אור ברסלב
ויאמר יצחק חלק א שאלות ותשובות אבן העזר › סימן קיח

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

שאלות ותשובות אבן העזר · סימן קיח

סימן קיז

טופס קבלת עדות וז"ן. בפנינו אח"כ העיד בתע"ג הבחור מסעוד הלוי בן שטון וקאל בזה הלשון לעדות לה"ית באיין כאן חאדר העד הנז' מעא הבחור מאיר לכ'ראת וזאת הבתולה רחל בת מכלוף בן יתאח אוקפ'ת קדאם הבחור מאיר הנז' ורפ"ד הבחור מאיר הנז' טרף דסוכאר באס יעטיה להבתולה הנז' וכאנת תהרב מנו הבתולה הנז' וקבטהא ועטא פידהא הסוכאר הנז' וקאלהא הרי את מקודשת לי בסוכאר שלי כדת משה וישראל וקאלו לבחורים להבתולה הנז' ראה סוכאר הנז' עטאהולך בלקדושין ורמאת הבתולה הנז' הסוכאר הנז' מן ידהא ואח"ך רפ'ד מאיר הבחור הנז' הסוכאר הנז' ועטאה להבתולה הנז' ומא קאלהשי בלקדושין ובירר העד הנז' באיין מא כאן שי לקנדיל משעול מנאיין עטהא אסוכאר הנז'. והעיד הבחור מאיר בר נסים בן מרגי בתע"ג וקאל באיין כאן חאדר מאיר העד הנז' מעא הבחור מאיר לכ'ראט הנז' והבתולה הנז' וכאן מעאהום הבחור מסעוד הנז"ל ורפ'ד הבחור מאיר לכראט הנז' הסוכאר הנז' באש יעטי להבתולה הנז' והרבת הבתולה הנז' אוראה די מאיר בן מרגי העד הנז' ואח"ך עטא הבחור מאיר לכראט הנז' הסוכאר הנז' להבתולה הנז' וקאלהא הרי את מקודשת לי בסוכאר שלי כדת משה וישראל ומנאיין עטאהא הבחור מאיר לכ'ראט הנז' הסוכאר הנז' נזבאר העד הבחור מאיר בן מרגי הנז' מן אצ'אר ומא עראף וואס סייבת הבתולה הנז' הסוכאר הנז' אוו לא. וגם כן העיד בתע"ג הבחור יעקב בר יהודה בן ראש וקאל העד יעקב הנז' באיין כאן חאצ'ר מעא הנז'. ומעא הבחור מאיר לכ'ראט הנז' והבתולה הנז' ומנאיין חאב יעטי הבחור מאיר לכ'ראט הנז' הסוכאר הנז' להבתולה הנז' הרבת לבתולה הנז' מא חבתשי תקבט הסוכאר הנז' ואח"ך עטא הבחור מאיר לכ'ראט הנז' הסוכאר הנז' להבתולה הנז' ומא קאלהאשי לקדושין. כלל ומנאיין עטאהא אסוכאר הנז' סייבת הבתולה הנז' הסוכאר הנז' ואח"ך רפ'ד הבחור מאיר לכ'ראט הנז' הסוכאר הנז' ועטאה להבתולה הנז' ומא קאלהאשי כלל עכס"ב העדים הנז' וקבלנו עדותם בתלת וח"פ תמ"ת ביום ראשון בשבת כ"ג יום לחדש טבת משנת

נפלאותיך לפ"ק פה לקצאר יע"א והשוק ובגין דא צ"ל כאיין ביררו העדים הנז"ל בעדותם באיין קבל מא יעטי הבחור הנ"ל הסוכר לבתולה הנ"ל מא דכרוסי לענין דלקדושין ולא דלנשואין כלל לא הבחור הנ"ל ולא הבתולה הנז' ולא העדים הנ"ל ובירר מאיר בן מרגי הנ"ל באיין פשעא די עטא הבחור הנז' הסוכאר הנז' להבתולה הנז' כאן פ'ליל מא כאנת חתא קנדיל משעולה עכס"ב וכו' וק"ע בתלת וח"פ תמ"ת ביום הנז' חדש הנז' שנה הנז' והשוק:

בפנינו אה"ב העידו בתע"ג ה"ר יהודה בן יפלח כ והר' מסעוד אז אנקות כאיין באנו חאצ'רין העדים הנז' קדאם החכם כמה"ר משה יפרח נר"ו וציפט החכם הנז' מנור הבחור מאיר בן מרגי הנז' ורפ'ד החכם הנז' חלק דזוהר וקאל למאיר בן מרגי הנז' מא יזכא סי לארוסה דייאלו יעביאה וואחד אכ'ור אי דא יזיד ווינקאס פלעדות וקאל הבחור מאיר בן מרגי הנז' באיין כאן הווא חאצ'ר מעא העדים הנ"ל ומעא הבחור מאיר לכ' לכ'ראט והבתולה הנז' ומה שמעסי באיין עטאהא בלקדושין עוד העיד ה"ר יהודה בן וואליד בתע"ג באיין כאן חאצ'אר הוא קדם החכם הנז' ומנאיין כאן מאיר בן מרגי הנז' קדם החכם הנז' ועטא הח' הנז' חלק דזוהר למאיר בן מרגי הנ"ל הנ"ל וקאללו כנ"ל וקאל מאיר בן מרגי הנז' הווא סאף להבחור מאיר לכ'ראט הנז' חטא עטא טרף דסוכאר הנז' להבתולה הנז' ומא קאלהאס בלקדושין עכס"ב העדים הנז' וקבלנו עדותם בתלת וח"ב תמ"ת ביום הנז"ל ח' הנ"ל ש' הנ"ל פה לקצר יע"א והשו"ק ע"כ נמ"ך וחתי' כה"ר שמואל בן תגידא והר' מרדכי קסטיאל י"ץ:

וס"ל נמ"ך וז"ן בפנינו אה"ב הורו בהו"ג הבחור מאיר לכ'ראת הנ"ל והבתולה הנ"ל באיין אסוכאר די עטא הבחור הנז' להבתולה הנז' מא עטאהאסי לשם קדושין ולא לשם נשואין ולא דפרוסי לענין דלקדושין ולא דנשואין כלל לא הבחור הנז' ולא הבתולה הנז' ולפי שכך הודו בפנינו הבחור והבתולה הנ"ל לראיה בוח"פ בזמן הנ"ל והשו"ק וחתומים מרדכי אבירג'יל והר' מרדכי קסטיאל י"ץ:

וס"ל נמ"ך וז"ן בפנינו אה"ב ביררו בעדותם מסעוד הלוי ן' שטון הנ"ל והבחור מאיר בן מרגי הנ"ל באיין פשעא די כאנת תהרב לבתולה הנז' מן הבחור הנז' קברהא בע"ך וקבר ידהא בע"ך ועטהא אסוכאר הנז' פיידהא וביררו בעדותם העדים הנז' באיין דאיה מא כאנוסי לקנדיל מסעולין הבידו באיין האדאך הווא הבחור הנז' והבתולה הנז' וקבלנו עדותם בתלת וח"פ תמ"ת בב' בשבת כ"ד לשבט שנה הנז"ל וששו"ק ע"כ נמ"ך וחתו' ע"ז כה"ר שמואל בן תגירא והר' מרדכי קסטיאל י"ץ:

נדרשנו לחוות דעתנו בענין הקדושין הנז' אם הבתולה הנז' צריכה גט ע"פ העדויות הנז' או לא. והגם דמלתא כדנא צריכה רבא ובעיא צילותא ואין אתנו יודע עד מה ובפרט בדבר חמור כזה מ"מ בהיות שהטילו המשרה על שכמנו ולא יכולנו להמלט ונשאל מאל עוזר שיהיה בעזרנו ולא נכשל בדבר הלכה:

והנה במ"ש העיד הא' מסעוד הלוי שבתחלה נטל הבחור הסוכאר כדי ליתנו לבתולה הנז' והיתה בורחת ממנו ותפשה ונתן בידה הסוכאר וא"ל הרי את מקודשת וכו' ואמרו הבחורים שהיו שם להבתולה הסוכאר הנז' נתנו לך בקדושין וזרקה הבתולה הנז' הסוכאר הנז' מידה ואח"ך נטל הבחור הנז' הסוכאר הנז' ונתנו לבתולה ולא א"ל בקדושין וכו' ע"כ מדבריו אלה נראה שמה שנתן הסוכאר בידה וא"ל הרי את מקודשת וכו' היה בע"ך שהרי העיד שהיתה בורחת ממנו ולא היתה רוצה לקבל הסוכאר. והנתינה היה בע"ך כמ"ש בדבריו וקבטהא ועטא פיידהא הסוכאר הנז' וקאלהא הרי את וכו' דלשון וקבטהא הכי משמע שתפשה ונתן בידה בע"ך וכמו שבירר בעדותו גם כן העד הב' ואח"ך כמש"ל בשפולי היריעה וז"ל קברהא בע"ך וקבר ידהא בע"ך ועטהא הסוכאר וכו' ע"כ. וקי"ל שהמקדש אשה בע"ך אינה מקודשת כמ"ש מרן בא"ה סי' מ"ב ס"א. וכתב שם הב"ש הטעם דאע"ג דקי"ל גבי מוכר דתליוה וזבין זביניה והכא נמי הוי כאלו מכרה את עצמה לבעל. הרי אמרו בש"ס דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכיון שהבעל עשה שלא כהוגן לקדשה בע"ך אפקעינהו רבנן לקדושיו יעו"ש. אלא שאם לא היתה זורקת הסוכאר מידה אף שהנתינה היה בע"ך אפ"ה הוו קדושין דאמרינן כיון שלא זרקתו מידה אפשר שנתרצית אח"ך וכמ"ש מור"ם סי' הנז' וז"ל לקח יד האשה בחזקה שלא ברצונה וקדשה והיא לא זרקה הקדושין הוי מקודשת אע"פ שמתחלה באונס היה וכו' ע"כ. וכתב הב"ש סק"ג וז"ל אע"ג דהנתינה היה בע"ך אמרינן אי לא ניחא לה לישדינהו וכו' ע"כ. אבל הכא בנד"ד שזרקה הסוכאר מידה כמ"ש בדברי העד הנז' שכשאמרו הבחורים לבתולה שהסוכאר נתנו לה בקדושין זרקה הסוכאר מידה הרי גלתה דעתה דלא נתרצית לאותם קדושין ואם כן לא הוו קדושין:

אלא דעדין יש לחקור בדברים אלו של העד שכשאמרו הבחורים לבתולה שהסוכאר נתנו לה בקדושין אזי זרקתו מידה. דנראה מזה דלא זרקתו מיד כשנתנו בידה וא"ל אלא אחר שאמרו לה כך הבחורים דלפי זה היה נראה לומר דחוששין לקדושיו דכיון דלא זרקתו מידה מיד אחר הנתינה אפשר דנתרצית לקדושין בה שעתא. וכמ"ש מור"ם שם בהגה וז"ל היה חייב לה מעות ואמרה לו תן לי מעותי וכאשר מתחיל ליתן א"ל הרי את מקודשת וכו' וזרקה היא המעות מידה אינם קדושין ע"כ. וכתב שם הח"מ ס"ק ג' וז"ל וכאשר מתחיל ליתן נראה דה"ה אם נתן לה כל המעות בפעם א' ואמר לה הרי את מקודשת והיא זרקה המעות מיד ג"כ אינה מקודשת וכו' שזה מוכיח שאינה חפצה בקדושין וכו' ע"כ מוכח מזה דדוקא היכא דזרקה הקדושין מיר כשא"ל הרי את וכו' אמרינן דלא נתרצית ואינם קדושין כיון דבתחלה קבלתם בתורת חוב וכששמעה שא"ל בתורת קדושין זרקתם תכף ומיד דהרי מעשיה מוכיחים דמעולם לא נתרצית. אבל אם כששמע' שנתן לה בתורת קדושין לא זרקה מיד ונשארו בידה זמן מועט הרי יש לחוש דנתרצית. וכמ"ש בספר יד אהרן סימן ל' הג"הט אות ה' על מ"ש רבינו הטור שם א"ל התקדשי לי במנה וזרקתו לאור וכולי זרקתו לפניו אינה מקודשת שזה מוכיח שאינה חפצה בקדושין וכו' וכתב שם הרב הנז' וז"ל זרקתו לפניו אינה מקודשת. נ"ב היינו בזרקתו תוך כדי דבור ואם אמרה הן או שאמרה לו בא וקדשני ונתן לה קדושי' ואח"כ רצתה לחזור בין באמירה בין בזריקה אינה יכולה לחזור אפילו תוך כדי דבור מהר"ץ אשכנזי ז"ל סי' קס"ו עכ"ל. מבו' מדבריו דכשאמר לה בתחלה התקדשי והיא לא ענתה דבר אזי אם כשנתן לה ואמר לה זרקה מידה תוך כדי דבור אמרינן דודאי לא נתרצית מעולם כיון דזרקה מידה תכף ומיד לקבלה וגם בתחלה לא נתרצית בפירוש להתקדש לו ואף שקבלה בשתיקה מ"מ כיון שזרקתו מיד תוך כדי דבור הרי גלתה דעתה דלא נתרצית דנראה מזה דאם לא זרקה תוך כדי דבור אפשר דנתרצית אף דבתחלה לא אמרה הן. אלא דאם בתחלה אמרה הן אף שקבלה בשתיקה וזרקה תוך כדי דבור לא מהני כיון דתחלה נתרצית בפירוש לא מהני חזרה כמ"ש בדבריו. וכן מוכח מתשובת מהר"מ שהביא מרן בב"י ר"ס מ"ב יעו"ש. ומזה נלמוד לנדון דידן דכיון דלא זרקה מיד תוך כדי דבור אפשר דנתרצית ולא מהני מה שזרקה אחר כך:

אלא דיש לחלק ולומר דשאני התם שהנתינה לא היה בע"ך משום הכי אמרינן דכיון שקבלה בשתיקה ושמעה שא"ל בתחלה התקדשי לי אם לא זרקה תוך כדי דבור אמרינן דמתחלה נתרצית שהרי קבלה מידו בשתיקה וכיון שלא זרקה תוך כדי דבור הויא הוכחה דנתרצית לקבלו לקדושין ואזי אף אם זרקה אח"ך הויא חזרה ולא מהני. אבל הכא בנדון דידן שהנתינה היה בע"ך אין כאן שום הוכחה דנתרצית אח"ך דמה שלא זרקה הקדושין מיד אפשר דמחמת שלא הבינה הדברים שנתן לה לשם קדושין זרקתו מידה דנראה מזה שלא הבינה שנתן לה לשם קדושין וכיון דאין כאן שום הוכחה דנתרצית לא הוו קדושין:

גם ההיא דהיה חייב לה מעות שהבאנו לעיל שכתב הח"מ דבעינן שזרקה מיד אין מנה ראיה לנדון דידן דשאני התם שלא היתה הנתינה בע"ך. ואף שהיא תבעה חובה מתחלה מ"מ הרי כשנתנו לה וא"ל הרי את וכו' קבלה מידו בשתיקה אמטו להכי אמרינן דאם לא זרקה מיד אפשר דנתרצית כיון דעכ"פ קבלה מרצונה בשתיקה וגם שמעה שנתן לה לשם קדושין. אבל הכא בנדון דידן שהנתינה היה בע"ך וגם יש לתלות דמה שלא זרקה מיד היינו שלא הבינה לשון הקדושין אין לחוש לומר דנתרצית אחר דזרקה מידה כשאמרו לה שנתן לשם קדושין כמ"ש. אלא דאם לא היתה זורקת מידה כלל יש לחוש דנתרצית אף שהנתינה היה בע"ד כמש"ל. ומ"מ להיות דבר זה חמור אין בידינו להפקיע הקדושין לגמרי ולפוטרה בלא גט מכח חלוקים אם לא בראיה ברורה. וכמ"ש שם מור"ם בהגה ז"ל ואין הולכים בענין קדושין אחר אומדנות והוכחות המוכיחות שלא כיוונה לשם קדושין ג"כ. הגם שיש לחלק גם בזה כמובן בדבריו יעו"ש:

ועל מש"ל דמה שלא זרקה הסוכאר מידה מיד אפשר דלא מחמת דנתרצית אלא שלא הבינה שנתן לה לשם קדושין הרי מצינו שכתב הרב ב"ש בסי' ז"ך על מ"ש מרן שם ובלבד שהיא תבין לשון קדושין וכו' כתב שם הרב הנז' בשם הרא"ש דהני לשונות דברירא לן דהוי לשון קדושין להו כל כמינה לומר לא הוה ידענא לעקור הקדושין לגמרי אלא הוי ספק קדושין והיינו מ"ש הט"ז ובלבד שהיא תבין וכו' דהיינו לשתהיה מקודשת בודאי יעו"ש. ומה גם למ"ש מרן בב"י דלשון הרי את מקודשת לי כולם מבינים ואינה נאמנת לומר שלא הבינה. וכן כתב הר"מ בסי' הנז' יעו"ש. גם בספר אמרות טהורות כתב וז"ל ולענין הלכה כבר כ' מהר"ש יונה דבאו' הרי את מקודשת כ"ע ידעי דהוי לשון קדושין ואינה נאמנת לומר שלא הבינה ע"כ הגם דגם בזה יש לחלק דהיינו כשלא נתן לה בע"כ מ"מ הרי עכ"פ ההוכחה שהוכחנו דמה שלא זרקה מיד הוא מפני שלא הבינה לאו כלום היא כמ"ש ועדין יש לחוש שמה שלא זרקה מיד תוך כדי דבור הוא מחמת שנתרצית וא"כ מה שזרקה אח"כ הויא חזרה ולא מהני:

אלא דלפי מ"ש הרב ב"ש סי' הנז' סק"ג בההיא דלקח יד האשה בחזקת שכ' וז"ל וסם כתבתי הסברא לשדינהו לא אמרינן אם היה בתחילה ברצון אז אמרינן לשדינהו ואם לא זרקה הקדושין אמרינן רצונה לקבל הקדושין כאשר היה רצונה לקדש וכן י"ל עובדא בהגהו' מרדכי היה ג"כ בתחלה רצונה להתקדש לו ואח"כ לקח ידה בחזקה אז אמרינן לשדינהו ואם לא ניערה הקידושין הוו קדושין כיון שהיה בתחילה רצון שלה עכ"ל לפי זה יש לנו ראיה ברורה לנדון דידן דאפי' לא זרקה מידה כלל לא הוו קדושין כיון דלא נתרצית כלל מתחילה וכ"ש שהרי עכ"פ זרקה מידה אח"כ איברא דלפי מ"ש הרב ח"מ שם ס"ק ב' מוכח דאף דלא נתרצית בתחילה אם לא זרקה מידה צריכה גט דס"ל להגה"מ כרב הונא לחומרא וכו' יעו"ש. גם לפי דברי הב"ח שהביא שם מוכיח כן יעו"ש. דלפ"ז הכא בנדון דידן אם לא זרקה מיד בשעה שנתן ואמר לה וסלק את ידיו ממנה שהרי נסתלק האונס ונשאר הסוכאר בידה עדין יש להסתפק שמא נתרצית לקדוש ן ואם כן מה שזרקה מידה אח"כ אפשר דהוי חזרה ולאו כלום כמ"ש:

שוב מצינו בספר משפטי שמואל סי' קי"ב שנשאל בראובן שהיה עובר דרך חנות שמעון ואמר שמעון לראובן קח שני תאנים ויושט ראובן את ידו ויקח ב' תאנים ואחר שלקחם אמר לו יהיו בעד קדושי בתך ואמר לו לוי השלך התאנים א"ל ראובן מה אני חושש מדבריו וקללו וחרפו לשמעון וכו' וכתב שם הרב וז"ל ועוד שהרי הוכיח הסוף על התחילה שלא היתה הכוונה כלל לקדושין וכו' ואע"ג שלא צווח אלא לבסוף אחרי השתיקה פשיטא דלאו מלקא היא כלל דאפילו האי דאמרינן דבקדושין תוך כדי דבור והו' היינו שהדבור שדבר היה בו ביאור דבור או רצון וכו' אז שבסוף חזר לאו כל כמיניה אבל בנד"ד שזה אחר שלקח התאנים כדרך הנותנים דבר לחבריהם ולבסוף אמר שנתנם לשם קדושין פשיטא שאין הוכחה להיות השתיק' הוראה כלל ואם חזר ופירש אח"ך דבריו פשיטא דהויא חזרה וכו' וכ"ש בנד"ד דלבסוף צווח בדרך בזיון דהוא אינו חושש מדבריו והוכיח על השתיקה דמה ששתק משום דחשב שאין ממש בדבריו בלתי רצונו וכו' ופשיטא דכשיש לתלות השתיקה בטעמא תלינן לה בזה ולא הויא הודאה כלל וכו' וא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו דכל פריץ יתן איזה דבר לאשה או לאביה ואח"ך יאמר לשם קידושין וכו' דודאי הא לא אמרינן דאשה מתקדש' לדעתה ומרצונה וא"כ הנה הוא הרצון שבה אם בעבור השתיקה הרי הוכיח סופה וכו' ע"כ יעו"ש שהאריך. למדנו מדבריו דאף ששתק בשעה שהזכיר לו הקדושין אם נתגלה לו אח"כ טעם השתיק' דלאו משום שנתרצה אלא מפני שסבור שאין ממש בקדושין אלו בלתי רצונו אמרי' דשתיקה לאו הויא הודאה שהרי הוכיח סופו על תחילתו דהשתיקה לאו משום דנתרצה וא"כ מזה יש ללמוד לנד"ד דכיון שבשעה שנתן לה וא"ל היה בע"כ אף ששתקה אח"כ ולא זרקה מיד מ"מ כיון שכשאמרו לה הבחורים שנתן לה לשם קדושין זרקה מידה הרי הוכיח סופה על תחלתה דמה ששתקה ולא זרקה מיד לאו משום דנתרצית לקדושין אלא דסברה כיון שהיו בע"ך לאו כלום הוא וכשאמרו לה הבחורים כן הבינה מדבריהם שאע"פ כן הוו קדושין ולכן זרקה הסוכאר מידה להוכיח דלא נתרצית כלל. והגם דהכא בנד"ד לא צווחה לבסוף ולא אמרה בפירוש שלא נתרצית. מ"מ הרי מעשה הזריקה שזרקה כשאמרו לה כן הבחורים הויא הוכחה דלא נתרצית והלא בנדון הרב ז"ל לא זרק התאנים מידו כלל אלא דמה שצווח לבסוף הויא הוכח' על השתיקה דלאו משום שנתרצה. וא"כ ה"נ בנד"ד הזריקה הו"ל כאמירה דהתם אלא שהרב ז"ל העלה לבסוף דלמעשה לא יסמכו על דבריו להתירה בלא גט זולת אם יסכימו חכמי ישראל יעו"ש. ומה נעני אנן יתמי דיתמי בדבר חמור כזה:

אלא דמצינו להרב מוהרשד"ם ז"ל חא"ה סי' ק"א שנשאל באחד שקדש ע"י גוים בע"ך ונשאר הטבעת בידה וכתב וז"ל ואין לומר שמא נתרצית כיון שלא השליכה הטבעת מידה כמו שהיה אפשר שיטעה איזה תלמיד בזה מתוך דברי שאלת הרא"ש הביאה בנו הריב"ה ז"ל וו"ל נשאל הרא"ש ז"ל לאה שאמרה לראובן תן לי מנה שאתה חייב לי וכו' וכשנתן בידה א"ל הרי את מקודשת וכששמעה השליכה המעות ואמרה איני רוצה להתקדש לו וכו' והשיב שאין כאן בית מיחוש ואינה צריכה גט ואולי יחשוב אדם שדוקא שהשליכה הא אם לא השליכה אע"פ שאמרה איני רוצה צריכה גט לא היא ודאי דאינה צריכה ואפשר לומר שמעשה שהיה כך היה אבל בלאו הכי לא הוה ליה למיחש כלל. ועוד אפי' שהיינו אומרים דהתם דוקא שהשליכה הא לאו הכי איכא למיחש איכא למימר דהתם באו הפשיטי' בידה מרצונה ואם לא השליכה יש לחוש קצת אבל בנד"ד דמעיקרא היתה אנוסה ליכא למיחש כלל ולכך כתבתי דברי הפוסקים שלא נזכר רמז מזה אלא כולם פה אחד כתבו דכל שנתקדשה בע"ך לא הוו קדושין וכו'. וא"כ בנד"ד כל הקהל מקטנם ועד גדולם מעידים שהכל היה באונס גמור בע"ך מתחילה וע"ק פשיטא לע"ד שאין כאן מקום לחוש כלל וכו' ע"כ. מבואר מדבריו דכשקדש בע"ך אף שלא זרקה הקדושין לא אמרי' שמא נתרצית אח"כ והיינו דסברת הרב ב"ש שהבאנו לעיל דס"ל דההיא דלקח יד האשה בחזקה מיירי דבתחילה נתרצית וכו' כמש"ל. ולפ"ז הכא בנד"ד שהנתינה היה בע"ך אף אם לא היתה זורקת לא הוו קדושין וכ"ש שהרי זרקה מידה אחר כך. ועיין בספר נחלת שבעה סימן י"ט:

ומ"מ עדין יש לבע"ד לחלוק ולומר דשאני נדון הרב ז"ל שהיה אונס הניכר ע"י גוים וגם שהיה אומר להרוג אותה והעידו הקהל שהכל היה באונס גמור מתחלה ועד סוף והיא גם היא אמרה בפירוש שאינה מפוייסת וכמה סניפים אחרים מאונס הניכר כמבואר שם והיינו טעמא שלא זרקה הקדושין מידה מחמת הפחד ולזה הכריח הרב שכשאמרה איני רוצה אע"פ שלא זרקה הקדושין אין לחוש משא"כ בנדון דידן שלא היה כאן אונס ע"י גוים ולא הפחידה בשום דבר וגם לא אמרה בפירוש שאינה רוצה ואף שתפש ידה בע"כ ונתן בידה כיון שלא זרקה מידה תוך כדי דבור אפשר דנתרצית בה שעתה:

אבל מתוך דברי הרב ז"ל שכתב דהיכא דמעיקר' היה אנוסה אף דלא זרקה הקדושין ליכא למיחש למידי והביא ראיה לדבריו ממ"ש הפוסקים דכל שנתקדשה בע"ך לא הוו קדושין וכיון דלא חלקו אם זרקה מידה או לא משמע דבכל גוונא לא הוו קידושין א"כ יצא לנו מזה דהכא בנד"ד שהיה בע"ך אף דלא זרקה לא הוו קדושין והגם דלדברי הרב ח"מ היכא דלא זרקה אף שהיה בע"ך יש לחוש להם כמש"ל מ"מ הכא בנדון דידן דזרקה לבסוף הרי יש הוכחה דלא נתרצית כלל והא דידן עדיפא מנדון הרב משפטי שמואל דהתם לא היה שום אונס כלל אבל הכא בנד"ד שתחילתה היה באונס וגם אח"כ זרקה הסוכאר מידה הרי הוכיח סופה דמאי דביני ביני לא נתרצית כלל וכיון שתחילתה היה באונס וגם זרקה מידה אח"כ אין לחוש לומר שמא נתרצית קודם הזריקה:

ואכתי פש גבן לברורי הזריקה שזרקה הסוכאר מידה אם היו עומדי' ברשותה או ברשותו או מרשות שאינו של שניהם ואם הזריקה היה קרוב לה בארבע אמות או קרוב לו שהרי כתב מרן בסי' ל' ס"ז וז"ל אמר התקדשי בדינר זה נטלתו וזרקתו לים בפניו או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת ואצ"ל אם זרקתו בפניו למקום שאינו אבד שזה מוכיח שאינה חפצה בקדושין ע"כ. וכתב שם הרב ב"ש סקי"ב וז"ל ומב"ח סי' מ"ב נשמע אם זרקה הקדושין והיא בחצרה מקודשת אא"כ דאמרה בפירוש דאין רצונה להתקדש לו וד"ה אם זרק לתוך ארבע אמות שלה או קרוב לה וכן כתב ח"מ וצ"ע עכ"ל ולפ"ז אם היו שניהם עומדים ברשותה אף שזרקה הסוכאר מידה יש לחוש לקדושין כיון שהזריקה היתה ברשותה אלא שכיון שזאת הבתולה יש לה אב מסתמא היא דרה ברשות אביה וא"כ הוה ליה רשות שאינו של שניהם אלא דעכ"פ צריך לדעת אם הזריקה היה קרוב לה בארבע אמות דאז יש לחוש ג"כ אבל אם היה קרוב לו אינם קדושין כמ"ש מרן שם גבי זרק לה קדושין יעו"ש ואם הוא ספק אם הוא קרוב לו או קרוב לה הו"ל ספק וצריך לחוש כמ"ש מרן שם ס"ה ואם שניהם היו עומדים ברשות המקדש בכל גוונא לא הוו קדושין כיון שזרקם לרשות הבעל וכמ"ש מרן שם ס"ב:

ומכל מקום עדין יש לחלק ולומר דעד כאן לא קאמר הרב ב"ח גבי זרקתו בפניו שאם היה קרוב לה או ברשותה דהוו קדושין אלא כשלא קדשה בע"כ דבהכי מיירי מ"ש מרן שם דהיינו שא"ל התקדשי לי בדינר זה ונטלתו וזרקתו בפניו ולא היה שם אונס. והט' דאמרינן שאם זרקתו ברשותה או סמוך לה היו קדושין אחר דליכא הוכחה שאינה חפצה בהם וכיון דעכ"פ נטלתו מידו לכן הזריקה אם היה סמוך לה אינה הוכחה לומר דלא רצתה אבל הכא בנדון דידן שהנתינה היה בע"כ כמש"ל אפשר לומר שאף שזרקה סמוך לה או ברשותה לא הוו קדושין כלל:

ועל מ"ש העד שאחר שהשליכה הבתולה הסוכאר מידה נטלו הבחור ונתנו לה ולא הזכיר קדושין בנתינה זו נראה לומר דכיון דמעשה הראשון שנתן לה וא"ל אזדא ליה כיון שהיה בע"ך וגם זרקתו מידה ולא הוו קדושין א"כ מה שחזר ונתנו לה בשתיקה כיון שלא הזכיר בנתינה זו קדושין הו"ל מתנה בעלמא שנתן לה ואין כאן בית מיחוש לקדושין וכמ"ש מור"ם בהגה סי' ז"ך ס"ג וז"ל ובמקום דלא הוו קדושין אפי' אם חוזר אח"כ וא"ל הרי את מקודשת לי צריך לחזור וליטול הכסף ממנה וליתן לה בתורת קדושין ע"כ והגם דהתם מיירי שנשאר הכסף בידה מ"מ הרי הצריך שיטול מידה ויתננו לה ויאמר וכו' דמ"ש דבנתינה בלחוד לא מהני אם לא שיאמר לה הרי את וכו' וא"כ הכא בנדון דידן שבנתינה שנית לא הזכיר קדושין כלל לא הוו קדושין:

וכן יש להוכיח מדברי הרב מוהרמ"א בספר משחא דרבותא ח"א השייכים לסי' מ"ב שנשאל במי שקדש נערה וזרקה הקדושין מידה שלא רצתה בהן וא"ל אחותה שהיתה באותו מעמד טול קדושיך וחזרה ונטלה אותן מן הקרקע וכתב הרב וז"ל וא"כ בנד"ד שהשליכה הקדושין מידה היה צריך המקדש לחזור וליתנו בידה ולומר לה התקדשי בטבעת זו וכו' ובמקום דלא הוו קדושין אפילו אם חוזר אחר כך ואומר לה הרי את מקודשת צריך לחזור וליטול הכסף מידה וליתן בידה בתורת קדושין ובנד"ד לא נעשה מזה כלום אלא אחותה שאמרה לה טול קדושיך וכו' והכא כיון שא"ל טול קדושיך היינו שנתקדשה בהם כבר ולפי האמת הם אינם קדושין כיון שהשליכה אותן ולא רצתה בהן אם כן לא הוו קדושין מעולם כיון שלא חזר המקדש ונתנו לה עד כאן. אלא דאח"כ כתב וז"ל אבל יש להסתפק דדילמא תלתה דעתה ברצון אחותה והשליכה הדינר מידה לתהות אקנקנה דאם שתקה ודאי דלא ניחא לה באותו המקדש ואם רוצה בו תאמר לה מ"ש כמו שהיה המעשה אח"כ ואם כן אותה חזרה שחזרה ונטלתו לא מחסרא נתינה מיד המקדש ומקודשת הויא או דילמא מעיקרא לא הוה ניחא לה בהני קדושין כלל וכו' אלא כשאמר לה אחותה הגדולה טול קדושיך הדרא בה ונטלה אותם ואם כן היה צריך המקדש לקדשה פעם אחרת כמש"ל ואם כן הויא ספק מקודשת וכו' ע"כ. מזה יש ללמוד דדוקא התם שאמרה לה אחותה טול קדושיך ונטלתן נסתפק הרב אם הזריקה שזרקה מידה היה בשביל שלא חפצה בהם או אם היה כדי לראות מה בפי אחותה דלצד זה לא נסתלק מעשה א' כיון שהזריקה לאו בשביל שאינה חפצה בהם והט' שכתב דהויא ספק מקודשת אבל הכא בנד"ד שהנתינה היה בע"ך דודאי הזריקה שזרקה מידה היה בשביל שאינה חפצה בקדושין א"כ הרי נסתלק מעשה א' שהזכיר בו הקדושין וכמאן דליתיה דמי והנתינ' שנתן לה אח"כ כשתיקה ולא הזכיר קדושין פנים חדשות באו לכאן ובתורת מתנה היה:

אלא דעדין יש לדוחה לדחות ולומר דשאני נדון הרב ז"ל דמה שנטלה הכסף פעם שנית לא נתנו לה המקדש מיד ליד אלא היא נטלתו מע"ג קרקע והט' דכתב הרב דאי לאו מטעמ' דאפשר לומר דהזריק' היתה לראות דעת אחותה לא היה בה ספק קדושין וכמ"ש בדבריו וז"ל כיון שהשליכה אותן ולא רצתה בהן א"כ לא הוו קדושין מעולם כיון שלא חזר המקדש ונתנו לה עד כאן דנראה מזה שאם היה נותנו לה המקדש מיד ליד יש לחוש להן אף שלא אמר לה דבר בנתינה שנית כיון שהיו עדין עסוקים באותו ענין וכמ"ש מרן בסי' הנז' וא"כ הכא בנד"ד שבנתינ' הא' הזכיר קדושין אף שזרקה מידה אח"כ כיון שנתן לה פעם ב' וקבלה מידו אפשר לומר דאף שלא הזכיר קדושין בנתינה זו הנתינה היה ע"ד מ"ש לה בראשונה וכיון שהיא קבלה בשתיקה משכחת לה דנתרצית לקדושין:

ויש להביא ראיה לזה מההיא דמור"ם בהגה דלקח ידה בחזקה וכו' כמש"ל דמקור הנה זו הוא מהגהות מרדכי שהביא מרן בב"י בסי' ל' וו"ל כתב בהגה"מ דסוף גטין בשם ר"נ מה שהעד אומר שראה שלקח ידה בע"ך ונתן הטבעת בידה מאחר שלא זרקה צריכה גט ואע"פ שיש עדים שלא דבר עמה בשעת נתינה כיון שדבר עמה תחלה הוו קדושין ע"כ. דלפי מה שפירש בדבריו הרב ח"מ כמש"ל מוכרחי' אנו לומר דכשהיה מדבר עמה על הקדושין לא נתרצית ותפש ידה בע"ך ונתן לה הטבעת בשתיקה ולא זרקה מידה וע"ז פסק שאע"פ שיש עדים שלא דבר עמה בשעת נתינה מ"מ כיון שדבר עמה תחלה הוו קדושין אחר דלא זרקה מידה די"ל דנתרצית אחר הקבלה. נמצא לפ"ז שאפילו שבשעה שהיה מדבר עמה על הקדושין לא נתרצית בפירוש וגם בשעת הנתינה היה בע"כ ולא הזכיר קדושין בשעת נתינה אפי"ה פסק הרב דהוו קדושין כיון שלא זרקה אותם ואמרי' שהנתינה שנתן לה סמך על מה שהיה מדבר עמה תחלה ואחר דלא זרקה אמרי' דנתרצית וא"כ יש ללמוד מזה לנד"ד דכיון שבתחי' נתן לה ואמ"ל וכו' אע"פ שהיה בע"כ וגם זרקה מידה מ"מ כיון שחזר ונתנו בידה אמרינן שעל מה שאמר בראשונ' שהוא לקדושין סמך ונתן לה שהרי סמוך לזריקה שזרקה מידה נטלו ונתנו לה כמו שנרא' מדברי העדים ואחר שהיא קבלה בשתיקה ולא זרקתו מידה אפשר דנתרצית וקבלה לשם קדושין:

גם יש להביא ראיה לזה ממ"ש מרן בב"י סי' ל' על מ"ש שם רבינו הטור וז"ל אמר לה התקדשי לי במנה אמרה לו תנהו על הסלע אינה מקודשת וכו' דכיון דאמרה לו תנהו על הסלע הוי כאלו אמרה איני חפץ בקדושיך ואפילו זרקו לתוך חיקה בשתיקה כיון שגלתה בדעתה שאינה רוצה להתקד' יכולה לומר בתורת מתנת קבלתיו וכו' ע"כ. וכתב שם מרן וז"ל והיכא דאמרה תנהו על הסלע סתם וזרקו לתוך חיקה בשתיק' לא נתבאר דעת הרמ"ה אם הוא כדעת התוספות והרא"ש שיכולה לומר בתורת מתנה קבלתיו או אמרינן כיון דשתקה ודאי סמכה אדבריו הראשונים שא"ל התקדשי לי וזה נראה יותר עכ"ל דלפ"ז לפי' א"ח כיון שפי' מרן בדעת הרמ"ה אפי' שכשאמר לה התקדשי לי אמרה תנהו על הסלע דר"ל דאינה רוצה בקדושין אפי' הכי אם זרקו אח"כ לתוך חיקה בשתיקה אמרי' דסמכא אדבריו הראשונים וקבלתו ונתרצית לקדושין וא"כ הכא נמי בנדון דידן אף דלא נתרצית בתחילה שהרי זרקה מידה כיון שנתנו לה אח"כ בשתיקה אמרינן דסמכא דעתה אדבריו הראשונים וקבלתו לשם קדושין:

אלא דעדין יש לחלק ולומר דשאני התם דלא היה אלא נתינה אחת ולא היה כאן שום אונס. ואף שאמרה בתחילה תנהו על הסלע דר"ל שאינה רוצה להתקדש מ"מ כיון דכשזרקו לתוך חיקה שתקה וגם לא זרקתו מחיקה אמרי' דאפשר דסמכה אדבריו הא' ונתרצית לקדושין כיון דלא עבדה מעשה המוכיח דלא נתרצית אבל הכא בנד"ד שהנתינה הא' שהזכיר בה הקדושין היה בע"כ וגם אזדא לה במה שזרקתו מידה הרי נתבטל מעשה הקדושין לגמרי וא"כ מה שחזר ונתן לה בשתיקה פנים חדשות באו לכאן ואמרי' דלשם מתנה קבלה. וכן י"ל ג"כ בההיא דהגה"מ הנ"ל דגם שם לא היה אלא נתינה א' ולא זרקה כלל אלא דהיה דדבר עמה על הקדושין ואף שלא נתרצית בתחילה ותפשה בע"כ ונתן בידה ולא הזכיר קדושין בשעת נתינה מ"מ כיון דלא זרקה אח"כ מידה מעשיה מוכיחי' דנתרצית למה שא"ל בתחילה שעל אמירה זו נתן בידה דהיינו הקדושין משא"כ הכא בנדון דידי שהנתינה הראשונה שהזכיר בה הקדושין הרי במה שזרקה מידה נתבטלה וגם היה בע"ך א"כ הנתינה הב' שלא הזכיר בה קדושין היה לשם מתנה כיון שנתבטל לגמרי מעשה א' שהזכיר בו קדושין:

גם החלוק שחלקנו מנדון דידן לההיא דהרב משד"ר כמש"ל מתוך דבריו נראה דלאו מלתא היא שהרי כתב וז"ל והכא כיון שא"ל טול קדושיך היינו שנתקדשה בהם כבר ולפי האמת הם אינם קדושין כיון שהשליכה אותן ולא רצתה בהן א"כ לא הוו קדושין מעולם כיון שלא חזר המקדש ונתנו לה ע"כ. מזה מוכח דכיון דבמעשה הזריקה נתבטלו הקדושין לגמרי א"כ היה צריך ליתן בידה פעם ב' ולומר לה הרי את. ואף שהרב ז"ל לא כתב אלא כיון שלא חזר המקדש ונתנו לה ולא כתב ג"כ שיאמר לה הרי את בנתינה ב' לא תידוק מנה שאם היה נותנו לה בשתיקה יש לחוש לקדושין שהרי כיון שהכריח הרב דנתבטל מעשה הא' לגמרי א"כ מה תועיל הנתינה הב' מידו בשתיקה אם לא שנאמר דסתמו כפירושו דמ"ש הרב כיון שלא חזר המקדש ונתנו לה היינו באמירה שיאמר הרי את וכו' וכההיא דמור"ם ז"ל שכתב דבמקום דלא הוו קדושין צריך שיתן בידה פעם ב' ויאמר לה וכו' כמש"ל:

ומעתה הכא נבא לדברי העד השני מאיר בן ך מרגי שהעיד וז"ל ורפד הבחור מאיר לבראט הנז' הסוכאר הנז' באס יעטיה להבתולה הנז' והרבת הבתולה הנז' אוראה די מאיר בן מרגי העד הנז' ואח"כ עטא הבחור מאיר לב'ראט הנז' הסוכאר הנז' להבתולה הנז' וקאלהא הרי את וכו' ע"כ מדבריו אלה נראה שבשעה שנתן לה הסוכאר וקדשה בו לא היה שום אונס שהרי לא העיד כדברי העד הראשון שאמר וקבטהא ועטהא ואף שהעיד שכשנטל הסוכאר ליתנו לה ברחה אחורי העד הנז' שמזה נראה שלא היתה חפצה ליקח מידו מ"מ אחר שבאותה שעה לא הזכירו קדושין אפשר שלא היתה רוצה ליקח בתורת מתנה וכיון שהעיד שאח"כ נתן לה ואמר לה הרי נתרצה לקבל בתורת קדושין:

אלא שעדין יש לחקור במה שבירר בעדותו אח"כ העד הנז' עם העד הראשון ואמרו בזה הלשון קבדהא בע"כ וקבד ידהא בע"כ ועטהא הסוכאר הנז' פיידהא ע"כ כמש"ל. דאפשר לומר דלגבי עד זה הב' הוי חזרה בעדותו דכיון שמתחיל' העיד שנתן לה ואמר לה וכו' ולא אמר שהיה בע"כ הו"ל כאומר שקדשה קדושין גמורים וא"כ מה שחזר אח"כ והעיד שהנתינה היה בע"כ הוי חזרה בעדותו כיון שהנתינה בע"כ לאו קדושין וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא שכיון שמה שאמר בתחילה שנתן לה וא"ל אינו מוכרח לומר שנתן לה מדעתה ובפרט שהעיד ג"כ שהיתה בורחת ממנו א"כ מה שחזר אח"כ והעיד שהנתינה היה בע"כ לא הוי חזרה בעדותו אלא שפי' דבריו הראשונים שאמר שנתן לה בסתם וכיון שדבריו הראשונים סובלים שני פירושים יכול אח"כ לפרש דבריו בא' מב' הפירושים. וכמ"ש מרן בח"מ סי' כ"ט וז"ל וכן אם אינו סותר עיקר דבריו הראשונים כגון שהדברי' סתומים וסובלים ביאור א' מב' ענייני משמעות א' קרוב ואחד רחוק כל שאנו יכולים לכוין דברי העד כדי שלא תהא עדותו מוכחשת יש לנו לכוין דבריו כשם שיש לנו לתרץ דברי שני עדים הנראים מכחישים זה את זה כרי שתהא עדותן מכוונת ע"כ וכתב שם הסמ"ע אפי' במשמעות הרחוקה יעו"ש וא"כ לפי זה מוכרחים אנו לומר שמ"ש בתחילה שנתן לה ואמר לה היה בע"ך כמו שפירש דבריו אח"כ כדי שלא יהיה סותר דבריו הראשונים ואפי' לא היה הוא מפרש דבריו אח"כ היינו מוכרחים לפרש כן כדי שלא יהיה מכחיש דברי העד הא' שהעיד שנתן לה בע"ך. ומטעם זה ג"כ מה שסיים בדבריו העד הנז' ואמר וז"ל ומנאיין עטאהא הבחור הסוכאר הנז' להבתולה הנז' נזבאד העד הנז' מן אצ'אר ומא עראף וואש סיבת הבתולה הסוכאר או לא ע"כ דמוכרחי' אנו לומר דודאי השליכתו מידה כמו שהעיד העד הא' אלא שכיון שהעד השני נשמט ויצא מן הבית ה"ט שלא ראה הזריקה כמ"ש בדבריו. ולפ"ז דברי השני ערים באו מוסכמים ועדותן מכוונת בנתינה שהיה בע"כ ובזריקה. ומעתה לגבי מה שהעיד העד הא' שאחר שזרקה מידה חזר הבחור ונטלו ונתן לה בשתיקה אף את"ל דיש פקפוק בנתינה זו השנית מ"מ כיון שאין כאן רק עד א' שמעיד על נתינה זו השנית אין לחוש לה ואף דלמאן דחושש למקדש בעד א' מ"מ כיון דהמקדש והמקדשת הכחישו הקדושין לגמרי כמש"ל בק"ע א"כ עד אחד ובהכחשה לאו כלום הוא כמ"ש מור"ם בא"ה סי' מ"ב ס"ד יעו"ש עיין נשמת כל חי סי' כ':

ועל מה שהעיד העד הנז' אחר ק"ע הא' שחזר והעיד בפני החכם וז"ל באיין כאן חאצ'ר מעא העדים הנז' ומעא הבחור מאיר לכ'ראט והבתול' הנז' ומא שמעסי באיין עטהא בלקדושין ע"כ לאו כל כמיניה בחזרה זו אחר דהוי חזרה בגופה של עדות וכיון שבתחילה העיד במותב ג' שנתן לה ואמר לה וכו' ונתקבלה עדותו כראוי שוב אינו יכול לחזור בו דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

ועל מה שהעיד העד הג' יעקב בן ראש שכשנתן הסוכאר הבחור הנז' להבתולה הנז' לא אמר קדושין כלל דבריו בטלים שהרי לפנינו שני עדים מכחישים אותו שהזכיר קדושין בשעת נתינה ואין דבריו של אחד במקום שנים:

ומה שהכחישו הקדושין המקדש והמתקדשת לאו כל כמנייהו להפקיע הקדושין כיון שיש כאן שני עדים שמעידים שקדש ואין הכי נמי אם לא יהיה כאן רק עד א' היה מועיל הכחשתם למאן דמחמיר בעד א' כמ"ש מור"ם בהגה סי' מ"ב ס"ב יעו"ש אבל הכא בנדון דידן ששני עדים מעידים על הקדושין אין הכחשתם מועלת:

ועל מה שהעידו העדים שלא היה הנר דלוק וכו' לכאורה היה נראה לומר דלא הוו קדושין. וכמ"ש מור"ם בהגה סי' הנז' ס"ד וז"ל וצריכים העדים לראות הנתינה ממש לידה או לרשותה אבל אם לא ראו הנתינה ממש לידה אע"פ ששמעו שאמר התקדשי לי בחפץ פלוני ואח"כ יצא מתחת ידה אינם קדושין עד שיראו הנתינה ממש ואין הולכין בזה אחר אומדנות והוכחות ע"כ. ולפ"ז הכא בנד"ר שאמרו העדים שלא היה אור במושבותם איך יתכן שראו הנתינה לידה אם לא שנאמר שכיון ששמעו שאמר הרי את מקודשת לי בסוכאר וכו' לזה העידו באומדנא על מה שלא ראו. וא"כ כיון שלא ראו הנתינה ממש לידה אין כאן קדושין:

אלא שדבר זה אי אפשר לאומרו שמלבד שהרב ב"ש בסקי"ב הביא סברת המרדכי דס"ל דמהני בלי ראיית הנתינה בדבר המוכיח וכו' יעו"ש. וצריכים אנו לחוש לזה להצריכה גט עור בה דהכא בנדון דידן אי אפשר לומר שלא ראו הנתינה שהרי העידו כמה דברים שהיתה הבתולה בורחת ממנו ושתפש ידה בע"כ ואח"ך השליכתו מידה וחזר אח"כ הבחור ונטלו ונתן בידה וכו' ואיך אפשר שכל המעשה יהיה בלי ראות ומוכרחי' אנו לומר שהגם שהעירו שלא היה הנר דלוק אפשר שהיה מאיר להם דרך פתח הבית מהנרות שבבית אחרת או לאור הלבנה וכיוצא שהרי לא העידו שהיו יושבים בחשך ולא ראו הנתינה אלא שלא היה הנר דלוק וכיון שהעידו כל הדברים הנ"ל ודאי שראו כל המעשה באיזה אופן שהיו רואים ומבחינים:

ועל הסוכאר שנתן לה כמש"ל. אף לא היה של המקדש הנז' אלא שהיו יושבים לאכול בבית הזולת והסוכאר היה מהבעל הבית ונטל אותו מהשלחן אפי' בלי רשות בע"הב ונתנו לה הוו קדושין מספק כיון שהבע"ה אינו מקפיד בדבר מועט כזה וכמ"ש מרן בסי' כ"ח סי"ז וז"ל אם קדשה בדבר שאין בע"הב מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספ' ע"כ וא"כ ה"ה הסוכאר הנ"ל דודאי אינו מקפיד גם מור"ם בהגה סיים שם וכתב וז"ל אורח שיושב אצל בע"הב ונוטל חלקו וקדש בו הוי מקודשת ע"כ. שאם הכא בנד"ד היה כן הויא מקודשת:

ואם המקדש היה מסב עם הבחורים בבית אבי הבתולה והסוכאר היה משל אבי הבתולה שהזמינם לביתו אפי"ה הוו ספק קדושין כמ"ש הכנה"ג שם וז"ל ואני מסתפק אם דוקא כשקדש אשה אחרת אבל אם קדש לבת בעל הסעודה אי הוי מקודש' ומדברי ס' מקור ברוך סי' כ"ה נראה דהוי ספק עכ"ל. באופן דמחמת דברים אלו אין להפקיע הקדושין אם הנתינה היתה כראוי:

העולה מהמקובץ שכיון שהעידו העדים שהנתינ' הראשונה שהזכיר בה קדושין היה בע"ד וגם זרקה מידה אח"כ דהויא הוכחה דמעולם לא נתרצית לאלו הקדושין אף שאח"כ חזר ונטלו מהקרקע ונתן בידה כיון שהנתינה הב' לא הזכיר קדושין אמרי' דלשם מתנה נתן לה ואין כאן קדושין כמש"ל:

וכל זה שכתבנו הוא להלכה אבל למעשה לא מלאנו לבנו להתירה בלא גט זולת אם יסכימו עמנו חכמי המערב היושבים כסאות למשפט כי היכי דלמטי להו וכו'. זהו מה שנלע"ד להשיב בזה:

ועל ענין האיש המקדש כיון שהוא איש עני ונפיק מנה חורבא כמ"ש כת"ר יש לנו פתח להתיר לו לקדשה פעם אחרת בעשרה כדת משה וישראל בלי שיתן גט תחלה אחר שבשעה שקדש לה היה חכם מצוי בעיר והתקנה היתה שמי שיקדש בלי רשות החכם הממונה בעשרה וכו' שיתן גט אך אמנם כדי שלא יוסיפו לעשות עוד כדבר הזה צריך לייסרו במלקות וגם עדי הקדושין צריך לייסרם כמ"ש בתקנות. וכעת אין להאריך כי אם בש"ש וכו':

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה