ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
שאלות ותשובות אבן העזר · סימן קכט
עמדו לדין לפנינו הר"ש "בן דילאך יצ"ו בא בהרשאת הבת הנ"ל ותבע לדין לדוד למאליח הנ"ל שיקיים מה שכתוב בשטר השדוכין הנ"ל לכנוס את המשודכת או לשלם הקנס הכתוב שם והמציא לפנינו המורשה הנז' הק"ע הנ"ל שבאו ממתא טאנג'ה יע"א וע"ז השיב דוד הנז' שכל מה שבא כתוב בשטר השדוכין הנז' היה באונס גדול מחמת התפיסה שהיה תפוס על הדבר הזה דמלבד שנתפס מעם א' ושלם וכו' אחר שיצא מהתפיסה תבעוהו שישא אותה ולא רצה וע"ז נתפס פעם שנית ולא היה אפשר לו לצאת מהתפיסה כ"א עד שנשתדך עם הבת הנז' והמציא לפנינו הק"ע המועתקים לעיל והרבה טרחנו ויגענו לעשות איזה פשרה בנד"ז שלא להעמידו על קו הדין ולא עלתה בידינו ובכן הוכרחנו להעלות על ספר חקה כפי מה שהורונו מ"הש וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו לדון דין אמת לאמתו כי"ר. וצ"ל דעד כדון עומד בדבורו שלא נגע בה כלל:
תחלה צריכים אנו לבאר אעיקרא דדינא אם הנטען הזה היה חייב בשום דבר על מה שטענה נגדו הבת הנז' אם היא נאמנת בדבריה כדי לחייבו לישא אותה. ובפרט שהיא טוענת שעל מנת כן היתה נשמעת לו כמש"ל או לפחות אם יש לחייבו לתת קנס וכו' או להביאו לידי שבועה שלא נגע בה. ואח"ך נבאר מה שנוגע לענין קנס השדוכין בס"ד:
והנה לענין הנשואין מצינו שכתב מרן ז"ל בא"ה סימן קע"ז ס"ה וז"ל הנטען על הפנויה יש אומרי' שלא לכנוס משום לזות שפתים שנראה שמחזיקים הקול וי"א שמצוה לכנוס ע"כ וסיים שם מור"ם ז"ל וכתב וז"ל והסברא ראשונה עיקר וכו' וכל זה בקול בעלמא אבל אם ודאי בא עליה מצוה לכונסה אבל אין כופין על כך ע"כ. ולפי הכלל המסור בידינו כשמרן מביא שתי סברות בלשון י"א וי"א ומכריע מור"ם כסברא הא' דהכי נקטינן. א"כ יוצא לנו בנד"ד דאף שהיא טוענת בודאי שבא עליה מ"מ כיון שהוא כופר ואין כאן שום בירור שבא עליה אין לכנוס לפי הכרעת מור"ם. אפילו היה הדבר מבורר שבודאי בא עליה אין כופין לכנוס אלא דמצוה הוא דאיכא. וכתב שם הב"ש הטעם דאין כופין דקי"ל דמפותה בין היא בין הוא יכולין לעכב יעו"ש באופן דהכא בנד"ד אפילו אם היה מודה שבא עליה אין כופין אותו לישא אותה אלא דמצוה איכא כמ"ש. וכ"ש שה"ה כופר ואומר שמעולם לא נגע בה דליכא מאן דסבר דמחייבין אותו לכנוס:
וכ"ז הוא כשאינה מעוברת אלא שטענה שבא עליה בלבד אבל הכא בנד"ד שטענה הבת שנתעברה ממנו אחר שהוא כו כופר אסור לישא אותה כמ"ש הרב מהר"י עייאש ז"ל בספר בית יהודה סי' ל"א דחיישינן כשם שזנתה עם זה כך זנתה עם אחר ונתעברה ממנו והו"ל מעוברת חבירו. הן אמת שאם הנטען הזה היה מודה לדבריה שממנו היא מעוברת כ' הר' הנז' שמנהג הא' שמחייבין אותו לישא אותה יעו"ש. הרי שאפילו הוא לדבריה מה שמחייבין אותו לישא אותה הוא מדין המנהג דוקא ולא מדינא וא"כ הכא בנדון דידן שהנטען כופר אין כאן לא חיוב אפילו ממנהג ולא מצוה מדינא לישא אותה אלא אדרבא דאסורא איכא לישא אותה:
ולענין אם הוא חייב לתת קנס וכו' ע"פ טענתה מצינו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות נערה בתולה הלכה יו"ד וז"ל כל בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם וכו' וכל בת שאין לה קנס כך אין לה לא בושת ולא פגם אם נתפתתה וכן אם נאנסה חוץ מבוגרת וממאנת וחרשת ושוטה כיצד האונס את הבוגרת ואת הממאנת אע"פ שאין להן קנס יש להן בושת ופגם וצער וכו' אבל המפתה את כולן פטור מכלום ע"כ. ושם בהלכה ט' כתב וז"ל כבר הודענו הבנות שאין להן קנס ועשור הן הבוגרת והממאנת והמגורשת ואילונית וכו' ע"כ. ורבינו הטור בסי' קע"ז הביא דברי הרמב"ם אלה וכתב עליו וז"ל ואיני מבין דבריו דמה תלוי צער ובושת ופגם בקנס דאף על פי שאין להן קנס למה לא יהא להן שאר הדברים ע"כ ומרן בב"י שם כתב וז"ל ומ"ש רבינו ואיני מבין דבריו וכו' גם בעיני יפלא וצ"ע ע"כ וכ"כ בכ"מ שם יעו"ש. נמצא שרבי"ה ומרן ז"ל הוקשה להם על דברי הרמב"ם ז"ל במה שתלה שאר החיובים בקנס. וא"כ נראה דס"ל דבבוגדת גם כן אע"ג שפטור מקנס יהיה חייב בבושת ופגם אלא דמ"מ הרי סיים שם מרן וכתב וז"ל ולענין בוגרת מפותה דאין לה בושת ופגם טעמא משום דמחלה וכ"כ מהרי"ק בשורש קס"ח וסיים שם בבד"ה וכתב וז"ל וכן מפו' בגמ' פ' נערה שנתפתתה וכ"כ הרי"ף והרא"ש ע"כ מבואר מזה דמה שהקשה על הרמב"ם ז"ל הוא על האילונית וכו' אבל גבי בוגרת מפותה כ"ע מודו דאין לה גם בושת ופגם מטעמא דמחלה כמ"ש:
הן אמת דמצינו להרב מהריט"ץ ז"ל בסימן ק"ח שהביא דברי רבי"ה ומרן הנז' וכתב ע"ז וז"ל והנה תמיהת הטור כפי הנראה על בוגרת נמי תמה. דהא הרמב"ם נקט בוגרת ואילונית שאין להן בושת ופגם כמפותה והטור תמה למה לא יהיה להן בושת ופגם דמשמע דעל שתיהן תמה מדקאמר להן משמע דקאי אשתים שהזכיר הרמב"ם ז"ל וקשה ע"ז שיחלוק על הרא"ש אביו ולא יפרש אשר ע"כ צ"ל דלא חילק אלא על אילונית ולא על בוגרת דבוגרת מפותה שייך מחילה כיון דמדעתה וכו' ע"כ. ואח"ך הקשה ע"ז והניח בצ"ע ולבסוף מסיק וכתב וז"ל הכלל העולה כפי דברי רוב הפוסקים אין לבוגרת קנס ולא בושת ופגם וא"כ פטור משבועה וכו' עכ"ל. נמצא לפ"ז דהכא בנד"ד כיון שהיא בוגרת מפותה אפילו היה ברור שבא עליה אין לה קנס וגם בושת ופגם אין לה מדין מחילה כמ"ש וכ"ש עכשיו שהוא מכחישה שאין לחייבו בשום דבר ואפילו משבועה פטור כמ"ש הרב הנז'. והטעם שפטור משבועה פשוט הוא כיון שאין כאן שום תביעת ממון שהרי אפילו בודאי בא עליה פטור מממון כמ"ש א"כ עכשיו שכופר ואומר שלא בא עליה פטור משבועה כדקי"ל דכל טענה שאם היה מודה בה פטור מממון כשכופר בה פטור משבועה:
וגדולה מזו מצינו להריב"ש ז"ל בתשובה סי' מ"א שאפילו תובעת אותו על מזונות הולד שהוא תביעת ממון שאם הוא כופר פטור אפי' משבועה שכתב שם על הפנויה שהרתה לזנונים וטוענת שמשמעון היא מעוברת ושמעון כופר וכו' וכתב וז"ל אמנם בתביעת סרח עם שמעון לא הודעתני טענתה במאי שאם היא תובעת ממנו הדברים שחייבה תורה למפתה אין בדבריה כלום אפילו אם היתה בתולה שהרי כיון שהיא גדולה ויצאת מרשות אביה הרי כל אותו זכות הוא שלה וכיון שאפילו לפי דבריה מפותה היא ומדעתה ומרצונה נבעלה הרי מחלה על הכל וזה מבואר בפרק אלו נערות וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' נערה בתולה שהמפתה את הבוגרת פטור מכלום ואם היא תובעת משמעון שהולד הוא שלו ושיטפל בו לפי שחייב אדם לזון את בניו כשהם קטנים וכו' גם בזה אין ממש בדבריה ואפילו אם נודע שבא עליה שמעון והיא טוענת בריא שהיא מעוברת ממנו כיון שאין שמעון מודה לה בזה הרי אפשר שנתעברה מאחר וכו' וא"כ אע"פ שהיא טוענת בריא ושמעון שמא הא קי"ל דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור דחזקה דממונא עדיף וכו' ואצ"ל בנדון זה ששמעון מכחיש אותה ואומר שמעולם לא בא עליה שא"כ כל הזונות תתעברנה ותאמרנה שהן מעוברות מגדולי הארץ וכו' וכיון שכן שמעון נאמן בטענות ואין מזקיקין אותו לשבועת היסת שהתורה האמינתו וכו' ע"כ והביא דבריו הרב ב"ש ז"ל בסי' נ"ב בקיצור יעו"ש סק"ה:
מבואר מדברי הרב הנז' דכיון שהיא בוגרת אינו חייב בשום דבר ואינ' נאמנת בדבריה אפי' להזקיקו לשבועה ואפילו תובעת אותו על מזונות הולד פטור אפילו משבועה דאמרי' דאפשר שנתעברה מאחר והתורה האמינתו לדידיה כמ"ש גבי בכור יעו"ש בדברי הרב הנז' מלתא בטעמא:
הן אמת דלגבי תביעת מזונות הולד מצינו להרשב"ץ ז"ל בספר התשב"ץ ח"ב סי' י"ט שחלק על הריב"ש ז"ל בדין השבועה והוכיח שאם היא טוענת בבריא שהולד ממנו ותובעת ממנו שכר ההנקה ומזונות הולד והוא כופר הו"ל בכל שאר תביעת ממון ומזקיקו לשבועה אחר שיחרים עליה אם נבעלה לאחר חוץ ממנו אבל לגבי בושת ופגם בבוגרת הוכיח שם דפטור יעו"ש. גם בסי' רע"ג כתב הרב הנז' בדין בוגרת שנתעברה וטוענת מאיש פלוני שאם הוא מכחישה אין בה דין קנס כלל ולא דין נשואין. זולת אם יש עדים שהודה שבא עליה אזי מצוה לכנוס וזהו דוקא אם נתרצו שניהם אבל לכוף אין לנו יעו"ש בדבריו. איך שיהיה הכא בנד"ד אף את"ל שבודאי היא מעוברת לכשתלד ותתבע ממנו מזונות הילד אזי באנו למחלוקת הרבנים הנז' אם חייב לישבע אם לאו. וכיון שדבר זה תלוי בפלוגתא מצי הלה לטעון קי"ל כדי להפטר משבועה כמבו' בפוסקים אבל השתא מיהא אכתי אין כאן שום תביעת ממון כדי להזקיקו לישבע שלא בא עליה אחר שהיא בוגרת מפותה ומה גם שעדיין לא נתברר אם היא מעוברת כמש"ל:
ואין לספק ולומר דהכא בנד"ד היא אנוסה שהרי כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות נערה בתולה הב' וז"ל ואיזהו מפתה ואיזהו אונס. מפתה לרצונה. ואונס שבא עליה בעל כרחה כל הנבעלת בשדה ה"ז בחזקת אנוסה וכו' וכל הנבעלת בעיר ה"ז בחזקת מפותה מפני שלא זעקה עד שיעידו העדים שהיא אנוסה כגון ששלף לה חרב ואמר לה אם תזעקי אהרוג אותך ע"כ. הרי מבואר דכל הנבעלת בעיר סתמא היא מפותה וכ"ש דהכא בנד"ד ה"ה אזלא ומודה שברצון נבעלה לו כמש"ל בדבריה שטענה לפני העדים שהיתה נשמעת לו לפי שנדר לה לישא אותה:
אלא דעדיין יש לדוחה לדחות ולומר דכלום טעמא מאי אמרינן בבוגרת מפותה דאין לה גם בושת ופגם אלא מדין מחילה דאחר דנתרצית להבעל לו בההיא הנאה מחלה לו בכל אבל הכא בנדון דידן שהיא טוענת בבריא שמעולם לא נתרצית להבעל לו כי אם אדעתא שנדר לה לישא אותה א"כ נימא שחייב לכנוס או לפחות יהיה חייב לתת לה בושת ופגם כיון דלפי דבריה לא מחלה לו בהם כי אם ע"ד שישאנה ועכשיו שאינו כונסה יהיה חייב בבושת ופגם. לזה הרי מצינו להרב מהרי"קו ז"ל שורש קכ"ט וז"ל ואשר היא טוענת שהבטיחה לישאנה וע"מ כן מחלה לו ונתפתית לעד"ן דאף אם נאמר דבכ"הג לא תועיל המחילה דחשיב כמחילה בטעות. מ"מ היינו דוקא היכא שהתנית כן עמו בשעת בעילה ממש. אבל אם קודם לכן הבטיחה כן ולאח"ז בא עליה סתם ולא הזכירה לו באותה שעה שישאנה בכה"ג לא אמרינן דאדעתא דהכי מחלה כדמוכח פ"ב דק"י וכו'. ועוד בר מן דין ובר מן דין נלע"ד שאפילו התנה עמה בשעת מעשה ממש אפ"ה אינו משלם לא קנס ולא בושת ופגם כיון דמ"מ מדעתה עבד שהרי בפ"ב דקידושין מוכיח דעיקר קרא דמפתה מיירי בפיתה לשם אישות וכו' אלא ודאי כיון דמדעתה עבד אע"ג דקמטעה לה לא מתחייב ואע"ג דפשיטא דבעלמא אמרינן דמחילה בטעות לא הויא מחילה וכו' יש לומר דשאני הכא שנבעלה שלא ע"י קדושין גליא דעתה דלא איכפת לה בבושת ופגם דלא נתכוונה זו אלא להנאת בעילה וכו' והא פשיטא כביעתא בכותחא מכל אלין טעמי דלעיל א"א לחייב את הנטען הזה מאחר שהוא כופר מכל וכל ואומר שלא בא עליה מעולם ואף שכתבת שיש אמתלאות רבות מראות על הענין הלא ידוע הוא שפסקו רב אלפס ז"ל ור"מ והסמ"ג ז"ל דאין הלכה כרב אחא אלא כרבנן שאומרים דאפילו זה מנוגח וזה מועד ליגח אין לומר בידוע שזה נגחו אלא אמרינן המע"ה וה"ה בכל אמתלא שבעולם וכו' ע"כ יעו"ש שהאריך:
מבואר מדברי הרב הנז' שאפילו התנה עמה בשעת מעשה ע"מ שישאנה וגם היו שם אמתלאות רבות אפ"ה כיון שהוא כופר הוא פטור לגמרי מממון ומנשואין כמ"ש:
וכן מצינו להרב מהרש"א ז"ל בספר משחא דרבותא ח"ב דקל"א עד שנשאל על הכתובה שטענה שמפלוני בעל אחותה נתעברה שכבר נמשכו הדברים בין קרוביה ובין החתן כשמתה אחותה שיקח את הבת הזאת ובכן פיתה אותה מחמת שהבטיחה שימהרנה לו לאשה במקום אחותה ומחמת כן נתפתית ונתרצית לו וכמה פעמים עשה בה מעשה ונתעברה הימנו והבעל כופר וכו' והשיב הרב הנז' וז"ל הנה אמת נכון הדבר שכבר מבואר בגמרא ובפוסקים שהבוגרת המפותה אין לה לא קנס ולא בושת ופגם וא"כ אף אם יודה לדבריה שהוא עשה מעשה ובעלה אפ"ה פטור הוא מכלום דכבוד מחלה לו וכו' אך מה שיש להסתפק בנד"ד הוא מכין שהבטיחה לישא אותה א"כ לא מחלה ליה לגמרי דלא התירה עצמה לו אלא אדעתא דנשואין וזהו שכרה וא"כ חייב הוא לקיים הבטחתו וכו' ואף אם תמצי לומר שאינו חייב לישא אותה וכו' מ"מ קנס ובושת ופגם מיהא חייב וכו' ע"כ. וע"ז הביא הרב תשובת הרב מהרי"קו שהבאנו לעיל והתיר הספק שלו לפטור את הנטען לגמרי יעו"ש:
נקטינן מהאמור דהכא בנד"ד בין אם היא מעוברת בין שאינה מעוברת אין לחייב להנטען הנז' בשום ממון כלל. כיון שהיא בוגרת מפותה וגם אין לחייבו לישא אותה אף שהיא טוענת שעמ"ך נתפתית לו כמ"ש:
אלא דלמגדר מלתא הרי קי"ל דמלקין על לא טובה השמועה ובפרט שיש עדים שנתייחד עמה כמש"ל ולזה הרי קבל עכשיו במכות ויסורין ואין עליו שום חיוב אחר כמ"ש:
ועל הקדושין שקדשה הנטען הנז' עלה בדעתנו לומר שזה היה שלא בידיעת החכם חבר עירם נר"ו שהרי לפי דבריה שהיתה אומרת שהיא מעוברת ולפי דברי הנטען שאומר שלא נגע בה הו"ל מקדש מעוברת חבירו שכתב מרן בסי' י"ג סי"א דגזרו חז"ל שלא ישא ולא יקדש מעוברת חבירו בין שהיא אלמנה בין גרושה בין מזנה והגם שלפי דבריה ממנו היא מעוברת מ"מ כיון שהוא כופר אסור לקדשה כשם שאסור לכונסה דחיישינן שמא זנתה עם אחר וכמ"ש בדברי הרב מהרי"ע ז"ל הנז"ל:
וכן מצינו להרב מהרשד"ם ז"ל חא"ה סימן קל"ז שנשאל על נדון כזה ונעתיק דבריו כאן מפני ששייך לענייננו וז"ל מעשה שהיה שבחורה אחת נמצאת הרה וכששאלו ממנה מה טיבו של עובר זה אמרה מראובן והבחור הכחישה ואמר שלא היו דברים מעולם ויום אחד באו לפני וחקרתי והטעתי לבחור כפי יכלתי ולא הוצאתי מפיו דבר אלא שמעולם לא נגע בה ולא קרב אליה. ואני יצאתי מבית המדרש והנחתי לבחור שם עם התובעים וכשחזרתי לביתי נאמר לי שקדש לבחורה והבחור אמר שבע"ך לפי שהיו מאיימים אותו להוליכו לדגלן. והיטב חרה לי כי מאחר שהבחור היה מכחיש הענין היה שלא כדין לקדש דהו"ל כאלו עבר על דברי חז"ל שאמרו לא ישא אדם מעוברת חבירו וכו' אפי' לדעת הרמ"מ שכת' המרדכי משמו שמינקת לזנות אינה צריכה להמתין כ"ד חדש לפי שאין מי שיכופנה להניק היינו מנקת אבל מעוברת פשיטא דלכ"ע אסורה להנשא וליארס וכ"כ התוספות וכו'. ולפי שלדעת הרמב"ם ז"ל הוי דינא דאם אירס לבד אין כופין אותו להוציא שתקתי. כ"ש שהר"ן ז"ל כתב שראוי לסמוך על דעת הרמב"ם ז"ל. אמנם אחר ימים עבר רוח אחרת על התובעים ואמרו שרצונם שיכניסנה לחופה ובאו לפני ואמרתי שזה אי אפשר ח"ו לעבור בהדיא על דברי חז"ל ואיך יעלה על דעתם דבר כזה. אז אמרו לי אם הוא מודה שממנו מעוברת למה לא תנשא סוף דבר שאמרתי להם הן לו יהי כדבריכם תנשא מיד עד שהביאו הבחור לפני הח"הש כהה"ר שלמה לבית חזן נר"ו ולפני והבחור עמד בדבורו שאני שמעתי ממנו בפעם הא' שלא קרב אליה ולא ידעה ואמר שיעשה ש"ח מזה. ובפני איימוהו והפחידוהו והאמת שאז גזרנו דרך פשרה יתחייב הבחור לתת לנשואי הנערה אלפים ות"ק לבנים וכו' ועשו מזה שט"ח לאיש אחר. ועתה חלה פני אביו של הבחור הנז' להורות אם מדין תורה בנו חייב שום דבר ולהיות כי אז ביום שנכתב השט"ח אמרתי בקול רם פעם ופעמים שמין הדין הבחור לא היה חייב שום דבר. אלא מפני כבוד הבחורה דסוף סוף היתה בת ישראל ועדים מעידים שהודה שנשקה וחבקה וכדי שלא תגלה רעתי'ה לפני האומות גזרנו כך אמנם מן הדין אין הבחור חייב דבר בעולם ובקש ממני לכתוב לו הדין:
תשובה א"צ לפנים דפשיטא יותר מביעתא בכותחא שהבחור פטור מכל ממון שבעולם. ולא מבעיא השתא שהבחור כופר ואומר שלא ידעה דהא פשיטא שאין עליו תביעה כלל כיון דליכא עדים. אלא אפילו היו עדים בפירוש שבא עליה או שהוא היה מודה בדבר אין עליו מדין תורה שום תביעת ממון לא קנס ולא בושת ולא צער ולא פגם והאריכות בזה מותר גמור וכו' וכ"כ הרמב"ם שבוגרת מפותה פטור מכל כפ"ב וכן הביא הטור סימן קע"ז לשון הרמב"ם ז"ל ופשוט הוא וכו' וא"כ נתברר לנו שאפילו באו עדים שראוהו שנבעלה לזה הבחור ראובן. אפ"ה פטור מכל וכל והם דברים ברורים אשר אין בהם ספק וגדולה מזו כתב מהרי"ק שורש קכ"ט שאפי' בא עליה כשהבטיחה שישאנה ואח"ך אינו רוצה לישא אותה שאפ"ה פטור הבועל ולא אמרינן דהיא מחלה אדעתא לינשא וכיון שלא נשאה הויא מחילה בטעות אלא שהמחילה מחילה גמורה ופטור. וכ"ש וק"ו בנד"ד שהבחור כופר ואומר שלא היו דברים מעולם שאפילו דרדקי דבי רב ידעי שאין בטענתה ממש כלל ועיקר. וכ"כ הוא ז"ל בשורש הנז' וכו' עכ"ל:
הרי מבואר בדברי הרב הנז' שאפילו שהיתה טוענת שממנו היא מעוברת וגם היו שם עדים שהודה בפניהם שחבק ונשק וכו' אפ"ה כתב שכיון שהוא היה כופר הוא פטור מכל והיטב חרה לו על הקדושין שקדשה דהו"ל עובר ע"ד חז"ל כמ"ש וא"כ הכא בנד"ד שהוא דומה לנדון הרב הנז' היה אסור לקדשה כיון שהוא כופר ואומר שלא נגע בה. והגם שבנדון הרב היתה מעוברת ודאי אבל הכא בנד"ד לא היה הדבר ברור אלא ע"פ דבריה שהיתה טוענת כן מ"מ לפי דבריה שהיא מעוברת והוא כופר ולא נגע בה שויא אנפשיה חתיכא דאסורא ואינו יכול לקדשה. וא"כ ביום ו' שנעשו השדוכין איך חייבוהו לקדשה ביום א' הב"ר באסור אחר שעדיין היתה בספק:
וע"פ האמור מה הועיל הסופר שכתב בשטר השדוכין וז"ל שיקדשנה ליום א' הברמ"ל ויכנס עמה לחופה בזמן שתהיה ראויה וכו'. ושוב ביאר הענין בשטר האחר שכתב וז"ל שבפי' אתמר שזמן הנשואין הוא עז"הד דהיינו שאם יתברר הענין ברור גמור שאינה מעוברת אזי יכנס עמה לחופה לזמן ט"ו יום מיום השדוכין ואם כדבריה כן הוא שהיא מעוברת אזי נתחו"ג להמתין לה עד שתלד ותניק את בנה או בתה כפ"הד ואח"כ יכנס עמה לחופה יען שהבחור הנז' עודנו עומד בדבורו שלא נגע בה כלל וחיישינן לאסורא דמעוברת ומניקת חבירו וכו' ע"כ. נמצא דלפי זה שביום ראשון שקדשה עדין היתה בספק מעובדת. וכיון שכן היה להם לחוש שלא לקדשה עד שיתברר הדבר שאינה מעוברת. ואחר שהסופר הזה לפי דבריו כבר הגיע להוראה וידע הדין דאסור לכנוס מעוברת חבירו. מאן פלג לן לחלק בין קדושין לנשואין לחוש שלא יכנוס עד שיתברר שאינה מעוברת ולחייבו לקדשה קודם הבירור שהרי לא פלוג רבנן בין קדושין לנישואין לענין אסור ואחר שהיא אומרת שהיא מעוברת והוא טוען שלא נגע בה כיון דאסור לכנוס אסור לקדש ג"כ:
הן אמת שאח"ז שלחנו לשאול להחכם חבר עירם נר"ו בכתב על אלו הקדושין מאיזה טעם הותרו והשיב וז"ל לראית האמת שקודם שיקדשנה אמרתי להם שהיא אסורה שיתקדש לשום אדם אחר שזה כופר ואומר שלא נגע וכו' והיא טוענת נגדו כמ"ש כת"ר ואמרו לי שלפי האמת אינה מעוברת והיא גם נתנה אמתלא לדבריה שאחר שנתעלל בה כמה פעמים כשראתה שהגיע זמן וסתה ולא ראתה שפטה בדעתה שהיא מעוברת והיינו טעמא שצעקה וגלה הדברים ואחר עבור איזה ימים חזרה לה דרך נשים. וכן הוברר לי הדבר ע"פ נשים מגידי אמת שבאותן הימים קודם הקדושין היתה לה אורח כנשים והיינו טעמא שהתרתי לקדשה וכו' ומה שאמרה מקדם שהיא מעוברת לפי דבריה כבר נתנה אמתלאה כנז' ולפי ראות עיני היה כדי להגדיל המדורה כדי שקרוביה יכריחו לנטען להשיאה. הן אמת שמתוך שטר השדוכין מתברר שכשקדשה עדיין היתה בספק חשכה האמת אגיד שהסופר היה מצדד עם הבחור להאי גיסא ולהאי גיסא כדי שלא ימצא לו פתח חרטה אח"כ ואע"פ ששמעתי הדברים לא השגחתי בהם להיות שהם שפת יתר אחר שכבר נודע לי ולו ולהם שאינה מעוברת וכו' עכ"ד החכם הנז' נר"ו. ועפ"י דבריו אלה הקדושין היו בהיתר דכיון שעל טענת העיבור שאמרה בתחי' הרי חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה היא נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר והו"ל כאשה שאמרה טמאה אני ואח"ך חזרה ואמרה טהורה אני דאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת כמ"ש מרן בי"ד סימן קפ"ה. והגם שמה שחזרה בה הוא על העיבור אבל על הבעילה עד כדון היא טוענת שנבעלה בזנות דלפי זה אחר שזה כופר שמעולם לא נגע בה היה לחוש שמא נבעלה לאחר הצריכה הבחנה ג"ח ולא מהני בזה בירור האורח כנשים וא"כ אינו יכול לקדשה עד שיעברו ג' חדשים מיום שטענה שנבעלה מ"מ הרי לסברת מרן דפסק בא"ה סי' י"ג ס"ו דמזנה אינה צריכה להמתין ג"ח כסברת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דפסקו כר"י באנוסה ומפותה דאינה צריכה להמתין ומותרת ליארס ולינשא מיד ומפרש טעמא בגמרא דאשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר יעו"ש א"כ לדידן דאזלינן בתר פסקי מרן הקדושין היו בהיתר:
אלא דמ"מ עדין לא יצאנו ידי חובתינו בזה שהרי מזה השטר הב' שהוצרכו העדים לכותבו כדי לברר מ"ש בשטר השדוכין ברמז. מבואר נגלה שכשנתקדשה היתה בספק מעוברת. שהרי זה השטר השני נכתב אחר שקדשה שהרי כתוב בסוף השטר וז"ל ג"כ באנו לבאר שהבחור הנז' קיים תנאי הקדושין בזמנו שהוא יום א' כ"ו לחדש הנז' ושם נמצינו ושם היינו אח"מ בשעת הקדושין וראינו שנעשו כפ"הד והתקנה בי' ובברכת ארוסין על הכוס ע"כ. ותחלת דבר השטר הנז' כתוב לאמר להיות שהבתולה ג'אמילה בת הר"ש בן דילאך היתה טוענת נגד הבחור דוד למאליח שפתה אותה ובא עליה כמה פעמים והיא אומרת שמעוברת. ממנו והוא היה אומר שלא היו דברים מעולם שלא נגע ולא פגע בה וכו' ונתפשרו ביניה' וקע"ע ברצו"ן והשל"ד כל הבא כתוב בשטר השדוכין הנעשה מידינו וכו' ושם נאמר שקע"ע הבחור הנז' בקוש"ח שיקדשנה ביום א' הברע"ל ויכנס עמה לחופה לזמן שתהיה ראויה להכין עצמה כפ"הד ולא נתבאר שם הענין אלא ברמז והוצרכנו לבאר הענין כאן שבפי' אתמר שזמן הנשואין הוא עז"הר דהיינו שאם יתברר הענין בירור גמור שאינה מעוברת אזי יכנס לחופה לזמן ט"ו יום מיום השדוכין ואם כדבריה כן הוא שהיא מעוברת אזי נקח"וג להמתין לה עד שתלד ותניק את בנה או בתה כפ"הד ואח"ך יכנס עמה לחופה יען שהבחור הנז' עודנו עומד בדבורו שלא נגע בה כלל וחיישינן לאסורא דמעוברת ומנקת חבירו דצריך להמתין לה ע"כ. הרי שמה שהוצרכו לכתוב שטר זה הוא כדי לברר מ"ש בשטר השדוכין ברמז דאפילו ימצא שהיא מעוברת חייב להמתין לה עד שתהיה ראויה לו דנראה מזה דבזמן כתיבת השטר דהיינו אחר הקדושין עדין היתה בספק מעוברת ולחשש שמא ימצא שהיא מעוברת ויבא הנטען בטענה שע"מ כן לא נתחייב בשטר השדוכין שהרי לא בא מבואר דבר זה בשטר השדוכין לזה הוצרך הסופר לברר הדברים וללבנן בשטר זה כדי לחייבו לישא אותה בין מלאה בין ריקנית כמ"ש ואם נאמר שדברים אלו באו שלא בדקדוק וכבר נודע להם קודם הקדושין שלא היתה מעוברת דהיינו שכבר חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה קודם הקדושין א"כ כל עצמו של שטר זה למאי הלכתא נכתב ונחתם אחר שכבר נתקדשה בהיתר ובשטר השדוכין הרי בא מבואר שנתחייב ליכנס עמה לחופה לזמן שתהיה ראויה להכין ולהזמין עצמה לנשואין ומה חיוב נתוסף לו לבחור בכתיבת שט"ז ואם באו כדי להעיד על הקדושין שכבר נתקדשה וכו' מה שאינו נראה כלל מלשון השטר וסגנון הדברים שהרי דבר זה לא נכתב אלא בדרך אגב כמ"ש בלשונם ג"כ באנו לבאר וכו' עוד בה שאין דרך לכתוב שטר כדי להעיד על הקדושין שהרי הוא מקדשה בפרסום בי עשרה וא"כ לפ"ז כל כתיבת השטר הזה הוא ללא דבר וללא צורך אם לא שנאמר שכיון שבה שעתא שנכתב השטר עדיין היתה בספק מעוברת היינו טעמא שנכתב השטר הזה כרי לחייבו לישא אותה אף שתמצא מעוברת ולהמתין לה עד שתלד ותניק וכו' כמ"ש:
באופן שלפי דברי החכם נר"ו שקודם הקדושין חזרה בה הבת ונתברר הדבר לו ולהם שאינה מעוברת לפ"ז נראה שכתיבת שט"ז הב' היה שלא בידיעת החכם נר"ו והסופר הנז' מחסרון ידיעתו חשב להוסיף איזה חיוב לנטען הנז' בכתיבת זה השטר הב' וכל המוסיף גורע ושתיקתו היתה לו יפה מדבורו. עכ"פ ביום ששי שנעשו השדוכין לכ"ע עדיין היתה. בספק והיאך חייבוהו שיקדשנה ביום ראשון ה"ר על הספק:
ומ"מ בין כך ובין כך יש לנו תמיהה רבתי על אלו הקדושין דמי הכניסם בזה הדוחק לשנות ממנהג העולם שעושים הקדושין עם החופה. ואם כוונתם היתה כדי לקושרה בו ככלב לבל יהיה לו מנוס ומפלט מלישא אותה. מ"מ הי"ל להעלות על לכם ולחוש שמא יברח לו לארץ רחוקה וישאיר אותה עגונה ואסורה בכבל הקדושין כמו שגלה סופו על תחלתו ועשה אשר זמם וברח מן העיר ותהלות ל"ית שבא למחז"ק שיכולין אנו לפייסו עד שיפטור אותה בגט. ואם היה בורח לארץ רחוקה לא היה לה שום תיקון. ולזה היה די והותר במה שקשרו אותו בקנס גדול ח"י אלפים אוקיות כמ"ש בשטר השדוכין. דבזה יהיה קשור עמה בע"כ כדי שלא יהיה עבד נרצע כל ימיו לשלם זה הקנס הגדול ולא נפיק מנה חורבה כמו קשר הקדושין שאפילו יפטרנה בגט ה"ה פוסלת מן הכהונה עכ"פ. ומה גם דלכתחילה הי"ל לחוש לסברת מור"ם בהגה שם שכתב דגם במזנה צריכה להמתין ג' חדשים כס' רבי"ה והרא"ש ז"ל שפסקו כר' יהודה ומפרש טעמא בגמרא דאימור לא נתהפכה יפה או מטעמא דגזרינן גדולה בזנות אטו נישואין כמבואר בדברי הרא"ש ז"ל שכ"כ משם הרז"ה יעו"ש הטעם דפסקו כר' יהודה לגבי רי"ו. וא"כ לפ"ז הכא בנדון דידן דעד כדון היא טוענת שנבעלה לו בזנות והוא כופר ואומר שלא נגע בה מעולם הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכיון דהיא מודה שנבעלה בזנות פלגינן דבורא לגבי הנטען אחר שזה כופר ותהיה אסורה לקבל קדושין משום אדם עד שיעברו ג' חדשים מיום שנבעלה לפי דבריה לרעת מור"ם ז"ל דאזיל בשטת הפוסקים הנז"ל דלגבי ההבחנה האורח כנשים אינו מעלה ומוריד. וא"כ עכ"פ הי"ל להחמיץ הקדושין עד שיעברו ג' חדשים מיום טענת הבעילה לחוש לסברת הפוסקים הנ"ל ושלא לעשות מעשה לכתחלה במלתא דחשש אסור:
וכן נראה מדברי הרב מהרי"ע ז"ל בס' בית יהודה סוף סי' ל"ג דמתוך דבריו נראה דחייש לסברת הפוסקים הנ"ל שכ"כ וז"ל ולא דמי מזנה ואנוסה ומפותה דהתם ס"ו די"א דצריכה להמתין דשאני זנות דשכיח טובא וכו' ע"כ. וכן נראה מדבריו שם ב"ח ח"ה ס"ס ל"א שכתב וז"ל אלא משמע דליכא אסור במעוברת חבירו אלא בידוע שהיא מעוברת חבירו וכן במזנה דאדם דעלמא אבל לגבי המזנה עצמה לא אכפת לן אם הוא מודה שבא עליה וכדין התרומה ודוקא בדלא דיימא מעלמא אלא מניה כי התם וכו' ע"כ:
נראה מזה דמזנה בלא עבור או מעוברת דינם שוה ודוקא כשהוא מודה ולא דימא מעלמא היא מותרת לו אבל כשכופר חיישינן:
באופן דבנדון זה כל מי שיש לו לב לדעת ועינים לראות יראה בעיניו דדין עסק ביש וה"ה יכפר:
יצא לנו מהאמור שהנטען הזה היה פטור מן הדין ממה שטענה נגדו הבתולה בין לענין נשואין בין לענין ממון בין לענין שבועה כמ"ש:
ומעתה הבא נבא למ"ש בקב"ע הנז"ל שבא מהתם להכא א' לא':
הנה על מש"ל בדברי הבת הנז' שטענה לפני העדים הרי הוכחנו מדברי הפוסקים הנז"ל שאינה נאמנת בכל דבריה כדי לחייב לנטען בשום דבר אפילו שבועה כמש"ל. גם מה שהעידו העדים הר"י אושריקי י"ץ והר"א הלוי שדוד הנז' היה מתאכסן בבית אבי הבת הנז' ושם מקום שם מלון עם הר"ש הנז' וב"ב וכו' עדות זה אין בו מועיל כדי לחייבו בשום ממון ואפי' לקונסו בשום דבד בתורת קנס אין עדות זה כדאי שהרי לא העידו שהיה מתייחד עמה רק שהיה ישן שם עם אבי הבתולה וב"ב כמש"ל בדבריהם. ועל מה שהעידו הר"י שרביט והר"ד חזיזא על מ"ש להם דוד הנז' והיא בבי"ה שילכו בשליחות להראב"ש וכו' כמש"ל עדות זה אינו מעלה ומוריד לענין דינא. ובפרט שכל מה שאמר בהיותו בבי"ה אסור בכבל ברזל לאו כלום הוא אחר שהוא אנוס ומבקש טצדקאות כדי שיוציאוהו משם כי אין לך אונס גדול מזה היותו אסור בכבלי ברזל וכו' והתפיסה היה על דבר זה. ועל מה שהעידו הר"א אשריקי והר"ת בן עטאר שכמה פעמים נכנסו לבית הר"ש וראו בעיניהם לדוד הנז' מתייחד עם הבתולה וכו' וראה אותם יושבים במטה ומדברים גם עדות זה אינו כדאי לחייבו ממון כ"א לענוש אותו על הייחוד וכבר קבל ענשו במכות ויסורין ולקה ושלם:
אלא שהחיוב המוטל על הר"ד הנז' הוא מכח השטר שדוכין שכתוב בו שנתחו"ג ברצו"ן והשל"ד ליכנס עמה לחופה וכו' ואם יתחרט שנתחו"ג לפרוע לבתולה סך ח"י אלפים אוקיות כמש"ל. וא"כ עכשיו שאינו רוצה לקיים תנאו ולישא אותה יהיה חייב בסך של הקנס הנז':
אבל לפי עדות העדים שהביא בידו הר"ד הנז' שהעידו שהשדוכין הנז' נעשו בעודו אסור בכבלי ברזל והתפיסה שהיה תפוס בפעם השנית היה על הדבר הזה שלא היה רוצה לישא אותה כמבואר בק"ע שכירו א"כ כל מה שנתחו"ג בשטר השדוכין בטל מעיקרו דהודאה באונס לאו כלום הוא. ואפילו לא היו נעשים השדוכין בעודו בתוך האונס אלא שהיו מפחידים אותו ומאיימים עליו שאם לא יעשה כך שיאנוס אותו וכו' אפ"ה הוי אונס כדי לבטל החיוב כמ"ש מרן בחו"מש סי' ר"ה ס"ז וז"ל אחד האונס את חבירו בשהכהו וכו' או שהפחידו בדבר שאפ' לו לעשות בין בידי גוי בין בידי ישראל ה"ז אונס וכו' ע"כ. מבואר מדברי מרן ז"ל שאפילו הפחידוהו בלבד אף דלא עביד מעשה כיון שיש יכולת בידו לעשות הוי אונס. ואף שמור"ם ז"ל שם בהגה כתב וז"ל מיהו י"ח וס"ל דאם הפחידו לאו כלום הוא דעביד איניש דגזים ולא עביד ע"כ מלבד דאנו אין לנו אלא כפי פסק מרן ז"ל דס"ל דבהגזמה לחוד הוי אונס עוד בה שהרי מצינו בדברי האחרונים ז"ל דאף שנושאים דגל הקי"ל כתבו דרבו כמו רבו הפוסקים דאזלי בסברא זו דהפחדה בלבד הוי אונס כמ"ש הרב מהרח"ש בתשובה סי' כ"ה וז"ל וגם איכא כמה וכמה מרבוותא גאוני עולם קמאי ובתראי רבו מלספור דס"ל דבהפחדה לחוד חשיב אונס. א"כ הכי נקטינן אף לאפוקי ממונא וכ"כ מהריב"ל ח"א תשובה כ"ו הלכה למעשה וכו' ע"כ. גם הרב כנ"הג ז"ל סי' הנז' סקל"א כתב וז"ל מאחר שהרבה נביאים מתנבאים כדברי רבינו חננאל להם שומעים אפילו שיהיה המגזים ישראל וירא שמים ואפילו יהיה ב"ד המאיים מהר"ר בצלאל סי' י"ו גם מהריב"ל וכו' ע"כ:
וכן כתב הרב דרכי נועם סי' י"ו שהביא דברי רבינו בצלאל הנז' שאף שהמגזים הוא ירא שמים הוי אונס ושכן מוכח מן הש"ס דאמרי אביי ורבא אפילו עלי ועלך כתבינן מודעא והביא שם משם הרב רבינו יונה שכתב וז"ל מי שהפחיד את חברו וכו' אע"פ שזה האיש הוא מן השומעים בקול ב"ד מאחר שהפחידו והיכולת בידו ה"ז אונס ואין אומרים חזקתו של זה שלא היה גורם לו נזק והפסד מ"מ הביא מורך בלבבו יעו"ש גם מרן בב"י שם כתב דכל הפוסקים פסקו כאביי ורבא:
גם הרב פר"ח מא"ה ח"ב סי' נו"ן הביא חבל נביאים דסברי דבהפחדה לבד הוי אונס. וכתב שם דאפילו לסברת מ"ד דבהפחדה לא הויא אונס אם התחיל לעשות הוי אונס לכ"ע. והרב כנ"הג סי' הנז' הגהב"י אות כ"ח כתב וז"ל אפילו למ"ד דאונס דהפחדה לא הוי אונס היכא דגזים בדבר המורה היתרא וכו' הוי אונס ע"כ. ושם בהג"הט אות ך' כתב וז"ל דין זה לא שנא אנסו להנאת עצמו לא שנא אנסו להנאת אחרים מהרש"ך ח"א סי' קל"ה ע"כ. ובס' בעי חיי הביא הרב הנז' בשם נמוקי הרמ"מ דאפילו למאן דאמר דאמרינן עביד איניש דגזים ולא עביד ה"מ בצנעא אבל בפרהסיא גזים ועביד יעו"ש. ובסי' ר"ה הג"הט אות ל"ג כתב וז"ל דוקא במכר ומתנה בבא להוציא בעינן אונס ניכר ומודעא או אונס גרידא אבל להחזיק לא בעינן חזוק אונס גדול ומסירת מודעא מהרש"ך ז"ל ח"א סי' יו"ד ע"ב באופן דהכא בנד"ר אפילו לא היה כאן אלא הפחדה וגוזמת דברים לבד היה די לבטל החיוב של קנס השדוכין. וכ"ש שהרי היה כאן אונס גדול בפועל בתפיסה ובמאסר וכו' דלכל הדברות ולכל האמירות אין לך אונס גדול מזה. ובפרט דהכא הוי להחזיק דהיינו לפטור עצמו מהקנס דבנד"ז לא בעינן אונס גדול ומסירת מודעא כמש"ל. ואף אם לא היה נכנס בתפיסה פעם ב' ע"ז מ"מ כיון שכבר נתפס פ"א על זה בהפחדה בלבד הוי אונס לכ"ע דמאן דנכית ליה חויא וכו':
וכן מצינו בספר פר"ח מא"ה ז"ל ח"ב סימן נו"ן שכתב וז"ל כ"ש דבנדון דידן כ"ע מודו דהוי אונס גמור דהא רבי"ה בההיא דפרדסא כל עצמו שכתב דהוי אונס היינו משום שהתחיל לעשות האונס הוי כמאן דעבד כיון דברשותיה למעבד וכו' ואחר שהוציאוהו הפחידוהו להחזירו כי כל ההפחדה והאיום היה על מה שכבר עשה שיחזירוהו לבי"ה וכו' ואל יעלה על דעתך לומר שמא יש לפקפק ע"ז כיון שהוציאו מבי"ה אע"פ שיש בידו להחזירו שום פ"ב ומאיימו ומגזימו ע"ז שאם לא יעשה כך שישוב יחזירהו כבראשונה שכיון שנסתלק האונס שוב לא מקרי אונס לבטל המעשה וכו' דכל דמאנס אותו לעשות דבר א' ולמחר מבקש ממנו שיעשה אותו ואם לאו שיחזירהו לאותו אונס ודאי דהוי אונס גמור וכו' ע"כ:
גם בספר דבר משה חי"ד סי' ט"ל הביא תשובת מהרש"ך ז"ל שכתב וז"ל דכיון דראובן הוכרח לישבע שלא לצאת מן המקום מיראת ההפחדות שהפחידוהו לסגפו ולענותו וכו' דאין ספק דבכה"ג הוי אונס הגוף דסגי לענין ביטול נדר ושבועה וכו' וכיון דכבר נכנס ראובן זה בתפיסה ויסורין על תביעת החוב הו"ל כאלו נשבע עתה בעודו בתפיסה ויסורין וכו' עכ"ל הרב מהרש"ך ז"ל המובא שם. ומזה הביא ראיה הרב הנז' לנדון שלו לומר דאפי' למאן דאמר דהפחדה לחוד לא הוי אונס היכא דכבר נכנס בתפיסה על הדבר הזה אם מפחידין אותו בזה לאחר שיצא לכ"ע הוי אונס יעו"ש. והרב כנ"הג סימן הנז' הגהב"י אות ל"ח כתב וז"ל אפילו למ"ד שגזום בלי מודעא לא מהני היכא דכבר אנס אותו ונסתלק האונס אח"ך אע"פ שע"י סלוק נתבטל האונס הראשון. מ"מ סברא גדולה היא דמהני מיהא לעשות הגיזומים שאח"ך אונס בלי מסירת מודעא הראנ"ח ח"א סי' ס"ג עכ"ל:
וגדולה מזו מצינו להרב פר"ח מא"ה ז"ל ח"א סי' טו"ב שכתב דהיכא שכבר נאנס על אותו דבר ויצא מן האונס ואח"ך חוזר ומבקש ממנו פ"ב שיעשה אותו דבר אפילו לא גזים כלל הוי אונס. והביא שם הרב דברי התוס' במסכת שבת דף ה' מודעא רבא וכו' שכתבו וז"ל והא דאמרי' שכרת מרע"ה ברית עם ישראל על התורה אומר ר"ת דע"פ הדבר היה וה"ה בע"ך וכו' וכתב הרב הנז' וז"ל וביאר דבריהם הרב מהרי"ק ז"ל שורש קס"ז דלשעבר ראו בעיניהם שכפה את ההר כגיגית נראה משם דהיכא דנאנס כבר אונס גמור פ"א וחוזר ומבקש ממנו פ"ב אפילו לא גזים כלל כי קבל עליו לעשות באלה ובשבועה הוי אונס עכ"ל:
מבואר מזה דאם נאנס פעם אחת אם בקש ממנו אח"ך לעשות הדבר שנאנס עליו כבר אפילו בלא הגזמה והפחדה הוי אונס כמ"ש:
וכ"ש הכא בנד"ד שהתפיסה היה על הדבר הזה ולא יצא משם עד שנשתדך עמה עודנו בכבליו כמש"ל בקב"ע. דבזה לית דין ולית דיין דהוי אונס גמור לבטל החיוב שנתחייב שהרי עדיין לא יצא מהאונס. וכל מה שנתחייב בשטר השדוכין בטל מעיקרו:
הן אמת דלכאורה היה נראה לומר דאעיקרא דדינא מה שהעידו העדים בקב"ע הנז"ל שהשדוכין היו בעודו בכבלי ברזל שהם מוכחשים בעדותם שהרי שטר השדוכין לפנינו שמעידים העדים שהשדוכין היו ברצו"ן והשל"ד בלי שום זכר אונס וכפיה וכו' אבל אחר האמת אין כאן הכחשה כלל שמ"ש בשטר השדוכין שהיה ברצו"ן וכו' ודאי שכך א"ל לעדי' אלא דמחמת האונס הפחד ואמ' לעדי' שהיה ברצו"ן וכו' כמ"ש מרן סי' הנז' ס"ט יעו"ש:
וגדולה מזו מצינו שכתב הרב מהרח"ש ז"ל בתשו' סימן ע"ח שאפילו הודה בפני העדים שנסתלק אונסו לא מהני עד שיעידו העדים שנסתלק האונס שכתב שם וז"ל לענייננו ופי' רבינו האי דכתבי העדים ידעינן אונסא וידעינן סלוקא דידה וכו' ע"כ והנדון היה שהודה המתחייב על עצמו שנסתלק האונס יעו"ש. ודברי רבינו האי ז"ל הנ"ל כתבם רבי"ה סימן הנז' וז"ל כתב רבינו האי דלא הוי בטול אפילו אם פירש בשטר זביני דזבין בדלא אניס וחתים ביה בבטול מודעי לאו כלום היא דההוא אונסא דאנסיה אעיקר זביני הוא גופיה אנסוהו לאודויי ליה מאי דבעי וכ"כ רב אלפס ז"ל והרמב"ם ז"ל וכ"כ הרמ"ה ז"ל דלא מהני בטול מודעא בזביני עד שיעידו העדים שידעו בסלוק אונסו וכו' ע"כ:
וכ"ש הכא בנד"ד שיש כאן שני עדים שמעידים שמה שנתחייב בשטר השדוכין היה בעוד האונס עליו. וא"כ אף שבשטר השדוכין כתוב שהיה ברצו"ן וכו' מוכרחים אנו לומר דמחמת האונס אמר כן בפני העדים כדי שלא יהא כאן עדות מוכחשת. כמ"ש מרן ז"ל בסי' כ"ט וז"ל כל שאנו יכולין לכוין דברי העד כדי שלא תהא עדותו מוכחשת יש לנו לכוין דבריו כשם שיש לנו לתרץ דברי שני עדים הנראים מכחישים זה את זה כרי שתהא עדותן מכוונת ע"כ. וכתב שם הסמ"ע סק"ו וז"ל פירוש אפילו בביאור משמעות הרחוקה וכו' ע"כ. וא"כ לפי זה החיוב של קנס השדוכין הוא בטל כיון שהיה בעוד האונס עליו:
ואף שכתוב בשטר השדוכין וז"ל ואפילו אם יהיה פטור מהסך הנז' כד"ת שת"ת אפ"ה הוא מחייב עצמו במה שאינו חייב ומקבל ע"ע בכהקוש"ח הנז' לפרוע לה כל הסך הנז' בתורת קנס גמור וכו' ע"כ. אפ"ה אחר שהיה אנוס בדבר מחמת כן הוכרח להורות על עצמו בזה וכיון שהכל היה באונס כל מה שכתוב בשטר הנז' בטל מעיקרו:
ואף את"ל שיש כאן הכחשה והו"ל שני כתי עדים המכחישות זו את זו. סוף סוף הרי בטלה כל העדות ואין כאן חיוב כלל. ולפ"ז מ"ש בשטר השני הנ"ל שכשיצא הבחור מבית האסורים נתקשר בשטר השדוכין לפי דברי העדים האחרים שהעידו שהשדוכין היו בעודו בכבלי ברזל כמש"ל הרי יש כאן עדות מוכחשת ובטלה כל העדות:
והגם שהיה כאן שבועה חמורה וכו' מ"מ כיון שהיה אנוס אין כאן שבועה כדקי"ל האדם בשבועה פרט לאנוס ואין צריך דשבועה זו היה על דעת חבירו ולתועלת חבירו אפ"ה האונס מבטלה כמ"ש מרן בב"י בי"ד סימן רכ"ח שהביא שם תשובת הרשב"א ז"ל שכתב וז"ל ומ"מ הנדון שלפנינו שא"ל השבע על דעתינו אינו בכלל מה שאמרתי לפי שיש בזה צד היתר אחר והוא האונס ע"כ:
גם הרב מהריק"ש ז"ל בהגהותיו בי"ד סימן רל"ב כתב שאם היה אנוס אפילו נשבע ע"ד חבירו ולתועלת חבירו שרי יעו"ש:
ומור"ם בהגה סימן הנז' סי"ב כתב וז"ל כל שהוא אנוס בשבועה אע"פ שאמר ע"ד רבים או על דעת המקום אינו כלום ונאמן ארם לו' ששבועתו היתה באונס וכו' ע"כ וכתב שם הרש"ך סקכ"ה וז"ל נאמן וכו' נראה דהיינו דוקא בנודר או נשבע לעצמו אבל בנשבע לחבירו כגון בשט"ח וכה"ג אינו נאמן וכו' ומ"ש הב"י בס"ס מ"ח בשם תשובת הרשב"א ז"ל ומ"מ בנדון שלפנינו שא"ל השבע על דעתינו אינו בכלל מה שאמרתי דיש בזה צד היתר אחר והוא האונס וכמ"ש ואע"ג שאמר בפני העדים שהיה נשבע ונודר מדעת כ"ז מתוך אונסו אמר כן לפי שאחותו חולה ומתרת עצמה למיתה אם לא ידור ואין לך אונס חזק ונגלה מזה עכ"ל. משמע דאף בנדר לחבירו מתיר מטעם אונס התם שאני שידענו באונסו ולכך אע"פ שאמר שהיה נודר ונשבע מדעת אמרינן שמתוך אונסו אמר כן אבל אם לא הכרנו באונסו כלל אינו נאמן בנשבע לחבירו לומר אנוס הייתי מיהו היכא דיש רגלים לדבר נראה דנאמן כנ"ל עכ"ל:
הרי מבואר דגם בנשבע לחבירו בשט"ח וכיוצא דוקא הוא אינו נאמן לומר שהוא אנוס אבל אם יש רגלים לדבר וכ"ש אם יש עדים על האונס אין כאן שבועה כלל:
עוד למדנו מתשובת הרשב"א הנז' שאפי' שהנשבע לא הי"ל שום אונס בגופו אפ"ה אם היה שום צד אונס אחר כההיא שהיתה אחותו חולה מקרי אונס כ"ש וק"ו הכא בנד"ד שהיה כאן גדול בגופו בתפיסה ובמאסר כמ"ש דודאי אין לך אונס גדול מזה לבטל השבועה הנז':
והגם שלא ג"ד על השבועה שישבע אין צריך לזה דכיון שהיה באונס א"צ מודעא לענין השבועה וכן כתב להדיא הרב פרח מטה אהרן ז"ל בסי' קי"ט שהביא שם תשובת הרשב"א ז"ל הנז' וכתב שם הרב הנז' דמודעא אינו מעלה ומוריד לשבועה אלא להורות על מציאות האונס. וכל דידעינן שיש אונס אין צריך מודעא לבטל השבועה יעו"ש:
אלא דאכתי פש גבן לברורי לגבי חיוב הממון של הקנס דנדון זה להי דמי אי דמי למכר ואף שיש כאן אונס צריך עכ"פ מסירת מודעא כדי לבטל החיוב. או נימא דדמי למתנה וא"צ מסירת מודעא אלא כיון שיש כאן עדים שמעידים על האונס מהני לבטל החיוב כמ"ש מרן בסי' הנז':
והנה לכאורה היה נראה לדמות נדון זה למכר דבההיא הנאה שהוציאו מבית האסורים ופרע ההוצאות בעדו בפעם השנית בעבור זה נשתדך עם קרובתו ונתחו"ג מ"ש בשטר השדוכין דהו"ל כאלו קבל ממון בעד אותו החיוב והוי כמכר. אבל מ"מ אי מהא לא איריא שהרי לא מטי ליה הנאה מזה בהקרבת התועלת אלא הרחקת הנזק דוקא:
וכ"מ להרב מהרימ"ט בתשובה סי' מ"ג שכתב וז"ל והיכא שלא ראו העדים המעות שנתן אלא שהודה המוכר לכ"ע לא קנה דאי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור כדאמרינן מרינן בגמ' וכמ"ש הרי"ף ז"ל. והנה בנד"ד הוא אומר שעשרת אלפים שאומר הקונה שנתן לא היו אלא לצורך ההוצאות כדי להוציאו מבית האסורים וכו' ולא נהנה מהם שזה פרוטה וכו' ע"כ. מבו' מזה דכל שלא קבל הנאה אלא שהרחיק הנזק ממנו ע"י ממון לא מקריא הנאה ובאונס בלבד מהני לבטל בלי מסירת מודעא:
גם הרב כנה"ג סי' ר"ה הג"הטו אות נ"ו כתב בשם מוהר"י בי רב דלא מקרי מכר אלא במקבל זוזי אבל מצד תועלת שאינו מפסיד לא מקרי מכר אלא מתנה יעו"ש:
אלא דמצד אחר היה נראה לדמות נדון זה למכר דאנה"נ אם לא היה כאן רק חיוב הבחור בלבד שנתחייב בשדוכין ובקנס וכו' הו"ל למימר דדמי למתנה אחר שלא קבל ממון על זה. אבל הכא בנדון דידן שגם שכנגדו נתחו"ג להעניק לו נדונייא ותוס' ואם יתחרט חייב עצמו בקנס וכו' כמ"ש בשטר השדוכין א"כ כיון שכל א' נתחייב לחבירו הו"ל כמכר וצריך מסירת מודעא בהכרת אונס:
וגם מהא נמי לא איריא שהחיוב שנתחייב בסך הקנס מעולם לא קבל קודם שום דבר בעד זה החיוב. דאם לא ירצה לקחתה אינו מקבל שום דבר לשיתחייב בקנס אלא שהחיוב של הקנס הוא כדי לזרז עצמו לשלא יתחרט אבל גבי מכר זה נתן הדמים וזה נתן הקרקע שאם ירצה לבטל המכר זה יחזיר הקרקע וזה יחזיר הדמים. ומה שנדרו לו נדונייא ותוספת היינו אם ישא אותה וכשישא אותה ה"ה מתחייב לה בכתובה בסך ארבעת אלפים אוקיות בעד הנדונייא והתוס' נמצא דמה שאנו רוצים לחייבו בסך של הקנס לא קבל שום דבר בעד זה החיוב. וא"כ הו"ל כמתנה. וכיון שהוא אנוס אף שלא מסר מודעא בטל החיוב כמ"ש וכן כתב הרשב"ץ ז"ל ח"ג סי' ס"ט וז"ל ובשעבוד זה כיון שלא מחמת מעות שנתן לו נתחייב לו בח"וג אפי' לא נודע האונס שעבודו בטל כיון שגילה בדעתו שהוא אנוס וכו' ע"כ. הרי דהיכא דלא קבל מעות בג"ד בלבד מהני וה"ה דאונס בלא ג"ד מהני כמו המתנה. ולקושטא דמלתא הרי יש ביד הנטען הנז' קבע שהעידו ב' עדים שקודם השדוכין אמר הר"ד לפניהם שכל מה שיעשה ויתחייב הוא באונס גמור וכו' ע"כ אלא שלסבה ידועה אצלנו לא העתקנוהו פה ומי שירצה לעמוד על הדברים ידרוש אותו ממנו ומשם באר'ה האונס שנאנס כדי שישא אותה:
ולפי זה אף אם תמצי לומר שנדון זה דומה למכר הרי ג"ד בפני העדים שהחיוב הוא באונס ולא מלבו שזהו לשון המודעא שמועיל כדי לבטל המכר כמ"ש מרן בר"ס הנז' יעו"ש:
ואין לומר דכיון דעדים אלו שהעידו על האונס ושגלה דעתו בפניהם אינם עדי השטר עצמם אלא עדים אחרים שהעידו עכשיו בע"פ אמרינן דלא מהני לבטל השטר שדוכין דלא אתי עדות דבע"פ ומרע לשטרא. לאו מלתא היא שהרי מצינו דעל מ"ש מרן ז"ל בסי' הנז' ס"ט וז"ל עדי המודעא יש להם לחתום הם עצמם באותו המכר וכו' ע"כ. כתב שם הסמ"ע סקכ"ב וז"ל רבותא קמ"ל בזה דאע"ג דאין העדים נאמנים בדבורם לומר מודעא היו דברינו וכו' מ"מ כשהם חתומים בשטר המודעא בא אותו שטר בחתימתן הנכתב קודם שטר הקנין ומבטל שטר הקנין וכו' וכ"ש כשעדים אחרים מעידים על המודעא שנמסר לפניהם קודם המכירה דמהני ע"כ:
מבואר יוצא דיותר יש לבטל השטר כשעדים אחרים מעידים על המו' משיעידו עליה עדי השטר עצמם. דכשעדי השטר עצמם המה היו עדי המודעא אם לא כתבו וחתמו המו' אינם נאמנים עכשיו להעיד עליה דלא אתי עדות שבע"פ ומרע לעדות שבשטר דהוי כעוקרים עדותם שבשטר דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בב"ד וכיון שהגיד שוב אינו יכול לומר מודעא היה וכו' אבל אם עדים אחרים מעידים על המודעא אף שמעידים עכשיו בע"פ הם נאמנים ובטל השטר:
וכן בא מבואר בדברי מרן בב"י שם שכתב וז"ל ואם מסר מודעא בפני עדים שאינם חתומים על המכר אפילו לא כתבוה יכולים הם לבטל המקח ע"י עדות מסירת המודעא דלא שייך הכא למימר לא אתי עדות ע"פ ומרע עדות שבשטר דלא אמרינן הכי אלא כשהעדים עצמם מעידים על מסירת המודעא משום דאינם חוזרים ומגידים וכו' ע"כ. עיין סימן מ"ו סל"ז:
עוד כתב שם מרן וז"ל ומצאתי סעד לדבר ממ"ש רי"ו ואם מסר מודעא בכולן אפילו ע"פ וידעו העדים האונס בטל המקח עכ"ל. ומשמע דכ"ע מודו בהכי דודאי אין המודעא צריכה ליכתב אלא כיון שהעידו העדים שמסר להם והם ידעו באונסו סגי ולא הזכירו בגמרא כתיבה אלא משום דאורחא דמלתא הוא לכותבה למען תעמוד ימים רבים וכו' ע"כ:
הרי מבואר מדברי מרן ז"ל דכשעדים אחרים מעידים שג"ד בפניהם מהני לבטל המכר אף שלא נכתבה המודעא:
וגדולה מזו מצינו להרשב"ץ ז"ל בספר התשב"ץ ח"ב סימן קס"ט שכתב דאפילו במקום שצריך מודעא אם היה אנוס דלא היה יכול למסור המודעא וידעו העדים באונסו הוי כאלו מסר דכמו שהוא אנוס בחיוב כך הוא אנוס במה שלא מסר המודעא יעו"ש:
גם בח"ג סי' ס"ט כתב וז"ל ואפילו היה צריך למסור מודעא אם הדבר נודע שאם יתגלה הדבר במסירת המודעא יתבטל הדבר אפילו לא נמסרה המודעא ה"ה כאלו נמסרה דאמרי' בפ' שני דייני גזרות גבי הא דאמרינן הו"ל לממסר מודעא ורבנן חברך חברא אית ליה וחברא דחברך וכו' ע"כ:
נמצא לפי זה דהכא בנד"ד אף את"ל דדמי למכר אחר שהיה כאן אונס גמור וג"ר קודם השדוכין בפני העדים שכ"מ שיעשה הוא באונס בטל החיוב שבשטר. וכ"ש דלפי האמת לא דמי למכר דדוקא גבי מכר שמקבל דמים אף דהיה אנוס כשלא מסר מודעא אמרינן דאגב אונסא וזוזי גמר ומקנה אבל הכא בנד"ד שלא קבל שום דבר בעד החיוב שנתחייב כיון שהוא אנוס מהני לבטל החיוב אף אם לא היה מוסר מודעא. ובפרט דהכא הוי להחזיק דהיינו לפטור עצמו מהחיוב של הקנס וכבר כתבנו לעיל דברי הרב כנ"הג זל שכתב משם מהרש"ך דהיכא דהוי להחזיק לא בעינן חזוק אונס גדול ומסירת מודעא. וגם כבר היה תפוש פ"א על הדבר הזה דבזה אין צריך מודעא כמש"ל בדברי הכנ"הג בשם מוהראנ"ח ז"ל:
ועל מה שהעיד כהריב"ש שבאות יום אחר שיצא הבחור מבי"ה קודם שנעשו השדוכין הלך הוא בשליחות החכם נר"ו להבחור הנז' וא"ל משמו שאם הוא רוצה לעשות משהדי"ן עם קרובי הבתולה וכו' ואין לו שום חשש מהאלמא בזין והשיב לו שאינו רוצה לעמוד עמהם בדין כלל ועיקר ורצונו הוא שיתפשר עמהם להשתדך עמה ולקדשה לה כמות שהיא בין מלאה בין ריקנית ולא ישאר לו שום טו"א כלל ואפילו אם יתברר ברור גמור שהיא מעוברת ימתין לה עד שתהא ראויה לו וכו'. וע"פ הדברים האלה נתח"וג ברצו"ן וקע"ע כל הכתוב בשטר השדוכין מראש ועד סוף וכו' כמש"ל בדבריו מלבד שעדות זה כמאן דליתיה דמי אחר שהעיד ע"פ כתבו וקי"ל מפיהם ולא מפי כתבם וסופר זה טענה בדין פשוט בש"ע בסי' כ"ח סי"ח יעו"ש. ואף את"ל שיכול לתקן זה שיעיד עדותו עכשיו בב"ד מ"מ עדות זה אין בו מועיל לבטל האונס אחר שמי שבא לו האונס ע"י לא הבטיחו ע"ז. ובלאו הכי אף אם היה עדות זה כדאי לבטל האונס ולפי דבריו השליחות היה אחר שיצא מבי"ה הפעם הב' קודם שנעשו השדוכין והוא לא נתרצה כ"א בשדוכין ברצו"ן וכו' מ"מ הרי יש כאן ב' עדים המכחישים אותו שהשדוכין נעשו בעוד האונס עליו כמש"ל ואין דבריו ש"א במקום שנים ואפי' היה כאן עד אחר שיעיד כדבריו הרי עכ"פ הו"ל שתי כתי עדים המכחישות זא"ז ודל מהכא עדותם:
ובר מן דין אפילו לפי דברי השליח הנז' שהשדוכין היו אחר שיצא מבית הסוהר ולא היה כאן שום אונס כלל דכבר נסתלק מעליו דל מהכא האונס. הרי השליח אמ"ל בשליחות החכם שאם יזמין אותם לדין אפשר שיפטר מהם בשבועה וכו' כמש"ל הרי שלא החליט לומר לו שפטור מהדין אלא שאפשר שיפטר בשבועה ור"ל דאפשר שלא יפטר בשבועה כי אם בנישואין או בממון או אפשר שיפטר בשבועה לבד. וא"כ לצד הפחות הרי חייבו שבועה. וא"כ מפני חיוב השבועה נתחייב במ"ש השטר השדוכין ועכשיו שנתברר שהדי"ן שפטור אפילו משבועה הו"ל חיוב בטעות וחוזר כמ"ש מרן ס"ס כ"ה וז"ל דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דין כדי שלא ישבע ואח"ך ידע שאינו בן שבועה אע"פ שקנו מידו על הפשרה אינה כלום דקנין בטעות הוא וחוזר ע"כ. והגם שמור"ם בהגה סיים וכתב וז"ל ודוקא שג"ד שעשה הפשרה משום השבועה וכדומה לזה ע"כ. מ"מ היינו דוקא היכא דליכא אומדנא דמוכח שעשה הפשרה בשביל חיוב השבועה משום דאיכא למימר דאפילו בלא אמירת החכם היה מתפשר עם בעל דינו כיון שהם מכחישים זה את זה דרך העולם הוא להתפשר בשביל ההכחשה להשקיט ריב ומדון אבל הכא בנד"ד שהיתה הב"ט טוענת שהיא מעוברת ממנו וא"ל השליח בשם החכם שאפשר שיפטר בשבועה דהיינו שישבע שלא נגע בה. אפשר כיון שהוא יודע בעצמו שבא עליה ואינו יכול להשבע שבועה זו ה"ט שנתחייב בקשר השדוכין שהרי לא היה מתרצה כלל ליקח אותה ועל דבר זה נתפס בתפיסה הב' וא"כ הרי יש כאן אומדנא דמוכח דמפני חשש חיוב השבועה שא"ל השליח בשם החכם נר"ו לזה נשתדך עמה ונתחייב בקנס. וכמ"ש מרן בסי' י"ד סי"ד וז"ל דכופר בפקדון וכו' יכול לחזור בו וה"ה למי שנתפשר מפני שלא הי"ל ראיה או שטר ואח"ך מצא וכו' ע"כ. הרי להדיא שנתפשר עמו סתם ולא פירש דמשום שאין לו עדים וראיה הוא מתפשר ואע"פ כן הויא פשרה בטעות. וגם מור"ם מודה בזה מדלא הגיה כאן כלום וע"כ הטעם משום דאיכא אומדנא דמוכח שמפני שאין לו עדים וראיה הוא מתפשר:
וגדולה מזו מצינו להרב מוהר"מ אלשיך ז"ל שכתב בתשובה בסי' י"ד במי שעשה הפשרה בשביל שא"ל א' מן החכמים שאין הדין עמו הוי פשרה בטעות ולאו דוקא אם א"ל אחד מן החכמים אלא אפילו טען דלא אסיק אדעתיה שהיה הדין עמו אי הוי מלתא דעביד למטעי נאמן יעו"ש:
וגם הכא בנד"ד הוי מלתא דעבידי למטעי בה דמרגלא בפומייהו דאינשי כשהבת טוענת שמעוברת מפלוני שחייב לישא אותה. או לפחות לישבע שלא בא עליה כמ"ש לו השליח הנז' וכיון שעכשיו נתגלה שפטור מהדין אפילו משבועה הוי חיוב בטעות כמ"ש:
גם הרב כנ"הג ז"ל סימן כ"ה הג"הטו אות ס' כתב וז"ל מי שנתפשר עם בע"ד מפני פסק חכם א' שהיה מחייבו ואח"ך נתגלה שהדין עמו פשרה בטעות הוא וחוזר. רבינו ב"י בתשובותיו סי' יו"ד מדיני גביית כתובה ומהר"מ מטראני ז"ל ח"א סי' ש"ט וש"י עכ"ל:
מבואר מדברי מרן ז"ל שאפילו שלא ג"ד שבשביל פסק החכם שהיה מחייבו נתפשר עם בע"ד אפ"ה הוי פשרה בטעות וחוזר ומה גם דהכא בנד"ד לאו פשרה מקרי כמ"ש וכיון דהוי חיוב בטעות לכ"ע בטל וכיון דהוי חיוב בטעות מטעם זה הוי פטור ג"כ מהש"ח שבשטר השדוכין. כיון שהשבועה שנשבע על חיוב השדוכין היתה בטעות שהיה סבור שחייב לישבע שלא נגע בה על צד הפחות כמ"ש. וכן כתב הרב מהרח"ש ז"ל בתשובה ס"ס ע' וז"ל ואף שנשבע ראובן השבועה היתה בטעות וכו' ודמיא למ"ש רבינו ירוחם ז"ל וז"ל נשבע שלא יעשה כך מטעם שהיה סבור שהוא אסור גדול ואח"ך נודע שאין בו אסור כ"כ לא חלה השבועה כלל כי השבועה היתה בטעות כן כתבו המפרשים וכו' ע"כ. ודין זה דרי"ו פסקו מרן בי"ד סי' רל"ב סיו"ד יעו"ש ומה גם שהרי הוכחנו לעיל משם הפמ"א דכשנאנס כ"א על הדבר ויצא מהאונס ואח"ך מבקשים ממנו שיעשה אותו דבר אפילו לא גזים כלל הוי אונס:
כלל העולה שהנטען הנז' פטור ומותר מקנס השדוכין הנז' ומכל מה שטענה נגדו הבת הנז' ע"פ ר"ת שתת' מכל הני מלי שכתבנו לעיל:
והיה לבאר שמורשה הבת הנז' טען לפנינו שהעדויות שהביא הנטען לזכותו שיבואו העדים ויעידו בפניו ונענו מן הדין שכיון שעדות זה שהביא הנטען הנז' הוא כדי לפטור עצמו מן הקנס א"צ שיעידו העדים בפני בע"ד כמ"ש מרן בסימן כ"ח סי"ח וז"ל לא אמרו אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד אלא בתובע שמביא עדים על תביעתו אבל המביא עדים לפטור את עצמו מקבלין ע"כ:
ועל מה שלא פרסמו מקבלי העדות הנז' שמות העדים אין קפידא בזה כמש"ש סכ"ב וז"ל נכון למקבלי העדות לפרסם בשטר קבלת העדות מי הם העדים וסיים שם מור"ם וכתב וז"ל מיהו אם לא כתבו מי הם הערים לא הפסידו ע"כ:
זהו מה שנלע"ד להשיב בזה. וליה עינינו יצילנו מכל שגיאה ויאיר עינינו במאור תורתו. לדון דין אמת לאמתו. הכ"ד צעירי צאן קדשים החו"פ טיטואן יע"א בע"א לחדש אדר משנת יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי לפ"ק: