ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
ספר קונטריס עגונות · סימן ח
ביען שביום ששי ל' לחדש ניסן משנה זאת הלכו מכאן ששה יהודים כדי להפליג בהלפ'לוקא של גוי אחר הנקרא ראיס לקצ'רי ללכת דרך ים לעדי אריף. ואחר עבור כמו ט' ימים מ"מ והקול נשמע בעיר שהאלפ'לוקה הנז' נשברה בלב ים ונטבעו אנשיה. ובכן הוזקקנו לחפש אם המצא ימצא איזה עדויות המספיקים מן הדין להתיר נשי האנשים האלה ובפרט שרובם ככולם הם ילדות ובביתם אין לחם ואין שמלה אולי ימצא תרופה למחלתן להתירן מכבלי העגון כמו שהזהרונו רבותינו לחפש ולפשפש בהתר עגונא:
ואלה הם טופסי העדיות אשר נמצא כעת בענין זה.
בתלת הוינא ואסהיד קדמנא הבחור משה ן' חמו בהר' מרדכי בתוע"ג אחר האיום והגזום וכו' בז"הל קי איל ביירניס די ר"ח אייר קי פאסו וידו סאליר אה סיים ג'ודייוס פור באבארומ. אברהם צרפתי אי יעקב סו אירמאנו אי איל היג'ו די אברהם הנז' קי אירה סופ'ארירו אי משה איל דיל פ'ורנו אי און פוראסטיירו אי און מוג'אג'ו קי איס היג'ו דילה מוג'יר די מאלקי אי סאליידון פור באבארוח סינקו אפארטי אי איל פ'וראסטיירו דיספוואיס אי דיספוואיס סאליידון דוס מורוס קון דוס טאליגיטאס אי דישו איל ראיס איל קצרי אה סו פאדרי מרדכי ן' חמו הנז' קי איסוס סיים ג'ודייוס סי איבאן אה איר אה לריף קון איל אין סו פ'לוקה פארה אינבארקארסין פארה וואהראן. עוד העיד העד הנז' קי און מורו בינו איל שבת די ר"ח הנז' אי דישו קי איסי שבת סי אינבארקארון לוס סייס ג'ודייוס. עכס"ב העד הנז' ולראיה שנתקע"ך ח"פ תמ"ת והיה זה בע"א לחדש סיון שנת תרבה לפ"ק וחתומים ב' סבדי"ץ:
שוב בתלת הוינא ואסהיד קדמנא הר' אליעזר ן' הרו'ש י"ץ בתע"ג ונכונה אחר האיום והגזום כדחזי איך אמת שפגע בגוי א' ששמו סי' ליעקובי שהיה א' מהנמלטים מהאלפ'לוקה שנטבעה הנז'. ואמר אליעזר הנז' לגוי הנז' בז"הל הנייא עליך והשיב לו הגוי הנז' האדיך למות לחאררה די מא ראשי דאך למות מא שאפשי גיר ליהוד ולמסלמין כאן יקבדו פ'ילפ'יררא יבקאו יטלעו ויהבטו חתא גרקו ומתו יהוד ומסלמין. מא פ'ילטו גיר שבעה דיל גויים בלעאום והווא ווחד מנהום שאל אליעזר לגוי הנז' והאר ליהוד תערף מנאיין הומא קאללו הגוי הנז' אנא כא נערפום סתא הומא. כמסא מן טיטאוואן וואחד בראני וואחד מן אולאד שליוויל כ'ייאט. וואחד ספ'אר. וואחד כא נערפ'ו יכ'דים פ'ילפ'אראן מעא סי' קארור. וזוז לאוכ'רין מא עראפ'תשי ישמהום עכס"ב הר' אליעזר הנז' שאמ"ל הגוי הנז' ולראיה שנתקע"ך ח"פ טיטואן יע"ה בע"א לחדש סיון שנה הנז' וקיים וחתומים ב' סברי"ץ:
שוב בתלת הוינא ואסהיד קדמנא הר' גרשון ן' הרו'ש רי ממתא אדיף בתוע"ג ונכונה אחר האיום והגזום כדחזי איך אמת שהגויה שנמלטה מהאלפ'לוקה די ראיש לקצ'רי הנז' הגידה לי לפי תומה שהאלפ'לוקה די ראיס לקצ'רי הנז' חהרסת פ'ילעאסאר וכאנו פ'יהא גוים וסתא די ליהוד. כמסא ג'ירקו וואחד מנהום קאביד פ'ילוחא דילפ'לוקה לוקה ולוחא בקאת מתקפא מעא למכ'תף ולגויה וליהודי ק'בדין פ'ילוחא. וליהודי בקא אלילא נלהא ק'אבד פ'ילוחא חתא לשבאת מת וטאח ללבחאר ולגויה בא תש'וף פ'יה חתא מת וטאח ללכתאר. ולכמסא לאוכ'רין בק'אוו ק'בדין פ'ילפ'ירדא יטלעו ויהבטו מעא לפ'ירדא חתא ג'ירקו. עוד בירר בעדותו גרשון הנז' שהגוי סי' ליעקובי אמר לו בעיר אריף בשוק ומסל"ת שהוא היה בהאלפ'לוקא די דאיס לקצרי הנז' שנטבעה ונמלט הוא וחביריו וג'רקו יהוד ומסלמין עכס"ב הר' גרשון הנז' ולראיה שנתקע"ך ח"פ טיטואן יע"ה והיה זה בע"א לסיון שנה הנז' וקיים וחתומים ב' סבדי"ץ:
שוב בתלת הוינא ואסהידו קדמנא ב' ע"כ הרב אברהם ן' הארוש י"ץ בר יוסף נ"ע והרב שלמה ן' זקן י"ץ בר שמואל והגידו בתע"ג ונכונה אחר האיום וכו' איך אמת שהם הלכו לחפש אחר היהודים שהלכו מכאן לעיר אריף ונטבעו בהאלפ'לוקה ואחר איזה ימים שהיו מחפשים והם היו בכפר מסטאסא בא אצלם גוי א' ביום ג' ח"י אייר בבקר ואמר להם אני וחברי היינו צדים דגים בים וראינו מרחוק בים כמו שק א' הלכנו ומצאנו שהיה אדם א' חשבנו שהוא גוי והוצאנו אותו וראינו שהוא יהודי והנחנו אותו בשפת הים ועכשיו תתנו לנו ששים אוקיות ונראהו לכם ונתפשרו עמו בסך ל' והלכו העדים הנז' עם הגוי הנז' ומצאו ליהודי הנז' מוטל על האבנים רחוק קצת ממי הים והיה תפוח כולו גופו וראשו ופניו. ואמרו העדים הנז' שמצורת פניו וזקנו הכירוהו בט"עי בברור שהוא יעקב צרפתי שהיה חייט דממתא דנא טיטואן יע"ה. וביררו העדים הנז' בעדותם שהר"יע הנז' לא היה לו שום חבלה בפניו רק אזנו נאכל מעט מלמטה וכל גופו שלם. וביררו העדים הנז' שהגוי הנז' אמר להם שמצא את היהודי הנז' בבקרו של יום ג' הנז' והניח לחבירו עמו לשומרו והלך להגיד ליהודים. ומאותו המקום שהניחו עד המקום שבא להגיד להם הוא יותר ממהלך שעה א'. ואחר שהגיד להם זה נתפשרו עם הגוי הנז' כנז' ואבל עמהם ואח"ך הלכו עמו למקום אשר שם היהודי המת הנז' באופן שהגעתם שם היה אחר חצי היום וקברוהו אחר חצות עכס"ב העדים הנז' ולראיה שנתקע"ך בפנינו ובפני בית דין צדק ח"פ טיטואן יע"ה וקיים וחתומים ב' סבדי"ץ:
אלה היו טופס העדויות שמצאנו כעת בנד"ז:
הנה תחילה צריכים אנו לברר אם יצאו נשי האנשים האלה מאסורא דאורייתא ע"פ העדויות הנז' ותחלה נחקרו בעדות הר' אליעזר ן' הרוש הנז' במה שהגיד לו הגוי הנמלט אם זה נקרא מל"ת כי ידוע הוא כמה דיות נשתפכו בדבר זה דמל"ת וכמה סברות לא ראי זה כראי זה ומחמיר שבכולן הר"ן ז"ל דס"ל שצריך שיגיד הגוי המיתה עם קשר דברים אחרים. אלא שרוב הפוסקים פליגי בזה וס"ל דבהגדת המיתה לחוד מבלי קשר דברים מהני כמ"ש מרן בב"י א"ה סי' י"ז ושכן נתפשט המנהג בימי גאוני עולם וכ"כ מרן ג"כ בתשו' דק"ז יעו"ש. אבל עכ"פ צריך שתהיה הגדה בלי רמז שאלה והערה כלל. והכא בנ"ר יש להסתפק אם מה שאמר העד לגוי הנייא עליך אם הוא הערה כדי שיגיד לו על היהודים הנטבעים. ומצינו להרב מהריב"ל ז"ל ח"א סי' ג' בשם הרב מהר"מ ן' חלואה ז"ל שדברי הגוי מל"ת צריכים להיות בלי שום הערה כלל. הביא דבריו הרב מהריק"ש בתשו' סי' קכ"ב יעו"ש:
ומצינו להרב מהרשד"ם חא"ה סי' נ"ז שכתב ע"ע שהגיד העד יש' שהיה קונה משאות עצים מגוי של כפר פ' ושאל מן הגוי על שלומו ושלום הכפר והשיב לו הגוי יכהו ה' למי שהרג את מרדכי וכו'. ובתחלה כתב הרב דכיון שהתחיל היהודי לדבר עמו ועל זה השיב הגוי מה שהשיב אפשר דגרע ממל"ת ואח"ך מסיק וכתב וז"ל נראה בעיני שהוא דבר ברור כשמש שאין לך מל"ת גדול מזה. וטעמא שדרך בני אדם לדבר עם מכיריהם לשאול בשלמם ושלום מקומם וכו'. ומה שהשיב הגוי הוי מל"ת בענין הנהרג. כי הנה ר גבריאל לא שאל עליו כלל וכ"נ מלשון הגמ' וכו' ע"כ. וכ"כ בסי' ר"ד על ששאלו לגוי אי מזה באת והשיב מה שהשיב דלא נפיק ממל"ת יעו"ש. וא"כ ה"נ בנ"ד שאמר העד לגוי הנייא עליך הו"ל כשואל בשלומו דכיון שהיה מכירו לשעבר שאל בשלומו. וא"כ מה שהגיד לו אח"ך על הנטבעים לא נפיק ממל"ת:
שוב מצינו להרב דרכי נועם ז"ל חא"ה סימן ט' שהעיד הישראל שהוא שאל תחילה בש' הגוי שהיה בספינה ונצול ואז אמר לו הגוי על טביעת היהודי וחשיב ליה שפיר מל"ת ולא נתעורר הרב כמה ששאל תחלה בשלומו יעו"ש דהוי ממש כנ"ד:
ומעתה נבא לחקור בגופה של עדות במה שהגיד הגוי על טביעת היהודים אם יש ספק בזה להוציאן מאסור דאורייתא מיהא. כי במ"ש הגוי ב'קאו יטלעו ויהבטו חתא גרק'ו ומאתו ליהוד ומסלמין עדיין יש להסתפק אם שהה עליהם שיעור כדי שתצא נפשם או לא. דכדי להוציאן מאסורא דאוריי' לענין דאם נשאת לא תצא. צריך שישהה עליו שיעור כדי שת"נ וכמ"ש מרן בכ"מ פי"ג מהלכות גירושין ה"ך עמ"ש הרמב"ם וז"ל וכן האשה שהעיד לה ע"א שטבע בעלה בים או במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו ה"ז לא תנשא על עדות זו כמו שביארנו ואם נשאת לא תצא וכו' ע"כ. וכתב שם מרן וז"ל נראה מדקדוק דברי רבינו דבעינן שיעיד העד ששהה עליו שיעור שת"נ ולא עלה. הלא"ה אם נשאת תצא וכמ"ש הרשב"א והריב"ש וכו' ע"כ. הרי מבואר מדברי מרן ז"ל דדייק מדכתב הרמב"ם ולא עלה דמיירי שהעיד העד ששהה עליו שיעור יציאת נשמה. ולהכי מצריך הרמב"ם שיאמר העד ולא עלה דהיינו שנתברר לו שלא עלה ממה ששהה עליו. דאי לא"ה אפשר שעלה והוא לא ראה כיון שלא שהה שם. הא היכא שלא העיד העד ששהה עליו אפי' נשאת תצא כמ"ש. וכן דקדק הרב מהר"מ גאלאנטי בסי' ס"ג מדברי הה"מ יעו"ש. וכ"כ מרן ז"ל בתשובה בדין מים שאין להם סוף דף קכ"ה ע"ג וז"ל ועוד אני אומר שדין אשה זו חמור מאד מדין נפל למים שאל"ס. דהכא כיון שלא שהה עליו העד כדי שתצא נפשו שהרי היה טרוד וכו' והו"ל כההיא דר' אלעזר בן פרטא דספי' שאבדה בים ואפי' אם נשאת תצא שהיא אשת איש מדאורייתא ובניה ממזרים וכו' ע"כ. וגם הרב המבי"ט ז"ל שם דף קכ"ח הודה לו בזה. אלא שכתב דמדברי העד מוכח ששהה עליו וכו' יעו"ש:
והגם דאף בשהה עליו כשיעור יציאת נשמה עדיין איכא למיחש שמא יצא חי ממקום א אחר כיון דהוו מים שאל"ס. מ"מ מדאורייתא אזלינן בתר רובא דרוב נטבעים למיתה. והי"ט דאמרינן בש"ס בעובדא דחסא דנשבע ר"נ האלהים אכלוהו כוורי לחסא והיינו מטעמא דאזלינן בתר רובא דכששהה עליו כשיעור אמרי' רוב בני אדם א"א להם לחיות כששהו זה השיעור תחת המים. והגם דאתתא קיימא בחזקת אשת איש הרי קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף. ובזה יצאת מאסור תורה. ועדיין אסורא דרבנן רביע עליה לענין דלא תנשא לכתחילה דבערוה החמורה לא רצו רבנן למסמך ארובא וחיישי למיעוטא שמא יצא חי ממקום אחר. אבל אם לא שהה העד שיעור יציאת נשמה שחלף הלך לו משם עדיין יש לחוש שמא יצא חי ממקום הטביעה עצמה. ולא יצאת אשתו מאסורא דאורייתא אחר דלית לן רובא למסמך עליה ואף אם נשאת תצא כמ"ש:
הן אמת דהכנ"הג הגהב"י אות תצ"ח הביא איזה פוסקים דס"ל דלהוציאה מאסורא דאורייתא לא בעינן שיעור שהייה וכתב ע"ז וז"ל ואני תמיה הרבה שהרי דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' גירושין דבעינן שיעידו ששהה עליו שיעור כדי שתצא נפשו כמו שדקדקו מדבריו הר"ם אלשקאר בסי' כ"ו ומהריב"ל בס' ב' סי' י"ד והרב המחבר ז"ל בס' כ"מ ובתשובותיו וכן פסק מוהראד"ב בסי' ט"ל ומהר"ר שמעיה שרביט וכו' ע"כ יעו"ש שהביא להקת הפוס' דס"ל דבעי' שיעור שהייה להוציאן מאיסור תורה. ואף אם היה במציאות שהיה כאן מחלוקת שקול מ"מ היה ראוי לנו לחוש לדברי המחמירים כיון דהוי ספיקא דאורייתא ובפרט דמרן ז"ל הוא מן המחמירים כמש"ל וגם מור"ם ז"ל בהגה סל"ד פסק כן להדייא והוא מתשובת הרמב"ן שהביא מרן בב"י שם. והגם דמרן בש"ע בסל"ב לא הזכיר שהייה במים שאל"ס רק בחלוקת מים שיש להם סוף. מ"מ הרי בסל"ד העתיק לשון הרמב"ם ז"ל ככתבו וכלשונו וכתב ולא עלה ולפי מאי דדייק בכ"מ מדברי הרמב"ם במה שאמר ולא עלה דהיינו ששהה עליו. מבואר יוצא דס"ל למרן ז"ל דצריך שהייה להוציאן מאסור תורה כמ"ש:
אלא דמ"מ יכולים אנו לומר דע"כ לא אמרינן דבעינן שיעיד העד ששהה עליו שיעור שתצא נפשו אלא דוקא היכא דאמר פלוני טבע בלבד. אבל אם אמר טבע ומת כנ"ד שהעיד העד שאמר לו הגוי גדק'ו ומאת'ו. אמרינן דמסתמא שהה עליהם כדי שתצא נפשם:
וכן מצינו להרב לח"מ שם ה' י"ט עמ"ש הרמב"ם שם וז"ל. עד א' אומר וכו' או שטבע בים הגדול ומת וכו' אם אמר קברתיו נאמן וכו' ע"כ וכתב שם הה"מ בסוף הדבור וז"ל ומתבאר מדבריו ג"כ שמים שאל"ס שאי אפשר לעמוד על בורייו של דבר לעולם אינו מעיד העד עד שישהה כדי שתצא נפשו ולא חיישי' דאמר בדדמי. וזה הוא שכ' רבינו או שטבע בים הגדול וכן עיקר עכ"ל. וכתב ע"ז הרב לח"מ וז"ל. ביאור דבריו דאע"ג דכי אמרי' אם נשאת לא תצא היינו כשמעיד ששהה עד שת"נ וזה לא העיד בפי' כן כשאמר שטבע בים הגדול ומת. אמרינן דהך מת ר"ל ששהה שם עד שתצא נפשו דחזקה על העד שאינו מעיד שמת אם לא שהה שם עד שת"נ דלא חיישי' דאמר בדדמי ולא שהה שם עד שת"נ עכ"ל. מבואר מזה דכשאמר העד טבע ומת אמרי' דודאי שהה שם שיעור עד שת"נ ולא בעי' שאמר העד בפירוש ששהה:
וכן כתב הרב מהרח"ש בסי' נ"ט דף רי"ח ע"ג וז"ל יראה כוונת הה"מ לומר מי שהעיד סתם טבע ומת לא חיישינן דלא שהה כדי שת"נ ובדדמי אמר מת וכו'. אלא מסתמא שהה שם כדי שת"נ ולכך העיד שמת וכו' ע"כ:
וכן מצינו להרב דרכי נועם חא"ה סימן ט' שאחר שהוכיח מדברי הפוס' דלהוציאה מאסור דאורייתא בעינן שישהה שיעור שת"נ. מסיק וכתב וז"ל נמצא ששלשה מדרגות הם המעיד על הטביעה במים שאל"ס. הא' שמעיד שטבע פ' בים ושהה שם כדי שת"נ וכו'. והב' שמעיד טבע פ' בים ומת. ולא פירש בהדייא אם שהה שם כשיעור אם לאו. אז אם הוא לפנינו שואלים וחוקרים אותו אם שהה שם שיעור כדי שת"נ אם לאו. ואם אינו לפנינו כיון שאמר טבע ומת מסתמא לא היה אומר מת אם לא ששהה שם כדי שת"נ וכו'. אמנם אם לא אמר אלא טבע פ' בלבד ולא אמר ומת אע"פ שאינו לפנינו לא תלינן לקולא לומר מה שאמר טבע כלומר טבע ומת ושהה וכו' ע"כ יעו"ש שיישב עובדא דחסא שלא נזכר בגמ' ששהה עליו לדעת רוב הפוסקים דבעו שהייה:
הן אמת דמצינו להרב מהר"א ששון ז"ל סי' א' ד"ו שכתב וז"ל הדבר הב' שחולקים הריב"ש והה"מ הוא בדברי הרי"ף דלדעת הריב"ש ס"ל להרי"ף אפי' שיאמר טבע ומת ואפשר לומר ששהה עכ"ז אם נשאת תצא כ"ז שלא אמר בפי' ששהה. ואלו לדעת ה"ה מס"ל להרי"ף כ"ז שאפשר לומר ששהה אם נשאת לא תצא ע"כ:
והרב פרח מטה אהרן סי' ל"ג דע"ו ע"ג הביא דבריו אלה וכתב עליו דע"כ לא קאמר הריב"ש לדעת הרי"ף אם נשאת תצא. אלא כשאי' מעיד על הטביעה אלא שנהפכה הספינה ולא ידע אם שהה אבל כשמעיד בטביעה ואמר טבע ומת אפי' להרי"ף מהני יעו"ש שדקדק כן מלשון הריב"ש ז"ל:
עוד כתב שם הרב הנז' וז"ל עור נראה שראוי להקל בנ"ד כיון שאי' לפנינו העד הרואה בטביעה ואולי שלא החמיר הרשב"א לומר שצריך שיעור ששהה שם אלא דוקא בעד הרואה. אבל בעד השומע מהרואה יש להקל ולומר שהעד הראשון אולי כשראה הטביעה שהה שם אלא שלא נחקר ע"ז ולהכי לא פירש הדברים. וכיוצא בזה כתב ה"ה מורינו בסי' נ"ט וכו' ע"כ. ולפ"ז ה"נ בנ"ד שהעיד העד מפי מל"ת שאמר טבע ומת לכ"ע אמרי' ששהה:
והרב מהרימ"ט ח"א סי' מ"ח כתב דאע"ג דבעינן ששתה עליו שיעור שת"נ להוציאה מאסורא דאורייתא. מ"מ אין צריך שיאמר העד דברים אלו ממש. אלא כל הדברים נכרים מתוך העדות ששהה עליו כדי שת"נ די:
גם הרב מהרח"ש סי' מ"ה כתב שאם אמר נטבע בלי הצלה. מסתמא שהה שם וכו' ע"ש. והרב דבר משה סי' י"ג כתב משם הרב המבי"ט ובשם כמה פוסקים ראשונים ואחרונים דבאומר טבע ומת הוי כאומר שהה:
שוב מצינו להרב ג"ור כלל ג' סי' כ"ד שפי' דברי מרן בכ"מ דמאי דדייק מדברי הרמב"ם ז"ל היינו שצריך שיאמר העד טבע ולא עלה. דכשאמר ולא עלה מסתמא שהה עליו. וזה הוא שכתב מרן דבעי' שיעיד העד ששהה עליו דהיינו שיאמר בפי' ולא עלה. משא"כ כשאמר טבע לחוד דבעינן שיאמר ששהה ובזה יבאו מוסכמים דברי הרמב"ם ז"ל לדברי הרשב"א והריב"ש ז"ל המצריכים שהייה דבאומר לא עלה הוי כאלו אמר ששהה עליו יעו"ש. וכן פירש דבריו הרב פרח מטה אהרן ח"א סי' ל"ה ובס' פני דוד בקונטריס עגונא יעו"ש. ובס' ראש משביר סי' י"ח הביא משם כמה פוסקים שפי' כן בדברי הה"מ והכ"מ. גם בספר בני משה סי' כ"ו פי' דברי מרן דבאומר מת הוי כאומר שהה וכן הביא שם משם מרן בתשו' יעו"ש:
וכן נראה מלשון מרן בש"ע סל"ג שהעתיק לשון הרמב"ם וכתב וז"ל. או שטבע בים הגדול ומת וכו' אם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ע"כ. הרי דבשאמר מת אף שלא הזכיר שהייה אם נשאת לא תצא. ומ"ש הרב חלקת מחוקק שם ס"ק צ"א דקדק מרן לומר ומת כלומר ששהה עליו וכו'. היינו שצריך שיאמר בפי' ומת דהוי כאלו אמר ששהה. לאפוקי כשאמר טבע לחוד דצריך שיאמר ששהה עליו וכמ"ש בסוף לשונו אבל אם לא ראו רק הנפילה וכו'. דבזה הוא דאמרי' אם נשאת תצא באופן דהכא בנ"ד שהעיד העד משם הגוי מל"ת שאמר גרק'ו ומאת'ו הו"ל כאלו אמר ששהה עליהם שיעור שת"נ כמ"ש:
ובענין שיעור השהייה רבו הדעות בזה כמבואר בפוסקים. ומ"מ הכא בנ"ד שאין העד הרואה הטביעה לפנינו אלא שהוא עד מפי מל"ת שאמר טבעו ומתו אין אנו צריכים לזה:
אלא דמ"מ עדיין יש לפקפק בזה אחד שהמסל"ת הנז' היה בהול לשוט ולהמלט על נפשו וא"א לשהות על הנטבעים שיעור שת"נ ומה שא שאמר נטבעו ומתו היינו לפי מה ששפט בדעתו במה שראה אותם שנטבעו וכמ"ש מרן בתשו' דקנ"ד ע"ב שכתב להשיב על הרב המבי"ט וז"ל. ומ"ש עוד דיש להורות היתר בזה ולומר כי ודאי מתו כיון ששהה הרואה שם ולא ראה שיצאו מן החדר על הים והוי כמו מים שיש להם סוף. דברים תמוהים הם הרואה הזה היה נבהל להמלט על נפשו לשוט במים ללכת לספינה הקטנה להמלט וגם שם לא היו מניחים אותם להכנס וכו' ואיך נסמוך על ראיית הרואה הזה הנבהל והנחפז מאמות מות נפלו עליו ובעודו נחפז לשוט וכו' אפשר שיצא איזה מהיהודים שבחדר והוא לא ראהו וכו' ע"כ. והביא דבריו בקונט' עגונות אות דט"ו יעו"ש וכ"כ הרב ד"ק ס"סי ט':
אלא דמצינו להרב ג"ור כלל ג' סימן כ"ד בנדון דומה לנ"ד שהגוי המל"ת היה עמהם בספינה והביא דברי מרן אלה וכתב ע"ז דע"כ לא כתב מרן דבבהול על נפשו אין לסמוך על עדותו אלא דוקא בעד ישראל הבא להתיר כנדון מרן דחיישינן דאמר בדדמי. אבל עדות גוי מל"ת שאין לו הנאה בעדותו ואין עדותו רק מל"ת בלא מתכוין חזקה דאינו מעיד בדדמי. והביא ראיה לדבריו מדברי הרדב"ז ז"ל בתשו' סימן קנ"ט יעו"ש:
גם בס' ראש משביר סימן ט"ז דל"ו הביא דברי מרן הנ"ל וכתב וז"ל דשאני התם שאומר שלא ראה שיצא מן החדר ואני אומר שיצא ומתוך שנחפז לא ראה ואינו משקר. אבל כל שאמר וראינו שנהרג אין לומר דמשקרי כיון שהיו נחפזים לברוח דמה לו לשקר. וכ"כ הרב מהר"ר שם טוב לפ'אראג'י שם בהסכמתו עם מורנו מהריק"א ז"ל וכו' ע"כ:
וכן מצינו לרב אחרון בספרו שביתת יום טוב חא"ה סימן א' שהביא דברי מרן הנ"ל וכתב שהרב מהר"י בירב בסי' ט"ו פליג עם מרן ולא חש לההיא טעמא דבהול. וכתב שם משם הרב מהר"י אלפ'אנדרי דכשמעיד העד שראה איזה ראיה לא אמרי' דכיון שהוא בהול בדדמי קאמר יעו"ש. ולפ"ז אף אנן נמי נימא דכיון שהעיד המסיח לפי תומו שראה אותם אוחזי' בהאלפ'ירדה ועולים ויורדים עד שנטבעו ומתו. ודאי שדקדק יפה ואינו דומה לנדון מרן שאמר העד שלא ראה אותם יוצאים מן החדר. דכיון שהיה בהול אפשר שיצאו ולא ראה אותם ואין לא ראינו ראיה מלבד חלוקו של הרב ג"ור דשאני התם שהיה עד ישראל. משא"ך במל"ת כמ"ש:
ומ"מ עדיין יש להסתפק בעדות זה במה ששאל אח"ך העד לגוי אם יודע אלה היהודים מאין הם והשיב לו שיודע אותם וכו' אם שאלה זו מפיק ליה ממל"ת או לא:
והנה מרן בש"ע סט"ו כתב וז"ל גוי שהסיח לפי תומו תחלה אע"פ ששאלו אותו אחר כך ובדקוהו עד שיפרש כל המאורע הרי זה נאמן ומשיאין על פיו ע"כ. וכתב שם הרב חלקת מחוקק ס"ק כ"ט וז"ל. כלומר אע"פ שהתחלת דבריו לא היה מספיק להתיר. כההיא פונדקית שהתחילה לבכות ושאלוה איה חברנו. ואפ"ה מתירין ע"פ סוף דבריה כי ההתחלה מורה שגם הסוף אמת ע"כ:
הן אמת דמצינו להרב כנ"הג הג"הט אות קפ"ה שכתב וז"ל אמר המאסף סף אפשר לפרש דהא שאם התחיל להסיח לפי תומו ואח"ך שאלו לו ופירש כל הענין מל"ת מיקרי היינו דוקא באותו הפרט כגון אם אמר שמת ואח"ך שאלו לו אופן המיתה או אמר שמו ושאלו לו הדברים באר היטב או שהזכיר שם עירו ושאלו לו על ענייני העיר אבל אם הוא מל"ת בענין המיתה ושאלו לו על שמו ועל שם אביו ושם עירו לאו מל"ת מיקרי ואפשר לפרש דכל שאמר מל"ת פ' מת אע"פ ששאלו לו כל הפרטים מל"ת מיקרי. ומצאתי בתשו' כ"י למוהר"ר ישועה קאנדייוטי ז"ל שנשאל על גוי מל"ת פב"פ מת ולא הזכיר שם עירו והשיב וז"ל. ואף כי מצינו לשייליה דינא הוא דלא שאלינן משום דנפיק ליה משם עירו מסורת מל"ת ע"כ. נראה דס"ל כמ"ש תחילה וכו' ע"כ יעו"ש שהסכים לזה הצד. ולפ"ז הכא בנ"ד שאמר הגוי שנטבעו היהודים ואח"ך שאל אותו העד אם הוא מכירם והשיב לו ע"ז נפיק ליה ממל"ת כיון שלא הזכיר בתחלה מי הם אלה היהודים עד ששאל אותו העד. ואף שמרן פסק דאע"פ ששאלו אותו אח"ך ה"ז נאמן כמש"ל מ"מ לפי דברי הכנ"הג הנז' יכולים אנו לומר דמיירי שהזכיר שמו במל"ת ואח"ך שאלוהו אופן המיתה ואף לפי מה שפירש החלקת מחוקק אפשר דמיירי בהזכיר שמו ואח"ך שאלוהו ע"ש אביו ועירו. דאף דבהזכרת שמו בלבד אינו מספיק להתיר. מ"מ היכא ששאלוהו אח"ך ע"ש אביו ועירו מהני. אבל היכא שאמר יהודים סתם כנ"ד ואח"ך שאלוהו והשיב אפשר דלא הוי מל"ת:
שוב מצינו להרב פרח מטה אהרן ח"א סימן ל"ג על גוי א' שאמר לפ"ת ששני יהודים נחנקו ושאל לו היהודי מי הם אלה. והשיב לו פלוני ופלוני ובתחלה הביא הרב דברי הרב מהריב"ל שכתב על תוגר א' שהיה מספר ליהודי שהפסיד מעותיו בגליוטה א' שנכנסו בה הרבה יהודים ללכת לסאלוניקי ונטבעה וכו' וכשיצא ליבשה ראה בחוף הים כמה פגרים ושאל לו היהודי הכרת איזה מהם והשיב וכו' וכתב הרב הנז' דלא הוי מל"ת. וכתב ע"ז הר' פמ"א וז"ל וי"ל דלא דמי דהתם לא הזכיר כ"א טביעת יהודים ולא ייחד כלל איזה יהודים וכו'. ובנ"ד הזכיר מעצמו הערל מטביעת היהודים הספנים בפרטות. א"נ בשלמא התם לא הזכיר טביעת יהודים כלל אלא שנכנסו היהודים לגליוטה שלא ואח"ך נשברה הגליוטה וכו'. וכבר אפשר שאחר שיצאו היהודים מאותה ספינה נשברה הספינה ואין כאן טביעת יהודים כלל שאין כאן מי שראה בטביעה אבל בנדון שלפנינו הזכיר טביעת יהודים שראה בטביעתם ה"ז ממש דומה לההיא דפונדקית דבכתה. ובודאי היתה על מיתת חבירם ויש התחלת סיפור. כלל העולה דבנ"ד הוי הגוי מל"ת עכ"ל. מבואר מזה דלחלוק הרא' של הרב דדוקא היכא שהזכיר מעצמו בתחי' טביעת היהודים הספנים בפרטות ושאלוהו אח"ך הוי מל"ת. לפ"ז הכא בנ"ד שלא אמר שום פרט מהיהודים בתחילה לא הוי מל"ת אבל לפי החלוק הב' גם הכא בנ"ד שהזכיר בתחי' טביעת היהודים הוי מל"ת:
ומצינו להרב דבר משה חא"ה סי' י"א דף ק"ך ע"ד שהביא דברי הרב פרח מטה אהרן הנז' וכתב עליו וז"ל ותי' זה האחרון הוא האמת כמו שיראה הרואה ולזה הסכים עמו הרב מהר"ר חסדאי רבו ז"ל דע"ז ע"ד דבההיא דמהריב"ל לא הזכיר יהודים שנטבעו וכו' דלעולם לא בעי' שיתחיל הגוי לומר דברים שמהם נדע על מי מדבר אלא כיון שהזכיר מיתת יהודים סתם במל"ת יכולים אנו אח"ך לשואלו על מי מדבר וכו' ע"כ:
וגם בההיא דמהריב"ל מצינו להרב יד אהרן ח"א הג"הט אות ק"א שהביא משם מהר"מ בן חביב ז"ל שכתב בספר עזרת נשים שזו חומרא יתירה היא דבכגון דא לא חשיבא שאלה יעו"ש:
ומ"מ עדיין לא יצאנו ידי חובתינו בזה. שהרי הגוי המל"ת אף אחר ששאל אותו העד אם מכיר אלה היהודים וכו'. לא ביאר הגוי שמותם ולא שם אביהם כ"א שם עירם דוקא. שחמשה היו ממחז"ק וא' ממקום אחר. וזה האחר לא הזכיר אפי' שם עירו. הן אמת ששלשה מהם הזכיר שם אומנותם. וכל זה לא יגהה מזור כמבואר בפוסקים דבתלת הויא חזקה שמו ושם אביו ושם עירו. והגם דמצינו להרב ג"ור כלל ג' סי' ח' שכתב דשם אומנותו הוי כשם אביו. מ"מ הרי כתב שם דבעי' ג"כ שמו ושם עירו. אלא שהאומנות ממלא מקום אבותיו יעו"ש. וא"כ הכא בנ"ד לגבי אלו השלשה עדיין חסר הזכרת שמם. ולגבי הג' האחרים שנים מהם עדיין חסר שמם ושם אביהם. והאחד אין גם אחד:
הן אמת דמתוך דברי הגוי המל"ת הנז' נראה שהיה מכירם כמ"ש בדבריו אנא כא נערפ'ום ומצינו בקונטריס עגונות משם מרן ב"י אות קס"ג שכתב וז"ל כשהגוי מכירו עדיף מהזכרת שמו וחלוק של הזכרת שמו שכתב הה"מ על דברי הרמב"ם משמע שיש לפקפק ע"ז אבל החלוק של מכירו כתב הר"ן משמע מדבריו שחלוק טוב הוא. וכתב שדבריו נכונים בפשטי השמועה עכ"ל. אלא דלגבי הג' היהודים שהזכיר שם אומנותם הרי יש לנו במה להשלים הג' פרטים הנז' אבל לגבי הג' האחרים העיקר חסר:
ומ"מ ע"פ הק"ע הא' הנ"ל שהעיד עד א' שששה יהודים יצאו מהעיר ביום ששי והזכיר אותם בשמם שידוע לנו מי הם והראיס של הספינה אמר לאביו של העד שאלו היהודים הולכים עמו בספינתו. וגם בא גוי אחר ביום השבת של מחרתו ואמר שבאותו יום הפליגו בספינה הששה יהודים. והמל"ת הנמלט מהספינה הנז' אמר שנטבעו יהודים וגוים ולא נמלטו כי אם שבעה גוים ששטו על פני ואמר שששה יהודים היו. מצרפים העדויות ומוכח מזה שהששה יהודים הנז' שהלכו בספינה הנז' של ראיס לק'צרי נטבעו. וכמ"ש מרן שם סי"ז וז"ל יצא גוי וישראל מעמנו למ"א ובא הגוי ואמר איש שיצא מכאן עמי מת. משיאין את אשתו אע"פ שאין הגוי יודע אותו האיש וכו' ע"כ והוא מלשון הרמב"ם פי"ג מה' גירושין והגם דהכא בנ"ר לא אמר הגוי יהודים שהלכו עמו מכאן נטבעו אלא אמר על היהודים שהיו עמו בספינה. מ"מ כיון שידוע לנו שאלו היהודים אשר נקבו בשמות הפליגו בספינה של ראיס לק'צרי כמש"ל והגוי עמהם בספינה הנז' אמר שנטבעו היהודים שבספינה וכוין מספרם. ודאי שעל יהודים אלו מעיד ובפרט שאמר שהוא מכירם חמשה ממחז"ק וא' ממ"א. ולא הוצרך הרמב"ם לומר שיצא עמי אלא היכא שאי' מכירו:
וכעין זה מצינו למרן ז"ל בתשו' סי' י"א דף קכ"א ע"א שאחר שהביא דברי הרמב"ם הנ"ל כתב וז"ל והכא נמי כיון שיעקב הכהן הנ"ל יצא מחלב עם אשה א' ועם מוקירי זקן מכפר חנן והישמעאל אומר שהיהודי שיצא מחלב עם מוקירי זקן מכפר חנן נהרג היינו כההוא עובדא ממש דמ"ל שאמר הגוי יהודי שיצא עמי מת מ"ל שיאמר הגוי יהודי שיצא עם פ' מת ועוד נוסף בנ"ד שהיתה אשה עמהם ושלשתם לבדם יצאו מחלב. והישמעאל אומר שיהודי ואשה ומוקירי שיצאו מחלב נהרגו הוי כההוא עובדא דמייתי בפ' הנז' מעשה בששים בני אדם וכו' שאע"פ שלא היה מכירם מאחר שכוין מספרם ושהיו הולכים בדרך ביתר השיאו נשותיהם. הכא נמי בנ"ד שאמר הישמעאל שלשה שהיו הולכים מחלב נהרגו. מאחר שכוין מספרם אמרינן הן הם שנהרגו וכו' ועוד אפי' לא היה אומר הישמעאל היהודי שיצא מחלב נהרג. מאחר שתהלות לאל שום יהודי לא יצא מחלב באותו זמן שנתעלם. כ"א יעקב הכהן הנ"ל משיאין את אשתו וכמ"ש הרמב"ם וכו' ומאחר ששום יהודי מתו' סינין ת"ל לא נתעלם באותו זמן זולת זה משיאין את אשתו. הרי לך ד' טענות שכל אחד מהם יש בה כדאי להשיא אשה זו כ"ש בהצטרף ארבעתן וכו' ע"כ:
והכא בנ"ד הב' הטענות האחרונות שכתב מרן שייכי כאן א' שלא יצאו מכאן בספינה הנז' כ"א הששה יהודים הנז' והמסל"ת כוין מספרם. ועוד שאמר המל"ת שהששה יהודים חמשה מתושבי מחז"ק וא' ממ"א שהיא הטענה האחרונה שכתב מרן ז"ל וא"כ אין לספק ולומר שמא הששה יהודים הנז' יצאו מהספינה הנז' לאיזה מקום מהיבשה וששה יהודים אחרים הפליגו בה ועליהם הוא אומר שנטבעו וכיון שאנו יודעים שלא הפליגו בספינה הנז' ממחז"ק כ"א הששה יהודים הנז' חמשה מכאן וא' ממ"א וכן אמר המל"ת שהששה יהודים שנטבעו חמשה מכאן וא' ממ"א. אין להסתפק בזה ובודאי שעל היהודים שאנו דנים עליהם אמר שנטבעו:
ומה גם שמצינו להרב כנ"הג שם אות קל"ו שהביא משם הרב מהריב"ל ז"ל שכתב שאע"פ שמדברי הרמב"ם נראה דבעי' שיאמר איש שיצא עמי מכאן מת ואם לא אמר שיצא עמי חיישי' שמא נתלווה יהודי אחר עמו בדרך. מ"מ הרא"ש וכמה רבנים כתבו דאע"פ שלא אמר שיצא עמי מעיר פ' אלא איש פ' שנתלווה עמי בדרך מת. לא חיישינן שמא נתלווה אחר עמו בדרך והלכה כבתראי וכל שאנו יודעים שיצא עמו יהודי משיאין את אשתו יעו"ש. שהביא חבל נביאים מתנבאים בסגנון זה ובאות קל"ז כתב וז"ל אין חלוק בין כשאומר יהודי מעיר פ' לאומר שיצא מעיר פ'. משפטי שמואל סי' פ"א עכ"ל:
גם מהר"א אלפאנדרי ז"ל בספר מכתב מאליהו בקונטריס עגונא סי' ה' אות ט' כתב משם הרב מ"ב דאע"ג דמדברי הרמב"ם נראה שחולק עם הרא"ש כבר הסכימו האחרונים לדעת הרא"ש וכן הביא שם משם כמה פוסקים יעו"ש. ועיין ג"ור כלל ג' סימן ח' שהסכים דעת הרא"ש עם הרמב"ם דלא פליגי לענין דינא. וכתב זה לדעת רבינו הטור ומרן ז"ל יעו"ש בדל"ב:
והרב מהרח"ש סי' ל' בענין דומה לנ"ד כתב וז"ל אך מה שאני רואה זכות פשט העדויות בין מפשט דברי אברהם ג'ויא שהעיד שנכנס הר' יוסף בעלה של אשה זו באותה ספינה של איסטרוגיטו ושהשמועה באה שנהרגו כל היהודים ההולכים בספינה הנז'. ופשט דברים אלו נראים שאותה ספינה שנסעה משם הוא שנהרגו כל היהודים שבתוכה וכן נראה מפשט עדות העד הב' וכו'. ואין לפקפק ולומר דדלמא שהוגד סתם שנהרגו יהודים שבתוך ספינת איסטרוגיטו והשומע חשב שהיא אותה ספינה שנסעה משם שהיא ג"כ בעלה אישטרוגיטו וכו' דודאי בענין עגונא דאתתא אין לנו לדון אלא דברי העד שלפנינו כפשוטן. ואם באנו לחוש לחששות כאלה לומר שמא כ"וך היה לא שבקת חיי לבת ישראל וישארו עגונות כל ימיהן וכו' ודומה לזה כתב ה"ה מופת הדור ב"י זלה"ה בתשו' סי' ג' מדיני מל"ת וכו' ע"כ:
גם הרב מהר"א ששון ז"ל ס"סי ח' כ' וז"ל. עוד היה נראה לכאורה לאסור את האשה מטעם שלא הזכיר שמו ושם עירו. אך אמנם אין שום מקום לזה. אחר שאמר הגוי היהודי אשר נכנס בתוכה מכאן וכו' ואח"ך העיד העד הישראלי שלא נכנס לספינה ההיא מהמקום ההוא אלא זה ראובן לבדו וזה פשוט בדברי הפוסקים וכו' ע"כ:
באופן דהכא בנ"ד שאמר המל"ת שהששה יהודים אשר היו עמו בספינה נטבעו ושחמשה היו ממחז"ק וא' ממ"א ונודע לנו שלא נכנסו בספינה של ראיס לק'צרי אשר היה בו המל"ת הנז' כי אם הששה יהודים הנז' יצאו נשותיהם מאסור תורה לבד היהודי שהיה ממ"א שעדיין לא נודע לו מי הוא עד שיתברר הדבר. והגם דאין כאן שום עדות שראו לאלה היהודים שנכנסו לספינה של ראיס לק'צרי ואפשר שאחר שהלכו ליכנס לספינה נמלכו והלכו דרך יבשה למקום רחוק ואלו שהיו בספינה היו אחרים מ"מ כיון שהמל"ת אמר שהששה יהודים שנטבעו ה' היו ממחז"ק וא' ממ"א ונודע לנו שלא הלכו מכאן בזמן ההוא כ"א הו' יהודים הנז' יצאו נשותיהם מאסור תורה:
ועל מה שפקפקנו לעיל בעדות זה המל"ת כיון שהיה בהול לשוט על פני המים להמלט על נפשו מלבד מ"ש לעיל לחלק בזה. עוד בה שהרי בעדות האחר של הרב גרשום ן' הרו'ש הנ"ל שהעיד מפי הגויה שנמלטה מהספינה הנז' שהיו בה ששה יהודים ונטבעו ואמרה שנמלטה ע"ג הדף של הספינה והדף היה אחוז בהאלמוכ'טאף טאף של הספינה. נראה מזה שהיתה בטוחה מסכנת מות אחר שהדף היה אחוז ומונח במקומו כמ"ש. ומצינו בס' שביתת יום טוב דאף לדעת מרן דוקא בשט ע"פ המים אמרי' שהוא בהול. אבל כשהוא בספינה ומחמת סערת הים נכנסו גלי הים בספינה ונשטפו כמה אנשים הנצול בה לאו בהול מיקרי ויכול להעיד יעו"ש בדף ל"ב. וא"כ מוכח מזה שכל מה שאמר הגוי המל"ת הוא אמת אחר שכל דבריו באו מכוונים עם דברי הגויה הנז':
נקטינן מהאמור דנשי אלו האנשים הנטבעים יצאו מאסור תורה ואין עליהם רק אסורא דרבנן ככל הנטבעים במים שאין להם סוף דמדאוריתא אזלינן בתר רובא דרוב נטבעים למיתה אלא דחז"ל חיישי למעוטא משום חומר ערוה:
ומעתה נבא לחקור בעדות הב' ע"ך הר"א בן הרו'ש והר"ש ן' זקן י"ץ שהלכו לחפש את הנטבעים ומצאו ליהודי א' והיה כל גופו ופרצוף פניו שלמים והכירוהו בטביעות עין שהוא יעקב צרפתי שהיה חייט ממתא דנא וקברוהו כמש"ל בק"ע אם יספיק עדות זו להתיר את אשתו:
והנה מרן ז"ל בסי' הנז' סכ"ד כ' וז"ל מצאוהו הרוג או מת. אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים והכירוהו בהם שהוא פ' מעידין עליו וכו' ע"כ. והכרה זו היינו ע"י ט"ע כמ"ש שם הרב"ש ס"ק ס"ח. אלא דכ"ז אינו מספיק להתיר לפי מה שבא מבואר בדברי העדים שמצאו אותו אחר איזה שעות שהועלה מן המים כמש"ל וכתב מרן שם סכ"ו וז"ל אין מעידין עליו אא"כ מצאוהו תוך ג' ימים אחר הריגתו וכו'. בד"א בזמן שהוא ביבשה אבל אם טבע במים והשליכוהו המים ליבשה וכו' אם הכירוהו מעידין עליו וכו' והוא שראוהו מיד כשהועלה מן המים וגם שלא יהיה בו מכה. אבל אם שהא אחר שהושלך מן המים אין מעידין עליו וכו' ע"כ. וכתב שם הח"מ ס"ק מ"ט וז"ל מיד כשהעלוהו מן המים לאו דוקא מיד ה"ה תוך שעה א' אבל אם נשתהה קצת בתוך שעה ב' אין מעידין עליו כך דקדקו המ"מ והר"ן מלשון הרמב"ם פי"ג מה' גירושין דין כ"כ. ועל כן אמרו בגמ' דחזיוה בשעתיה ולא אמרו לאלתר וכו' ע"כ. וכ"כ הרב"ש ס"ק פ' יעו"ש ולפ"ז הכא בנ"ד שהגוי הוציאו בבקר מן המים והם קברוהו אחר חצות באופן שהראיה שראוהו היה אחר כמה שעות שיצא מן המים. איכא למימר שמה שאמרו שהכירוהו שהוא יעקב צרפתי היינו בדדמי אחר שנשתהה יותר משעה וצורת פניו משתנה שא"א להכירו והגם שהגוי הניחו בשפת הים וכתוב בקונטריס עגונות ממהר"ר בצלאל אות רמ"ט וז"ל. עוד יש לחלק בין אסקוה ליבשה במקום שאין גלי הים מגיעים. אבל על שפת הים וגלי הים מציפים עליו מים כל שעה מצמת צמתי ליה ואין מניחים להשתנות והכי דייק ל' הרמב"ם וכו' ע"כ. מ"מ כבר שאלנו לאנשים המכירים אותו מקום שאמרו העדים שמצאוהו שם ואמרו שבאותו המקום אינם מגיעים גלי הים. מלבד שדין זה אינו מוסכם. שהרב מהרח"ש דף ן' ע"ב חלק עם מהר"ר בצלאל וכתב שכן נראה דעת רבוותא יעו"ש:
הן אמת דבסי' כ"ח כתב מרן וז"ל י"א בשם ר"ת דהא דאין מעידין עליו אלא עד ג' ימים ה"מ כשהוא חבול בפניו אבל אם אינו חבול בפניו מעידין עליו אפי' אחר כמה ימים ע"י טע"י של גופו וצורתו ואינו מחוור בעיני האחרונים עכ"ל. והוסיף מור"ם בהגה וז"ל ואפי' נפל למים ע"כ. וכתב שם הרב"ש ס"ק פ"ו וז"ל ואפי' נפל למים כלומר אפילו אשתהי מהני ט"ע אם צורתו שלם. כ"כ התוס' שם בשם ר"ת והרא"ש והטור כתבו בזה דוקא כשהוא שלם בכל גופו. ואע"ג דמגיה כאן על דברי ר"ת שדבריו אינם מחוורים בעיני האחרונים. מ"מ לא נדחו דבריו לגמרי ומצטרפים דבריו לשאר סברות להקל עכ"ל. והרב חל"מ ס"ק נ"ד כתב וז"ל ואינו מחוור בעיני האחרונים. כאן לא כתב שחלקו עליו כמשל סכ"ה דמשמע שלא נחלקו עליו להדייא רק שלא היו מחוורים בעיניהם. אבל הריב"ש סי' שע"ח כתב בתחי' שאפי' ר"ת לא אמר אלא בג' ימים וכו'. אבל בהא דמיא דקאי על ההוא גברא דטבע בדגלת דגופו שלם הוה דהא קאמר אסקוה אגשרא ולא על פניו וחוטמו לבד אמרו כן וכו' אלמא אפי' בגופו שלם דומייא דההוא אמרי' מתפח תפח ומיהו גם דברי ר"ת ז"ל נדחין וכו' לימא שאני התם שהיה גופו שלם אלא ודאי ליתא וכן השיג עליו הרשב"א ז"ל הרי אתה רואה שדחו דברי ר"ת בגירא רבא עכ"ל. נמצא לפ"ז דלדעת הרשב"א והריב"ש אפי' גופו שלם אי אשתהי אין מעידין עליו. ולדעת הריב"ש אפי' בספק אש אשתהי אם נשאת תצא ופסקו מור"ם בהגה סכ"ו ולפ"ז הכא בנ"ד אף מי שירצה לידחק ולומר דמ"ש הגוי שהוציאו בבקר אינו נאמן דדוקא להתיר הוא נאמן במל"ת אבל לא לאסור ונאמר שבאותה שעה שמצאוהו היהודים פלטו הים מ"מ מידי ספק לא יצא ובאנו לדעת הריב"ש ז"ל כמ"ש ועי"ש בב"י בתשו' הר"ן שהביא שם בההיא דמימון מאלק'י:
ובספק נשתהה כתב מרן בסכ"ז וז"ל מצאוהו הרוג וכו' ואין יודעים מתי נהרג י"א שתולין שנהרג תוך ג"י ומעידין עליו ויש אוסרים וכו' ע"כ. ולפי הכלל שבידינו נראה דעת מרן לפסוק כיש אוסרין כיון שהביא סברא זו באחרונה. וזהו בספק אשתהי דיבשה וכ"ש בספק אשתהי דים שהוא שיעור מועט כמ"ש:
ומ"מ מצינו להכנ"הג הגהב"י אות תק"ח שכתב וז"ל ספק אשתהי בנטבע ושהה עליו שיעור כדי שת"נ כתב הריב"ש בתשו' סי' שע"ה שיש להקל וכתב מהרח"ש בקונטריס עגונא ובתשובה סימן מ"ה ונ"ט דדברי הריב"ש הם אפי' להשיאה לכתחלה וכ"כ הר"מ אלשקאר סימן כ"ה ורבינו בצלאל סי' כ"א וכ"ז מדברי הרשד"ם חא"ה סי' נ"ה עכ"ל. אלא דעכ"פ הכא בנ"ד נראים הדברים דודאי אשתהי שהרי בא הגוי לבשרם כדי לקבל שכרו:
איברא דמצינו למרן ז"ל בתשו' סי' ו' מדיני מל"ת שאחר שהביא דברי התוס' ור"ת והרא"ש מסיק וכתב וז"ל וכבר כתבתי לעיל דהרמב"ם וסמ"ג והרשב"א והריטב"א והרא"ה חולקים על כל קולות הללו שכתבו התוס'. ומ"מ כ' מהרי"קו מאחר שרבותינו בעלי התוס' כתבו שהוא דבר פשוט להתיר כשאין חבלה בפנים וגם הגוף שלם. וגם ה"ר עזריאל דבתראה הוא פסק הלכה למעשה בתשו' כדברי רבינו יעקב. וגם רבינו מאיר דבתראה הוא הביא דבריו להתיר. וכן טא"ה כתב שאם אינו חבול בפנים שמעידין עליו אפי' לאחר כמה ימים ע"י סי' גופו וצורתו ולא הביא שום חולק. פשיטא דכדאי הם לסמוך עליהם אפי' שלא בשעת הדחק וכ"ש בשעת הדחק עכ"ל. וכ"כ בסי' י"ב והביא דבריו בקונטריס עגונות סי' קע"ה. וא"כ כיון דמרן ז"ל עביד עובדא כר"ת להתיר בט"ע אפי' לאחר ג"י כמוכח מאותו נדון וגם בש"ע הביא דברי ר"ת ולא חלק עליהם אלא שכתב שלא נראו דבריו בעיני האחרו' הכי נקטינן:
ולפ"ז מ"ש בש"ע בסכ"ז בספק אשתהי סברת האוסרים באחרונה מוכרחים אנו לומר דמיירי כשאין הגוף שלם או שהוא חבול בפנים. ועיין להרב"ש שם ס"ק פ"ד. גם הרב חל"מ בתשו' שכ' שם בס"ק נ"ה אחר שהביא להקת הפוסקים שהסכימו לדעת ר"ת כתב וז"ל גם הרב"י אף שבש"ע כתב ע"ד ר"ת שאינו מחוור בעיני האחרונים. מ"מ בתשובותיו פסק למעשה כדברי ר"ת וכו' ע"כ. הן אמת דאח"ך הביא סב' החולקים יעו"ש:
שוב מצינו להרב חוט השני סי' ע"ד שהתיר להדיא בטע"י אף אחר ג"י שכתב וז"ל. ואע"ג דהוי אחר ג"י מההריגה וקי"ל דאין מעידין אלא עד ג"י. מ"מ כיון שהיה פרצוף פנים וגופו שלם ולא היה נחבל בפניו. לא מבעיא לדעת ר"ת והתוס' והרא"ש והטור א"ה שפסקו להדייא שאם לא נחבל בפניו מעידין אפי' לאחר כמה ימים וכו' אלא אפי' לדעת ה האחרוני' שחלקו עליו כמו שהביא בש"ע סי' י"ז סכ"ח. ע"כ לא פליגי אלא כשאין לו פדחת וחותם דלדעת ר"ת וסיעתו מעידין עליו אף לאחר ג"י. ומה שנקרא לא נחבל בפניו היינו בשעת הריגה לא נחבל בפניו אבל אח"ך כשמצאוהו אין כאן פדחת וחוטם אפי"ה מהני הכרת הצורה והגוף כשהוא שלם. זה אינו מחוור בעיני האחרונים אבל כשהפרחת והחוטם והצורה והגוף שלם ואי' חסר כלום לדברי הכל מעידין עליו. ומעשים בכל יום שמכירין את האדם כשאינו חסר כלום אחר ג' ימים. וכ"כ בהדייא הב"י בתשו' סי' ו' וז"ל וכו' עכ"ל. הרי שכתב להדייא שאף לדברי החולקים אם הגוף שלם ופדחת ופרצוף פנים עם החוטם מעידין אפי' אחר ג"י וכו' וכ"כ ג"כ מהרי"ק וכו' ע"כ. והרב פנים מאירות ח"ב סימן ס"ה הביא דברי הרב הנז' ראיה לדבריו יעו"ש. ולפ"ז גם הכא בנ"ד שראו אותו אחר שעה שעלה מן הים והכירוהו בט"ע כיון שהיה ראשו ופרצופו שלם ולא היה חבול בפנים. יכולים אנו להתיר כיון שביבשה אחר ג' ימים ובטביעה אחר שעה שהועלה מן המים דינם שוה וכמ"ש מור"ם בהגה כמש"ל:
גם הרב בני משה סי' כ"ז דנ"ט כתב דהיכא שאין לו שום מכה לא בגופו ולא בפניו ומכירו. לא בעינן לא לאלתר ולא סימנים כין לר"ת בין לר"י והרא"ש והטור וכו'. ועובדא דההוא גברא דטבע בדיגלת דאמרינן בגמ' דבעינן דאסקוה לאלתר מיירי שהיה לו מכה ברגלו וכ"כ המרדכי. ומ"ש הטור שראהו מיד וגם אין לו מכה ארשא קאי כשנשחת גופו ואין שם אלא פרצוף פנים עם החוטם. וכ"כ בפוד"ר:
עוד כתב שם הרב הנז' דע"כ לא פליגי הרשב"א ודעימיה אר"ת ודעימיה דאף בגופו שלם אין מעידין אחר ג' ימים אלא דוקא באדם שאינו ידוע אם רגיל עמו בחייו. אבל אם היה אדם ידוע אצלו בחייו ומכירו היטב. מעיד עליו אפילו אחר כמה ימים דבזה סבר הרב מהרא"ם דלא פליג הרשב"א וכן הדין בים דאשתהי ביבשה:
עוד כתב שם דאף שהרמב"ם והסמ"ג כתבו סתם אין מעידין אלא עד ג' ימים. היינו שהעתיקו לשון המשנה כצורתה. ומה שאפשר לפרש בלשון המשנה יתפרש בדבריהם וכתב עוד שם דמדברי מרן בתשו' סי' י"ב משמע דכל שלא אמר הגוי שלא היה גופו שלם או שהיה נחבל בפנים מסתמא אמרינן שהיה גופו שלם וכו' יעו"ש:
ומ"מ כ"ז אינו מספיק להתיר בנ"ד לסברת הרא"ש ודעימיה דס"ל דדוקא מי שלא ראה הטביעה יכול להעיד עליו אפי' אשתהי אבל מי שראה הטביעה אי אשתהי הוא מעיד בדדמי ואין עדותו עדות. וסברא זו הביאה מור"ם בהגה שם סכ"ח ועי"ש להרב"ש ס"ק פ"ח ופ"ט. והגם דהכא בנ"ד העדים המעידים הנז' לא ראו הטביעה. מ"מ הרי שמעו שנטבעו ועל זה הוא שהלכו לבקש הפגרים כדי לקוברם וכתוב בקונטריס עגונות אות רמ"ו מהרב מהר"ר בצלאל ז"ל וז"ל למאן דמחלק בין ראה הטביעה ללא ראה הטביעה. לאו דוקא ראה הטביעה דכיון שהגידו לו כן שהספינה נטבעה שוב אומר בדדמי ואין חילוק בין ראיה לשמיעה ע"כ וכ"כ הרב כנ"הג אות תי"ג משם הריב"ש ופוסקים אחרים. הן אמת דסיים שם דמלשון הטור מוכח דדוקא ראה הטבי' בעין. אבל בשמע סגי בט"ע יעו"ש:
גם הרב פנים מאירות ח"ב סי' נ"ה הכריח מלשון הרא"ש דדוקא ראה ה הטביעה אבל ידע או שמע לא. והביא דבריו הרב יד אהרן ח"ב הג"הט אות קס"ב יעו"ש. אלא דמ"מ אכתי מידי פלוגתא לא נפקא. ואף דהכא בנ"ד איכא ב' ערים ואיכא למימר דבשני עדים לא חיישי' בדדמי. מ"מ הרי מצינו להרב"ש ס"ק צ' דמוכח מדבריו דמי שראה הטביעה אפי' ב' עדים צריך לראותו מיד. גם הרב חל"מ באותה תשובה שכ' ס"ק נ"ה בתחילה ר"ל דבשני עדים אף שראה הטביעה א"צ ראיה לאלתר ואח"ך כתב דאין חלוק זה מוכרח דאפשר לומר דאף בב' עדים בעי ראיה לאלתר יעו"ש:
הן אמת שהרב"ח כתב דבב' עדים אף אם ראו הטביעה לא חיישינן בדדמי. וכ"כ הרב מהר"ר בצלאל סימן כ"א וכ"כ הרב מהרשד"ם סי' ס"ט. ואף למ"ש הרב שם דצריך שהשני עדים יבאו ויגידו לב"ד. הרי הכא בנ"ד העידו העדים בפני ב"ד כמש"ל בק"ע:
שוב מצינו להרב דרכי נועם סי' י"ג הביא משם הרב מהרח"ש שכ' וז"ל ואפשר דלפי סב' הטור והרא"ש בב' עדים שמא לא בעי' ג"כ לאלתר כי היכי דבעד א' ולא ראה הטביעה לדידהו לא בעי לאלתר וכו' ע"כ. וכתב הרב ע"ז וז"ל אע"ג דהוא אמרו באפשר בנ"ד דהוי אסורא דרבנן יאמר בודאי דבשני עדים לא בעי' לאלתר דודאי לא אמרי בדדמי וכמ"ש שם משם הריטב"א וכו' ע"כ:
והרב ג"ור כלל ג' סימן ה' הביא משם ספר פני משה שכתב שכבר פשטה הוראה דבשני עדים ליכא תו חשש בדדמי לא לאחר ג"י דיבשה ולא לאשתהי דים וכו'. עוד כתב הרב הנז' וז"ל וסבור אני עוד לומר שכל חששות אלו לא נאמרו אלא בישראל המעיד לפ"ת מה שראה בעיניו ולא דמייא עליה וכו'. אמנם אי מלתא רמיא ביותר עליה דעד ישראל. אז נר' דליכא למיחש שיעיד בדדמי כלל עכ"ל. והר' יד אהרן ח"א הג"הט אות תפ"א הביא ד"ז משמו יעו"ש והכא בנ"ד אלה העדים המעידים הלכו בשליחות לחפש אחר הנטבעים הנז' לקוברם. וכיון דמילתא רמייא עלייהו והכירו את זה יעקב צרפתי לא חיישי' דאמרי בדדמי ובפרט שהם ב' עדים:
גם בס' עבודת הגרשוני סי' ע"א כתב דכי חיישינן באשתהי דוקא בעד א' אבל ב' עדים לא בדקינן בתרייהו ולא חיישינן דאמרי בדדמי וכ"כ בס' בני דוד בקונטריס עגונא סי' תקי"ב משם כמה פוס' יעו"ש:
והרב משפט צדק ח"א סי' ח' דקדק מדברי רבינו הטור דדוקא כשראה לאותו פ' שנפל לים הוא דחיישינן בדדמי. אבל אם ראה או שמע טביעת הספינה והעיר על א' שהכירו בט"ע לא אמר בדדמי. ובזה אפי' הריב"ש יודה וכ' שם וז"ל ובאמת מילתא דמסתברא היא שלא יגרע כח ההכרה וכו' ע"י התעוררו' הכרה אחרת ובפרט ע"י הזקן כי עיקר הכרת הפרצוף הוא ע"י הזקן כדאמרי' ויכר יוסף את אחיו וכו' משמע מה שהכירם ומה שלא הכירוהו היה הכל ע"י הזקן וכו' ע"כ:
והרב מהרימ"ט בשניות חא"ה סי' ל"א כ' וז"ל ואפשר שיש צד להקל בנ"ד לס' הגדולים שא שאמרו דהא דבעינן חזיוה בשעתיה ה"ד לאותם שראו הטביעה שאע"פ שעד זה ידע הטביעה כנראה מדבריו וכתב הריב"ש ז"ל דמ"ל ראה מ"ל ידע. מ"מ עד זה לא שמע טביעתו של איש זה ביחוד רק שאמרו שנשברה הספינה ומסתמא טבעו כל ההולכים בה. והואיל והוא יודע שכמה נפשות היו שם גוים וישראלים. אפי' אפי' אם ראה ממש בטביעתו של זה בים למה יאמר בסמיכות דעתו שזה הוא פ' הן רבים הנטבעים והנחנקים מי מפיש וכו'. א"ל שהכירו יפה בט"ע וכו' ע"כ:
והרב יד אהרן ח"א הג"הט אות תקל"א כתב משם הרב מהר"ם אלשקאר דרוב הראשונים והאחרונים לא מפליגי בין ראה הטביעה ללא ראה. וכ"ב הרב מהראנ"ח ח"א סי' ע"ד יעו"ש. ושם באות תקל"ג כתב וז"ל אפילו למאן דמחלק בין ראה הטביעה ללא ראה. היינו באסור תורה וכו' אבל כששהה שיעור שת"נ דהוי חששא דרבנן בעלמא מורה דלא איכפת לן וכו'. מהרשד"ם חא"ה סי' נ"א דרכי נועם חא"ה סימן ס"ג עכ"ל:
שוב מצינו להרב כרם שלמה בקונטריס עגונא סי' ו' שאחר שהביא מחלוקת הפוסקים בההיא דגופו שלם ובראה הטביעה. כתב וז"ל אמנם מאחר שאמרו המחמיר בעגונא דאתתא יותר מדאי אין רוח חכמים נוחה הימנו אמרתי אני אל לבי לחפש חיפוש אחר חיפוש להתיר עגונא דא. כי הנה הצד הראשון דנראה שיש בה צד היתר הוא לדעת ר"ת וסיעתיה. דכיון דגופו שלם סגי בט"ע בין ראה הטביעה בין לא ראה ולא בעי לא לאלתר ולא סימנים וכמ"ש מהרח"ש בתשו' סי' ו'. ואף הרא"ש ור"י אפשר יודו לר"ת וכו'. ולא אמרו דבראה הטביעה תרתי בעינן סימן ולאלתר אלא כשאין גופו שלם וכו'. אלא דמדברי הטור נראה דתפש להחמיר בדברי שניהם. ולדעתו אם ראה הטבי' לעולם תרתי בעינן וכו'. איברא דאף לדעת הני רבוותא וכו' עדיין איכא למיחש לדעת הריב"ש דס"ל דידיעת הטביעה הו"ל כראה וא"כ אפי' גופו שלם תרתי בעינן הן אמת דאי משום הא איכא למימר דמידי ספיקא לא נפקא דהא איכא דעת תומת שרים דס"ל דידיעת הטבי' לא מזקת וכו'. א"כ לדעתו אף הטור יודה בנ"ד דבט"ע סגי וכו' ואף את"ל דילמא הלכתא כדעת הרשב"א והריטב"א וחביריו דס"ל דבכל ענין בין ראו הטביעה בין לא ראו וכן בין גופו שלם לעולם בעינן דחזייה בשעתיה וכו'. י"ל דילמא לא אמרו אלא בסתם עד המעיד עליו שלא היה יודעי ומכירו בחייו. אבל בעד המעיד והיה מכירו בחייו אפילו לאחר שהועלה מן המים ימים רבים שפיר מעיד עליו בט"ע לחוד. וכמ"ש מוהרא"ם בתשו' סימן ט"ל. ואף שקצת מהאחרונים הבאים אחריו לא הודו לו. מ"מ מידי ספק לא נפקא וא"כ הו"ל ס"ס. ספק אם הלכתא כר"ת ואפילו לדעת הטור דילמא הלכתא כהרב תומת ישרים. ואת"ל הלכתא כהרש ב"א ודעמיה דילמא היינו כשלא היה מכירו בחייו. אבל במכירו בחייו שפיר דמי דבט"ע סגי. והוא ס"ס מתהפך וכו' עכ"ל וסב' זו דבמכירו בחייו יכול להעיד עליו אפי' אחר כמה ימים הובאה בתשו' השייכים לסדר נשים בס' היד בתשו' המתחלת חזרנו על כל צדדין וכו'. והיא ממהר"ם בר ברוך שהביא שם תשו' ר"ת שכתב כן גם הרב מהרשד"ם בסי' ל"ה הביא תשובה זו של ר"ת ראיה לנדון שלו שהיה ידוע למעידו. וכ"כ הרב מהר"ש דוראן בס' חוט המשולש ח"א סי' ג"ן יעו"ש:
ולפ"ז הכא נמי בנ"ד אלה. העדים הם מתושבי העיר הזאת והיו מכירים ליעקב צרפתי הנז' בחייו. ויש לנו הס"ס שכתב הרב כרם שלמה להתיר. והא דידן עדיפא שהם ב' עדים ואיכא ס' אחריתי שמא הלכה כמ"ד דבשני עדים אף באשתהי לא אמרי' בדדמי ויכול להעיד עליו כמש"ל:
אלא דעכ"ז אינו מעלה ארוכה להתיר בנ"ד כי עוד יש א' וגדולה היא בפנינו כמחיצה של ברזל לפי מה שהעידו העדים שהיה תפוח כולו דכלום טעמא מאי אמרי' דאי אשתהי לאחר שהועלה מן הים אין מעידין עליו. משום דמתפח ונשתנית צורתו ואין יכולים להכירו כמבואר בגמ' פרק בתרא דיבמות גבי ההוא דטבע בדיגלת דקאמר ה"מ דחזייה בשעתיה. אבל אשתהי מתפח תפח ופירש"י וז"ל מתפח תפח. לאחר שעולים אותו ליבשה ומשתנית צורתו וכו' ע"כ. ולפ"ז מוכרחים אנו לומר שכל הפוס' הנ"ל שהתירו בט"ע אף באשתהי לכל מר כדאית ליה כמש"ל. ה"ד היכא שלא נתפח והגם דבגמ' אמרו דאי אשתהי מתפח תפח. דבר בהווה דמסתמא מתפח בשהוי. אבל אה"נ דמשכחת לה שלא יתפח כגון במקום הקר ובזמן הקור וכיוצא ובזה הוא שדברו הפוס' הנ"ל:
וגדולה מזו מצינו שהביא מרן בב"י משם הנמקי יוסף והריטב"א ז"ל שדקדקו מדאמרינן בגמ' מתפח תפח ולא אמרי' הא תפח שמעינן דבאשתהי אפי' אין אנו מכירים שנתפח אין מעידין עליו כי שמא נתפח ואינו ניכר. וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל אלא שמלשון הרמב"ם ז"ל שכ' ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים שעה ונתפח אין מעידין עליו דקדק מרן ז"ל שאם אינו נפוח מע"ע אפי' אשתהי. וכ"כ שם משם הה"מ שדקדק כן מלשון הרמב"ם יעו"ש. באופן דהיכא דנתפח כנ"ד לכ"ע אין מעידין עליו:
והרב כנ"הג הג"הט אות שס"ו כתב וז"ל. אם ראהו לאלתר ונתפח יש להסתפק מה דינו אם מעידין עליו או אין מע"ע. והסב' נוטה שאין מעידין דכיון דטעם שלא ראהו בשעתו הוא שמא נתפח ואינו ניכר מינה דאפי' ראהו בשעתו ונתפח אין מע"ע דאיכא למיחש בדדמי. וכן מצאתי למהרח"ש בקונטריס עגונא דאתתא וכו' ע"כ:
גם מרן בתשו' סימן ז' מדיני מל"ת הביא משם הנמק"י דבספק אשתהי נקטינן לקולא כדברי התוס' כיון שאין נראה לנו שום שינוי בפנים. ושמא נתפח חששא דרבנן היא. ויש חוששין אף בזה להחמיר וסיים מרן ע"ז וכתב וז"ל ומתוך דבריו למדנו שאף לדברי המתירין צריך שלא יהיה נראה שום שינוי בפנים וכו' ע"כ. הן אמת דהרב מהריק"ש בהגהות כתב על דברי מרן בש"ע שכתב דאין מעידין אלא תוך ג"י וז"ל מדסתם נראה אפי' נתפח מעידים תוך ג"י וכו' ע"כ:
והרב מהרשד"ם ז"ל חא"ה סי' נ"ו בעד שהעיד שמצא פ' הרוג והיה נפוח והכירו וכו' וכתב וז"ל וא"כ אפי' המקילין אינם מקילין אלא כשאי' נפוח וכו'. וא"כ עתה שזה העד העיד שהיה נפוח איכא למימר שמא חשב הוא שהיה ההרוג אותו פ' אבל אפשר שאי' כן כי הנתפח משתנה וכו' ע"כ אלא שאח"ך הביא דברי ר"ת וכתב דכיון שיש להסתפק שמא ראהו תוך ג"י יש להתיר כיון שכל גופו וצורת פניו קיימים. ואע"ג שאמר העד שנתפח הגוף דרך הנפטרים אחר עבור יום א' שנתפחים קצת וכו' יעו"ש. וכ"כ הרב מהר"י אדרבי בסי' י"ד יעו"ש. נמצא לפ"ז דדוקא בספק אם הוא אחר ג"י מקלינן ודכוותה בספק אחר שהועלה מן המים בשגם דדין זה אינו מוסכם דיש מהפוס' סוברים דשאני ג"י דיבשה שהוא זמן ארוך תלינן כספיקו שהוא תוך שלשה משא"ך בעלה מן הים שהוא שיעור שעה יש לדון בספקו להחמיר וכמ"ש הר"ן בתשו' שהביא מרן בב"י בההיא דמימין מאלקי. באופן דהכא בנ"ד שברור הדבר שראוהו העדים אחר שעה שהועלה מן הים וגם מצאוהו נפוח אין להתיר לכ"ע:
ומצינו להרב מהר"מ די בוטון סי' א' בעד ישראל שהעיד ששמע מפי ב' גוים מל"ת שאמרו שמצאו את פ' אפ'וגארו מת הינג'ארו בשפת הים ואחר שהביא דברי התוס' והרא"ש והטור דבעד שלא ראה הטביעה מעיד עליו אפי' אשתהי ואף לסב' החולקים כיון שהוא עד מפ"ע תלינן שהא' ראהו בשעתיה מ"מ ה"ד כשלא אמר הראשון שהיה נפוח. אבל היכא שאמר שהיה נפוח איכא למימר דאמר בדדמי. וכ' ע"ז וז"ל דכיון שאמרו קי לו קונוסימוס קי אירה איל משמע הכרה מעלייתא הכירו אותו ודאי דמאי דאמרי הינג'אדו ר"ל התחיל להתפח שיכולין עדיין להכיר אותו יפה וגם בים נתפח ואינו משתנה בים ובפרט בנ"ד שהם שנים המעידין שהכירו אותו ולא אמרי' בדדמי בשנים לדעת קצת רבוותא א"כ ודאי רצו לומר נפוח בענין שעדיין יכולים להכירו שלא נתפח לגמרי או שהיה נפוח מחמת הים שהמים מצמיתים אותו ואינו משתנה ולא היה הנפוח ביבשה וכו' ע"כ והביא הרב סיוע לדבריו מתשו' הרב מהרשד"ם ומהר"י אדרבי הנ"ל:
עוד הביא שם דברי הרב מהר"ם אלשיך סי' קי"ט שהעיד העד מפי מל"ת שמצאו ב' הרוגים בדרך והתחילו להתפח והיה כמו ג' או ד' ימים אחר שנהרגו והתיר הרב כיון שהיה גופו שלם וכו' ולא חש למ"ש התחילו להתפח וכו' וגם הביא שם דברי הגאון מהרא"ם ז"ל שהביא משם ר"ת דאדם ידוע בחייו למעידיו מעידין עליו אפי' אחר כמה ימים. וגם דהאי מלתא דנפוח משתנה חששא דרבנן היא והתיר הרב את האשה והסכימו עמו ג' רבנים יעו"ש. הן אמת דנדון הרב הנז' היה עד מפי מל"ת ומידי ספק לא יצא שמא הא' ראהו תוך שעה משא"ך בנ"ד שהענין מוכיח שראוהו אחר שעות שפלטו הים:
ומ"מ עדין יש לחלק ולומר דשאני נדון הרב הנז' שלא היה שום עדות על הטביעה אלא שהגוים אמרו שמצאו אותו מת על שפת הים דכיון שהיא אסורא דאורייתא אנו צריכים לטעם עד מפ"ע ותלינן שהא' חזייה בשעתיה. וכן נמי יש לומר בנדון הרב מהרשד"ם שהיה ביבשה כמש"ל שהתיר מחמת שיש להסתפק שמא ראהו תוך ג"י. אבל הכא בנ"ד שכבר יש לנו עדות על הטביעה ויצאת אשה זו מאסורא דאורייתא ולא נשאר עליה אלא אסורא דרבנן יכולים אנו לסמוך על שאר הטעמים שכתב הרב מהר"ם די בוטון וישנן בנ"ד אף שראוהו אחר שעה. ומה גם דבנדון הרב אף שהיו ב' גוים כתב דלא אמרינן בדדמי כ"ש בנ"ד שהם שני עדים כשרים:
שוב מצינו להרב כנ"הג אות תמ"ט שכתב וז"ל והוי יודע שזה כי"ב שנה בא מעשה לידינו בגוי מל"ת שהעיד שראה לפ' מת נפוח בשפת הים והתירה הח"הש כמהר"מ רי בוטון ז"ל ושוב נ נדפסו תשובותיו והיא בסימן א' גם דעת הרב הכולל כמהרי"ט ז' יעיש ז"ל וכמהר"א קופ'ינו נר"ו וכמהר"ש הלוי היה להתיר. ואני הצעיר פקפקתי בהתירה מטעם שהמעיד לא ראה הטביעה והוי אסור דאוריי' וכו' ע"כ. מוכח מדבריו דמה שחלק על המתירין היינו כיון שהיה אסור דאורייתא שלא היה שום עדות על הטביעה:
וכן מצינו להרב מהר"י מאייו ז"ל בס' שפת הים חא"ה סי' ה' בנטבע שהועלה מן הים והעיד העד שהיו פניו נפוחים הרבה ולא היה נראה כי אם ראש החוטם דוקא והביא דברי הרב מוהר"ם די בוטון והכנ"הג הנז' וכתב וז"ל ולפ"ז בנ"ד שהיהודים המעידים ע"ז המת לא ראו הטביעה והרי כאן אסור דאורייתא וכו'. כיון שהם עצמם אומרים שצורת פניו נשתנו מחמת שנתפח כל הראש ואין צורת פנים ופדחת וחוטם אין כאן מקום להתיר את אשתו ע"י עדים אלו כיון דהוי אסור דאורייתא עכ"ל. מוכח מדבריו דאזיל בשי' הרב כנ"הג ומטעמא דעדין אסורא דאורייתא רביע עליה:
והרב מהרימ"ט חא"ה סי' ל"א. אחר שהביא סב' ר"ח ודעימיה דבגוף ופרצוף שלם מעידין אפי' אחר כמה ימים וכתב שיש לסמוך ולהקל דמעשה רב אחר שכתבו התוס' והרא"ש שנהגו להתיר בט"ע וכו' אחר זה כ' וז"ל. עוד נ"ל דהכא בנ"ד בעדות הא' שהעיד מפי אביו יצאת אשה זו מידי אסורא דאורייתא דה"ל טבע במים שאין להם סוף שאסו' מדרבנן ואם נשאת לא תצא הילכך כל שנסתפק לנו בעדותה אח"ך אי מהני הך היכרא שהכירוהו מת הו"ל ספקא דרבנן ולקולא וכו' ע"כ. הן אמת דהתם לא היה ידוע בודאי שהיה אחר שעה שהועלה מן המים וגם לא העיד שהיה נפוח:
גם הרב דבר משה סי' י"ז הביא דברי הרב מהרשד"ם ומהר"ם די בוטון והכנ"הג הנ"ל והתיר בנדון שלו שאמר העד שראהו צף ע"פ המים נפוח. ואח"ך הביא דברי הרב מהרח"ש והכנ"הג דאוסרים והתיר מטעמא שהיה ע"פ המים ואע"ג דהגוף נתפח היינו מחמת המים שנכנסו בו אבל צורת הפנים עומד ואינו משתנה כי המים מעמידין צורתו והתיר הרב אף שלא היה שם עדות ברור על הטבי':
והרב מהר"י דוד ז"ל החזיק על ידו שם וכתב וז"ל דאפי' כוונת העד שנתפח הרבה וכו'. מ"מ האי דאין מעידין לאחר ג"י לא קאי אאדם ידוע שהיה ניכר בחייו למעידין דההיא אפי' לאחר מאה ימים. ועוד דאעיקרא דדינא חששא דאמר בדדמי אינו מוסכם שהוא מדאורייתא שהרי כתב הה"מ והרב ב"י בשם הרשב"א שהדבר ספק וכו'. והנה ר"ת והתוס' והרא"ש והריטב"א והטור שם כתבו בפשי' דאזלינן לקולא משום דקים להו דהוי דרבנן ונראה ראיה לדבריהם וכו' אלא ודאי חששא בדדמי דרבנן היא דמן התורה כל שאומר שמכירו אפי' שמן ובחמה ועולם חם לא חיישי' לדדמי. ומדרבנן הוא דחיישי' ולכן לא גזרו אלא עד ג"י וכו' דאף אם שמן וכו' שממהר לנפוח הניחוהו על דין תורה שכל שאומר שמכירו לא חיישינן לדדמי וכו' ע"כ:
שוב מצינו להרב ג"ור כלל ג' סי' ך' בא' שנטבע בים והלכו היהודים לחפש ובהיותם מחפשים בא גוי א' ואמר להם שהיהודי הוא במקום פ' והביאו אותו אל העיר לקוברו והכירוהו שהוא פ' ואמרו שהיה כל גופו תפוח כנאד מלא וגם פרצוף הפנים היה תפוח ועכ"ז הכירו אותו. ומתוך הענין מוכח שם שהיה אחר איזה ימים שהועלה מן הים. ואחר שנשא ונתן הרב בעדות הטבי' להוציא את האשה מאס"ת. שוב הביא סב' ר"ת ודעימיה דבגוף שלם מע"ע אפי' אחר כמה ימים. וכתב וז"ל מהכא שמעינן שבעלי סב' זו לא חיישי' לנפיחה כלל וכו'. והנה פשיטא שדרך הטבועים שעולים אל היבשה משתנים וכו'. ואעפ"כ סברי להתיר אע"ג שנתפחו וכו'. וכשיהיה פגר נפוח והעד המעיד אמר סתם שהכירו יש לגמגם בעדותו דשמא סבור הוא שלא נתפח שמעיד בו על התואר שרואה בו לעת עתה ואין עדות זו מכוונת. אכן כשהעד בעצמו מכניס חובתו בפיו דקאמר שהכירו והוא נפוח ש"ד שהרי אע"ג דידע שהוא נפוח ודרך הנפוחים להשתנות אעפ"ך יהיב דעתיה לבודקו יפה וקאי אקושטא דמלתא ומכיון דמצינו שריותא רבתה בכל עד שמעיר על פגר ואפילו ראהו אחר כמה ימים מהימנינן ליה אע"ג שלא הזכיר שהיה הפגר נפוח. א"כ במכ"ש שיש להתיר כשהעד בפיו מלא לאמר שהיה נפוח והכירו וכו'. וכך הם דברי מהרי"קו וכו' גם הרא"ם בתשו' סי' ט"ל כתב וז"ל וא"כ בנ"ד שהיה אדם ידוע למעידין וכו' גם רבן של ישראל מוהריק"א ז"ל כתב כן בכמה מתשובותיו וכו' הרי מוכח דסירכא דהתירא נקיט ואזיל לעשות מעשה מטעם זה דמשמע דהלכה קבועה ורווחת היא ולסב' המתירין אין לחוש אפי' דחזייוה דנפח טובא. חדא שהרי לא בחנו דבריהם להטיל תנאי דמה שמתירין דהוי דוקא בדליכא נפיחה. וא"כ סתמו כפירושו דבכל גוונא הם מתירין ותו שטבע הענין הוא בהכרח להיות שם נפיחה בפנים ובגוף כיון דמשתהי טובא ואעפ"ך אין לחוש. וכבר כתבנו הטעם לזה וזה ברור מאד וכו'. וכל זה שצדדנו לצאת אפי' היכא שהאשה עומדת עדיין באס"ת. ק"י לנ"ד דאסיקנא שאין האשה עומדת אלא באסורא דרבנן דהשתא שפיר אית לן למעבד עובדא כדברי מהריק"א להדייא וכו' ע"כ:
וכ"כ בסי' כ"א והסכים עמו הרב מהר"י יוסף ז"ל וכתב שם דע"כ לא החמיר הרב מהרח"ש בנתפס אלא באסורא דאורייתא. אבל כשיצאת מאסור תורה יודה הרב מהרח"ש דמעידין אפי' נתפח יעו"ש:
הרי מבואר בנדון הרב הנז' שהוא דומה בדומה לנדון שלפנינו והתירה הרב לינשא וכל הטעמים שכתב הרב שם שייכי נמי בנ"ד להתיר:
ובסימן י"ח כתב הרב הנז' על מ"ש בגמ' דבעינן אסקוה לאלתר וכו' וכתבו התוס' ותימא היאך משיאין נשי הנטבעין ע"י טב"ע וכו' ותירצו ז"ל ושמא כשנשחת צורת הפנים דאכלו כוורי וכו' ע"כ. ודקדק הרב ז"ל מדאמרי התוס' דמ"ש בגמ' דבעי אסקוה לאלתר מיירי כשנשחת צורת הפנים דאכלוה כוורי. דמה להם ליקח דמיון דאכלוה כוורי הא עדיפא מינה חו"ל לאשמועינן דאע"ג שהפנים קיימים ולא אכלוה כוורי אם נתפחו אין מעידין עליו וכל המפרשים שהזכירו דברי התוס' אמרו דכשאין חבלה בפנים וכו' שמעינן דתפיחה אינה מעכבת להכרה דט"ע אליבא דתוס' וכו' יעו"ש שהכריח זה מכמה פוסקים. והביא דבריו הרב יד אהרן ח"א הג"הט אות תס"ה:
גם בסי' כ"ד אחר שהביא הרב הנז' דברי המתירין בט"ע אע"ג דאשתהי טובא ובודאי דמיירי אף שנתפח. כתב וז"ל וכפ"ז יש לדקדק על הרשב"א דסבר דכיון שנשתהא ומתפח אינו ניכר והרי זה מחלוקת במציאות. ואפשר לתרץ ולקרב המח' דאע"ג דרוב הנתפחים הם משתנים לפעמים אינם משתנים דכשידקדקו עליו להכירו היטב סליק ליה הכרה בט"ע והמקילין סוברים דיש לסמוך על העד שאמר שהכירו ומסתמא דקדק בו היטב והמחמיר סבר שאין לסמוך על העד בזה שדבר זה צ"ע גדול והשערה יתירה. וכפי זה אם העד שם אל לבו כשמצאו לדקדק בו כראוי בהשערה יתירה ובדעת נכונה. גם הרשב"א יתיר בזה אם יברר את שיחותיו שכן עשה כשמצאו. וסליק בידן דאין הנפיחה גורמת לגמרי לאבד הכרו של מת דלפעמים אפשר להכירו ע"י ט"ע וכו' ע"כ. והביא דבריו הרב יד אהרן ח"א הגהב"י אות תרי"א יעו"ש:
וע"פ הדברים האלה יצא לנו דאשת יעקב צרפתי מותרת לינשא לכל מאן דתצבי. והגם שלא הזכירו העדים שם אביו כ"א שמו ושם עירו מ"מ הרי כ' הרב ג"ור כלל ג' סי' ח' דשם אומנותו הוי כשם אביו יעו"ש. והכא הרי אמרו העדים שם אומנותו שהיה חייט ומה גם שהיו מכירים אותו בחייו ובקונטריס עגונות סי' ש"ל להרב מהרשד"ם ז"ל כתב דשם משפחתו עדיף משם אביו. גם הרב כנ"הג הג"הט אות רמ"א ורמ"ב הביא להקת הפוס' דעלו בהסכמה דשמו וכינויו עדיף משמו ושם אביו וכ"כ הרב יד אהרן ח"א הג"הט אות שנ"ה משם כמה פוס' וכ"כ ג"כ בח"ב הג"הט אות ק"ה משם האחרונים יעו"ש. וכל מה שכתבנו היינו להלכה אבל למעשה לחומר הדבר לא מלאנו לבנו להתירה לינשא זולת אם יסכימו עמנו חכמי המערב יש"צ היושבים כסאות למשפט כי היכי דלימטי וכו':
ועל דבר העגונות האחרות לא מצאנו להן תרופה להתירן לינשא לכתחי' אחר דהוו מים שאל"ס ועדיין אסורא דרבנן רביע עליהן והגם שהגיד המל"ת שהיו אוחזים בהאלפ'ירדא ועולים ויורדים עד שנטבעו ומתו. היינו כיון שרוב הנטבעים למיתה ה"ט ששפט בדעתו שמתו. אבל מ"מ עדיין יש לחוש למיעוטא דרבנן. ומה שהועיל לנו במ"ש ומתו היינו כדי להוציאן מאסורא דאורייתא לכ"ע. דבמה שאמר ומתו מוכח ששהה עליהם שיעור יציאת נשמה שאם לא היה אומר רק נטבעו לרובא דרבוותא לא יצאו מאסורא דאורייתא כמש"ל:
והרב דרכי נועם סי' ט' במל"ת שהגיד ראיתיו שמת וירד למצולות ים. וכתב דכל המורה התר ח"ו נח"ש כרוך על עקבו יעו"ש. ועיין עוד בדברי הרב הנז' בסי' י"ג ובסי' ס"ג. זהו מה שנלע"ד בזה וליה עינינו יצילנו מכל שגיאה ויאיר עינינו במאור תורתו הנפלאה כי"ר הכ"ד צעירי צאן קדשים הח"פ טיטואן יע"ה בחדש מנחם משנת כי ניחם ה' ציון וכו' וישם מדברה כעדן לפ"ק: