ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
ספר קונטריס עגונות
סימן א
טופס קב"ע וז"ן.
בתלת כחדא הוינא אנן דתרי מינן חתימי לתתא כד אתא קדמנא עד אחד כשר ה"ה שמעון אביקאציץ י"ץ בר אלעזר נ"ע ואסהיד קדמנא בקע"ג ומכוונת אחר האיום הצריך וקאל בזה הלשון לעדות לה"ית באיין אנא גאלס פ'קיטוני פ'י צ'וואר פלעגיב דסריף מולאיי אדריס עז"א וזא וואחד לקטיין סגיר גלס ענדי פ'לקיטון וקאלי אירא תרא יא שמעון דאך ליהודי די עינו רוטב די כא ייזי יביע ארבעא ענדנא זא נזיל ענדנא פצ'וואר ובנא קיטונו ומסא פ'חאלו ומנור מא מסא רזע עבא קיטונו וחמארו ולמסלמין די כאנו מעאה בקאוו מנור אצ'וואר ורפד עלא חמארו ומסא פ'חאלו מעא דוך למסלמין די בקאוו מנור אצ'וואר דאג סי' אייאם הבטו למסלמין אלוואד זברוה פ'לוואד מיית וטרף דלחבל מעקוד פ'ידו שאעא הומא עקלוה וקאלו האדא הווא ליהודי די כאן יזי ענדנא יביע ארבעא קבדוה הומא רדוה אלוואד מזאניב די כ'אפ'ו עלא רושהום זית אנא סקסיט לקטיין קולתלו עלא מן כאן ינזיל קאלי כאן נאזיל עלא סי' בן עיסא קולתלו אנא סי' בן עיסא כאן הינא פ'לוואקט פ'אס כאן נאזיל עליה ליהודי קאלו לאוואה מא כאנסו הינא ימסא יחדת אצ'רא קולתלו וואש' כ'אה די סי' בן עיסא כאן הינא. קאלי מסא למילוד ובירר בעדותו העד הנז' באיין האד להדרא די כאן אהדר האד לקטיין כא יעראף בטיב הידיעה באיין כא יהדר עלא אהרן בן יאיון בר יעקב נ"ע עכ"ס בעדותו של העד ה':
וס"ל נמ"ך וז"ל וז"ן אות באות תיבה בתיבה במותב תלתא כחדא הוינא אנן דתרי מינן חתימי לתתא בר אתא קדמנא ע"א ה"ה דוד אמזאלג יצ"ו בר סלימאן נ"ע והעיד בתע"ג ומכוונת אחר האיום הצריך וקאל לעדות לה"ית אנא כיף דכ'לת לצ'וואר דלעג'יב די מולאי אדריס ובנית לקטיין וזאוו לענדי זוז דלגוייאת סקסיתהום וקולתלהום פ'איין ליהודי די שבת ענדכום ענד סי' בן עיסא שבת דלעיד קאלולי באעו סי' בן עיסא צחבו לזוז דלמסלמין קטלוה עבאוו פ'יה שתין אוקייא לוואחד וחתא זוז דלחזיימין דלענברי עכאוו. וואחד לוואחד. וסקסיתהום וקולתלהים כיף נהווא האד ליהודי קאולי עינו רוטב וויסמו אהרן סאחב וולד יאמין עכ"ס עדות של העד ה':
וס"ל נמ"ך וז"ל ובנייר אחר נמ"ך וז"ן אבא תי"בת במותב תלתא כחדא הוינא אנן דת"מ ח"ל כד אתא קדמנא ע"א ה"ה מסעוד אמזאלג נר"ו בה"ר יעקב נ"ע וקאל בז"הל לעדות לה"ית מנאיין מסית לבני חסין סבאח פסח סקסית עלא אהרן בן יאייון בר יעקב נ"ע קאלולי לגוים קטני לגרב ואח"ך מסית לגרב סקסית עלא אהרן הנזכר קאלולי לגוים מה קטעשי' מסית לסי' בן לכאדיר לגרבאווי דארי יתשווק זמימא די בני חסין קולתלו אהרן מא קטעסי מעאך לגרב קאלי יא וודי יא מסעוד אנא מא ספתושי אח"ך נתפרסם הדבר באיין אהרן הנז' נהרג זה סי' בן לכאדיר ה' כיף שמע באיין נתפרסם הדבר קאלי יא וודי יא מסעוד יאנא ספ'תו זגבי מליוח זית אנא קולתלו עלאס אסי' בן לכאדיר מא קולתהא ליסי קאלי מא נסיבשי נקולהא לך מן חיית אנא כא נמשי ונזי דיך טריק נכוף עלא ראשי מנאיין סחחת עליה בזיאף וקולתלו ולאייכון מא תערפוסי קאלי וואי ליהודי די כאן מעא וולד יאמין פ'זמימא הווא האדאך די ספתו זגבי מליוח מא ענדכום פ'יהא גדוב אנא סופ'תו בעיני גיר ג'אע לא תפתסו עליה עכ"ס ע' של העד הנז':
וס"ל נמ"ך וז"ל עוד העיד לפנינו אנן דת"מ ח"ל ואמר לע' להי"ת דאך זמן פ'אס אמסאוו יהודי לחברה יזיבו לגנאזא אנא קאבד טריק וואחד גוי לפ"ת קאלי נדר האי לעמייא פ'האד ליהודי זאבו למכאזנייא מן למהדייא וזאוו ופ'תסו עלא גנאזא באש מנאיין יזבדו האלהום יתבתוהא עלא מוואלין אצ'וואר לוכאן מא זאבושי למכאזנייא וזאוו בסתר לוכאן עטאווני ג'יר מתקאל לוכאן זבדתלהום לגנאזא דליהודי בלאה ובלאה יא מסעוד אילא אליהוד ולמסלמין פ'צ'וואר והומא צפ'דו מן הוולהא מן למודאע די פ'אש עמלוה ליהוד קולתלו אנא עלאה קאלו כ'אפ'ו לא יתכלאוו ביה מן למכ'אזין יעריהום עכ"ס ע' של העד הנז' ע"כ:
וס"ל נמ"ך וז"ל וז"ן אב"א תיב"ת בתלת כחדא הוינא אנן דת"מ חת"ל כד אתא קדמנא ע"א ה"ה צמח בן דקון נר"ו בהר' נסים נ"ע וקאל בז"הל לע' להי"ת כונת אנא ושמעון אביקציץ ואלעזר בנו גאלסין פ'לקיטון זאוו זוז דלקטנים קאל אראוו נתקלו דאך ליהודי ונעמלולו פ'חאל די עמלו לדאך ליהודי די סייבוה פ'לוואד קאם אלעזר קאלו אישכוז הו האד ליהודי וקאלו יהודי טוויל וועמיס כאן ינזל עלא כ'ימת סי' בן עיסא קאם קטיין אכ'ור קאלו אבויה אס שמו קאלו אלעזר קאלו לאוואה אהרן עכ"ס עדות של העד הנז':
השקפנו על העדויות הנז' ובכולן יש לפקפק ולא מצינו בשום א' מהם כדי תפיסה כדי להתיר את האשה העגונה הנז' בהחלט:
והנה בעדות הר"ש אביקציץ הנז' יש לפקפק בו אחר שכל מה ששמע הוא מגוי קטן. ואף את"ל שהגיע לעונת הפעוטות מ"מ הרי לדעת הרמב"ם שפסק מרן כוותיה בסי"ג צריך שיאמר באנו מהספר פלוני וכו"כ ספדנים וכו' אבל באומר פלוני מת בלבד אף אם הגיע לעונת הפעוטות לא מהני עד שיהיה גדול ובן דעת ולאפוקי מסברת רבינו הטור שפ' דבאומר מר פלוני מת מהני. ומרן בב"י הכריע כסברת הרמב"ם דלישנא דמתניתין דייק כוותיה ואח"ך הסכים דעת הטור לדעת הרמב"ם יעו"ש. ואם כשהעיד הוא גדול אפילו ראה המעשה בקטנותו כתב בספר לב שלמה דמהני משום תקנת עגונות הקלו ועיין הרשד"ם א"ה סימן רל"ט וכתבי מהרא"י סימן ר"ך כתב דבמתכוין להעיר לא סמכינן להעיד בגדלן מה שראו בקטנן וכתב הרב לב שלמה דלהרמב"ם אפשר דמהני היפך דברי ראבי"ה:
אלא דמ"מ דבר זה יכולים אנו לרפאת שברו על נקלה דמה שכתב הרמב"ם באנו מהספד פלוני וכו' לאו דוקא דה"ה אם ספר כל המאורע איך ומה היה הדבר בנ"ד מהני כמ"ש בדבריו ע"פ הדברים. האלה וכיוצא בהן ולא מיעט הרמב"ם אלא דוקא היכא דאמר פלוני מת בלבד דבגדול מסיח לפי תומו מהני. בקטן לא מהני כדאמרינן בגמרא ודילמא קמצא וכו' אבל במספר דברים כהוייתן דרגלים לדבר דקושטא קאמר מהימנינן ליה:
וכן מצינו הדבר מפורש בכתבי מהרא"י סימן ר"ך שכתב וז"ל אבל מ"מ צריכים לתת משל וטעם לדבריהם ושיהיו מסיחים לפי תומם אבל אי לא"ה איו מעידין והיינו דמסיים הרמב"ם ע"פ הדברים האלה וכיוצא בהם ר"ל דלאו דוקא במסיחים מן ההספד אלא אף מסיחים מאורעות אחרים כה"ג מועיל ג"כ ומהמני כל כמה דלא אמרי רק מת סתם ותו לא ע"כ. באופן דהכא בנד"ד שסיפר הקטן כל המאורע של הנעדר כמש"ל בדברי העד מועילים דבריו:
אבל מ"מ עדיין לא יצאנו ידי חובתינו בזה שהרי עכ"פ היה צריך שיאמר עכשיו באנו וכו' כמ"ש בדברי הרמב"ם ומרן וכמו שסיים שם מור"ם בהגה ודוקא לאלתר וכו' וכתב שם הרב"ש ס"ק ל"ה כלומר לאלתר אחר ראייתו מעיד וכו' וכן בא מפורש במקור הגה זו בפסקי מהרא"י סי' הנז' שדקדק כן מלשון הגמרא שכתב הרי אנו באים והרמב"ם ז"ל נקט לשון הגמ' באומרו עכשיו באנו וכו' לומר דדוקא סמוך לראייתו מהני עדותו וכן הביא שם מדברי אור זרוע שכתב בשם ראב"ן דקטן דוקא מסיח לפי תומו לאלתר כשר לעדות אשה והאריך שם בראיות יעו"ש:
גם בליקוטי מהרי"ו סימן מ"א כתב וז"ל כיון שהתינוקת לא הגידה מיד לאחר שנעשה המעשה אין לסמוך על דבריה וכו' וכן משמע מלשון הרמב"ם וכו' מדנקט עכשיו משמע דוקא שאמרו מיד לאחר שקברו אותו וכן משמע לישנא דגמרא וכו' ע"כ. והתינוקת הנז' כבר הגיעה לעונת הפעוטות כמבואר שם יעו"ש:
וכן מוכח בדברי הרבנים מוהרמ"א ומוהרש"א ז"ל בספר משחא דרבותא ח"א וח"ב בסי' י"ז דכל שלא הגיע לכלל שנים והביא סימנים בעינן שיאמר כל הספור סמוך לראייתו ממש יעו"ש. עוד כתב שם דאע"ג שהעד העיר שהיה הנער המגיד כבן י"ד או ט"ו אינו אלא אומדנא בעלמא דאף אם נאמר שהוא כבן י"ד עדין יש לחוש שמא לא הביא שתי שערות יעו"ש:
גם הרב משפטי שמואל סימן ק"ז כתב וז"ל בדין עדות אשת איש לא מצינו תינוק ותינוקת כשרים בה ואפילו מל"ת אלא ההיא משנה דשמע מן התינוקות וכו' עם אותם התנאים שמזכירים התם וכו' ע"כ. ולפ"ז הכא בנ"ד דלאו סמוך לראייתו המעשה הגיד הדברים הקטן הנז' כדמוכח מסגנון העדות לא מהני הגדתו ואף את"ל שהיהודים היוצאים לאהלי קדר אפילו לגוי גדול קורין אותו קטיין. הכא בנד"ד אי אפשר לומר כן שהרי בירר דבריו העד ואמר וזא וואחד קטיין סג'יר נמצא שהיה קטן ממש:
עוד יש לפקפק כעדות זה העד שאף אם היה הגוי המגיד גדול הרי מה שהגיד הוא שהגוים שהלכו עם הנעדר אחר עבור איזה ימים ירדו לנהר ומצאוהו מת והכירוהו שהיה היהודי שהיה בא אצלם למכור רבעא וכו' נמצא שהוא מעולם לא ראה אופן הריגתו וגם לא מצאו והכירו. אלא שהגוים כשמצאוהו מת בנהר הכירוהו ואמרו זהו היהודי וכו' וזה הגיד עכשיו מה ששמע מהגוים ההם. וגם הגוים ההם שמצאוהו בנהר לא ראו אופן הריגתו אלא מצאוהו מת בנהר כדמוכח מדברי העד הנז'. ועדיין אפשר לומר שנטבע בנהר ומחמת התביעה מת ומעולם לא פגע בו אדם. ובים ובמלחמה צריך לומר קברתיו לדעת רוב הפוסקים דאל"ה חיישינן דאמר בדדמי. ומ"מ הכא בנד"ד שאמר הגוי המגיד שהגוים המוצאים אותו טלטלוהו כמ"ש בדבריו זברוה פ'לוואד מיית וכו' קברוה הומא רדוה ללוואד וכו' נמצא שטלטלוהו והחזירוהו לנהר מחמת היראה. וטלטלוהו הוי כקברתיו כמ"ש הר"ן והריב"ש ז"ל והביא דבריהם מרן בב"י שם דכל שנתעסק בטלטול ממקום למקום כדרך המתים ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף או שהוא לא נתעסק אלא שמעיד שנתעסקו בו אחרים בהא סגי וליכא למיחש דאמר בדדמי יעו"ש ולפ"ז הכא בנד"ד אף את"ל שנטבע בנהר ומחמת הטביעה מת מ"מ כיון שהגוים המוצאים אותו טלטלוהו הוי כקברתיו:
ועוד בה שכבר כתבו הפוסקים דכשומע מפי גוי מסיח לפי תומו לא חיישינן בדדמי וכו' וגם כתבו הפוסקים דבתרי לא חיישינן בדדמי אפי' פסולים כמ"ש הרב מוהריב"ל ח"א סי' ב' יעו"ש:
אלא דמ"מ הא דקברתיו מהני לכ"ע היינו להוציא מידי חשש שמא לא מת אבל לחשש שמא הוא אחר אכתי מידי פלוגתא לא נפקא דלדברי תה"מ פי"ג מהלכות גירושין קברתיו מהני אף להוציא מידי חשש שמא הוא אחר. ומרן בכ"מ שם הקשה על דבריו ושוב כתב שכדבריו כתבו הר"ן והריב"ש יעו"ש. ובק"ע משם הגאון מהרא"ם אות צ"ט כתב וז"ל גוי שאמר קברתיו אינו מוציא רק מחשש שמא לא מת וכו' אבל אין קברתיו מוציא מידי חשש שמא אחר הוא וכו' ודלא כמי שאומר דקברתיו מורה שאמת אומר וכו' שכ"ז אין בו ממש עכ"ל באופן דעכ"פ לא פלטי לן מפלוגתא:
ואף את"ל שהגוים שמצאוהו בנהר מצאוהו הרוג בחתך הסי' שהוא הוכחה שהרגוהו והשליכוהו לנהר ובמת ביבשה אצ"ל קברתיו לדעת רוב הפוסקים שחלקו על הרמב"ם. ואף לסברת הרמב"ם לא הצריך לומר קברתיו אלא כשהגוי נמצא בעת מיתתו. אבל היכא שלא נמצא בעת ההריגה כנד"ד א"צ כמ"ש מרן ב"י משום הר"י סאניס ועוד כתב שם דבמכירו א"צ לומר קברתיו. ומ"מ עדיין היה צריך להזכיר שמו ושם אביו ועירו כמ"ש מרן שם סי"ט וכן הוא הסכמת רוב הפוסקים והגם שיש לחלק ולומר דשאני התם שהגוי לא היה מכירו בחייו אבל הכא בנד"ד שאמרו הגוים האדא הווא ליהודי די כאן ייג'י ענדנא יביע רבעא וכו'. דמוכח מזה שהיו מכירים אותו בחייו וכתב בק"ע אות קס"ג משם מרן ב"י דבמכירו עדיף מהזכרת שמו וכו' מ"מ היינו דווקא כשמזכירו בלשון שאנו יודעים מתוך דבריו שאין לספק באחר אבל הכא בנד"ד שמה שאמרו הגוים הוא זהו היהודי שהיה בא אצלינו למכור רבעא ותל"מ הלא כמה יהודים הולכים לכפרים למכור רבעא ואפשר שמה שאמרו הגוים זה היינו על יהודי אחר שהיה בא אצלם למכור דבעא ג"כ והוא זה שמצאוהו בנהר ומעולם לא דברו על אהרן הנז':
הן אמת שאם היה ברור לאנשי עירו שלא היה יהודי אחר הולך למקום ההוא רבעא ונתעלם זולת אהרן הנז' היינו יכולים לדמותו למ"ש מרן שם מחפשין באותה העיר וכו' וסיים שם מור"ם וה"ה בגוי מסל"ת. אלא דעכ"פ עדיין יש לחוש שמא יהודי אחר ג"כ היה בא מעיר אחרת שם למכור רבעא כיון שהגוי לא אמר זהו היהודי שהיה בא ממקום פ' וכו':
שוב מצינו להרב מהריב"ל ח"ג סי' י"ח שכתב וז"ל ונראה לכאורה דלפי זאת הסברא דה"ה נמי אם אמר פלוני הרצען או פלוני הצורף אם לא הוחזקו תרי מאותו השם ומאותו אומנות. וכיון שכן היה נראה דלפי זאת הסברא בנד"ד זאת האשה מותרת אפילו שלא היה אלא שלא הוחזקו ב'. יהודים קונים שוורים באותם הכפרים ולא באותו המלכות וכ"ש שנזכר בשאלה שעשו חקירה ודרישה מאותם היהודים תושבי ניקופול שתמיד כל השנה הם סובבים בכל הכפרים והעיירות מאותו המלכות ונתברר להם שלא היה יהודי אחר קונה שוורים באותו המלכות אלא א' וכו' וכד מעיינן שפיר אשכחינן דלאו מלתא היא לסבר' האומרים דלא סגי בשמו ושם אביו וכו'. ועוד אני אומר דאפשר לומר דאפילו למאן דס"ל דסגי בשמו ושם אביו דוקא בשמו ושם אביו או בשמו וכינויו אבל בפ' הרצען או בפ' הצורף ובפ' הקונה שוורים לא אמרינן הכי ויש לחלק וק"ל. וכיון שכן היה אפשר לומר דבנד"ד כל אפייא שוים דדילמא איניש אחרינא הוה שגם הוא הלך לקנות שוורים באותו המלכות ואותו הוא שנהרג וזה האיש בעלה של זאת האשה עדיין הוא קיים וכו' ע"כ. מבואר מדבריו שאף שנתברר להם שלא היה יהודי אחר קונה שוורים באותו המלכות אלא זה אפ"ה חשש הרב לשמא הוא אחר ונסתפק בדבר אף שהזכיר שמו וכ"ש הכא בנד"ד שלא עלה בשם כלל:
והרב מהר"א ששון סי' י"א הביא תשובה זו של הרב מהריב"ל וכתב ששם בעל המלאכה הוא יותר כולל משם אברהם יצחק דבאומנות שכיחי טובא יעו"ש:
גם בספר יד אהרן הגהב"י אות ק"מ הביא משם הרב בנימין זאב שאם יעקב גריגו שהיה מוכר ספרים ושהיה שם אשתו טוליטולא לא חיישינן לתרי וכתב יד אהרן וז"ל לא כ"כ הבנימין זאב אלא מפני שהזכיר כנוי וסימנים אחרים אבל כשלא הזכיר כ"א שמו אף שאמר שהיה מוכר סחורה במקום פלוני לא הוי סימן מגן גבורים סי' מ"ח עכ"ל:
והגם דעדין אפשר לומר דההיא דמהריב"ל מיירי שהגוי המעיד לא היה מכירו לשעבר אבל הכא בנד"ד שהגוים היו מכירים אותו לשעבר וברור לנו שלא היה יהודי אחר הולך למקום ההוא למכור רבעא כ"א אהרן הנז'. אמרינן שכל דבריהם המה באו על אהרן הנז' מ"מ הרי מתוך הדברים מוכח שמה שהכירוהו היה בטביעות עין בלבד והכרה ע"י טביעות עין בגוי מסיח לפ"ת מצינו מחלוקת הפוסקים בזה כמ"ש מור"ם שם בהגה סעיף ן'. ונראה דדעת מור"ם לפסוק כסברת המחמירים מדהביא דבריהם בסתם ואח"ך כתב ויש מקילין. וכן מצינו שפסק להדייא בתשובותיו סי' ק"א וכ"כ בד"מ דאין להקל בגופה של ערות משום עגון יעו"ש והרב חלקת מחוקק שם ס"ק ק"ד כתב וז"ל הנה הרב הביא דעת המקילים בגוי מסיח לפי תומו דלא בעי קברתיו ולא הביא מה שהמקילים מחמירים דסיים המרדכי בדבריהם אך בזה גמגמו ונסתפקו וכו' היאך נתן טביעות עין בכוונה. הרי להדייא שהמקילים לא הקלו אלא כשהגוי ראה ההריגה אבל מצאתי פלוני הרוג עם סימנים אינו נאמן וכו' ומ"מ בט"ע גרידא פשיטא דאינו נאמן והרב השמיט זה ובאמת גוף דעת המקילין דגוי עדיף מעד א' רוב הפוסקים לא הסכימו לזה וכו' וכן הביא בת"ה סי' רל"ט סברת מוהר"ם דאשה ועד א' עדיף מגוי מסיח לפי תומו וע"כ אין לסמוך למעשה על המקילים האלו וכו' ע"כ. וכ"כ לעיל ס"ק מ"ה. גם הרב"ש ס"ק קנ"ה הביא דבריו וכתב וז"ל ולעיל הבאתי דעת הר"ש והר"ן דמחמיר במלתא והיי' הר"ש והר"ן המקילים כאן והטעם דשם איירי לענין להכיר אותו בט"ע אם הוא פ' אז י"ל במל"ת אין נותן לב להכיר היטב וכו' ע"כ. וכן כתב בספר גו"ר כלל ג' סימן י"א משם הרב מהרח"ש וכ"כ בק"ע סי' רי"ח משם הרב המביט:
הן אמת דשם בסי' כ"ו הביא משם הרב מהריב"ל מחלוקת הפוסקים בזה ובסי' כ"ז כתב דראוי להקל וכו' ושם בסי' קפ"ח הביא משם מרן ב"י וז"ל כשהגוי הכיר ליהודי בחייו ועכשיו כשמצאו הרוג נסתפק והכירו ע"י סימנים וט"ע אפשר דאפי' סימנים מובהקים לא מהני משום דגוי אינו מתכוין להעיד ואפשר שראה סימן דומה לאלו הסימנים שראה לפלוני בחייו ואמר בדדמי שהוא האיש שהכיר בחייו. אבל אם אמר סתם איש פלוני נהרג נאמן ע"כ והגם דיש לחלק ולומר דשאני התם שהגוי נסתפק בתחלה ואח"ך הכירו בההיא הוא דכתב מרן בדרך אפשר דאפילו סימנים מובהקים לא מהני אבל אם מתחלת ראייתו הכירו לאלתר אפשר דיודה מרן דמהני מ"מ עדיין אפשר לומר דהיי' דוקא כשהכירו בסימנים מובהקים אבל בטביעות עין לא מהני:
גם הרב מהר"מ מלובלין סי' קכ"ח כתב וז"ל היכא שהגוי היה מכיר את היהודי בחייו ואומר שמצאו הרוג והכירו ע"י סימנים אז אינו נאמן אפילו בסימן מובהק דכיון דאינו מכוין להעיר אינו מדקדק יפה להכיר שהוא הוא בודאי אלא סומך שהוא האיש שהכיר כבר בסימנים דומים לאלו וכו' אבל אותו הפריץ שאמר שאותו היהודי היה מוכר מנעלים משמע שהיה מכירו בחייו וא"כ אין לסמוך על דבריו וכו' ע"כ. מבואר מזה דבמכירו בחייו הוא גרוע יותר ואפילו בסימן מובהק לא מהני וכ"ש בט"ע לחוד:
גם הרב מהריט"ץ בסי' כ"ד אחר שהביא דברי א"ז דכשהגוי מכירו לא מהני סימן סיים וכתב דמאי דקאמר א"ז דלא מהני היינו בסימנים שאינם מובהקים אבל בסימנים מובהקים יודה דמהני יעו"ש. באופן דבמכירו בחייו אף בסימנים מובהקים אכתי מידי פלוגתא לא נפקא וכ"ש בטביעות עין לחוד ומי יקל ראשו בדבר חמור בגופה של עדות במידי דפלוגתא:
שוב מצינו להרב מהר"י עייאש בספר בית יהודה סי' כ' באשה שהלך בעלה לדרך וכו' ואח"ך באו שני גוים מכירים אותו ואת אשתו והביאו בידם מלבושיו וכליו ואמרו הגוים לאשתו שבעלה מסעוד נהרג וראוהו והכירוהו שהיה מושלך ע"פ השדה ושחיטתו מפורעת וכו' והאשה הנז' הכירה בט"ע שהכלים הנז' הם של בעלה בלי ספק וכו' ואחר שהביא הרב מחלוקת הפוסקים בזה דגוי מסיח לפי תומו אי מהני ט"ע סיים וכתב וז"ל אמנם בטעם ב' נראה דאין לחוש כיון דהרבה מהאחרונים ז"ל סומכים להקל אפילו בט"ע דגוי כמ"ש מהרא"ם ז"ל. ועוד דבנדון דידן אפשר דמודו כ"ע ולא פליגי אלא באם מוכח מדברי הגוי דמתחלה לא הכירו אלא לאחר שעיין בו והכירו ע"י טביעות עין אבל בכאן משמע דבתחלת ראייתם ידעו בו שהוא פלוני ולא באו לידי ספק מעולם דהא מתחלה אמרו לאשתו בעלה נהרג וכו' ע"כ:
אלא דהכא בנד"ד אף אם נרצה להקל ולסמוך על דברי הרב הנז' בטביעות עין לחוד וכן היא מסקנת רבני האחרונים ז"ל. מ"מ עדיין יש לחלק ולומר דשאני התם שהאשה הכירה כליו וספריו ותפליו וכו' והגם דאין זה כדאי להתיר מ"מ יש להצטרף לסניף בעלמא עם דברי הגוי וגם הזכיר את שמו והיה מכיר את אשתו ואמר לה שבעלה מסעוד נהרג דבזה אין לספק באחר. משא"ך הכא בנד"ד שאין גם א' ולא אמרו הגוים רק זהו היהודי שהיה בא אצלנו למכור רבעא ולא הזכירו שמו כלל ועדיין אפשר לחוש ליהודי אחר שהיה בא אצלם למכור והיו מכירים אותו גם כן ועליו הם מעידים:
וההיא שהביא בק"ע משם מהר"מ מלובלין דכל שניכר מתוך דברי הגוי מל"ת על מי הם מדברים וכו' מסתמא על הידוע להם וכו' אינו ענין לנד"ד שהרי יש לחלק ביניהם כמבואר בדבריו שכתב וז"ל כל שניכר מתוך דברי הגוי מסיח לפי תומו על מי הם מדברים כגון שהם והשומעים הם ממקום א' ומגידים דרך התאוננות איך שפלוני ופ' נהרגו אף שלא הזכירו שם אביו ועירו מסתמא על הידוע להם מעידאודמיא להא דאמרו בגמרא מאן איכא בי חסא עכ"ל. נמצא דמה שהקל הרב הוא בהזכירו שמו עכ"פ וכולם היו מעיר א' דודאי היה ידוע להם פ' זה שהזכירו בשמו שאין לספק באחר וכן מוכח מהראיה שהביא מהגמרא מאן איכא בי חסא וכו' וכן בא מבואר באותה תשובה שכתב וז"ל וכן היו מכירים ההרוגים שמותם ומקומם והיו רגילים עמהם וכו' ויש לדמות נד"ד לעובדא דאיתא בגמרא מאן איכא בי חיואי וכו' דלא הוזכר שם כ"א שמו לבד. אלא ודאי כיון שהיו מכריזין ואומרין מאן איכא בי חיואי מסתמא היה ניכר חיואי לאותו גוי והיה מכיר בו ועירו וכו' ולכך ליכא להסתפק באיש אחר וכו' ע"כ. מבואר מדבריו דמיירי בהזכיר שמו עכ"פ ולחסרון שם אביו ועירו שלא הזכיר ב' דכיון שהיו ידועים להם שאותם שקראו בשמותם הם מעידים והיו רגילים עמהם ואין להסתפק באחרים מהני עדותם. אבל הכא בנד"ד דלא אסקוה בשמיה כלל אלא אמרו זהו היהודי שהיה בא אצלינו למכור רבעא עדיין יש להסתפק שמא הוא אחר שהיה בא אצלם ג"כ למכור והיו מכירים אותו כמ"ש:
וגדולה מזו מצינו להרב מהריב"ל ס"י בנדון דיוסף שאלתיאל מגאליפול שיצא הקול שנהרג וכל אנשי אותו הגליל היו מכירים אותו ובא גוי מסיח לפי תומו שהיה מכיר אותו ג"כ וא"ל ליהודי א' אוי ליוסף שראיתיו הרוג והבין השומע דעל אותו יוסף באו דברי הגוי מסיח לפי תומו דלא נמצא יוסף שחסר משם אלא זה והגוי ההוא היה מספר דבריו שם בגאליפול דאומדנא דמוכח דעל אותו יוסף קאמר כיון שמדבר על הידוע ואסר הרב את האשה דאפשר שהיה חושב זה הגוי שזה היהודי שנהרג היה ניכר אצל היהודי כמו שהיה ניכר אצלו ואף שהגוי היה מכיר ליוסף זה דילמא היה מכיר יוסף אחר ואותו נהרג ועליו אמר מה שאמר:
ועל מה שכתב בדברי העד שברור לו שכל הספור שספר הקטן יודע בטיב הידיעה שהוא על אהרן בן יאיון בר יעקב. מדבריו נראה שנתברר לו זה ממה שא"ל הקטן עינו רוטב והיה מוכר רבעא והיה חונה עם הגוי סי' בן עיסא דבזה הכיר העד שהוא אהרן הנז'. ואי מהא לא אירייא שהרי הקטן הנזכר לא היה מצוי בהריגתו וגם לא ראה אותו אחר מיתתו והכירו כלל אלא שהגיד מה שאמרו הגוים המוצאים אותו זהו היהודי שהיה בא אצלנו למכור רבעא והקטן בשמעו דברי הגוים שפט בדעתו שהוא אותו שהיה מכיר שהיה חונה עם סי' בן עיסא ועינו רוטב וכו' והעד בשמעו את דבריו הוברר לו שהוא אהרן הנז' ולא מפיו אנו חיים אחר שהקטן לא הכירו כלל והוא הוסיף בדבריו מה שלא אמרו הגוים לפי מה ששפט בדעתו וממה שאמרו הגוים אין כאן בירור שעליו הם מדברים כמ"ש. וכן מוכח מההיא תשובת מהריב"ל הנ"ל דאף שהעיד העד דעל יוסף הנז' אמר הגוי מ"מ כיון שאנו רואים דברי הגוי באיזה אופן אמרן אינו תלוי באומר הוא דעל המבוקש באו דבריו יעו"ש:
עוד יש לפקפק בעדות זה דאפשר שמה שמצאוהו הגוים בנהר היה אחר ג' ימים שנהרג וכן נראה מדברי הקטן שאמר גאזו סי אייאם הבטו למסלמין ללוואד זברוה וכו' וכשאין ידוע לנו אם הוא תוך ג' או אח"ך הביא מרן בש"ע סכ"ז פלוגתא אי תלינן שמצאוהו תוך ג' ימים ובי"א בתרא כתב סברת האוסרים ולפי הכלל המסור בידינו ה כא שמביא מרן ב' סברות בלשון י"א וי"א הלכה כי"א בתרא נמצא דבזה דעתו לפסוק כסברת האוסרים והגם דסיים שם וכתב ומיהו אם יצא קול איש פלוני מת וכו' אשתו מותרת לד"ה. הרי כתב שם הח"מ ס"ק נ"ב דט"ס הוא וצ"ל לרעה הא' יעו"ש. והכנה"ג כתב דצ"ל לדעת התוספות:
והגם דהכא בנד"ד מצאוהו במים וקי"ל דמיא מצמת צמתי ומעידים עליו אפילו אחר כמה ימים כמ"ש מרן סכ"ו מ"מ עדין יש לחוש שמא כשנהרג נשתהה ביבשה ואח"ך השליכוהו למים. ואף את"ל דאמרינן כאן נמצא וכאן היה ומיד שנהרג השליכוהו למים הרי מצינו בק"ע אות ר"ה שהביא משם מרן ב"י וז"ל הא דאמרינן מיא מצמת צמתי י"ל היינו שיצתה נשמתו במים אבל אם הרגוהו קודם שהשליכוהו למים אפשר לומר דמים לא צמתי מאחר דבגמרא מיירי כשמת במים עכ"ל. א"כ הכא בנד"ד לצד שנאמר שהרגוהו והשליכוהו למים ויש להסתפק שמא מצאוהו אחר ג' ימים שנהרג עדין יש לחוש כמ"ש בדברי מרן ז"ל:
הן אמת דמצינו להרב מהרשד"ם בסי' נ"ד שכתב דכל שמצאנו אותו במים אין לנו לתלות שהושלך שם אחר ימים שעמד ביבשה יעו"ש. וכ"כ הרב מהר"י אדרבי סי' ט"ו:
ומה גם דמצינו להרב מהר"מ אלשיך ז"ל דבעד מפי מל"ת תלינן שהא' ראה אותו תוך ג' ימים יעו"ש סי' קי"א גם הכנ"הג כתב דאפילו לדעת הרשב"א דמחמיר ה"ד כשעד עצמו מסופק אבל אם העד שמצאו והלך לו אין לנו לחוש דילמא העד הא' היה מסופק. וכ"ש עד מפי עד דתלינן להקל מהר"ר בצלאל סימן כ"א יעו"ש. וכ"כ הרב מהריב"ל ח"א דבעד השומע תלינן להקל אף לסברת המחמירים מהר"א ששון סימן ח':
ומה שאמר הקטן גאזו שי אייאם וכו' אין מזה הוכחה דעברו שלשה ימים משנהרג דאפשר דלא נהרג אלא יום או יומים קודם שמצאוהו ולא נהרג ביום שנפרד משם. באופן שאם לא היה לנו שום פקפוק אחר אלא זה אין לחוש אלא שיש להסתפק כמש"ל:
ולגבי עדות הר"ד אמזלג הדבר פשוט שאין ממש בעדותו כיון שמה שהגידו לו הגויות היה ע"י שאלה ונפיק ממל"ת:
גם בעדות הר"מ אמזלג אין בו כדאי להתיר שהרי תחלת דבר שאל הוא לגוי אהרן מא קטעסי מעאך ללגרב וכיון ששאל אותו עליו לא מקרי מסיח לפי תומו כמבואר בפוס' ראשונים ואחרונים וידוע הוא כמה דיות נשתפכו בדין זה דמל"ת וכמה סברות לא ראי זה כראי זה ומחמיר שבכולן הר"ן דס"ל שצריך שיגיד הגוי המיתה עם קשר דברים אחרים אלא שרוב הפוס' פליגי בזה וס"ל דבהגדת המיתה לחוד מבלי קשר דברים מהני אבל עכ"פ צריך שתהיה הגדה בלי רמז שאלה והערה כלל. שהרי ידוע הוא דמה שהאמינו מינו הגוי מסיח לפי תומו בעדות אשה לאו מתורת עדות שהרי מקרא כתוב אשר פיהם דבר שוא אלא שכשאנו יודעים דקושטא קאמר דהיינו שמדבר בלי כוונה שיכוין אליה ובלתי שום פנייה כמספר דברים בעלמא מקבלים דבריו וע"ז היסוד הוא בנוי דין מסיח לפי תומו. ולכן כל עדות שאנו מקבלים מפי גוי מל"ת צריך להיות דבר ברור שהוא מל"ת:
והנה הרב מהריט"ץ ז"ל בסימן קמ"ד כתב שאפי' אם קראו לגוי כדי שיגיד להם על הנעדר ולא שאלו לו דבר כלל אלא הוא מעצמו ספר להם כל המאורע לפי תומו אפ"ה מפיק ליה ממסיח לפי תומו שהקריאה לבדה שקראו לגוי הוי כשאלה. גם הכנ"הג אות צ"א הביא משם הרב מהראנ"ח שנסתפק אם ההליכה לבית הגוי המסיח לפ"ק הויא כשאלה יעויין שם:
ומרן בב"י שם הביא תשובת הרב מהרד"ך על מעשה ששאל הגוי ליהודי מן משה סוסי לא שמעתם כלום והשיב לו היהודי לא וא"ל הגוי דעו איך פלוני התוגר הרגו וכו' והשיב הרב דהואיל ושאל הגוי לא שמעתם מן משה סוסי נראים הדברים תשובת שאלה דאע"ג דלא שאלוהו נראה שידעו שאבד זכרו ומבקשים הם לדעת מה נעשה ממנו דבכה"ג פשיטא דלא הוי מסיח לפי תומו. הן אמת דמרן סיים שם וכתב דתשובת מהר"מ ומהרי"ק הם נגד דבריו יעו"ש:
והרב ב"ח בתשובה סי' ע' הסכים לדברי מהרד"ך הנז' יעו"ש. ונראה דע"כ לא כתב מרן דתשובת מהר"ם ומהרי"ק הם נגד דברי הרב מהרד"ך אלא דוקא בנדון ההוא שהגוי שאל תחלה אבל היכא ששאל היהודי לגוי כנד"ד שאמר לו בדרך שאלה פ' לא הלך עמך הרי הבין הגוי בדבריו ששאל אותו על העדרו אחר שכבר היה ידוע לגוי שנהרג כמו שפירש דבריו בסוף ואמר שמה שלא א"ל על הריגתו בתחלה היה מפני היראה. נמצא שמה שהשיב לו הגוי היה ע"פ שאלתו ששאל לו עליו אם הלך עמו וכו' דבזה הדבר פשוט דלא הוי מסיח לפי תומו:
וכן מצינו להרב מהרשד"ם בסי' נ"ז שהגיד העד ישראל שהיה קונה משאות עצים מגוי של כפר פ' ושאל מן הגוי על שלומו ושלום הכפר והשיב לו הגוי יכהו ה' למי שהרג את מרדכי וכו' ובתחי' כתב הרב דכיון שהתחיל היהודי לדבר עמו וע"ז השיב הגוי מה שהשיב אפשר דגרע ממסיח לפי תומו. ואח"ך כתב דכיון שלא הזכיר היהודי אותו פ' בשאלתם כלל אלא ענין אחר והם השיבו ע"ז הענין לא נפיק ממסיח לפי תומו:
ובסימן ר"ד על ששאלו לגוי אי מזה באת נשא ונתן הרב אי הוי מסיח לפי תומו ולבסוף כתב דכיון דיצאת האשה מאסורא דאורייתא שאלת אי מזה באת לא הוי שאלה כיון שלא שאל לו על שום יהודי יעו"ש. והרב כנ"הג אות ק' על ששאלוהו על כללות הספינה והשיב על מיתת היהודים הביא פלוגתא בזה אי הוי מל"ת או לא. ומהריק"ש בהגהות הביא משם הרדב"ז דלא הוי מל"ת וכ"כ מהר"א ששון סי' י"ב יעו"ש:
והרב מהריב"ל בתשובה כתב על איש שהי"ל אומנות מפורסם ויצא עליו קול שנהרג ואחי ההרוג הנז' הלך עם יהודי א' לקנות איזה דבר ובדרך אגב אולי ישמע דבר מאחיו ההרוג והיהודי היה אומר לגוים זה שהולך עמי הוא אחיו של פלוני בעל אותו אומנות המפורסם והשיב גוי א' אוי ואבוי כמתאונן על מיתתו וספר איך היה מיתתו. וכתב הרב הנז' ע"ז וז"ל יש להסתפק אם זה מקרי מסיח לפי תומו או מאחר שהיהודי אמר זה אחיו של פלוני נימא דהוי כאלו אמר ושאל אם היו שומעים מעניינו. ואע"ג דיש לחלק בין אם מזכירים שם אשת המת למזכירים שם המת עצמו מ"מ ראוי להחמיר ואין לנו להקל בערוה החמורה אלא במלתא דברירא כיומא דאיסתנא דלית בה ספיקא בלל וכמ"ש הריב"ש בתשו' עכ"ל. ובתשובה אחרת כתב הרב הנז' שאם ראה גוי יהודי הולך אחריו וא"ל מפני מה אתה בא אחרי לשאול ולדעת אם פ' חי או מת תדע לך שהוא מת דבכה"ג לא חשיב מל"ת:
והרב משפטי שמואל סי' ע"ח כתב על יהודי א' שהיה מספר עם הגוי ע"ע הסחורות ובתוך הדברים אמר הגוי ליהודי מה עשיתם מענין היהודי שנהרג. והשיב לו היהודי כבר לקחו הכפר. ומסיק הרב שם דכיון שהיהודי התחיל לספר עמו אף שאינו מענין מיתת היהודי להיות ענין אסור א"א לא רצה להקל יעו"ש:
גם הרב מהר"י חזן בספר חקרי לב הביא משם הרב משאת משה דחשש להחמיר גם בשאלה שאינו בגופו של מת וגם לא סחורתו כ"א יצאו סחורות לחוץ מהספינה שנטבעה והשיב הגוי על מיתת היהודי שהיה בספינה יעו"ש. באופן דהכא בנד"ד ששאל היהודי לגוי אהרן לא הלך עמך וכו' הרי שאל אותו על הנעדר בפרטות ועל זה השיב לו הגוי מה שהשיב נמצא שהתשובה היתה על ידי שאלה ואין כאן מסיח לפי תומו. ואף אם היה לנו ספק בזה אי הוי מסיח לפי תומו או לא היה לנו להחמיר אחר דהוי ספיקא דאורייתא כמ"ש בב"י בשם הריב"ש ופסקו מור"ם שם סט"ו. ומבואר בפוסקים דע"כ לא הקלו רבנן בעגונא אלא בענין העדים עצמם אכל בגופה של עדות כל היכא שיש ספק נקטי' להחמיר וכ"כ הרב פמ"א ח"א סי' ל"ג בשם מוהריב"ל ומהרח"ש דהוי ספיקא דאורייתא ואוקי אתתא בחזקת אסור יעו"ש:
גם הרב מהר"א ששון סי' י"א כתב וז"ל בענין ספק אם הגוי מל"ת או לא הנה כל הפוסקים ראשונים ואחרונים הסכימו להחמיר היכא שאין הדבר מבואר ומבורר שהוא מל"ת וכו' ע"כ ואף כשהעד אומר שהיה לפי תומו לא מהני אלא צריך לומר הדברים כהוייתן ומהן נדע אם היה מל"ת כמ"ש הרב המבי"ט והביא דבריו בספר ד"מ סי' ו':
ומ"ש הח' כההר"י הנז' דמהא שא"ל אהרן מא קטעסי מעאך ללגרב אין לחוש דלא מקרי שאלה אלא כגון איה פ' שהלך עמך וכו' אבל כגון נד"ז שלא הניחו עמו וכו' ברור הוא דלא מקרי שאלה יש לתמוה עליו איך מלאו לבו להתיר ערוה החמורה ולהוציא הדין מדקדוק קלוש מסב' הכרס בדבר חמור כזה מבלי התבונן בספרי הפוסקים היטב. צא ולמד כמה החמירו הפוסקים בדין זה דמל"ת ובאופן יותר נוטה להיות מל"ת ואפ"ה החמירו בו כמש"ל כ"ש הכא בנד"ד ששאל אותו על היהודי בפרטות ומה לי איה פלוני או לומר בדרך שאלה פלוני לא הלך עמך ס"ס הרי שאל עליו בפרטות:
ומ"ש דמל"ת לאו חקה היא אלא כדי לידע בבירור שלא נתכוון להתירה וכו' אמת נכון הדבר דלאו חקה היא אבל עכ"פ אינו מספיק במה שלא נתכוון להתיר לחוד אלא צריך ג"כ שלא יהא מתכוין להעיד דהיינו בא לב"ד אפילו בלי שאלה או העיד ע"י שאלה או בהערה דחשיבא כשאלה ולא התירו אלא באומר פ' מת בלי הערה אלא כמספר דברים בעלמא כמ"ש מרן בסי' ד' שהעתיק לשון הרמב"ם שכתב כיצד היה מל"ת ואמר אוי לפלוני שמת וכו' וכיוצא בדברים אלו שהם מראים שאין כוונתו להעיד וכו' וכמו שהביא דבריו בתחילה הח' הנז' וא"כ אחר שראה דברי מרן הנז' איך חזר להתיר מבלי ראיה:
ומ"ש מדברי הבא"הט בשם הכנ"הג שכתב דוקא בשאלה ברורה כגון איה חברינו. הרי סיים וכתב וז"ל אבל אם ישראל לא שאל לגוי אלא בדברו עמו בעסק אחר הזכיר את פ' בתוך דבריו בחזקת שהוא חי והגוי הודיעו שפ' מת או נהרג מסיח לפי תמו מקרי וכו' ע"כ. מוכח מדבריו דדוקא כשהזכירו לפניו בתוך ספור דברים אחרים אמרינן דהוי מל"ת הא לאו הכי לא ואדדיקת מרישא דוק מסיפא וכמה כחו גדול לדיוקי מרישא להתיר ולומר דמה שסיים אבל וכו' לאו דוקא. ומה גם דלא סיימוה קמיה לשון הכנ"הג והילך לשונו בהג"הט אות נ"ח. הא דאם שאלוהו והשיב לא מקרי מל"ת דוקא בשאלה ברורה כגון איה חברנו אבל אם ישראל לא שאל לגוי אלא בדברו עמו בעסק אחר הזכיר את פ' בתוך דבריו בחזקת שהוא חי והגוי הודיעו שפ' מת או נהרג אפשר דמל"ת מקרי וכו' ובעל תומת ישרים בסי' קל"ה הביא בשם מהרי"ט הכהן שחולק בזה וסובר דבהזכרה בעלמא והתעוררות מיתת היהודי לא הוי מל"ת עכ"ל. הרי מבואר בדבריו דאף בהזכרה בעלמא בדברו עמו בעסק אחר ולא בדרך שאלה אפ"ה כתב בדרך אפשר דהוי מל"ת והביא אח"ך חולק דלא הוי מל"ת. ולפ"ז מוכרחים אנו לומר דמ"ש אבל וכו' הוא בדוקא דבזה הוא דפליגי אבל אם שאל עליו בפרטות באיזה דרך שאלה שיהיה כ"ע יודו דלא הוי מל"ת כמ"ש נמצא דבס' ב"הט השמיט המדפיס תיבת אפשר שכתב הכנ"הג כמסתפק בדבר וגם לא הביא סוף דבריו שהביא דברי המחמיר אף בהזכרה בעלמא לחוד וא"כ איך החכם הנז' פסק הדין להיתר מדברי הבא"הט ולדקדק בדבריו דמה שסיים אבל וכו' לאו דוקא על פי היסוד שבנה עליו דדוקא בלשון זה דאיה חברנו הוא דנפיק ממל"ת אבל אם שאל לו עליו באופן אחר לא מקרי שאלה מבלי חפוש במקור הדברים שממנו העתיק הבאה"ט שכל דבריו הם בקיצור נמרץ ומורה מקום בראשי פרקים ואין אנו יכולים לפסוק הדין מדבריו וכ"ש בדבר חמור כזה:
שוב מצינו למרן ז"ל בתשובה בדיני גוי מל"ת סי' ז' שכתב וז"ל ולישנא דמל"ת הכי דייק שאין כוונתו הודעת מיתת פלוני כגון חבל על פלוני שמת שכוונתו להתאונן עליו או שאמר פ' מת פתאום ותמהנו לדבר שכוונתו לספר איך אירעו מיתת פתאום או שאומר אני ראיתי לפלוני שמת כמה היה נאה או כמה טובה עשה עמי שכוונתו לספר ביופי פלוני או בטובה שעשה עמו ומתוך דבריו למדנו שאותו פ' מת דאל"כ לא מקרי מל"ת דהא מתכוין הוא לומר שמת אותו פ' וכו' וא"כ קשה עובדא דחיואי ונ"ל דהכי פירושה שהגוי היה מתאונן איך בבית חיואי שמחים וטובי לב שחושבים שחיואי קיים והיה מתאונן ואומר ומי יתן לי שאמצא איש מאנשי ביתו של חיואי וישמע דברי דשכיב חיואי ויתאבלו ויתאוננו כי לא ישוב עוד ודאה את ארץ מולדתו וקצת יש לדקדק כן מדברי רש"י שנשמר שלא נפרש שכך אמר הגוי מי יש כאן מאנשי ביתו של חיואי שאני מודיעו דשכיב חיואי דא"כ לא הוי מל"ת וק"ל וכו' ע"כ. ומסיק וכתב וז"ל וכבר כתבתי את אשר עם לבבי דכל שהגוי מתכוין להודיע שמת פ' לא מקרי מל"ת לדעת שום אדם וכו' ע"כ:
עוד כתב שם מרן וז"ל ולענין אם לא שאלו לגוי איה חברנו אלא הזכירוהו לו ואמר חבל עליו שמת נראה מדברי המרדכי והגהות דנאמן מן וכו' אך מסוף לשון ההגהות שכתבו מיהו בההיא עובדא דפונדקית שהתחילה לבכות קודם שאמרו לה איה חברנו מודה ר' יוחנן דהוי מל"ת יש לדקדק איפכא דדוקא כגוונא דפונדקית מכשר דלא הזכירו לה את חברם אבל אם הזכירוהו לו הו"ל כאומר איה פלוני וכו' ע"כ:
הנך רואה בעיניך בדברי מרן ז"ל דכל שהזכירו לו שם הנעדר לאו מסל"ת מקרי ודקדק כן מעובדא דפונדקית שהביא ההגהות דדוקא בכי האי גוונא שלא הזכירוהו לה כלל והיא התחיל' לבכות דהו"ל מתאונן על מיתתו והבכיה הויא התחיל' לכן אף שאח"ך אמרו לה איה חברנו לא נפיק ממל"ת כיון שלא הזכירוהו לה בתחלה אבל אם הזכירוהו לו הו"ל כאומר איה חברנו היפך הדקדוק אשר בדה מלבו כההר"י הנז' מעובדא דפונדקית ומקושיית הגמרא דדוקא בזה הלשון דאיה חברנו נפיק ממסל"ת חקה בלי טעם וריח:
וההיא דהרשב"א ז"ל לא בא ללמדנו דדוקא דומיא דאיה חברנו נפיק ממסל"ת שהרי אין הלשון מוכח כן כמו שיראה המעיין ואדרבא מדבריו מוכח דבא לומר דכל שהוא דרך שאלה נפיק ממל"ת ולא בעינן דומייא דפונדקית ממש:
שוב מצינו להרב מהרשד"ם סי' פ' שאחר שהביא. דברי הרשב"א הנז' כתב וז"ל וקשה מה בא ללמדנו הרשב"א אלא שהיינו יכולים לומר דדוקא התם גבי פונדקית הוא דיש לחוש דלאו מסל"ת משום שהניחו אותו בפונדק אבל בשאר אדם לא אמרינן הכי. לכן אמר שגם באיה פ' וכו' ע"כ. הרי מבואר בדבריו דהרשב"א בא להחמיר ולומר דלא בעינן דומייא דפונדקית ממש לאפוקי ממסיח לפי תומו. ושם באותה תשובה כתב הרב שאם שאל לגוי אם היה יודע מפלוני לא הוי מסיח לפי תומו יעו"ש:
גם הרב מהר"ר בצלאל ז"ל סי' כ"א אחר שהביא דברי הרשב"א הנ"ל כתב וז"ל פי' הא דאתא לאשמועינן דאע"ג דלא שייליה מה היה מפלוני אלא לפי שהלך עמו קא שייל מיניה איה פלוני שהלך עמך ואיכא למימר דלאו על מיתה שייליה ומיתתו אינו מעלה ומוריד לו אפ"ה לא הוי מסל"ת וכו' ע"כ:
שוב מצינו להרשב"א ז"ל בתשובה סי' קכ"ח שכתב וז"ל עוד אתה צריך לדעת שאין הגוי נאמן אלא במל"ת לגמרי אבל במתכוין כלל לא וכו' ואסיקנא בגמרא בין מתכוין להעיד בין מתכוין להתיר ולא עוד אפילו שאלוהו היכן פ' או אתה יודע מה נעשה בפלוני וכיוצא בזה והשיב מת אינו נאמן דשמא מתכוין הוא לשקר והלכך אינו נאמן עד שיתחיל הוא מעצמו ויאמר פ' מת וכו' ע"כ:
ומה שראה כההר"י הנז' בק"ע מבואר להדייא כדבריו ממ"ש וז"ל דלא מקרי שאלה אלא דומיא דאיה חברנו שהכוונה לשאול אם הוא חי או מת אבל כל ששואל על דבר אחר כגון בנד"ד ששואל אם באו כאן לשאול מכס והגוי משיב כן באו ומגיד לו אח"ך שנהרג אפשר לומר דלא חשיב נשאל והוי שפיר מל"ת. יש לתמוה עליו שהעתיק הלשון ולא הרגיש בתיבת אפשר שכתב הרב שלא החליט הענין להתר אלא בדרך אפשר כמסתפק. וכן מוכח ג"כ מלשון שהביא הק"ע שם מאות רס"ה עד סוף אות רס"ט שצדד צדדים להתיר ולאסור ולא החליט הענין יעו"ש. וכן בא מבואר במקור הדברים בתשובת מהראנ"ח סי' כ"ז שצדד להקל ולהחמיר יעו"ש מלבד דיש לחלק בין באו לשאול מכס לשאלה דנד"ד. ואיך שיהיה אין משם שום ראיה להתיר בנדון שלנו:
וההיא דהרב בני חיי משם הרב מהרי"ו חפשנו בדברי מהרי"ו והנדון היה באשה שמת בעלה והיה לבעלה אשה אחרת ובת א' במ"א ונשאל הרב אם האלמנה מותרת לשוק בלא חליצה ולא חיישינן שמא מתה הבת. והעידה גויה א' על הבת שהיא קיימת ושקיל וטרי הרב ומסיק דכיון דידוע לנו שהי"ל בת אוקמה אחזקתה ולמיתה לא חיישינן וא"כ עדות הגויה הוא לאוקמה אחזקתה. וכתב ע"ז וז"ל אע"ג דראובן שאל אותה מתחלה מ"מ כיון דמראה פנים שהזכירה שם אביה ושם אמה ושמה הוי עדיף טפי ממסל"ת כדמייתי במרדכי ובהגהה במיימוני מן הירושלמי אפלוגתא דר"י ור"ל דההיא פונדקא כיון דהוציאה מקלו ותרמילו היתה נאמנת אע"ג שהם התחילו לשאול אותה איה חברנו אפ"ה הוי עדות כיון שהיתה מראה פנים לדבריה ה"נ מראה פנים וידים מוכיחות שאמרה שמה ושם אביה וכו' ע"כ. נראה מדבריו דס"ל דבכיה דפונדקית לא הויא התחלה אלא דכיון שהוציאה מקלו ותרמילו האמינוה עם הבכיה ומשוו לה מסל"ת אע"ג דשאלו לו אח"ך איה חברנו. וכן פי' הסוגיא הרב מהר"מ מלובלין בסימן ק"י וק"ל לפי דברי התוספות יעו"ש. וה"ט דכתב מהרי"ו בנדון שלו דכיון שהזכיר שמה ושם אביה ואמה שהראה פנים לדבריה וגם היה זה כדי לאוקומי הבת אחזקתה ולהתיר האשה בלא חליצה לכן התיר הרב ע"פ עדות הגויה אף שהיה ע"י שאלה באופן דאין משם ראיה לנד"ד:
ומ"ש החכם כההר"י הנז' וז"ל גם משום שנראה שכוונתו להעיד אין לחוש וכמ"ש הריב"ש סי' ש"כ וכו' חלילה מלומר כן דסבר הרב דכוונתו להעיד מהני אלא שכל דברי הריב"ש הנז' המה באו לומר שאם אמר הגוי מעצמו בלי שום שאלה כמספר הדברים פ' מת הוי מסל"ת ואין צריך שתהיה אמירתו כמתאונן על מיתתו ועל זה כתב וז"ל והרב ז"ל לא כתב כן אלא לרווחא דמלתא דבזה נכיר שאינו מתכוין להעיד וכו' ע"כ. הרי שהצריך עכ"פ שנדע מתוך דבריו שלא נתכוון להעיד על מיתתו אלא כמספר דברים. וכן ביאר דבריו ג"כ הרב הנז' בסי' שע"ז שכתב וז"ל אבל אם לא בא לב"ד ואמר מעצמו איש פ' מת כמספר דברים מסל"ת נקרא ואין צריך שיאמר בדבריו כל אותן דברים שהזכיר הרמב"ם ז"ל שהוא לא הביאם אלא לרווחא דמלתא לומר דבזה ניכר שאין מתכוין להעיד וכו' אבל כל ששאלו תחלה לא מקרי מסל"ת ואפי' שלא בב"ד ואפילו יספר כמה דברים שנראה כאומר אמת וכו' ע"כ. הרי מבואר דצריך עכ"פ שיאמר פ' מת כמספר דברים ולא במכוין להעיד על מיתתו. וא"כ מה רמז ראיה יש לנד"ד שהרי שאל אותו אהרן לא הלך עמך שנראה ששאלו עליו לדעת מה היה לו ועל זה השיב לו מה שהשיב:
ותשובת הריב"ש של סי' ש"פ הנדון היה שהגוי התחיל ושאל להם במה אתם מדברים וכו' ואחר שהאריך הרב שם וצדד להתיר כיון שהגוי התחיל לשאול. במסקנא סיים וכתב וז"ל ומ"מ כ"ז אני אומר בנושא ונותן לפי ההלכה וסוגיית הש"ש והסברא אבל למעשה לבי נוקפי לחומרת א"א שהרי אין זה ברור כל כך להתיר א"א לעלמא ודי לנו בהיתר מסל"ת כשיהיה לנו בירור שיהיה מסל"ת גמור. אבל כל שיש להסתפק בספורו אם הוא נשאל הוי ספיקא דאורייתא ואוקי אתתא כחזקת אסור וכו' ע"כ. וכן מסיק ג"כ בסי' שע"ז יעו"ש. נמצא שהרב הנז' אף בנדון שלו שהוא דומה יותר למסל"ת מנד"ד כמו שיראה המעיין אע"ג שהביא כמה ראיות להתר אפ"ה למעשה לא רצה להתיר וא"כ הח' הנז' שהביא תשובה זו ראיה לדבריו איך לא ראה סוף התשובה וסמך לבו להתיר ערוה החמורה ואפילו לא הביא עצמו לידי ספק וכתב בהחלט גם משום שנראה שכוונתו להעיד אין לחוש וכו' והביא ראיה לסתור שהרי הריב"ש חשש למעשה ומה נעני אנן יתמי דיתמי:
גם הרב מהר"א ששון ז"ל סי' י"א הביא תשובת הריב"ש הנ"ל וכתב ע"ז וז"ל נראה לי דבודאי ס"ל להרב ז"ל שכל היכא שהגוי מבין מדבריהם ששאלוהו אם הוא חי או מת אע"פ שלא שאלוהו בפירוש לא מקרי מסל"ת וכו' ע"כ. ואח"ך הביא תשובת מהר"מ שכתב וז"ל דכיון דלא שיילי להאי גוי גופיה מקרי שפיר מסל"ת וכתב ע"ז הרב הנז' וז"ל ומאי דקאמר דלא שיילי ליה וכו' לאו למימרא דבפירוש בעינן שישאלו ממנו דאין הכי נמי שאם דברו עמו דברים אשר יובן מתוכם ששואלין ממנו דלא מקרי מסל"ת וזהו עצמו דעת הריב"ש כמ"ש וכו' ע"כ:
עוד הביא שם תשובת מהריק"ו בהיו מחפשין הקרובים שכתב הרב להתיר אע"פ שנאמר שע"י רדיפת היהודים נתעורר הגוי וכו' וכתב ע"ז הרב הנז' וז"ל דלעולם דמהרי"קו ס"ל שאם היהודי היה מדבר עם הגוי והגוי הבין מדבריו ששואלים ממנו וכו' דודאי לא מקרי מסל"ת ומאי דקאמר דאע"ג שמתוך כך נתעוררה וכו' ואע"ג ששמעה מפי הבעלים עצמם וכו' דאפ"ה חשיב מסל"ת לאו למימרא שהבעלים דברו עמה שהיו מחפשין וכו' אלא ששמעו מפי הבעלים שאומרים שהוא שלהם וכו' כיון שלא אמרו לה דבר ולא שאלו וכו' ע"כ:
ומה שראה הח' הנז' בפוסקים דגדולה מזו התיר הרא"ם ז"ל מכח מ"ש רש"י על ההוא עובדא דחיואי וכו' הרי תשובת מהרא"ם לפנינו שכתב בסי' ט"ל אחר שהביא דברי הרמב"ם בההיא באוי לפ' שמת כתב וז"ל מכאן שאין הגוי נאמן אלא כשהוא מל"ת וכו' ומסל"ת לא מקרי אלא כשמסית דברים בעלמא עוברים שאומר כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמי שנראה שאינו מכוין לשום עדות כלל אבל אם היה מכוין להגיד לקרוביו וכו' אין זה נקרא מסל"ת משום דאע"ג דאינו מתכוין להתיר מ"מ מתכוין להעיר הוא ומכיון שההלכה רווחת בישראל כר"י דאמר שאין הגוי נאמן אלא כשאינו מכוין לא להתיר ולא להעיד א"כ אין עדותו עדות דאין זה מל"ת מיהו מההיא דפ"ב דיבמות דקאמר היכי דמי מסל"ת כההוא דהוה אזיל ואמר מאן איכא בי חיואי וכו' ופירש"י ז"ל מאן איכא בי חיואי מאנשי ביתו לשמוע את דברי משמע דאע"ג דהוה מחזר אחר קרובי המת להודיע להם שמת קרובם מסל"ת מקרי וכו' שהיה הולך בשווקים וברחובות והיה מספר דבריו אין זה אלא מסל"ת לא מתכוין להעיד וכו'. ומ"ש הרמב"ם ז"ל כיצד הוא מסל"ת כגון שהיה הגוי מסיח ואומר אוי לפ' שמת וכו' לאו דוקא קאמר דבלא"ה נמי מסל"ת מקרי וכו' ע"כ:
נמצא דדברי הרב ז"ל סובב הולך כמ"ש הריב"ש ז"ל שא"צ שיהיה מתאונן על מיתתו אלא אם אמר פ' מת בלבד מהני ואף שמחזר אחר קרוביו להגיד להם על מיתתו לא מפיק ממסל"ת כההיא דמאן איכא בי חיואי. אבל עכ"פ צריך שלא יהיה שום רמז שאלה כלל כדי שלא יהא מתכוין להעיד ומה שמחזר על קרוביו לאו מתכוין להעיד הוא כיון שהיה הולך בשווקים וברחובות והיה מספר דבריו כההיא דחיואי שהיה מכריז ואומר מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי דההכרזה בשוק משוי ליה מסל"ת אף שהיה מחזר אחר קרוביו וא"כ מה דמות יערוך לנד"ד שדברי הגוי היה ע"י שאלה כמ"ש. נקטינן מהאמור שבעדות הר"מ אמזלג הנז' אין בו כדאי להתיר את האשה הנז':
איברא דמ"מ עדיין יש להתבונן בדברי העד הנז' שבפעם הא' ששאל את הגוי עליו השיב לו אנא מא ספתוסי נמצא שבפעם הזאת שהיה ע"י שאלה לא השיב לו עליו שמת אלא שלא ראהו ואח"ך סיים העד ואמר בזה"ל אח"ך נתפרסם הדבר באיין אהרן הנז' נהרג זא סי' בן לכ'אדר הנז' כיף שמע באיין נתפרסם הדבר קאללי ייאודי ייא מסעוד ייאנא ספ'תו זגבי מליוח וכו' בזה לא ברר העד דבריו אם מה שא"ל הגוי בפעם הב' היה ע"י שאלה או בא מעצמו ואמר דברים אלו. ומדבריו שא"ל הגוי ייאנא ספ'תו מליוח ולא הזכיר על מי דבר דברים אלו נראה שהעד שאל לו עליו וע"ז השיב אנא ספתו מליוח וכו' דאלא"ה אלא תחלת דבר הגוי אמר אנא ספ"תו וכו' אהיכ' קאי דבריו ולמי ראה ועל מי הוא מדבר דברים אלו אין להם שחר ואם הדבר כן שגם בפעם הזאת שאל לו עליו באיזה דרך שאלה שיהיה הרי הוכחנו דלאו מסל"ת מקרי ואם נאמר שדברי הגוי זאת הפעם לא היו בדרך שאלה והערה כלל אלא שהגוי אמר לו תחלת דבר אהרן אנא ספ'תו מליוח וכו' אלא שהעד לא ביאר דבריו וסמך על דבריו הראשונים שכבר הזכיר שמו בתחלת עדותו ולזה סתם דבריו בסוף ולא ביאר על מי אמר לו הגוי אנא ספ'תו וכו' הגם שזה דוחק בדברי העדות הנז' מ"מ אם כנים אנחנו בזה צריכים אנו לברר הדין אם בפעם הראשונה אמר לו ע"י שאלה ואחר זמן בפעם ב' הסיח לפי תומו מה יהיה הדין בזה:
ומצינו להרב חלקת מחוקק סי' הנז' ס"ק ל' שכתב שאם בתחלה הגיד ליהודי א' ע"י שאלה וזמן רב אח"ז הגיד הגוי מסל"ת בפני אחר אינו נאמן אלא דסיים וכתב דזה חומרא גדולה. גם הרב מהריב"ל ח"א סי' ט' כתב דלא מהני וכ"כ הרב בעל משנה למלך פי"ג מהלכות אישות הלכה י"ד יעו"ש. הרי מבואר שאם בפעם הא' הגיד ע"י שאלה אף אם בפעם הב' שהגיד לפ"ת היה הגדתו ליהודי אחר אפ"ה נפיק ממסל"ת וכ"ש כשהגדתו בפעם שנית היה לפני היהודי הא' שהגיד לו דבריו בראשונה ע"י שאלה כנ"ד ואף לדעת הרב חלקת מחוקק שכתב דהיא חומרא גדולה מ"מ יכולים אנו לומר דהיינו דוקא כשהגיד בפעם השנית ליהודי אחר אבל אם הגדתו היתה לראשון אפשר דיודה הרב דלא מהני:
אלא דמ"מ עדיין יש לחלק ולומר דע"כ לא אמרינן דנתבטלו גם דבריו האחרונים אלא דוקא היכא שבפעם הראשו' שהיה ע"י שאלה הגיד לו על מיתתו אבל הכא בנד"ד שבפעם הא' השיב שלא ידע ממנו נמצא דשאלה זו ששאל לו עליו כמאן דליתא וא"כ כשאח"ך בפעם השנית הגיד לו על מיתתו במסל"ת סומכין על דבריו. ומ"מ בנדון דידן זה אינו מעלה ארוכה שהרי כשאמר לו העד בפעם השנית עלאס מא קולתהאליסי והשיב לו מא נסיבשי נקולהאלך מן חית אנא כא נמסי ונזי עלא דיך טריק נכוף עלא רא סי וכו' נמצא שגם בפעם הראשונה כבר היה יודע ממיתתו אלא שנתיירא להגיד לו ולפ"ז מוכח שדבריו שבפעם השנית המה באו על מה ששאל לו עליו בראשונה והשיב לו או שלא ידע ממנו ועל זה בא והגיד לו עכשיו ממיתתו והתנצל שמה שלא אמר זה בפעם הראשון היה מפני היראה וכו' וכיון שדבריו האחרונים המה באו קשורים עם דבריו הראשונים שהיה ע"י שאלה לא מהני וממה שהתנצל הגוי שלא הגיד לו זה בפעם הא' מפני היראה מוכח שהבין הגוי ששאל לו עליו לדעת אם חי אם מת ולזה התנצל שלא השיב לו עליו מפני היראה:
וכתב הרב מהר"א ששון סי' י"ב וז"ל ולא מבעיא שדברי העדים מוכיחי' שהגוי הבין מדבריהם שהיו שואלים אותו דודאי לא מקרי מסל"ת אלא אפילו שיהיו הדברים מסופקים ראוי להחמיר וכו' ע"כ:
ועל מה שהביא החכם הנז' מק"ע סי' רכ"א ורכ"ג משם הרב המבי"ט וכתב דהתם אין להם שום עדות לא ראייה ולא שמיעה וכו' הרי תשובת הרב המביט לפנינו וההיא דסי' רכ"א היו שם כמה עדויות ובתחלה כתב דאין היתר לנשותיהן של אלו אחר שהמסל"ת לא הזכיר שמו ושם עירו. ואח"ך כתב וז"ל שאף שלא יספיק עדות זה להתיר לכתחלה יספיק לשאם נישאו לא תצאו דכל שהעיד בדברים שרובן למיתה אם נשאת לא תצא וכו' וה"נ מי שיצא ממקום פ' ללכת למקום פ' לביתו ולא הגיע לשם ונאבד זכרו ובא גוי מסל"ת ואמר שראה יהודי באותו הדרך נהרג באותו הזמן הוא דבר שרובו למיתה שאם היה חי היה שב לביתו וכו' ואחר שיצאנו מסכנת אסורא דאורייתא נוכל למצוא איזה טעם בעדות זה להתיר אותן אפילו מדרבנן והוא מה שהועד וכו' ע"כ שלא להאריך לא העתקנו דבריו באופן שהיו שם כמה עדויות יעו"ש בסי' קל"ה:
גם התשובה השנית של הרב הנז' היו שם כמה עדויות והובאו בתשובת מרן סי' פ' ומרן ז"ל היה מן החכמים המתירים שהתירו ע"פ אותן העדויות בהחלט אלא שהרב המבי"ט ז"ל בסי' שכ"ו לא מלאו לבו להתיר כ"א בצירוף אותה תשובה של רבינו משולם וכתב וז"ל על דבר העדות שהעיד משה בר ישעיה גאביזון וכו' כתבו כמה חכמים היתר שתנשא אשתו ועל שראו החסרונות שיש בעדות זה שלא הזכיר שמו ולא קברתיו כתב כל א' מהם טענות להשלים מה שחסר בעדות וכו' ואני אין דעתי נוחה להתיר בעדות זה וכו' כ"א בהצטרף מה שכתוב בתשובה אחת מיוחסת להרא"ש וכו' תשובה לרבינו משולם וכו' ונ"ל שלא תנשא זו עד מלאת יב"ח וכו' אח"ך באו עדויות אחרות והתרנוה לכתחלה להנשא עכ"ל:
ותשובה זו של רבינו משולם הביאה הרב ב"י בסי' הנז' וסיים וכתב וז"ל ובתשובה להרמב"ן סי' פ' כתוב מה ששמעה שמת בעלה נראה שלא שמעה כן אפילו מפי ע"א אלא קול הברה בעלמא שיצא בעיר ואם הדבר כן אינה מותרת להנשא בקול וכ"כ בתשובת ת"ה סי' רכ"ה וכו' ע"כ:
והרב מהרשד"ם ז"ל סי' פ' כתב וז"ל ואין סברא לומר שדברי רבינו משולם מיידי בקול הברה דלא משמע הכי ונראה בעיני שמה שחידש רבינו משולם הוא דליכא עד שיאמר שמעתי מפי פלוני מיוחד ולא מאנשים מיוחדים אלא ששמעו אנשים מדברים ואומרים נהרג פ' והיה אפשר לומר שאולי לא היו אומרים הדברים בבירור וכו' ע"כ:
באופן שהמעיין הדברים במקורם יראה בעיניו שאין משם ראיה לנד"ר וגם עדות ר"ץ בן דקון אין ממש בעדותו מכמה פקפוקים שיש בו כמבואר:
יצא לנו מהאמור שבעדויות אלו אין בשום א' מהם כדאי להתיר את האשה הזאת בשופי ובהיות שהזהירונו רבותינו ז"ל לחפש ולפשפש צדדי ההיתר להוציא את האשה מכבלי העגון ובפרט בימים האלה ובזמן הזה דמקרים רעים מצויים ואם תשארנה עגונות יש לחוש שתצאנה לתרבות רעה ח"ו ואם בדורות הראשונים היו חוששים לזה כ"ש וק"ו בדורות האלו. ובכן אף אנן נמי נימא לבקש צד היתר לעגונה הזאת אולי תעלה לה ארוכה. ויהיו דברינו אלה להלכה ולא למעשה עד שיעלה ויראה לפני חכמי ישראל יש"ץ היושבים ראשונה במלכות ואם יראה בעיניהם להתיר אף ידינו תכון עמהם ואם לאו יהיו דברינו כלא היו:
והנה בעדות הראשונה של הר"ש אבוקצין שהגיד לו הקטן הדבר פשוט שהוא מסל"ת אלא שהפקפוק שיש בו הוא שלא הגיד דבריו סמוך לראייתו ולזה הרי מצינו דדין זה תלוי בפלוגתא כמ"ש שם החלקת מחוקק ס"ק כ"ה שהוא מחלוקת ראבי"ה וראב"ן דראבי"ה מכשיר אפילו לאחר זמן והגם דסיים שם דבשל תורה הלך אחר המחמיר מ"מ עכ"פ תיהני לן זה הצד לסניף מיהא אם נמצא צדדים אחרים להתיר וכמ"ש הרב מהריב"ל ח"ג סי' ע"ט וז"ל איברא דזמנין איכא בחד דינא כמה ספיקי זמנין להקל וזמנין להחמיר מצרפינן ועבדינן לכל חדא וחדא מנייהו סניף לחבריה וכו' ע"כ. גם הרב בית שמואל שם ס"ק ל"ה אחר שהביא דברי הר' חלקת מחוקק שכת' דחיישינן לחומרא סיים וכתב וז"ל מיהו תלי בדין אם מחמירים היכא דאיכא פלוגתא:
שוב מצינו להר' בנימין זאב סי' א' שכתב וז"ל ואין לחלק ולומר דדוקא קטן מסל"ת דכשר לעדות אשה היינו היכא דהסיחו לאלתר אחר ראיית מיתתו ולשון המשנה ס"ד לומר כן דתנן ביבמות ר"י אומר אפילו שמע מן התינוקות וכו' ועלה אמר שמואל הרי אנו באים וכו' דמשמע לאלתר וכן י"ל דמשמע נמי מלשון הרמב"ם וכו' אבל אחר זמן לא דזה אינו דהא ראבי"ה כתב דאפילו לאחר זמן סמכינן הקטן בעדות אשה במסל"ת וכו' ואין להוכיח מדברי ראב"ן דלאלתר דקאמר דדוקא קאמר כלומר דהיינו אחר מיתתו או אחר ראייתו אבל אחר זמן לא מהני עדותן דזה אינו דהא קטן מעיד בגדלו מה שראה בקטנו וכו' ולאו דוקא בגדלו אלא אפילו בקטנו במסל"ת נאמן אליבא דר' יוחנן בן ברוקא כדאיתא בקמא פ' הגוזל בתרא אמר ר"י בן ברוקא נאמנת אשה וקטן לומר מכאן יצא נחיל זה וכו' והא הכא דלאו לאלתר קאמרי ואפ"ה נאמנים וכו' כללא דמלתא דאין לומר דוקא נקט אבל לאחר זמן לא. ואע"ג דכתב המרדכי וכו' דכל היכא דמצינן למימר דלישנא דמתניתין דוקא לית לן למימר לאו דוקא וכו' י"ל שאני הכא דאיכא למימר לאו דוקא דמשום עגונא הקילו חז"ל אפילו שיעידו לאחר זמן וכו' ואין לומר דאע"ג דראבי"ה מתיר אפילו לאח"ז יש לדחות הך סברא כיון דאיכא אסורא דא"א דנזיל לחומרא די"ל היינו בקטן שהעיד במתכוין להתיר דאין לסמוך עליו וכו' אבל בעדות אשה להתירה לעלמא במסל"ת בלא מתכוונים אפי' בעודם קטנים נאמנים וכו' ע"כ:
מעתה לפי חלוקו של הרב הנז' יכולים אנו לומר ג"כ דמה שכתב החלקת מחוקק דאזלינן לחומרא בזה היינו בקטן ישראל המתכוין להעיד או להתיר דבזה בעינן שיהיה עדותו לאלתר סמוך לראייתו לחשש שלא יכוין בעדותו כל כך אבל בקטן גוי מסל"ת אפילו לאחר זמן מהנייא הגדתו כיון שדבריו באו במסל"ת וליכא למיחש אחששא רלא דייק:
ועל הספק האחר שמא מה שמצאוהו הגוים מת בנהר אפשר שמחמת הטביעה מת הנה מסגנון הדברים מוכח שנהרג ומת שהרי הגיד הקטן שאחר שהוציאוהו הגוים נתיראו לנפשם והחזירוהו לנהר ואם איתא שמת בטביעה לא היה להם ממה ליירא. וגם מדברי שאר העדים הנ"ל מוכח שמיתתו היתה בהריגה. והגם שעדותם היה ע"י שאלה מ"מ הרי בעדות האחרון של הר"ם אמזלג שאמר לו הגוי לפי תומו נדר האד לעמייא פהאד ליהוד וכו' מדבריו מוכח שהרגו אותו ובמת ביבשה לדעת רוב הפוסקים אצ"ל קברתיו ואף לדעת הרמב"ם ז"ל כיון שהגוים הנז' לא היו מצויים בהריגתו אצ"ל קברתיו וגם היו מכירים אותו ועוד שהרי טלטלוהו באופן שיצאנו לאורה מזה הספק:
ועל הספק האחר שהגוים לא הזכירו שמו ולא שם אביו ועירו. אמת שזה עומד לנגדנו כחומה נשגבה ואף שאמרו בדבריהם זהו היהודי שהיה בא אצלינו למכור רבעא הרי הוכחנו לעיל מדברי הרב מהריב"ל דשם אומנות לא מהני אפילו בצירוף שם העצם כגון פ' הרצען וכו' והגם שנחלק ונאמר דהתם לא היה הגוי מכירו. מש"כ הכא בנד"ד שהיו מכירים אותו לשעבר כמ"ש בדבריהם מ"מ אין לנו בירור שעל בעל האשה הזאת מעידים אחר שלא הזכירו אפילו שמו כמש"ל:
ומצינו להרב מהרשד"ם ז"ל בסי' ר"ם וז"ל אבל מה שלבי נוקפי כאן הוא ב' דברים א' ששום א' מהעדים לא הזכירו רק שם ההרוג לבד לא שם אביו ולא שם מקומו וכו' וגם כי אני בעניותי סמכתי להתיר בשמו ושם אביו או שמו ושם עירו מ"מ בשמו לבד ח"ו אלא שמעשה א' שעליו כתבתי אמרתי שכיון שניכרים דברי המעיד על איזה פ' אומר נקטינן דהוי כאלו אמר כן בפי' והוא בנד"ד כיוצא בזה שאמר אתה אל"י נראה בלי ספק שהיה מדברי על אל"י ידוע לו ואלינו וכו' אלא שעדיין לבי נוקפי כי כמעשה שאמרתי היה טעם זה וטעמים אחרים אבל בטעם זה לבד לא ימלאני לבי להתיר דבר שלא ראיתי בשום פוסק וכו' ע"כ. מבואר מדבריו שאפי' שהזכיר שמו וגם אמר בלשון ברור שהוא על הידוע ביניהם חשש הרב ולא מלאו לבו להתיר:
איברא דמצאנו ראינו לפוסקים אחרים שמתירים בנדון כזה הרב פמ"א ח"א סי' ל"ז בגוי א' שאמר ליהודי אטו קונייאדו לו טופי אין לה אוריאה די לה מאר מואירטו וכו' אי אירה מי אמיגו. וכתב הרב וז"ל גם אין לגמגם בנדון דידן שלא הזכיר לא שמו ולא שם אביו ועירו דכל זה לא נאמר אלא במקום שצריך לברר על מי מעיד אבל בנד"ד דקאמר אטו קונייאדו וידוע שלא היה לו לה"ר מורינו אז קונייארו אחר שנתעלם אלא זה בלבד וזה הגוי מכירו אין לספק בזה כיון שידוע על מי מדבר. וכמ"ש הר"ן בתשו' וז"ל ואע"פ שאמרו באותה תוספתא אין מעידין עד שמזכירין שמו ושם עירו לא בא למעט אלא שאין סומכין על אומד הדעת כגון שמעידים על גופו דארוך וגוץ וכן למעט שאין סומכין על עדות שמו בלא שם עירו אבל וראי כל שמעיד בדבר ברור שא"א לספק באחר משיאין את אשתו. ואע"פ שלא הוזכר שמו וכו' ע"כ. וכיוצא בזה יש להרבה מהאחרונים עכ"ל. ומרן בב"י שם הביא תשובת הר"ן שכתב כדברים האלה יעו"ש:
גם הרב דבד משה ח"ב סי' ה' בגוי שאמר ליהודי קי איס קי נו באס אמיראר אטו היג'ו קי לי מאטארון קי ג'ו לי קונוסקו וכו' וכתב הרב הנז' שכיון שידוע לנו שלא יש לו בן אחר שנתעלם אלא זה בלבד והגוי מכירו ודאי שאין לספק באחר. וכן הביא שם משם רב אחרון מהר"ב ז"ל בגוי א' שאמר לנשים אמרו ליהודים שילכו להוציא את הנער קראוגלאן ואמר הגוי שהיה מכירו מקדמת דנא וכתב הרב שאם הנשים המעידות האלו יש להן שייכות לקדאוגלאן יש לנו לומר רשמא הגוי הכיר את הנשים וע"ז אמרו ליהודים שילכו להוציא לקראוגלאן ובאמרו הנער בה"א הידיעה זו היה הוראה שלהנער קראוגלאן הידוע ביניהם קאמר וסיים שם שעל דברים אלו הסכימו רוב האחרונים ואף שלא הזכיר הגוי שם כלל עוד כתב שם וז"ל ואף כי הרב מהר"ח עשאל באותו פסק המובא בספר כרם שלמה שדא נרגא בזה והרב מהרשד"ם לא סמך דעתו בזה כי אם בהצטרפות טעמים אחרים והם גדולים וגם הרב מהריב"ל לא סמך דעתו להתיר על זה מ"מ בנד"ד כ"ע יודו דליכא לספק בזה דע"כ לא קאמר מהריב"ל התם להחמיר דוקא באותו נדון שאמר הגוי אוי ליוסף אוי ליוסף סתם דאיכא למיחש דילמא היה חושב הגוי שהיהודי ההרוג היה ניכר אצל היהודי השומע כמו שהיה ניכר אצלו ואינה חששא כ"כ רחוקה שיכיר הגוי שני יהודים ששמותיהן יוסף כמ"ש שם הרב אבל היכא שבא בכוונה מכוונת בבריא לו שהוא בנו ואמר לו קי איס קי נון באס אמיראר אטו איג'ו וכו' ודאי דעל הידוע קאמר וכו' ע"כ:
אלא דעכ"פ הכא בנד"ד לא יגהא מזור שהרי החילוק מבואר דההיא דהרב פרח מטה אהרן שאני שהיו דבריו עם היהודי ואמר לו אטו קונייאדו דהיינו על הידוע ביניהם. וידוע לנו שלא היה לו קונייאדו אחר שנעלם אלא זה וגם הגוי היה מכירו בההיא הוא דקאמר הרב דאין לספק באחר וכן אהיא דהרב מהרי"ב היו דבריו עם הנשים שהיה להן שייכות עם הנעדר ואמר להן בלשון ידוע גם כן. וכן נמי ההיא דהרב דבר משה שאמר לו אטו היג'ו וכו' אין לספק באחר כמ"ש אבל הכא בנ"ד שאמרו הגוים ביניהם זהו היהודי שהיה בא אצלינו למכור רבעא ולא היו דבריהם עם שום יהודי כלל אף שבאו דבריהם בלשון ידוע שהוא היהודי וכו' הרי יש לחוש שמא היו מכירים ב' יהודים שהיו באים אצלם למכור רבעא כמו שחשש הרב מהריב"ל בגוי שאמר אוי ליוסף שאף שהזכיר שמו ואמר ג"כ בלשון ידוע כתב הרב שיש לחוש שהגוי היה מכיר שני יהודים ששמותם יוסף אוף הכא נמי עדיין יש לחוש כמ"ש:
ומ"מ עדיין יש לצדד להיתר ממה שבא מבואר בדברי העד שנתברר לו שכל דברי הקטן היו על אהרן וכו' הגם שמתוך הדברים נראה שמה שנתברר לו זה היינו ממ"ש הקטן עינו רוטב וכו' ואלו הסימנים לא הוזכרו בדברי הגוים המוצאים אותו כמש"ל וגם אינם סימנים מובהקים לסמוך עליהם מ"מ יכול עכשיו לברר דבריו ממה נתברר לו זה:
ובספר דבר משה סימן י"ג הביא משם כמה פוסקים דכל שיראה מפשט העדות להתיר לא נמשכן נפשנו לחוש ולומר שמא היה כך וכו' דבעגונא אין לנו לדון אלא כפי העדות הבא לפנינו וכפשט הדברים ונאמר דכך נתברר להם לעדים והעידו מה שהעירו. וכתב שם לחלק בין ההיא דמהריב"ל שאמר הגוי אוי ליוסף וכו' דע"כ לא החמיר הרב שם אלא משום שלא אמרו העדים שהיו יודעים בבירור שדברי הגוי באו על המבוקש וכו' יעו"ש:
עוד יש צד להתיר בנד"ר אם יחפשו בעיר ויתברר להם שלא נעדר מן העיר שום יהודי אחר שהיה הולך לכפרים ההם למכור רבעא כ"א אהרן בעלה של האשה ואין לחוש ולומר שמא היה בא יהודי אחר ג"כ מעיר אחרת למקום ההוא למכור רבעא והיו מכירים אותו ג"כ כי זה חששא רחוקה שהרי אמרו בה"א הידיעה היהודי שהיה בא אצלינו דמוכח מדבריהם שלא היו מכירים יהודי אחר שהיה בא אצלם למכור רבעא כ"א זה דאל"ה היה להם לברר על מי משניהם הם מדברים אחד שהיו מכיריהם ב' וכעין זה מצינו להרב ד"מ סי' ז' שהביא משם רב א' שכתב וז"ל ועוד יש טעם אחר לשבח דאיך אפשר לומר דזה שהסיחו התוגרמות היה על איש מעיר אחרת וכו' אחר שידוע לנו שזה האיש ידוע לתוגרמות וא"כ אם שיחתן של התורגמות היה על איש אחר היה ראוי להן לבאר מאיזה מקום היה וכו' ע"כ. וא"כ לפי זה כשברור לנו שלא נעדר מן העיר יהודי אחר שהיה הולך לכפרים ההם למכור רבעא כ"א זה אין לספק באחר. ושאני ההיא דהרב מוהריב"ל רלא התיר ע"י חפוש כיון שלא אמר הגוי רק אוי ליוסף ולכן חשש הרב שמא מכיר יוסף אחר מעיר אחרת ג"כ משא"ך הכא בנד"ר שאמרו בה"א הידיעה וגם נתנו סימן באומרם היהודי שהיה בא אצלינו למכור רבעא וכו':
וכן מצינו להרב מהר"מ אלשיך סימן מ"ב בער שהעיד שאמר לו גוי מסל"ת שיהודי א' שמו ברזילי שהיה בכפרים גובה נכסיו אני ראיתיו נהרג במקום פ' וכתב שם השואל שדבר ברור הוא בעירם שבכל אותם הסביבות לא הוחזק איש אחר ששמו ברזילי וכו' וכתב הרב הנז' וז"ל וא"כ ה"נ בנד"ד כיון שהעד הב' אמר שהסיח התוגר ואמר יהודי א' ששמו ברזילי שהיה בכפרים גובה נכסיו וכו' ואנו יודעים כי זה בייחוד הוא שהי"ל נכסים בהקפה בכפרים ההם כנז' בשאלה ודאי לא חיישינן לברזילי אחר מעלמא וכו' עד כאן:
והרב יד אהרן הגהב"י אות קכ"ט הביא משם ס' מגן גבורים שהביא דברי מהר"מ אלשיך הנז' וכתב דאפשר דמהר"מ אלשיך סמך על טעם ששם ברזילי אינו מצוי כמ"ש בדבריו יעו"ש:
וכן כתב הרב מהרימ"ט בשניות חא"ה סי' כ"ג וז"ל ממה שא"ל הגוי באלי נתעכב והרגו אותו משמע שהוא באלי הידוע להם וכו' ע"כ:
גם מרן ז"ל בתשובה סי' ק"א כתב וז"ל ואע"פ ששם חביב משונה ואינו נמצא מי שיקרא כן אלא א' מני אלף אין זה מוציאנו מידי ספק וכו' ע"כ. ומ"מ עדיין יש לחלק ולומר דשאני התם שהגוי לא דבר בלשון ידוע וגם אפשר שלא היה מכירו לשעבר אבל הכא בנר"ד שהגוים דברו בל' ידוע ושהיו מכירים אותו לשעבר בזה אף בלא הזכרת שמו מהני אחר החפוש:
וכן מצינו בספר יד אהרן סי' הנז' הגהב"י אות קס"ג שכתב וז"ל עד שהעיד שהיה בבית גוי ושמע ב' גוים מדברים שהיהודי שהיה רגיל לילך עם פ' שממקום פ' נהרג אי ידעינן שלא היה רגיל לילך עם פ' זה כ"א בעלה של זאת אתתא שריא אע"ג רלא הזכיר שמו ושם אביו ושם עירו פנים מאירות ח"ב סימן ח"י עכ"ל:
וההיא תשובת מהריב"ל שהבאנו לעיל דפ' הרצען לא מהני מצינו להרב ד"מ דף ק"ט שכתב וז"ל דע"כ לא קאמר מהריב"ל דלא מהני אלא משים דאיכא למיחש לאחר מאומנות זה אבל הכא שמעידים שלא היה במונישטרו אחר שנקרא בפי התוגרמים אברהם ביזיריאן אלא זה וכו' לא שייך למיחש לאחר ועוד נראה לומר טעם אחר דע"כ לא קאמר מהריב"ל ז"ל אלא היכא דקאמר פ' הרצען וכו' אבל היכא שאומר דבריו כמדבר על איש ידוע ביניהם כמו בנד"ד שאמרו אברהם ביזיריאן ולא אמרו איש אחד ששמו אברהם ביזיריאן ודאי דעל הידוע ביניהם קאמר וכו' ע"כ:
שוב מצינו למרן בב"י סימן הנז' שהביא תשובת הרמב"ם שכתב וז"ל ראובן היה נושא ונותן בחוץ ויצא לישא וליתן כמנהגו בכפרים של עכו ובא אצל יהודי א' והפקיד כליו שם ולקח מהם מקצת והלך למכור בעיר אחרת המתן ג' ימים ולא בא וכו' לימים עברו יהודים מבני עכו דרך שם אמרה להם גויה א' ואנה אתם הולכים אמרו לה לכפר פלוני אמרה להם לא תזוזו מכאן לכו וחזרו לבתיכם שמא יארע לכם מה שאירע ליהודי א'. שאלוה מה אירע לו אמרה יצא מעיר פ' ללכת לעיר פ' יצאו אח אחריו והרגוהו. שאלוה מאין תדעי זה האיש אמרה הוא היה מודעתנו כשהיה בעכו ועושה מלאכתנו וספרה להם דמותו וכשבאו העדים השומעים לב"ד שבעכו השיאו האשה על פיהם ויש אצלינו מי שממחה בדבר וכו':
תשובה זאת האשה מותרת לינשא שזו הגויה מסיחה היא לפי תומה ואע"פ שחזר ושאלו אותה כמעשה עיר התמרים ואע"פ שלא הזכירה אותו בשמו כמעשה דצידן ואנטוכיא וכל אלו הדברים חוזרין לעיקר א' והוא שאין מדקדקין בעדות אשה עגונה וכל המחמיר ודורש וחוקר בדברים אלו לא יפה הוא עושה ואין דעת חז"ל נוחה הימנו שעיקר תקנתם עגונא הקלו משום עגונא דאתתא עכ"ל:
וכתב מרן על זה וז"ל ויש לתמוה על תשובה זו אם הרמב"ם היה המשיב שזה סותר מ"ש בפי"ג מהלכות גרושין ישראל שאמר מת האיש יהודי עמנו במקום פ' כך וכך צורתו וכך היו סימניו אין אומרים באומד הדעת פ' הוא וכו' וצריך לומר שמה שסמך בתשובה להתיר אותה אשה הוא על מה שאמרה הגויה שאותו יהודי שהרגו היה עושה מלאכתה כשהיה בעכו ונודע להם שאותו היהודי היה עושה מלאכתה וכמעשה דאנטוכיא אי נמי שלא חסר שום יהודי מעכו כ"א זה ואע"פ שפשט דברי השאלה והתשובה בסתם צ"ל שהדבר ידוע היה ביניהם שכך היה מעשה ולא הוצרכו לפרש וכו' ע"כ:
והרב מהרש"ך ח"ב סימן מ' הביא תשובה זו וכתב ע"ז וז"ל סוף דבר דכל שמעיד בדבר ברור שאין לספק בו חשיב כאלו הזכיר שמו בפירוש וכו' ע"כ:
גם הרב בעל משפטי שמואל סי' פ"א הביא תשובה זו וכתב ע"ז וז"ל ומכאן יבין המעיין כמה מילי תחלה למדנו דאע"ג דלא הזכיר שמו ולא שם אביו ולא כנוי שלו אלא שהיה מודעתנו בעכו אפ"ה התירה ואע"ג דאיכא למיחש דילמא אינו זה. אלא היינו טעם שהתיר שאמרה הגויה שהיה מודעתנו בעכו והיה עושה מלאכתנו וכו' ואם באת לחוש נימא שזה אינו אותו שהיה נהוג בכפרים כי אותו הלך לו ולא ידענו מה היה לו וזה שאומרת הגויה שנהרג אולי אחרינא הוא שבזמן עבר היה בעכו. אלא עיקר הענין הוא שאחר שמוכחא מלתא טובא וקרוב לודאי הוא לא מדקדקינן כולי האי וכו' אלא כוונתו לומר דאחר שמתוך דברי השואלים נראה ומוכח שזה היהודי הולך ומוכר בכפר עכו והגויה אמרה שהיה מודעתה בעכו. מדברים אלו הבין הרב היתר האשה כאלו העידה בפירוש וכו' ע"כ מזה נלמוד לנד"ד שאמרו הגוים זהו היהודי שהיה בא אצלינו למכור רבעא שאם ברור לנו שזה אהרן בעלה של זאת האשה היה רגיל לילך לכפר הגוים ההם ולא חסר שום יהודי אחר שהיה הולך לאותו הכפר כי אם זה יכולים אנו להתירה:
והרב מהריב"ל ח"ג סי' פ"ט הביא דברי הרא"ש שכתב דבעדות אשה אמרינן הלכה כדברי המק' והקשה לדבריו דלמה לא שם כנגד אותן הקולות כמה חומרות שהחמירו חז"ל בעדות אשה שהם שקולין כנגד אותן הקולות וכו' יעו"ש:
ומצינו להרב בני משה סי' מ"ה שתירץ על קושייא זו וז"ל דכשהספק הוא אם מת או לא החמירו חכמים וכן במים שאין להם סוף אמרינן שמא עלה מצד אחר ולא מת אבל כל שאנו רואים מיתה מבוררת לאיש פ' ואנו חוששין אולי הוא אחר ודומה לזה בזה תלינן להקל וכו' וזהו בפי' השמועה שאמרו בפ' יש בכור כי אקילו רבנן בסופה כלומר שכבר יש לנו עדות דפ' מת אלא שאחר שנתברר לנו המיתה אנו מסתפקים אולי הוא אחר אזי מקילין אבל אם הספק הוא בתחלתה דהיינו אם מת או לא ואין כאן מיתה מבוררת אז מחמרינן וכו' ע"כ:
נמצא לפ"ז דהכא בנד"ד שיש כאן מיתה מבוררת שטלטלוהו הגוים ולא היה נודד כנף אלא שעדין יש להסתפק שמא אינו זה שאנו מבקשים להתר את אשתו בזה כיון שאמרו הגוים זהו היהודי וכו' וברור לנו שזה היה רגיל לילך שם למכור וכו' ולא נעדר שום יהודי אחר שהיה הולך לשם כי אם זה מתירים את אשתו לא נשאר בעדות זה העד כי אם הפקפוק שלא הגיד הקטן דבריו סמוך לראייתו כמש"ל:
מעתה נסעה ונלכה אל עדות הר"מ אמזלג ששאל הוא לגוי עליו והשיב לו שלא ראהו ואח"ך בפעם השנית בא ואמר לו שראהו מת וכו' שאם יברר העד שבפעם הזאת השנית הסיח לו כך לפי תומו בלי שום שאלה כלל. עוד יש לאלוה מילין להתיר ע"פ דברי הגוי האלה. וצריכים אנו לברר תחלה גבי עד ישראל שאמר בתחלה בב"ד איני יודע ואח"ך בא והעיד עדותו אם הוא נאמן או לא ואח"ך נבאר דין הגוי בעדות אשה:
והנה מרן בכ"מ בפ"ג מהלכות עדות הלכה ה' גבי מ"ש הרמב"ם שם כל עד שנחקר עדותו בב"ד בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות אינו יכול לחזור בו וכו' אפילו נתן טעם לדבריו וכתב שם מרן וז"ל וממ"ש רבינו כל עד שנחקר עדותו וכו' אינו יכול לחזור בו וכו' נראה דוקא כשהעיד בב"ד אינו יכול לחזור בו אבל אם שאלוהו על עדותו ואמר איני יורע יכול לחזור ולהעיד ולישנא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הכי דייק דהיכא דהגיד בתחלה כלומר שאמר עדותו אינו חוזר ומגיד אבל כל שאמר שאינו יודע לא מקרי מגיד ואם נתן אמתלא למה אמר בתחלה איני יודע נאמן ועוד דכשהעיד כבר אם עתה חוזר בו אע"פ שיטעון מפני פחדו עשיתי או משום טענה אחרת אינו נאמן דהא משוי נפשיה רשיעא דאסהיד שקרא וכו' אבל כי אמר איני יודע לא משוי נפשיה רשיעא דיכול לומר מפני הפחד אמרתי איני יודע דהיינו שב ואל תעשה וכו' ולזה נוטה דעת הר"ן בפ' שבועת העדות ואין להקשות ממה שדקדקתי בראש הלכות אלו מלשון רבינו דהעד מצווה להעיד בב"ד דוקא משום דכיון שאמר איני יודע שוב אינו יכול להעיד דהתם בשאינו נותן אמתלא אלא אומר אז לא רציתי להעיד ועכשיו אני רוצה והכא כשנותן אמתלא לדבריו וכמ"ש וכו' ע"כ וכ"כ בב"י בח"מ סי' כ"ט ופסקו מור"ם בהגה שם:
עוד כתב שם בב"י דמדברי הר"ן נראה שאפילו לא נתן טעם לדבריו לא הוי חוזר ומגיד. ואח"ך הביא מדברי המרדכי והתוספות דכשאמרו בב"ד א"א יודעים שוב אינם יכולים להעיד ושוב כתב דאפשר שיחלקו בין נותן טעם למה אמר שאינו יודע לאינו נותן וכו' יעו"ש:
גם הרב מהרשד"ם חא"ה סימן פ"א בעד ישראל גבי עדות אשה כתב שאף לדעת התוספות אם נתן טעם הנראה למה אמר בתחלה איני יודע מהני עדותו:
אלא דבא"ה סימן מ"ב הביא מרן בב"י תשובת הרשב"א שכתב שכל עד שאומר בפני ב"ד איני יודע אינו יכול לחזור ולהעיד יעו"ש וכן כתב הרב מהר"מ אלשיך סי' ק"ד והרב מהר"ר בצלאל בתשו' סימן ה' יעו"ש. גם הרב מהראנ"ח בסימן ל"ז כתב דהוי חוזר ומגיד אפילו אמתלא לא מהני יעו"ש באופן דבעד ישראל האומר איני יודע עכ"פ מידי פלוגתא לא נפקא:
וגבי גוי בעדות אשה מצינו שכתב הרב כנ"הג סי' הנז' הגהות הטור אות ג' וז"ל הא דאין העד יכול לחזור בו היינו דוקא כמה שמאמינים אותו מרין עדות אבל גוי מסל"ת שאין אמונתו מתורת עדות אלא מתוך שיחתו לפי תומו כל שסתר והוסיף לפי תומו לא אזלינן בתר דבריו הראשונים מורי הרב ז"ל ח"א סי' נ"ב ורבינו ב"י בתשובה סימן ד' מדיני גוי מסל"ת נראה דחולק בזה עכ"ל. נמצא דבגוי מסל"ת אף בחזרה גמורה פליגי אי אמרינן כיון שהגיד או לא וא"כ יכולים אנו לומר דבגוי האומר אינו יודע כ"ע יודו דמצי הדר ביה דע"כ לא פליגי באומר איני יודע אלא דוקא בישראל דבכובש עדותו קאי באם לא יגיד הלכך כשאומר אח"ך שידע ומעיד לדבריו הא' שומעין דאמרינן ביה כיון שהגיד למ"ד אבל בגוי דלא שייך טעם זה דכובש עדותו כשנותן אמתלא לדבריו. למה אמר בתחלה איני יודע לדבריו האחרונים שומעין לכ"ע ועד כאן לא פליגי בגוי אלא בחזרה גמורה דסבר מרן דכיון שיצא העדות מפיו במסל"ת בפני ע"א הו"ל כעד ישראל שנחקרה עדותו בב"ד ושוב אינו חוזר ומגיד אבל באומר אינו יודע לגבי גוי לא הוי הגדה ויכול לחזור ולהגיד ומינה דאם בתחלה כששאלו לגוי על הנעדר השיב איני יודע לא הויא הגדה וא"כ אם אחר זמן בא והגיד לפי תומו על מיתתו מקבלין דבריו דדוקא כשהגיד בתחלה על מיתתו ע"י שאלה דהוי כעד ישראל שנחקרה עדותו בב"ד בזה הוא דאמרינן דאף אם אח"ך הגיד לפי תומו על מיתתו אפילו בפני אדם אחר דלא מהני כיון שכבר הגיד דבריו ע"י שאלה ונתבטל דבריו אבל כשאמר בתחלה ע"י שאלה איני יודע כנד"ד לאו הגדה מקרי ודבריו אינם מעלין ומורידין וא"כ כשיגיד על מיתתו אח"ך לפי תומו ונותן אמתלא למה אמר בתחלה איני יודע זה הוי תחלת הגדתו ומקבלין את דבריו:
וכן נראה מתשובת הרב מהרשד"ם הנ"ל והנדון היה בעד ישראל ששאלוהו מה נעשה מפ' שהלך עמו והשיב שלא היה יודע ממנו דבר ואח"ך נשתמד העד ולא עברו ימים מועטים וחזר לכשרותו ואח"ך אמר לו יהודי א' מפני מה אינך מעיד בפני ב"ד העדות שאתה יודע מהריגת משה פיטילו אע"פ שיש לנו כתב עדות מגוי והשיב לו באיזה מקום אמר הגוי שנהרג א"ל במקום פלוני וענה העד ואמר ארור הוא הגוי שלא נהרג באותו מקום כ"א למטה מהמקום ההוא וכו' ואחר שנשא ונתן גבי עד ישראל שאמר בתחלה איני יודע ואח"ך הגיד עדותו דאם נתן אמתלא לדבריו מהני סיים וכתב וז"ל ולרווחא דמלתא הייתי אומר שאפילו היינו מחזיקים לעד זה לרשע ופסול לעדות בבר כתבו הפוסקים שאפילו יהודי רשע מהני עדותו במסל"ת ואחר דקדוק הלשון בדברי הפוסקים ז"ל היה נר' לי שעדותו של זה היה במסל"ת שהרי כתב הטור וכו' וא"כ כי חיים זה נראים הדברים בבירור שמאחר שאמרו לו למה אינך מעיד בפני ב"ד העדות שאתה יודע מהריגת משה פיטילו אע"פ שכבר יש לנו כתב עדות מנוי וכו' והשיב לו באיזה מקום אמר הגוי שנהרג ואמר לו במקום פ' וענה חיים ואמר ארור הוא הגוי שלא נהרג באותו מקום כי אם למטה מהמקום ההוא ניכרים הדברים הללו דבלי ספק שלא היה מתכוין להעיד כלל וכו' וא"כ היה אפשר לומר בנד"ד אם היינו צריכים לכך שאין מסל"ת גדול מעדות חיים הנז' אלא שעכ"ז לא הייתי סומך על זה להיות שכל הפוסקים כתבו שכל עדות גוי הבא מחמת שאלה לא מסל"ת מקרי ואם כן בנד"ד כיון שחיים לא אמר אלו הדברים אלא מחמת שבקשו ממנו שיעיד מה שיודע ממשה פיטילו וכו' דבכה"ג בגוי לא הוה מהני עדותו גם ביהודי זה אם היינו צריכים לעדותו שהיה מסל"ת לא הוה מהני וכו' ע"כ:
וא"א דכששאלו מן הגוי בתחלה ואמר איני יודע שאף שאח"ך הגיד לפי תומו לא מהני למה לו להרב ז"ל לדחוק עצמו לאוקומי דבריו האחרונים במסל"ת ולדחות אח"ך דלא הוי מסל"ת והלא בלאו הכי אף אם היו דבריו האחרונים במסל"ת גמור סוף סוף כיון שבתחלה ששאלו ממנו השיב שלא היה יודע א"כ כל מה שיאמר אח"ך לפי תומו לא מהני אם לא שנאמר דמפשט פשיטא ליה להרב דכשאומר בתחלה איני יודע ע"י שאלה אינו מעלה ומוריד וכשיגיד על מיתתו אח"ך במסל"ת הויא תחלת הגדה ומהני ולכן שקיל וטרי בדבריו האחרונים אי הוי מסל"ת או לא: