגבות י"ב דזה א"א לאומרו כמ"ש אלא ר"ל דלענין הדין הא' אם יכול לכוף ללוקח לפורעו בזמן הא' או לא בזה יש חלוק היכא שתלה הדבר ברצון המוכר או ברצון הלוקח דדוקא היכא שתלה הדבר ברצון הלוקח אז לא יוכל לכופו שיפרע לזמן הא' אבל מ"ש ובזמן הב' לא יפרע אלא כפי הפסיקא של זמן הא' אלא דבחלוקה א' שתלה הדבר ברצון המוכר יש חלוק בין זמן א' לזמן ב' דבזמן הא' עכ"פ יכול לכופו לפורעו יו"ד ואם לא תבעו לזמן הא' איהו דאפסיד אנפשיה שאינו יכול לתובעו לפרוע לו לזמן הא' יו"ד וגם לזמן הב' אינו יכול לתובעו י"ב כמ"ש:

נמצינו למדין דמאי דאסרי רבנן במפרש לגבות אח"ז י"ב אין חלוק בין תלוי הדבר ברצון הלוקח או ברצון המוכר דבכ"ג אסור לקבל אחר הזמן בדמי היוקר והותר הספק הא':

ולענין הספק השני אם מה שאסרו במפרש היינו דוקא אם היה מוצא הסחורה שלקח במזומנים ביו"ד דכשאומר לו לזמן בי"ב נראה לעין כל דבשביל המתנת המעות הוא מרבה לו אבל אי אפילו במזומנים לא היה מוצא כי אם בי"ב אזי אפילו במפרש מותר כיון שאינו ניכר שמרבה לו בשביל המתנת המעות מ"מ הרי עכ"פ לפי טעם האיסור שכתבו גבי מכר במפרש כיון דמשעת משיכה הוי דינו ליתן המעות. וממילא כשא"ל מעכשיו ביו"ד גלה אדעתיה שזהו דמי שוויו וא"כ כשאומר לו אח"ך בי"ב הוי שכר המתנה. דלפי טעם זה מה לי אם היה מוצא אותה במזומנים ביו"ד או בי"ב דכיון דאין שומתו ידועה ואין לו שער ידוע הרי עכ"פ לגבי מוכר זה הוי שוויו יו"ד אחר שא"ל אם מכעשו הרי הוא לך ביו"ד ובלאו הכי היה חייב ליתן לו הדמים מיד וכשאומר לו ולזמן פלוני בי"ב הוי אגר נטר. וא"כ אפילו לא היה מוצא לקנות אותה במזומנים כי אם בי"ב אפ"ה אסור במפרש כיון דלגבי זה המוכר הוי שוויו יו"ד כמ"ש:

ואין להקשות ממ"ש מרן שם ס"ב וז"ל היו לו פי' שאם ירצה למוכרם בשוק וליקח דמיהם מיד מוכרם ביו"ד ואם תבע אותם הלוקח לקנותם ויתן המעות מיד יקנה אותם בי"ב הרי זה מותר ע"כ. והרב בעל הלבושים ז"ל התיר בזה אפילו במפרש שכתב שם וז"ל יכול לומר לא' אם תרצה לתת לי מעות מיד הרי לך בעד יו"ד ואם לא תתן לי מעות רק לזמן פלוני לא אתן לך רק בי"ב שהרי גם אם היה הלוקח בא לביתי היה לוקחה בעד י"ב ונותן לי מעותי בי"כ וכו' ע"כ. הרי דכיון שאם היה בא הלוקח לקנותו היה נותן בעדו י"ב מותר לומר לו אם תתן לי עכשיו ביו"ד וכו' אף אנן נמי נימא דדבר שלא ימצא לקנותו במזומנים כי אם בי"ב מותר אף במפרש. הא ליתא דשאני הכא גבי פירות דיש להם שער ידוע כמ"ש ז"ל אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער אמטול הכי פירות אלו שיש להם שערים דהיינו במוכר בשוק השער שלהם הוא יו"ד וכשבא הלוקח לקנותם מוכרם בי"ב היינו טעמא דאמרינן דאפילו במפרש מותר כיון דאינו ניכר דהוי אגר נטר שהרי אם היה בא הלוקח לקנותם היה נותן י"ב מיד שזהו שוויים ושער שלהם לכל מוכר ולוקח. אבל בדבר שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידועה וכל אחד מוכר כאשר ימצא א"כ בשאומר לו זה המוכר תפרע לי מיד ביו"ד גלה אדעתיה דלגבי דידיה זהו שוויו אחר דבלאו הכי חייב הלוקח ליתן לו המעות מיד והגם דמוכרים אחרים אינם מוכרים פחות מי"ב אפילו במזומנים. מ"מ הרי מוכר זה נתרצה למכור במזומנים ביו"ד וזהו הוי שוויו. ואם כן כשאומר לו לזמן בי"ב אסור לגבות אחר זמן י"ב דהוי אגר נטר כמ"ש:

ומה גם דמדברי מרן בב"י ז"ל נראה דדין זה דפירות מיירי במוכרים בסתם לזמן ולא כמפרש וכן העתיק דבריו הרב הש"ך סק"ז שם יעו"ש. והגם דיש לדוחה לדחות ולומר דמ"ש מרן ז"ל דין זה בסתם היינו שהעתיק לשון הרמב"ם ז"ל בכתבו וכלשונו והרמב"ם ז"ל לא ס"ל כטרשא דרב נחמן שהרי פסק בפ"ח מהלכות מלוה דאפילו דבר שאין שומתו ידועה אסור למוכרו ביותר משוויו לזמן וכמבואר בב"י ז"ל סי' הנז' היינו טעמא שכתב מרן ז"ל דין זה בסתם ולא במפרש דאפילו הרמב"ם ז"ל דמחמיר בטרשא דרב נחמן מודה בנדון זה דמותר למוכרו בי"ב לזמן ואפשר דבמפרש יהא אסור להרמב"ם דנחתינן חד דרגא. אבל לסברת מרן מיהא דפסק כרב נחמן אמרינן דאפילו במפרש יהיה מותר כמ"ש הלבוש ונילף מנה לנ"ד. מ"מ לפי החלוק שכתבנו דבנדון זה דפירות איכא טעמא רבא להתיר אפילו במפרש זכינו לדין דבדבר שאין שומתו ידועה כ"ע יודו דאסור במפרש אפילו לא ימצא לקנות במזומנים כי אם באותה שומא שמכרה לו לזמן כמ"ש:

ואין לחלק ולומר דע"כ לא אסרינן במפרש אלא דוקא כשאמר לו בתחלה אם מעכשיו הרי הוא לך ביו"ד ואח"כ אמר לו אם לזמן בי"כ כלשון המשנה דכשאמר לו בתחלה ה"ה לך ביו"ד גלה אדעתיה דזהו שוויו כמש"ל וממילא כשא"ל אח"כ אם לזמן בי"כ הו"ל שכר המתנה ואסור אבל היכא שמתחלה ובראשונה הותווכו על המקח בי"ב לזמן ואח"כ א"ל אם תתן לי מעכשיו במזומנים ה"ה לך ביו"ד אע"פ שהאמירה מירה היתה קודם המשיכה יכולים אנו לומר דמותר לגבות אח"ז י"ב וליכא למימר טעם האסור דשוויו הוא יו"ד שהרי הותווכו ביניהם מתחלה בי"ב דבזה גלי אדעתיה דשוויו הוא י"ב וא"כ כשאמר לו אח"כ אם תתן לי עכשיו הרי הוא לך ביו"ד הו"ל כאלו מחל לו מדמי שוויו ומותר לגבות אחר זמן י"ב. ואף את"ל דאין לחלק בזה ואפילו הותיוכו בתחלה בי"ב אסור לומר לו אח"כ הרי הוא לך ביו"ד כיון שהוא קודם המשיכה ואם אמר לו כן אסור לגבות אח"ז י"ב. מ"מ עדיין יש לחלק ולומר דהיינו דוקא אש אמר לו בלשון הרי הוא לך כלשון המשנה דמלשון זה מוכח דזהו שוויו אבל היכא שהותווכו מתחלה בי"ב לזמן ואח"כ א"ל אם תפרע במזומנים אנכה לך כ"וכ בנד"ד נימא דאין בזה אסור כיון שלא אמר לו הרי הוא לך אלא אנכה לך דהיינו אנכה לך מדמי שוויו. הא לאו מלתא היא דכיון דשני האמירות היו קודם משיכה לו יהא שהותוונו מתחלה לזמן בי"ב הרי כיון שהוא קודם משיכה יכול לחזור בו ולבטל הפסיקא ואם כן כשאמר מר לו אח"כ אם תפרע לי במזומנים אנכה לך כך וכך הרי נתבטלה הפסיקא הא' ופנים חדשות באו לכאן שאם יתן לו במזומנים ינכה לו כ"וכ דכיון שהוא קודם משיכה ומן הדין חייב ליתן לו המעות מיד הו"ל כאלו דמי שוויו הוא בנכוי הנז' וא"כ אסור לקבל אח"ז י"ב דהוי שכר המתנה ואין היתר במפרש אלא דוקא כשהותווכו בי"ב לזמן ונגמר המקח דהיינו שמשך הלוקח את מקחו ואח"כ א"ל אם תפרע לי מיד אגבה ממך יו"ד בזה מותר ליקח אח"ז י"ב אחר שנגמר המקח ומשך ע"ד לפרוע י"ב שהורו בזה שזהו שוויו ומה שא"ל אח"ך במזומנים ביו"ד הו"ל כמחילה:

וכן בא הדבר מבואר בדברי מרן ומור"ם ז"ל בסי' הנז' ס"ג וז"ל מכר לו סחורה בי"ב על מנת לפורעו לאח"ז יכול לומר לו תפרע לי מיר ולא אקח ממך אלא יו"ד ע"כ וסיים שם מור"ם וכתב וז"ל ודוקא שכבר נגמר המקח בי"ב וזכה בו הלוקח כבר אבל קודם שיגמר המקח אם א"ל תפרע לי עכשיו יו"ד שוב אסור ליקח אח"ז י"ב אם לא ירצה הלוקח ליתן עכשיו עכ"ל. ומקור דין זה הוא מהתוספתא שהביא הרי"ף ז"ל בהל' וז"ל הלוקח מכר מחבירו על מנת ליתן לו מכאן ועד י"ב חדש רשאי שיאמר לו תן לי מיד בפחות ואינו חושש משום רבית ע"כ וכתב מרן ז"ל בב"י שם וז"ל וכתוב בנמק"י ובמרדכי דבעינן שיגמר המקח ויזכה בו לוקח קודם שיאמר לו תן לי עכשיו בפחות. ואם לומר דאם לא כן אסור לקבל ממנו עכשו בפחות הא ודאי ליתא אלא ע"כ לומר דאסור לקבל ממנו אח"ז כמו שפסק דהו"ל במפרש אם מעכשו ה"ה ביו"ד סלעים ואם לגורן בי"ב מנה דאסור והא לא הוו צריכי לאשמועינן דפשוט הוא. וחדוש דין זה נתבאר במרדכי שהוא דלא תימא דמחילה זו שמוחל לו מקצת החוב נחשבת רבית לומר שיהא כאלו הלוה לוה למלוה עד הזמן בעבור אותה מחילה עכ"ל:

מבואר מזה דמה שחדשה לנו התוספתא הוא להיכא דנגמר המקח לזמן בי"ב וזכה בו הלוקח דמותר לומר לו תן לי עכשיו יו"ד דלא תימא דהיכ' דנגמר המקח בי"ב לזמן הו"ל חוב שחייב הלוקח למוכר לזמן וא"כ כשאומר לו אח"כ תפרע לי עכשיו יו"ד הו"ל כאלו הלוה הלוקח למוכר אותו הממון עכשיו בעבור אותה מחילה שמוחל לו מדמי המקח והוה אמינא דאסור משום רבית קמ"ל דאין כאן רבית ומותר דאין סברא לומר דהחדוש הוא להיכא שעדיין לא נגמר המקח דאסור לקבל ממנו עכשיו פחות בי"ב דמה אסור יש בזה דכיון שעדיין לא נגמר המקח הרי חזר בו מהפסיקא הא' והו"ל כאלו מוכרו לו עתה ביו"ד. ואם בא לומר דהחדוש הוא להיכא דעדיין לא נגמר המקח וא"ל אח"כ תפרע לי עתה יו"ד דאסור לקבל ממנו אח"ז י"ב לא השמיענו שום חדוש בזה דהיינו כדין המשנה אם מעכשיו וכו' ואם לגורן וכו' אלא ודאי דהחדוש הוא להתיר לאחר שנגמר המקח בי"ב ומשך הלוקח דיכול לומר לו אח"כ תפרע לי עכשיו יו"ד כמ"ש אבל קודם שנגמר המקח אין שום צד היתר לגבות אח"ז י"ב. למדנו מזה דאין שום צד היתר לומר לו תן לי עכשיו בפחות לשיהיה יכול לגבות אח"ז י"ב אלא דוקא כשא"ל כך לאחר שנגמר המקח בי"ב ומשך הלוקח המקח שהרי דין התוספתא מיירי כשהותווכו על המקח בי"ב לזמן ועלה קאמר המרדכי והנמק"י דמ"ש דרשאי לומר לו אח"כ תן לי מיד בפחות דמיירי אחר שזכה הלוקח במקח וביאר לנו מרן בב"י ז"ל דאין לומר דחדש לנו שאם א"ל קודם המשיכה תן לי בפחות דאסור ליקח אח"ז י"ב דדין זה פשוט הוא לאסור. נמצא לפ"ז דאף שהותווכו על המקח בי"ב לומר אם קודם המשיכה א"ל תן לי עכשיו בפחות שוב אסור ליקח אח"ז י"ב ולא פלוג בזה בין א"ל בלשון הרי הוא לך כלשון המשנה או תן לי עכשיו בפחות כלשון התוספת' דבכל לשון שיאמר קודם המשיכה שיפרע לו פחות מהתיווך אסור לקבל אח"ז דמי התווך שלם וכמבו' בדברי מרן ומור"ם ז"ל הנז':

אלא דעדין יש להסתפק הספק השלישי הנז"ל. דאין הכי נמי כשהמוכר א"ל בהדיא קודם המשיכה תפרע לי עכשו בפחות אסור לקבל אח"ז דמי הפסיקא במושלם. אבל הכא בנ"ד שהותווכו ביו"ד שלמים לככר והסרסור הוא שכתב תנאי זה של הנכוי מדעתו וכשראה המוכר צווח עליו ע"ז יכול הוא לגבות אחר הזמן דמי הפסיקא במושלם שהרי צווח ולא ראה בתנאי אלא דכיון דכשהשיב לו הסרסור שהדבר תלוי ברצונו וכו' שתק. אי אמרינן בכגון זה שתיקה כהודאה והו"ל כאלו א"ל בפירוש אם ארצה המעות במזומנים אגבה ממך בנכוי שנים למאה וממילא אסור לגבות היו"ד לככר אח"ז כמש"ל או דילמא דלא אמרינן בזה שתיקה כהודאה:

וכדי להתיר ספק זה צריכים אנו להביא דין שליח ששינה מדעת משלחו ואח"ך הודיעו ושתק שהרי סרסור זה אחר שתיווך המקח בין המוכר והלוקח לערך יו"ד דורוס שלמים לככר לזמן ג"ח ולא נתרצה המוכר לפחות מהסך הנז' כמובא בשאלה אח"כ הלך הסרסור בשליחות לכתוב הקונטראטא וכתב בה לנכות שנים למאה במזומנים והרי שינה בזה מדעת משלחו. וכשהראה הקונטראטה למוכר צווח וכו' והשיב לו מה שהשיב ושתק דהו"ל שליח ששנה והודיעו ושתק. והגם שהכא בנ"ד הרי צווח סוף סוף על מה שהשיב לו הסרסור אח"ך שתק וקיבל:

ומצינו שדין זה שנוי במחלוקת דעל מ"ש מרן בחומ"ש סי' קע"ו סי"וד גבי שותפים וז"ל המשתתף עם חבירו בסתם לא ישנה ממנהג המדינה וכו' ואם עבר ועשה שלא מדעת חבירו ואח"ך הודיעו והסכים למעשיו ה"ז פטור ע"כ וכתב שם הסמ"ע ס"ק ל"ד וז"ל והסכים למעשיו משמע דהסכים עמו בפירוש אבל בשתיקה בעלמא לא אמרינן בזה דשתיקה כהודאה דמיא דהא יש לומר דשתק מאחר דכבר עשאו ולא היה בידו לשנות וכו' ע"כ. והכנה"ג שם אות מ"ב הביא משם מהרשד"ם ומוהראנ"ח ז"ל דס"ל הפך דעת הסמ"ע דבשתיקה לחוד מהני והביא שם פוסקים אחרים דס"ל כדעת הסמ"ע. והרב בית יהודה ז"ל במנהגי ארג'יל בדין השותפים סיו"ד כתב שדעת מרן בב"י דלא כהסמ"ע וכן הורה רבו הרב ז"ל הלכה למעשה. ובספר מים רבים להרב מוהר"ר מילדולא ז"ל חלק חו"מש סי"ט כתב דשלשה מחלוקות בדבר והביא דעת שלישי שהיא דעת מהרימ"ט ז"ל שאפי' אמר דברים המורים שהוא מתרצה כיון שהוא לאחר מעשה לאו מדי הוא. זולת אם עשה מעשה המוכח שהסכים למעשיו יעו"ש. וכן הביא מחלוקת זה הרב מש"ל בפ"ה מהלכות שלוחין והקשה על הרב מהרימ"ט ז"ל שנראה שהוא הפך מדברי הרמב"ם יעו"ש. איך שיהיה נקטינן לענין מעות שכיון שדין זה שנוי במחלוקת המע"ה ויכול המוחזק לומר קים לי כיון דמרן בש"ע לפסק הלכה לא ביאר לנו אופן ההסכמה אם בשתיקה לחוד או בעינן שיסכים בפירוש. ומה גם דבב"י ז"ל דבשתיקה לחוד מהני כמ"ש הרב בית יהודה וא"כ עכ"פ מדי פלוגתא לא נפקא. ולפ"ז הכא בנ"ד כיון דלענין ממון אם היה המוכר תובע לו במזומנים לא היה פורע לו אלא בנכוי שנים למאה כיון שהלוקח מוחזק בממון ויכול לומר קים לי כיון דאמר דשתיקה לחוד מהני אם כן גם לענין אסור אינו יכול לגבות ממנו היו"ד שלמים לככר אחר הזמן דהו"ל כאלו א"ל בפירוש תפרע לי במזומנים בנכוי שנים למאה אחר דשתק ונתרצה לתנאי זה ובפרט דלענין אסור מצינו שפסק מרן להדיא דשתיקה כהודאה כמ"ש בי"ד סי' קכ"ז האומר לחבירו נתנסך יינך וכו' אבל אם שתק שתיקה כהודאה רמיא יעו"ש וא"כ הכא נמי אמרינן דמה ששתק הודה לתנאי הכתוב בקונטראטה ואסור לקבל אחר הזמן היו"ד שלמים לככר כמ"ש:

והגם שהרב בית יהודה ז"ל שם הביא משם רבו שעלה ונסתפק בשותפים שהתנו שלא יקנה שום אחד מהם סחורה שלא מדעת חבירו ומכר שותף א' וקנה בלא הודעת חבירו וכששמע חבירו הוסיף לערער עליו והשיב לו השותף דבזאת הסחורה יש ריוח הרבה ושתק חבירו ואח"ז הוזלה הסחורה ונסתפק תרב אי אמרינן בזה דשתיקה לאו כהודאה דהא אם כששמע שתק ולא צווח אמרינן דודאי סמך על התנאי הא' שביניהם ולכן לא חש לערער ובדעתו לירד עמו לדין וכל שכן שהוסיף לערער או דילמא איפכא מסתברא דכיון שערעה וכששמע טענת חבירו שתק יש לומר דהודה לדבריו ונתרצה למעשיו יעו"ש וא"כ הכא בנ"ד נמי דצווח וכששמע דברי הסרסור שתק עדין יש להסתפק אי הוי כהודאה או לא. לא היא דשאני התם שייך לומר צר הספק הא' דכיון שהתנה מתחלה סמך ע"ז ובדעתו לירד עמו לדין. אבל הכא בנ"ד לא שייך זה דאף שקודם כתיבת הקונטראטה גלה דעתו שאינו רוצה לגבות וגם אחרי כן צווח מ"מ אחר דהשתא מיהא הרי הקונטראטה טה לפנינו וכתוב בה במזומנים בנכוי וכשצווח המוכר השיב לו הסרסור מה שהשיב וכששמע טענתו שתק וקבל הקונטראטה הוי הוכחה דשתיקה כהודאה ועפ"ז יכולים אנו לומר דאף מהרימ"ט יודה לזה אחר שיש כאן מעשה המוכח להודאה דהיינו קבלת הקונטראטה וא"כ אסור לגבות אח"ז היו"ד שלמים לככר כמ"ש:

ועל הספק האחר אם יכול המוכר לבטל המקח אחר שהוא לא מכר לזמן שלשה חדשים אלא על מנת לגבות יו"ד שלמים לככר ועכשיו שאינו יכול לקבל הפרעון כ"א בנכוי שנים למאה כמ"ש יאמר ללוקח החזר לי מקחי:

הנה מרן בחומ"ש סי' ר"ח כתב וז"ל מקח שנעשה באסור כגון שהוסיף בשוויו המקח בשביל המתנת המעות או שפסק קודם שיצא השער ולא היה לו למוכר ונתקיים בקנין או בא' מדרכי ההקנאת המקח קיים ויתן בשער של היתר ואין א' מהם יכול לבטל המקח. ומיהו הלוקח יכול לחזור בו שלא ליתן בשער היוקר ע"כ. ופירש הסמ"ע שם סק"ו דמ"ש מרן דאין א' מהם יכול לחזור בו קאי ארישא היכא דהוסיף בשווי המקח בשביל המתנת המעות וגם אסיפא היכא דלא נתייקר השער דוקא דבזה אין שום א' מהם. יכול לבטל המקח. ומ"ש אח"ך דהלוקח יכול לחזור בו לא קאי אלא אסיפא בפסק עד שלא יצא השער ונתייקר אח"ך דצריך ליתן בשער היוקר משום ליתא דרבית. בזה כתב מרן דהלוקח יכול לחזור בו ולבטל המקח. ובסק"ז כתב וז"ל ומיהו הלוקח יכול לחזור בו דשם היה השער ידוע כשקנה אלא שהלוקח הוסיף עליו בזה אמרו דל ההוספה מפסיקתם וישאר המקח מאליו כמו שהיה אז בשער שבשוק משא"כ בסיפא דפסק בשעה שלא היה השער ידוע שכשאתה דל פסיקתן לא נשאר שער לגמרי מש"ה יכול לחזור בו הלוקח אבל לא המוכר כשהלוקח רוצה ליתן לו בשער היוקר וכו' ע"כ:

נמצא לפי זה דכשהוסיף על המקח בשביל המתנת המעות אין שום א' מהם יכול לבטל המקח אחר הזמן ויתן הלוקח כשער הזול בעל כרחו של מוכר וכדיהיב טעמא הסמ"ע דדל מהכא התוספת ונשארה הפסיקא בשער הזול. אבל בפסק עד שלא יצא השער ונתייקר אחר כך יכול הלוקח לבטל המקח כיון דלא נחית אדעתא דיוקרא וכשאתה דל פסיקתן שהיב באסור אחר שלא יצא השער לא נשאר שער ידוע:

ואין לומר דע"כ לא אמרינן דכשהוסיף על המקח בשביל המתנת המעות דאין המוכר יכול לבטל המקח אלא דוקא בדבר שיש לו שער ידוע ויצא השער בזול והוסיף על השער בשביל המתנת המעות שהרי בחלוקה זו שהוסיף בשווי המקח וכו' כתב שם הסמ"ע סק"א וז"ל פי' שיצא השער כגון מדת חטים בסלע והוא נותן כנגדה חמשה דינרים בשביל שממתין לו המעות וכו' ע"כ. וכ"כ ג"כ בסק"ז לחלק בין חלוקה זו לחלוקת פסק עד שלא יצא השער שהרי כתב וז"ל דלא דמי להוסיף בשביל המתנת המעות וכו' דשם יהיה השער ידוע וכו' בזה הוא דאמרינן דאין המוכר יכול לבטל המקח ויקח בשער הזול מטעמא דדל ההוספה מפסיקתן וישאר המקח מאליו כמו שהיה או בשער שבשוק במש"ל אבל בדבר שאין לו שער ידוע אין שומתו ידועה ומכר לו לזמן בי"כ ובמזומנים ביו"ד דאמרינן דאסור לקבל אח"ז י"ב נימא דיכול המוכר לומר ללוקח אחר הזמן עכשיו שאין אתה נותן לי י"ב החזר לי מקחי דאדעתא לקבל יו"ד אחר הזמן לא מכרתי לך ולא שייך כאן לומר דל ההוספה וישאר הפסיקא בשער שבשוק שהרי אין לו שער:

הא ליתא דלפי מ"ש לעיל דטעם האסור הוא מפני שכשאומר לו תפרע לי עכשיו יו"ד זהו שווי המקח כיון דבלאו הכי חייב ליתן המעות מיד וממילא כל היתר ע"ז הו"ל הוספה ואם כן גם בזה שייך לומר טעם הסמ"ע דדל ההוספה שהיא בשביל ההמתנה ונשאר המקח בדמי הזול דזהו שוויו כמ"ש:

וכן נראה ג"כ מדברי הרב מהרשד"ם הנ"ל כמו שפירש דבריו הרב מש"ל ז"ל במש"ל דאי לאו מטעם שהיה בלשון תנאי לא היה יכול לבטל המקח אף שהיה סחורה דהוי דבר שאין שומתו ידועה:

וכן מוכח להדיא מדברי הרב מש"ל ז"ל בפ' הנז' בד"ה ודע שכתב שם וז"ל אלא ע"כ אית לן למימר דשאני הוסיף בדמים משום אגר נטר שכיון שא"ל אם מעכשיו הרי הוא במאה ואם לאחר זה במאתים הרי נתרצה למכרה במאה ומשום הכי אמרינן דהמקח קיים במאה אף לאח"ז כיון שזה כבר נתרצה למכרה במאה ואף שלאח"ז לא נתרצה מ"מ כיון שכבר נתרצה למכור במאה השתא נמי יהבינן לזה מאה בעל כרחו אבל בנתייקר השער שהלוקח טוען שהוא לא רצה לקנות אלא כשער הזול וכו' מהיכא תיתי שנכוף את הלוקח שיקנה כשער היוקר דבר שלא עלה בדעתו כלל וכו' ע"כ:

הרי מבואר דאף בדבר שאין שומתו ידועה ואין לו שער ידוע דאסרינן במפרש אין המוכר יבול לבטל המקח אחר הזמן דכשאמר לו תפרע לי מיר יו"ד הרי נתרצה למכרו ביו"ד וכיון שכן אחר הזמן אף דאינו יכול לגבות י"ב מטעם אסור אינו יכול לבטל המקח וה"ה מכורה לו ביו"ד כמו שנתרצה במזומנים:

והגם שדין זה שנוי במחלוקת דלהרמב"ם ז"ל בפ' הנז' יכול המוכר לבטל המכר אחר שאינו נותן לו כמו שפסק כמו שפי' דבריו הרב לח"מ והרב מש"ל יעו"ש גם הרשב"ש ז"ל בסי' י"ט פסק כדעת הרמב"ם ז"ל דלא אמרינן דהמקח קיים אלא כשהמוכר רוצה בקיומו לגבות אח"ז דמי התוספת ולגבות בדמי הזול אבל אם המוכר רוצה לבטלו יכול לבטלו יעו"ש:

מ"מ אנן בדידן דנגררין אחר פסקי מרן ז"ל ומנה לא תזוע כיון דמרן פסק בש"ע בחלוקה זו דהוסיף בשווי המקח דאין אחד מהם יכול לחזור הכי נקטינן. נמצא לפ"ז דהכא בנדון דידן דאמרינן דשתיקה כהודאה והרי נתרצה לתנאי הכתוב בקונטראט' לגבות במזומנים בנכוי אינו יכול לבטל המכר וגם לא לגבות אח"ז לערך יו"ד שלמים כמ"ש:

אלא דלאחר ההשקפה לטובה בדברי ויכוח המוכר והסרסור נראה להתיר בנדון דידן לגבות אחר הזמן לערך היו"ד דורוס שלמים לככר בשנדקדק בדברי תרעומת המוכר כשראה מ"ש בקונטראטה ומה שהשיב לו הסרסור ושתק לדבריו כשאמר לו המוכר מה זה אשר כתבת בנכוי שנים למאה והלא כבר אמרתי לך שהוא בלי שום נכוי ואין רצוני למכור כי אם ביו"ד שלמים לככר ולא לפחות מהם השיב לו הסרסור עדיין הרשות בידך ומי מחייבך לפחות שהרי כתוב ברצון המוכר ואם אינך רוצה לפחות תעשה כרצונך. ואדרבא טיבותא הוא דעבדית גבך דאי את בעי במזומנים את נסיב עכ"ד כמ"ש בשאלה. דיש לחקור בדברי המוכר הזה מה זו צעקה ומה זו שתיקה דמעיקרא מאי סבר שצעק ולבסוף מאי סבר לששתק והלא כבר ראה הקונטראטה שכתוב בה לרצון המוכר ומה חדש לו הסרסור במה שהשיב לו יותר ממה שראה כתוב בקונטראטה לשהורה לדבריו ושתק אם לא שנאמר שאע"פ שראה כתוב בקונטראטה שתלוי הדבר בבחירתו שאם ירצה במזומנים ינכה ואם לא ירצה יגבה מעותיו לזמן במושלם. אפ"ה נתרעם על הסרסור ע"ז ואמר לו והלא אמרתי לך שאין רצוני לגבות כלל דר"ל שאין רצונו בתנאי זה כלל אע"פ שתלוי בבחירתו שכן מדוקדק ממילת כלל שאמר והשיב לו הסרסור דעדיין הרשות בידו ומי מחייבך לפחות שהרי כתוב ברצון המוכר דר"ל כיון שהדבר תלוי ברצונך עכשיו שאינך רוצה בזה התנאי הרי נשאר הדבר כבתחלה שהמכירה היא ביו"ד שלמים לזמן ג' חרשים בלי שום נכוי ומ"ש בקונטראטה בנכוי אינו מעלה ומוריד אחר שכתוב לרצונך והרי אינך רוצה ומה שסיים בדבריו וא"ל אדרבא טיבותא הוא דעבדית גבך דאי את בעי במזומנים את נסיב היינו להתנצל על מה שכתב תנאי זה בקונטראטה בלי רשותו באופן שמה ששתק המוכר היינו כיון שכתוב לרצונו והרי לא רצה שהרי צווח וכיון שהיה אחר מעשה כתיבת הקונטראטה והרי גלה דעתו שלא רצה בתנאי זה כלל היינו טעמא ששתק וא"כ לפ"ז אחר שהמוכר לא נתרצה לתנאי זה מעולם נשאר המכר כבתחלה בסתם ויכול לקבל אחר הזמן יו"ד שלמים אחר שיש הוכחה לשתיקתו דלאו משום שהודה לתנאי הכתוב בקונטראטו שתק ואמרי' דשתיקה כזו לאו הודאה היא:

וכן מצינו להרב מהרימ"ט ז"ל בתשובה ח' חו"מש סי' מ"ו שכתב דכל שתיקה הוו דברים שבלב ודוקא היכא דאיכא הוכחה לשתיקה דהוי כהודאה אמרינן לה אבל היכא דליכא הוכחה הו"ל דברים שבלב ולאו כלום הוא יעו"ש:

גם הרב כנ"הג בתשו' ח"א סי' קס"א כתב דאפילו למאן דאמר גבי שותפים דאם הודיעו ושתק דהוי הודאה ה"ט כיון דהשותף שייך בגויה לא עביד אניש דעושה הלה בממונו מה שהוא רוצה ושותק אם לא שמתרצה בדבר וכ"ש כשמודיעו כו"כ עשיתי ושותק דודאי הסכמה ורצוי הוא וכו' וכתב זה לחלק בנדון שלו דלא אמרי' ביה שתיקה כהודא' כיון שיש טעם לשתיקתו כמבואר שם. עוד הביא שם מכמה מקומות שמצינו בהם דלא אמרי' שתיקה כהודאה וסיים וכ' וז"ל באופן דלאו בכל מילי אמרי' שתיקה כהודא' דמיא דלפעמים אמרי' שתיקה כהודאה ולפעמים לא אמרי' וכו' ובפי' כתב הרב מהר"מ מפדוואה ז"ל בסי' מ' דשתיקה לאו כהודאה דמיא אלא במקום שרואה שורו טבוח לעיניו אבל היכא דאינו רואה עדיין נזק בשלו לא הויא כהודאה דאינו חושש להשיב על העתיד וכו' וכן בכ"מ שתמצא בפוסקים דלפעמים שתיקה כהודאה היינו מזה המון שהוא בדבר שלו או באומדנא דמוכח טובא דהשתיקה כהודאה וכו' ע"כ:

ואפילו בענין ערוה החמורה מצינו חלוק זה כמ"ש בספר משפטי שמואל סימן קי"ב בענין קדושין שהביא שם מכמה מקומות בש"ס ובפוס' דאמרינן דהיכא דאיכא למתלי טעם השתיקה אמרינן דלאו הודאה היא וכתב בנדון שלו וז"ל וכ"ש בנדון דידן דלבסו' צווח דרך בזיון דהוא אינו חושש מדבריו והוכיח על השתיקה שמה ששתק משום שחשב שאין בדבריו ממש בלתי רצונו וכו' ולאו דוקא היכא דאיכא למימר הוכיח סופו אלא אפי' היכא ששתק כבר ואנו יכולים למשכח טעמא בשתיקה פשיטא דההוא טעמא עיקר והשתיק' לא הויא הודאה וכו' ועיין במרדכי פ' המפקיר שאומר בפי' דכלל גמור שבמקום שנוכל לתלות השתיקה בטעמא תלינן וכו' ע"כ יעו"ש שהאריך:

וכ"כ בספר בנימן זאב ז"ל בסי' ל"ז בענין קדושין ג"כ יעו"ש. נמצא לפ"ז דהכא בנד"ד נמי דליתא הוכחה לשתיקה לומר שהודה לתנאי הכתוב בקונטראטה ואדרבא איכא הוכחה להפך אחר שצווח ומה ששתק הוא דלא חשש לתנאי זה אחר שכתוב לרצונו והרי אינו רוצה בו אמרינן ביה דשתיקה זו לאו הודאה היא אלא שסמך על מ"ש לרצונו והרי לא רצה והיה אחר מעשה הכתיבה כמ"ש:

והגם שמצינו שכתב מרן בחו"מש סימן לק"ח ס"ו באו שניהם אדוקים ושמחה הא' מיד חבירו בפנינו ושתק השני אע"פ שחזר וצווח וכו' דכיון דשתק בתחלה הרי זה כמודה לו וכו' וכתב שם הש"ך דדין זה דחזר וצווח הוא בעיא דלא אפשיט'. אבל בשתק מתחלה ועד סוף איתא בש"ס בפשיטות דאודויי אודי ליה וכו' ע"ש שאני התם שיש מעשה מוכיח על שתיקה דהיינו שחטפה מידו ושתק דמוכח מזה דהוי הודאה שהיא של האחר שהרי אין לך אדם שחוטפין שלו מידו ושותק. וכן נמי מ"ש מרן ז"ל בסי' רמ"ה סי' המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בה וכו' לא אמר כלום וכו' התם נמי יש מעשה המוכיח דרצה בה דהיינו שבאה לידו וקבלה בשתיקה דבזה הוי הוכחה על ההודאה:

וכן האי דנתנסך יינך דאמרינן שתיקה כהודאה כמש"ל הרי סיים שם מרן ז"ל וכתב וז"ל והוא שיאמר לו נתנסך יינך בפניך או שא"ל ידעת דרגלים לדבר וכו' ע"כ הרי דמאי דאמרי' דהויא הודאה היינו כיון שיש רגלים לדבר שהרי א"ל נתנסך בפניך הא לאו הכי לא אמרינן שתיקה כהודאה:

באופן דהכא בנד"ד הרי איתא הוכחה שמעולם לא נתרצה לתנאי הנזכר והגם שקבל הקונטראטה לאו משום שהודה לתנאי הכתוב בה שהרי צווח ולא חדש לו דבר הסרסור לששתק כמ"ש אלא מה שקבלה הוא לראיה בידו כדי לגבות הממון אחר הזמן דכיון שכבר נכתבה והתנאי הכתוב בה אין לו שום נפקותא בו שהרי לא רצה ה"ט שקבלה וא"כ לפ"ז יכול לקבל אח"ז היו"ד דורוס שלמים לככר כמו שפס' בתחלה וכ"ש לפי מ"ש בשאלה שהמוכר וגם הלוקח לענין ממון כ"א מתרצה לוותר משלו אלא שטעמם הוא שלא יכשלו באסור ח"ו דלפ"ז עדיין יש תיקון לזה שיכולים עכשיו לשאול את המוכר מה היתה כוונתו במה שצווח על הסרסור ובמה ששתק. דאם יפרש דבריו כמ"ש ליכול וליחדי ואין כאן חשש אסור כלל כמ"ש. והוא נאמן בדבריו בכל אשר יאמר טעם לשתיקתו שהרי בההיא דנתנסך יינך כתב מרן וז"ל ואם שתק ואח"ך מכחישו ואמר מה ששתקתי תחלה לא בשביל שהודיתי אלא להתיישב ולחשוב בלבי לזכור אם הוא אמת נאמן ע"כ:

הרי שאף שהיה רגלים לדבר לשתיקתו דהוי כהודאה שהרי א"ל נתנסך יינך בפניך אפ"ה מאמינים אותו במה שנתן טעם לשתיקתו ולא אמרינן ביה דהוי כהודאה. אם כן לפי זה אם יפרש עכשיו דבריו המוכר דטעם השתיקה לא היתה מפני שהודה על התנאי אלא שכיון שכתוב לרצונו והרי לא רצה היינו טעמא ששתק הדבר פשוט דאין כאן חשש אסור כלל. עיין שאלת יעב"ץ סי' ט"ל:

וכ"ז שכתבנו היינו לפי היסוד שכל המוכר דבר חייב ליתן דמים מיד מן הדין דבזה שייך אגר נטר במפרש כמש"ל. אבל לפי הנשמע שבמתא ג'יבאלטאר יע"א המנהג פשוט אצלם שכל מוכר סחורה בסתם היינו שהפרעון יהיה לזמן שלשה חדשים ואין המוכר יכול לכוף ללוקח ליתן הרמים מיד זולת אם התנה עמו בפירוש בשעת המכר לפרוע לו במזומנים בזה יכולים אנו לומר דאפילו במפרש יכול לגבות אחר הג' חדשים במושלם דכיון דכל מוכר מסתמא הוא לזמן ג' חרשים נמצא שזהו שווייו המקח. וא"כ בשאומר לו אם תפרע לי מיד אנכה לך כך וכך הו"ל כמוחל לו מדמי שווייו בשביל שנותן לו המעות מיד דהו"ל כשכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף ומשו"ה אמרינן דמותר במפרש כמש"ל:

והגם שמנהג זה הוא כנגד הדין שהרי כל מוכר בסתם חייב הלוקח לפרוע הדמים מיד מן הדין כמש"ל. מ"מ הרי קי"ל בדיני ממונות דמנהג מבטל הלכה וכמ"ש הכנ"הג בסי' ס"ט בשם כמה פוסקים דמנהג שנהגו הסוחרים הולכים אחריו אף נגד הדין גם בסי' ר"א הגב"י אסף וקבץ סברות הפוסקים בדיני המנהגים והביא כמה מיני מנהגים שהם נגד הדין וכתב דהוי מנהג והולכים אחריו. עוד כתב שם דאפילו לא נהגו כן אלא במקום אחד הולכים אחריו במקום ההוא ושכן נראה מדברי כל הפוסקים יעו"ש וכ"כ בס' בית יהודה חלק חו"מש סי' א' שהאריך שם בדיני המנהגים וכתב שכל שהוא מנהג קבוע בעיר הולכין אחריו אף שהוא נגד הדין הש"ס יעו"ש:

וגדולה מזו מצינו להרב מהריק"ו ז"ל סימן ט' דאפילו לענין אסור אזלינן בתר מנהגא שכתב שם וזל"ל. ועוד יש להביא ראיה שאפילו נגד ההלכה אזלינן בתר מנהגא ואפילו לענין אסור דגרסינן פ' הקומץ רבא אמר רב אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל וכו' ש"מ מנהג עיקר אפילו נגד ההלכה. ואין לומר דשאני הני מנהגי דחליצה בסנדל וכו' משום דכ"ע נהוג הכי אבל במנהג שאינו אלא במדינה א' אימא לך דאין למנהג במקום הלכה שהרי כתב רבינו בעל הערוך בשם ר"ח דהא דאמר רב אם יבא אליהו וכו' היינו כדאמרינן בירושלמי שהמנהג מבטל הלכה וההיא דירושלמי אתמר המתניתין דפ' הפועלים ששנינו שם הכל כמנהג המדינה וכו' דמ"ש דאע"ג דבמדינה אחרת אין נוהגין כן וממילא שמעינן דהא דרב אם יבא אליהו וכו' שייכא למימר אפילו במנהג שאינו שוה בכ"מ כדפי' עכ"ל וכ"כ בסי' נ"ד יעו"ש:

נמצא דלפ"ז דהכא בנ"ד אם כנים הדברים שהמנהג פשוט בעיר שכל המוכר סחורה בסתם הוא לפרוע לזמן שלשה חדשים אפילו וכו' אם תתן לי המעות מיד אגבה ממך בפחות יכול ליקח אחר הזמן דמי הפסיקה במושלם דהוה ליה בשכירות כמ"ש זהו מה שנלע"ד בזה וליה עינינו יצילנו משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות. ויקרב לנו קץ הפלאות כי"ר הכ"ד החו"ף טיטואן יע"א בס' ונקומה ונעלה בית אל משנת כל הכתוב לחיים בירושלים:

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה