אור ברסלב
ויאמר יצחק חלק א שאלות ותשובות אבן העזר › סימן קלג

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

שאלות ותשובות אבן העזר · סימן קלג

סימן קלב

ז"ל השאלה מעיר צפרו יע"א. אשת איש שהעידו עליה שני עדים שראו מחור א' היא למטה והוא למעלה אם נאסרה על בעלה. וזה מה שהשבנו ע"ז:

הדבר פשוט שאין בעדות הנז"ל כי אם דבר מכוער ואין כאן עדי טומאה אחר שהעידו העדים שבבגדיהם היו שוכבים ולא היו בקירוב בשר. כדרך המנאפים וכמ"ש החכמים עליונים למעלה ישצ"ו שהוכיחו כן מתשובת רש"ל ותשובת מור"ם ז"ל. וכן מצינו להדייא בתשובות השייכות להלכות אישות שבספר היד להרמב"ם ז"ל סי' ח' שכתב וז"ל ואין אוסרים אלא בקנוי וסתירה או משיראו כדרך המנאפים השוכבים בקירוב בשר וכו' ע"כ. גם בתשו' הרשב"א סימן אלף רל"ז כתב וז"ל ואפילו פיו על פיה משמע דאינה סוטה כדמשמע בירושלמי פרק המדיר וכו' ע"כ. וכ"כ הרב מהר"א ששון סי' כ"ד וכן העלה הרב מהריץ מאייו ז"ל בספרו הנקרא שפת הים חא"ה סי' א' דראום שוכבים זע"ז אין כאן כי אם עדי כיעור ונסתייע מתשוב' מור"ם הנז' שהביאו החכמים הפוסקים ישצ"ו וכ"ש הכא בנד"ד דכשנחקרו העדים ביררו בעדותם שבבגדיהם היו שוכבים כמש"ל דודאי אין כאן כי אם עדי כיעור. וכן הוא מדוקדק מלשון מרן בסי' קע"ח שכתב מאחר שראו אותם דבוקים זה בזה ונוהגים כדרך המנאפים דלשון דבוקים זה בזה היינו בקירוב בשר דזה דוקא הוי עדי טומאה:

ולפי מאי דקי"ל דאין מוציאין מהבעל כי אם בעדי טומאה ומאי דאמרינן בגמ' רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר תצא היינו מנטען כמו שהוכיח מרן בב"י לדעת רוב הפוסקים רוב בנין ורוב מנין. א"כ הכא בנד"ד שאין כאן כי אם עדי כיעור אין מחייבין את הבעל להוציאה:

גם הרב כנ"הג סי' י"א הגהב"י אות י"ב הביא חבל נביאים מרבני האחרונים שפסקו כן. וכן כתב הרב בני חיי סי' הנז' הג"הט אות ב'. וכן פסק הרב מהריט"ץ סימן קצ"ב דבעדי דבר מכוער אפילו תכלית הכיעור אין אוסרים אותה על בעלה. גם הרב מהר"מ מלובלין סי' פ' אחר שהביא מחלוקת הפוסקים בזה ודברי מרן בב"י כתב וז"ל הרי לך שהב"י שהוא האחרון אחרונים כתב דסוגין דעלמא פסקי כה"ג ור"י ודלא כדברי השאלתות. וא"כ לפ"ז אפילו בשני עדי כיעור וקלא דלא פסיק אין לאוסרה על בעלה לקושטא דדינא וכו':

ומ"מ אם רצה הבעל להוציאה בעדות זו אין לה כתובה כמ"ש הרמב"ם פרק כ"ד מהלכות אישות הלכה יו"ד וז"ל. מי שזינתה תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת וכו' ולא המזנה בלבד אלא אף העוברת על דת משה או על דת יהודית או היוצאת משום שם רע אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת וכו' ע"כ ובהל' ט"ו כתב וז"ל כיצד היא יוצאה משום שם רע כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראים שהיתה שם עבירה אע"פ שאין שם עדות ברורה בזנות. כיצד כגון שהיתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא וכו' וכיוצא בדברים אלו אם רצה הבעל להוציאה תצא בלא כתובה ואין זו צריכה התראה עכ"ל. ובהלכה י"ו כתב וז"ל עוברת על דת משה או על דת יהודית. וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא ע"כ:

ומרן בסי' י"א כתב וז"ל אם הוציאה בעלה בדבר מכוער בזה ה"ז לא תנשא לנטען ע"כ וכתב שם הרב"ש ס"ק ו' וז"ל אם הוציאה כן כתב הרמב"ם והסמ"ג דבעל רשאי להוציאה בעדי כיעור אבל אין כופין אותו ואין משיאין לו עצה להחזיקה וכו' ע"כ:

ובסימן קט"ו סעיף ה' כתב מרן דהיוצאת משום ש"ר אין לה כתובה. א"כ הכא בנד"ד אין לך שם רע גדול מזה שראו אותם שוכבים זע"ז והוא יותר מכוער מהדברים שכתב הרמב"ם ומרן שם ואף שאין מחייבין אותו לגרשה אם רצה לגרשה אין לה כתובה וכן כתב הרב מהריט"ץ סי' הנז' יעו"ש:

גם הרב כנ"הג סימן הנז' הג"הט אות ה' גבי עד כיעור כתב וז"ל ובתשובה כת"י למהר"מ אלבילדא והר"ש טרנקי ז"ל מצאתי שאפילו לא גירשה ראוי לכל ירא שמים שיתן לו עצה שיגרשנה. וכן כתב בתשובת הרא"ם ז"ל וכו' ע"כ:

ושם בהגהב"י אות י"ג אחר שהביא דברי מהר"מ שבמרדכי שהשוה דעת הרמב"ם עם דברי השאלתות ונשא ונתן בדבריו סיים וכתב וז"ל. ומי שידקדק בדברי הרשב"א ז"ל יראה בהדיא דליכא אסורא לפי רוב גדולי ישראל שפסק כמותם שכתב אבל מבעל אין מוציאין וכו' ואינה אסורה עליו וכן נמי מוכח מהראיות שהביא לדברי ר"ת וכו' וכן נראה מדברי מהריב"ל שהשוה דברי הרי"ף והרמב"ם ופסק כמותם להקל ואע"ג דתצא פירושו הוי מבעל היינו לכתובה וכו' ע"כ. וכתב שם שכן פירש הריטב"א בשיטת קדושין וכתב שכן פירשו הגאונים דאע"ג דפירוש תצא היינו מבעל מ"מ לא מפקינן לה בע"ך דבעל אלא ר"ל תצא בעל כרחה של אשה שלא בכתובה אם הוציאה הבעל. ומסיק וכתב וז"ל ומ"מ מבואר מדברי הרשב"א דאף לדברי כל הני רבוותא אם בא לצאת ידי שמים מצוה להוציא רשעה מביתו. וכן כתב מהר"מ ז"ל בעוברת על דת דמצוה. לגרשה ואם אינו מגרשה רשע מיקרי. ומהר"ר אייזק שטייאן פי' דמה שכתבו הרמב"ם וסמ"ג ואם רצה לא יוציא ר"ל ואם רצה לעשות שלא כדין והביא גם כן דברי הרא"ש ז"ל בפ' המדיר דמצוה לגרשה. וכן כתב. הר"ן שם וכן מוכח בירושלמי שהביא הרי"ף שם וכן כתב הטור בסי' קט"ו וכיון דבעוברת על דת דינא הכי ה"ה בדבר מכוער דהרמב"ם ז"ל השוה אותם וכו' ומיהו בדבר מכוער יש איסור טפי מעוברת על דת דמעלה מעל באישה וכו' ובעדי כיעור ראוי לכל ירא שמים ליועצו שיגרשנה ולד"ה הפסידה כתובה ותוספת כדאיתא בירושלמי הביאו מהר"מ ז"ל וכמ"ש כל הפוס' ואין לה אלא בלאותיה הקיימים וכו' ע"כ. באופן דהכא בנד"ד אף דאין מחייבין אותו לגרש אין משיאין לו עצה להחזיקה:

וכן מצינו להגאון מהרא"ם ז"ל בתשו' סי' כ"ה שאחר שהביא דברי הרמב"ם כתב וז"ל ולגבי באו עדים בנשוק וגיפוף נמי אע"פ שאינה אסורה לו ואינו חייב להוציאה מ"מ איכא לריוקי מינה מיכף הוא דלא כייפינן ליה משום דדילמא לא אתעביד בה אלא נישוק וגיפוף בלבד ותו לא מדי וכו' הא להשיאו עצה להחזיקה בידו לא דכיון דנעשה כיעור בדבר חיישינן דילמא אתעביד בה עובדא והרחק מן הכיעור ומן הדומה לו וכו' ע"כ:

והרב ח"מ סי' הנז' ס"ק ג' כתב וז"ל או שראוהו מנשק וכו' יש להסתפק אם מיירי ג"כ שנסתרה ושהתה כדי טומאה והעדים באו ומצאו עושים דבר כיעור זה דיש לחוש שמא קודם שבאו העדים נטמאת אבל אם לא היה כאן סתירה כלל או שתכף אחר הסתירה באו עדים ומצא מנשקים זה את זה והעדים יודעים בריא שלא היה עכשיו טומאה אם יש לחוש דהואיל והיה כיעור זה מסתמא יש לחוש שמא בפעם אחר נטמאה או דלמא לא חיישינן רק במקום סתירה היכא שיש לחוש שעתה נטמאה ועיין בתשובת הרב המזרחי סימן כ"ה עכ"ל. ור"ל דמשם בארה התרת הספק הנז' דאף דבזאת הפעם העדים יודעים בריא שלא היתה שם טומאה מ"מ חיישינן דילמא אתעביד בה עובדא פעם אחרת אחר דגייסי אהדרי לעשות דבר מכוער כזה למר כדאית ליה להוציאה מבעל ולמר כדאית ליה לשלא תנשא לנטען שהרי הנדון של הרב מהרא"ם ז"ל היה שראה הבעל גוי א' שנכנס בתוך ביתו כשהיה הוא שוכב על מטתו בצהרים וכשראה את הגוי עשה עצמו כישן לראות מה יעשה וראה שהגוי קרב אל האשה ויחבקה וינשקה ככל אוות נפשו וירא כי לא בא אליה ולא ידע אם סבת המניעה היה מפני שהרגישו בו או לא. ועל זה כתב הרב דברי הרמב"ם גבי באו עדים בנישוק וגיפוף ודייק מדבריו דמיכף הוא דלא כייפינן הא להשיאו עצה להחזיקה לא דחיישינן דילמא איתעביד בה עובדא ומזה הביא ראיה לנדון שלו דכיון דטענת כיעור ע"י עדות הויא טענה מעלייתא שלא להשיאו עצה. הה"נ בטענת עצמו וטענת כיעור דאין להשיאו עצה. נמצא דכוונת הרב לומר דאף כשברור לעדים דבפעם הזאת לא היה שם טומאה כנדון השאלה בראית הבעל. הגם דאינה אסורה לו אין משיאין לו עצה להחזיקה דחיישינן דילמא אתעביד בה עובדא פעם אחרת ומינה דה"ה נמי למאן דאוסר בעדי כיעור ובזה הותר ספיקו של הרב ח"מ כמ"ש:

וכן מצינו להרב בני חיי סימן הנז' שבתחלה עלה ונסתפק ספק זה היכא שהעדים העידו שראו מתחלה כשנתיחדו עד שיצאו ולא ראו כי אם גיפוף ונישוק. אי חיישינן דילמא פעם אחרת איתעביד בה עובדא. וכתב ע"ז וז"ל ואחרי כותבי ראיתי דברי הגאון מהרא"ם בסימן כ"ה ובהדיא נראה משם כי יש לחוש שקודם לכן נסתרה ונטמאה ע"ש וכו' ע"כ:

הן אמת דהרב ב"ש סי' הנז' ס"ק ד' הביא ספיקו של הרב ח"מ וכתב וז"ל ומלשון הרמב"ם פרק כ"ד מהלכות אישות דין ט"ו משמע דלא חיישינן לזה ע"כ. ור"ל ממ"ש הרמב"ם וז"ל כיצד היא יוצאה משום ש"ר כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער וכו' כיצד כגון שהיתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא ונכנסו מיד בשעת יציאתו ומצאו אותה עומדת מעל המטה וכו' ע"כ. דמשמע דדוקא בכההיא גוונא שלא ראו העדים בשעה שנכנס והיתה בחצר לבדה ובאו העדים ומצאו דבר מכוער בההיא הוא דחיישינן דילמא איתעביד בה עובדא זאת הפעם לשלח תנשא לנטען ולמ"ד להוציאה מבעל. אבל אם ראו העדים שעת כניסתו ובפחות מכדי שיעור טומאה ראו דבר מכוער ותכף נתפזרו באופן דליכא למיחש למידי לההיא שעתא לא חיישינן לדילמא איתעביד בה עובדא פעם אחרת לאוסרה על הנטען וכו':

ומ"מ הכא בנדון דידן שראום העדים שוכבים זע"ז ולא ראו תחלת המעשה כמובן מלשון השאלה לכ"ע אין לך דבר מכוער גדול מזה. ואף דמדינא אין בידינו לאוסרה על בעלה אחר שלא ראום בקירוב בשר מ"מ הבעל יחוש לעצמו דמידי ספק עבירה לא יצא. ואף לזאת הפעם חיישי' דילמ' אתעביד בה עובדא וראוי לכל ירא שמים ליועצו שיגרשנה כמש"ל. והגם דנדון הרב מהר"א ששון ז"ל בסי' י"ז היה בנד"ד והתירה בהחלט היינו מטעם שהיו שם כמה צדדים להתיר כמ"ש בסוף התשובה שכתב שם ה' טעמים להתירה גם ההיא. תשובה דסימן כ"ד היה ג"כ כמה צדדים להתיר משא"ך בנד"ד איברא שדבר זה תלוי בעיני חכמי העיר ישצ"ו לפי מהות הענין ומהות האשה וכיוצא ולהם בדבר המשפט אם ליועצו שיגרשנה או לא:

ועל מ"ש החכמים הפוסקים נר"ו דלאסור אשה על בעלה צריכים דרישה וחקירה. והוכיחו כן מדברי מרן בב"י סימן י"א ומהפוסקים הנ"ל כמ"ש בדב"ק. גם הרב פנים מאירות בתשובה ח"א סי' ק"ד כתב דזה מוסכם מכל הפוסקים יעו"ש ועפ"ז מוכרחים אנו לומר דאף שמרן בש"ע כת' דין זה בשם יש אומרים מ"מ כיון שלא הביא שום חולק ע"ז דעתו לפסוק כן להלכה כדרכו בכמה מקומות כמ"ש החכמים ני"ו:

אלא דמצינו להרב כנ"הג סי' הנז' הגהב"י אות ל"ה שאחר שהביא דברי הרא"ש שכתב לאסור אשה על בעלה הכל מודים דבעינן ד"וח כתב ע"ז וז"ל וכן כתב רלנ"ח בפסק הסמיכה ושם מבואר שמהר"י בי רב חולק בזה. ובתשו' למהר"י בי רב סי' נ"ז מצאתי שלא כתב הרא"ש ז"ל בנדון שלו שצריך ד"וח אלא מפני שהיה דין מרומה. אבל הר"ש סקאן הלוי ז"ל חלק עליו וכתב דאפי' שלא יהיה הדין מרומה צריך ד"וח וכו' ע"כ וכן כתב ג"כ בסי' מ"ב הגהב"י אות מ"ט יעו"ש באופן דאכתי מידי פלוגתא לא נפקא:

גם הרב משפט צדק ח"ב סימן ס' אחר שהביא מחלוקת הפוסקים אי בעי ד"וח או לא. והביא דברי הרא"ש שכתב מרן בב"י דלאסור אשה על בעלה הכל מודים דבעי ד"וח. כתב הרב על זה וז"ל והנה בקשתי התשובה ההיא בתשובת הרא"ש ולא מצאתיה אך נראה דצריך לומר דמ"ש הרא"ש דלד"ה לאסור אשה על בעלה בעי ד"וח עיין תשו' הרא"ש בס' בשמים ראש סי' י"א שכתב דהפקעת כתו' קנס הוא ובעי ד"וח היינו באופן דליכא הפסד כתובה דאם מחמת האיסור יש הפסד כתובה א"כ הדרא פלוגתייהו לדוכתה וכו' באופן דיש שלשה סברות לסברת ר"ת ומאן דאזיל לשטתיה כל עדי נשים צריכים ד"וח. ולדעת הגאונים והרמב"ן ומאן דאזיל בשטתייהו כל עדות נשים לא בעי דרישה וחקירה. והרשב"א מיצע לו סברא בין הסברות הללו דבגיטין וקדושין לא בעי דרישה וחקירה ולפי מה שכתבתי על תשו' הרא"ש נראה דבסברת הרשב"א אזיל שהרי כתב מה שכתב בנדון שלו שהיה לאסור אשה על בעלה וצריך שנאמר שלא היה שם הפסד כתובה כמש"ל דאל"כ קשה עליו איך כתב שהוא לד"ה אחר דאיכא הפסד כתובה וכו' עכ"ל:

מבואר מדבריו דהיכא דאיכא הפסד כתובה מידי פלוגתא לא נפקא אי בעי דרישה וחקירה או לא ולפ"ז מצינן למימר דמ"ש מרן בסי' י"א דין זה דצריך ד"וח בשם י"א לאו הלכה פסוקה היא אלא דר"ל דיש חולק בדבר. ומ"מ כיון דרוב הפוסקים ס"ל דבעי דו"ח לא הביא סברת החולקים בש"ע. וכמ"ש בב"י ח"מ סי' ל' שפי' דברי הרב הנמק' דאע"ג דיהיב טעמא משום דאיכא למשקל כתו' בעדי זנות נמי נ"מ לענין אי מפסדא כתובה וכו'. גם בבד"ה שם על מ"ש בב"י סט"ו לענין צרוף דנראה מדברי הרמב"ם דדוקא בדיני ממונות וכו' כתב שם בבד"ה ומיהו לפי מש"ל בסי' זה דיני גטין וקדושין כדיני ממונות עכ"ל:

ומה שכתב בב"י על דברי המרדכי שלפי דבריו היה נראה לומר דלא בעי דרישה וחקירה. ויש לדחות דדרישה וחקירה שאני וכו' ליכא למשמע מינה דס"ל כן להלכה בדעת המרדכי דבעי דרישה וחקירה. שהרי מדכתב יש לדחות ולא כתב ויש לחלק משמע דבדרך דחיה בעלמא קאמר זה ולא להלכה:

שוב מצינו למרן ז"ל בתשובה בדיני קדושין סי' א' שכתב וז"ל ומעתה אע"פ שעדים אלו הכחישו זה את זה וכו' מאחר דקדושין חשבינן להו כדיני ממונות להר' יונה והרמב"ן והרשב"א והריב"ש כמו שנתבאר. הו"ל עדות המוכחשת בבדיקות דכשרה בדיני ממונות וכו' ע"כ. מוכח מזה דסבר ליה מרן בקדושין כדעת הרשב"א ודעמיה ואין צריך דרישה וחקירה:

ובתשובה אחרת סימן ד' אחר שהביא דברי הגה"מ וסמ"ג וכו' דלאסור אשה על בעלה צריך ד"וח דהא לא שייך טעמא דשלא תנעול דלת וכו' כתב מרן וז"ל וא"כ אם העדות הא' לא היה בדרישה וחקירה כמו בדיני נפשות יכולים הם לחזור בהם דעדי קדושין כדיני נפשות דמו וכו' לפ"ז בנד"ד כיון דמסתמא לא היה בעדות ד"וח כמו בעדי נפשות שלא נהגו בכך וכו' א"כ יכולים הם לחזור ולהגיד. ואע"פ שכתב הריב"ש דאין בודקין עדי נשים בד"וח וה"ה לכל דיני קדושין וגירושין וכן כתב הרשב"א בתשובה מי יקל ראש באיסור ערוה החמורה נגד כל הני רבוותא המצריכים ד"וח כמו בדיני נפשות וכו' ע"כ:

מבואר מזה דסבר לה מרן כדעת הפוסקים המצריכים דו"ח הפך דעת הרשב"א ודעמיה. ולכאורה זה סותר למ"ש בסי' ב' שפסק כדעת הרשב"א ודעמיה דקדושין חשבינן להו כדיני ממונות:

ומצינו להרב דבר משה חא"ה סימן כ"ז שנכנס בחקירה זו וכתב וז"ל אבל אחר ההשקפה נראה דעת שפתי צדיק מרן ז"ל ברור מללו דהוא ז"ל לא פסק הלכתא לא כמר הרשב"א ודעמיה ולא כמר הגה"מ ודעמיה אלא לעולם הוא אזיל לחומרא. ולכן בסימן ד' דכפי עדות הראשון אינה מקודשת ולפי עדות השני מקודשת כתב ז"ל דכיון דעדות הראשון לא היה בד"וח חוזרין ומעידין להחמיר וכתב וז"ל ואע"פ שהר"ן ז"ל כתב בתשובה וכו' איכא למימר שכבר כתבו הגה"מ וסמ"ג וכו' עד ואע"פ שכתב הריב"ש דאין בודקין עדי נשים בד"וח וכו' וכן כתב הרשב"א ז"ל מי יקל ראשו באסור ערוה החמורה נגד כל הני רבוותא וכו' כלומר כיון דלדעת הני רבוותא המצריכים ד"וח עדות הא' לא מהני כיון שלא היה בד"וח יש להחמיר ולחזור לו' לעדים שיגידו כיון שע"פ עדות הא' לא היתה צריכה גט וקדושיו היו בטלים אבל בסימן ב' שהעדים הכחישו זא"ז וכו'. מעתה אי קדושין חשבינן להו כדיני נפשות וצריך ד"וח בנד"ז הוי קולא דכיון דהוכחשו בבדיקות לא הויא מקודש' כיון דעדותם בטלה ואינה צריכה גט אך אי חשבינן להו כדיני ממונות הוי חומרא דעדות המוכחשת בבדיקות כשרה בדיני ממונות וקדושיו קידו' וצריכה גט ולכן פסק הרב מרן זל בזה להחמיר כדעת הרשב"א ודעמיה וזה פשוט ע"כ. ולבסוף מסיק וכתב וזל ולענין מעשה ראוי לפסוק כדעת מרן ז"ל ונזיל לחומרא דבכל מקום דחזינן שהעדים מחזיקים לאשה בחזקת מקודשת ואי עבדינן עוד ד"וח מקילינן בדבר ומותרת לשוק יש לפסוק כמ"ד דעדי גטין וקדושין אין צריך דרישה וחקירה והרי היא מקודש' ע"פ העדים הללו. ואי חזינן דכפי עדות העדים אין קדושיו קידושין ואי עבדי' עור ד"וח אפ' דקדושיו קי' יש לפסוק כמ"ד דעדי גטין וקדושין בעי ד"וח דכדיני נפשות דמיין להחמיר עכ"ל. וכן העלה הכנ"הג בא"ה סי' מ"ב הגהב"י אות נו"ן דלעולם אזלינן לחומרא יעו"ש:

וכן מצינו לרב אחרון בספרו חשק שלמה ח"מ סימן ל' הגהב"י אות ז' שהביא משם הרב כרם שלמה דלאסור אשה על בעלה אין צריך ד"וח. והביא ראיה מדברי הרב הנמקי והרמב"ן ז"ל ונשא ונתן בזה ולבסוף מסיק וכתב וז"ל ועיין בס' אליה רבא וזוטא שהאריך להוכיח דאף הסוברים דעדי גיטין וקדושין בעי דו"ח. מ"מ מודים דלאסור אשה על בעלה לא בעי דו"ח. וכתב דמ"מ הוא מחלוקת ולכן כתב רבינו המח' ז"ל בסי' י"א סברא זו בשם יש אומרים ע"כ. ושם באות ח' הביא דברי הרב דבר משה הנ"ל שכתב דראוי לפסוק כדעת מרן ז"ל ונזיל לחומרא וכו' וכתב ע"ז וז"ל וכן כתב הרב ספר אליה רבא וזוטא דבכל נדון ונדון ראוי לדון ולהחמיר לפי הנושא עכ"ל. אף אנן נמי נימא דגם לאסור אשה על בעלה אזלינן לחומרא שאם בעדות הראשון שלא נחקר היא אסורה אף אם חקרו אותם אח"ך והוכחשו בבדיקות באיסורה עומדת כסברת הפוסקים דלדיני ממונות מדמינן להו כמ"ש. ואמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואם בעדות הראשון שלא נחקר אינה נאסרת וכשחקרו אותם אח"כ נאסרת ע"פ עדותם השני אוסרים אותה כסב' הפוסקים דלדיני נפשות מדמינן להו:

ועפ"ז מצינו טוב טעם ודעת לדברי הרב מוהר"ר יעב"ץ ז"ל שהביאו החכמים הפוסקים נר"ו שכתב דבזמן הזה שרבו המתפרצים אין צריך דו"ח שהטעם מבואר נגלה שכיון שהדבר תלוי בפלוגתא. ומרן ז"ל לא החליט הענין להלכה להצריך ד"וח וכתב דין זה בלשון י"א לכן בזמן הזה שרבו המתפרצים יש לנו להחמיר כדברי הפוסקים שאין צריך ד"וח לחומר הדבר והיא נאסרת בעדותם הראשונה. ומ"ש החכמים נר"ו שאם באנו לחוש לזמן הזה שרבו המתפרצים יש לחוש ג"כ לעדי שקר וכו' אחר המחילה לא דמי דשאני יצרא דעריות דתקיף חיליה כמשז"ל שנפשו של אדם מתאוה. משא"ך להעיד שקר לא נחשדו ישראל ע"ז ואפילו קל שבקלים וכו':

ולפי מ"ש הרב חשק שלמה הנ"ל נחה שקטה תמיהת החכמים הפוסקים נר"ו על מה שהביא הכנ"הג משם א' קדוש דלאסור אשה על בעלה אין צריך דרישה וחקירה. אבל עדי גטין וקדושין צריך ד"וח דיציבא בארעא וכו' שהרי מצאנו חבר לאחד קדוש הנ"ל ה"ה מהר"ד אליהו אלפאנדארי ז"ל שכתב כן לדעת הפוסקים כמ"ש ומוכרחים אנו לומר דשאני גטין וקדושין כיון דליכא דררא דממונא כלל כי אם ערות על האיסור לכן צריך דו"ח אבל לאסור אשה על בעלה דבאים להפסידה כתובתה ג"כ הו"ל כדיני ממונות וא"צ דרישה וחקירה עיין במסכת שבועות סוף פרק שבועת הערות הן אמת שמה שהקשו עליו החכמים הפוסקים נר"ו שיחס סברא זו להרמב"ם דמדברי מרן סימן מ"ב מוכח הפך זה. אמת זו היא שקשה לשמוע:

ומצינו בספר חשק שלמה הנ"ל סימן הנז' הגהב"י אות ה' שכתב וז"ל מה שהביא הכנ"הג ס"ק ג' מתשובת כ"י דמדברי הרמב"ם משמע דלאסור אשה על בעלה אין צריך ד"וח עיין בספר אליה רבא וזוטא דף צ"ו ע"ג עכ"ל וספר זה אינו מצוי אצלנו לברר הדבר:

והרב מהר"י עייאש בספר בית יהודה חא"ה סימן י"ט אחר שהוכיח דלדעת רוב הפוסקים לאסור אשה על בעלה צריך ד"וח והביא דברי מרן בב"י סימן י"א כתב על זה וז"ל וכן פסק הש"ע וכו' ומ"ש לשון י"א דמשמע מע יש מי שחולק כפי הסברות שהעתיק מרן ז"ל בסימן הנז' לא נתבאר מי שחולק בעדי זנות. אע"ג דמרן גופיה בטח"מ ריש סימן ל' נסתפק בזה. ואדרבא משמע ממסקנתו שם דגם עדי זנות דינם בדיני ממונות. וא"צ ד"וח כיון דנפקא מנה נמי לענין אם מפסדא כתובתה. מ"מ שם בח"מ דאינו מקום הדין הנז' לא דקדק הרב כל הצורך וכו' אלא במקום הראוי בטור א"הע כי שם קביעות אלו הדינים. וסוגייא בדוכתא עדיפא וכו' ואפשר דמ"ש בשם י"א הוא משום דחשש למ"ש כאן בב"י וז"ל ולדברי המרדכי וכו' היה נראה לומר דלא בעי ד"וח ויש לדחות וכו' ע"כ. וכיון שכתב בלשון דחייה משמע דמספקא ליה ואין ולאו רפיא בידיה. ולכן כתב בש"ע לשון י"א שמורה שיש מי שחולק שהוא המרדכי. ואע"ג שהיה נראה דספיקו של מרן במ"ש לשון דחוי הוא ודאי שלנו שטרי המרדכי וכו' וא"כ כי היכי דלא תקשי דברי המרדכי אהדרי מוכרח לחלק כדחייתו של מרן ז"ל דשאני דו"ח וכו' מ"מ הרי אפשר לחלק לדעת המרדכי כמ"ש מרן בח"מ דעדי זנות קילי מעדי קדושין מטעם דעדי זנות אית בהו צר ממון משא"כ בקדושין ואיך שיהיה אע"פ שהש"ע כתב בלשון י"א דעתו לפסוק כן דעדי זנות צריכים ד"וח שהרי לא הזכיר בפי' סברא אחרת. וגם ממה שכתב שזינתה משמע דדוקא זנות אבל עדי קדושין וגטין אין צריך ד"וח וכמ"ש מור"מ ז"ל בפשיטות סי' מ"ב עכ"ל ממה שדקדק הרב מדברי מרן לומר דס"ל דעדי גטין וקדושין א"צ ד"וח מוכח שלא נראה לפניו תשובות מרן הנ"ל דמשם באר'ה דלא פסיקא ליה למרן דין זה לחד. גיסא ולעולם אזיל לחומרא:

נקטינן מהאמור דדין זה לאסור אשה על בעלה אי צריך ד"וח אינו מוסכם מכל הפוסקים וכיון דמרן ז"ל לא החליט הענין לכתוב דין זה בסתמא וכתבו בלשון י"א יש לנו לילך בזה לחומרא כמ"ש בתשו' מרן גבי קדושין. ואף שהרב מהר"י עייאש ז"ל מפשט פשיטא ליה לדעת מרן כמ"ש הרי מצינו חולק בזה בדעת מרן כמש"ל:

ומ"מ אין אנו צריכים לכל זה כי אם להתלמד למקום אחר. אבל הכא בנד"ד דאין כאן עדי טומאה כי אם עדי כיעור בזה כ"ע יודו דא"צ ד"וח שהרי אינה נאסרת בזה לדינא. אלא שאם רצה הבעל להוציאה אין לה כתובה וכיון דאין כאן כי אם הפסד כתובה ע"פ עדות זו הו"ל כדיני ממונות דאין צריך דרישה וחקירה לכולי עלמא. ועיין במהר"י עייאש ז"ל בתשובה הנז' שהאריך:

ועל מ"ש החכמים הפוסקים נר"ו דבדין מרומה לכ"ע בעי דו"ח וא"כ הכא בנד"ד שהאשה והנטען מכחישין את העדים וכשחקרו אותו בפעם ב' באיזה חדש וכו' אמרו שאינם יודעים וא"כ עדותם בטלה כמ"ש בדב"ק. הרי מרן בב"י ח"מ סי' ל' הביא תשובת הריב"ש שכ' בענין קדושין דלא בעי ד"וח כדיני נפשות ממש אלא שצריך הדיין לחקור בו כל מאי דאפש' לא שאם אמר בא' מן החקירות איני יודע שתהא עדותן בטלה כדיני נפשות וכו' ונדון הריב"ש ז"ל היה דין מרומה בענין קדושין כמבואר בסימן רס"ו שכתב וז"ל ובודאי אין לך דין מרומה גדול מזה שיאמר אדם שהוא קדש אשה אחת חשובה בלא שדוכין ושלא בפני קרוביה ובלא ברכת ארוסין ושלא בעשרה ובהכמנת עדים בדרך ערמה וכו' יעו"ש. ומדהביא מרן תשובת הריב"ש הנז' ולא הביא חולק ע"ז משמע דהכי ס"ל. וכן נר' מדבריו בש"ע שם שכתב ואם נראה לדיין שהדין מרומה צריך ד"וח להוציא א הדין לאמתו דמשמע דהחקיר' שצריך היינו להוציא הדין לאמתו. לא לבטל העדות באומרו א"י ודין זה של הריב"ש פסקו מור"ם בהגה סימן ט"ו ס"ג והביא דבריו הסמ"ע סי' ל' ס"ק ג'. הן אמת דהרש"ך שם ס"ק ה' כתב דלא כהריב"ש וסיים וכתב וז"ל והב"י והב"ח הביאו דברי הריב"ש כסתם ולפי ע"ד נראה כמ"ש וצ"ע עכ"ל:

והרב"ח סי' הנז' הביא דברי הריב"ש וכתב ע"ז וז"ל ונראה דה"ה בחבלות וגטין וקדושין ודיני זנות האשה לאוסרה על בעלה נמי צריך לפרש כך עכ"ל. גם הרב מהר"ר בצלאל סימן ה' הביא פלוגתא בזה והביא דברי הריב"ש הנ"ל ודברי הרב המאירי שכתב דאפילו בדין מרומה שכיוצא בו אף בממון צריך ד"וח בקדושין וגטין לא בעי. וסיים וכתב וז"ל ומיהו בערוה החמורה ראוי לחוש לדבריהם ואין להוציאה בלא גט ע"כ. ובסימן ז' הביא בשם המאירי שהוסיף עוד משם רבני ספרד דבגיטין וקדושין אף בדין מרומה א"צ דרישה וחקירה יעו"ש:

גם הרב כנה"ג ח"מ שם אות ח' הביא פלוגתא בזה והביא פוסקים מהאחרונים ג"כ דאזלי בשיטה זו של הריב"ש יעו"ש וכן כתב בא"הע סי' מ"ב הגהב"י אות ן'. ושם באות נ"ו אחר שהביא דברי הריב"ש כתב וז"ל ויראה דאפילו הרשב"א ז"ל מודה בזה וכ"כ הרא"ם בתשובה ח"א סי' כ"ד והר"מ אלשיך בסי' ק"ד ומהריב"ל ח"ג סימן פ"ד בשם הרא"ם והר"י אדרבי סימן ר"ט. וכן מתבאר מדברי בעל תומת ישרים סי' א' ע"כ:

גם הרב מהריט"ץ סי' כ"ט בעדי קדושין הביא דברי הריב"ש הנ"ל והביא תשובת הרשב"א סימן אלף ר"ט שהביאו החכמים הפוסקים נר"ו שכתב דבדין מרומה צריך ד"וח ונסתפק בדבריו. אי ס"ל כהריב"ש או לא ואח"ך הכריע דסבר כוותיה ודייק מדבריו שכתב וחוקרין ודורשין להוציא לאור משפט. דדוקא להוציא לאור משפט לא שאם יאמרו אא"י לבטל עדותן יעו"ש. וכן כתב הרב שמש צדקה חא"ה סי' א':

גם הרב מהר"י אירגאס בס' דברי יוסף סימן ט"ו הביא דברי הריב"ש והב"ח הנ"ל ודברי הש"ך. וכתב ע"ז וז"ל מ"מ אין בידינו להכריע אלא כדחזינן למהר"ר בצלאל ז"ל דבענין ממון לא פסקינן כהריב"ש אבל בערוה החמורה ראוי לחוש לדבריו וכו' ע"כ:

גם הרב מהר"י עייאש חא"ה סי' ו' הכריע כדברי הריב"ש והעט"ז והסמ"ע יעו"ש. ומתשובת רש"ל שהביאו החכמים הפוסקים נר"ו שכתב דלאסור אשה על בעלה צריך ד"וח אין הכרע בדבריו דסבר דלא כהריב"ש שהרי כתב וז"ל מאחר דאין לפוסלה ולאוסרה על בעלה בעדות זו שהוגבה ע"פ הדיוטות ממש בלא ד"וח אלא אדרבא דרוש וחקור הענין שהוא לשקר א"כ אין ממשות כלל בכל עדותיו וכו' ע"כ נראה מדבריו שמתוך חקירותיהם נודע להם ששקר ענו אבל אנה"נ אם אחר החקירות עדיין מחזיקין בעדותן הא' אלא שבחקירה באיזה חדש וכו' אמרו אין אנו יודעים בנ"ד אפשר דיודה להריב"ש דאין לבטל עדותן. ומה גם שבנדון רש"ל ז"ל היו כמה סניפים אחרים כמבואר שם. גם מדברי הרא"ש שכתב דלאסור אשה בעי ד"ח אין הכרע בדבריו לומר דסבר ואם אמר איני יודע בטל העדות אלא שצריך לחקור וכו' וכן נראה מדבריו בספר בשמים ראש סי' יא' שכתב וז"ל אבל לא מפקינן אלא בעדות מבורר שנחקר בב"ד ע"כ. ומה שנראה מדברי הרב שם דגם להפסידה כתובתה בעי ד ד"וח היינו משום חרם ר"ג כמ"ש שם וז"ל ואין שייך לומר כאן דפלגינן עדות ולומר נהי דאינה נאסרת מ"מ הפסידה כתובתה דלענין ממון לא בעי דרישה וחקירה וכו' אפילו הכי נתפוס טעמא קמא שכתבנו דאין לחלק בין דיני. ממונות זה אינו דפשיטא לפי מה שנהוג בינינו חרם ר"ג שלא לגרש אשה בע"ך א"כ כל היכא דשרי לבעלה ויושבת תחתיו אית לה כתובה וכו' ועוד איך יתכן לומר שהפסידה כתובתה א"כ זינתה ואיך שריא לבעלה ומדשריא ש"מ דאוקמה אחזקתה שלא זינתה ואיך הפסידה כתובתה וכו' ע"כ. נמצא דכיון דאנו מתירים אותה לבעלה וא"י לגרשה בע"ך משום חרם ר"ג ה"ט שכתב שלא הפסידה כתובתה אבל לדידן דלא שייך זה והאשה מתגרשת בע"ך א"כ אף שאנו מתירים אותה מן הדין אם ירצה הבעל לגרשה מחמת זה הכיעור אבדה כתובתה כמש"ל וא"צ לזה ד"וח לכ"ע שהרי אין כאן כ"א דיני ממונות ואף בדין מרומה אם אמרו אין אנו יודעים לא נתבטל עדותן כמ"ש. זהו מה שנלע"ד להשיב בזה וליה עינינו יצילנו מכל שגיאה ויאיר עינינו במאור תורתו כי"ר הכ"ד הח"פ טיטואן יע"א בח' זיו משנת תר"ב לפ"ק:

כתב הרשב"א ח"א סי' תקצ"ו הנחשד על אשת איש והעם מרננים עליו ונפטר בעל האשה ובקש הנחשד לישא אותה וכתב הרב שלא יכנוס אע"פ שאין שם לא עדי טומאה ולא עדי דבר מכוער ואם עמד וכנס הרי זה חיזק את הקול וכו' ויש מן הגדולים שאמרו שבכל כיוצא בזה אפילו כנס יוציא לפי שזה חיזק את הקול כשנשא אבל מ"מ לדברי המקל לכתחלה לא יכנוס וכו':

ומרן בב"י סס"י י"א כתב וז"ל כ' די"ו כל מקום שאמרנו אסורה לבעל ותצא אם גרשה הבעל וכנסה הבועל או הנטען לא תצא ממנו וכו' וכ"מ שאמרנו בבעל לא תצא אם גרשה הבעל או מת וכנס הנטען לא תצא ממנו. ולעולם לכתחילה לא יכנוס נטען אפילו בכל אותן המקומות שאמרנו שלא תצא וכו' ע"כ ועיין חלקת מחוקק סי' י"א סק"ד ועיין בית יהודה א"ה סימן י"ט:

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה