ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
שאלות ותשובות אבן העזר
סימן קיג
מעשה באלמנה שבא המשודך ממדינת הים כמו ארבעה ימים קודם הרגל אם מותר לעשות החופה בערב הרגל ולטבול ולבעול במועד או לא:
הנה מדברי מרן בי"ד סי' קצ"ב שכתב וז"ל עבר וכנסה תוך זמן זה וכו' לא נתייחד עמה וכו' נראה דלכתחילה לא יכנוס בתוך השבעה נקיים וכ"כ באבן העזר סי' ס"א ס"ב וז"ל. כשר הדבר שלא תנשא עד שתטהר ע"כ וטעמא הוי כמ"ש ה"ה בפ"י מהלכות אישות הלכה ו' על מ"ש הרמב"ם וז"ל ולא תנשא נדה עד שתטהר ואם עבר ונשא ובירך אינו חוזר ומברך וכתב ה"ה הטעם דהא חופה משום ביאה היא וכיון שאסור לבא עליה ואפי' להתייחד עמה אין ראוי שתכנס לחופה ע"כ:
ומלשון הרמב"ם הנז' והוא הדין נראה דאין שום אסור לכנוס הנדה רק שלכתחי' לא יכנוס שמא יבא עליה מחמת שיצרו תוקפו וכמ"ש בדברי ה"ה וז"ל אין ראוי שתכנס לחופה ומדקאמר לשון אין ראוי וגם הרמב"ם לא כתב אסור שתכנס רק ולא תנשא נראה דאין אסור בדבר וכמ"ש בדברי מרן כשר הדבר שלא תנשא וכו':
והרא"ש ז"ל בפרק אע"פ הביא דברי הרמב"ם וכתב עליו וז"ל ועוד כתב שם ולא תנשא עד שתטהר ואין מברכים לה ברכת חתנים עד שתטהר ונראה דראייתו היא מההיא דריש מכילתין לפיכך חלה הוא או שפרסה נרה אין מעלה לה מזונות אלמא דפרסה נדה אינו יכול לכנוס כמו בחלתה ולאו ראיה היא דההיא דחשיב ליה אונס לא בשביל שיהא אסור לכנוס אלא משום דבהגעת זמן הנשואין מחייב הבעל במזונותיה משום שיש לו לכנוס ומצי למימר למה אכנוס מאחר שאינה ראויה לביאה הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה ומאחר שאונס מעכבה שאי' ראויה לביאה אינו חייב במזונותיה. ועוד מביאים ראיה מפרק בתרא דנדה רבינא אעסק לבריה בי רב חביבא אמר להו לארבעה לכתוב כתובה כי מטא לד' א"ל לנטור עד ארבעה אחרינא א"ל מאי טעמא עבד מר הכי. א"ל לא סבר לה מר להא דרבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שבעה נקיים אלמא אפי' בספק נדה אסור לכנוס ולברך ברכת נשואין ונ"ל שאין ראיה משם לאסור אלא שלא רצה לישא כל זמן שאינה ראויה לביאה משום תוחלת ממושכה אבל אסור אין ללמוד משם וכן ראיתי בכל המקומות שאינם חוששים לברך ברכת חתנים לכלה נדה אבל אינה נכנסת עמו לסתר אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים עכ"ל הרא"ש שם:
עוד כתב שם בהגהות אשירי בשם המרדכי וז"ל ור"י פירש הא דבעי רב אשי נכנסה לחופה וכו' ה היינו חופה שהחתן סבור שהיא טהורה בשעת חופה ונמצאת נדה משום הכי מספקא ליה אי קנייה דשמא חיבת בעילה קונה ואלו ידע החתן שאינו יכול לבעול עתה שמא לא היה כונס עתה גם רגילים היו אז לכנוס טהורות ולא היו כונסין נדות כדאמרי' בפ"ק אם פרסה נדה אינו מעלה לה מזונות אבל אם מודיעין אותו שהיא נדה ואע"פ כן כונסה לחופה האי ודאי קנויה לו מיד דעושה חופה כדי לבעול כשתהיה טהורה לכן אומר ר"י שיש להודיע לחתן כשכונס אם היא טהורה מיד אם לאו וכן נכון לעשות ע"כ:
והר"ן ז"ל כתב בפ' הנז' דדוקא לסברת הרמב"ם דמפרש דחופה היינו יחוד וכמ"ש בריש פ"י מהלכות אישות וז"ל ויחוד זה הוא הנקר' כניסה לחופה ע"כ וה"ט שכתב ה"ה דכיון דעיקר החופה הוא הייחוד וזו אסור להייחד עמה א"כ אין כאן שום חופה בברכת הנשואין רק בביאה ולכן לא יכנוס עד שתטהר. אבל לסברת החולקים ואומרים דחופה לאו היינו יחוד אלא כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נישואין דהיינו חופה ולפיכך אנו שנוהגים עכשיו בלא יחוד אין אנו מקפידים אם היא נרה אם לאו ומ"מ כשר הדבר שלא תנשא עד שתטהר יעו"ש:
ומרן ז"ל באבן העזר סימן נ"ה ס"א פסק כסברת הרמב"ם דחופה היינו יחוד יעו"ש:
והרב מהר"י עייאש בספר בית יהודה חלק א"ה סי' ג' הקשה דברי מרן אהדדי דבסימן נ"ה סתם כדעת הרמב"ם דחופה היינו יחוד ואיך פסק סוף סי' ס"א דכשר הדבר שלא תנשא נדה עד שתטהר דמשמ' דאין בזה אסור והיינו למ"ד דחופה לאו היינו יחוד דלהרמב"ם מן הדין איכא אסורא דלא תנשא נדה והניח הדבר בצריך עיון יעו"ש:
והיה נראה לתרץ ולומר דמרן ז"ל אף דסבירא ליה כדעת הרמב"ם דחופה היינו יחוד וכל זמן שלא נתייחד עמה לא מקרייא חופה אף שהביאה לביתו ובירך ברכת נשואין ועדיין היא כארוסה ואינו יורשה וכו' מ"מ לענין לכנוס הנדה פסק דכשר הדבר בלבד אבל אסורא ליכא אחר שיש תקנה לזה שיהא הוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים והגם דלסב' הרמב"ם ז"ל לא מהני זה דאכתי איכא למיחש שמא באיזו שעה מן היום או מן הלילה לא יזהרו המשמרות ויבא עליה וכמ"ש הכ"מ לדעתו בפרק י"א מהלכות א"ב אפ"ה לא ראה מרן לפסוק בזה כהרמב"ם כיון דהרבה פוסקים חלקו עליו בזה וגם היא חששא רחוקה לכן לא החליט ההיתר ולא האסור וכתב דכשר הדבר וכו' וממה שפסק בי"ד סי' קצ"ב גבי ימי החמוד עבר וכנסה תוך זמן זה וכו' אין לדקדק משם דלכתחילה יש אסור בדבר אחר שכבר פסק בנדה גמורה דכשר הדבר בלבד ולא אסור וכ"ש בספק נדה אלא דיש לפרש דבריו דלכתחילה צריך להמתין עד שתספור וכו' מטעם דכשר הדבר ואם עבר וכנסה תוך זמן זה לא יתייחד וכו' זה היה נ"ל כדי לישב דברי מרן ז"ל דלא לסתרו אהדדי:
אלא דמצינו להרב בעל ספר משחא דרבותא חלק שני בדינים השייכים לי"ד סי' קצ"ב שכתב וז"ל וכן נראה דעת מרן בש"ע שבא"ה כתב כשר הדבר שלא תנשא עד שתטהר ואלו בי"ד בדין כלה הנכנסת לחופה כתב בפשיטות לאסור וכתב עבר וכנסה וכו' וכן נראה דעת רבינו ירוחם שבנכ"ב חלק ב' כתב דברי הרמב"ם שאין מברכים ברכת חתנים עד שתטהר והתוס' נחלקו עליו וכתבו דמותר אפילו היה נדה וכן נהגו העולם ע"כ ובנכו' ח"ד כתב תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים וכו' ואם עבר ונשאה קודם שתשב שבעה נקיים צריך לפרוש הימנה וכו' ע"כ וא"כ הא גופה קשיא דהו"ל כסתרן אהדדי וצ"ל דגבי דנדה שאני דחמירא להו לאינשי דהוי אסור דאורייתא ואית בה כרת משא"כ הכא דאינו אלא דרבנן חששא בעלמא קילא היא בעינייהו דאינשי ומזלזלי בה ולכן לא סמכו על השמירה דקילא היא בעיני השומר והנשמר וכעין זה כתב הרב ב"י בסי' זה לתרץ דברי הרמב"ם כפי פירוש ה"ה וכו' ע"כ:
וחלוק זה של הרב הנז' לא יצדק אלא בזמן הש"ס שאף הבתולות היו טובלות לנדתן אבל בזה הזמן שאינם טובלות אם כן כל בתולה גדולה בתוך ימי חמוד אף שעכשיו לא ראתה הרי ראתה פעמים אחרים וכל עוד שלא טבלה הרי היא נדה וא"כ לא יש הפרש בין זו לנדה גמורה:
וכל זה הוא כשהחתן ע"ה אבל אם הוא ת"ח מצינו שכתב הרמב"ם בפי"א מהלכות אסורי ביאה הלכה יו"ד וז"ל וכל הדברים האלו חומרא יתירה שנהגו בה בנות ישראל מימי חכמי הגמרא ואין לסור ממנה לעולם לפיכך כל אשה נשתבעוה לינשא לא תנשא עד שתספור ותטבול ואם נשאת לת"ח מותר לינשא מיד ותספור מאחר שנשאת ותטבול שת"ח יודע שהיא אסור' ונזהר מזה ולא יקרב לה עד שתטבול עכ"ל:
וכתב שם הכ"מ ומה שכתב שת"ח יודע שהיא אסורה ולא יקרב לה היינו לומר שלא יבא לבקש שעה שהמשמרות ישנות או טרודות בדבר אחר יתייחד עמה אז ויבא עליה וכו' ע"כ. עוד כתב שם וז"ל אלא דמ"מ קשה שרבינו היה לו לכתוב בפי' דת"ח שפרסה כלתו נדה מותר לו להתייחד עמה. לכן נראה לי דבהא דתבעוה לינשא לא התיר רבי' לת"ח להתייחד עמה כמו שעלה ע"ד הראב"ד וה"ה אלא מפני שהוא ז"ל סובר שאסור לישא כשהיא נדה כמבואר בדבריו פרק עשירי מהלכות אישות נ"ל דההיא דהיא ישנה בין הנשים וכו' כשנשאה טהורה ואח"כ פרסה מיירי דטעמ' שאסור לישא אשה נדה אע"פ שהיא תישן בין הנשים והוא בין האנשים משום דאכתי איכא למיחש שמא באיזו שעה מן היום או מן הלילה לא יזהרו המשמרות ויבא עליה. ולענין זה הוא היתר לת"ח בתבעוה לינשא שהוא מותר לישא אותה אע"פ שעדיין לא ספרה ולא טבלה והוא שיישן האיש בין האנשים והיא בין הנשים כדין כלה שפרסה נדה ולפיכך לא הזכיר בהיתר לשון יחוד כלל אלא לשון נשואין שהרי כתב ואם נשאת לת"ח מותרת לינשא לו מיד ותספור מאחר שנשאת ותטבול שת"ח יודע שהיא אסורה ונזהר מזה ולא יקרב לה עד שתטבול עכ"ל. הרי דלענין נשואין בלבד אמורים הדברים ולא לענין יחוד כי סמך עמ"ש בפ' כ"ב אצל כלה שפרסה נדה עכ"ל. וכן כתב גם כן בב"י בי"ד סי' קצ"ב וסיים וכתב וז"ל וא"ת אכתי קשה למה לא כתב הרמב"ם בפ"י מה"א דהא לא תנשא נדה היינו לעם הארץ אבל לת"ח מותר י"ל דלא הקלו לת"ח לישא אשה אסורה ולסמוך על המשמרות אלא בזו שאינה אסורה מן התורה אבל לא בנדה ודאית דעבדו בה הרחקה טובא ואפי' לת"ח וכו' ע"כ. מבואר מזה דאף לסברת הרמב"ם דיש אסור בדבר לכנוס קודם שתטהר אפי"ה לגבי ת"ח פסק דמותר לכתחי' לכנוס מיד ע"מ שתספור ותטבול אח"כ:
אלא דהרב בעל משחא דרבות' סי' הנז' כתב וז"ל ובענין דם חמוד גם כן כל הפוס' ס"ל דדינו כדם נדה ודאי מלבד ר"י שמחלק ביניהם כדכתיבנא. מיהו הרמב"ם מחלק בדם חמור בין ת"ח לע"ה דת"ח כונס מיד ואינו בועל ער אחר שבעה ולא בעי שמירה והראב"ד והרשב"א פליגי עליה וכן נראה דעת התוס' ביומא ותוס' דיבמות דל"ז ע"ב ור"י וריב"ם. ואף אם נאמר דרש"י סובר כדעת הרמב"ם או בדעת הר' יוסף מ"מ כבר רבו החולקי' עליהם וכן דעת הטור וכן נראה דעת המחבר וכו' ע"כ וסיים וכתב וז"ל ובכל גוונא בין שיהיה ע"ה או ת"ח או שמעיקרא היתה בתורת יחוד שמיוחדת לו לבד ולא לביאה אפי"ה אסור לו לכונסה ולא להתייחד עמה עד אחר שבעה נקיים עכ"ל:
ובספר עיקרי הד"ט חלק י"ד סי' כ"א אות מ"ד כתב משם הרב מהר"ר חיד"א שכתב בס' חיים שאל סי' ז' משם רבו בעל גט מקושר שכתב בסי' קי"ט שעשו מעשה בתוככי ירושלים תוב"ב בפני הרב מהר"י הכהן ז"ל דהתירו לכתחילה לסבה קלה לכנוס תוך ימי שבעה נקיים דחמור ע"י שמירה שלא תתייחד בנדה יעו"ש. וכן נעשה הלכה למעשה במחז"ק בת"ח המשודך הנז"ל י"ב לניסן שנת תקפ"ג שכנס לחופה לאלמנה הנז"ל ובחה"מ טבלה וכו':
אחר זה בא לידי ספר זכור לאברהם וכתב בחי"ד אות נו"ן ערך נדה וז"ל ולענין שבעה נקיים של חמוד עיין ש"ע י"ד סי' קצ"ב ס"ד ועיין פה"א ח"ג דף מ"א ע"ב דדעתו להחמיר תוך שבעת ימי חמוד אף שהמנהג להקל בנדה והטעם דכיון דקיל אתי לזלזולי ח"ו ושוב הביא סברת מהריק"ש שכתב דאם הוכרח לכנוס מפני סבה כונס לכתחילה והיא סברת עצמו לכן למעשה קבוע צ"ע לדינא עכ"ל ועיין להרב אדמת קדש ח"ב דף קכ"ח סי' ז' דזו הלכה העלה דעד כאן לא נחלקו הפוסקים אלא במקום דאין בו אסור נדה ודאית וכגון קטנה שעדיין לא ראתה וא"נ גדולה וכגון שתבעו' לינשא תכף טבלה לנדתה בספירת ז' נקיים אלא שאחר כך נדחו הנשואין לזמן מה דע"ז חששו רבנן לחמוד והצריכוה עוד שבעה נקיים וע"ז אמרו דלדעת הר"מ אסור משום דקיל בעיניו אמנם אם יהיה כגון שהאשה ההיא לא טבלה מעולם לנדתה כי אם עתה היא סופרת שבעה נקיים לטהרתה וגם לחמוד כנדון דידן דאשה זו כבר ראתה שנים ושלשה פעמים ובתולה היא שמעולם לא טבלה וה"ה בנדה גמורה לכ"ע מותר לישא תוך שבעה ע"י שמירה דאין לחוש לקולא אפילו בע"ה וכו' ואף ששבעה נקיים אלו היא סופרת מחמת חמוד מ"מ אף לשבעה נקיים דנדה הם וכו' יעו"ש וכו' עכ"ל. ועיין בספר חיים שאל סי' ז' שהביא תשובת אביו דלא שנא גדולה לא שנא קטנה אסור לכנוס ובספר שיורי ברכה כתב דבמקום שנהגו לישא נדה ה"ה תוך שבעת ימי חמוד ועיין זרע אמת בליקוטי ח"ג דף קצ"ג ע"א:
סימן קיד
תשובה לערי אריף. על דברת האשה הנזכר' שקדשה אביה לאיש אחר כשהיא קטנה ואח"ך חזר וקדשה לאיש אחר. הדבר פשוט שאין בקדושי השני כלום אחר שהיתה מקודשת לראשון שקדושי הראשון שקדשה אביה הם קדושים גמורים שהאב יכול לקדש את בתו כשהיא קטנה אפילו שלא לדעתה כמ"ש מרן בא"ה סימן ל"ז. וכיון שקדושי הראשון חלו והיא אשת איש גמורה אם כן השני שקדשה אח"כ לא עשה ולא כלום שאין קדושין באשת איש כמ"ש מרן כסי' י"ז ס"א. ונמצא לפי זה כשגירש הראשון שהיתה מקודשת לו פקע ממנה אסור אשת איש ומותרת לשוק. ואם השני היה רוצה לישא אותה היה צריך לקדשה פעם אחרת אחר שגרשה הראשון כיון שהקדושין שקדשה בעודה מקודשת לראשון לא חלו כלל כמ"ש וא"כ הבת הנז' היתה פנויה ומותרת לכל אדם. ועל ענין הקול שיצא אח"ך שקדשה אביה לאיש אחר קדושין שלישיים ואח"כ נשאת לאחר אם המצא ימצא שיש עדים על אותם הקדושין ובאותה שעה שקדשה אביה לזה הג' היתה קטנה הדבר ברור שהם קדושין גמורים והנשואים שנשא אותה הראשון הנז' הוא באיסור ומוציאין אותה ממנו אחר שכשנתקדשה לשלישי היתה פנויה כמ"ש והקדושין שקבל אביה הם קדושין כיון שעדין היתה קטנה וכן נמי אם היתה נערה דהיינו שהי"ל באות יום של קדושי הג' י"ב שנים וששה חדשים חלו הקדושין גם כן שהאב זכאי בבתו כשהיא נערה כמ"ש מרן בסי' ל"ז. אכן אם יש עדים ברורים שבאותה שעה שקדשה אביה לזה השלישי היתה בוגרת דהיינו שעברו עליה יותר מי"ב שנים וששה חדשים וגם הביאה שתי שערות אם הבת עשאתו שליח לקבל הקדושין היא מקודשת לשלישי ואם לא עשאתו שליח אם עדיין היתה פנויה עד עכשיו שעדין לא היה נשאת לזה הד' ואביה קדשה שלא מדעתה היתה צריכה גט מהשלישי מספק כמ"ש מרן בסי' ל"ו סי"א וז"ל מי שקבל קדושין לבתו בוגרת ולא עשאתו שליח יש מי שאומר שצריכה גט מספק ע"כ אבל עכשיו שכבר נשאת לזה הד' לא תצא כמ"ש שם הח"מ סקי"ק וז"ל שצריכה גט מספק דקדק בלשונו ולא אמר מקודשת מספק דודאי אין כאן קדושין כלל כמו שיתבאר בסי' שאח"ז ואם נשאת לאחר לא תצא רק דלכתחילה צריכה גט מצר החומרא עכ"ל ואם כן כיון שכבר נשאת לזה הר' וכשקבל אביה קדושין מהג' היתה בוגרת ולא עשאתו שליח לקבלם והיה שלא מדעתה אותם קדושין אינם קדושין ונשואי הד' הם נשואים גמורים ולא תצא ממנו:
ואם אין כאן עדים כלל שנתקדשה לזה הג' רק קול הברה בעלמא אם קול זה לא נשמע רק אחר שנשאת לזה הד' או אפילו אחר שנתקדשה לו וקודם לזה לא נשמע שום קול אין חוששין לקול ההוא כמ"ש מרן בסי' מ"ו ס"ח וז"ל קול היוצא אחר הנשואין או אפי' אחר ארוסין לומ' שנתקדש' לא לאחר תחלה אין חוששין לו ע"כ ואם קול זה שקדשה אביה לג' הוחזק בעיר קודם שנתקדשה לזה הרביעי חוששים לו אם היתה באותו יום קטנה או נערה כמ"ש וצריך ג"כ שהקול ההוא היה בכל התנאים שהזכיר מרן בסי' מ"ו ס"א וז"ל פנויה שיצא עליה קול שנתקדש' היום לפלוני בעיר זו חוששין לה והרי היא ספק מקודשת אע"פ שאין שם ראיה ברורה וכל קול שלא הוחזק בב"ד אין חוששין לו וכיצד הוא הקול שהוחזק זו בו שהיא מקודשת כגון שבאו שנים והעידו שראו הנרות דולקות ומטות מוצעו' ובני אדם נכנסים ויוצאים ונשים שמחות לה ואומרות נתקדשה פלונית אבל אם שמעו אותן אומרות פלונית תתקדש היום אין חוששין לה שמא נזדמנו לקדש ולא נתקדשה וכו' ע"כ וכתב שם הב"ש וז"ל ארבעה דברים צריכים להיות א' שאמרו נתקדשה לשון עבר. ב' שאמרו שקדושין היו היום. ג' שאומרים נתקדשה לפלוני. ד' שאמרו נתקדשה בעיר זו עכ"ל. וכן כתב הח"מ שם סק"א ולפ"ז אם הקול שיצא על האשה הזאת שנתקדש' לג' קודם קדושי הד' היה באופני' אלו דהיינו שאמרו העדים ראינו כמו שמחת ארוסין ושמענו שנתקדשה פ' לפ' היום בעיר זו אם אמרו כן קודם שנתקדשה לזה הד' והוחזק קול זה כמ"ש חוששין לו ותצא מזה הרביעי. אכן לפי מ"ש כתוב באגרת הנ"ב שקול זה שיצא הוא ששמעו שנתקדשה זו בעיר אחרת ולא בעיר זו אם כן אין חוששין לקול זה אפילו אם יצא קודם קדושי הד' והוחזק הקול ההוא אחר שלא אמרו שנתקדשה בעיר זו רק בעיר אחרת ובפרט אחר שכבר נשאת לזה הרביעי שאין מוציאין אותה ממנו:
כלל העולה אם הבת הזאת יש עדים שקדש' אביה לשלישי הנז' וגם יש עדים שכשקדשה אביה היתה קטנה דהיינו שהיה לה פחות מי"ב שנים וששה חדשים או נערה שלא היה לה כי אם י"ב שנים וששה חדשים דוקא אזי מוציאין אותה מזה הרביעי שנשאת לפי שקדושי הג' היו קדושין גמורים ואביה יכול לקבל קדושיה כמ"ש. וכשתצא ממנו אין לה כתובה כלל רק תטול בגדי נדונייתא דוקא אם עדיין הם בעולם ואם אינם בעולם לא תטול כלום:
סימן קטו
שאלה מערי אריף. במותב תלתא כחדא הוינא יתבין כד אתו קדמנא שע"כ והמה כה"ר יהודה בר החכם השלם כמוהר"ר משה בן מרעלי והר' יצחק בר שלום בן ארוואץ והעידו בתע"ג ברורה ונכונה אחר האיום והגיזום כדחזי ששם היו ושם נמצאו בשעה שנתקדשה הקטנה רחל בת יוסף בן אסיראף נ"ע והעידו בזה"ל תנא חאצ'רין מנאיין ג'א שמעון בן יחייא וקדש דחל הנז' הרבת הייא ויימאהא לצ'אד דלגוי וג'א הווא ובאבאה' ועטאוו שוחד לדיך לגוי וכרזוהא הייא ויימאהא מן תמא באונס וגאוו כ'ותהא וקבדולהא ידהא כזז והומא ידרבו פיהא וזברולהא ירהא וגזלולהא דרהם דלקדושין ורמתהו פריך רגע וליסירא סג'ירא מן שבע שנין והייא ויימאהא גיר יבכיוו ובאונס ע"י הגוים קבדת לקדושין וסייבתהום מן ידהא ע"כ מה שהעידו לפנינו העדים הנז' בלי תוספת ומגרעת וקבלנו עדותם וח"ש תמ"ת. והיה זה יום א' בשבת כ"א יום לחדש אדר שני שנת היום הרת עולם לפ"ק והש"וב וקים. וחתום ע"ז סופ'ר ועד. וס"ל נמ"ך וז"ן ואני ע"ה הח"מ מחלה פני כת"ר אדוננו מורינו וידי"ן הדיין המצויין גזע היחס והמעלה שתשיבני על ענין זה אם צריכה גט אם לאו והוא רשע גמור כמו שיודיע לך הר' מרדכי ן' חמו שדר במח"ק שהוא יודע אותו בטיב היריעה וזה הרשע אפי' יפולו ויתבטלו הקדושין לא יתן לה הגט ויניח אותה עגונה כל ימיה ועכשיו עשה למען תורת משה ותציל את היתומה הזאת מאותו רשע ושכרך כפול ומכופל מעם ה' אלהי ישראל ותשיבני ג"כ על אודות ההוצאה שהוציא בסבתה שנתן לאחיה חמשים אוקיות שהכפרים ההם זה דרכם כסל למו שתופסים מעות בבנותיהם ועכשיו אמור לי אם חייבים אחיה להחזיר הדמים או לא. וג"כ היא אומר שיתנו לו אפילו מה שהאכיל לאחיה בשעת השדוכין והביא סלת ובשר וכן עז"הד ועכשיו ישיב לנו כת"ר כל הענין הזה. ותשובתך הרמתה מהרה תצמח ושכרך הרבה מאד. ואין להאריך כי אם בשלמך שירבה כיר"א. וחתום ע"ז כהה"ר אלעזר ן' שקרון נר"ו:
תשובה על פי העדאת העדים הנזכרי' שהעידו שכשבא המקדש לקדש את הבת הנז' ברחה לבית הגוי והוציאוה מבית הגוי בע"כ ואחיה תפסו ידיה בע"ך וכשנתן בידה הקדושין תכף ומיד זרקה מידה וכו' כמש"ל. הדבר פשוט שאין כאן בית מיחוש באלו הקדושין כלל כיון שמתחלה ועד סוף הכל היה באונס ואין האשה מתקדשת אלא לרצונה. וכמ"ש מרן בטור א"ה סי' מ"ב וז"ל אין האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בע"כ אינה מקודשת וכו' ע"כ. וכתב שם הריב"ש וז"ל בע"ך אינה מקודשת אע"ג דקי"ל מוכר בע"ך זביניה זבינא והיא הוי כאלו מכרה את עצמה לבעלה. איתא בש"ס כיון שעשה הבעל שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקדושיו דקי"ל כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו' ע"כ:
הן אמת שאם לא היתה זורקת הקדושין מידה אף שהנתינ' היתה בעל כרחה היינו חוששים לקדושיו דא דאמרינן כיון שלא זרקתו אפשר שנתרצית אח"כ וכמ"ש מור"ם בהגה שם וז"ל לקח יד האשה בחזקה שלא ברצונה וקדשה והיא לא זרקה הקדושין הויא מקודשת אח"פ שמתחילה באונס היה וכו' ע"כ. וכתב שם הריב"ש סק"ג וז"ל והיא לא זרקה אע"ג דהנתינה היה בע"ך אמרינן אי לא ניחא לה לישדינהו וכו' ע"כ ועיין בח"מ סק"ב:
איך שיהיה הכא בנד"ד שמתחילה ועד סוף היה באונס וגם זרקה הקדושין מידה תכף כמש"ל לכ"ע אין חוששין לקדושיו אף אם היתה הבת גדולה בשנים וכל שכן שהיא יתומה קטנה בת שבעה שנים כמש"ל שאין כאן קדושין כלל כמ"ש:
אלא שאם קדושין אלו היה לדעתה ולרצונה היינו צריכים לבודקה אם יודעת לשמור קדושיה ושהם קדושין היתה צריכה למאן כמ"ש מרן בסי' קנ"ה יעו"ש. אבל עכשיו שהיה בעל כרחה אפי' מיאון אינה צריכה:
ולאיש העושה זה ראוי לייסרו ולהוכיחו כי נבלה עשה בישראל לקדש אשה בע"ך ולא כלה חלק יעקב עם ה' ונחלתו כי יקח איש אשה תחלה וראש שולח ע"י השדכן לדבר על לבה אם היא יתומה. ואם יש לה אב מדבר על לב אביה וכשיתרצו שני הכתות עושין השדוכין בקש"מ וקנס לחוזר בו ובשעת החופה מקדש אותה בתוך עשרה מישראל וחכם העיר עמהם ומברכים ברכת ארוסין על הכוס קודם הקדושין ואחר כך מברכים שבעה ברכות על כוס שני. וזה דרך בני ישראל ובנות ישראל הקדושים והטהורים בזיווגן צא ולמד מ"ש בתקנות המגורשים נ"ן אפילו במקדש מרצונה ורצון אביה שכתבו וז"ל שכל מי שירצה לקדש אשה מכאן ולהבא לא יקדש אותה זולת בפני חכם מחכמי המעמד או ראש ישיבה בעשרה מישראל וכל מי שיקדש אשה שלא כפי התקנה אם יהיו מצויים שם עדים ויבאו ויעידו תכף ולאלתר לב"ד הנם נקיים ואם לא יבאו עד. לאח"כ מלבד העונש שיקבלו במכות וביסורין ובמאסר יפרעו לקופה של צדקה חמשים אוקיות והמקדש יפרע גם הוא לקופה של צדקה מה שיראה לנגיד ולדיינים וישאר בבית האסורים עד שיתן גט כשר למקודשת ולא יצא משם לא שבתות ולא י"ט עד שיגרשנה בגט כשר ואפילו אם ירצה אביה ואמה לתתה לו לא ישאנה עד שיגרשנה גרושין גמורים ואחר כך אם ירצה לעשות נשואין מחדש הרשות בידם וכ"ז אנו גוזרים בכח נח"ש וכו' עכ"ל:
הראת לדעת שאף על פי שהקדושין היו ברצון ומדעת כולם אפי"ה כיון שלא היו בעשרה וחכם העיר עמהם צריך לקונסם כ"ש הכא בנדון דידן שהקדושין היו בע"כ וגם לא היו כפי התקנה שצריך לקונסו בכפלים:
ועל ענין החמשים אוקיות שנתן המקדש לאחי הבת כמש"כ הדין נותן שצריכים להחזיר דאומדן דעתא הוא שלא נתן אלו המעות אלא על מנת שתתקדש לו אחותם וכיון שבטלו הקדושין מעיקרא ואינם קדושין המת' בטלה ומ"מ לא יוחזרו בידו המעו' אלא ינתן לעניים או לא"י תוב"ב שהרי הוא חייב בקנס כמ"ש אבל הסעודה שעשה והאכיל את אחיה אינו חוזר:
ומכאן מודעא שמן היום הזה והלאה כל בר ישראל שיעשה כנבלה הזאת לקדש שום בת ישראל בע"כ או אפילו מרצונה ושלא כפי התקנה כמש"ל. החיוב מוטל על חכם העיר להענישו ולקונסו אפי' על ידי גוים ואם בידו יכולת יודיענו את האיש ואת שיחו ואנחנו נדע מה נעשה להבדילו מעדת ישראל ולטרקיה בחויא דרבנן דלית ליה אסוותא ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה. ושומע אל דברי התורה ישכן בטח ושאנן ובצל שדי יתלונן כי"ר. הכ"ד צעירי צאן קדשים החותמים פה טיטואן יע"א בסדר עקב תשמעון משנת
ננתקה את מוסרותמו לפ"ק וליה עינינו יצילנו מכל שגיאה כי"ר:
סימן קטז
תשובת שאלה לתאלאנבאדיס יע"א. ע"ע האלמנה שהיתה תובעת חובה ליצחק בן זקן והיו בידו המעות ואמר לה אם תקחנו מידי תכ'וף עלא ראשיך ואמרה לו האלמנה אם תשליכהו ארצה אקחנו בחובי ובא יצחק וזרק האוקיא מידו לארץ ועמד על האוקיא אחי בעלה של האלמנה תחת רגלו ופשטה ידה האלמנה תחת כף רגלו ולקחה האוקיא ובאמ"ץ אמר יצחק לאלמנה הרי הוא עליך בקדושין וכששמעה היא תכף ומיד זרקה האוקיא מידה ליד הרא' אחיה וכו' הדין נותן שאין כאן בית מיחוש לקדושין אלו שהרי קי"ל דאין האשה מתקדש אלא לרצונה והמקדש אשה בע"כ אינה מקודשת כמ"ש מרן בא"ה סי' מ"ב וכתב שם מור"ם בהגה וז"ל היה חייב לה מעות ואמרה לו תן לי מעותי וכאשר התחיל ליתן א"ל הרי את מקודשת לי וזרקה היא המעות מידה אינם קדושין עכ"ל. הרי מבואר דכשתבעה חובה ממנו והוא נתן לה המעות ובשעת נתינה א"ל הרי את מקודשת אפי"ה אמרינן דכיון דבשעה ששמעה שנתנם לה בתורת קדושין זרקה המעות מידה הרי גלתה דעת' דאינה רוצה להתקדש לו וכיון דאין האשה מתקדשת אלא לרצונה אמרינן דאינם קדושין הכי נמי בנדון דידן שבתחלה היתה תובעת חובה ממנו ואפי' אחר שאמר לה יצחק הנז' אם תקחנו מידי תכ'וף עלא ראשך השיבה האלמנה אם תשליכהו ארצה אקחנו בחובי נמצא שגלתה דעתה דאינה רוצה ליקח הממון אלא בשביל חובה וכיון שכשאמר לה יצחק הרי עליך בקדושין תכף ומיד זרקה האוקיא מידה נמצא שעדין בכחה אז כחה עתה שאין רוצה לקבל לשם קדושין כלל ואם כן אין כאן בית מיחוש לדברים שאמר יצחק הרי עליך בקדושין כיון שהיא לא נתרצית להתקדש לו שהרי זרקה האוקיא תכף ומיד כששמעה הדברים. הן אמת שהאיש העושה זה היה ראוי לייסרו ולהוכיחו איך מלאו לבו לעשות כדבר הזה שהם דברים העומדים ברומו של עולם ובעל היכולת ישלם לו גמולו דבמקום שאין דין יש דין וכו' ולך החיים והשלום. עיין דברי יוסף סי' ט"ו:
סימן קיז
שאלה ראובן עשה חופה לבתו והיו השושבינים עם הארוס משחקים והיה עמהם יהודי א' מדמדאת ואמרו לו השושבינים תרצה לישא אשה א' ובאה אשתו של היהודי ואמרו לה הרי אנו רוצים להשיא לבעל אשה אחרת וענה אותם היהודי ואמר להם אם תעשו לי משכונה מסך עשרים מתקאלים אם נתרצית בה מה טוב ואם לא נתרצית בה תחזרו לי עשרים מתקאלים שלי ושלחו השושבינים אחר אלמנה אחת אמרו לה תרצה להנשא לזה היהודי ויתן לנו עשרים מתקאלים אמרה להם אם נתן לכם עשרים מתקאלים תאכלו אותם אני מחלתי בעצמי והרי דבליז של אשתו אצלי והריני מקודשת לו בו. אמ"ל השושבינים הרי אתה שומע אם סברת וקבלת. והאלמנה כבר היתה גרושה מאיש אחר וצריך אתה לחתוך אצבעך לפי שאתה כהן. אמר להם נחתוך אפילו רגלי וכיון שנשמעו הדברים לאשתו אמרה שהדיבליז אינה שלה אצל כלתה בדמנאת והביאה היא של כלתה עכ"ל. ושלחתי לדייני מראכש י"ץ אם צריכה גט או לא וז"ל תשובתם תשובה אותם הקדושין אין בהם ממש ואינה צריכה גט מכמה טעמי. חדא שצריך שיאמר הוא הרי את מקודשת לי ואם אמרה היא הריני מקודשת לך לא מהני והגם שסבר וקבל ואיכא למימר כאלו אמר לה הן והודה לדבריה וכאלו אמר לה התקדשי לי בחפץ פקדון שיש בידך מכל מקום הרי גלה דעתו באחרונה שאם היה מותרת לו בחתיכ' אצבע דוקא וכיון שאפילו יחתוך רגלו אינה מותרת לו כיון שהיא גרושה והוא כהן הגם דהקדושין תופסין בחייבי לאוין. כיון שסבור שהיא מותרת לו והיא לפי הדין אסורה הוי קדושי טעות ואין כאן בית מיחוש. ועוד שהפקדון אינו שלו אלא של כלתו. ועוד שיש לנו מקדמונינו ז"ל שכל מי שמקדש שלא בשעת החופה מפקיעי' הקדושין אם יהיו צרופים טעמים אחרים כגון זה. ולכן אינה צריכה גט כלל עכ"ל תשובתם. ולפי ענ"ד לא נ"ל לפוטרה בלא גט שמ"ש אם אמרה היא הריני מקודשת לך לאו כלום הוא. נעלם מהם מ"ש מרן בא"ה סימן כ"ז נתן הוא ואמרה היא אם היו עסוקים ומדבר עמה על עסקי קדושין מקודשת ודאי. ובנד"ז שיש פקדון שלו בידה הרי הוא כמו שנתן הוא ואמרה היא. וטעם ב' שכתבו שסבור שהיא מותרת לו והו"ל קדושי טעות. הרי אמ"ל שהוא כהן והיא גרושה ואם ירצה להיות חלל יחתוך אצבעו. הרי ידע שהיא אסורה לו ועכ"ז סובר דאל"כ היאך הם חייבי לאוין שתופסין בהם קדושין ידע שהוא כהן והיא גרושה ועבר וקדשה תופסין בה קדושין. וב"ד מוזהרי' להכריחו עד שיגרש בע"ך ומה שאמרו שהפקדון של כלתו וכי מפיו אנו חיים ואפי' יביא עדים שהוא של כלתו לפחות נחשוב אותו כשאול. וכתב מרן בסי' כ"ח אם שאלו לקדש בו מקודשת ודאי ואם שאלו סתם מקודשת מספק. סוף דבר אני יראתי לנפשי להתירה לשוק בלא גט וכת"ר יחקרו בדבר זה היטב ויעמידנו על האמת. ולכת"ר החיים והשלום מארון השלום ומאת עבדו פה לקלעא דלגדר בא' בשבת ט' ימים לאייר שנת
לשמרך מאשה זרה לפ"ק וקיים וחתום ע"ז כתה"ר יוסף הכהן י"ץ:
תשובה הדבר פשוט שאין כאן חשש קדושין כלל דלמאי ניחוש אם הוא על מה שאמרה היא הרי דבליז של אשתו אצלי והריני מקודשת לו בו. האמירה שלה לאו כלום היא ואינה מעלה ומורדת שהרי צינו גבי נתנה היא ואמרה היא דאינה מקודשת דאפי' אם הוא אדם חשוב אינה מקודשת שהכתו' משמע שהוא יקדש אותה ולא היא את עצמה. והגם שמצינו שאם נהן הוא ואמרה היא דמהני אם היה מדבר עמה על עסקי קדושין. היינו משום הואיל שהוא נתן לא גרע מאלו נתן לה בשתיקה דמהני אם היו מדברים על עסקי קדושין דבשביל אמירתה לא גרע וכמ"ש כ"ז בפרישה יעו"ש. נמצא לפי זה דמה שאמרה היא הריני מקודשת לו לאו כלום הוא כיון שלא נתן לה כלום בה שעתא. ואם הוא על הדבליז שהיה בידה בתורת פקדון ונחשוב אותו כאלו נתן הוא ואמרה היא דהוי מקודש' הרי כתב מרן סי' כ"ח ס"ד וז"ל ואם אחר שנטלתו בתורת פקדון א"ל הרי את מקודשת לו בו ושתקה אינו כלום ע"כ. והרי כאן בנד"ד כשאמרה היא הריני מקודשת לו בו וא"ל השושבינים הרי אתה שומע אם סברת וקבלת לא השיב כלום ולא תהא שתיקה שלו כשתיקה שלה ואם על מה שאמרו לו צריך אתה לחתוך אצבעך לפי שאתה כהן אמר להם נחתוך אפילו רגלי. אין דברים אלו מוכיחים שסבר וקבל דאפשר שהיה משטה בהם בדברים אלו שאמר שיחתוך רגלו כי מי הוא זה ואי זה הוא שיחתוך רגלו בשביל האשה. ואף את"ל שנתרצה לחתוך רגלו כדי לקחתה לו לאשה. מ"מ אין הוכחה שנתרצה בקדושין אלו ואפשר שדעתו לקדשה עדיין כדרך כל הארץ שהרי לא מצינו שהשיב על הקדושין שום דבר רק על חתיכת האצבע:
וכן מצינו שכתב הר"ן בפ"ק דקידושין על ההיא דאמרינן אמר רבא תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב וכו' וכתב הרמב"ם דהיינו כשאומר הוא הרי את מקודשת בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך דאי לא הו"ל נתן הוא ואמרה הוא דאמרינן עלה דספיקא הוי. וכתב הר"ן שם וז"ל דברי הרמב"ם נראין לי עיקר דהא ודאי נתן הוא ואמרה היא דספיקא הוי משום תלקח אשה לאיש היינו כשאמרה כן בשעת נתינה אבל לאחר נתינ' לא עדיפא שתיקה דידיה משתיקה דידה היכא דנתן הוא ואמר הוא ושתקה היא דאמר רבא לקמן דשתיקה דידה לאחר מתן מעות לאו כלום היא וכ"ש הכא וכו' דאמירה דידה ושתיקה דיליה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא ע"כ. הרי מבואר בדברי הר"ן ז"ל דהיכא דנתן הוא ואחריה היא דוקא אם אמרה כן בשעת נתינה ספיקא הוי אבל אחר הנתינה לאו כלום הוא כיון דשתק הבעל והוי שתיקה דלאחר מתן מעות. ואע"ג דבעל עביד מעשה הנתינה אפילו הכי כיון דהאמירה לא היתה בשעת הנתינה לאו כלום הוא וכ"ש הכא בנדון דידן דהוא לא נתן כלום ולא אמר כלום דודאי האמירה שלה לחוד לאו כלום היא כיון שהוא לא הודה לדבריה על אותן הקדושין ולא השיב כלום עליהם כמש"ל:
והנה על מ"ש מרן שם אבל אמרה הן הרי זו מקודשת מצינו להרב כנ"הג שכתב שכל שלא אמרה הן בפירוש אלא שהשיבה דברים שאין משמעם הן בודאי אלא שמשמעם דבר אחר אינה מקודשת ואפילו שאמרה שבדברים אלו כוונה לקדושין אינה נאמנת יעו"ש. א"כ לפ"ז אף אם נחשוב דבר זה לנתן הוא ואמרה היא כיון שלא אמרה בשעת הנתינה כ"א אח"ך לאו כלום הוא:
ובר מן דין הא לא דמיא כלל לנתן הוא ואמרה היא דבשלמא התם הרי ידים מוכיחות ששניהם נחרצו לדבר שהרי היו מדברים על עסקי קדושין ומתוך הדברים עמד ונתן לה הדבר ואז ענתה ואמרה הריני מקודשת לך בדבר זה. אם כן הרי יש כאן הוכחה שהבעל נתרצה ע"י מעשה הנתינה. וגם יש הוכחה שגם היא נתרצית ע"י האמירה וסמכא דעתייהו אבל הכא בנדון דידן שהוא לא נתן לה כלום אלא שהיא אמרה שהי"ל פקדון משל אשתו הדבליז מאן לימא לן שהאמין לדבריה וסמכא דעתו שהיה בידה הפקדון כדי לקדשה בו. והרי לא מצינו שום הוכחה בדבריו שהאמין לדבריה כדי לקדשה באותו פקדון. והיא גם היא אף שאמרה הריני מקודשת לו בו לא סמכא דעתה בזה דשמא לא יתרצה הבעל לתת לה הדבליז בתורת קדושין. ובפרט שלא נתנו לא הוא כ"א אשתו ואדרבא מסתמא לא ירצה הבעל להרגיל קטטה עם אשתו ולקחת ממנה הדבליז וליתן לצרתה באופן שאין כאן שום הוכחה דסמכא דעתייהו על הקידושין:
סימן קיח
טופס קבלת עדות וז"ן. בפנינו אח"כ העיד בתע"ג הבחור מסעוד הלוי בן שטון וקאל בזה הלשון לעדות לה"ית באיין כאן חאדר העד הנז' מעא הבחור מאיר לכ'ראת וזאת הבתולה רחל בת מכלוף בן יתאח אוקפ'ת קדאם הבחור מאיר הנז' ורפ"ד הבחור מאיר הנז' טרף דסוכאר באס יעטיה להבתולה הנז' וכאנת תהרב מנו הבתולה הנז' וקבטהא ועטא פידהא הסוכאר הנז' וקאלהא הרי את מקודשת לי בסוכאר שלי כדת משה וישראל וקאלו לבחורים להבתולה הנז' ראה סוכאר הנז' עטאהולך בלקדושין ורמאת הבתולה הנז' הסוכאר הנז' מן ידהא ואח"ך רפ'ד מאיר הבחור הנז' הסוכאר הנז' ועטאה להבתולה הנז' ומא קאלהשי בלקדושין ובירר העד הנז' באיין מא כאן שי לקנדיל משעול מנאיין עטהא אסוכאר הנז'. והעיד הבחור מאיר בר נסים בן מרגי בתע"ג וקאל באיין כאן חאדר מאיר העד הנז' מעא הבחור מאיר לכ'ראט הנז' והבתולה הנז' וכאן מעאהום הבחור מסעוד הנז"ל ורפ'ד הבחור מאיר לכראט הנז' הסוכאר הנז' באש יעטי להבתולה הנז' והרבת הבתולה הנז' אוראה די מאיר בן מרגי העד הנז' ואח"ך עטא הבחור מאיר לכראט הנז' הסוכאר הנז' להבתולה הנז' וקאלהא הרי את מקודשת לי בסוכאר שלי כדת משה וישראל ומנאיין עטאהא הבחור מאיר לכ'ראט הנז' הסוכאר הנז' נזבאר העד הבחור מאיר בן מרגי הנז' מן אצ'אר ומא עראף וואס סייבת הבתולה הנז' הסוכאר הנז' אוו לא. וגם כן העיד בתע"ג הבחור יעקב בר יהודה בן ראש וקאל העד יעקב הנז' באיין כאן חאצ'ר מעא הנז'. ומעא הבחור מאיר לכ'ראט הנז' והבתולה הנז' ומנאיין חאב יעטי הבחור מאיר לכ'ראט הנז' הסוכאר הנז' להבתולה הנז' הרבת לבתולה הנז' מא חבתשי תקבט הסוכאר הנז' ואח"ך עטא הבחור מאיר לכ'ראט הנז' הסוכאר הנז' להבתולה הנז' ומא קאלהאשי לקדושין. כלל ומנאיין עטאהא אסוכאר הנז' סייבת הבתולה הנז' הסוכאר הנז' ואח"ך רפ'ד הבחור מאיר לכ'ראט הנז' הסוכאר הנז' ועטאה להבתולה הנז' ומא קאלהאשי כלל עכס"ב העדים הנז' וקבלנו עדותם בתלת וח"פ תמ"ת ביום ראשון בשבת כ"ג יום לחדש טבת משנת
נפלאותיך לפ"ק פה לקצאר יע"א והשוק ובגין דא צ"ל כאיין ביררו העדים הנז"ל בעדותם באיין קבל מא יעטי הבחור הנ"ל הסוכר לבתולה הנ"ל מא דכרוסי לענין דלקדושין ולא דלנשואין כלל לא הבחור הנ"ל ולא הבתולה הנז' ולא העדים הנ"ל ובירר מאיר בן מרגי הנ"ל באיין פשעא די עטא הבחור הנז' הסוכאר הנז' להבתולה הנז' כאן פ'ליל מא כאנת חתא קנדיל משעולה עכס"ב וכו' וק"ע בתלת וח"פ תמ"ת ביום הנז' חדש הנז' שנה הנז' והשוק:
בפנינו אה"ב העידו בתע"ג ה"ר יהודה בן יפלח כ והר' מסעוד אז אנקות כאיין באנו חאצ'רין העדים הנז' קדאם החכם כמה"ר משה יפרח נר"ו וציפט החכם הנז' מנור הבחור מאיר בן מרגי הנז' ורפ'ד החכם הנז' חלק דזוהר וקאל למאיר בן מרגי הנז' מא יזכא סי לארוסה דייאלו יעביאה וואחד אכ'ור אי דא יזיד ווינקאס פלעדות וקאל הבחור מאיר בן מרגי הנז' באיין כאן הווא חאצ'ר מעא העדים הנ"ל ומעא הבחור מאיר לכ' לכ'ראט והבתולה הנז' ומה שמעסי באיין עטאהא בלקדושין עוד העיד ה"ר יהודה בן וואליד בתע"ג באיין כאן חאצ'אר הוא קדם החכם הנז' ומנאיין כאן מאיר בן מרגי הנז' קדם החכם הנז' ועטא הח' הנז' חלק דזוהר למאיר בן מרגי הנ"ל הנ"ל וקאללו כנ"ל וקאל מאיר בן מרגי הנז' הווא סאף להבחור מאיר לכ'ראט הנז' חטא עטא טרף דסוכאר הנז' להבתולה הנז' ומא קאלהאס בלקדושין עכס"ב העדים הנז' וקבלנו עדותם בתלת וח"ב תמ"ת ביום הנז"ל ח' הנ"ל ש' הנ"ל פה לקצר יע"א והשו"ק ע"כ נמ"ך וחתי' כה"ר שמואל בן תגידא והר' מרדכי קסטיאל י"ץ:
וס"ל נמ"ך וז"ן בפנינו אה"ב הורו בהו"ג הבחור מאיר לכ'ראת הנ"ל והבתולה הנ"ל באיין אסוכאר די עטא הבחור הנז' להבתולה הנז' מא עטאהאסי לשם קדושין ולא לשם נשואין ולא דפרוסי לענין דלקדושין ולא דנשואין כלל לא הבחור הנז' ולא הבתולה הנז' ולפי שכך הודו בפנינו הבחור והבתולה הנ"ל לראיה בוח"פ בזמן הנ"ל והשו"ק וחתומים מרדכי אבירג'יל והר' מרדכי קסטיאל י"ץ:
וס"ל נמ"ך וז"ן בפנינו אה"ב ביררו בעדותם מסעוד הלוי ן' שטון הנ"ל והבחור מאיר בן מרגי הנ"ל באיין פשעא די כאנת תהרב לבתולה הנז' מן הבחור הנז' קברהא בע"ך וקבר ידהא בע"ך ועטהא אסוכאר הנז' פיידהא וביררו בעדותם העדים הנז' באיין דאיה מא כאנוסי לקנדיל מסעולין הבידו באיין האדאך הווא הבחור הנז' והבתולה הנז' וקבלנו עדותם בתלת וח"פ תמ"ת בב' בשבת כ"ד לשבט שנה הנז"ל וששו"ק ע"כ נמ"ך וחתו' ע"ז כה"ר שמואל בן תגירא והר' מרדכי קסטיאל י"ץ:
נדרשנו לחוות דעתנו בענין הקדושין הנז' אם הבתולה הנז' צריכה גט ע"פ העדויות הנז' או לא. והגם דמלתא כדנא צריכה רבא ובעיא צילותא ואין אתנו יודע עד מה ובפרט בדבר חמור כזה מ"מ בהיות שהטילו המשרה על שכמנו ולא יכולנו להמלט ונשאל מאל עוזר שיהיה בעזרנו ולא נכשל בדבר הלכה:
והנה במ"ש העיד הא' מסעוד הלוי שבתחלה נטל הבחור הסוכאר כדי ליתנו לבתולה הנז' והיתה בורחת ממנו ותפשה ונתן בידה הסוכאר וא"ל הרי את מקודשת וכו' ואמרו הבחורים שהיו שם להבתולה הסוכאר הנז' נתנו לך בקדושין וזרקה הבתולה הנז' הסוכאר הנז' מידה ואח"ך נטל הבחור הנז' הסוכאר הנז' ונתנו לבתולה ולא א"ל בקדושין וכו' ע"כ מדבריו אלה נראה שמה שנתן הסוכאר בידה וא"ל הרי את מקודשת וכו' היה בע"ך שהרי העיד שהיתה בורחת ממנו ולא היתה רוצה לקבל הסוכאר. והנתינה היה בע"ך כמ"ש בדבריו וקבטהא ועטא פיידהא הסוכאר הנז' וקאלהא הרי את וכו' דלשון וקבטהא הכי משמע שתפשה ונתן בידה בע"ך וכמו שבירר בעדותו גם כן העד הב' ואח"ך כמש"ל בשפולי היריעה וז"ל קברהא בע"ך וקבר ידהא בע"ך ועטהא הסוכאר וכו' ע"כ. וקי"ל שהמקדש אשה בע"ך אינה מקודשת כמ"ש מרן בא"ה סי' מ"ב ס"א. וכתב שם הב"ש הטעם דאע"ג דקי"ל גבי מוכר דתליוה וזבין זביניה והכא נמי הוי כאלו מכרה את עצמה לבעל. הרי אמרו בש"ס דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכיון שהבעל עשה שלא כהוגן לקדשה בע"ך אפקעינהו רבנן לקדושיו יעו"ש. אלא שאם לא היתה זורקת הסוכאר מידה אף שהנתינה היה בע"ך אפ"ה הוו קדושין דאמרינן כיון שלא זרקתו מידה אפשר שנתרצית אח"ך וכמ"ש מור"ם סי' הנז' וז"ל לקח יד האשה בחזקה שלא ברצונה וקדשה והיא לא זרקה הקדושין הוי מקודשת אע"פ שמתחלה באונס היה וכו' ע"כ. וכתב הב"ש סק"ג וז"ל אע"ג דהנתינה היה בע"ך אמרינן אי לא ניחא לה לישדינהו וכו' ע"כ. אבל הכא בנד"ד שזרקה הסוכאר מידה כמ"ש בדברי העד הנז' שכשאמרו הבחורים לבתולה שהסוכאר נתנו לה בקדושין זרקה הסוכאר מידה הרי גלתה דעתה דלא נתרצית לאותם קדושין ואם כן לא הוו קדושין:
אלא דעדין יש לחקור בדברים אלו של העד שכשאמרו הבחורים לבתולה שהסוכאר נתנו לה בקדושין אזי זרקתו מידה. דנראה מזה דלא זרקתו מיד כשנתנו בידה וא"ל אלא אחר שאמרו לה כך הבחורים דלפי זה היה נראה לומר דחוששין לקדושיו דכיון דלא זרקתו מידה מיד אחר הנתינה אפשר דנתרצית לקדושין בה שעתא. וכמ"ש מור"ם שם בהגה וז"ל היה חייב לה מעות ואמרה לו תן לי מעותי וכאשר מתחיל ליתן א"ל הרי את מקודשת וכו' וזרקה היא המעות מידה אינם קדושין ע"כ. וכתב שם הח"מ ס"ק ג' וז"ל וכאשר מתחיל ליתן נראה דה"ה אם נתן לה כל המעות בפעם א' ואמר לה הרי את מקודשת והיא זרקה המעות מיד ג"כ אינה מקודשת וכו' שזה מוכיח שאינה חפצה בקדושין וכו' ע"כ מוכח מזה דדוקא היכא דזרקה הקדושין מיר כשא"ל הרי את וכו' אמרינן דלא נתרצית ואינם קדושין כיון דבתחלה קבלתם בתורת חוב וכששמעה שא"ל בתורת קדושין זרקתם תכף ומיד דהרי מעשיה מוכיחים דמעולם לא נתרצית. אבל אם כששמע' שנתן לה בתורת קדושין לא זרקה מיד ונשארו בידה זמן מועט הרי יש לחוש דנתרצית. וכמ"ש בספר יד אהרן סימן ל' הג"הט אות ה' על מ"ש רבינו הטור שם א"ל התקדשי לי במנה וזרקתו לאור וכולי זרקתו לפניו אינה מקודשת שזה מוכיח שאינה חפצה בקדושין וכו' וכתב שם הרב הנז' וז"ל זרקתו לפניו אינה מקודשת. נ"ב היינו בזרקתו תוך כדי דבור ואם אמרה הן או שאמרה לו בא וקדשני ונתן לה קדושי' ואח"כ רצתה לחזור בין באמירה בין בזריקה אינה יכולה לחזור אפילו תוך כדי דבור מהר"ץ אשכנזי ז"ל סי' קס"ו עכ"ל. מבו' מדבריו דכשאמר לה בתחלה התקדשי והיא לא ענתה דבר אזי אם כשנתן לה ואמר לה זרקה מידה תוך כדי דבור אמרינן דודאי לא נתרצית מעולם כיון דזרקה מידה תכף ומיד לקבלה וגם בתחלה לא נתרצית בפירוש להתקדש לו ואף שקבלה בשתיקה מ"מ כיון שזרקתו מיד תוך כדי דבור הרי גלתה דעתה דלא נתרצית דנראה מזה דאם לא זרקה תוך כדי דבור אפשר דנתרצית אף דבתחלה לא אמרה הן. אלא דאם בתחלה אמרה הן אף שקבלה בשתיקה וזרקה תוך כדי דבור לא מהני כיון דתחלה נתרצית בפירוש לא מהני חזרה כמ"ש בדבריו. וכן מוכח מתשובת מהר"מ שהביא מרן בב"י ר"ס מ"ב יעו"ש. ומזה נלמוד לנדון דידן דכיון דלא זרקה מיד תוך כדי דבור אפשר דנתרצית ולא מהני מה שזרקה אחר כך:
אלא דיש לחלק ולומר דשאני התם שהנתינה לא היה בע"ך משום הכי אמרינן דכיון שקבלה בשתיקה ושמעה שא"ל בתחלה התקדשי לי אם לא זרקה תוך כדי דבור אמרינן דמתחלה נתרצית שהרי קבלה מידו בשתיקה וכיון שלא זרקה תוך כדי דבור הויא הוכחה דנתרצית לקבלו לקדושין ואזי אף אם זרקה אח"ך הויא חזרה ולא מהני. אבל הכא בנדון דידן שהנתינה היה בע"ך אין כאן שום הוכחה דנתרצית אח"ך דמה שלא זרקה הקדושין מיד אפשר דמחמת שלא הבינה הדברים שנתן לה לשם קדושין זרקתו מידה דנראה מזה שלא הבינה שנתן לה לשם קדושין וכיון דאין כאן שום הוכחה דנתרצית לא הוו קדושין:
גם ההיא דהיה חייב לה מעות שהבאנו לעיל שכתב הח"מ דבעינן שזרקה מיד אין מנה ראיה לנדון דידן דשאני התם שלא היתה הנתינה בע"ך. ואף שהיא תבעה חובה מתחלה מ"מ הרי כשנתנו לה וא"ל הרי את וכו' קבלה מידו בשתיקה אמטו להכי אמרינן דאם לא זרקה מיד אפשר דנתרצית כיון דעכ"פ קבלה מרצונה בשתיקה וגם שמעה שנתן לה לשם קדושין. אבל הכא בנדון דידן שהנתינה היה בע"ך וגם יש לתלות דמה שלא זרקה מיד היינו שלא הבינה לשון הקדושין אין לחוש לומר דנתרצית אחר דזרקה מידה כשאמרו לה שנתן לשם קדושין כמ"ש. אלא דאם לא היתה זורקת מידה כלל יש לחוש דנתרצית אף שהנתינה היה בע"ד כמש"ל. ומ"מ להיות דבר זה חמור אין בידינו להפקיע הקדושין לגמרי ולפוטרה בלא גט מכח חלוקים אם לא בראיה ברורה. וכמ"ש שם מור"ם בהגה ז"ל ואין הולכים בענין קדושין אחר אומדנות והוכחות המוכיחות שלא כיוונה לשם קדושין ג"כ. הגם שיש לחלק גם בזה כמובן בדבריו יעו"ש:
ועל מש"ל דמה שלא זרקה הסוכאר מידה מיד אפשר דלא מחמת דנתרצית אלא שלא הבינה שנתן לה לשם קדושין הרי מצינו שכתב הרב ב"ש בסי' ז"ך על מ"ש מרן שם ובלבד שהיא תבין לשון קדושין וכו' כתב שם הרב הנז' בשם הרא"ש דהני לשונות דברירא לן דהוי לשון קדושין להו כל כמינה לומר לא הוה ידענא לעקור הקדושין לגמרי אלא הוי ספק קדושין והיינו מ"ש הט"ז ובלבד שהיא תבין וכו' דהיינו לשתהיה מקודשת בודאי יעו"ש. ומה גם למ"ש מרן בב"י דלשון הרי את מקודשת לי כולם מבינים ואינה נאמנת לומר שלא הבינה. וכן כתב הר"מ בסי' הנז' יעו"ש. גם בספר אמרות טהורות כתב וז"ל ולענין הלכה כבר כ' מהר"ש יונה דבאו' הרי את מקודשת כ"ע ידעי דהוי לשון קדושין ואינה נאמנת לומר שלא הבינה ע"כ הגם דגם בזה יש לחלק דהיינו כשלא נתן לה בע"כ מ"מ הרי עכ"פ ההוכחה שהוכחנו דמה שלא זרקה מיד הוא מפני שלא הבינה לאו כלום היא כמ"ש ועדין יש לחוש שמה שלא זרקה מיד תוך כדי דבור הוא מחמת שנתרצית וא"כ מה שזרקה אח"כ הויא חזרה ולא מהני:
אלא דלפי מ"ש הרב ב"ש סי' הנז' סק"ג בההיא דלקח יד האשה בחזקת שכ' וז"ל וסם כתבתי הסברא לשדינהו לא אמרינן אם היה בתחילה ברצון אז אמרינן לשדינהו ואם לא זרקה הקדושין אמרינן רצונה לקבל הקדושין כאשר היה רצונה לקדש וכן י"ל עובדא בהגהו' מרדכי היה ג"כ בתחלה רצונה להתקדש לו ואח"כ לקח ידה בחזקה אז אמרינן לשדינהו ואם לא ניערה הקידושין הוו קדושין כיון שהיה בתחילה רצון שלה עכ"ל לפי זה יש לנו ראיה ברורה לנדון דידן דאפי' לא זרקה מידה כלל לא הוו קדושין כיון דלא נתרצית כלל מתחילה וכ"ש שהרי עכ"פ זרקה מידה אח"כ איברא דלפי מ"ש הרב ח"מ שם ס"ק ב' מוכח דאף דלא נתרצית בתחילה אם לא זרקה מידה צריכה גט דס"ל להגה"מ כרב הונא לחומרא וכו' יעו"ש. גם לפי דברי הב"ח שהביא שם מוכיח כן יעו"ש. דלפ"ז הכא בנדון דידן אם לא זרקה מיד בשעה שנתן ואמר לה וסלק את ידיו ממנה שהרי נסתלק האונס ונשאר הסוכאר בידה עדין יש להסתפק שמא נתרצית לקדוש ן ואם כן מה שזרקה מידה אח"כ אפשר דהוי חזרה ולאו כלום כמ"ש:
שוב מצינו בספר משפטי שמואל סי' קי"ב שנשאל בראובן שהיה עובר דרך חנות שמעון ואמר שמעון לראובן קח שני תאנים ויושט ראובן את ידו ויקח ב' תאנים ואחר שלקחם אמר לו יהיו בעד קדושי בתך ואמר לו לוי השלך התאנים א"ל ראובן מה אני חושש מדבריו וקללו וחרפו לשמעון וכו' וכתב שם הרב וז"ל ועוד שהרי הוכיח הסוף על התחילה שלא היתה הכוונה כלל לקדושין וכו' ואע"ג שלא צווח אלא לבסוף אחרי השתיקה פשיטא דלאו מלקא היא כלל דאפילו האי דאמרינן דבקדושין תוך כדי דבור והו' היינו שהדבור שדבר היה בו ביאור דבור או רצון וכו' אז שבסוף חזר לאו כל כמיניה אבל בנד"ד שזה אחר שלקח התאנים כדרך הנותנים דבר לחבריהם ולבסוף אמר שנתנם לשם קדושין פשיטא שאין הוכחה להיות השתיק' הוראה כלל ואם חזר ופירש אח"ך דבריו פשיטא דהויא חזרה וכו' וכ"ש בנד"ד דלבסוף צווח בדרך בזיון דהוא אינו חושש מדבריו והוכיח על השתיקה דמה ששתק משום דחשב שאין ממש בדבריו בלתי רצונו וכו' ופשיטא דכשיש לתלות השתיקה בטעמא תלינן לה בזה ולא הויא הודאה כלל וכו' וא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו דכל פריץ יתן איזה דבר לאשה או לאביה ואח"ך יאמר לשם קידושין וכו' דודאי הא לא אמרינן דאשה מתקדש' לדעתה ומרצונה וא"כ הנה הוא הרצון שבה אם בעבור השתיקה הרי הוכיח סופה וכו' ע"כ יעו"ש שהאריך. למדנו מדבריו דאף ששתק בשעה שהזכיר לו הקדושין אם נתגלה לו אח"כ טעם השתיק' דלאו משום שנתרצה אלא מפני שסבור שאין ממש בקדושין אלו בלתי רצונו אמרי' דשתיקה לאו הויא הודאה שהרי הוכיח סופו על תחילתו דהשתיקה לאו משום דנתרצה וא"כ מזה יש ללמוד לנד"ד דכיון שבשעה שנתן לה וא"ל היה בע"כ אף ששתקה אח"כ ולא זרקה מיד מ"מ כיון שכשאמרו לה הבחורים שנתן לה לשם קדושין זרקה מידה הרי הוכיח סופה על תחלתה דמה ששתקה ולא זרקה מיד לאו משום דנתרצית לקדושין אלא דסברה כיון שהיו בע"ך לאו כלום הוא וכשאמרו לה הבחורים כן הבינה מדבריהם שאע"פ כן הוו קדושין ולכן זרקה הסוכאר מידה להוכיח דלא נתרצית כלל. והגם דהכא בנד"ד לא צווחה לבסוף ולא אמרה בפירוש שלא נתרצית. מ"מ הרי מעשה הזריקה שזרקה כשאמרו לה כן הבחורים הויא הוכחה דלא נתרצית והלא בנדון הרב ז"ל לא זרק התאנים מידו כלל אלא דמה שצווח לבסוף הויא הוכח' על השתיקה דלאו משום שנתרצה. וא"כ ה"נ בנד"ד הזריקה הו"ל כאמירה דהתם אלא שהרב ז"ל העלה לבסוף דלמעשה לא יסמכו על דבריו להתירה בלא גט זולת אם יסכימו חכמי ישראל יעו"ש. ומה נעני אנן יתמי דיתמי בדבר חמור כזה:
אלא דמצינו להרב מוהרשד"ם ז"ל חא"ה סי' ק"א שנשאל באחד שקדש ע"י גוים בע"ך ונשאר הטבעת בידה וכתב וז"ל ואין לומר שמא נתרצית כיון שלא השליכה הטבעת מידה כמו שהיה אפשר שיטעה איזה תלמיד בזה מתוך דברי שאלת הרא"ש הביאה בנו הריב"ה ז"ל וו"ל נשאל הרא"ש ז"ל לאה שאמרה לראובן תן לי מנה שאתה חייב לי וכו' וכשנתן בידה א"ל הרי את מקודשת וכששמעה השליכה המעות ואמרה איני רוצה להתקדש לו וכו' והשיב שאין כאן בית מיחוש ואינה צריכה גט ואולי יחשוב אדם שדוקא שהשליכה הא אם לא השליכה אע"פ שאמרה איני רוצה צריכה גט לא היא ודאי דאינה צריכה ואפשר לומר שמעשה שהיה כך היה אבל בלאו הכי לא הוה ליה למיחש כלל. ועוד אפי' שהיינו אומרים דהתם דוקא שהשליכה הא לאו הכי איכא למיחש איכא למימר דהתם באו הפשיטי' בידה מרצונה ואם לא השליכה יש לחוש קצת אבל בנד"ד דמעיקרא היתה אנוסה ליכא למיחש כלל ולכך כתבתי דברי הפוסקים שלא נזכר רמז מזה אלא כולם פה אחד כתבו דכל שנתקדשה בע"ך לא הוו קדושין וכו'. וא"כ בנד"ד כל הקהל מקטנם ועד גדולם מעידים שהכל היה באונס גמור בע"ך מתחילה וע"ק פשיטא לע"ד שאין כאן מקום לחוש כלל וכו' ע"כ. מבואר מדבריו דכשקדש בע"ך אף שלא זרקה הקדושין לא אמרי' שמא נתרצית אח"כ והיינו דסברת הרב ב"ש שהבאנו לעיל דס"ל דההיא דלקח יד האשה בחזקה מיירי דבתחילה נתרצית וכו' כמש"ל. ולפ"ז הכא בנד"ד שהנתינה היה בע"ך אף אם לא היתה זורקת לא הוו קדושין וכ"ש שהרי זרקה מידה אחר כך. ועיין בספר נחלת שבעה סימן י"ט:
ומ"מ עדין יש לבע"ד לחלוק ולומר דשאני נדון הרב ז"ל שהיה אונס הניכר ע"י גוים וגם שהיה אומר להרוג אותה והעידו הקהל שהכל היה באונס גמור מתחלה ועד סוף והיא גם היא אמרה בפירוש שאינה מפוייסת וכמה סניפים אחרים מאונס הניכר כמבואר שם והיינו טעמא שלא זרקה הקדושין מידה מחמת הפחד ולזה הכריח הרב שכשאמרה איני רוצה אע"פ שלא זרקה הקדושין אין לחוש משא"כ בנדון דידן שלא היה כאן אונס ע"י גוים ולא הפחידה בשום דבר וגם לא אמרה בפירוש שאינה רוצה ואף שתפש ידה בע"כ ונתן בידה כיון שלא זרקה מידה תוך כדי דבור אפשר דנתרצית בה שעתה:
אבל מתוך דברי הרב ז"ל שכתב דהיכא דמעיקר' היה אנוסה אף דלא זרקה הקדושין ליכא למיחש למידי והביא ראיה לדבריו ממ"ש הפוסקים דכל שנתקדשה בע"ך לא הוו קדושין וכיון דלא חלקו אם זרקה מידה או לא משמע דבכל גוונא לא הוו קידושין א"כ יצא לנו מזה דהכא בנד"ד שהיה בע"ך אף דלא זרקה לא הוו קדושין והגם דלדברי הרב ח"מ היכא דלא זרקה אף שהיה בע"ך יש לחוש להם כמש"ל מ"מ הכא בנדון דידן דזרקה לבסוף הרי יש הוכחה דלא נתרצית כלל והא דידן עדיפא מנדון הרב משפטי שמואל דהתם לא היה שום אונס כלל אבל הכא בנד"ד שתחילתה היה באונס וגם אח"כ זרקה הסוכאר מידה הרי הוכיח סופה דמאי דביני ביני לא נתרצית כלל וכיון שתחילתה היה באונס וגם זרקה מידה אח"כ אין לחוש לומר שמא נתרצית קודם הזריקה:
ואכתי פש גבן לברורי הזריקה שזרקה הסוכאר מידה אם היו עומדי' ברשותה או ברשותו או מרשות שאינו של שניהם ואם הזריקה היה קרוב לה בארבע אמות או קרוב לו שהרי כתב מרן בסי' ל' ס"ז וז"ל אמר התקדשי בדינר זה נטלתו וזרקתו לים בפניו או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת ואצ"ל אם זרקתו בפניו למקום שאינו אבד שזה מוכיח שאינה חפצה בקדושין ע"כ. וכתב שם הרב ב"ש סקי"ב וז"ל ומב"ח סי' מ"ב נשמע אם זרקה הקדושין והיא בחצרה מקודשת אא"כ דאמרה בפירוש דאין רצונה להתקדש לו וד"ה אם זרק לתוך ארבע אמות שלה או קרוב לה וכן כתב ח"מ וצ"ע עכ"ל ולפ"ז אם היו שניהם עומדים ברשותה אף שזרקה הסוכאר מידה יש לחוש לקדושין כיון שהזריקה היתה ברשותה אלא שכיון שזאת הבתולה יש לה אב מסתמא היא דרה ברשות אביה וא"כ הוה ליה רשות שאינו של שניהם אלא דעכ"פ צריך לדעת אם הזריקה היה קרוב לה בארבע אמות דאז יש לחוש ג"כ אבל אם היה קרוב לו אינם קדושין כמ"ש מרן שם גבי זרק לה קדושין יעו"ש ואם הוא ספק אם הוא קרוב לו או קרוב לה הו"ל ספק וצריך לחוש כמ"ש מרן שם ס"ה ואם שניהם היו עומדים ברשות המקדש בכל גוונא לא הוו קדושין כיון שזרקם לרשות הבעל וכמ"ש מרן שם ס"ב:
ומכל מקום עדין יש לחלק ולומר דעד כאן לא קאמר הרב ב"ח גבי זרקתו בפניו שאם היה קרוב לה או ברשותה דהוו קדושין אלא כשלא קדשה בע"כ דבהכי מיירי מ"ש מרן שם דהיינו שא"ל התקדשי לי בדינר זה ונטלתו וזרקתו בפניו ולא היה שם אונס. והט' דאמרינן שאם זרקתו ברשותה או סמוך לה היו קדושין אחר דליכא הוכחה שאינה חפצה בהם וכיון דעכ"פ נטלתו מידו לכן הזריקה אם היה סמוך לה אינה הוכחה לומר דלא רצתה אבל הכא בנדון דידן שהנתינה היה בע"כ כמש"ל אפשר לומר שאף שזרקה סמוך לה או ברשותה לא הוו קדושין כלל:
ועל מ"ש העד שאחר שהשליכה הבתולה הסוכאר מידה נטלו הבחור ונתנו לה ולא הזכיר קדושין בנתינה זו נראה לומר דכיון דמעשה הראשון שנתן לה וא"ל אזדא ליה כיון שהיה בע"ך וגם זרקתו מידה ולא הוו קדושין א"כ מה שחזר ונתנו לה בשתיקה כיון שלא הזכיר בנתינה זו קדושין הו"ל מתנה בעלמא שנתן לה ואין כאן בית מיחוש לקדושין וכמ"ש מור"ם בהגה סי' ז"ך ס"ג וז"ל ובמקום דלא הוו קדושין אפי' אם חוזר אח"כ וא"ל הרי את מקודשת לי צריך לחזור וליטול הכסף ממנה וליתן לה בתורת קדושין ע"כ והגם דהתם מיירי שנשאר הכסף בידה מ"מ הרי הצריך שיטול מידה ויתננו לה ויאמר וכו' דמ"ש דבנתינה בלחוד לא מהני אם לא שיאמר לה הרי את וכו' וא"כ הכא בנדון דידן שבנתינה שנית לא הזכיר קדושין כלל לא הוו קדושין:
וכן יש להוכיח מדברי הרב מוהרמ"א בספר משחא דרבותא ח"א השייכים לסי' מ"ב שנשאל במי שקדש נערה וזרקה הקדושין מידה שלא רצתה בהן וא"ל אחותה שהיתה באותו מעמד טול קדושיך וחזרה ונטלה אותן מן הקרקע וכתב הרב וז"ל וא"כ בנד"ד שהשליכה הקדושין מידה היה צריך המקדש לחזור וליתנו בידה ולומר לה התקדשי בטבעת זו וכו' ובמקום דלא הוו קדושין אפילו אם חוזר אחר כך ואומר לה הרי את מקודשת צריך לחזור וליטול הכסף מידה וליתן בידה בתורת קדושין ובנד"ד לא נעשה מזה כלום אלא אחותה שאמרה לה טול קדושיך וכו' והכא כיון שא"ל טול קדושיך היינו שנתקדשה בהם כבר ולפי האמת הם אינם קדושין כיון שהשליכה אותן ולא רצתה בהן אם כן לא הוו קדושין מעולם כיון שלא חזר המקדש ונתנו לה עד כאן. אלא דאח"כ כתב וז"ל אבל יש להסתפק דדילמא תלתה דעתה ברצון אחותה והשליכה הדינר מידה לתהות אקנקנה דאם שתקה ודאי דלא ניחא לה באותו המקדש ואם רוצה בו תאמר לה מ"ש כמו שהיה המעשה אח"כ ואם כן אותה חזרה שחזרה ונטלתו לא מחסרא נתינה מיד המקדש ומקודשת הויא או דילמא מעיקרא לא הוה ניחא לה בהני קדושין כלל וכו' אלא כשאמר לה אחותה הגדולה טול קדושיך הדרא בה ונטלה אותם ואם כן היה צריך המקדש לקדשה פעם אחרת כמש"ל ואם כן הויא ספק מקודשת וכו' ע"כ. מזה יש ללמוד דדוקא התם שאמרה לה אחותה טול קדושיך ונטלתן נסתפק הרב אם הזריקה שזרקה מידה היה בשביל שלא חפצה בהם או אם היה כדי לראות מה בפי אחותה דלצד זה לא נסתלק מעשה א' כיון שהזריקה לאו בשביל שאינה חפצה בהם והט' שכתב דהויא ספק מקודשת אבל הכא בנד"ד שהנתינה היה בע"ך דודאי הזריקה שזרקה מידה היה בשביל שאינה חפצה בקדושין א"כ הרי נסתלק מעשה א' שהזכיר בו הקדושין וכמאן דליתיה דמי והנתינ' שנתן לה אח"כ כשתיקה ולא הזכיר קדושין פנים חדשות באו לכאן ובתורת מתנה היה:
אלא דעדין יש לדוחה לדחות ולומר דשאני נדון הרב ז"ל דמה שנטלה הכסף פעם שנית לא נתנו לה המקדש מיד ליד אלא היא נטלתו מע"ג קרקע והט' דכתב הרב דאי לאו מטעמ' דאפשר לומר דהזריק' היתה לראות דעת אחותה לא היה בה ספק קדושין וכמ"ש בדבריו וז"ל כיון שהשליכה אותן ולא רצתה בהן א"כ לא הוו קדושין מעולם כיון שלא חזר המקדש ונתנו לה עד כאן דנראה מזה שאם היה נותנו לה המקדש מיד ליד יש לחוש להן אף שלא אמר לה דבר בנתינה שנית כיון שהיו עדין עסוקים באותו ענין וכמ"ש מרן בסי' הנז' וא"כ הכא בנד"ד שבנתינ' הא' הזכיר קדושין אף שזרקה מידה אח"כ כיון שנתן לה פעם ב' וקבלה מידו אפשר לומר דאף שלא הזכיר קדושין בנתינה זו הנתינה היה ע"ד מ"ש לה בראשונה וכיון שהיא קבלה בשתיקה משכחת לה דנתרצית לקדושין:
ויש להביא ראיה לזה מההיא דמור"ם בהגה דלקח ידה בחזקה וכו' כמש"ל דמקור הנה זו הוא מהגהות מרדכי שהביא מרן בב"י בסי' ל' וו"ל כתב בהגה"מ דסוף גטין בשם ר"נ מה שהעד אומר שראה שלקח ידה בע"ך ונתן הטבעת בידה מאחר שלא זרקה צריכה גט ואע"פ שיש עדים שלא דבר עמה בשעת נתינה כיון שדבר עמה תחלה הוו קדושין ע"כ. דלפי מה שפירש בדבריו הרב ח"מ כמש"ל מוכרחי' אנו לומר דכשהיה מדבר עמה על הקדושין לא נתרצית ותפש ידה בע"ך ונתן לה הטבעת בשתיקה ולא זרקה מידה וע"ז פסק שאע"פ שיש עדים שלא דבר עמה בשעת נתינה מ"מ כיון שדבר עמה תחלה הוו קדושין אחר דלא זרקה מידה די"ל דנתרצית אחר הקבלה. נמצא לפ"ז שאפילו שבשעה שהיה מדבר עמה על הקדושין לא נתרצית בפירוש וגם בשעת הנתינה היה בע"כ ולא הזכיר קדושין בשעת נתינה אפי"ה פסק הרב דהוו קדושין כיון שלא זרקה אותם ואמרי' שהנתינה שנתן לה סמך על מה שהיה מדבר עמה תחלה ואחר דלא זרקה אמרי' דנתרצית וא"כ יש ללמוד מזה לנד"ד דכיון שבתחי' נתן לה ואמ"ל וכו' אע"פ שהיה בע"כ וגם זרקה מידה מ"מ כיון שחזר ונתנו בידה אמרינן שעל מה שאמר בראשונ' שהוא לקדושין סמך ונתן לה שהרי סמוך לזריקה שזרקה מידה נטלו ונתנו לה כמו שנרא' מדברי העדים ואחר שהיא קבלה בשתיקה ולא זרקתו מידה אפשר דנתרצית וקבלה לשם קדושין:
גם יש להביא ראיה לזה ממ"ש מרן בב"י סי' ל' על מ"ש שם רבינו הטור וז"ל אמר לה התקדשי לי במנה אמרה לו תנהו על הסלע אינה מקודשת וכו' דכיון דאמרה לו תנהו על הסלע הוי כאלו אמרה איני חפץ בקדושיך ואפילו זרקו לתוך חיקה בשתיקה כיון שגלתה בדעתה שאינה רוצה להתקד' יכולה לומר בתורת מתנת קבלתיו וכו' ע"כ. וכתב שם מרן וז"ל והיכא דאמרה תנהו על הסלע סתם וזרקו לתוך חיקה בשתיק' לא נתבאר דעת הרמ"ה אם הוא כדעת התוספות והרא"ש שיכולה לומר בתורת מתנה קבלתיו או אמרינן כיון דשתקה ודאי סמכה אדבריו הראשונים שא"ל התקדשי לי וזה נראה יותר עכ"ל דלפ"ז לפי' א"ח כיון שפי' מרן בדעת הרמ"ה אפי' שכשאמר לה התקדשי לי אמרה תנהו על הסלע דר"ל דאינה רוצה בקדושין אפי' הכי אם זרקו אח"כ לתוך חיקה בשתיקה אמרי' דסמכא אדבריו הראשונים וקבלתו ונתרצית לקדושין וא"כ הכא נמי בנדון דידן אף דלא נתרצית בתחילה שהרי זרקה מידה כיון שנתנו לה אח"כ בשתיקה אמרינן דסמכא דעתה אדבריו הראשונים וקבלתו לשם קדושין:
אלא דעדין יש לחלק ולומר דשאני התם דלא היה אלא נתינה אחת ולא היה כאן שום אונס. ואף שאמרה בתחילה תנהו על הסלע דר"ל שאינה רוצה להתקדש מ"מ כיון דכשזרקו לתוך חיקה שתקה וגם לא זרקתו מחיקה אמרי' דאפשר דסמכה אדבריו הא' ונתרצית לקדושין כיון דלא עבדה מעשה המוכיח דלא נתרצית אבל הכא בנד"ד שהנתינה הא' שהזכיר בה הקדושין היה בע"כ וגם אזדא לה במה שזרקתו מידה הרי נתבטל מעשה הקדושין לגמרי וא"כ מה שחזר ונתן לה בשתיקה פנים חדשות באו לכאן ואמרי' דלשם מתנה קבלה. וכן י"ל ג"כ בההיא דהגה"מ הנ"ל דגם שם לא היה אלא נתינה א' ולא זרקה כלל אלא דהיה דדבר עמה על הקדושין ואף שלא נתרצית בתחילה ותפשה בע"כ ונתן בידה ולא הזכיר קדושין בשעת נתינה מ"מ כיון דלא זרקה אח"כ מידה מעשיה מוכיחי' דנתרצית למה שא"ל בתחילה שעל אמירה זו נתן בידה דהיינו הקדושין משא"כ הכא בנדון דידי שהנתינה הראשונה שהזכיר בה הקדושין הרי במה שזרקה מידה נתבטלה וגם היה בע"ך א"כ הנתינה הב' שלא הזכיר בה קדושין היה לשם מתנה כיון שנתבטל לגמרי מעשה א' שהזכיר בו קדושין:
גם החלוק שחלקנו מנדון דידן לההיא דהרב משד"ר כמש"ל מתוך דבריו נראה דלאו מלתא היא שהרי כתב וז"ל והכא כיון שא"ל טול קדושיך היינו שנתקדשה בהם כבר ולפי האמת הם אינם קדושין כיון שהשליכה אותן ולא רצתה בהן א"כ לא הוו קדושין מעולם כיון שלא חזר המקדש ונתנו לה ע"כ. מזה מוכח דכיון דבמעשה הזריקה נתבטלו הקדושין לגמרי א"כ היה צריך ליתן בידה פעם ב' ולומר לה הרי את. ואף שהרב ז"ל לא כתב אלא כיון שלא חזר המקדש ונתנו לה ולא כתב ג"כ שיאמר לה הרי את בנתינה ב' לא תידוק מנה שאם היה נותנו לה בשתיקה יש לחוש לקדושין שהרי כיון שהכריח הרב דנתבטל מעשה הא' לגמרי א"כ מה תועיל הנתינה הב' מידו בשתיקה אם לא שנאמר דסתמו כפירושו דמ"ש הרב כיון שלא חזר המקדש ונתנו לה היינו באמירה שיאמר הרי את וכו' וכההיא דמור"ם ז"ל שכתב דבמקום דלא הוו קדושין צריך שיתן בידה פעם ב' ויאמר לה וכו' כמש"ל:
ומעתה הכא נבא לדברי העד השני מאיר בן ך מרגי שהעיד וז"ל ורפד הבחור מאיר לבראט הנז' הסוכאר הנז' באס יעטיה להבתולה הנז' והרבת הבתולה הנז' אוראה די מאיר בן מרגי העד הנז' ואח"כ עטא הבחור מאיר לב'ראט הנז' הסוכאר הנז' להבתולה הנז' וקאלהא הרי את וכו' ע"כ מדבריו אלה נראה שבשעה שנתן לה הסוכאר וקדשה בו לא היה שום אונס שהרי לא העיד כדברי העד הראשון שאמר וקבטהא ועטהא ואף שהעיד שכשנטל הסוכאר ליתנו לה ברחה אחורי העד הנז' שמזה נראה שלא היתה חפצה ליקח מידו מ"מ אחר שבאותה שעה לא הזכירו קדושין אפשר שלא היתה רוצה ליקח בתורת מתנה וכיון שהעיד שאח"כ נתן לה ואמר לה הרי נתרצה לקבל בתורת קדושין:
אלא שעדין יש לחקור במה שבירר בעדותו אח"כ העד הנז' עם העד הראשון ואמרו בזה הלשון קבדהא בע"כ וקבד ידהא בע"כ ועטהא הסוכאר הנז' פיידהא ע"כ כמש"ל. דאפשר לומר דלגבי עד זה הב' הוי חזרה בעדותו דכיון שמתחיל' העיד שנתן לה ואמר לה וכו' ולא אמר שהיה בע"כ הו"ל כאומר שקדשה קדושין גמורים וא"כ מה שחזר אח"כ והעיד שהנתינה היה בע"כ הוי חזרה בעדותו כיון שהנתינה בע"כ לאו קדושין וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא שכיון שמה שאמר בתחילה שנתן לה וא"ל אינו מוכרח לומר שנתן לה מדעתה ובפרט שהעיד ג"כ שהיתה בורחת ממנו א"כ מה שחזר אח"כ והעיד שהנתינה היה בע"כ לא הוי חזרה בעדותו אלא שפי' דבריו הראשונים שאמר שנתן לה בסתם וכיון שדבריו הראשונים סובלים שני פירושים יכול אח"כ לפרש דבריו בא' מב' הפירושים. וכמ"ש מרן בח"מ סי' כ"ט וז"ל וכן אם אינו סותר עיקר דבריו הראשונים כגון שהדברי' סתומים וסובלים ביאור א' מב' ענייני משמעות א' קרוב ואחד רחוק כל שאנו יכולים לכוין דברי העד כדי שלא תהא עדותו מוכחשת יש לנו לכוין דבריו כשם שיש לנו לתרץ דברי שני עדים הנראים מכחישים זה את זה כרי שתהא עדותן מכוונת ע"כ וכתב שם הסמ"ע אפי' במשמעות הרחוקה יעו"ש וא"כ לפי זה מוכרחים אנו לומר שמ"ש בתחילה שנתן לה ואמר לה היה בע"ך כמו שפירש דבריו אח"כ כדי שלא יהיה סותר דבריו הראשונים ואפי' לא היה הוא מפרש דבריו אח"כ היינו מוכרחים לפרש כן כדי שלא יהיה מכחיש דברי העד הא' שהעיד שנתן לה בע"ך. ומטעם זה ג"כ מה שסיים בדבריו העד הנז' ואמר וז"ל ומנאיין עטאהא הבחור הסוכאר הנז' להבתולה הנז' נזבאד העד הנז' מן אצ'אר ומא עראף וואש סיבת הבתולה הסוכאר או לא ע"כ דמוכרחי' אנו לומר דודאי השליכתו מידה כמו שהעיד העד הא' אלא שכיון שהעד השני נשמט ויצא מן הבית ה"ט שלא ראה הזריקה כמ"ש בדבריו. ולפ"ז דברי השני ערים באו מוסכמים ועדותן מכוונת בנתינה שהיה בע"כ ובזריקה. ומעתה לגבי מה שהעיד העד הא' שאחר שזרקה מידה חזר הבחור ונטלו ונתן לה בשתיקה אף את"ל דיש פקפוק בנתינה זו השנית מ"מ כיון שאין כאן רק עד א' שמעיד על נתינה זו השנית אין לחוש לה ואף דלמאן דחושש למקדש בעד א' מ"מ כיון דהמקדש והמקדשת הכחישו הקדושין לגמרי כמש"ל בק"ע א"כ עד אחד ובהכחשה לאו כלום הוא כמ"ש מור"ם בא"ה סי' מ"ב ס"ד יעו"ש עיין נשמת כל חי סי' כ':
ועל מה שהעיד העד הנז' אחר ק"ע הא' שחזר והעיד בפני החכם וז"ל באיין כאן חאצ'ר מעא העדים הנז' ומעא הבחור מאיר לכ'ראט והבתול' הנז' ומא שמעסי באיין עטהא בלקדושין ע"כ לאו כל כמיניה בחזרה זו אחר דהוי חזרה בגופה של עדות וכיון שבתחילה העיד במותב ג' שנתן לה ואמר לה וכו' ונתקבלה עדותו כראוי שוב אינו יכול לחזור בו דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:
ועל מה שהעיד העד הג' יעקב בן ראש שכשנתן הסוכאר הבחור הנז' להבתולה הנז' לא אמר קדושין כלל דבריו בטלים שהרי לפנינו שני עדים מכחישים אותו שהזכיר קדושין בשעת נתינה ואין דבריו של אחד במקום שנים:
ומה שהכחישו הקדושין המקדש והמתקדשת לאו כל כמנייהו להפקיע הקדושין כיון שיש כאן שני עדים שמעידים שקדש ואין הכי נמי אם לא יהיה כאן רק עד א' היה מועיל הכחשתם למאן דמחמיר בעד א' כמ"ש מור"ם בהגה סי' מ"ב ס"ב יעו"ש אבל הכא בנדון דידן ששני עדים מעידים על הקדושין אין הכחשתם מועלת:
ועל מה שהעידו העדים שלא היה הנר דלוק וכו' לכאורה היה נראה לומר דלא הוו קדושין. וכמ"ש מור"ם בהגה סי' הנז' ס"ד וז"ל וצריכים העדים לראות הנתינה ממש לידה או לרשותה אבל אם לא ראו הנתינה ממש לידה אע"פ ששמעו שאמר התקדשי לי בחפץ פלוני ואח"כ יצא מתחת ידה אינם קדושין עד שיראו הנתינה ממש ואין הולכין בזה אחר אומדנות והוכחות ע"כ. ולפ"ז הכא בנד"ר שאמרו העדים שלא היה אור במושבותם איך יתכן שראו הנתינה לידה אם לא שנאמר שכיון ששמעו שאמר הרי את מקודשת לי בסוכאר וכו' לזה העידו באומדנא על מה שלא ראו. וא"כ כיון שלא ראו הנתינה ממש לידה אין כאן קדושין:
אלא שדבר זה אי אפשר לאומרו שמלבד שהרב ב"ש בסקי"ב הביא סברת המרדכי דס"ל דמהני בלי ראיית הנתינה בדבר המוכיח וכו' יעו"ש. וצריכים אנו לחוש לזה להצריכה גט עור בה דהכא בנדון דידן אי אפשר לומר שלא ראו הנתינה שהרי העידו כמה דברים שהיתה הבתולה בורחת ממנו ושתפש ידה בע"כ ואח"ך השליכתו מידה וחזר אח"כ הבחור ונטלו ונתן בידה וכו' ואיך אפשר שכל המעשה יהיה בלי ראות ומוכרחי' אנו לומר שהגם שהעירו שלא היה הנר דלוק אפשר שהיה מאיר להם דרך פתח הבית מהנרות שבבית אחרת או לאור הלבנה וכיוצא שהרי לא העידו שהיו יושבים בחשך ולא ראו הנתינה אלא שלא היה הנר דלוק וכיון שהעידו כל הדברים הנ"ל ודאי שראו כל המעשה באיזה אופן שהיו רואים ומבחינים:
ועל הסוכאר שנתן לה כמש"ל. אף לא היה של המקדש הנז' אלא שהיו יושבים לאכול בבית הזולת והסוכאר היה מהבעל הבית ונטל אותו מהשלחן אפי' בלי רשות בע"הב ונתנו לה הוו קדושין מספק כיון שהבע"ה אינו מקפיד בדבר מועט כזה וכמ"ש מרן בסי' כ"ח סי"ז וז"ל אם קדשה בדבר שאין בע"הב מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספ' ע"כ וא"כ ה"ה הסוכאר הנ"ל דודאי אינו מקפיד גם מור"ם בהגה סיים שם וכתב וז"ל אורח שיושב אצל בע"הב ונוטל חלקו וקדש בו הוי מקודשת ע"כ. שאם הכא בנד"ד היה כן הויא מקודשת:
ואם המקדש היה מסב עם הבחורים בבית אבי הבתולה והסוכאר היה משל אבי הבתולה שהזמינם לביתו אפי"ה הוו ספק קדושין כמ"ש הכנה"ג שם וז"ל ואני מסתפק אם דוקא כשקדש אשה אחרת אבל אם קדש לבת בעל הסעודה אי הוי מקודש' ומדברי ס' מקור ברוך סי' כ"ה נראה דהוי ספק עכ"ל. באופן דמחמת דברים אלו אין להפקיע הקדושין אם הנתינה היתה כראוי:
העולה מהמקובץ שכיון שהעידו העדים שהנתינ' הראשונה שהזכיר בה קדושין היה בע"ד וגם זרקה מידה אח"כ דהויא הוכחה דמעולם לא נתרצית לאלו הקדושין אף שאח"כ חזר ונטלו מהקרקע ונתן בידה כיון שהנתינה הב' לא הזכיר קדושין אמרי' דלשם מתנה נתן לה ואין כאן קדושין כמש"ל:
וכל זה שכתבנו הוא להלכה אבל למעשה לא מלאנו לבנו להתירה בלא גט זולת אם יסכימו עמנו חכמי המערב היושבים כסאות למשפט כי היכי דלמטי להו וכו'. זהו מה שנלע"ד להשיב בזה:
ועל ענין האיש המקדש כיון שהוא איש עני ונפיק מנה חורבא כמ"ש כת"ר יש לנו פתח להתיר לו לקדשה פעם אחרת בעשרה כדת משה וישראל בלי שיתן גט תחלה אחר שבשעה שקדש לה היה חכם מצוי בעיר והתקנה היתה שמי שיקדש בלי רשות החכם הממונה בעשרה וכו' שיתן גט אך אמנם כדי שלא יוסיפו לעשות עוד כדבר הזה צריך לייסרו במלקות וגם עדי הקדושין צריך לייסרם כמ"ש בתקנות. וכעת אין להאריך כי אם בש"ש וכו':
סימן קיט
שאלה מהחכם כהה"ר משה כן יפרח נר"ו:
ראובן קדש אשה בעירו שדר בה ואחר שקדש אותה הלך לעיר אחרת לעשות מלאכתו שם ואחר עבור כמה ימים שלחה לו האשה לאמר שיבא לכנוס או לפטור. ויהי כמשיב לה שתבא היא אצלו אל המקום אשר הוא חונה שם ושם ישא אותה והיא אינה רוצה לצאת חוץ מעירה. יורנו מ"ץ מה שהוא הדין. והשיב מה שהשיב. וזה מה שהשבתי לו:
תשובה עמדתי על השאלה והתשובה הנז' ועל מ"ש כת"ר שאינו יכול להוציאה מההיא דכתב מרן בסי' ע"ה שלשה ארצות וכו' אדרבא משם ראיה שיכול להוציאה שהרי סיים שם מרן וכתב וז"ל אבל הנושא אשה באחת מהארצות והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת אבל מוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר וכו' ע"כ. הרי מבואר דכשהמקומות שוים יכול להוציאה כיון שהוא מלכות א' וא"נ הכא בנד"ד כיון דאלקצאר ולעראייס ישובם שוה היה נראה מכאן דאע"ג דקדשה באלקצאר יכול להוציאה ללעראייס אלא דמצינו להכנ"הג סי' הנז' שכתב וז"ל אם בשעת הארוסין היו שניהם בעיר אחת ואחר הארוסין קבע דירתו החתן בעיר אחרת אינו יכול לכופה שתלך למקומו לכנוס בנימן זאב סי' רצ"א ועיין בהר"י אדרבי סי' קצ"א ובהרמ"ע מפאנו סי' פ"ו וכו' ע"כ ובמהר"י אדרבי סי' הנז' היה הדבר שנדו את הארוס ב"ד שבעירו לכנוס או לפטור בגט ונשאל ע"ז הרב הנז' והשיב וז"ל וכי תימא מ"מ נדוהו שלא כדין באמרם שיבא שם למקום שארוסתו עומדת שהרי היא היתה יכולה ללכת אצלו כמו ששנינו בתוספות כתבה הרי"ף בהלכות ג' ארצות לנשואין וכו' וכן פסק הרמב"ם וכו' י"ל כי מלבד שאין אנו יודעים אם זה הארוס היה מארץ אחרת או אם היה משם מארץ מולדתה מן הארוסה שאם היה משם ממקום הארוסה לא שייך בזה טעמא שעמ"ב נשאה וכו' מ"מ יש לנו טעמא רבא אחרינא שהארוס היה חייב לבא אצלה לכונסה וזה שכתב הריב"ש בתשו' סי' קע"ז שמה שכופין אותה לצאת אחריו היינו דוקא לאחר נשואין אבל קודם נשואין אין כופין אותה לצאת והביא כמה ראיות על זה וכיון שכן בנד"ד כדין נדוהו שיבא לכנוס או יפטרנה בגט וכו' ע"כ:
ובתשובת הריב"ש סי' הנז' אע"פי שהארוס היה ממקום אחר ובא למקום הארוס' וקדשה שם והלך לעירו אפי"ה כתב הרב שצריך שיבא הארוס למקום הארוסה לכנוס שם יעו"ש מלתא בטעמ' ותשובה זו הביאה מרן בב"י סי' הנז' ופסקה מור"ם בהגה ס"ב. והגם דסיים שם מור"ם וז"ל מיהו אם יש אמתלאות וטעמים לדבריו האשה צריכה לילך אחריו ע"כ מקור דין זה הוא מתשובת מיימוני כמו שהביא דבריו בד"מ סי' הנז' שעל תשובת הריב"ש שהביא מרן בב"י סיים בד"מ וכתב וז"ל ובתשובת מיימוני סוף סד נשים סי' כ"ח האריך מהר"מ באחד שארס אשה ע"י שליח במקום אחר ונתן אמתלאות למה לא רצה לכנוס במקום ארוסה ופסק דהדין עם הארוס וכו' ע"כ. נראה מזה דתשובת מיימוני פליגא אההיא דהריב"ש מדלא חילק הריב"ש אם נתן אמתלא הארוס או לא ולפי הטעמים המבוארי' שם נראה דלא מהני אמתלא לזה ובכל גוונא צריך לבא למקום הארוסה לכנוס וכיון דמרן בב"י לא הביא אלא תשובת הריב"ש והשמיט תשו' מיימוני הכי נקטינן ואף את"ל דהני תשובות לא פליגי אחר דמצינו דמור"ם בהגה תננהו בחדא מחתא מ"מ היינו דוקא כשהארוס היה ממקום אחר דבהכי מיירי תשובת מיימוני שהרי שלח שליח לקדשה אבל הכא בנד"ד שהארוס והארוסה שניהם ממקום אחד וקדשה שם כ"ע יודו דצריך לבא לשם לכנוס כמ"ש הרב כנ"הג כמש"ל ומה גם שהרואה בתשובת מיימוני יראה שהיו להארוס כמה אמתלאות מוכיחות שאינו יכול לבא למקום הארוסה שאמתלאות כאלו לא שייכי כלל בנד"ד עיין במרן ב"י סי' נו"ן ד"ה כתב בתשובה להרמב"ן ועיין מהרימ"ט ח"א סי' קל"א בסופו שכתב דע"כ לא אמרי' דהכל מעלין לארץ ישראל וכו' אלא דוקא אחר נשואין אבל קודם נשואין לא:
ובר מן דין הכא בנד"ד הרי צריך המקדש לגרשה בגט כשר ע"פ תקנת המורשים שכתבו וז"ל שכל מי שירצה לקדש אשה מכאן ולהבא לא יקדש אותה זולת בפני חכם מחכמי המעמד או ראש ישיבה בעשרה מישראל וכל מי שיקדש אשה שלא כפי התקנה אם יהיו מצויים שם עדים ויבאו ויעידו תכף ולאלתר לב"ד הנם נקיים ואם לא יבאו עד לאחר כן וכו' והמקדש יפרע גם הוא לקופה של צדקה מה שיראה לנגיד והדיינים אשר יהיו בימים ההם וישארו בבית האסורי' עד שיתן גט כשר למקודשת וכו' ואפילו אם ירצו אביה ואמה לתתה לו לא ישאנה עד שיגרשנה גרושין גמורים. ואח"ך אם ירצה לעשות נשואין מחדש הרשות בידם וכו' ע"כ וא"כ לפ"ז כיון שזה המקדש לא קדש כפי התקנה כ"א בפני שני עדים צריך לגרשה בגט ואח"ך אם יתרצו לעשות נשואין יעשו הנשואין כפי מה שיתרצו זהו מה שנלע"ד בזה. ס' ואתחנן מש' תקצ"ו:
סימן קך
ביען שכהרי"ע טוואריל נר"ו שידך את הבתולה בתו של הרי"ע בן ג'ו י"ץ עם הר"י אזאגורי י"ץ וקבעו זמן לנשואין ונתחו"ג כהריע"ט והמשודך הנז' שאם יבא שום עיכוב ויתחרט שום אחד מהם או יעביר המועד שיתן לשכנגדו סך ק' מתקאלים בתורת קנס כמ"ש בשטר השדוכין ואבי הבתולה הנז' ואחיה לא היו מצויים בעיר בעת השדוכין. אח"ך הלך לו מהעיר המשודך הנז' למתא מרא כ"יש יע"א ונשאר שם זמן זמנם אחר עבור הזמן שקבעו לנשואין. וקרובי הבתולה הנז' היו שולחים לקרא להמשודך הנז' ע"י הזולת שיבא ליכנס לחופה עם משודכתו שכבר עבר הזמן שקבעו והיה דוחה אותם מיום ליום ומחדש לחדש בחזו דאתאי וכו' ובימים האלה נתגלגל הדבר ובא למחז"ק המשודך הנז' ותבעו אותו לדין לפנינו ה"ר ראובן ן' ג'ו אחי הבתולה הנז' במעמד כהריע"ט הנז' באמור לו או כנוס או פטור שכבר עבר הזמן שקבעו לנשואין והמשודך הנז' השיב שכעת אין בידו במה להספיק צרכי הנשואין שימתינו לו עד שירחיב ה' גבולו וישא אותה. והשיבו לו שא"א להם להמתין עוד זמן אחר יען שהבתולה בגרה ובכן שיעשה מה שהדי"ן אם אינו רוצה לישא עכשיו וישלם הקנס. ואז השיב המשורך שעליו לקבל את הדין ואמרנו לו שאחר שכבר עבר זמן המוגבל והוא אינו רוצה לקיים הנשואין שהוא חייב בקנס ובכן שיביא שטר השדוכין שבידו כדי לקורעו ושיתחייב בקש"מ בשט"ח על הקנס אחר שידוע שאין לו במה לשלם כעת וקע"ע מה שאמצנו לו ואז הלך לביתו והביא שטר השדוכין ונתן אותו בידינו ושלחנו אחר הסופר כדי שיקנה מידו ע"ע הקנס וכשבא הסופר אמרנו לו שיטול קנין ויתחייב בסך של הקנס. אז ענה ואמר שנרפה לו כעת עד למחר שימלך ויבא. והלך לו ביום ההוא. למחר בא לפנינו ואמר שרוצה לישא אותה ועליו לקיים מצות הנשואין בזמן הזה. אז אמר לו אחי הנערה במעמד כהריע"ט הנז' עכשיו אין אנו רוצים בך אחר שאתמול אמרת שאינך יכול לקיים הנשואין עכשיו והסכמת להפריד חבילת השדוכין והבאת השטר ונתת אותו ביד החכמים אם כן כבר נתפרדה החבילה ואדרבא אתה חייב בקנס ופסקנו להם שכהריע"ט הנז' עכ"פ פטור מהקנס אחר שכבר נתפרדה החבילה ע"י טענתו שאמר שאינו יכול לקיים הנשואין בזמן הזה וכבר עבר הזמן שקבעו שכ"כ בשטר השדוכין שאם יבא שום עכוב מאיזה צד מהם אם יעביר המועד חייב לשלם הקנס לשכנגדו וכיון שבשעה שתבעו אמר שאינו יכול לישא בזמן הזה והסכים להפריד החבילה וגם מסר השטר שבידו ואדרבא קע"ע להתחייב בקנס. בה שעתא נפטר כהריע"ט מן הקנס כיון שהעכוב בא מצד המשודך והגם שאח"כ ביום מחר נמלך ואמר שרצה לישא אותה לאו כל כמיניה לחייב לשכנגדו בקנס אחר שכבר נפטר הן אמת שאמרנו להם שאם הבתולה תרצה להנשא להמשודך אינם יכולים לעכב בידה כלל. ושלחנו שני סברי"ץ לשאול את פי הנערה אם היא חפצה במשודך הנז'. והשיבה שאינה חפצה בו כלל. ומ"מ הקנס שהיו תובעים מהמשודך נראה בעינינו לכאורה שהוא פטור אחר שנמלך אח"ך ורצה לקיים הנשואין. וביען שהמשודך הנז' הקשה את ערפו ולא רצה לקבל עליו את הדין וצווח ככרוכייא שישא את משודכתו ביד חזקה ובזרוע נטויה והרבה דברים שלא נתנו ליכתב ואין אנו יכולים להעלותם על ספר שיש חלול השם בדבר וגם ראינו שאין שם צד ותקוה שתתרצה המשודכת לינשא מכמה טעמים גלויים ונסתרים לכן ובכן הוכרחנו להעלות על ספר חקה את אשר פסקנו להם בראיות ברורות כפי מה שהורונו מן השמים ויעלה ויראה לפני חכמי ישראל היושבים כסאות למשפט כדי לשבר מתלעות עול כי גלוי וידוע הדבר שאין כוונתו זולת לאהבת הניגוד והניצוח ולהטיל פגם וכו' ולא יחרוך רמיה צידו ולא תעשינה ידו תושיה: