אור ברסלב
ויאמר יצחק חלק א ספר קונטריס עגונות › סימן ו

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

ספר קונטריס עגונות · סימן ו

סימן ה

בדין אשה שעברה ונשאת במים שאין להם סוף:

הדבר פשוט דאשה שטבע בעלה במים שאל"ס כדי להוציאה מאסורא דאורייתא צריך שיעיד העד ששהה עליו שיעור יציאת נשמה וכמ"ש מרן בכ"מ בפי"ג מהל' גירושין ה"ב שכתב וז"ל נראה מדקדוק דברי רבינו דבעינן שיעיד העד ששהה עליו שיעור שתצא נפשו ולא עלה. הלא"ה אם נשאת תצא וכמ"ש הרשב"א והריב"ש ז"ל ואע"ג דבסיפא כתב ואמר טבע פ' בים ולא כתב ולא עלה סמיך עכ"ל. מבואר מדבריו דדייק מדכתב הרמב"ם ולא עלה דמיירי שהעיר העד ששהה עליו שיעור יציאת נשמה ולהכי מצריך הרמב"ם שיאמר העד ולא עלה דהיינו שנתברר לו שלא עלה ממה ששהה עליו דאי לא"ה אפשר שעלה והוא לא ראה וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' רנ"ח. אבל היכא שלא העיר העד ששהה עליו שיעור יציאת נשמה אלא שראה הטביעה והלך לו אפי' נשאת תצא. והגם דאף בשהה עליו שיעור יציאת נשמה עדיין איכא למיחש שמא יצא חי ממקום אחר תחת המים כיון דהוו מים שאל"ס. מ"מ מדאורייתא אזלינן בתר רובא דרוב הנטבעים ששוהים שיעור זה תחת המים הם מתים. ואף דאשה זו קיימא בחזקת אשת איש הרי קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ובזה יוצאת מאסור תורה אלא דעדיין אסורא דרבנן רביע עלה לענין דלא תנשא לכתחלה דבערוה החמורה החמירו רבנן ולא ראו למסמך ארובה וחיישי' למיעוטא שמא יצא חי ממקום אחר אבל כשלא שהה העד עליו שיעור יציאת נשמה אלא שראה הטביעה והלך לו אפשר שיצא במקום הטביעה עצמה וליכא הכא רובא למסמך עליו ועדיין באסורא דא"א קיימא מן התורה כמבואר כ"ז בפוסקים הלא בספראם:

והגם דמרן בש"ע גבי מים שאל"ס לא הזכיר שהייה מ"מ הרי העתיק לשון הרמב"ם ז"ל ככתבו וכלשונו וכתב ולא עלה. וכפי מאי דדייק בב"מ מדברי הרמב"ם ז"ל במ"ש ולא עלה מבואר יוצא דס"ל למרן דצריך שהיה כדי להוציאה מאסור תורה כמ"ש:

ולמאי דאתאן עלה בנ"ד לפי דברי העדים הנ"ל שהעידו שראו הטביעה ושהו שם שלשה שעות ולא ראום עוד הרי יצאו נשותיהם של אלו מאסור תורה. והגם שבתחלת דברי העדים כתוב השיעור יותר משעה. מלבר דבשיעור דשהייה רבו הדעות והרב גו"ר כלל ג' סי' ה' הסכים לדעת הרב מהרימ"ט ז"ל דבשעה קלה סגי. גם בס' ראש משביר ז"ל כ"כ משם כמה פוסקים. ומאי דאמרינן גבי בתו של נחונייא ג' שעות לאו דוקא והיינו שעות קלות כדאמר אינשי ושכ"כ הרב פני משה ז"ל שכן קבל מרבותיו ובודאי דהוי בשאר שיעורים שהם הל"מ ואף לדעת הרשב"א והריב"ש ז"ל לא בעינן שישהה עליו יותר משעה א' וסיים שם הרב הנז' וכתב וז"ל וטעמא דמלתא דתפסו כן אחרוני האחרונים משום דכיון דהאחרונים הרב מהרימ"ט והרב פני משה עשו מעשה להתיר בשעה א' נראין דבריהם. ומה גם כי אעיקרא דדינא במים שאל"ס אליבא דרובא דרבוותא קדמאי לא בעינן שישהה עליו שיעור שתצא נפשו וכו' עם אמת שאנו מחמירין כדעת הרשב"א ודעמיה דבעו שהייה דיינו שנחמיר בדליכא שהייה כלל. אבל בדאיכא שהייה הגם שהיא שעה קלה כדאין אינון הרבנים הנז' לסמוך עליהם וכו' עכ"ל. והכא בנ"ד אין אנו צריכים לכ"ז שהרי סיימו בדבריהם ששהו שם רואים אם יוכלו לעלות במים כמקדם ולא חזרו לעלות עוד ושהו יותר מג' שעות ולא ראום עוד. ומ"ש בתחלה יותר משעה הוא על העליה והירידה שהיו עולים ויורדים יותר מעשרה פעמים ונשארו בזה יותר משעה אלה הם תוכן דברי העדים כמבו' בדבריהם. ולפ"ז כיון שהעידו העדים ששהו עליהם ג"ש ולא ראום עוד הרי יצאו נשותיהם מאסור תורה לכ"ע. וליכא מאן דפליג בהא ומה גם למ"ש הכנ"הג בהגהב"י אות ת"ק וז"ל אע"ג דבעינן שישהה עליו שיעור כדי שתצא נפשו להוציאה מידי אסור דאורייתא מ"מ אין צריך שיאמר העד דברים אלו ממש אלא כל שהדברים נכרים מתוך העדות ששהה עליו כדי שתצא נפשו די. והכא שאמר העד שנפל לים והיה עולה ויורד ופעם הג' נטבע ולא עלה מסתמא עמר שם וראה שלא עלה שאם הלך לי במה ידע שלא עלה אלא ראה שלא עלה קאמר וכו' ע"כ יעו"ש שהביא זה משם כמה פוסקים:

גם בס' יד אהרן ח"ב סימן הנז' הגהב"י אות רל"ו כתב וז"ל אם אמר העד טבע ולא נראה עוד מסתמא שהה עליו שיעור שתצא נפשו הרא"ה בס' ג"ור חא"ה כלל ג' סי' ה'. פרי האדמה הלכות גרושין ד' פ"ט ע"ד עכ"ל:

באופן דהכא בנ"ד נשותיהם של אלו הנטבעים יצאו מאיסור תורה לגמרי אלא דאסורא דרבנן רביע עלייהו כיון דהוו מים שאל"ס ולא תנשאו לכתחלה וכמ"ש הרב מהריק"ש להדייא וז"ל טביעה במים שאל"ס הוי אסורא דרבנן להנשא ע"כ:

ואל האשה הזאת שכבר נשאת צריכין אנו לחקור אופן הנישואין היאך היו לשלא תצא מבעלה:

והנה מצאנו ראינו שאשה שדינה שלא תנשא ואם נשאת לא תצא אם התרו בה ב"ד שלא תנשא ועברה על התראתם ונשאת מוציאין אותה מבעל' כמ"ש מרן בססי"א וז"ל כל היכא שהתרו בו ועבר וכנס לא מיקרי דיעבד ומפקינן לה מניה ע"כ. ונר' דה"ה בכ"מ שאמרו אם נשאת לא תצא היכא שנשאת אחר התראה תצא. ובודאי דלאו דוקא התרו בו דה"ה אם התרו בה ונשאת דתצא וכמ"ש הרב מהריק"ש ובסי' י"ז בהגהות וז"ל התרו בה שלא תנשא אפילו היה המתרה חכם א' בלבד אפילו נשאת תצא מהרי"ק דיני מים שאל"ס סי' א' ע"ב:

גם רבינו הטור בסי' קמ"א גבי שליח המביא גט בחו"ל שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם דלא. ישאנה השליח כתב שם בשם אביו הרא"ש ז"ל דאם נשאת אחר התרא' תצא והיא בתשו' הרא"ש כלל ל"ב וביאר שם באותה תשובה וכתב וז"ל ואף אם יאמר לא עברתי על התראת ב"ד כי אחרים התירוה לי לאו כל כמיניה חדא שאין בשיביליא ובכל פרוכינציא אדם שיוכל לחלוק על הוראתך אף אם היית אתה מיקל והם מחמירים הי"ל לשמוע לך כ"ש שהם מקילין לא הי"ל לזלזל בהוראתך וראוי לנזיפה ומוציאין אותה ממנו עכ"ל. מבואר מדבריו דאף אם נשאת ע"פ הוראת איזה חכם המתיר אותה כיון שהאוסר הוא גדול ומפורסם יותר מהמתיר והתרה בו שלא ישאנה ועבר ונשאה מיקרי עובר על התראת ב"ד ומוציאין אותה ממנו:

גם הרב מהריק"ש בהגאותיו בסי' י"א כתב וז"ל התרה בו חכם א' שלא יכנוס וכנס תצא אפי' היו המתירים רבים מהרי"ק דיני מים שאל"ס סי' א' דף קכ"ד עכ"ל. נראה מזה דלא אמרינן דאף אם נשאת תצא אלא דוקא כשנשאת אחר התראת ב"ד דקנסים להו כיון שעברו על ההתראה. אבל כשלא התרו בה והלכה מעצמה ונשאת היה נראה לומר דאף אם היתה מזידה שיודעת האיסור אין קונסין אותה דאמרינן דבשביל העגון עשתה כן. ועכ"פ הו"ל דיעבד ולא תצא:

אלא דגבי אשה שטבע בעלה במים שאל"ס שכתב מרן בסי' טו"ב סל"ד דלא תנשא ואם נשאת לא תצא סיים שם מור"ם וכתב וז"ל ודוקא שנשאת ע"פ חכם או בטעות שסברה שהיא מותרת. אבל אם נשאת בעבריינות תצא ע"כ. מוכח מזה דאפי' לא התרו בה היכא דנשאת במזיד דהיינו שידעה האיסור תצא. ולכאורה נראה שהוא הפך דעת כל הפוסקים שפסקו בכל הנהו דאם נשאת לא תצא. דהיכא שלשאת אחר ההתראה תצא דנראה מדבריהם שאם לא התרו בה אף שהיא מזידה לא תצא. דאלת"ה לשמועינן רבותא דבנשאת במזיד תצא וכ"ש היכא דהתרו בה שלא תנשא ועברה ונשאת דודאי תצא ודוחק לומר דמאי דנקטי הפוס' התראה לאו דוקא דה"ה היכא דידעינן שהיא מזידה. אלא דההתראה היא לגלות לנו שהנישואין היו במזיד:

והנה מקור הגה זו הוא מתשו' מהר"מ שבהגהות מרדכי שלהי יבמות הובאה בתשו' דשייכי להלכות אישות שבספר היד להרמב"ם ז"ל בתו' ביאור ונעתיק דבריו ומשם יתברר הדין וז"ל התשו' נפל במים שאל"ס אשתו אסורה סוגייא דרובא דעלמא כך היא דאם עברה ע"ד חכמים ונשאת אפי' במזיד הואיל ונשאת לא תצא אע"פ שנתכוונה לעבור ע"ד חכמים להנאת עצמה ותלו לה בהא דמסקינן ביבמות בהאשה רבה. ה"מ לכתחי' אבל אי אינסיבא לא מפקינן לה מניה. ונ"ל כי טועים כל האומרים כן דאמאי אמרי אשתו אסורה כיון דאם נשאת אפילו במזיד ובעבריינות לא תצא ואפי' שמותי לא משמתי' לא לדידה ולא למי שנשאה. א"כ אנן סהדי שכל א' ואחת שתדע זאת ההלכה שאם נשאת לא תצא תעבור ותנשא כי תאמר בלבה מוטב לי לעבור באסור דרבנן ולינשא ממה שתתעגן כל ימיה. וכיון דרובייהו ודאי תעבורנה לא הו"ל לרבנן למגזר ולמימר לא תנשא ומוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין. ועוד דא"כ משוינן לגזרה דרבנן כי חוכא ואיטלולא שנניח לכ"א לפרוץ גזרה של חכמים ולא אמרי' להו ולא מידי. ומעשה ראיתי בימי בא' שנשאת ולא נעשה עמה דבר ואמרו כל גדולי הדור אם נשאת לא תצא ורב גדול מצרפת היה באותה שעה במלכותינו והתירה ואמר שכן ראה מעשה בצרפת והתירוה כל גדולי צרפת שלא תצא. והסכמתי גם אני אחריו והיה לבי מהסם בדבר. שוב נתתי אל לבי שכלל כלל לא יתכן זה כדפי' ועוד דאם בדבריהם אמאי לא קתני במתני' או בברייתא בתר דקתני אשתו אסורה אם נשאת לא תצא כדקתני בכמה דוכתי ביבמות ובכתובות. ועוד מדלא אקבעא האי מלתא דאי נסיב דיעבד אין לכתחי' לא אלא אעובדא דחסא ש"מ דוקא בכה"ג לא תצא דגרסינן בפרק האשה בתרא ההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חסא א"ר נחמן האלהים אכלו כוורי לחסא אדיבוריה דרב נחמן אזלא דביתהו דחסא ואינסיבא ולא אמ"ל ול"מ א"ר אסי ש"מ מדרב נחמן הא דאמור רבנן מים שאל"ס אשתו אסורה ה"מ לכתחילה אבל אי אינסיבא לא וכו'. וכיון דרב אסי לא דקדק להא שריותא אלא מדרב נחמן איכא למימר דדוקא בההיא הוא דשרינן לה דיעבד כגון ע"פ חכם כגון עובדא דחסא דאדיבורא דרב נחמן אזלא ואינסיבא אבל אם נשאת בעבריינות שלא ע"פ התרת חכם לגמרי תצא. ועוד מאי אצטריך תלמודא למימר מדיבוריה דרב נחמן אזלא ואינסיבא ש"מ דוקא בכה"ג הוא דלא א"ל רב נחמן ול"מ דאמאי הו"ל למעבד כסבורה היתה שבהיתר גמור נשאת דדיבוריה דרב נחמן אטעיה או כעין עובדא דרב שילא דההוא גברא דטבע באגמא דסמקי אנסבא רב שילא לדביתהו א"ל רב לשמואל תא נשמתיה וכו' בההוא נמי נימא לא תצא כיון דנשאת ע"פ הוראת חכם ונהי דאיהו טעה מ"מ איהי לא תצא דמאי הו"ל למעבד אבל נשאת בעבריינות תצא או לכל הפחות משמתי' להו לדידיה ולדידה. דה. ועוד דאפי' את"ל דלא משמתי' לה לדידה משום דמציא למימר אניסנא דמשום העגון נשאת מ"מ אמאי לא הוה לן לשמותי לבעלה דשביק היתרא ועבד איסורא. דאפילו החכם דשרי לה משמתי' ליה כ"ש הבעל דנסיב במרד ועבריינות והיה אפשר לישא אחרת בהיתר גמור ולא עשה. ומעתה דברי חכמים מקויימים דאם נשאת בלא התרת חכם מודה דתצא או משמתי' להו עד שיוציא. ואין לחוש שמא א' מקרוביה יתירנה להנשא דחכם מורה הוראות בעי נן כרב נחמן ורב שילא בדורם שיהא כדאי לסמוך על הוראתו ועוד ליכא למיחש להכי דכיון דמשמתי' ליה לחכם דשרי לה תו ליכא למיחש למידי ואין לתמוה על רב נחמן דאשתבע דאכלוה כוורי לחסא היכי אשתבע הכי כיון דאמרי' אשתו אסורה אלמא מספקי' אי מית או לא די"ל דרובם אין ניצולים ורב נחמן שפיר אשתבע דאפי' בדיני נפשות אזלי' בתר רובא. אלא דבעריות מחמרינן ואמרי' לכתחילה לא תנשא אע"ג דרובא מייתי ורב נחמן דאמר אכלוה כוורי לחסא לא נתכוון להתירה אלא שכך היה מתאונן על חסא ודבוריה אטעיה ואזלא ואינסיבא עכ"ל התשו' הנז':

מבואר יוצא מדברי התשו' הנז' דאשה שטבע בעלה במים. שאין להם סוף אם נשאת במזיד אף בלא התראת ב"ד תצא ושניא דא מכל הנהו דאמרי בהו חז"ל אם נשאת לא תצא דמ"ש אפי' נשאת במזיד ממאי דלא קתני בזו במתני' ובברייתא בתר דקתני אשתו אסורה אם נשאת לא תצא כדתני באחרות דהוה שמעינן מינה דאף אם נשאת במזיד לא תצא. ומדלא קתני כך כ"א אשתו אסורה סתם משמע בכל גוונא ואף אם נשאת תצא אלא דמהנהו עובדי דרב נחמן ורב שילא שמעינן דאם נשאת בטעות לא תצא אבל כשנשאת במזיד תצא אף בלא התראה. ונישואין במזיד נראה דהיינו שידעה שהיא אסורה אלא שלא התרו בה והלכה ונשאת בההיא הוא דאמרי' דתצא אבל אם הלכה ונשאת מעצמה בלי התרת חכם ולא ידעינן אם היא שוגגת או מזידה ועכשיו טוענת שסברה שהיא מותרת אכתי לא ידענו מה יהא בדינה דמדברי התשו' הנז' שכתב דאם נשאת בעבריינות תצא משמע דוקא היכא דידעינן שהיא מזידה הוא דאמרי' דתצא אבל אי לא בריר לן שהיתה מזידה ועכשיו היא טוענת ששגגה בזה. זו לא שמענו:

ומה שנ"ל דכיון דמדאורייתא היא מותרת לגמרי ע"פ עדות הטביעה והשהיה אלא דרבנן חיישי למעוטא וגזרו שלא תנשא א"כ דוקא היכא דנשאת במזיד שעברה אדרבנן במרד ובמעל וידוע לנו זה. קנסוה רבנן דתצא אבל אם אינו ידוע שהיא מזידה ועכשיו טוענת שטעתה וסברה שהיא מותרת ותולה הטעות באיזה דבר המתקבל כהכא בנ"ד מהימנינן לה כדקי"ל בדין העובר על איסור דרבנן דנאמן לומר שוגג הייתי ולא קנסינן ליה כמו שמצינו גבי מזלזל ביום טוב ב' שכתב מרן בא"ח סי' תצ"ו דמנדין אותו וכתב שם המ"א וז"ל ואם עשה ע"פ הוראת חכם אין מנדין מ"צ ח"א סי' ל"ו וה"ה בשוגג מבי"ט ח"ב סימן קמ"ט כנ"הג עכ"ל. הרי דלאו דוקא אם עבר ע"פ הוראת חכם דאין קונסין אותו דה"ה באיזה אופן אחד שהיה שוגג בדבר. ושם בסימן ש"ס גבי מ"ש מור"ם ז"ל ס"ד מי ששכר גוי להוליך סחורתו ולקחה מבית ישראל בשבת אסור וראוי לענוש העושה כתב שם המ"א סק"ו וז"ל וכתב ר"א ששון סי' קנ"ו ואם טעה שסבר שמותר אין עונשין אותו ונאמן לומר שעשה בשוגג עכ"ל:

וכן נראה מדברי רבי"ה בי"ד סי' צ"ט שהביא משם הסמ"ג שצריך החכם לחקור אם נתנו מים בקדרה אחר שנתנו בה האסור וכו' וכתב הוא ז"ל וז"ל ונ"ל שא"צ שאפי' אם הוסיף מים אח"ך אם לא כיוון כדי לבטל האסור מצטרפין דקי"ל כל האסורין שריבה עליהן שוגג מותרין במזיד אסורין. ואין לחוש שמא יבואו לרבות במזיד שאם באנו לחוש לזה גם לא נא נאמין לו מה שאוסר שלא ריבה וכו' ע"כ. והב"ח שם הגיה בדברי רבינו הטור וז"ל ואין לחוש שמא כיון להרבות במזיד יעו"ש נראה מזה דנאמן מן לומר ששוגג היה ובענין אין מבטלים אסור לכתחלה תלוי במחלוקת אי הוי דאורייתא או דרבנן כמש"ש הרב"י ז"ל ואפי"ה אמרינן דמהימנינן ליה לומר ששוגג היה וע"ש בט"ז סק"ח וסק"ט שהוכיח שם הרב ז"ל דלא מיקרי מזיד אלא שיודע שיש אסור בדבר ואפי"ה עושה אבל טעה כדין שוגג מיקרי יעו"ש:

גם במקדש תוך ג' חדשים דהבחנה שכתב מרן בא"ה סי"ג סיו"ד דמנדין אותו סיים שם מור"ם וכתב וז"ל וי"א שצריך שיגרש וכו' ודוקא שעבר במזיד אבל אם קדשה בשוגג א"צ לגרש אלא מפרישין אותם וכו' ע"כ. וכתב שם הב"ש סקט"ז וז"ל כתב בת"ה דוקא בלא ידע דמת בעלה תוך ג' חדשים או שהוא ע"ה ואינו יודע הדין אבל אם ידע האסור וטעה אם חרש העבור בכלל הוי כמזיד עכ"ל. וכן העלה שם החלקת מחוקק יעו"ש. וכתב שם הרכנה"ג אות ז' וז"ל הא דמשמתינן ליה לגרש היינו במזיד אבל בשוגג לא משמתינן ליה לגרש ואיכא תקנה בהפרשה בלא גט מהרי"ו סי' ע"ג בשם א"ז. וכ"כ ת"הד בסי' רי"ו בשם א"ז וכו' ע"כ ובאות י"ב כתב וז"ל יש מי שהיה ר"ל דאין אדם נאמן לומר שוגג היה ולענ"ד נראה שנאמן דהא הנהו עובדי דתה"ד והראנ"ח והרח"ש והר"ש הלוי ז"ל דוחק לומר שקודם המעשה העמידו עדים או גלו דעתם שהיו שוגגים ובפ"ג דכריתות אמרו ליה רבנן לר"מ מה אם ירצה לומר מזיד הייתי וכי היכי דנאמן לומר מזיד הייתי למפטר נפשיה מקרבן ה"נ נאמן לומר שוגג הייתי למפטר נפשיה מעונש ואע"ג דאפשר לו' דהתם מהימנינן ליה לומר מזיד הייתי כדי שלא יביא חולין לעזרה וכו'. מ"מ מדברי התוס' גופייהו יש להוכיח דמהימן בלאו ה"ט וכו'. והוי יודע דאפי' לפי סברתנו דנאמן לומר שוגג הייתי ה"ד שוגג דמציאות כגון שלא היה יודע שהיה תוך ג"ח או שהיתה מעוברת ומינקת חבירו אבל לומר שלא היה יודע שהיה אסור בדבר אינו נאמן א"ל דבריר לן שהיה ע"ה גמור דומיא דבן נח דאמרינן בפ' הגולין שאם שגג במציאות פטור אבל אם שגג בדין חייב מפני שהי"ל ללמוד ולא למד וכו' כך היה נראה לכאורה. אבל מתוך הנהו עובדי דת"ה והראנ"ח לא משמע הכי ואף אם נדחוק בעובדא דת"ה לחושבו ע"ה גמור בעובדא דהראנ"ח ז"ל אי אפשר להאמר עכ"ל. נקטינן מכל האמור דהיכא שעבר על אסורא דרבנן וטוען שהיה שוגג אם יש לתלות הטעות בשום דבר ואנו רואים שיש ממש בדבריו אין קונסין אותו וא"כ לפ"ז הכא בנ"ד שטוענין הבעל והאשה שטעו וסברו שהותרה זאת כמו שהותרו נשי הנטבעים האחרי' ע"פ הוראת החכמים ועבידי למטעי בהכי מהימנינן להו ואמרי' דלא תצא:

ואין לדוחה לדחות ולומר דהכא בנ"ד אי לא בריר לן שנשאת בטעות דהיינו שלא הורה בה חכם מעולם והלכה מעצמה ונשאת אף אם טוענת שטעתה וסברה שהיא מותרת ויש רגלים לטעות לא מהימנינן ותצא דאמרינן דיש לחלק בין הנהו אסורי דרבנן לנד"ז דההיא די"ט ב' דמהימנינן ליה ששוגג היה ואין קונסין אותו שאני דאסורא דעבד עבד ולכן כדי להצילו מהעונש על מה שעשה מהימנינן ליה לומר שוגג הייתי. וה"ט נמי דההיא שהוציא הגוי הסחורה מבית ישראל בשבת וגם ההיא דנשא תוך ג"ח דהבחנה אסורא דעבד עבד ולכן דיינו להפרישם עד יושלם הזמן כדי שלא יוסיף לעשות אסור דעל מה שעבר מהימנינן ליה ששוגג היה כדי להצילו מהעונש. וההיא דמינקת ג"כ הרי אין כאן אסור להבא וההיא דבטול אסור לפי מש"ש הט"ז סק"ח לא מהימנינן ליה אלא היכא שלא נודע לנו שנתרבה אח"ך דאי הוה שתיק היה מותר ולכן מהימני' ליה לומר שנתרבה בשוגג אבל היכא שנודע לנו שנתרבה אח"ך וכההיא דסי' ק"י שרוצה להתיר ע"פ עדותו שהפיל א' מהם לים בשוגג לא מהימנינן ליה כמבואר שם בדברי הרב יעו"ש. וא"כ הכא בנ"ד הגם שעל האסור שעשה ועבר אדרבנן מהימנינן ליה לומר ששוגג היה כדי ליפטר מהעונש. מ"מ היאך אנו מניחין אותם לעבור מכאן ולהבא אדרבנן דחיישי למיעוטא שמא יצא חי ממקום אחר ובכל יום ויום עובר אדרבנן וא"כ יש לנו לומר דתצא:

הא לאו מילת' היא שאם הדבר כן אף כשנשאת ע"פ הוראת חכם בטעות הי"ל לומר דתצא כדי שלא יעבור מכאן ולהבא. וא"כ לא משכחת בשום אופן דלא תצא שהרי עובר אדרבנן מכאן ולהבא ותקשי לן עובדא דרב נחמן ודרב שילא ופסקה רב אסי להלכה. וכן פסקו כל הפוס' א"ל שנאמר דע"כ לא חיישי רבנן למעוטא אלא לומר דלכתחלה לא תנשא אבל אם נשאת בדיעבד לא גזרו רבנן ואזלינן בתר רובא דרוב נטבעים מתים וליכא הכא אסורא דרבנן כלל דהם אמרו והם אמרו אלא דבשנשאת במרד אמרי רבנן דתצא מדין קנס בעלמא מפני שעברה אאיסורא דרבנן דאמרו דלא תנשא והלכה ונשאת ולאו מדין אסור דאסור להשהותה אלא בקנסא בעלמא וא"כ לפ"ז כשהנישואין היו בטעות אין לנו לקונסם כלל להוציאה מתחת בעלה והו"ל ככל איסורין דרבנן דנאמן לומר שוגג הייתי כשיש רגלים לטעות ואין כאן אסור להבא כלל:

ולפ"ז הכא בנ"ד שטוענין האשה ובעלה הנז' שכיון שראו שהותרו נשי הנטבעים האחרים סברו שגם היא מותרת לינשא ועבידי למטעי בהכי מהימנינן להו ואין לקונסם בשום דבר אחר דליכא שום איסור מכאן ולהבא:

אלא דמתוך דברי התשו' הנ"ל שכתב דדוקא כה"ג כגון ע"פ חכם כעובדא דחסא דדבורא דרב נחמן אטעיתה וכו' הוא דא דאמרי' דלא תצא נראה מזה דדוקא היכא שאנו רואים הטעות להדייא כעובדא דר"ן שראינו שטעתה בדבריו וסברה שהותרה להדייא מפי חכם באופן שהטעות הוא בהיתר דידה שהיא ע"פ חכם וגם הטעות מפורסם בההיא הוא דאמרי' דלא תצא אבל היכא שהטעות לא היה בהיתר דידה שמעולם לא הותרה ע"פ חכם אפי' בטעות שטעתה בדבריו אלא שטוענת שטעתה בהיתר נשים אחרות שהותרו ע"פ חכם אף שיש רגלים לטעות אמרי' דתצא כיון שהטעות לא היה בהיתר דידה והו"ל כמזידה אחר שלא הותרה היא מפי חכם אפי' בטעות. דאלת"ה בטלת גזרת חז"ל שאמרו שלא תנשא וכל אשה שטבע בעלה במים שאל"ס תלך ותנשא ותאמר שבשביל שהותרה אשה אחרת שנטבע בעלה סברה שגם היא מותרת ולא תרד לחלק שאותה אשה שהותרה הי"ל עדי טביעה ומיתה כראוי משא"כ בדידה שאין לה כ"א עדי טביעה בלחוד ואף את"ל דכשנטבעו ב' אנשים ביחד והותרה אשת הא' ע"פ עדי טביעה ומיתה שראו אותו אח"ך מת והכירוהו והלכה גם אשת הב' ונשאת מעצמה וטוענת שכיון שבעלה ובעל האשה האחרת נטבעו בב"א כשראתה שהותרה אשת הא' סברה ג"כ שהותרה גם היא אחר ששניהם היו בטביעה א' ואמרי' דמהימנינן לה בזה ולא תצא. כיון שטעות זה הוא קרוב לשמוע דיש מקום לומר דהותרה ע"פ חכם מקרי כיון ששניהם היו בטביעה א' והותרה אשת הא' אף דההיתר לא היה עליה להדייא. מ"מ היכא דנשי הנטבעים שהותרו לא היו בטביעת בעלה של זו כמו בנ"ד שטביעת בעלה של זו האשה היתה כמה שנים קודם טביעתם של האנשים שהותרו נשותיהן אין מקום לומר שטעתה בזה אחר שאין הטעות נכר כ"כ כמ"ש ויש לנו לומר דכיון שלא שאלה לחכם המורה מה יהא בדינה הו"ל כמזידה וקונסים אותה דתצא:

והגם דבתשו' הנ"ל סיים וכתב וז"ל אבל אם נשאת בעבריינות שלא ע"פ התרת חכם לגמרי תצא ע"כ. דנראה מזה דדוקא היכא דבריר לן דנשאת בעבריינות תצא אבל אם יש לחוש שטעתה לא תצא א"א לומר כן דא"כ קשייא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. שהרי ממ"ש בתחלה דלא שרינן לה היכא דנשאת אלא כגון ע"פ חכם כעובדא דחסא. משמע דאם נשאת מעצמה שלא ע"פ חכם בכל גוונא תצא אף אם טוענת שטעתה ונותנת אמתלא לדבריה וממ"ש אח"ך אבל אם נשאת בעבריינות תצא. משמע דוקא כשברור לן שהיא מזידה הוא דאמרי' דתצא. אבל אי לא בריר לן שהיא מזידה וטוענת שטעתה ונראין דבריה לא תצא. א"ל שנאמר דלאו דוקא כשברור לן שהיא מזידה אמרי' דתצא אלא אף אם נשאת מעצמה בלא הוראת חכם כלל בעבריינות מקרי כיון שלא שאלה לחכם מה יהא בסופה והלכה מעצמה ונשאת. ואף שטוענת שטעתה ונותנת אמתלא לדבריה לאו כל כמינה דכיון שהטעות לא היה בדירה שהורה בה חכם והיתה צריכה לשאול לחכם מה יהא דינה ולא שאלה מזידה מקרייא. וזה מדוקדק בדברי התשו' שכתב וז"ל אבל אם נשאת בעבריינות שלא ע"פ התרת חכם לגמרי תצא. ועוד מאי אצטריך תלמודא למימר מדבוריה דרב נחמן אזלא ואינסיבא ש"מ דוקא בכה"ג הוא דלא א"ל רב נחמן ולא מידי דמאי הו"ל למעבד כסבורה היתה שבהיתר גמור נשאת דדיבוריה דרב נחמן אטעיה וכו' ע"כ. דמוכח מזה דכשלא הורה בה חכם אפי' בטעות בעבריינות מיקרי ואף שטוענת שטעתה באופן אחר דהיינו בהיתר נשים אחרות לא מהני כיון שההוראה לא היה על היתר דידה כלל אפי' בטעות והו"ל כמזידה:

וכן מוכח ממ"ש הרב"ש עמ"ש מור"ם בסי' טו"ב סל"ד ודוקא נשאת עפ"ח וכו' כתב שם ז"ל ס"ק ק"ג וז"ל כתב בתשו' צ"צ סי' מ' דוקא אם הוא חכם מפורסם בהוראה ע"כ. הרי דלא אמרי' דלא תצא אלא דוקא כשנשאת ע"פ הוראת חכם מפורסם שהורה בה וההוראה היתה בטעות. או שהחכם טעה או שהיא טעתה בדברי החכם שהורה בה. אבל אם הורה בה להיתר חכם שאי' מפורסם תצא שמוכרחים אנו לומר דטעמא הוי כיון שיש חכם מפורסם גדול ממנו וסמכו ע"ז שאינו מפורסם אף שיש רגלים לדבר שנשאת בטעות אפי"ה הו"ל כמזידה אחר שלא שאלה לחכם המפורסם בהוראה וכ"ש כשלא הורה בה להיתר שום אדם כלל והלכה מעצמה ונשאת אף שטוענת שטעתה ויש רגלים לטעות לאו כל כמינה ודיינינן לה כמזידה אחר שלא שאלה לחכם ואמרינן דתצא:

והגם דמור"ם שם כתב וז"ל ודוקא שנשאת ע"פ חכם או בטעות שסברה שהיא מותרת אבל אם נשאת בעבריינות תצא ע"כ. דנראה מזה דבכל אופן טעות שיהיה לא תצא אלא דוקא היכא דנשאת בעבריינות. א"א לומר הכי שהרי מקור הגהה זו הוא מההיא תשו' מהר"ם דהגה"מ ז"ל ומדבריו מוכח דדוקא כשהטעות הוא ע"פ חכם אמרי' דלא תצא ומאין יצא לו למור"ם דין זה דטעתה בלי חכם דלא תצא א"ל שנאמר דמ"ש מור"ם ודוקא נשאת ע"פי חכם היינו שהחכם הורה בה להדייא להיתר והתירה שתנשא כעובדא דרב שילא שהתירה להדייא מפני שסבר דההיא אגמא הוו מים שיש להם סוף. ומה שסיים אח"ך מור"ם וכתב או שטעתה וסברה שהיא מותרת היינו שהחכם אמר לפניה דברים המורים להתירה לינשא כעובדא דרב נחמן והיא טעתה בדבריו וסברה שהיא מותרת בהנהו גווני הוא דאמרי' דלא תצא כיון שעכ"פ הרי הנישואין היו ע"פ הוראת חכם או שהחכם טעה בהוראה או שהיא טעתה בדברי החכם וההוראה היתה עליה להדייא. וכ' הדינים האלו הובאו שם באותה תשובה שמשם הוציא מור"ם ז"ל הגה זו ומה שסיים מור"ם אבל אם נשאת בעבריינות תצא היינו היכא שלא הורה בה חכם כלל והלכה מעצמה ונשאת אף שטוענת שטעתה בהוראת נשים אחרות שהותרו בעבריינות מקרי כיון שלא שאלה לחכם על התירה דידה וגם לא הורה בה חכם להיתר כלל אפי' בדברים של טעות:

אלא שמצאנו ראינו בתשו' חוט השני סימן י"ב שכתב וז"ל וגדולה מזו כתוב בהגהמ"ר דיבמות על הא דאמרי' במים שאל"ס אם נשאת לא תצא וכו' והאריך בדבר להוכיח דלא אמרו חכמים כן אלא היכא שנעשה ע"י טעות הא לא"ה ואפי' אם לא מיחו בה הב"ד כל היכא שלא היה שם מקום טעות שטעתה האשה וכו' הוי כאלו לא נשאת והכי פסק אחרון דאחרונים מהר"ם איסרלס וכו' אבל באותן הנשואות במזיד לאחר מחאת ב"ד בהא לא איירי מהר"ם התם דבהני הוי דינא דתצא אפי' באותן ששנו בהן בפי' אם נשאת לא תצא וכדכתיבנא. אלא דמהר"מ הוסיף להחמיר בדין מים שאל"ס. כיון שלא שנו שם בפירוש אם נשאת לא תצא דדינא הוא דאפי' נשאת בלא מחאת ב"ד שידעה שדינה שלא תנשא ולא היה לה מקום לטעות בו דהוי דינה כאלו לא נשאת ובהכי נמי מתרצא למה במים שאל"ס פסקו שאפי' אם לא מיחו בה הב"ד תצא אם לא הי"ל מקום לטעות ולענין הני דפ"ב דיבמות לא פסקו כן. וה"ט לפי ששם לא הוזכר לא תצא כמו בהני דפ"ב דיבמות וכו' ע"כ:

מדבריו אלה מוכח שהבין בדברי מהר"מ דדוקא כשהיא מזידה ולא הי"ל מקום לטעות בו אמרי' דתצא אבל אם הי"ל מקום לטעות בו אף שלא הורה בה חכם להיתר לא תצא שהרי בההיא דמזידה גופה הויא קנסא דרבנן וחומרא שהחמירו במים שאל"ס מה שלא החמירו בכל הנהו דאם נשאת לא תצא דאמרי' בהו דאפי' היתה מזידה כיון שלא התרו בה הב"ד לא תצא ודיינו להחמיר בזו דמים שאל"ס היכא שהיתה מזידה ודאית אבל אם הי"ל מקום לטעות בו לא תצא. והכי דייק דברי הרב הנז' שכ' וז"ל דדינא הוא דאפי' נשאת בלי מחאת ב"ד רק שידעה שדינה שלא תנשא ול הי"ל מקום לטעות בו דהוי דינה כאלו לא נשאת ע"כ. מוכח מזה דדוקא היכא שידעה שדינה שלא תנשא ולא הי"ל מקום לטעות בו הוא דאמרי' דתצא אבל אם הי"ל מקום לטעות לא תצא. ולפ"ז צריכין אנו לומר דמ"ש בתשו' הנז' ודוקא כגון עובדא דחסא וכו' היינו שהנישואין היו בטעות יהיה מה שיהיה לאפוקי כשאין מקום לטעות בו כלל דהיינו שהיא מזידה לגמרי אף שלא התרו בה ב"ד תצא והיינו בעבריינות דקאמ' שהיא מזידה ודאית. ובא לאפוקי מסברת חכמי צרפת דאפי' נשאת במזיד ובעבריינות לא תצא באופן דמאי דחדית לן מהר"ם ז"ל הוא היכא דנשאת במזיד בלא התראת ב"ד דאמרי' בה דתצא:

וכן מצינו להרב בנימין זאב ז"ל שכ' בסי' כ"ח וז"ל ולא דוקא נשאת ע"פ חכם אלא אפי' דחשבה שמת בעלה כשנטבע ולא נתברר לה בהדייא ונשאת בדיעבד לא מפקינן לה מבעלה תדע דהכי מסיק התם שלהי יבמות אמר רב אשי ש"מ הא דאמור רבנן מים שאל"ס אשתו אסורה ה"מ לכתחלה וכו' וכל היכא שהאשה אינה מזידה לעבור ע"ד חכמים וטעתה ונשאת בדיעבד שריא לשבת עם בעלה ואין מנדין לא לה ולא לו שנשאה דהא התם שלהי יבמות דמדיבוריה דרב נחמן אזלא דביתהו דחסא ואינסיבא וכו' מ"ש דוקא בכה"ג כגון שנשאת ע"פ חכם כעובדא דחסא וכו' אבל אשה שנשאת שלא עפי"ח במרד מפקינן לה מתותי גברא וכו' ע"כ. מדבריו מוכח דהיכא דנשאת באיזה טעות שחשבה שהיא מותרת לא מפקינן להיומ"ש ודוקא כיון שנשאת עפי"ח לאו דוקא ע"פ חכם דה"ה באיזה מקום טעות שיהיה לאפוקי כשהיא מזידה כמו שמבואר מדבריו הראשונים שכתב ולא דוקא נשאת ע"פי חכם אלא אפי' דחשבה וכו':

נקטינן מהאמור דהכא בנ"ד שטוענים האשה ובעלה הנז' שהנישואין היו בטעות שסברו שהותרה ויש רגלים לטעות לא מפקינן לה:

ואכתי פש גבן לברורי אי מרן ס"ל האי דינא דמהר"ם דהיכא שנשאת במזיד בלא התראת תצא שהרי בש"ע סל"ד כתב בלשון הרמב"ם ז"ל ואם נשאת לא תצא ולא חלק בין שוגג למזיד אלא דמור"ם בהגה כתב חלוק זה דמהר"מ ולא מצינו שכתב מרן ז"ל דתצא אלא אחר התראה כמ"ש בססי"א שהבאנו לעיל. ומ"מ לפי הכלל המסור בידינו דהיכא דמרן לא גילה דעתו בש"ע ופסקו מור"ם אזלינן בתר פסק מור"ם ז"ל. א"כ בדין זה נמי נקטינן. ומה גם דבב"י שם כתב מרן וז"ל דין אשה שטבע בעלה במים שאל"ס והלכה ונשאת בלא הוראת חכם עיין בהגהות מרדכי סוף יבמות ע"כ. הרי דרמז לנו דין זה דמהר"ם וחלוקו בין שוגג למזיד דאם נשאת במזיד אף בלי התראה תצא גם הרב מהרימ"ט ז"ל בשניות סי' כ"ו הביא דין זה דמהר"ם על דברי הש"ס שאמרו ש"מ מים שאל"ס אי אינסיבא לא מפקינן לה יעו"ש:

שוב מצינו בתשו' מרן ז"ל דיני מים שאל"ס בפלוגתא דהרב המבי"ט ומרן ז"ל והרב המבי"ט כתב שם דלסב' הרמב"ם ז"ל אף אם התרו בה ונשאת לא תצא ודייק לה מדברי הרמב"ם בפ"י מה' גירושין הל' י"ד וכולן אם עברו ונשאו אין מוציאין דמדכתב עברו משמע אפי' אחר התראה. וכ' שם וז"ל ואפי' לדעת מהר"ם שכתב דתצא הרי סיים בסוף דבריו ואפי' את"ל דלא קנסינן לדידה משום דמאי דעבדא כדי שלא תתעגן מ"מ לדידיה דשביק התירא ואכיל אסורא משמתינן ליה נמצא דאם התרו בה בלבד אין קונסין את האיש בשביל התראתה וכו' ע"כ. ומרן ז"ל השיב על דבריו דמה שלא חלק הרמב"ם בין התרו בה ללא התרו כך מנהגו לכתוב דברי הגמ' סתם ומה שנפרש בגמ' נפרש בדבריו. וכיון דהרא"ש פסק שאם עבר על ההתראה יוציא וכן משמע מפירש"י וכ"כ הריב"ש בשם הירוש' א"כ הרי כל הני רבוותא מפרשי' כך דברי הגמ' ואין חולק עליהם וא"כ גם הרמב"ם סתמו כפירושו וכו'. ועל מ"ש הרמב"ם בלשונו וכולם אם עברו וכו' ליכא הוכחא דמיירי אחר התראה דאטו העובר על דברי חכמים בלא התראה לאו עבריינא מיקרי וסיים וכתב וז"ל ופשט דברי הירוש' מוכיח שלא אמרו אם כנס אין מוציאין אלא דוקא בשהתרו בו אחר שקדש דאל"כ הו"ל למתני סיפא כרישא אמרו לו שלא יכנוס וכנס אין מוציאין קדש אומרים לו שלא יכנוס. דהשתא הוי מש' שפיר דאפי' התרו בו קודם שיקדש אין מוציאין ומכיון שהקדים קדש אין אומרים לו שיכנוס אלא שלא יכנוס משמע בהדייא דמאי דמסיים ותני ואם כנס אין מוציאין מידו אקדש ואמרו לו שלא יכנוס דוקא קאי עכ"ל. מבואר מדבריו שאם התרו בו אחר קדש שלא יכנוס ועבר וכנס אין מוציאין. גם מוכח מדבריו דלא אמרי' דתצא אלא היכא שנשאת אחר התראה. אבל מ"מ כיון דכל מאי דשקיל וטרי הוא להשיב על כל דברי הרב המבי"ט בנדון שלו שנשאת האשה אחר התראה והרב המבי"ט היה מתיר והוא היה מורה לומר דתצא א"כ אין הכרח לומר דס"ל למרן דאם נשאת במזיד בלא התראה דלא תצא. ומה גם דממ"ש בב"י עיון במרדכי וכו' נראה דמסכים הולך לסברת מהר"ם שאם נשאת במזיד אף בלא התראה תצא:

באופן דהכא בנ"ד שהנישואין היו בטעות לכ"ע לא תצא ועיין בתשו' הרדב"ז ח"א סימן רנ"ח:

אלא שעמד לנגדנו תשו' א' שהובאה שם אחר תשו' מרן ז"ל מהרב מהר"ר ש"ט אלפ'ראג'י ז"ל על נדון הפלוגתא של הרב המבי"ט ומרן והסכים הרב הנז' לדברי מרן וכתב שם וז"ל. מבואר במרדכי במהדורא בתרא מלשון מהר"ם בסוף מכילתין שכל חכם שמורה הוראה במים שאל"ס וכו' ואפי"ה חייב נדוי וכו'. ולמדנו מדבריו שמכ"ש שמנדין למי שנשא ע"פ הוראתו עד שיוציא או יוציא ולא משמתי' ליה משום דשביק התירא מלישא אשה אחרת מותרת לו ואכיל אסורא ולא פליג בין התרו בו ללא התרו בו וכו' ע"כ. והביא דבריו הכנ"הג הגהב"י אות תפ"ו יעו"ש. עוד כתב הרב הנז' וז"ל שהאשה שנשאת מאליה כששמעה שטבע בעלה במים שאל"ס בלי רשות ב"ד לא טוב עשתה בתוך עמה ונשואיה במרד ובעבריינות ומשמתי' ליה עד שיוציא או יוציא ולא משמתי' ליה משום דשביק התירא ואכיל אסורא מל' מהר"ם במרדכי בהגהותיו ע"כ:

עוד כתב שם הרב הנז' וז"ל זאת ועוד שאפי' נשאת ע"פ חכם בדבר זה כיון דבר שמותי הוא אין בדבריו כלום וכופין אותו להוציא. ואין להקשות והיכי אשתבע רב נחמן ואמר האלהים אכלוהו כוורי לחסא וכו' והרי אשתו אסורה. דאמרי' רב נחמן לא כיוין להתיר אשה אלא מתאונן היה על מיתת חסא והיא שהלכה ונשאת מדבוריה וכו' ולא אמר לה ולא מידי ואמר רב אשי ש"מ אם נשאת לא תצא דוקא כה"ג. שסבורה היתה שהיא מותרת לינשא מדבוריה דרב נחמן ומי כמוהו מורה ומאי הוה לה למעבד. ומיהו נראה דאע"ג דלא קנסי' לה דמאי דעבדא שלא תתעגן וסמכה על דבוריה דרב נחמן אכתי לדידיה קנסינן ליה דשביק התירא ואכיל אסורא ומשמתי' ליה עד שיוציא ולמה יעמוד בעבירה כל ימיו. ואכתי קשה לי במילתיה דרב אשי דאמר אם נשאת לא תצא וכן פסקו הפוסקים ואם כופין אותו להוציא מאי מהנייא לה תקנתא דלא תצא וצל"ע עד אקח מועד וכו' ואי חיישי' לכתובה דקנס הוא לו או לא. וכן באשה שנשאת ע"פ חכם כההוא עובדא דרב שילא דכתבינן לעיל ולכן לא תצא ונהי דטעה מ"מ איהי מאי הו"ל למעבד אבל הוא באסורא עומד וכי במי שנשאת בטעות ואלמלא שנתן טעם לדבריו בר שמותי הוא יעמוד באיסור כל ימיו. א"ל שנאמר דנ"מ לענין כתובה אם חייב או לא או כיוצא בו ובמה יש בתלמוד שכופין להוציא ויוציא ויחן כתובה וכן אפשר לומר שלא להוציא לעז על בניה אם היו לה ממנו שיהיו ממזרים וזה דייק מלשון התוס' פרק ר"א דמילה בהלכה דאתמר מת בתוך ל' יום ועמדה ונתקדשה והייתי רוצה להאריך בזה וגם במילתא דנתקדשה אם היא בנשואה או לאו. אלא שהזמן גרמא מפני טרדתי וחפזון המוביל אשמעה מה ידבר וירוח לי בעוד ישוב אף הזמן ואשיבה ידי בע"ה וה' יעזור לי עכ"ל. נראה מדברי הרב הנז' דאף היכא שנשאת בטעות ע"פ הוראת חכם דליכא למקנסא לדידה מ"מ קנסינן ליה לבעל להוציא כדי שלא ישאר באסור כל ימיו ומאי דאמרי' לא תצא היינו לענין כתובה או לענין שאם היו לה בנים ממנו לא תצא משום לעז הבנים. אבל אם אין לה בנים ממנו תצא והגם שהרב ז"ל לא פסיקא ליה מילתא כמובן מתוך דבריו מ"מ הרי עכ"פ מידי ספקא לא נפקא ולפ"ז כ"ש הכא בנ"ד שהנשואין לא לא היו ע"פ הוראת חכם שאם אין לה בנים ממנו אין בידינו להעמידה תחת בעלה לכ"ע:

עוד הובאה שם תשו' אחרת מרב אחר מהר"ר יעקב אלקמי ז"ל שהסכים לדעת מרן במ"ש דאם נשאת אחר ההתראה תצא היפך ס' הרב המבי"ט ולבסוף מסיק וכתב וז"ל גם לפי הפסק האחרון עם היות שנקח דברי הרמב"ם ז"ל כפשטן דאם נשאת לא תצא בין אם התרו או לא התרו יש לחלק שזה הוא דוקא שהיתה אשה אחת שאירע בה הספק ולכך אם עברה עברה. אמנם בנד"ד שיש קרוב לך' נשים אפי' דיעבד של זאת האשה לכתחל' הוא וראוי לקונסה שאפי' אם נשאת תצא שאל"ך יבאו שאר הנשים לעשות כמעשיה ואם ימחו בידן יטיחו דברים כלפי הב"ד וגם אפשר כנגד התורה באמרן מעשה אירע לאלו הנשים בשוה מאי שנא שלזאת האשה התירוה הפרושים לינשא ולאחרות לא וכי משוא פנים יש בדבר ולא ידעו הן לחלק בין נשאת ללא נשאת כי לאו כ"ע דינא גמירי וכ"ש הנשים שדעתן קלה וישתדלו בכל עז להנשא בתחבולה הן בלכתן למקום אחר הן בהיותן פה ואולי ינהגו אפקירותא בעצמן שיורו היתר לעצמן בחושבן שאינן נשואות כי אם פנויות ונפיק מינה חורבא וגם אם נמחה בידן יהיה הדבר אצלן כחוכא ואיטלולא באומרן מה נשתנינו מהאשה שנשאת ואולי גם לדעת הרמב"ם יודה דנדון אשר כזה דתצא ותצא מאחר שימשך מינה חורבא מניסואיה לאחרנייתא כ"ש בהצטרף שאפי' מצד עצמה אין מקום להתירה כלל כנז"ל עכ"ל. מוכח מדברי הרב הנז' דלא אמרי' אם נשאת לא תצא אלא דוקא כשלא היתה שם אלא אשה א' שאירע בה הספק. אבל אם היו נשים אחרות עמה באותו הספק והלכה א' מהן ונשאת תצא אחר דנפיק מינה חורבא לנשים האחרות שתבואו לעשות במזיד:

ואע"ג דבשאר אסורים קי"ל דלא קנסינן שוגג אתו מזיד כמ"ש בדברי רבי' הטור בי"ד סימן צ"ט כמש"ל מ"מ לאו בכל מילי אמרי' הכי שהרי שם בסי' ק"י כתב רבינו הטור גבי דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו שנתערב דאם נפל א' מהם מהם לים הותרו האחרות וכן פ' מרן בש"ע שם ס"ז ועיין שם בב"י שכ' דדוקא נפל מעצמו אבל אם הפילו אפי' שוגג אסור דקנסינן שוגג אתו מזיד. וחלק שם מרן בין נד"ז לשאר דברים וע"ש בש"ך ס"ק מ' ובט"ז ס"ק ח' ובסימן צ"ט ס"ק ח' יעו"ש:

ולפ"ז הכא בנ"ד שהיו כאן ב' אנשים שנטבעו באותה טביעה יהודה ן' אסייאג ומרדכי ארובאס והלכה אשת יהודה ן' אסייאג ונשאת אף אי אמרי' שהנישואין היו בטעות אי אמרי' דלא תצא נפיק מינה חורבא לאשת מרדכי ארובאס שתלך ותנשא כמ"ש בדברי הרב הנז':

אלא דמ"מ דוחק גדול לומר דבר זה אחר שלא הוזכר חלוק זה בפוס' כלל. אלא כתבו סתמא אם נשאת לא תצא אלא דמהר"ם ז"ל חדית לן שאם נשאת במזיד תצא. ושום א' מהפוסקים לא נחית לפלוגי בחלוקה דלא תצא בין אשה א' לנשים רבות. ומפני זה היה נראה לומר דע"כ לא קאמר הרב הנז' חלוק זה בין אשה א' לנשים רבות אלא דוקא לצד שנאמר דאף אם נשאת אחר ההתראה לא תצא כמו שפי' הרב המבי"ט ז"ל בדברי הרמב"ם כמש"ל. בזה הוא דאמרי' דדוקא אם היתה אשה א' שאירע בה הספק אזי אפי' נשאת אחר ההתראה לא תצא אבל אם היו נשים רבות ונשאת אחת מהן אחר ההתראה תצא כי היכי דלא ליפוק מינה חורבא לנשים האחרות שתראנה שזאת האשה אף שהתרו בה ונשאת אינה יוצאת ותלכנה גם הן ותנשאו. וכן נראה מלשונו שכתב עם היות שנקח דברי הרמב"ם ז"ל ז"ל כפשטן דאם נשאת לא תצא בין התרו או לא התרו יש לחלק שזהו דוקא שהיתה אשה א' וכו'. אמנם בנ"ד שיש קרוב לך' נשים אפי' דיעבד של זאת האשה לכתחלה הוא וראוי לקונסה וכו' והנדון היה דנשאת אחר ההתראה כמ"ש בתשו' מרן ז"ל הקודמת ועליה קאי וקאמר דיעבד של זאת האשה דמשמע דוקא בכה"ג שנשאת אחר ההתראה שייך בה למימר דראוי לקונסה דנ"מ חורבא לנשים האחרות שאף שזו נשאת אחר ההתראה אפי"ה לא יצתה. אבל היכא דלא התרו בה והלכה ונשאת בשוגג עדיין יש לומר דס"ל להרב ז"ל דלא שאני לן בין אשה א' לנשים רבות וליכא למיחש לחורבא דנשים אחרות דיסברו שזו הי"ל עדות המועיל לנישואין משא"ך בשנשאת אחר ההתראה שהרי עיניהן רואות שאסרוה לינשא ואפ"ה לא הוציאוה מתחת בעלה הלכנה גם הן ותנשאו. באופן דהכא בנ"ד שלא התרו לא בבעל ולא באשה ויש רגלים לדבר שהנישואין היו בטעות כמש"ל עדיין יש לומר דלא תצא:

אלא דלפי דברי הרב מהר"ר ש"ט הנ"ל ז"ל שהבין בתשו' מהר"מ דהיכא דנשאת מאליה בלי רשות בית דין משמתי' ליה עד שיוציא כמש"ל. לא מצאנו ידינו ורגלינו להתיר להאשה הזאת לשלא תצא מבעלה וצריכין אנו לחוש לדברי המחמיר בדבר חמור כזה ומה גם דבדברי הרב מהר"יע ז"ל הנ"ל אכתי אין הכרח לומר דמאי דחלק בין אשה א' לנשים רבות היינו דוקא כשנשאת אחר ההתראה ואפשר לומר דבכה"ג מיירי. ובפרט שהרב ב"ש בקונטריס עגונות בקיצור הדיינים שהביא מתשו' מרן העתיק דברי הרב הנז' והחלוק בין אשה א' לנשים רבות יעו"ש באות רי"ז:

איברא דכיון דאשה זאת יצתה מאסורא דאוריתא וליכא הכא אלא אסורא דרבנן לענין דלא תנשא לכתחלה אבל בשכבר נשאת ליכא אפי' אסורא דרבנן אלא מדין קנס דקנסינן לה שתצא למר כדאית כדאית ליה ולמר כדאית ליה בזה יכולין אנו לסמוך ע"ד המקילין באשה זו לשלא תצא כיון שיש רגלים לדבר שהנישואין היו בטעות כמש"ל. והגם דלסברת הרי"ף ז"ל כפי מה שהבין בדבריו הריב"ש ז"ל בסי' שע"ט דבמים שאל"ס היכא דלא אמר קברתיו אף אם נשאת תצא ואפי' שי"ל ב' עדים על הטביעה יעו"ש. כבר עמד ע"ז הרב מהר"א ששון ז"ל בסי' א' שהקשה ע"ד הריב"ש ז"ל מעובדא דחסא דנשאת דביתהו ולא א"ל ולא מידי ואיך קאמר הריב"ש דלדעת הרי"ף אם נשאת תצא ותירץ הרב הנז' דמאי דקאמר הרי"ף דבלא קברתיו אם נשאת תצא היינו כשלא שהה עליו שיעור יציאת נשמה רק שמעיד פ' טבע בים ומת או שראוהו מת על שפת הים אבל אם מעיד עליו שטבע ושהה עליו כדי שתצא נפשו אזי אפי' להרי"ף אם נשאת לא תצא משום דאזי הוי מלתא דרבנן ובהכי מיירי עובדא דחסא דקאמר עלה תלמודא אם נשאת לא תצא. וא"כ מ"ש הריב"ש דלדעת הרי"ף אם נשאת תצא היינו היכא דלא שהה עליו יעו"ש שהאריך:

באופן דהכא בנ"ד ששהו על הנטבעי' שיעור יציאת נשמה ליכא הכא אלא אסורא דרבנן לכ"ע ולא הוי אלא חששא דמעוטא דמעוטא כמ"ש הריב"ש בסי' הנז' וז"ל דטבע במים שאל"ס אם מעיד שטבע ושהה שיעור שתצא נפשו או הצלתו ע"י מחילה של דגים או שיצא במקום רחוק ואז הוי מעוטא דמעותא דלא שכיח ומשו"ה אמרו שאם נשאת לא תצא ע"כ. וא"כ הכא בנ"ד דליכא אלא קנסא דרבנן אחר שהנישואין היו בטעות לא קנסינן להו וסמכינן אדעת המקילין כי רבים הם:

ודוגמא לזה מצינו בדברי הפוס' דהיכא שיצתה האשה מאסורא דאורייתא בכל ספק שאירע אח"ך או היכא שתלוי הדבר בפלוגתא מורים להקל אפי' לינשא לכתחלה כמ"ש הרב מהריק"ש ז"ל בתשו' סי' קי"ד שכתב וז"ל ולענין מעשה בנ"ד אלו הוה ספק במידי דאורייתא איבעי לן למיזל לחומרא אבל השתא דמידי דרבנן הוא הלך אחר המקל וכמ"ש ריב"ש ז"ל בתשו' סי' שפ"ט וז"ל ואם היה בכאן מי שמעיד בטביעה דמים שאל"ס כראוי אז לא היתה אסורא אלא מדרבנן לכתחילה ואם היינו מקילין בה היינו מקילין בדרבנן וכו' וא"כ בנ"ד שראו את שלמה רוש'ו בספינת קנדייא וראו הספינה של קנדייא הנז' שנטבעה בים כמו שהיא לא נמלט מהם עד א' כמו שבא בשאלה מעתה מידי דרבנן הוי אפי' לדעת האוסרים וראוי לשמוע אל המקילים בכ"ע אשה זו ע"כ. עוד כתב שם בסוף התשו' וז"ל וכבר כתבתי שהיסוד העיקרי בענייני נד"ד הוא אסורא דאוריי' אזיל ליה עם ראיית הטביעה שנאמרה בדברים הראשונים כדת וכהלכה ולא פש גבן אלא אסורא דרבנן וביה הוא דשקלינן וטרינן. וא"כ אזלינן לקולא בכל מידי דפלוגתא בנ"ד וכו' ע"כ:

וכ"כ הרב מהרשד"ם ז"ל חא"ה סי' נ"א וז"ל והואיל שכבר הוכחנו שאין באיסור אשה שנטבע בעלה בים אלא אסור חומרא שהחמירו רבנן אזלינן לקולא וכו' ע"כ:

עוד כתב שם וז"ל אבל בנ"ד שאין אנו רוצים להתיר אלא דבר מדרבנן וכו' ואפילו תימא דהוי ספק הוי ספק בדבר שהוא אסור דרבנן וראוי להקל וכו' ע"כ:

גם הרב מהר"ד בצלאל ז"ל בתשו' סי' כ"א כתב וז"ל מעתה בכל מאי דאיכא לאסתפוקי וכו' אזלינן ביה לקולא דהו"ל ספקא דרבנן ולקולא וכו' ע"כ:

והרב מהרימ"ט בסימן ל"א כתב וז"ל ועוד נ"ל דהכא בנ"ד בעדות הא' שהעיר מפי אביו יצתה אשה זו מידי אסור תורה דהו"ל טבע במים שאל"ס שאסורו מדרבנן ואם נשאת לא תצא הילכך כל שנסתפק לנו בערותה אח"ך וכו' הו"ל ספקא דרבנן ולקולא ע"כ גם הרב כנ"הג הגה"טו אות שנ"א כתב משם הרב מהר"א די בוטון ז"ל דבמקום דאיכא פלוגתא דרבוותא באסורא דרבנן נקטינן להקל יעו"ש וכ"כ הרב ג"ור ז"ל כלל ג' סי' ו' יעו"ש:

וכן מצינו לרב אחרון בספרו הנק' ראש משביר סי' טו"ב שכתב בסוף התשובה וז"ל אמור מעתה דאשת יהודה הנז' בשאלה יצתה מאסורא דאורייתא ואסורא דרבנן רביע עליה ואם המצא ימצא עדות אחר אף שלא יהיה עדות מספיק להעלות ארוכה לענין זאת בהצטרף דהוי אסורא דרבנן יהיה מספיק להתיר עכ"ל. מבואר מדברי הרבנים הנז' דכל היכא שיצתה מאסורא דאורייתא כל ספק שיארע לנו אח"ך בעדות המיתה אזלינן לקולא ותנשא וכ"ש היכא דכבר נשאת ואין כאן אסור אפי' דרבנן כ"א קנסא דוקא דודאי יש לנו לסמוך אדברי המקילין לשלא להוציאה מבעלה אחר דאין כאן כ"א קנס והבא להוציאה מבעלה עליו הראיה לומר דהלכה הוא דאפי' נשאת בטעות תצא כמש"ל:

וכן מצינו להרב מוהריק"ש ז"ל בס' ערך לחם בסי' יו"ד גבי מוציא את אשתו משום ש"ר דלא יחזיר כתב שם הרב הנז' וז"ל י"א שאם התרו בו שלא יחזיר והחזיר מוציאין מידו ולמעשה פשוט דמן הספק אין כופין אותו להוציא ודוקא התרו בו אבל התרו בה אין כופין לכ"ע עכ"ל. הרי מבואר דמספקא אין כופין להוציא. באופן דהכא בנ"ד יש לנו על מה לסמוך לשלא להוציאה מבעלה כיון שהנישואין היו בטעות כמ"ש:

הן אמת דעל החכם חבר עירם מוטל לחקור ולדרוש אופן הליכת אשה זו מעיר מולדתה טאנג'ה יע"ה אם היתה הליכתה לאיזה סיבה דבזה יכולין אנו לתלות הנישואין בטעות כמ"ש בדבריה. הא לא"ה קרוב לודאי שהליכתה מן העיר היתה כדי להעלים הדבר שנטבע בעלה ולהיותה מתנכרת כאשה אלמנה כמו שעלה על דעת החכם חבר עירם שבמתא לראג'י יע"א דסבר שהיתה אלמנה ככל האלמנות וה"ט שהותרה לינשא שם כמש"ל. הגם שהחכם הנז' לא יצא ידי חובתו בזה שהיה לו לחקור ולדרוש מה טיבה של אשה זו כדי להשיאה אחר שבאה ממתא א אחריתי דאלא מעתה כל אשה שתבא ממ"א ותרצה לינשא מניחים אותה לינשא מבלי חקירה וברור שהיא פנויה זו אינה תורה ואפי' אם יבא איש בחור ממ"א למחז"ק אין אנו מניחים אותו להשתדך עד שיביא עדות ברור שאינו משודך במ"א כ"א וק"ו אשה דיש לחוש לאשת איש ונ"מ חורבא גדולה ב"מ וה' הטוב יכפר:

באופן דהכא בנ"ד אם המצא ימצא שהליכתה מעיר טאנג'ה היתה בלתי סבה מספקת המתקבלת על הלב נכר הדבר שהיא מזידה ומוציאין אותה מהבעל:

וכן מצינו להרב מהר"א ששון ז"ל בסס"י קנ"ו בההיא דלקח הגוי הסחורה מבית ישראל בשבת שהביא דבריו המ"א בסי' ש"ז דנאמן לומר דשוגג היה ואין עונשין אותו כמש"ל כתב הרב הנז' בסוף אותה תשובה וז"ל אבל מאחר שהם מכחישין הדבר ואין עדים ואמתלאות בדבר אין ספק שהם נאמנים דעל הדיין העומד בתוך העיר מוטל לדעת לב האנשים אם לעקל אם לעקלקלות ועליו מוטלת החקירה האמיתית ובלבד שיכוין לש"ש עכ"ל. וכ"ש הכא בנ"ד בדבר חמור כזה שצריך החכם לחקור אם כנים דבריה שהיא שוגגת. וכל מה שכתבנו אינו אלא להלכה אבל למעשה אין אנו מחליטין הענין עד אשר יסכימו עמנו חכמי המערב ישצ"ו היושבים על כסא ההוראה. זהו מה שנלע"ד להשיב בזה וליה עינינו יצילנו מכל שגיאה. ויאיר עינינו במאור תורתו הנפלאה כי"ר. עיין הרדב"ז ח"א דפוס ויניצייא ובקונטריס עגונא להרב מהרח"ש ז"ל. הכ"ד החו"פ טיטואן יע"ה בסדר לא הביט און ביעקב וכו' ובשנת גבורי כח עושי דברו לפ"ק:

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה