אור ברסלב
ויאמר יצחק חלק א שאלות ותשובות אבן העזר › סימן קסא

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

שאלות ותשובות אבן העזר · סימן קסא

סימן קס

לטאנג'ה לכהר"ר מרדכי כן ג'ו נר"ו:

אות לטובה מקבלה הא' אהובה מענין השידוכין של הריצץ עם בת כההרא"ל ביבאס נר"ו ונגמרו השידוכין ע"י השליש ולא כתבו שום שטר ולא קנין ולא הזכירו שום קנס ואח"ך חזר בו המשודך הנז' השידוכין הנז' אם הוא חייב בדמי הבושת או לא:

הנה אעיקרא דדינא אם יש בקנס השדוכין דין אסמכתא או לא מצינו פלוגתא בזה שהרמב"ם ספי"א מהלכות מכירה הביא משם חכמי ספרד שהיו עושים שטרות באופן שלא יהיה בו אסמכתא אבל הרא"ש ודעמיה ס"ל דאין בשידוכין דין אסמכתא דכדאי הוא שייתחייב החוזר בו בקנס כיון שמבייש את חבירו כמו שהביא דבריהם רבינו הטור בח"מ סי' ר"ז. ומרן בש"ע שם בתחילה הביא דברי חכמי ספרד בסתם ואח"ך הביא דברי הרא"ש ודעימיה בלשון י"א דמוכח מזה שדעתו לפסוק כדעת חכמי ספרד והרמב"ם דגם בשידוכין יש בו דין אסמכתא והיינו טעמא דאנן בדידן כותבין בשטר השידוכין בחיוב הקנס תיבת מעכשיו כדי לבטל דין אסמכתא. ובש"ע א"ה סי' ן' לא הביא מרן כ"א דעת חכמי ספרד והרמב"ם בלבד. אלא שמור"ם בהגה הביא דעת הרא"ש ודעמיה החולקים. ומרן שם בב"י עמ"ש רבינו הטור כתב ר"י שכל קנסות שעושין מענין השדוכין וכו' דלא הוי אסמכתא כתב מרן וז"ל כתב ר"י וכו' כ"כ התוס' והרא"ש בפרק איזהו נשך וז"ל קנס שעושין בשעת שדוכין מהני אפי' לא קנו בב"ד חשוב כיון שנוהגים בו כל העולם מידי דהוה אסיטומת' דקניא ועוד דבדין הוא להתחייב כל החוזר בו כיון שמבייש את חבירו וכ"כ הרא"ש ז"ל בפסקיו פ"ד דנדרים וז"ל ערבנות של שדוכין לקנוס החוזר בו אע"ג דגזים לא הוי אסמכתא דלית כאן מלתא יתירתא כי כדאי הוא שיתחייב החוזר בו בקנס שהתנו ביניהם לדמי בושת שבייש את חבירו והוי כמו אם אוביר ולא אעבוד אשלם במטבא עכ"ל וכ"כ בתשו' כלל ל"ד בשם ר"י הזקן וז"ל וכתב מהרי"ק בשורש קצ"ד על זה אע"ג דפשיטא דלפעמים אין דמי הבושת עולים כמו סך הקנס אפי"ה לא הוי אסמכתא ולא חשיב גוזמא אלא דבר שהוא רחוק מהדעת וכו' ע"כ. ובב"י ח"מ סי' ר"ז אחר שהביא דברי הרא"ש כתב וז"ל וכ"כ המרדכי דסנהדרין פרק זה בורר וז"ל ואותן שידוכין רגילים לעשות בו קנין א"נ אפי' בלא קנין לא חשיב אסמכתא שהחוזר בו מבייש את חבירו וכו' וכ"כ התוס' וכו' וכ"כ ההגהות פי"א מהלכות מכירה בשם בעל סמ"ג ורש"י וראבי"ה וכו' ע"כ. ולבסוף אחר שהביא דברי רבינו ירוחם כתב וז"ל ונראה מדבריו דאפילו בשידוכין בעינן שיאמר בלשון הזה ושיתפוס ערבונות ביד שליש האלא"ה אסמכתא היא ולא קניא. ולפי זה צ"ל דס"ל דכי אמר הרא"ש דאין בשידוכין דין אסמכתא היינו לומר דאם אמר אם אוביר ולא אעבוד אשלם אלפא זוזי אע"פי שנתן ערבונות ואמ"ל אם אוביר תזכה כך ממון בגוף זה החפץ לא קנה כיון דגזים אבל בשידוכין כל כי האי גוונא קנה דלאו גזים הוא כיון שחבירו מתבייש על ידו ומדברי התוס' שכתבו ושמא בשידוכין לא אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן משמע דמשכון מיהא בעי גם בשדוכין ושמא משום דדרכם היה לתת משכונות בשדוכין כתבו כן ואה"נ דלעכובא לא צריך אלא כיון שקנו מידו סגי וכן משמע שהוא דעת רבינו שכשכתב דעת הרא"ש בקנס השדוכין לא הזכיר משכון וכבר קדם לרבינו בסמוך דלהרא"ש אין בקנס שדוכין דין אסמכתא וא"כ כשכתב הרא"ש הלכך כשעושין שדוכין ונותנים ערבונות וכו' לאו דוקא דבשדוכין בדבור לחוד קני. א"נ הכי קאמר למאן דבעי אפוקי נפשיה מפלוגתא דהרמב"ם וכו' הוא שכתב כן הרא"ש ולכן רבינו לא רצה להזכיר שדוכין אלא כתב שנים שהתנו ביניהם וכו' כלומר דאלו בשדוכין א"צ שום תיקון וכו' ע"כ. ועל דברי הי"א שכתב מרן בש"ע שהוא דעת הרא"ש ודעמיה כי כדאי הוא שיתחייב החוזר בו בקנס לדמי הבושת שבייש את חבירו סיים שם מור"ם וכתב וז"ל ומיהו קנין צריך וכו' ע"כ. ר"ל דאף שקצבו קנס גדול יותר מדמי הבושת כדי לחייבו בכל הקנס צריך קנין עכ"פ שאם לא קנו מידו במה יתחייב בכל הקנס שקצבו ודיינו לומר דאין בקנס ההוא אסמכתא דלא הוי גוזמא מהטעמים שכתבו בעלי סברא זו אבל עכ"פ קנין צריך אלא דהרב ש"ך שם ס"ק כ"ד כתב שחייב בכל הקנס שקצבו אף שלא היה שם קנין דהו"ל כמו אם אוביר ולא אעבוד אשלם כמטבא דהתם מתחייב בדבור בעלמא אוף הכא נמי גבי שדוכין כדאי הוא שיתחייב החוזר בכל דמי הקנס שקצבו כיון שמבייש את חבירו ולא הוי גוזמא מה שמתחייב בקנס גדול:

גם הרב הסמ"ע שם ס"ק מ"ז כתב על דברי היש אומרים דלא הוי אסמכתא וז"ל פי' אע"פ שגזם לקנוס נפשו בסך חשוב שהבושה הוא כ"כ דבר גדול שכדאי להפסידו עבור זה כ"כ ויותר מזה עכ"ל:

והרב מהרשד"ם חא"ה סימן כ' כתב שראוי לגבות הקנס של השדוכין כיון שרבותינו בעלי התוס' סוברים כן והרא"ש ובנו הריב"א כן דעתם וגם הרשב"א גדול הפוסקים כן דעתו יעו"ש:

גם הרב מהרש"ך ח"ב סימן ס"ג כתב דרובא דרבוותא סברי דאין דין אסמכתא בקנס של שדוכין דדמי בושתו הוא. וכתב וז"ל הנראה מכל הפוסקים דבקנין לבר סגי ולא בעי' בד"ח ומעכשיו וכמעט אין גם א' מהפוסקים אשר למדתי וראיתי שיסבור דלא סגי בקנס של שדוכין לקיים הענין בקנין גרידא זולת הרמב"ם וכו'. וכבר כתבתי בא' מפסקי הנדפסים והוא בסימן קל"ה שכמעט שהיה אפשר לומר דאף דבעלמא קי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ומצי המוחזק לומר קים לי כהנך רבוותא דמסייעי לי אע"ג דהוו מיעוטא דמיעוטא עכ"ז בדין זה היה הדין נותן לפסוק כהנך רבוותא דמסייעי לתובע דמסתבר טעמייהו וכו' ע"כ. וכן הביא הכנ"הג א"ה סימן ן' הג"הט אות כ"ח וכ"ט חבל נביאים שפסקו כהרא"ש וסייעתיה יעו"ש:

והרב ב"ש בא"ה סימן ן' על מ"ש מור"ם שם סי' ו' וי"א דכל קנסות שעושין בשדוכין אין בהם משום אסמכתא כתב וז"ל הטעם משום בושת אע"ג דלפעמים לא הוי בושת כ"כ כמו דמי הבושת אפי"ה לא הוי אסמכתא וכתב מהרי"ק שורש כ"ט אפי' לא עבדי קנס אפי"ה קרוב הוא בעיני דחייב לשלם דמי בושתו וכו' ועיין בח"מ סימן ר"ז שם פסק הרב רמ"א דקי"ל דליכא אסמכתא בשידוכין משום בושת מ"מ צריך קנין בדבר והש"ך כתב שם בשם כמה פוסקים דאין צריך קנין וכו' ע"כ:

ונראה לומר דע"כ לא פליגי אם בקנס השדוכין צריך קנין או לא אלא דוקא כשבאין אנו לחייבו בכל הקנס שקצבו אבל אה"נ דדמי הבושת שהוא לפי ערך המבייש והמתבייש א"צ קנין לזה לכ"ע ואף אם לא הזכירו קנס בשדוכין נראה דחייב לשלם דמי בושתו ומה שנראה מדברי הרב ש"ך דמיירי כשקצבו קנס בשדוכין מדרימה אותו לההיא דמלמד היינו כדי לחייבו בכל הקנס שקצבו דבלפי מ"ש מור"ם דצריך קנין כתב הוא ז"ל דאין צריך ואף בלא קנין חייב בכל הקנס שקצבו אף שהוא יותר מדמי הבושת כמש"ל אבל לגבי ערך דמי הבושת כ"ע יודו דא"צ לא קצבה ולא קנין:

והשתא דאתינן להכי יכולין אנו לומר דע"כ לא פליגי הרא"ש ודעמיה עם הרמב"ם ז"ל אלא כשבאין אנו לחייבו בכל הקנס שקצבו ביניהם דלדעת הרמב"ם ז"ל גם בשדוכין שייך אסמכתא והו"ל אם אוביר ולא אעבוד אשלם אלפא זוזי ולזה היו עושין חכמי ספרד שטרות בענין שלא יהיה בו אסמכתא כדי לחייבו בכל סכי הקנס שקצבו משא"ך להרא"ש ודעימיה דסברי דאין בו אסמכתא דהו"ל כמו אשלם במטבא אף אם עשו קנס גדול חייב לשלם וכמ"ש הטעם הרב מהריק"ו ז"ל כמש"ל:

שוב מצינו להר"ד מילדולא ז"ל בס' מים רבים חלק א"ה סימן ח' דבתחלה כתב דלכאו' נראה מדברי מרן בש"ע דדין זה דקנס השדוכין אם יש בו אסמכתא תלוי בפלוגתא דחכמי ספרד והרמב"ם אח"ך כתב וז"ל אבל כבר ידוע שכל מאי דאפשר להשוות דעות הפוסקים הוא יותר טוב כדי לעשות שלום ביניהם ויגעתי ומצאתי בספר נחלת שבעה סי' ח' ס"ח שהשוה אותם וז"ל ולפ"ז נ"ל וכו' וכ"ש לדברי שיש להשוותם בריוח גדול בלא דוחק כלל בזה אני רשאי לומר קבלו דעתי. והוא זה כי נ"ל דגם חכמי ספרד סוברים דאסמכתא קניא בשדוכין משום בושת כמו שאר פוסקים שאביא בסמוך בס"ד אך מ"מ היו משלישין שטרות שזה חייב לזה מנה שאם יקיים השדוכין ויכנס לחופה עם משודכת זו יהיה החוב מחול דבזה בטוחים נמי שאף אם ימות האב חייבים היודעים לקיים מאחר שהיה בדרך חיוב והודאה ולפ"ז לא היה לו לש"ע ורמ"א לכתוב וי"א בלשון פלוגתא כי אפשר שגם חכמי ספרד מודים שאין בשדוכין משום אסמכתא עכ"ל. שמענו מדבריו שכולם שוים לטובה לומר דאסמכתא קניא בשדוכין משום בושת. והעצה טובה שהשמיעונו חכמי ספרד להשליש השטרות היה בכוונה כדי שיהיו בטוחים במיתת האב ולא יוכלו היורשים לפטור את עצמם וכו' עכ"ל. והגם דמדברי מרן בש"ע משמע דפליגי אפשר דדוקא לחייבו בכל הקנס כמש"ל:

ומצינו בס' פרי צדיק סי' י"ג בא' שקדש אשה ע"י שליח ושלחו החכמים אחר המארס לראות מה כפיו ונשבע שמעולם לא עשה אותו שליח לקדש וכן השליח הודה לו שאמת הוא שלא עשה אותו שליח לקדש אלא כיון ששמע שהמארס נשבע כמה שבועות שכבר נתן לה צולטאני זהב לקדושין וידע דעתו שהוא רוצה בה נתן מכיסו צולטאני לקדושין וכו' יעו"ש הענין וחייבו אותן החכמים לתת לה גט ולשלם לה קנס ושם בסימן י"ד כתב הרב וז"ל ולענין הקנס ששמענו שפסקו לה כת"ר חמשת סלעים כנראה שדמו כת"ר בושת זה למאי דאית בח"מ סי' ת"ך דהבועט בחבירו ברגלו וכו' ולכך שמעתי שיש מי שרצה לפטם שיעור זה לחצאין ודאי דטעמא דאית בה לפגם הוא דכיון דאותם קנסות הם על הצער והבושת ודל מהכא צער דליתיה לא נשאר אלא הבושת ולכן אינו בדין שישלם אלא חצי הקנה ואוי לאזנים שכך שומעות ומה ענין זה לכאן והדבר ידוע אפילו גדולה שבאותן חבלות השנויות שם לא תשוה לבושת ופגם כזה וכו'. ועוד שכפי האמת לכל הפחות צריך לשלם כקנס הראוי בסתם כל אדם שחוזר מן השדוכין דממה נפשך הרי לכל הפחות שוה בושת זה עם בושת החזרה מן השדוכין ואם מפני שלא נתפרש הסך הרי הוא ידוע ופשט בו המנהג ואם מפני שלא היה בו קנין הרי כפי הדין אין קנין מועיל בחיוב קנס השדוכין דאסמכתא הוא ולא קניא אלא בבד"ח וראינו לרבוותא דאמרי דקנה בענין זה אפי' שלא בבד"ח ופי' הטעם בתוס' וכו' משום דבדין הוא שיתחייב החוזר שהרי בייש את חבירו וכו'. וא"כ איה איפה הדרך ישכון אדם לתת מגרעות בהשערת קנס בושת זה מבושת הפחות שבבנות ישראל אם משום חסרון קנין הא כפי האמת לא הקנין הוא הגורם אלא החיוב שהוא מחוייב בבושת מצד הדין הוא הגורם. ואם מפני שלא נתפרש סך הקנס הרי המנהג פשוט בזה ואף כי לפי האמת היה לכם לקונסו כשער הגבוה מ"מ לפחות משער הנהוג בענין זה לא הותר לכם. ועוד כפ"הד הוא חייב קנס אחר לפטור עצמו ממכת מרדות שהוא חייב מדינא דגמרא כדאי' בפ"ק דקידושין די"ב רב מנגיד אמאן דמקדש בלא שדוכין וכ"פ הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' אישות וכו' סוף דבר מה שנלע"ד שהגט צריך לחזור ולהנתן באופן המועיל כדכתיבנא והקנס למתביישת על המעט כפי הנהוג בחזרת שדוכין ונוסף על זה קנס אחר לעניי העיר וכו' עכ"ל:

למדנו מדברי הרב הנז' דבשדוכין חייב החוזר בקנס הנהוג בעיר מדין בושת אף שלא פי' קנס בשדוכין ולא נתחייב בקנין כמ"ש בדבריו וז"ל שאין הקנין גורם כ"א החיוב שהוא מחוייב בבושת מצד הדין הוא הגורם. ואם מפני שלא נתפרש סך הקנס הרי המנהג פשוט בזה ע"כ. והגם שהנדון שלו היה שהיתה צריכה גט והבושת בזה גדול מאד מ"מ הרי נתרעם על החכמים שחייבוהו קנס מועט שלכל הפחות הי"ל לחייבו קנס כמו בחזרת שדוכין אף שלא נתפרש הקנס ולא היה שם קנין ומלת' אגב ארחיה למדנו מדבריו דבשדוכין חייב החוזר בקנס הנהוג מדין בושת אף שלא היה קנין ולא נתפרש הקנס:

הן אמת דמצינו להרב משחא דרבותא ז"ל בדינים השייכים לאבן העזר סי' ן' בא' ששדך אשה ולא כתבו שום קנס ביניה' ואחר ימים נתחרט המשודך ותבע אבי הנערה להמשודך שיתן לו דמי בשתו אשר ביישו וכת' הרב דפטור ואלו הקנסות שגובין אינו מטעם ביוש אלא מטעם קנס ואסמכוה אבושת. ואחר שהביא דברי היש אומרים שהביא מרן בח"מ סי' ר"ז דכדאי הוא לדמי בושת וכו' וכתב רמ"א ומיהו קנין צריך וכן נוהגין כתב הרב וז"ל וכתב הלבוש דבלא קנין אין הדבר מתפרסם כ"כ וגם לא סמכי אהדרי כ"כ שאין מאמינים זל"ז בלא קנין ואין כאן בושת עכ"ל. הרי לך בהדייא דאף לסב' יש אומרים שחייבו בקנס ואסמכוה אטעמא דבושת דוקא בדאיכא קנין אבל כי ליכא קנין פשיטא דפטור ועוד נראה שאלו קצת בני ארם שעושין שידוכין בלא. קנס טעמייהו דאבי הנערה ס"ל דאדרבא אם עושים קנס יש לו גרעון וגנאי בדבר דכמה ב"א קופצים על בתו והחתן ג"כ ס"ל רבות בנות ויש לו גנאי ולהכי לא עבדי קנס ובודאי היינו טעמא דרבני צרפת שלא היו מחייבים קנס שדוכין עד שעושין כמה כרכורין ולא חששו לטעמא דבושת כלל ולאו קטלי קני באגמא נינהו ח"ו וא"כ זכינו לדין דפטור מן הקנס כיון שלא עשו קנס ביניהם בקנין ואין כאן בושת כלל וכו' ושוב מצאתי כן בהדייא בהרשב"ש סי' תקצ"ד וכו' ע"כ. המובן מדבריו דהיכא דלא עשו קנס ביניהם ולא קנו מידם על הקנס פטור החוזר אלא דלפי הראיה שהביא מדברי הלבוש שכתב דבלא קנין אין הדבר מתפרסם כ"כ וגם לא סמכי אהדדי וכו' דאין כאן בושת יוצא לנו מזה דאם נתפרסם הדבר דשייך בושת חייב בדמי הבושת אף בלא קנין וגם לפי טעם הב' שכתב הרב שכשעושין שדוכין בלא קנס טעמייהו דאדרבא אם עושים קנס יש לו גרעון וגנאי וכו' מוכח מזה שכשחוזר שום צד מהם לא יש כ"כ בושת לשכנגדו שהרי בכוונת מכוין אין עושין קנס בשידוכין שכשעושין קנס מורה שבדוחק ובצער ימצא עזר כנגדו ולזה עושין קנס לשישארו קשורים ז"בז אבל כשאין עושין קנס בשידוכין מודה ובא דלא איכפת לשום צד אם יחזור בו הצד שכנגדו דבנקל ימצא עזר כנגדו ולזה סיים וכתב וז"ל ובודאי ה"ט דרבני צרפת שלא היו מחייבים קנס שדוכין עד שעושין כמה כרכורין וכו' וא"כ זכינו לדין דפטור מן הקנס כיון שלא עשו קנס ביניהם בקנין ואין כאן ביוש כלל וכו' ע"כ. דנראה מדבריו דלא היה כ"כ ביוש ביניהם בחזרת השדוכין ומה גם כשלא היה קנין שהרי לא נתפרסם אבל אנן בדידן לגבי החתן אפשר לומר שאם יחזור בו אבי הנערה לא יש לו כ"כ בושת אף אם נתפרסמו השדוכין אבל לגבי הנערה אם יחזור בו החתן בושתה מרובה ולא תמצא מי שירצה לקחתה לו שיאמרו ששמץ דבר נמצא בה שבגד בה המשודך:

וכן מצינו להרב מהרימ"ט ז"ל בשניות חח"מ סימן ק' שהגדיל ביוש חזרת השדוכין אף לגבי החתן שכתב וז"ל שאין קשה בבטול השדוכין אלא הבושה ואלו עשה מעשה ולא אמר בפני הבריות שלא היה חפץ בו אלא היה מבטל הדבר בינו לבינו היה מתייקר החתן לומר שהוא אינו חפץ בה עכשיו שביישו בדברים ואמר לא חפצתי בו ואפרע כל יציאותיו נמצא משיאו שם רע בעיר שאומרים אלמלא לא ראה בו דבר מגונה לא היה מדיחו בשתי ידיו נמצא האומר בפיו כאן יותר מן העושה מעשה ומצינו שמטעם זה אמרו שהקנסות שנוהגים בקדושין נגבים בב"ד ולא חשיבי אסמכתא דדמי בושתו שביישו הוא וכו' ע"כ. באופן דביוש זה של חזרת השדוכין הכל לפי מנהג המקום ואנן בדידן אם נתפרסמו השדוכין יורה וידין הרב מש"דר שחייב החוזר ליתן קנס לשכנגדו דמי הבושת לפי ראות עיני הדיינים אף שלא היה קנין ולא שטר:

ואף לפי דברי הרב בנו ז"ל שכתב שם דשידוכין שאין בו לא שטר ולא קנין ולא קנס אין בדברי המערער כלום וכו' הרי סיים וכתב וז"ל וגם מדין בושת לא יתחייב כלל כיון שלא נתכוון לביישו אלא דחזר בו מחמת שהבת עדיין קטנה וחלומות בעותי מבעתי ליה וכיון שאי' מכוין לביישו פטור כדכתב הרב בח"מ ריש סי' תכ"א וכו' א"כ בנ"ד שאי' מתכוין לביישו באשר מעידים שבימים שבין יו"הכ לסוכות היו מתענים. תענית חלום אינו מתחייב כלום עכ"ל. נראה מדבריו דדוקא באותה חזרה שחזר החתן שהיה ע"י טעם כמ"ש הוא שפטור אחר שלא היה שם לא שטר ולא קנס ולא קנין וגם מדין בושת אינו חייב דהו"ל כאנוס. אבל אם החזרה שחזר בו החתן היה בלי טעם וסבה יודה הרב שחייב לתת לה דמי בושתה אם נתפרסמו השדוכין מיהא אף שלא היה שם לא שטר ולא קנס ולא קנין. גם הראיה שהביא הרב מש"דר מדברי הרשב"ש שפטר החוזר מהקנס כיון שלא היה שם קנין יכולין אנו לומר דטעמא הוי כמ"ש הרב הלבוש שע"י הקנין מתפרסם הדבר ואיכא בושת בחזרה דלפ"ז כשנתפרסמו השדוכין דאיכא בושת חייב בדמי הבושת אף שלא היה שם קנין כמ"ש:

שוב מצינו להרב עבודת הגרשוני ח"א סימן ע"ד שכתב וז"ל ואין בקנס הזה משום אסמכתא כמ"ש התוס' והרא"ש שמדינא חייבים משום בושת. והנה לא נעלם מעיני מ"ש מהרמא"י בסי' ר"ז בהגה סי' ט"ז וז"ל מיהו קנין צריך וכן נוהגים עכ"ל וא"כ יש לפקפק בנ"ד כיון שלא היה הקנין בפי' על הקנס. מ"מ נלע"ד היינו טעמא שצריך קנין לפי שא"א שלא יהיה הקנס יותר מדמי הבושת כמ"ש מהרי"ק בשורש קצ"ב ע"ש ומכ"ש שמהרא"י היה לפניו מנהג פולין שהקנס הוא לעולם בסך חצי הנדן ודאי לפעמים הוא יותר מדמי הבושת על כן הצריך קנין. אבל קנס שהוא לפי האומד דמי הבושת ודאי אין צריך קנין ולא גרע מן המבייש בדברים שפוסקים בכל בתי דינים לפייס המתבייש לפי ראות עיניהם ולפי המבייש והמתבייש. כללא דמלתא שלע"ד נראה שראובן החוזר מחוייב ליתן קנס להבחור כפי אשר יושת עליו ע"פ ב"ד היודעים ומכירין את הצדדין ויצרפו לזה האומד של סך הנדן ומנהג המקום וכו' אמנם כ"ז הוא אם ראובן חוזר בו במרד ובמעל ותולה קלקלתו בבתו אבל אם האמת אתו שבתו ממאנת להנשא להבחור בלי שום תחבולה ורמיה אזי הוא נקי וכו' ולאחר הברור שהתקלה תלויה במשודכת שהיא ממאנת להנשא להבחור ואחר שהיתה מרוצה וקבלה המתנה כאשר בא בשאלה לבשתה רוח אחרת רוח עועים ודאי עליה נאמר לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. ולעד"נ שחוזר הדין לשנואה במעשיה והיא חייבת לשלם דמי בושת כנז"ל ואם אין לה לשלם. יעשה לה כמשפט הבנות המתפרצות כאשר חרץ הסמ"ע בסי' תכ"ד ס"ק ט"ו לנדותה וכו'. והיה מקום לומר ללמוד זכות שאיננה חייבת קנס מצד הדין כי יש לומר שאין כוונתה לבייש הבחור רק שאי' יכולה להנשא למי שאינו מקובל עליה וידוע שאין אדם חייב בושת אלא אם כיון לביישו. אבל לעד"נ שאין ממש בטענה זו באשר שכבר היתה מרוצה וקבלה המתנה בפנים יפות וכו'. ועוד נלע"ד שגם ע"פי הדין אין המבייש שלא בכוונה פטור אלא כגון ישן שבייש או נפל מן הגג באונס ולא נתהפך אבל מי שמבייש להנאת עצמו חייב וראיה לדבר ממאי דאיתא בסוף פרק כיצד הרגל אמר רבא נפל מראש הגג וכו' פטור על הבושת ואם נתהפך חייב אף על הבושת וכו' ופירש"י ואם נתהפך דאחר שהתחיל לנפול אם נתכוון לנפול על האדם להנאתו חייב אף על הבושת אע"פ שלא נתכוון לשם בושת עכ"ל. ודין זה פסקו מרן בש"ע ח"מ סימן תכ"א סי"א יעו"ש וע"ש בסמ"ע סק"ט. ועיין במהרי"קו שורש כ"ט שחייב ג"כ דמי בושת אע"פ שלא נכתב שום קנס בהקשור וכו'. כללא דמלתא נלע"ד שיחול חיוב הקנס כנז"ל על ראובן אם הזיד במעל הזה ואם הוא נקי בתו תנקי כתיב ויושת עליה כאשר כתבתי ומי שמהפך בזכותו דההוא בר אוריין לכבוד התורה ולומדיה יותר ממה כתבתי תיתי לו ויהיה גופו מכובד על הבריות ויזכה לעלות קוממיות עכ"ל:

מבואר מדבריו שמ"ש מור"ם שצריך קנין כדי לחייבו בקנס היינו כשהקנס הוא יותר מדמי הבושת אבל קנס שהוא לפי אומר הבושת אין צריך קנין ואף שהמשודכת הנז' לא נתחייבה בשום דבר אפי"ה אחר שבתחי' היתה מרוצה וקבלה המתנה שנתן לה החתן ואח"ך חזרה בה חייבת לשלם דמי הבושת ואף שאין כוונתה לביישו רק שאינה יכולה להנשא למי שאינו מקובל עליה מ"מ כיון שמביישתו להנאת עצמה חייבת בדמי הבושת. אתאן לנ"ד שהוא דומה ממש לנדון הרב הנז' שלשעבר נתאכסן הריצ"ץ בבית החכם אבי הנערה ותיטב הנערה בעיניו ותכשיט א' שהיה ביד אביה ששלח לו הזולת מעיר תאנג"ה יע"ה כדי למוכרו בכאן אמר לו החתן הנז' שיתן אותו לבתו והוא ישלם בטאנג'ה את דמיו לבעלים וכשהלך מכאן החתן הנז' לטאנג"ה דבר עם השליש לקחת לו הנערה הנז' ונתפשר עמו על הנדונייא והתוספת והוצאות צורכי החופה שהכל יהיה משל אביה ושיכנס לחופה באדר ב' שעבר בתנאי שישלח לו לשם קודם בואו דמי התוספת והשליש הנז' כתב כ"ז לאבי הנערה ושימהר יחישה מעשהו וכן עשה החכם הנז' ולקח דמי התוספת במשכונה ושלחם ליד החתן הנז' והתחיל להכין צורכי החופה. ואח"ך חזר בו המשודך בלי שום סבה כמו שהודה שם בעיר טאנג'ה שח"ו לא מצא שום מום בנערה הנז' רק שאינה מקובלת עליו ואם אמת הדבר כ"ז כמו שהגיד לנו החכם אבי הנערה חייב לשלם דמי בושתה כפי אשר יושת עליו אחר שכבר נתרצה לקחתה לו לאשה ונתן לה המתנה ונתפשר עם השליש על הנדונייא והתוספת וכו'. וגם נתפרסמו השדוכין בשני העיירות במחז"ק ובטאנג'ה יע"ה ובפרט שהיא בת ת"ח וי"ל ביוש כזה ואינו דומה מבייש לע"ה למבייש ח"ח באופן שהחיוב מוטל על הריצ"ץ הנז' לרצות לת"ח הנז' ברצי כסף להיות לו לכסות עינים על הביוש שבייש לו ולבתו כי יש אלהים שופטים בארץ ורואה בעלבון העלובים ובפרט עלבון ת"ח ומה גם מה שהפסידו בהכנת צרכי חופה ולקיחת דמי התוספת בפירות ועל הכל צריך לפייסו ברצי כסף ולבקש ממנו מחילה ושב ורפא לו. זהו מה שנלע"ד להשיב בזה וליה עינינו יצילנו משגיאות ומנסתרות ויראנו מתורתו נפלאות כיר"א הכ"ד הח"פ טיטואן יע"ה בסדר וכפר עליו הכהן וטהר משנת נבנה עליה טירת כסף לפ"ק וש"ר:

שוב אחר כל הכתוב לעיל מצאתי בכתבי הרב המשבי"ר ז"ל שכתב בענין זה וז"ל. ראובן שדך אחותו יתומה והיא גדולה ושדכה מדעתה ורצונה וכשרצו לעשות קנין בשדוכין אמר אחי היתומה אין אני צריך לקנין כי אנו מבעלי האמונה ואח"ך חזרו בהם. תשובה האם והאח פטורים מהקנס כיון שלא היה קנין בדבר שהרי אפי' הפוסק נדונייא לבתו דקי"ל כמה אתה נותן לבנך כ"וכ עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנים באמירה. ואמרו בגמ' דכתובות הביאה הטור בא"ה דדוקא אב לבתו ובנשואין ראשונה אבל אח לאחותו לא יתחייב אלא בקנין וכ"ש בקנין השידוכין שהוא דרך אסמכתא דאח לאחותו לא יתחייב אלא בקנין. אבל הבת כיון שהיא גדולה ועשו מדעתה ורצונה היא חייבת אפי' בלא קנין דמי הבושת וכן פסק הש"ך בטור ח"מ סי' ר"ז ס"ק כ"ד. ועוד דאין לחייב האח שהרי כיון שהיא גדולה ויכולה לעשות כרצונה הרי דבריהם לא מעלין ולא מורידין. כך פסקתי בתשו' והסכימו לזה דייני העירה פ'אס יע"ה משבי"ר ועיין סי' ר"ז סי"ו ורמ"א שם עכ"ל. הובאו דבריו בספר זכות אבות דף ט"ל ע"ד סי' ל"א:

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה