ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
שאלות ותשובות אבן העזר · סימן קלא
תשובה לעיר שישואן יע"א. הנה מרן בסי' קט"ו ס"ז כתב וז"ל מי שראה אשתו שזינתה או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרוביה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזינתה אשתו בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה הואיל וסמכא דעתו בדבר זה שהוא אמת הרי זה חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה ויתן כתובה וכו' ע"כ. והוא מלשון הרמב"ם פכ"ד מהלכות אישות הנז' ובהלכה י"ח כתב וז"ל אמרה לו אשתו שזינתה תחתיו ברצונה אין משגיחין בדבריה שמא עיניה נתנה באחד וכו' ואם היה מאמינה וסומך דעתו על דבריה ה"ז חייב להוציאה ואין ב"ד כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבאו שני עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם ברצונה ואח"ך כופין אותו להוציאה עכ"ל:
נראה מזה דגם על חלוקת ראה אשתו שזינתה הנז' בבבא הקודמת אין כופין ב"ד להוציא אלא אומרים לו שח שחייב להוציאה אם ירצה שהרי כתב הרמב"ם ואין ב"ד כופין וכו' בדבר מדברים אלו דמשמע דקאי על כל החלוקות הנזכרות למעלה וכן כתב הכנ"הג סי' הנז' הג"הטו אות כ"ט וז"ל. וכתב הרמב"ם מי שראה אשתו שזינתה וכו' נ"ב הרמב"ם ז"ל סיים ואין ב"ד כופין את האיש לגרש. והרא"ם ז"ל בח"א סי' כ"ה ומהריב"ל ז"ל ספר ב' סי' ו' תמהו עליו למה לא יכפוהו לגרש דומיא דהאומר פתח פתוח מצאתי דנאמן מן לאוסרה עליו וב"ד כופין להוציאה מידו וכו' ע"כ. ובספר יד אהרן אות ל"ה כתב שמהר"י הלוי הליץ בעד הרמב"ם יעו"ש. גם הרב מוהרמ"א ז"ל בספר משחא דרבותא סי' הנז' כתב בפשיטות דבראה אשתו שזינתה דאסורה עליו היינו מטע' דשוייא לנפשיה חתיכה דאסורא. אבל אין ב"ד כופין להוציא משום דלא ברירא להו אי משקר יעו"ש:
אלא דמדברי מרן בש"ע שכתב בס"ו גבי אמרה אשתו שזינתה דחייב להוציאה אבל אין כופין ואח"ך בסי' ז' כתב גבי ראה שזינתה ה"ז חייב להוציאה ולא כתב דאין כופין. ומדהיפך לשון הרמב"ם וכתב בתחלה דין אמרה היא שזינתה. ואח"ך כתב מי שראה אשתו שזינתה ולא נקט כלשון הרמב"ם ואין ב"ד כופין בדבר מדברים אלו נראה מזה דבחלוקת ראה אשתו שזינתה ס"ל דב"ד כופין אותו להוציאה כסב' מהרא"ם ומהריב"ל. והגם דקאמר חייב להוציאה ולא הזכיר כפייה היינו משום דתפס לשון הרמב"ם כדרכו בכל המקומות להעתיק דבריו ככתבו וכלשונו. ומדשינה בלשונו בפרט זה נראה דס"ל דכופין כמ"ש:
ודין זה דראה אשתו שזינתה מוכרחים אנו לומר דמיירי שראה אותם כדרך המנאפים כמו כשבאו עדים והעידו עליה שזינתה. וכמ"ש מור"ם בהגה סי' כ' וז"ל ואין צריכים לראות כמכחול בשפופרת אלא משראו העדים אותם דבוקים זה בזה כדרך המנאפים נהרגים על זה והאשה נאסרת על בעלה ע"כ. ומה שכתב דבוקים זה בזה היינו בקירוב בשר כמבואר בפוסקים שהביאו כן מפירש"י ספ"ק דמכות שכ"כ להדיא. וכמ"ש הרב"ש סי"א ס"ק י"א וז"ל וכתוב בתשובת רש"ל אם היו שוכבים זה ע"ז בלבושיהם כל שלא ראו קרוב בשר אינו אלא דבר כיעור ע"כ. וכ"כ מור"ם ז"ל בתשובה סימן י"ב דכל שאינם מעידים ששוכבים בקירוב בשר ונוהגים כדרך תשמיש אלא ששכבו זעג"ז ואפשר דבבגדיהם קאמרי לא מקרי בכך כדרך המנאפים ואין כאן אלא דבר מכוער יעו"ש:
נמצא לפי זה שאם הבעל היה טוען שראה אותם דבוקים בקירוב בשר ודאי שהיתה נאסרת עליו דשוייא אנפשיה חתיכה דאסורא ויוציא ויתן כתובה דלענין כתובה אינו נאמן עליה להפסידה כתובתה אלא דוקא בעדים ברורים כיון שהיתה מכחישתו כמ"ש מרן בסי' הנז'. ולענין אם כופין להוציאה באנו למחלוקת הפוסקים כמ"ש:
אלא דהכא בנד"ד לא טען הבעל שראה אותם דבוקים בקירוב בשר אלא שקמה מאצלו והלכה אצל אחיו ושכבה אצלו וכו' וכשקמה מאצל אחיו באתה וסינרה בידה והיתה חוגרת אותו וכו' דדבר זה הוי דברים של ביעור שאם היו מעידים ע"ז המעשה אזי אם רצה הבעל להוציא יוציא. אבל אין כופין אותו בכך כמ"ש מרן בסי' י"א וז"ל אבל אם לא קדם קינוי ובאו עליה עדים שנסתרה עם איש זה ובא ומצא דבר מכוער כגון שנכנסו אחריו ומצאוה עומדת מעל המטה והיתה לובשת המכנסים או חוגרת אזורה וכו' וכיוצא מדברים אלו אם הוציאה בעלה בדבר מכוער כזה ה"ז לא תנשא לנטען וכו' ע"כ. וכתב שם הרב"ש סק"ו וז"ל אם הוציאה כ"כ הרמב"ם והסמ"ג דבעל רשאי להוציאה בעל כרחה. אבל אין כופין אותו ואין משיאין לו עצה להחזיקה וכו' ע"כ והיינו מ"ש הרמב"ם שם הי"ו וז"ל עוברת על דת משה או על דת יהודית. וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין כופין הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא ע"כ:
ולפי זה נראה לומר דה"ה נמי היכא דליכא עדים אלא שהבעל אומר שראה כיעור כזה אם רצה להוציא יוציא ואין מכריחין אותו בנך דדוקא גבי ראה אשתו שזינתה ממש איכא מאן דסבר דכופין כמש"ל כיון דשוייה אנפשיה חתיכה דאסורא. אבל היכא שלא ראה אלא דבר של כיעור תלוי ברצונו אם ירצה להוציא יוציא. ואם רצה לקיימה היא מותרת לו אלא דאין משיאין לו עצה להחזיקה כמ"ש. והרב מהריב"ל ז"ל ח"ב סימן ו' הביא ר' סברות בדין זה דלאסור אשה על בעלה. וליכא בהו מאן דסבר דבראיית הבעל לחוד דברים של כיעור דכופין יעו"ש. וא"כ הכא בנד"ד שאומר הבעל שראה דברים של כיעור כמ"ש תלוי הדבר ברצונו ואם רצה להוציא יוציא אלא דאין משיאין לו עצה להחזיקה. והגם שבסוף דברי הבעל אמר שברור לו שזינתה כמש"ל בשאלה. מ"מ הרי הדברים שאמר שראה אינו אלא דברים של כיעור ובאומדנא הוא שאומר שזי' ואין אוסרים אשה על בעלה בדברים של כיעור. רק דאין נותנים לו עצה להחזיקה כיון שראה דבר מכוער:
וכן מצינו שכתב הגאון מהרא"ם ז"ל בסימן כ"ה וז"ל ולגבי באו עדים בנישוק וגיפוף אעפ"י שאינה אסורה לו ואינו חייב להוציאה מ"מ איכא לדיוקי מינה מיכף הוא דלא כייפינן ליה משום דדילמא לא אתעביד בה אלא נישוק וגיפוף בלבד ותול"מ ואין ראוי לכפות אלא כשבאו עדים על הזנות עצמו הא להשיאו עצה להחזיקה בידו לא משום דכיון דנעשה כיעור בדבר חיישינן דילמא אתעביד בה עובדא והרחק מן הביעור ומן הדומה לו. ואע"ג דכל הני מילי דקאמר עלה אין כופין דמנה דייק דייקינן דאין משיאין אינו אלא בחדא לטיבותא וחדא לריעותא דהיינו כשטען טענת זנות אלא שאין שם עדות או שיש שם עדות. אבל אין שם אלא טענת כיעור כגון נישוק וגיפוף. אבל בנד"ר שאין שם עדות בדבר וגם אין שם אלא טענת כיעור בעלמא מאן לימא לן דאין משיאין. מ"מ נראה דאין לחלק בזה כלל דהא כיון דטענת כיעור ע"י עדות הויא טענה מעלית' שלא להשיאו עצה הה"נ היכא דאיכ' תרתי טענ' עצמו וטענת כיעור דאין להשיאו עצה וכו' דזיל בתר טעמא הוא. טעמא מאי אין משיאין לו עצה להחזיקה בידו היכא שטוען שהוא עצמו ראה שזינתה משום דדילמא קושטא קאמר. ה"נ היכא שטוען הוא עצמו שראה נישוק וגיפוף חיישינן דילמא קושטא קאמר והו"ל לגבי דידיה כב' עדים שהעידו על נישוק וגיפוף דאין להשיאו עצה כדקאמרינן עכ"ל:
מבואר מדבריו דבראה הבעל הכיעור הו"ל כבאו עדים והעירו בדבר מכוער דאין משיאין לו עצה להחזיקה ובודאי שאם רצה לקיימה אין אוסרים אותה לו שהרי תלוי הדבר ברצונו דאם רצה להוציא יוציא:
וכן מצינו להרב מהר"מ מלובלין ז"ל סי' פ' שכתב וז"ל ואפילו אם באנו להחמיר ולפסוק כדברי השאלתות אין לאסור האשה הנז' מטעם שטען בעלה הנ"ל שהוא בעצמו ראה דבר מכוער ששמעון דפק ונקש בדלתי חדר אשתו שהרי כבר הוכחנו שפי' הרא"ש בדברי השאלתות עיקר ולפי פירושו אף לדברי השאלתות אין האשה נאסרת בראיית בעל דבר מכוער אפי' בקלא דלא פסיק. ואף את"ל להחמיר יותר כדי לצאת גם לפי סברת מהר"מ דס"ל לפי דברי השאלתות דאשה נאסרת בראיית בעל דבר מכוער הא כבר ביארנו דתרתי בעינן ראיית בעל וגם קלא דלא פסיק וכו' ע"כ:
הרי מבואר דבראיית הבעל לחוד דבר מכוער ואין כאן קלא דלא פסיק ליכא מאן דאמר דאסורה לבעלה:
גם הרב מ"ץ ח"ב סי' ס' כתב בשם הרשב"א דכשאין שם עד בזנות והבעל נמי לא אמר שהעיד לו עד אלא מחמת קול או מחמת דבר מכוער שראה האמין אינה אסורה לו יעו"ש. וכ"כ מהרי"ו סימן ח' יעו"ש:
נמצא לפי זה דכשהבעל ראה דברים של כיעור אין להכריחו לגרש וגם אין משיאין לו עצה להחזיקה אלא שאם בא לשאול אומרים לו שהיא מותרת לו אם ירצה לקיימה ואם ירצה להוציא יוציא:
אלא דמצינו להרב כנ"הג סי' קט"ו הגהט"ו אות ל' שכתב וז"ל גירשה הבעל ע"י ביעור שראה בה אסור ליועצו עצה שיחזירנה ואם עבר והחזיר אין מוציאין אותה מידו הרא"ם וכו' ובתשובת כ"י למהר"מ אלבידה והר"ש טידנאקי ז"ל מצאתי שאפילו לא גירשה ראוי לכל ירא שמים לתת לו עצה שיגרשנה וכ"כ בתשו' הרא"ש ז"ל סימן הנז' וכו' ע"כ:
אלא דהכא בנד"ד לכאורה היה נראה לומר דאפי' לפי דברי הבעל אין כאן כיעור בודאי שהרי לא היה כאן יחוד ועד כאן לא הוי כיעור במצאוה עומדת מעל המטה והיא לובשת המכנסים אלא כשנסתרה עם זה הנחשד כמבואר בדברי הרמב"ם ומרן ז"ל שכתבו וז"ל ובאו עליה עדים שנסתרה עם איש זה ובא ומצא דבר מכוער וכו' ע"כ. נראה מזה דבעי' סתירה עם הביעור והה"נ בראיית הבעל לחוד דהו"ל כעדי כיעור צריך שיאמר שהיה שם סתירה עם הכיעור. אבל הכא בנד"ד שלא היה כאן יחוד שהרי בעלה היה עמה בחדר וגם אשת הנחשד היתה עם בעלה שם דקי"ל דאין בזה משום יחוד כמ"ש מרן סימן כ"ב א"כ אמרינן בזה דודאי שקורי קא משקר שהרי לגבי הנחשד אמרינן אשתו משמרתו וגם לגבי אשה הנחשדת אמרינן שבעלה משמרה ואי אפשר להם לבא לידי עבירה:
ודוגמא לזה מצינו בתשובת מור"ם ז"ל שהובאה שם תשובה מרב א' בסי' י"ג שכתב וז"ל ולי נראה שאינו דומה לכיעור המוזכר בדברי הרמב"ם כי כששניהם יוצאים ממקום אפל שאין רגל אדם מצוי שם ניכרים הדברים שהיתה שם עבירה כי לולא זה למה נכנסו למקום אפל. אבל במקום שרגל אדם מצוי שם אפילו באישון לילה ואפלה אין לומר ודאי היתה שם עבירה כי מרתתי אולי יעבור שום אדם בפניהם כגון העומדים בחצות לילה ללמוד או לחשוב חשבונות וכו' או א' מבני בית יעור משנתו ויצא לחוץ ודאי מרתתי ולא עבדי עבירה דאל"כ אמאי אנו מתירין להתייחד אשה אחת עם ב' אנשים או שלשה או להיפך בחדר א' בלילה אולי יפול תרדמה על הרוב וישארו איש ואשה נעורים ויעשו איסורא אלא אמרינן כיון דאיכא בהדייהו איניש אחרינא מרתתי אולי יעורו משנתם בפתע פתאום ויגלה סודם וכו' ע"כ:
והגם דמ"ש הרב הנז' דמותר להתייחד אשה אחת עם שני אנשים היינו לפי סברת מור"ם בהגה בסי' כ"ב ס"ה. משא"ך דעת מרן דלא התיר אלא דוקא כשאשתו של א' מהם שם יעו"ש. מ"מ הרי הכא בנד"ד היתה אשתו של הנחשד עמו במטה. וגם האשה הנחשדת היה בעלה עמה בחדר והרי אין כאן יחוד ומרתתי למעבד עבירה שמא יעור א' מהם וכו' ואמרינן דכל מה שטען הבעל עליה שקורי קמשקר:
גם הרב מהר"א ששון ז"ל בתשובה סי' כ"ד כתב וז"ל ועוד נ"ל טעם אחר נכון בנד"ד והוא שבענין הביעור עצמו הנה אלו העדים עצמם לא העידו ח"ו שום קירוב בשר ושנהגו דרך תשמיש רק שהיא נפלה על מטתו וכו' וכבר פירש"י ששוכבים בקירוב בשר ונוהגים דרך תשמיש וכ"כ הרשב"א. ובנד"ד לא היה שום דבר מזה וכ"ש וק"ו שהיא נתנה טענה וטענות מספיקות לכל בן דעת על כל דבריהם כמ"ש בשאלה. וכ"ש וק"ו בהיות נר דלוק בבית והבעל שם והבית קטנה וכל שאר הדברים הכתובים בשאלה וכו' ע"כ. אלא שהשאלה לא הובאה שם:
איך שיהיה הרי כל הטעמים הנז' בנדון הרב ישנם בנד"ד כמש"ל בשאלה. וגם יש כאן צד אחר להיתר דהיינו שאשתו של הנחשד עמו במטה. וכ"ש שכיעור זה היינו ע"פ דברי הבעל דחיישינן דשקורי קמשקר משא"כ בנדון הרב שהכיעור היה ע"פ עדים כמ"ש בדבריו:
אבל מ"מ עדין יש לחלק בין הנושאים דשאני נדון הרב מור"ם ז"ל שמה שהעיד העד היינו שראה את האשה עומדת אצל הפתח הפתוח לרחוב העיר באישון לילה וכו' והגם שהשאלה הלא היא כתובה בלשון אשכנז ואינו מובן אופן המעשה איך היה מ"מ מדבריו בתשובה מוכח שזה היה הכיעור שראה העד ולכן קאמר הרב שאין זה דומה למ"ש הרמב"ם כששניהם יוצאים ממקום אפל זיהוי ביעור דשאני התם דמיירי במקום שאין רגל אדם מצוי שם. אבל בנדון שלו שהיה הפתח פתוח לרחוב העיר הגם שהיה באישון לילה ואפלה מ"מ כיון שיכול להיות שרגל אדם מצוי שם אפילו בחצות הלילה מרתתי למעבד עבירה ולא הוי כיעור. באופן שהכיעור שהיה שם לא היה אלא שיצאו ממקום אפל דלדבר זה מספיק לנו להסיר החשש של עבירה כיון שרגל אדם מצוי שם. אבל הכא בנד"ד שאומר הבעל שבעינו ראה שקמה מאצל אחיו מהמטה וסינרה בידה וכו' ודאי דאין לך כיעור גדול מזה דכלום טעמא מאי אמרינן דכשאשתו עמו אין בזה משום יחוד היינו מטעמא דמסתמא מרתתי למעבר עבירה. אבל כשאנו רואים דברים של כיעור ממש כנד"ד עדיין יש לחוש אף שהיה הבעל שם דכיון דעשתה דברים של כיעור כאלו ולא נשמרה מפני הבעל כמובן לא תשמר מן העבירה. והו"ל כאלו באו ערים והעידו על דברים מכוערים כאלו דחיישינן אף אם היה בעלה עמה ואשתו של הנחשד עמו אחר דאנו רואים דלא מרתתי ואמרינן דאין משיאין לו עצה להחזיקה כמ"ש:
גם ההיא דמהר"א ששון ז"ל מלבד שהיו שם טעמים אחרים להיתר כמבואר בדברי הרב שם עוד בה שהבעל היה מכחיש לעדים באומרו שאשתו כשרה וצנועה משא"כ בנד"ד שהבעל בעצמו הוא שאומר שראה הכיעור. וגם שם לא ראוה חוגרת בסינר אלא שנפלה על מטתו וכו' משא"ך הכא בנד"ד כמש"ל:
ועוד יש לצדד ולומר דהכא בנד"ד דכיון שטוען הבעל שהרגיש בהם שהם מנאפים בודאי בבירור ששמע מהם שהיו מנשימים כדרך המנאפים וכו' כמש"ל עדין אפשר לומר דזה הוי כאלו ראה אותם דבוקים בקירוב בשר שאז נאסרת עליו בודאי כמש"ל:
וכן מצינו בנדון כזה למרן בב"י סימן י"א שהביא פלוגתא בדבר שכתב שם וז"ל כתוב בהגהות מדרכי בקדושין מעשה בכהן א' שהיה חושד את אשתו מאיש א' ופעם א' ראה אותה נכנסה עמו לבית הסתר וסמך אזנו לכותל ושמע קול נשימתם כדרך משמשים מטותיהם ואסרה ה"ר יחזקאל ומהר"ם אומר להיתר דאיכא למימר שלא היה שם כ"א מיעוך שדים ושגעון כיון שלא ראה גוף המעשה והביא ראיה מרוכל עכ"ל. ובתשובת הר"מ שבסוף תשו' הרשב"א תתל"ג ותתל"ד כתב ענין זה באורך וכו' עכ"ל מרן ז"ל:
מוכח מזה דשמיעת הבעל קול הנשימות תלוי בפלוגתא אי הוי כאלו ראה אותם כדרך המנאפים או לא עיין בש"ות מהר"ר מאיר סי' ק"ל. אבל מ"מ המדקדק בתשובה עצמה שהובאה בתשו' הרשב"א יראה בעיניו דיש לחלק בין אותו נדון לנד"ד שגם הרב האוסר שם יודה בנד"ד להיתר וז"ל התשובה הנז':
נראה בעיני אם כן הוא הדבר כמו שכתבת ששמע קול נשימתם ושהיו ביחד כדרך המנאפים המשמשים שמנשימים בשעת תשמיש דודאי אסורה עליו. דר' פסק דלא בעי כמכחול בשפופרת אלא משיראו אותם כדרך המנאפים וכיון ששמע אותם מנשימים יחד כדרך המנאפים מה לי דרך זה מה לי דרך אחר כדרך המנאפים סתמא קתני כל כך רע סימן זה כמו סימן אחר. ובלבד שיאמר שבריא לו שאשתו היתה שאין לו לתלות באשה אחרת. א"כ ודאי שויתה עליה כחתיכה דאיסורא וכו' ומיהו הני מילי לאוסרה עליו אבל להפסיד כתובתה לא מהימן אלא צריך עדים. ומיהו אם לא הכיר בודאי שאשתו היתה אלא מתוך היחוד שנתייחדה פעם אחרת תולה בה בשביל כך אינה אסורה אא"כ אומר שנתברר שלא היתה שם שום אשה אחרת ההיא שעתה אלא אשתו ודאי אסורה לו וכו' ושלם חזקיה בר"י נ"ע. ואז שלחו לפני משי"ח:
והשיב חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר. וחלילה לי להתיר מה שאסר מורי הה"ר חזקיה ואם הייתי לפניו הייתי נושא ונותן כי קשה על דבריו דהא קי"ל דאין אוסרין על היחוד ואין אוסרין אלא בקנוי וסתירה או משיראו כדרך המנאפים ששוכבים בקירוב בשר אבל מה ששמע אותם מנשימים שמא היו משתגעים ביחד דרך שחוק ולא אסרינן בהא דאפילו בדבר מכוער כגון דוכל יוצא ואשה חיגרת בסינר דהו"ל למימר אם לא מסירתו לזנות לא היתה מסירה אותו וכו' אפ"ה אם אין עדים שראו הדבר מכוער לא אסרינן בראיית הבעל כ"ש בהא דיש לתלות שלא היה שם אלא מיעוך שדים ושגעון. ואני איני מתירה כלל עד שיתרפא מורי הרב ואבחנה דברי אתו. ושלם מאיר בר ברוך עכ"ל התשובה הנז'. ותשובה זו הובאה ג"כ בתשוב' מור"ם ז"ל שהביאה שם רב א' ראיה לנדון שלו. וכתב ע"ז וז"ל א"כ מכאן נדון לנד"ד דמשמע אפילו אם היה יודע שהיתה אשתו בודאי מדלא קאמר ספק ספיקא וגם היה בלילה וגם הרבה לילות היה כל זה. גם כבר נתייחדה בודאי. מ"מ כתב מהר"מ שמא דרך שחוק היה ואינה אסורה אפילו שזה היה דבר מכוער שיש רגלים לדבר טובא יותר מרוכל. א"כ בנד"ד אף אם היו ב' ערים כשרים וכו' מ"מ יש לנו לומר שכל מה שראו העדים היה דרך שחוק וכו' ומאחר שהם לא העידו שהיה בקירוב בשר אפשר שהיה במלבושיה וכו' וגם אפשר שכ"ז עושה מכח שנאה ישנה שהיה ביניהם ובין אביהם לכן אמר כן וכו' ע"כ:
והנה הכא בנד"ד לא מבעיא לפי דברי הרב מהר"מ ז"ל המתיר בנדון שלו דהדבר פשוט להיתר כמ"ש בדבריו שקול הנשימות לא מיקרי כדרך המנאפי' ליאסר ותלינן שהיה דרך שחוק ושגעון. ואתיא במכ"ש מההיא שהיו ביחוד הנחשד עם הנחשדת משא"ך בנד"ד שהיה בעלה עמה בחדר. ואשתו של הנחשד ג"כ עמו והגם שהרב הנז' לא התיר בהחלט היינו מטעמא דחכם שאסר וכו' אבל עכ"פ דעתו להתיר להדיא כמבואר בדבריו אלא אפילו לפי דברי מהר"ר חזקיה ז"ל האוסר הרי כתב דהיינו דוקא שבריא לו שאשתו היתה. שלא היתה שום אשה אחרת ההיא שעתא כלל. דמוכח מדבריו שאם היתה שם אשה אחרת כרי לתלות בה לא היתה נאסרת זאת. וא"כ הכא בנד"ד שהיתה אשתו של נחשד עמו במטה. אף את"ל שקול הנשימות ששמע היה דרך תשמיש תלינן שהיה משמש עם אשתו המותרת לו ויודה הרב ז"ל דאין לאסור:
ומה גם לפי עדות השכנים שהעידו שתמיד היה הבעל מתקוטט עם אשתו הנז' ומקללה וכו' ואומר לה שאם לא תרצה להתגרש ממנו בלא כלום יעשה לה דבר שתצא ממנו בלא כלום וכו' כמ"ש בשאלה דודאי ניכרים הדברים שתואנה הוא מבקש והרבה שהוציא על אשתו הנז' הכל שוא ודבר כזב. אלא מפני שסבור שכשיוציא עליה דבה תצא בלא כתובה כמו שהיה אומר לה מתוך הקטטה דלאו כ"ע דינא גמירי דאינו נאמן להפסידה כתובתה ע"פ עצמו היינו טעמא שאומר שראה בה דברים של כיעור ועשה אשר זמם כדי להוציאה חלקה לפי דעתו הכוזבת:
ובעין זה מצינו בתשובת הרשב"א סימן אלף רל"ו וז"ל ראובן נשא אשה והיתה קטטה ושנאה קדומה בינו ובין אביה ועכשיו מצא מקום לנקום נקמתו ממנו ויצא קול שנתן עיניו באחרת ולגרש את זו ומפני שיש חק מצר המלכות להיות כל מגרש בלתי רצון האשה ואביה אחת דתו להמית לבד מאשר יעקרו נישואיו מצד דתו בטענת אסור. ואף זו בהודעה ולא יכול זה לגרש שם לה עלילות דברים פעם בטענת גניבה פעם בטענת מומין פעם שראה אותה מדברת עם א' פריץ ובמקום רואי' ופעם שא"ל אותו פריץ שהשחית את דרכו עמה ואמ' שהוא מאמינו וכשהיה מהפך טענותיו בב"ד גערתם בו ואמר כי עוד אין לו טענה אחרת. וכשראה שכל זה לא עלה בידו אמר שהוא עצמו ראה שזינתה עכ"ל השאלה:
וז"ל התשובה ראיתי מה שכתבת ואמרת שאין לב"ד לאוסרה עליו בטענותיו ואני מסכים לעיקר מה שאמרת וכו' ותחלת כל דבר אומר מה שיראה בעיני שהוא יסוד כל הענין והוא מה שראיתם אותו מרגיל קטטה עם האשה והוא מחזר לגרשה ומוציא עליה שם רע ברוב ענין ונמצא במקצתן שקרן ולפיכך שוב אינו נאמן בכל מה שיטעון עליה. וכמו ששנינו בפרק האשה שלום קטטה בינו לבינה ושלום בעול' וכו' והכא דכוותה דמשום שאינו יכול לגרש כי אם מדעת ב"ד שקורי קמשקר בכל מה שיאמר ואפילו טען מה שהיינו מקבלים ממנו ומאמינים אותו מעיקרא וכו' ועוד מצד מה שאמרת דכל שנתן עיניו לגרשה אנו חוששין לו וחזר זה להיות כמשנה אחרונה דהאומרת טמאה אני לך דכיון שאינו יכול לגרש אלא מדעתה וכל דאגיד בה לא יהבו ליה אחריתי לפיכך חוששין כמו שחששו באומרת טמאה אני לך וכו' וקרוב הדבר שאפילו בעונה שהוא משועבד לה מותר דב"ד מתנים לעקור דבר מן התורה משום מגדר מילתא וכמו שהתירו באומרת טמאה אני לך כך יש להתיר באומר טמאה היא לי במקום שאי אפשר לגרש אלא בטענה וע"פ ב"ד כדי שלא יהו בנות ישראל ובני ישראל רגילים בכך. ומ"מ אפילו ראה לומר שהיא אסורה לו ושוייא אנפשיה חתיכה דאסורא הוא יחוש לעצמו ואם תרצה היא למחול על העונה ושלא יוציא בגט יתן לה שאר וכסות כמו שאמרת ויפה אמרת. זהו שנראה לעיקר בנדון שלפנינו. והראוי לדון בכיוצא בזה ולא ישלחו הפריצים בעולתה ידיהם וכו' עכ"ל:
ומ"ש הרב דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה משום מגרר מלקא כמו שהתירו באומרת טמאה אני לך וכו' היינו כמ"ש בתוספות בשלהי נדרים עמ"ש במשנה ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך וכו' חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא באומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה וכו' וכתבו התוספות שם וז"ל חזרו לומר אינה נאמנת דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר. וא"ת טמאה אני לך אמאי לא מהימנא הא שויא נפשה חתוכה דאסורא וכו' ונ"ל כיון שיש לחוש שמא נתנה עיניה באחר יש כח ביד חרמים לעקור דבריה מכל וכל בסברא גדולה כזאת וכו' ע"כ. ומדין זה דמשנה אחרונה באומרת טמאה אני לך דאינה נאמנת למד הרב דגם באומר טמאה היא לי דאינו נאמן לפי חרם רבינו גרשום דאינו יכול לגרשה בעל כרחה. וכיון שהיה שם קטטה אמרינן שמא עיניו נתן באחרת כמ"ש. ועפ"ז כתב דקרוב הדבר דאפילו בעונה שהוא משועבד לה מותר כמ"ש. והגם דעדין יש לחלק דשאני נדון הרב דמחמת חרם רבינו גרשם לא היה יכול לגרשה בע"כ אף אם יפרע לה כתובתה אמטו להכי אמרינן דיש לחוש שמא עיניו נתן באחרת מחמת הקטטה שקדמה ושקורי קמשקר. אבל אנן בדידן דלית לן תקנת רבינו גרשום והיה יכול לגרשה בע"ך עדין יש לומר שהקטטה שקדמה אינה מעלה ומורדת ויש לחוש שהאמת כדבריו. אבל מ"מ לפי עדות השכנים שהעידו שמתוך הקטטה היה אומר לה שיעשה עלילות ברשע כדי להוציאה בלא כתובה. הרי גילה סופו על תחלתו כסבור דנאמן בטענתו להפסידה כתובתה ואמרינן שנתן עיניה באשה אחרת. וכיון שלא יתנו לו אחרת אם לא יגרש את זו מפני השבועה דשלא ישא וכו' ואם יבא לגרשה צריך לשלם לה כתובתה או לפחות לסדר נכסיו ולישבע בס"ת ולזקוף עליו סכי הכתובה לכן הוציא עליה דבה זו לפי דעתו הכוזבת שתפסיד כתובתה בטענה זו ותצא כמו שהיה אומר לה מתוך הקטטה והגם שעכשיו אמר בפני החכם שיודע הוא שאינו נאמן ע"פ עצמו וחייב ליתן לה כתובתה וכו' אפשר שאחר המעשה הוגד לו דין זה מפי אחר וכדי שיאמנו דבריו אומר כן. אחר שכשהיה מתקוטט עמה היה אומר לה שאם לא תרצה להתגרש ממנו בלא כתובה יעשה לה דבר שתצא ממנו בלא כלום וכו' ואם כן אין להאמינו בכל דבריו ועדיין אגידא ביה כמקדם וכבתחלה והגם דלבסוף מסיק הרב וכתב וז"ל ומ"מ אפילו ראה לומר שהיא אסורה לו ושויא אנפשיה חתיכה דאסורא הוא יחוש לעצמו וכו' היינו מפני שבאותו נדון אמר הבעל שראה שזינתה כמ"ש בסוף השאלה שאם לא היתה קודמת הקטטה היינו מאמינים אותו לאוסרה עליו ומפני הקטטה לא האמינוהו. ולכן כתב הרב דמ"מ הוא יחוש לעצמו כיון שעכ"פ אומר שראה שזינתה אבל הכא בנד"ד שמעולם לא אמר הבעל שראה שזינתה אלא שאומר שראה דברים של ביעור ובאומדנא דן בעצמו כך וכבר קדמה הקטטה והדברים שבינו לבינה כמש"ל אין להאמינו בכל דבריו ואין לאוסרה כלל:
גם הרב מ"ץ ח"ב סימן ס' הביא תשובה זו של הרשב"א לנדון שלו שהבעל הרגיל קטטה עם חמיו והיה שם ער אחד בכיעור וכתב הרב וז"ל ועוד מטעמא אחרינא אחר שהרגיל קטטה עם חמיו והיה מגזימו לא מהימן משום הכי לומר מהימן לי וכו' וכמ"ש שם הרשב"א וכו' ע"כ:
שוב מצינו למור"ם ז"ל בתשובה סימן י"ב שהביא דברי הגה"מ פכ"ד דאישות דלפי משנה אחרונה גם הבעל אינו נאמן לומר טמאה היא לי אחר תקנת רבינו גרשם שאינו יכול לגרשה. וכתב ע"ז הרב מור"ם וז"ל כ"ש בנדון זה שהיה קטטה בינו לבינה וכו' פשיטא דחיישינן שאומר בדדמי ואינו נאמן עליה. וראיה מפ' האשה שהלכה וכו' ופשוט הוא מאחר שאינו נאמן דיכול לחזור ולישא אותה ולא אמרינן דכבר שויתה לנפשיה חתיכה דאסורא שהרי כשאמרה טמאה אני דלמשנה אחרונה אינה נאמנת כופין אותה ליבעל לו כדאיתא פרק בתרא דנדרים. ה"ה בכה"ג דאין הבעל נאמן דכופין אותו לחזור ולנושאה כמי שלא יצא עליה קול מעולם וכו' שמע מינה דס"ל להתוספות דטעם דשויא אנפשיה חתיכה דאסורא לא מהני רק במקום דאיכא רגלים לדבר וכו' א"כ בנד"ד דליכא רגלים לדבר שהאמת אתו כי אפשר לחוש שמשקר. א"כ פשיטא דאין לומר שויא לנפשיה חתיכה דאסורא וכופין אותו לשמש עמה ולקיים עונתו עמה וכו' ע"כ:
ואח"כ הביא שם תשובת הרשב"א הנ"ל וכתב עליו וז"ל הרי כל דברי נדון דידן אשר ראוי לשים אליהם לב מבוארים בתשובה זו וכו' א"כ אין להאמינו כלל במה שאומר אח"ך וכופין אותו לקיים עונתו אם אינה מוחלת לו. ואף כי הרשב"א מסתפק בדבר אי מותרת לחזור לו היינו דוקא במעשה ההוא שאמר בעצמו נראה שזינתה אבל בנד"ד שבכל עדותיו בדבר מכוער ממש לא הוי נראה דמותרת לו לכ"ע ולאו כל כמיניה לאוסרה עליו וכו' סוף דבר ע"פ דברים אלו נראה לנו לפסוק שאם רוצה לגרשה והיא מקבלת גט מרצונה יתן לה כתובה וכל תנאיה ככל מגרש אשתו וכו' ואם רוצים בדיבוק ולא בפרידה נראה לנו ג"כ שמותרים כמו שהוכחנו לעיל בראיות וכו' ע"כ. אלא דלבסוף מסיק וכתב וז"ל גם אנחנו החתומים לא נסמוך על דעתנו להתירה לבעלה אם לא שיסכימו עמנו ב' תופסי ישיבות מב' עיירות וכו' ע"כ וחתמו עמו באותה תשובה ב' רבנים אחרים והמעשה היה שהעידו הערים בדבר מכוער אלא שהיו פסולים לעדות והבעל היה אומר שמאמין לדבריהם יעו"ש מוכח מזה מדברי הרב הנז' שכיון שקדמה הקטטה אמרינן דאינו נאמן והיא מותרת לו אבל עכ"פ מתוך דבריו נראה שאין משיאין לו עצה להחזיקה שהרי כתב שאם רוצה לגרשה וכו' ודין זה דהי"ל קטטה עמה פסקו מור"ם בהגה סימן קמ"ח ס"ט יעו"ש:
גם הרב מהרש"ל ז"ל כתב בתשובה סי' ל"ג בנדון הרב מור"ם הנז' להיתר שכתב וז"ל ובנד"ד איכא שפיר למימר שמא עיניו נתן באחרת ואף אותם החולקים על ר"ש וא ואמרו שאין כופין האדם לעבירה ואין מאכילין לו את האסור בע"ך ולומר לו שיעשה עבירה ואינו דומה לאשה שהיא משועבדת לו והיא קרקע עולם לפניו. היינו היכא שאמר שהוא ראה שזינתה דאיכא למימר לב יודע מרת נפשו. אבל היכא שאומר שהוא מאמין ואינו מחוייב להאמין וכו' וכ"ש היכא שהיה קטט בינו לבינה כגון בנד"ז וכאשר כתב הרשב"א בתשובה והביאו הגאונים בפסקיו ומ"ש הרשב"א בתשובה אחרת שא שאפילו לפי חרם רבינו גרשם יכול לגרשה היכא שרואה בה דברים מכוערים וכו' היינו היכא דאיכא הרבה דברים מכוערים שהרי כתב לא גרע מרוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר וכו' והוא ראה בעיניו ומרגיש בדבר עבירה אבל הכא שהודה הבעל שלא ראה בה דבר מכוער אלא שבא ומצא עילה להאמין להרקים פשיט' דלאו כל כמיניה וכו' ע"כ:
נמצא דאע"ג דקי"ל דהיכא שמאמין לדברי פסולי עדות נאסרת עליו מ"מ היכא שיש לתלות שמשקר דהיינו שהיתה קטטה בינו לבינה אינה נאסרת עליו:
אלא דעדיין יש לחלק בזה שבנדון הרבנים הנז' מעולם לא ראה הבעל בעצמו שום דבר מכוער כמש"ל שהודה הבעל שלא ראה בה שום כיעור אלא שהיה מאמין לדברי הפסולי עדות שראו דברים של כיעור וה"ט דאמרי רבנן דכיון שמחמת החרם של ר"ג לא יכול להאמין אמרינן שעיניו נתן באחרת וגם מפני הקטטה שקדמה. אבל הכא בנד"ד שהוא בעצמו אומר שראה הכיעור עדיין יש לומר שצריך לחוש לעצמו ואין הקטטה הקדומה מעלה ומורדת. ועכ"פ אם רצה לגרשה אין משיאין לו עצה להחזיקה כמ"ש:
שוב מצינו להרב כנ"הג סי' קט"ו הג"הטו אות כ"ב גבי עד א' בכיעור כשהבעל מאמינו וסומך על דבריו שכתב וז"ל ובדיני שמים דחייב להוציאה אי מהימן ליה כבי תרי. היינו בעד טומאה אבל לא בעד כיעור. וכדמוכח מלשון הרב בעל הטורים שכתב ואם יש עד א' שזינתה אבל מהריב"ל נסתפק בזה ולא הכריע ומצאתי בתשו' כ"י להר"מ אלבילדה דמהר"מ בתשו' דנחנו נעבור חלוצים כתב דבעד של כיעור אפילו בבא לצאת י"ש אינו חייב להוציאה וכו' ע"כ. והרב מור"ם בתשובה הנז' כתב דלכ"ע בעד אחד של כיעור אפילו מהימן ליה כבי תרי אינו חייב להוציא אפי' בבא לצאת ידי שמים יעו"ש. וכן פסק רב אחרון הרב מהרי"ץ מאייו ז"ל הלכה למעשה בספרו הנק' שפת הים חא"הע סי' א' יעו"ש. וא"כ לפ"ז נראה דהה"נ כשהוא בעצמו ראה דבר מכוער דאינו חייב להוציא אפילו בבא לצאת ידי שמים ואף דהרב מהריב"ל ז"ל נסתפק גבי עד א' בכיעור לא שבקינן פשיטותייהו דהרבנים הנז' מחמת ספקו של הרב מוהריב"ל ז"ל. ואף את"ל דיש לחלק בין עד א' בכיעור לראה הוא בעצמו הכיעור דאמרינן ביה לב יודע מרת נפשו. וכדמוכח מדברי הכנ"הג מההיא דהר"מ אלבילדה כמש"ל. מ"מ הכא בנד"ד שקדמה הקטטה והדברים מוכיחים דשקורי קמשקר אמרינן דאינו חייב להוציאה אפילו בבא לצאת ידי שמים. וגם לפי דברי הגאון מהרא"ם ז"ל שכתב דבהוא ראה הכיעור אין משיאין לו עצה להחזיקה. מ"מ עדין יש לומר דשאני נדון הרב הנז' שלא קדמה שום קטטה. אבל בנדון דידן שהיה מתקוטט עמה ואומר לה דברים כאלו יודה הרב הנז' דשותה בעציצו ולא תעשנה ידיו תושיה. ובפרט לפי עדות השכנים שמעידים שאשה זו היא כשרה וצנועה ועומדת בחזקת כשרות כמש"ל. וא"כ אפילו בבא לצאת ידי שמים אין להוציאה:
שוב מצינו בתשו' השייכות להלכות אישות שבספר היד החזקה להרמב"ם ז"ל שהביא תשובת מהר"מ הנז"ל וסיים וכתב וז"ל ואני המעתיק נ"ל להביא ראיה לדברי מורי רבינו שיחיה מהנהו עובדי דמייתי תלמודא בשלהי נדרים דקאמר דילמא נתנה עיניה באחר. ה"נ דילמא נתנה עיניה באחר והשמיעה קול תשמיש כדי שיוציאנה דאם לא נאמר כן אלא נאסור אותה עליו. א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם דחששו לעיניה נתנה באחר. כל הנותנת עיניה באחר תוכל למצוא לה דרך להפטר מבעלה בדרך הזה. אמנם אם שמע באותו ענין שברה לו בלבו ודאי וברור שלא היה דבר אחר אלא תשמיש. חלילה לו מלקיימה. ואע"פי שאין ב"ד יכולים לכופו להוציאה הוא יוצא ידי שמים ויגרש לץ ויצא מדון וכו' ע"כ. ושם בשאלה כתוב דקודם דבר זה לא היתה אוהבתו והיה מפייסה תמיד ולא הטית אזן וכל שימושו עמה היה בע"ך יעו"ש. ולפ"ז יש לחלק בין ההיא לנדון דידן דשאני התם שהיא היתה שונאתו ולכן כתב הרב שחלילה לו מלקיימה דאפשר שזינתה תחתיו כדי להתגרש ממנו. ולכן האמינו לדבריו לומר שאם ברור לו הדבר אסור לקיימה. אבל הכא בנד"ד שכבר קדמה הקטטה והוא היה השונא וגם אשתו של הנחשד היתה עמו במטה. אף את"ל שמה ששמע היה דרך תש תשמיש ממש אפ' שהיה משמש עם אשתו זולת אם ברור לו הדבר אין בידינו להתירה לו בהחלט אחר שהוא אומר שאם היא מותרת לו מן הדין יקיימנה:
ומה גם דמצינו בספר יד אהרן סימן י"א הגהב"י אות י"ז שכתב וז"ל לא התיר כן מהר"מ אלא דהכותל היה מפסיק ולא שמע אלא דרך הכותל וא"א לשמוע כלל אבל אם העד היה שוכב באותו חדר עצמו והיה שומע בטוב ומעיד על דבר ברור שתקוע בלבו שזינתה בודאי פשוט הוא דאי מהימן ליה כבי תרי חייב להוציאה. צמח צדק סימן ע"ט:
כלל העולה שאם מה שאומר הבעל שבדור לו שזינתה הוא ע"פ האומדנא הרי היא מותרת לו ויש לנו לסמוך בזה ע"פ מ"ש מהרשד"ם ז"ל ח' א"הע סי' קס"א שכתב וז"ל אלא שמ"מ אני אומר שעדי כיעור אינו אלא איסור מדבריהם ורבו המתירים וכו' ע"כ. גם הרב מ"ץ ח"ב סימן ס' כתב וז"ל כיון דדבר זה אינו מן התורה כי מן התורה ילפינן דבר דבר מממון וצריך עדים וכו' וא"כ בכל ספק ראוי להקל וכיון דאמרו בגמ' דאית לה אויבים לא חיישינן. ה"ה בכל דבר שיש לתלות הדבר מקילינן ע"כ. ואם ברור לו לבעל וקרוב הדבר בעיניו שזינתה צריך לחוש לעצמו ויגרשנה בגט. ועכ"פ צריך לשלם לה כתובתה במושלם עיקר ותוספת וכו' ולא שייך בנד"ז להזקיקה לשבועה דע"כ לא אמרינן דצריכה לישבע כדי לגבות כתובתה לסברת הרמב"ם ז"ל דאזיל מרן כשיטתיה כמ"ש בסי' קט"ו אלא דוקא בטוען שראה שזינתה ממש דהיינו שראה אותם בקירוב בשר וכו'. אבל הכא בנד"ד שאין כאן טענת זנות ממש אלא דברים של כיעור לא שייכא כאן דין שבועה כלל. והדברים פשוטים. זהו מה שנלע"ד להשיב בזה וצור ישראל יצילנו מכל שגיאה. ויאיר עינינו במאור תורתו הנפלאה הכ"ד הח"פ טיטואן יע"א בעי' אמצעי לחדש תמוז שנת
עושי דברו לפ"ק. ולענין אם מלקין וכו' אחר שהיא אשת איש ואין כאן שום כיעור רק ע"פ הבעל א"א ליסר ע"ז ודינם מסור לשמים שהיכולת בידו לפרסם את החוטא ולקדש שמו ברבים ומי שהוא נקי ישכון בטח ושאנן: