ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
שאלות ותשובות אבן העזר · סימן קכב
הן אמת דמצד הדין אי לא נקיטא שטר כתובה בידה אינה גובה כלום במקום שכותבים כתובה ונפסק מרן בא"ה סי' ק' ס"ו והגם דמור"ם ז"ל הביא בשם יש אומרים דאף אם אין שטר כתובה בידה גובה אפי' תוספת וכמ"ש הב"ש ס"ק כ"ז דקי"ל כהני י"א אנו אין בידינו להכריע דפסק מרן שקבלנו הוראותיו ומנה לא תזוע וגם מור"ם כתב שם דהמנהג ביניהם דאינה גובה כפסק מרן יעו"ש. וכן הדין נמי כתובה קאשטילייאנה שזכו לה רבותינו מחצית הנכסים תחת סכי כתובה שאין הפרש ביניהם וכמ"ש מרן בסי' קי"ח ס"ז יעו"ש אלא דמצאנו ראינו למרן בב"י ז"ל חו"מש סי' ס"ה שהביא תשובת הרשב"א שכתב וז"ל מנהג פשוט בכל גלילותינו שהיורש מחזיר לאשה אפי' שלא מדעת הבעל שטר כתובה שמצא כתיבת מורישו שחזקה שהיא הצניעה אצלו ולא חיישי' שהבעל הפקיד לאביו או שהיא פרועה או מחולה וכו' ע"כ. ופסקו מור"ם ז"ל בהגה סי' הנז' ס"ב יעו"ש. הן אמת דלפי טעם הסמ"ע שם סק"ט שכתב משום דאין כתובה עומדת ליפרע עד אחר מות בעלה מוכח דאם נמצא ביד היורש אחר שנתארמלה חיישי' לפרעון וכו' ולא יחזיר והש"ך שם סק"ט כתב וז"ל דפשיטא דמדינא אף בכתובה חיישינן לפרעון כשנמצא ביד אחר לאחר שנתארמלה וכו' אלא הכא היינו מצד המנהג כמ"ש בריטב"א שהביא ב"י וכו' וכ"כ בע"ש שכן דרך הנשים להפקיד כתובה וכו' ע"כ מוכח מדבריו דאפילו נמצא ביד היורש אחר שנתארמלה יחזיר לה כיון שדרך הנשים להפקיד השטר כתובה אצל הזולת ולפי זה אנן בדידן שמנהג פשוט בכל ערי המערב להפקיד הכתובה בשעת החופה ביד אביה או אחד מקרוביה מי שמצא אצלו שטר כתובה יחזירנו לה ומנה נילף דאף אי לא נקיט' שטר כתובה בידה גובה כתובה כיון שמעולם לא היתה בידה ואפשר שאותו שהופקד בידו השטר כתובה נאבד מידו ויש לנו לסמוך בזה על מ"ש הרב ח"מ סי' הנז' סקל"ב וז"ל ול"נ שיש לדון בזה לפי ראות עיני הדיין כי באמת בזמן הזה לא שכיח לפרוע הכתו' או למחול בלא ידיעת ב"ד ע"כ. עיין בית יהודה חלק א"ה סי' ט"ז ועיין מהרי"קו ומהרי"ט ומהריב"ל ח"ג סי' כ"ו מהר"מ גאלאנטי סי' ך' הרדב"ז ח"ב סימן רמ"ב הרשד"ם סי' תמ"א ואין זה סותר לפסק מרן ז"ל דאם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה דאינה גובה דמרן איירי לדין הש"ס דמסתמא היתה היא נוטלת השטר כתובה תחת ידה דהו"ל ככל שט"ח דעלמא. ולזה דקדק מרן וכתב אם אין יוצא מתחת ידה לומר דאפילו יוצא מתחת יד אחר ואינו יודע מה טיבו לא תגבה ויהא מונח עד שיבא אליהו ז"ל וכמ"ש בסי' ס"ה דע"ז סיים מור"ם שם וכתב דאם היורש מוצא כתובת אשה יחזירנו לאשה והיינו ע"פי המנהג שמפקידין אותו אצל הזולת וכמ"ש הש"ך והע"ש כנז"ל שוב מצינו הדבר מפורש בפסקי הראשוני' בתשובת שאלה שהשיבו הרבנים מהר"ר יעב"ץ ומהר"ר מסבי"ר ז"ל להרב מהרי"ץ נהון זלה"ה וזל"ה לעניינינו והנה לענין שטר כתובה מתוך דברי הגמרא והפוסקי' נראה ברור שהיה דרכם לתתו ליד האשה לשמרו אמנם בזמנינו זה לא נהגו כן אלא קורין בו בעת החופה ומיד נותנין אותו ליד איזה קרוב מקרובי האשה וכו' וא"כ אנן סהדי שלא נכנס בידה כל עיקר ואם נאבד קרוב לשמוע שמיד הנפקד נאבד וכו' וכיון דאנן סהדי דלא נכנס בידה כל עיקר לא שייך לא טעמא דאי לא נפרעה הוה מזדהר בה ולא טעמא דשמא תמצאנו וכו' מסקנא דמלתא מאחר שנראה דאיכא אומדנא לב"ד שעדיף לא חילקה עם בניה וגם אין כאן ראיה שמידה נאבדה דמן הסתם לא נכנסה בידה כל עיקר יש לנו לעשות סניף לכל זה סברת הפוס' הנז"ל דס"ל דבלא כתובה גביא ולמסמך עלייהו בכה"ג מיהא. והנה בידינו פס"ד מהראשונים תשובת שאלה מחכמי פ'אס לחכמי טיטואן בשנת שע"ג ושם זכו את מקבלי המתנה מהאשה בדלא נקיטא שטר כתובה בידה וכו' וחתום מהר"ש אבן דנאן ומוהר"ר ויראל הצרפתי ומוהר"ר ישעיה בקיש ומוהרר"ש בן חביב ומוהר"ש סירירו ומוהר"י עוזיאל זלה"ה וכו'. נקטינן דכל היכא דאיכא טעמא דחזי לבי דינא מזכינן לה ולב"ך אפי' בדלא נקיטא שטר כתובה בידה עכ"ל. וגם הרבנים מוהריב"ם ומהרא"ם זלה"ה כתבו כן בפשיטות ושגם מרן ז"ל מודה בזה מהטעם הנז' שאין נכנס בידה שטר הכתובה אכן היו דנין ב"ד שלפנינו חל"ב דבשעת חלוקה לא היו מקפידין על הוצאת שטר כתובה אלא דמלשון התקנה של הרבנים נ"ן שהביאו החכמים הפוסקי' נר"ו נראה הפך מזה אם לא שנאמר שבמתא מראכיש' יע"א המנהג ביניהם להפקיד הכתוב' ביד האשה. ואם כנים אנחנו בזה חזר הדין לסיני:
אלא דמצינו בספר יכין ובועז ח"א סימן קל"ג שהאריך למעניתו בדין זה ומסקנת דבריו שאם תפסה מטלטלין תשבע עד כדי דמיהן ונוטלתן וכתב שם שטענת האלמנה היתה מכח המנהג שהיה ביניהם שמפקידין הכתובה בבית אביה או א' מקרוביה ואפי"ה זכה ליורשים וכתב שכ"כ הרב אביו הרשב"ש ז"ל הלכה למעשה יעו"ש. נמצא לפ"ז דעכ"פ מידי פלוגת' לא נפקא:
אבל מכל מקום הכא בנד"ד יש לזכות להאשה הנזכרת מכח שטר התווך שבידה שכתוב בו שמחלו ז"לז וכו' וכמ"ש החכמים הפוסקי' נר"ו שהביאו משם הרבני' ז"ל דמחילה בקנין מהני אף לגבי הקרקע וכן מצינו בס' פמ"א סי' צ"א שכ"כ ושגם הרא"ש ז"ל מודה לדברי הרשב"א וי"ל בזה הפך דעת מוהרשד"ם ז"ל שעשאם חלוקים יעו"ש:
אלא דמ"מ עדין יש לדוחה לדחות ולומר היינו דדוקא היכא דפירש במחילה שמוחל לו בקרקע בפירוש וקנו מידו ע"ז עיין בס' כנ"הג סימן ק"ם הג"הט אות ק"ו וכדמוכח מלשון הרשב"א שהביא מרן בב"י סי' י"ב ורמ"א ראובן היה תופס קרקע של שמעון וכו' ועשה שמעון כן וכתב לו שמחל לו הקרקע וכו' והשיב הדין עם ראובן דכל שקנו מידו וכו' יעו"ש וכן נראה ג"כ מלשון הרבנים שהביאו החכמים הפוסקים נר"ו כמש"ל אבל הכא בנדון דידן שהיתה מחילה כוללת שמחלו ז"לז וז"לז ולא בא מפורש שמחלו לה בפי' לקרקעות עדין יש לומר דלא מהני אף בקנין דדילמא המחיל' קאי אשאר תביעות ודין ודברים שהיה ביניהם. עיין בספר שפת הים סי' כ"ד דף קל"ז:
וכן מצינו בתשובת מהרי"ט סי' מ"ד על שטר מחילה שכתוב בו איך מחלו זה לזה כל טענות ותביעות שי"ל ע"ז וחקר לדעת אם הקנין מועיל לומר שמגופה של קרקע קנו מידו וסוף דבר העלה שאף לדעת הרשב"א ז"ל כשהיא מחילה כוללת אף שיש בה קנין סודר אינו מופקע הקרקע במחילה זו יעו"ש:
איברא דעדין יש לזכות להאשה הנזכרת מכח המחילה הנז' דע"כ לא אמרי' דמחילה כוללת לא מהני בקרקע אף בקנין אלא דוקא היכא דהקרקע היה של זה שמחל לחבירו אבל הכא בנד"ד דכפי התקנה מיום שמת הבעל זכתה האשה במחצית מכל הנכסים קי"ט וכו' אלא דאם לא הוציאה שטר כתובה טענינן ליורשים שמא אתפסה צררי או מחלה כתובתה וכו' א"כ לפ"ז כשעשו היורשים השטר מחילה אמרי' דמחלו לה בטענה זו והו"ל כאלו נקיטא שטר כתובה בידה שמחצית מכל הנכסים הם שלה ואין אנו צריכים לומר שמחלו לה בקרקע אלא המחילה היתה על טענות הכתובה וכו' ומכח זה זכתה בחלקה כמ"ש ומה גם שהחתומים על השטר הנז' הם דייני דפקיעי ואמרי' דודאי הכל נעשה יפה בעתו ובפרט שהרב מוהרש"א ז"ל היה נמנה עמהם כמ"ש בדברי החכמי' הפוסקים נר"ו וקי"ל דנ"ד בתר ב"ד לא דייקינן:
וכן מצינו הדבר מפורש בס' יד אהרן חא"ה סי' ק' בהג"הט אות מ"ד וז"ל אלמנה שא שאבדה כתובת' ועמדו והגבו לה כתובה בשבועה מה שגבתה גבתה אע"פ שהגבו לה ב"ר קרקע כיון שחזקתה שהיא מוחזקת היה עם בדי"ץ וברשות ב"ד ירדה הויא חזקתה חזקה מוהר"ש גאון וכו' ע"כ והכא בנד"ד הגם שלא נשבעה הרי מחלו לה בשבועה כמ"ש בשטר הנז'. כלל העולה שזכתה האשה הנז' בחלקה והמתנה שנקנה לבנה קיימת וכמ"ש בדברי החכמים עליונים למעלה ישצ"ו. ולראיה ח"פ טיטואן יע"א בשני בשבת ראשון לחדש שבט משנת תקצ"ב לפר"ק: