אור ברסלב
ויאמר יצחק חלק א שאלות ותשובות יורה דעה › סימן נד

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

שאלות ותשובות יורה דעה · סימן נד

סימן נג

תשובה לטאנג'ה יע"א. בענין הגוי שלן בחצר לבדו ג' לילות ובחצר הנז' היה חדר אחד אחד קטן פתוח וכו' כלים של יין חי יש מהם פתוחים ויש מהם חתומים חותם בתוך חותם והיה שם ג"כ כלי אחד גדול ובו צמוקים שרויים במים להוציא מהם מים שרופים. וג"כ היה שם כלים של יין עם ארופי חתומים בחותם אחד ובחדר אחד לפנים מן החדר הנז' שצריך ליכנס לו ע"י דוחק היה כלי אחד של יין עם ארופי פתוח לגמרי:

מה שנלע"ד בזה הוא שלגבי הצמוקים השרויים במים להוציא מהם מים שרופים הדבר פשוט שהוא מותר לדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו דס"ל דגם בצמוקים בעינן המשנה היפך דעת הרב מהרלב"ח ז"ל וכמ"ש הכנ"הג בי"ד סי' קכ"ג דשויינהו חולקים וכן כתב בספר בני חיי שם שהביא דברי מרן בכ"מ וההיא דא"ח סי' ר"ב יעו"ש. גם הרב מהר"ר חיד"א ז"ל בס' ש שייורי ברכה בדינים השייכים לי"ד סי' הנז' כ' וז"ל ואני הצעיר בבואי אל ארץ מצרים נשאלתי על אודות השכר שעושים מצמוקים שמניחים הצמוקים בחבית ושורין אותם במים ונשארים הצמוקים שרויים בחבית ימים מספר יכו' ומדי יום יום מהפכי' ומערבים הצמוקים במים עד שיהיו ראויים לעשות שכר והיה מנהג פשוט בכל העיר שמשרת גוי דבר יום ביומו היה עושה מלאכה זו לערב ולספך הצמוקים ומקרוב גילה ת"ח אחר בלחישה לא לאיזה ירא שמים דלאו שפיר עבדי שהגוי מהפך הצמוקים והיא מגע גוי ביין ושאלו את פי אם האמת אתו וכו' והשבתי אני בעניי דחכם זה אסר להם ע"פ תשובת מהרלב"ח ז"ל שכתב דבצמוקים לא בעינן המשכה אך מנהג הפשוט מימי הרבנים קרושים אשר בארץ י"ל על מה לסמוך כאשר נבאר בס"ד וכו' והביא שם תשובת מהרלב"ח ומ"ש המג"א והט"ז והקשה עליהם מדברי מרן בכ"מ דקרי בחיל דגם יין צמוקים בעי המשכה דלא כמהרלב"ח. גם הביא דברי הרדב"ז דסבר בפשיטות כדעת מרן וסיים וכתב וז"ל אמור מעתה בארץ מצרים דנהגו לפסוק כסברת מרן והרדב"ז תדיר המנהג שנהגו דגוי יערב הצמוקים יסודתו בהררי קדש דעת מרן והרדב"ז ז"ל ואין לערער עליהם כלל דמרן קבלו הוראותיו בכל גלילותינו והרדב"ז רבן דבני מצרים הוא ומנהגם מיוסד על אדני פז דעת קדושים וכו' ע"כ:

ולפ"ז כיון דמעשה רב במצרים דאפילו לכתחלה מערבים אותו הגוים וקיים הרב המנהג ועשה לו סמוכות כמ"ש רש"י היכא דיש להסתפק שמא לא נגע דמותר ואף את"ל שנגע שמא לא משך כמו שמוכח מדברי הרב הנזכר וממנהג מצרים דלא חששי האי חששא דשמא משך הגוי ממנו לשתות ומתירים להדיא אף לכתחילה להפכו ע"י גוי כמ"ש וכ"ש וק"ו הכא בנ"ד שהיה יין טוב בחדר שאם ירצה לשתות ישתה ממנו ולא ממי הצמוקים כדקי"ל דתלינן במצוי בין להקל בין להחמיר:

ולענין היין חי עם ארופי שרצה כת"ר להתיר כיון שמערבים בו הרבה ונעשה מתוק דהו"ל כההיא שיין שנתערב בו דבש ורצה לחלק בההיא דהרב עיקרי הד"ט בין מעט להרבה לע"ד נראה דאין לחלק ביניהם כלל כיון שהוא מין במינו והמתיקות שבו ממנו הוא כמעשהו וצריך שיהיה בו שיעור כדי לבטל היין חי ומדברי הרב עיקרי הד"ט מוכח הכי שהרי כתב וז"ל ושגם הוראת גאוני מערב שהביא הרמב"ם וכו' אינו רק בדבש ולא ביין מבושל ע"כ הרי דלא התירו רק בדבש שהוא מין אחר דוקא וגם בזה צריך שיהיה בו דבש כ"כ כדי שישתנה טעמו מטעם היין כמ"ש מרן שם שפסק כהרשב"א כמ"ש בב"י שם לאפוקי דעת הפוסקים שהביא מרן שם דבעינן שהיה בו שליש דבש מההיא דינומלין יעו"ש. גם מור"ם בהג"ה סי' קכ"ג ס"ה עמ"ש שם מרן תבשיל שיש בו יין וכו' כתב וז"ל ואם נתערב ביין מבושל אם יש בו דבש לכ"ע שרי וכו' ואם אין בו דבש י"א דמשערין כאלו היה המבושל מים וי"א דאם המבושל רוב אין בו משום מגע גוי ע"כ יעו"ש וכ"ש למ"ש הרב עיקרי הד"ט שם משם הר' ר"מ דבעינן שיהיה ששים במבושל כנגד היין חי ושכן פסק הרב מוהרש"ך הרי דהמתיקות מחמת תערובת היין מבושל אינו מעלה ומוריד ובעינן שיהא בו שיעור כדי לבטל היין חי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וה"ה בארופי שמערבין ביין החי דהמתיקות שנעשה ביין מחמתו אינו מבטלו ממגע גוי ובעינן שיהיה בו שיעור כדי לבטל היין החי כמ"ש. ומה גם לפי מ"ש הרב מהריק"ש בהגהותיו שם דיין ששמו בו תאנים ותמרים כדי לחזקו אזלינן בתר רובא יעו"ש ועיין שלחן גבוה סימן קי"ח ס"ק ו':

גם הרב כנ"הג שם הגהות ב"י אות כ"ה ע"מ שכתב רבינו בב"י בשם הרשב"ץ ס"ב גדולי הדור דיין מבושל בחי בטל ברוב וסיים וכתב ולפי שאין אנו בקיאין ראוי שלא לנהוג קלות ראש. כתב הרב הנז' וז"ל נראה דהכי קאמר ראוי שלא לנהוג קלות ראש ברוב אא"כ ריבה על היין חי כדי שאם יהיה המבושל מים לא היה לו מראה יין וא"כ קשה למה התיר ביין שנתנו בו שכר תאנים שאם הרוב שכר נתבטל היין ואינו נאסר במגע גוי ואולי יש חילוק כשנתערב יין ביין לכשנתערב יין בשכר תאנים ע"כ:

ומ"ש כת"ר שכן משמע מדברי הכנ"הג אות ט"ז אני בעניי לא ראיתי משמעות בזה להתיר שהרי כתב דאף לפי' שני של רש"י שפי' יין מתוק מאליו אע"ג דפסול לגבי מזבח יש בו משום יין נסך ומתוק דקאמר בירושלמי דאין בו משום יין נסך היינו מתוק על ידי בשול ולא הוצרכו הפוסקים לבארו דבכלל מבושל הוא. נמצא דהמתוק אינו מעלה ומוריד והעיקר הוא הבשול וע"י תערובת צריך שיהא במבושל שיעור כדי לבטל היין החי כמ"ש וה"ה בארופי:

ואפילו ביין שנתערב בו דבש דבורים מצינו להרדב"ז בסי' תקכ"ז שכתב וז"ל ולענין שיציל במגע גוי לא סמכינן בהא אגאוני המערב שלא בשעת הדחק שהרי כל האחרונים ז"ל מחו לה אמוחא הלכך אני אומר הלכה למעשה שאם נתן ביין דבש כמנהג מצרים ונגע הישמעאל בו והוי הפסד מרובה שהולכין בו להקל שהתורה חסה וכו' חדא דאתריה דמר הוא ותו דהוא מגע ישמעאל ותו דהוי פסידא מרובה כל כהאי גוונא אזלינן לקולא ואין לך שעת הדחק גדול מזה עכ"ל:

ומה גם לפי מ"ש הרב חוות יאיר סי' קי"א שהיה דרכם לערב ביין מין עשב כדי שיהיה בו קיוהא כמבואר שם וז"ל מ"מ נראה לי בררו דאין פירו' נשתנה טעמו כדס' ההוא בר בי רב שר"ל ע"י מרירותו מאד דא"כ כל יין מר הרי הוא מר לפנינו ונימא היינו נשתנה טעמו ונתיר כל יין מר כל שהוא וכן ההוא אנומלין דבירושל' ודאי היה מוטעם בו הדבש והפלפלין ולמה אסרו ולא נזכר שחקרו אחר טעמו אם נשתנה. אלא ע"כ כל ששותים כך בני אדם בריאים אסור ואין צריך חקירה שהרי שם יין עליו וטעם יין מורגש בו ולכן אסרוהו רבנן בירושלמי וכו' והרשב"א ס"ל דה"ה אם נשתנה טעמו אפילו פחות משליש ור"ל שנשתנה טעם יין שבו ואין בו הרגשת יין וכו' ע"כ:

הן אמת דהרב שבות יעקב הביא דברי הרב הנז' והרב צמח צדק שפסק כוותיה והשיג עליהם במ"ש דבעינן שלא יהיה בו הרגשת יין וכתב הוא ז"ל שהוא חומרא בלי טעם דא"כ מאי איריא דבש ופלפלין אפילו מים נמי וכמ"ש הטור אחר זה יין מזוג אפי' נתן בו מים הרבה כל זמן שיש בו טעם יין יש בו משום יין נסך אלא ודאי דמים שאני שאינם מפיגין טעם וכו' משא"ך בדבש ופלפלין בכהאי גוונא שמפיגין ומשנים הטעם ודאי כל שנשתנה הטעם סגי כמשמעות לשון הרשב"א וכו' ע"כ. ומסיק וכתב וז"ל כך היה נראה לי בפשיטות אך שאין דעתי מכרעת נגד ב' תשו' גדולים חקרי לב בעל צ"ץ והרב חוות יאיר וכו' ע"כ. איך שיהיה אף לדעת שבות יעקב עכ"פ בעינן. שיהיה מפיג טעמו כמ"ש:

ועל מה שרצה להתיר כתר' מההיא תשו' דהרשב"א ז"ל שהתיר בגנבים שנכנסו וכו' מתוך לשונו נראה דלא התירם אלא מפני שהיו סתומות כמ"ש וז"ל אם עדיין קצת מהחביות נשארו סתומות כאשר היו מעיקרא ונוכל לומר שלא שלחו בהם יד וכו' ע"כ. ואף שלא היו חותם חותם בתוך חותם. מ"מ מטעם ספיקא דרבנן התיר וכיון שנשארו סתומות הו"ל ספק שקול שמא נגע שמא לא נגע ובישמעאלים אזלינן לקולא. אבל בחביות פתוחות לגמרי נראה דאין להתיר כיון שיש לחוש שנגע להנאתו כדי לשתות ממנו ואין כאן ספק שקול ותלינן בהווה:

ומרן בסי' קכ"ח כתב גוי שנתייחד עם היין אפילו ברשותנו וכו' אבל שנודע לנו שאינו ע"א מותר ליחד אצלו יין ברשותנו בזמן מועט וכו' ואפילו בבתינו אסור אם הוא לזמן מרובה וכו' ע"כ. וכתב שם הש"ך וז"ל שאינו עובר ע"א כגון גר תושב וישמעאלים וכו' מיהו נראה דהיינו דוקא אם הוא בענין שאין לחוש אם נגעו לשתות או להנאה אחר כדלקמן ס"ד בהגה וכו' ע"כ. והביא דבריו הכנ"הג הג"הט א"ד מוכח מזה דדוקא היכא שאין לחוש שנגעו לשתות שרי דלחוש שנגעו בלי הנאה לא חיישינן דכיון דלא פלח לע"ז לא נגע ולא מנסך אבל היכא שיש לחוש שנגע כדי לשתות חיישינן. וכ"כ בספר שלחן גבוה וז"ל שמה שמתיר היחוד הגר תושב בכאן היינו מטעם רש"י דלא נגע אבל אם יש לחוש שנגע ודאי אסור בשתייה עכ"ל. ומה שלא חלק מרן בזה נראה הטעם דכיון דפסק דייחוד היינו ברשותנו ולזמן מועט כחומרי שני הפירושים פי' רש"י ורבינו הטור כמ"ש הרב ט"ז שם א"כ מסתמא אמרינן דלא נגע דמרתת שיבא הישראל ויראנו כמ"ש. הכנ"הג הגהב"י א"ה אבל במיחד לזמן מרובה כנדון דידן ובלילה דלא מרתת כלל עדיין יש לחוש שנגע ושתה ממנו:

גם התשובה שהביא הרב הנז' מהרב מר זקנו להתיר והיא בח"א סי' נ"ו והביאה מרן בסי' קנ"ט גם שם הוי הספק שקול דליכא למיחש שמא נגעו לשתות אחר שלקחו הגנבים ב' או ג' חביות וכמ"ש הרב מוהריק"ש בסי' קכ"ט וז"ל כל שיש יין מזומן ויין שאינו מזומן לא חיישינן לשאינו מזומן בישמעאל מיהא שאינו אוסר אלא בשתייה וכו' ע"כ. וא"כ לגבי החביות הנשארות הוי הספק שקול והרי כל טעמו של הרב ז"ל היינו מההיא דמיחדים אצלם יין וכיון שכתב הש"ך דכל היכא דאיכא למיחש שנגעו לשתות לא שרינן הרי נקטינן. ומה גם למ"ש הכנ"הג סי' הנז' אות נ"ז על מ"ש הרשב"ץ הטעם להתיר כיון דמיחדים אצלם יין שכתב וז"ל אין זו טענה שאין מיחדים אלא לשעה מועטת שיעור מיל או יותר ועוד דהוי ברשות ישראל אבל גנבים ברשותם דמי עכ"ל:

גם ההיא דהריב"ש שהביא הרב הנז' שאפי' פתוחות מותרות והיא בסי' תכ"ד הרי כתב שם הטעם דגנבים כבלשת בשעת מלחמה דמי יעו"ש ומרן בב"י הביא תשובה זו בסי' הנז' ופסקו מור"ם בהג"ה שם סי"א וכתב הטעם דסתם גנב אינו לוקח יין. וכתב שם הש"ך ס"ק כ"ט דגנבים כחיל בשעת מלחמה דלקמן סי"ב דמי ריב"ש שם וצ"ע בריב"ש עכ"ל:

ובאותה תשובה שהביא כתר' הביא דין זה משם רבינו הטור וכתב עליו וז"ל אלא דשמא לא באו אלא לבקש על הממון וכשראו שהוא יין לא נגעו בו דקי"ל ספק נגיעה במגע הישמעאלים דלאו בני נסוך נינהו מותר וכו' ע"כ. באופן שלכל הצדדים אין ראיה מהתשובה הנז' להתיר בנ"ר דלאו גנב הוא ויש לחוש שנגע לשתות כמ"ש:

אלא דעדין יש צד להתיר בנ"ד מאותו הטעם שכ' כת"ר שיש להסתפק אם נכנס הגוי לחדר שבו היין ומצינו שכ' מרן בב"י סי' הנז' וז"ל ובתשובה להרמב"ן ב"ן סי' קע"ו גנבים שנכנסו לבית ויש בו חביות פתוחות ורוב העיר גוים אם באותו בית שהיין בו נכנסו אסור לפי שזה ספק מגע הוא וכל החביות פתוחות אסורות כמו שנכנס לגנוב כך גונבים ושותים ולא דמי לבלשת דמתיראים הם ואין פנאי לנסך אבל גנבים שאין ארם מרגיש בהם שותים ומנסכים אבל אם נסתפקו אם נכנסו באותו בית מותרות שזה ספק ביאה וכו' ע"כ. וכתב שם הד"מ וז"ל. וזה שלא כדברי ריב"ש אבל תשובת מוהר"ם שכתבתי למטה משמע כדברי ריב"ש דהא כתב דאי לא משתכח רעותא שרי והיינו כדברי ריב"ש ע"כ. נמצא לפי זה דאף לרעת הרמב"ן דמחלק בין גנבים לבלשת וס"ל דגנבים מנסכי גם כן ואוסר מספק אפ"ה פסק דאם יש להסתפק שנכנסו לאותו בית דהו"ל ספק ביאה מותר. גם הרב מהריק"ש שם כתב וז"ל ואם היו החביות פתוחות מעיקרא יש מתירין ומדמין אותו לדין חיל בשעת מלחמה ויש אוסרי' ויש מחלקים בין גנבים עע"ז לגנבים ישמעאלים דבישמעאלים מותר. אבל אם נסתפקו אם נכנסו הגנבים למקום היין מותר וכו' ע"כ. אף אנן נמי נימא דכיון שיש להסתפק אם נכנס לחדר שבו היין לא מחזקי' רעותא ומ"מ צריך עכ"פ שהכלים הם מלאים כבתחלה דאי לא תימא הכי אתרע חזקתייהו כמ"ש בסי' קכ"ט זהו מה שנלע"ד בזה. הכ"ד החו"פ טיטואן יע"א בסדר צו את אהרן משנת תקצ"ט לפ"ק:

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה