ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
ספר קונטריס עגונות · סימן ה
טופס שטר קב"ע וז"ן ע"ן. במותב ג' כחדא הוינא ואתא קדמנא עד א' הר' ברוך סירירו י"ץ בה"ר אברהם נ"ע ואחר האיום והגזום שפתחנו לו פתח של תשובה וכן עשה בוודוי אשמנו קם על רגליו והעיד בתוע"ג ואמר בז"הל קי קוואנדו פ'ואי אה לונדריס מי דישיירון ג'ורייוס קי אברהם ן' נאים די טיטואן אי און ג'ודייו די אבירג'יל די ארבט סו קומפאניירו סי פואירון אה לה ג'אמאיקה אי דיספואיס די דוס אנייוס מ"מ לי דישו און ג'ודייו קי איסטאבה קון אל אין סו קאזה קי בינו און ג'ודייו די לה ג'אמאיקה אה לונדריס לי פריגונטארון פור דיטו אברהם אי סו קומפאניירו אי דישו איל ג'ודייו קי מוריירון אין לא ג'אמאיקה ובירר בעדותו העד הנז' קי איל אין לונדריס אביאה אוליידו די איל דיטו ג'ודייו קי דיג'ו אברהם איסטאבה קאזאדו אין לה ג'אמאיקה קון אונה גויה שחורה אי קידו גויה האסטה קי מורייו דיג'ו אברהם אי דישו' היג'וס ערלים קין אילייה עכס"ב העד הנז' ולראיה על הקב"ע שנתקבלה כראוי ח"פ טיטואן יע"ה בע"א לטבת שנת תקצ"ב לפ"ק והשו"ק ע"כ וחתום ע"ז כהה"ר שמואל ברגילין נר"ו וכה"ר שלמה וואחנון נר"ו:
וס"ל נמ"ך וז"ן ע"ן. שוב ראינו אגרת כו"ח מיד איש א' ה"ה הר' יעקב נהון י"ץ בהר' מנחם נ"ע ששלח אותה ממתא לונדריס למתא דנא ליד אשתו וכתוב בה בז"הל. לוקי מי דיזיס קי דיזי דונה פור איל דיפונטו אברהם ן' נאים פארה טראיר אנסי טיסטיגו די דיינטרו דילה ג'אמאיקה קוסטארה ל' או מ' דורוס אי אקי מי דישו און סי' אברהם כלפון קי איל איסטובו האבלאנדו קון איל פרנס דילה ג'אמאיקה אי סילו דישו קי מורייו איל אי טאל אבירג'יל די סאלי סו קומפאניירו אי קי איסטאבאן מוי ביין אי טודו לו דיכ'אדון פארה אונה מולאטה קי טיניאן אין קאזה קי לוס סירביאה איסטו איס לוקי סי ע"כ נמ"ך הצ"ל ונתקיימה לנו האגרת הזאת שהיא מכתב ידו של הר"יע נהון בא' מדרכי הקיום ולראיה ח"פ טיטואן יע"ה בזמן הנז' תמ"ת ע"כ נמ"ך וחתום ע"ז כהה"ר יעקב ביבאס וכהה"ר יצחק אזאגורי יש"ץ:
נדרשנו לחוות דעתינו מה יהיה משפט העגונה אשת הר"א ן' נאים הנז' אם היא מותרת לינשא ע"פ העדות הנז':
והנה ע"פ העדאת העד הנז' שהעיד ששמע מפי יהודי שאמר היהודי שבא מג'אמאיקה שמת הר"א ן' נאים וחבירו וכו'. הדבר פשוט דאשה זו מותרת לינשא כמ"ש מרן בא"הע סי"ז ס"ג וז"ל אשה שהלך בעלה למדינת הים והעידו עליו שמת אפי' עד א' וכו' מותרת ואפי' עד מפי ער וכו' כשרים לעדות זה ע"כ. וכתב הכנ"הג בהג"הט אות כ"ז דלאו דוקא עד מפי עד אלא אפי' עד מפי ער מפי עד אחר אפי' עד מאה יעו"ש. גם מרן בס"ה פסק דאפי' שמע מאשה ששמעה מעבד משיאין על פיו יעו"ש. ושם באות כ"ט כתב הכנה"ג וז"ל אפי' לא שמע ממנו דרך עדות אלא דרך ספור מהני וכו' ע"כ:
גם מור"ם בהגה ס"ה פסק דאפילו לא אמר ממי שמע אלא אמר סתם ששמע שמת כשר ולא חיישינן שמא עד הראשון פסול היה יעו"ש. והגם דהריב"ש כתב שם דהיכא דאפשר לשאול שואלין אותו ממי שמע שמא שמע ממי שאינו ראוי להעיד. הכא בנ"ד הרי פירש דבריו העד ממי שמע דהיינו מהיהודי שהיה עמו בביתו בלונדריס כמש"ל בקב"ע. ואף שהיהודי המגיד לעד הנז' אמר ששמע מהיהודי שבא מג'אמאיקא ששאלוהו על אברהם הנז' ואמר לו שמת ולא פירש מי הוא אותו היהודי המעיד על המיתה. סוף סוף כיון שאמר ששמע מהיהודי אוקמינן גברא אחזקתיה דכל ישראל בחזקת כשרים הם וכמ"ש הכנ"הג שם באות ל"ד בשם הרב בנימין זאב דבסתם בני אדם שאין אנו יודעים בהם לא תלינן שהם פסולים מדאוריי' יעו"ש. ועדיפא מינה כתב שם באות ל"א דאם העד מפי עד אחר ששכח מי הוא העד לא חיישינן לערמה יעו"ש:
אלא דלכאורה עדיין יש לפקפק בעדות זו שלא בירר העד שם אביו של אברהם הנז' רק שמו ושם עירו כמש"ל בקב"ע. מ"מ הרי כתב בקונ' עגונות מהגאון מהרא"ם באות ק"כ וז"ל אפי' למאן דמצריך שמו ושם עירו אם יש לו כינוי כגון אברהם פארח שממקום פלוני די בזה דהכינוי עומד במקום שם אביו וכ"כ הרב מהרשד"ם הובאו דבריו בקונטריס עגונות בסי' שס"ו דהכינוי עדיף משם אביו ועירו יעו"ש. והכא בנ"ד הרי הזכיר העד שמו וכינויו דהיינו אברהם. ן' נאים וגם הזכיר שם עירו כמש"ל אברהם ן' נאים די טיטואן שהלך עם אבירג'יל שותפו לג'אמאיקה ועליו בא עדות המיתה כמ"ש ששאלוהו על אברהם הנז' ושותפו ואמר שמתו בג'אמאיקה וא"כ הרי יש כאן הג' דברים שצריך העד להעיד לדעת רוב הפוסקים דהיינו שמו ושם אביו ועירו:
איברא דעדין יש לפקפק בעדות זה העד יען שזה ימים ושנים קודם שהלך מכאן ללונדריס יצא עליו קול בקלא דלא פסיק דנתפס כגניבה של ממון ישראל וכפי הנשמע שמפני הסכנה ברח והלך לו למדינת הים וישב שם זמן מה עד הזמן הזה שנשכח מן הלב את אשר עשה ושב ובא לביתו. וידוע הוא דגנב פסול לעדות מן התורה כמ"ש רבינו הטור בחו"מש סל"ד וז"ל גנב וגזלן אע"פ שהן בני תשלומין ואינם בני מלקות פסולים לעדות והיינו רשע דקרא דכתיב עד חמס עכ"ל. ומרן שם בש"ע ס"ז כתב דפסולים מעת שגנבו ואע"פ שהחזירו הגניבה פסולים עד שיעשו תשובה ובס' רי"ג כתב דהפסול מן התורה אע"פ שלא הכריזו עליו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות עדותו פסולה יעו"ש והגם דסיים שם מור"ם וז"ל ואפי' פסול מן התורה אין לפוסלו אלא בודאי אבל לא מספק וכו' ע"כ. והכא בנ"ד נדון אותו כספק שהרי לא הועד בב"ד שגנב מ"מ הרי סיים מור"ם וכתב וז"ל כגון שהעיד בב"ד ואח"ך באו עדים עליו שעבר עבירה שנפסל בה מן התורה. אבל אין יודעים אם עבר קודם שהעיד או אח"ך מוקמינן גברא אחזקתיה וכו' עד דידעינן דעבר קודם לכן ע"כ. הרי מבואר דהספק הוא היכא דלא ידעינן אם עבר קודם שהעיד או אח"ך בהא הוא דאמרינן דמוקמינן גברא אחזקתיה והשתא הוא דאיתרע. אבל הכא בנ"ד דהגניבה היתה קודם נימא דאף שלא הועד בב"ד כיון דהוי קלא דלא פסיק יש לפוסלו לעדות זה כיון דפסולו מן התורה וכמ"ש מרן בטא"הע סי"ז ס"ג דפסול עדות דאורייתא פסולים לעדות זה יעו"ש. והגם דהכא בנ"ד קודם שהעיד העד הנז' חזר בתשובה והתודה על עונותיו כמש"ל בקב"ע מ"מ העיקר חסר דהיינו חזרת הגניבה כמ"ש:
אלא דמצינו להרב"ח בתשו' סי' ק"ב שכתב וז"ל ומ"ש מר דעוד יש גמגום שרבים אומרים שהשליח הוא חשוד בגנב ולפי הנראה הדבר מפורסם בין הבריות שכך הוא והדבר אפשר להתברר וכו' נראה דבנ"ד אין לחוש כלל לדבר דהלא בהבאת הגט כשרים קרובים ונשים וכו' זולתי חרש"ו דאינם בני דיעה ועבד ונכרי דאינם בתורת גיטין וקדושין. ואף הפסולים מן התורה אינם פסולים להבאת הגט אלא משום דחשדינן להו דמשום רשעתם קא מסהדי שקרא וכו' הלכך לא מקרי פסול אלא בשכבר נעשה פסול בב"ד אבל ע"י קול בעלמא אפי' חשוד בקלא דלא פסיק לא מקרי פסול כ"ז שלא יתברר פסולו מקמי הבאת הגט וכו' אם לא שהוא מחלל שבת בפרהסייא או יצא מן הכלל וכפר בעיקר שפסולו מפורסם וכו' אבל כל שאר הפסולים בעבירה אינם נפסלים אלא היכא דאתו עדים ואסהידו עליה בב"ד ותו דהלא לפי סדר הגט שבידינו מהגדולים הקדמונים שמזקיקין לעדי הגט שיהרהרו תשובה בלבם על עבירות שעשו וכו' השתא ודאי לפ"ז כיון שהרהר תשובה בלבו חשוב צדיק גמור כדאי' בפ"ב דקידושין וכ"כ מהרי"ק על משומד שחזר וקבל עליו תשובה דכשר מיד אע"פ שלא עשאה עדיין. ומביאו הרמ"א בחו"מש סי' ל"ד סכ"ב וכו' ה"ה בקבלת תשובה בלבו אע"פ שלא עשה עדיין כשר עכ"ל:
שוב מצינו בס' מכתם לדוד להרב מהר"ד פארדו ז"ל חלק א"הע סי"ו שנשאל על עד שהעיד על עדות אשה שמת בעלה והעד הנז' סנו שומעניה ונתפס פעמים שלש בגנב והיה בבית האסורים ובבושת גנב כי ימצא הודה ולא בוש ושוי אנפשיה רשיעא וכו'. והשיב וז"ל ואשר אני אחזה לי שיש להקל בנ"ד ע"פ מ"ש בדברי החכם נר"ו שהעד הזה לא העידו עליו עדות גמורה בב"ד שגנב וכו' וכיון שכן אין זה גנב גמור ליפסל עדותו מן התורה אלא חשוד על הגניבה מיקרי כל שלא הועדו עליו דבר בב"ד. ומבואר הוא בדברי הפוס' דכל שאינו פסול מדאורייתא אלא מדרבנן כשר לעדות אשה וכו' ואע"ג דהודה מעצמו הא לאו מירי דאין אדם משים עצמו רשע וכו' ע"כ. והביא ראיה לדבריו מתשו' הרב"ח הנז"ל וסיים וכתב וז"ל אמור מעתה דמאחר שעינינו הרואות מכל האמור דכל שלא העידו בפניו בב"ד על רשעו שני עדים כשרים בת וע"ג לא פסיל מדאורייתא וסמכינן על עדותו לשרויי בדין עגונא וכו' עכ"ל. והגם דבנדון הרב הנז' הי"ל סניפים אחרים להתיר שהיו שני עדים אחרים שהעידו עדות זה אלה דשקיל וטרי בדין עדות שבטלה מקצתה וכו'. מ"מ במסקנא סיים וכתב וז"ל כ"ש דלפי האמור לעיל אין זה פסול דאורייתא כלל כיון שלא העידו בפניו בב"ד על פסולו אלא חשוד בעלמא הוא דהוי. ואפי' על עדות עצמו היינו יכולים מן הדין לסמוך בעדות אשה וכו' ע"כ. וגם הסכימו עמו רבני סאלוניקי יע"ה יעו"ש. הרי מבואר דאפי' שנתפס בגנב ג"פ בבית הסוהר והודה בגניבה אפי"ה לא נפסל מן התורה כל עוד שלא העידו עליו בב"ד וכשר לעדות אשה. וכ"ש בנ"ד שלא נתפס ולא הודה רק קלא דלא פסיק כמש"ל דכשר לעדות זה וגם הסניף שכתב הב"ח שהרהר תשובה הכא בנ"ד נמי הרי הרהר תשובה והתודה על עונותיו קודם הגדת העדות כמש"ל:
מעתה הבא נבא למ"ש בכתב ששלט הר"יע נהון הנז' לאשתו וז"ל לוקי מי דיזיס קי דיזי דונה פור איל דיפ'ונטו אברהם ן' נאים וכו' אקי מי דישו און סי' אברהם כ'לפון קי איל איסטובו האבלאנדו קון איל פרנס די ג'אמאיקא אי סי לו דישו קי מורייו וכו' ע"כ:
הנה מרן בסי"ז ס"א כתב וז"ל מצאו כתוב בשטר מת איש פב"פ או נהרג תנשא אשתו אפילו אינו מקויים ולהרמב"ם צריך שידעו שהוא כתב ישראל ע"כ. והכא בנ"ד הרי נתקיים הכתב שהוא כתב ישראל וידוע מי כתבו כמש"ל בדברי העדים המעתיקים את הכתב הנז' שנתקיים כראוי דבזה לכ"ע מהני וכמ"ש הרב"ש והחלקת מחוקק בתשו' שאלה שהובאה שם ואף שזה הכותב שמע מאחר ששמע מאחר מהני כמ"ש הב"ש שם ס"ק כ"ז דהא דלא מקילינן בכתב בעד מפי עד אלא כשכותב לזכרון אבל אם כותב למעשה מהני יעו"ש. וא"כ הכא בנ"ד שכותב למעשה כמ"ש בלשון האגרת ששולח לאשתו וז"ל לוקי מי דיזיס קי דיזי דונה וכו' ודונה הנז' הא אמה של אשת הנעדר. מבואר מדבריו שכותב כן למעשה שאשתו תאמר כן לאם העגונה אלא שמפני שהוא כמסתפק אי מהני עדות זה להתירה לכן הוא כותב דלהביא קב"ע מג'אמאיקה צריך ל' או מ' דורוס. ולכן סיים בדבריו וז"ל איסטו איס לוקי סי. כלומר זה הוא מה שאני יודע מזה הנעדר ואיני יודע אי מהני זה להתירה או לאו דלאו כ"ע דינא גמירי:
ואין לומר דדוקא אם כתוב בשטר פ' מת מהני אבל בכתב שאדם שולח לחבירו דלאו שטרא הוא לא מהני שהרי מצינו להרב מהר"ם אלשיך בתשו' סי' קי"ח דלא שנא. ואפי' כתב שאדם שולח לחבירו מהני יעו"ש מילתא בטעמא. וכ"כ בס' בני דוד בקונטריס עגונא משם כמה פוסקים יעו"ש בסי' רי"ח והגם דהכא בנ"ד הר"יע הנז' שמע מיהודי שאותו יהודי שמע מיהודי אחר וכו' לית לן בה כמש"ל בשם הכנ"הג וכ"כ להדייא הרב מהר"ם אלשיך ז"ל בסי' מ"ד גבי כתב ששמע מאחר ואותו אחר שמע ממסל"ת דמהני יעו"ש. וכ"כ הכנ"הג בהג"הט אות מ"ז משם מהר"א ששון ומהריב"ל יעו"ש:
ועל מה שלא פורש בכתב הנ"ל שם אביו ועירו של הר"א הנז' הרי בא מבואר לעיל דהכינוי עדיף משם אביו ועירו ומה גם דמדברי הכתב מוכח שעל אברהם ן' נאים בעל האשה הנז' הוא מדבר כמש"ל וז"ל לוקי מי דיזיס קי דיזי דונה פור איל דיפונטו אברהם ן' נאים וכו' ע"כ. מדברים אלו נראה שאשת הר"יע הנז' כתב לבעלה מפי אם העגונה שישלח לג'אמאיקה על עדות מיתת הר"א חתנה הנז' וע"ז היתה תשובת הרי"ע שכדי לשלוח על העדות הנז' צריך ממון והוא שמע מאברהם כ'לפון שהגיד לו הפרנס שמת הרי שכל דבריו המה באו על מיתת אברהם ן' נאים בעל האשה הנז'. ומצינו שכתב הרב דרכי נועם סי"א דכשהיה מכיר למת בחייו ואנו יודעים מתוך דבריו שעל אותו פ' קאמר אף דלא הזכיר שם אביו ועירו מהני. וכ"כ הרב מהריט"ץ סי' קנ"ה דאפי' מאן דבעי שם עירו מודה היכא דאיכא הוכחא יעו"ש. וכ"כ בקונטריס עגונות סי' קמ"ט משם מרן ז"ל וז"ל כיון שהנשים שאלו ליהודים הידעת דבר משלמה כרוב ולא השיבו על מי אתם שואלים כמה שלמה כרוב איכא ש"מ שהיו יודעים על מי הן שואלות וכו' ועליו השיבו האנשים שנהרג והוי כמו שהזכירו שם מקומו ע"כ וכ"כ שם בסי' שמ"ד ומשם מהראנ"ח כתוב דאפי' לא הזכיר שמו אם ידוע על מי הם מדברים די וכ"כ שם בשם מהרי"ט סימן שע"ה יעו"ש. ולפ"ז הכא בנ"ד דמתשו' הר"יע הנז' ידוע לנו שעל אברהם ן' נאים בעל העגונה מדבר תו לא צריכינן להזכרת שם אביו ועירו:
אלא דמ"מ עדיין יש לפקפק בזה דע"כ לא אמרי' שאם אנו יודעים שהם מדברים ע"ז די אלא דוקא בעד המעיד על המיתה. בזה אמרי' כיון דמדברי העד מוכח שמעיד ע"ז שמת די. אבל הכא בנ"ד שהר"יע הכותב אינו העד של המיתה אף שהוא מדבר ע"ז אברהם ן' נאים מ"מ כיון שהוא עד מפי עד מפי עד אחר אפשר שהעד הראשון לא העיד אלא על אברהם ן' נאים אחר שהיה שמו וכינויו בשם זה אלא שהר"יע סבר שהוא העיד ע"ז ולכן כתב מה שכתב:
לזה הרי מצינו למהר"ם אלשיך ז"ל סמ"ד שנשאל על יהודי ששלח כתב לצפת וכתוב בה שבנו שמע ממסל"ת שהרגו ליעקב כהן והשיב וזל"ה ואעפ"כ בנד"ז נראה דעדיף באלו אמר שם עירו דהא האי כתב ששלח ר' ישעיה לאשת אותו ר"יע כהן הידוע פה צפת כיון שידוע לנו שעל בעל אשה זאת כיוין מן הסתם שלא שמע מהתוגר שאיש שהיה שמו יעקב הכהן נהרג דהא כמה יעקב כהן איכא בעלמא. אלא ודאי שהבין והכיר מדברי התוגר שעל הידוע שהוא מצפת אמר דאל"ך לא היה משלח לצפת לאשה הידועה ההיא וכו'. וא"כ בנד"ז נמי מאחר שזה המעיד שלח כתב לצפת לקרוביו הידועים פה שיעקב כהן נהרג ודאי שנתאמת לו שעל יעקב שמצפת אמרו וכו'. ולא עוד אלא אפי' נאמר שהדבר ספק אם אמר התוגר כך או לא אמר לא תלינן להחמיר ולמיסר העגונה מספק וכו':
וא"כ בנ"ד נמי דתלינן דאע"ג דלא הזכיר הר' ישעיה בכתב אם הזכיר לו התוגר שם עירו תלינן דמדכתב הכתב לצפת ודאי ששמע ממנו שעל אותו שמצפת אמר לו התוגר ע"כ וכ"כ בסי' קי"ח ג"כ דבעדות ע"י כתב א"צ להזכיר שם עירו יעו"ש:
א"כ גם הכא בנ"ד דמדברי הכתב מוכח שעל אברהם ן' נאים זה הוא מדברי ודאי שכך שמע מהיהודי שכך הגיד לו היהודי האחר. דנד"ז הוי דומיא דנדונו של מוהרמ"א ז"ל אלא שנדון מהר"ם היה מפי מסל"ת הראשון. ונד"ז הוא מפי ישראל כמש"ל:
שוב מצינו בס' בני דוד בקונטריס עגונה שכתב וז"ל ובר מן דין כיון שהאיש הזה ששלח הכתב יהיו דבריו עם האשה מוכח שעל בעלה היה העדות ולא פירש ואנו תולין שהעד שבא משם פירש דבריו והכותב סמך על המבין וכו' ע"כ. והנדון היה שא' שלח כתב לאחיו וכתב ג"כ בתוכו ואל הגברת פ' תדע שאמר לי פ' בשם יהודי שבא מאינדוסטאן ששאל לו מר' דוד טובי ושאמ"ל לאחר ד' שנים מת וכו' יעו"ש בסי' רנ"א ורנ"ב שהוא דומה ממש לנדון שלנו:
ולפ"ז גם הכא בנ"ד שהר"יע הנז' השיב לאשתו על דברי אם העגונה ששלחה לו אמרינן דודאי נתברר לו שע"ז אברהם ן' נאים העיד דבריו העד הראשון:
כלל העולה דאשת אברהם ן' נאים מותרת לינשא בלי שום פקפוק:
אלא דעכ"ז עדיין לא יצאנו י"ח בזה יען שהר"א הנז' לא הניח אחריו שום זש"ק מאשתו שבמחז"ק ונמצא שהיא זקוקה ליבם. והעד המעיד הנז"ל העיד ששמע שהיה נשוי עם גויה שחורה והניח אחריו בנים שממנו וממנה והגם דבנו מהשפחה ומהנכרית אינו פוטר מן החליצה ומן היבום כמ"ש מרן סי' קנ"ו ס"ב בסברא קמייתא שהביאה בסתם שהיא סברת הרמב"ם כמ"ש בפ"י מהל' גי' הל' י"ט וכ"ש לפי מה שפסק מרן בחומ"ש סי' רע"ט שאפילו אמר האב ששחררה אם אינו ת"ח אינו נאמן והבן אינו פוטר ואשת אביו מתייבמת כפסק הרמב"ם בפ"ד מהל' נחלות ה"ו יעו"ש מ"מ הרי כאן בא"הע הביא מרן בשם י"א דבנו משפחתו פוטר והיא סברת הגאונים שהביא הרמב"ם שם מטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובודאי שחררה קודם שבא עליה ולזה הסכים הראב"ד יעו"ש. וכן היא סברת הרא"ש כמ"ש רבינו הטור משמו בסי' הנז'. והכא בנ"ד יש לנו לחוש שמא הגויה שהיתה נשואה לו היא שפחתו שדין זה תלוי בפלוגתא אם פוטר או לא כמש"ל. ומה גם למ"ש הכנ"הג משם הרמ"ע מפאנו ז"ל בסי' הנז' הג"הטו אות ט"ו דבייחדה לעצמו וקיימא בחזקת שמור כ"ע מודו דפוטר. ופריש טעמא הרב הנז' בסי' קי"ו דע"כ לא קאמר הרמב"ם דאף הבן משפחתו אינו פוטר אלא בשפחה בעלמא שלא יחדה לו אלא בא עליה במקרה וכיון דבהפקרא ניחא ליה דודאי לא שחררה ומועדת לעולם לקלקל עם אחרים. אבל כשייחדה לו בזה לא דיבר הרמב"ם דאמרינן דודאי שחררה יעו"ש. והכא מדברי העד הנזכר מוכח שהיתה מיוחדת לו כמו שכתב בדבריו שהיה נשוי עמה ונישואין היינו מיוחדת לו וקיימא בחזקת שמור וכיון דמספקא לן אם היתה שפחתו או גויה בעלמא לא מצינן למימר דהבן פוטר שמא אינה שפחה ואינו פוטר דבזה ודאי אזלינן לחומרא שלא להתיר זקוקה לשוק. והגם דמדברי הרמב"ם נראה דכל עוד דלא ידעינן שנשתחררה בודאי הוי הולד בחזקת גוי או עבד שהרי כתב בפ"י מהלכות גירושין וז"ל והרי הבן מהם בחזקת גוי ועבד עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה ע"כ. מ"מ הרי לדעת הרמ"ע הנז' מוכרחים אנו לומר דהרמב"ם מיירי בשאינה מיוחדת לו אבל במיוחדת מסתמא אמרי' דודאי שחררה כמ"ש:
שוב מצינו בתשו' הרשב"א סי' אלף קפ"ג דמחלק דשפחתו בין נשאה לבא עליה במקרה דבנשאה חזקה לא נשאה אם לא שחררה ולא עביד אסורא והבן כשר מ"מ מסיק להלכה דאשת אביו חולצת ולא מתיבמת דחיישינן לה לחומרא יעו"ש:
הן אמת דמצינו לרב אחרון בס' פרי האדמה דף קנ"ח שהוכיח מדברי הרמב"ם שכתב עד שנדע בודאי שנשתחררה דמיירי אפי' כשנשאה וכתב שטר אירוסין יעו"ש. והגם דמדברי העד הנז' שהעיד ששמע שנשארה בגיותה ער שמת הבעל מוכח שלא שחררה אף את"ל שהייתה שפחתו קנויה לו מ"מ כיון שנשאה והיתה מיוחדת לו אפשר דשחררה בינו לבינו מטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ואף שהיתה הולכת בדרכי הגוים הו"ל כישראל רשע. ומ"מ מירי ספק לא יצא אלא דלפי הנשמע שבערי ג'אמאיקה אינ' יכולי' לקנות שום שפחה מדין המלכות ובנימוסיהם בעל חי מדבר אינו נמכר לעבד ושפחה כלל נמצא שזו לא היתה שפחתו כ"א גויה בעלמא והבנים שהניח ממנה אינם בניו ואינם פוטרים מן הזקיקה וכ"כ הרב מהריב"ל ס"א סי"ב שבמקומות שמדין המלכות אינם יכולים לקנות עבד ושפחה אף שהטבילוה לשם עבדות אין לה דין שפחה כלל. אלא דין גויה בעלמא מטעם דינא דמלכותא דינא יעו"ש:
ועוד י"ל דע"ב לא אמרו הגאונים דבבא על שפחתו הבן פוטר אלא דוקא כשיש לה דין שפחה דהיינו שהטבילוה לשם עבדות וקבלת מצוות שחייבת בהן שאז אסורה מלאו דלא יהיה קדש ומותרת לממזר וכמ"ש מרן בב"י בא"הע סי"ד וז"ל כתב רבינו ירוחם שפחה זו שהתיר ר' טרפון לישא אותה הממזר צריכה שתקבל עליה המצות שהיא חייבת בהן ותטבול לשם עבדות שאל"כ גויה היא ולא היה מתיר ר' טרפון לממזר לנושאה ע"כ. הרי דכשלא טבלה וקבלה המצות שחייבת בהן אין לה דין שפחה אף שהיתה שפחתו קנויה לו ואינה כ"א גויה בעלמא וא"כ הבן ממנה אינו פוטר:
וכן בא הדבר מבואר במהריב"ל ס"ג סי' מ"ה שכתב וז"ל אבל נ"מ לדעת שאר הפוסקים והגאונים שכתבו די"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובשעה שבא עליה שחררה והא לא שייך למימר אלא היכא דהיתה שפחה שהטבילה לשם עבדות כשנתעברה מאותו הבן וכו' ע"כ:
עוד כתב שם וז"ל דסתם שפחה בחזקת גויה היא עומדת עד שנדע בודאי שהוטבלה לשם עבדות וכו' א"כ בנד"ד דבחזקת גויה היא קיימת מיום שנולדה היכא מפקינן לה מחזקתה כשקנאה ישראל כיון דאחד מני אלף הוא שמטביל אותה לשם עבדות וכיון שכן הוא אפי' למי שאמר דבזה המלכות נמי יש דין שפחה שטבלה לשם עבדות סגי האי טעמא דכתבינן השתא וכו' עכ"ל:
גם הרב מהרש"ך ח"ב סי' צ"ב כתב להדייא שדברי הגאונים אינם אלא בשפחה שטבלה לשם עבדות דבזה יש מקום לומר שלא עשה בעילתו בעילת זנות אבל כל שלא טבלה לשם עבדות היא נכרית גמורה וכל אפייא שוין דולדה כמוה כדין הבא על הנכרית יעו"ש. נמצא לפ"ז דגם בשפחתו הקנויה לו שייחדה לו ונשאה לא אמרי' דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובודאי שחררה. אלא דוקא כשהיה לה דין שפחה דהיינו שבטלה לשם עבדות שיצתה מחזקת גויה ונשאר עליה דין שפחה בזה אמרינן כשיחדה לו דודאי שחררה מטעמא דאין אדם עושה בעילתו וכו' אבל כשלא הוברר לנו שטבלה לשם עבדות שעדיין היא בחזקת גויה אף שייחדה לו ונשאה עדיין בחזקתה קיימא והרי היא נכרית גמורה והבן ממנה אינו פוטר מן הזקיקה:
אלא דעדיין יש לנו חששא אחרת דהן לו יהא דזו אין לה דין שפחה או מטעם דינא דמלכותא דינא כמ"ש גם מטעם שלא ידענו שטבלה לשם עבדות. מ"מ יש לחוש שמא טבל' לנדתה ואף שהעיד העד שהיתה גויה דהיינו שהולכת בדרכי הגוים ובנימוסיהם. עכ"ז משכחת לה שלדבר זה עשתה בדיננו ומצינו שכ' הכנ"הג בא"הע סי' קנ"ו בהג"הט אות י"ג וז"ל גויה שטבלה לנדתה או גוי שטבל לקריו לדעת הרי"ף ז"ל בן הגויה וכן הגוי פוטר מן החליצה ומן היבום וכו'. ולדעת הרמב"ם תרתי בעינן טבלה לנדתה וראינוה נוהגת ביהדות וכו' ע"כ. הרי דלדעת הרי"ף אף שהיא גויה אם טבלה לנדתה בנה פוטר. וא"כ גם הכא בנ"ד מידי ספק לא יצא שמא טבלה לנדתה ובניו שממנה פוטרין לדעת הרי"ף ז"ל מ"מ ע"כ לא קאמר הרי"ף ז"ל שאם טבלה לנדתה שבנה פוטר אלא דוקא כשראינוה בודאי שטבלה שאף שהיא בחזקת גויה ונוהגת בנימוסיהם אפי"ה כיון דידעינן שטבלה לנדתה הרי הבן ממנה בחזקת כשר. אבל כשלא ראינוה שטבלה והיא בחזקת גויה והולכת בדרכי הגוים מהיכא תיתי לחוש ולומר שמא טבלה לנדתה להוציאה מחזקתה דאלת"ה מעולם לא תמצא בנו מהנכרית שעדיין יש לחוש שמא טבלה לנדתה. וכן מוכח מדברי הרי"ף על מאי דאמרינן בגמ' בפ' החולץ ההוא דהוו קרו ליה בר ארמייתא א"ר אשי מי לא טבלה לנדתה. וכתב הרי"ף וז"ל ואי קשייא לך ההיא דר' יוחנן דאמר גר צריך ג' מ"ט משפט כתיב ביה וקי"ל דהלכתא היא ל"ק הא דרב אשי ודריב"ל דאי עבד הוא דלא פסלינן לבריה הואיל וטבל לשם קריו ואם לאו גיורא היא לא הוה טבל לשם קריו. והא דרבי יוחנן לכתחילה דלא נהגינן ביה מנהג גר ולא מנסבינן ליה בת ישראל עד דטביל בפני ג' עכ"ל דמדקאמר מר דאי לאו גיורא הוא לא הוה טביל. מוכח דמיירי דידעינן בודאי שטבל לקריו דבזה מחזקינן ליה לגר כדי להכשיר את הבן. וכ"כ להדייא הרט"ז בי"ד סי' רס"א עמ"ש מרן שם וגר שטבל לקריו כתב שם הרב הנז' ס"ק ח' וז"ל פי' שידענו בבירור דבר זה וכן באשה ואז סלקא טבילה זו אפי' לשם גרות אע"פ שלא הזכיר בפי' כן וכ"כ הרי"ף וז"ל דאי לאו גיורא הוא לא הוה טביל פי' דאם לא היה בדעתו אז להיות גר לא היה טובל גם לקרי. ומ"ש בסי"א שאינו נאמן לומר נתגיירתי ביני לביני עד שיטבול בפני ב"ד התם לא ראינו ממנו שום טבילה לקרי ועכשיו רוצה לטבול לשם גרות ודאי צריך לכתחי' ג'. ומו"ח ז"ל כתב דנ"ל שהרי"ף ה"ק מדטבל לקרי ש"מ שכבר טבל בפני ג' ולא משמע כן וכו' ע"כ. הרי להדיא דעכ"פ בעינן שידענו בבירור שטבלה לנדתה דבזה סלקא טבילה זו אפי' לשם גרות להכשיר הולד לדעת הרי"ף. גם בתוס' שם ד"ה מי לא טבלה לנדתה תירצו לקושיא זו דבעינן ג' דכיון דידוע לכל שטבלה כאלו עומדים שם דמי יעו"ש. נמצא דעכ"פ בעינן שיהיה ידוע לכל שטבלה כדי שתהא עולה לה אותה טבילה לשם גרות להכשיר הולד ואזי אף אם אנו רואים שהולכת בדרכי הגוים הו"ל כישראל רשע כיון שכבר נתגיירה ע"י אותה טבילה ומהני מיהא להכשיר הולד לרעת הרי"ף ז"ל אבל הכא בנ"ד שהעיד העד שנשארה בגיותה עד יום מות הבעל וגם הבנים ערלים מאין הרגלים לומר שהיתה טובלת לנדתה כדי להחזיק הולדות בכשרות לפטור את אשת אביהם. וכ"ז הוא לסברת הרי"ף דס"ל דטבילה לחודה מהני להכשיר הולד. אכל לסברת הרמב"ם דבעינן נמי שראינוה נוהגת בדרכי ישראל אין אנו צריכים לזה שהרי העיד העד שנשארה בגיותה. ואף לפי מ"ש הרב המגיד לדעת הרמב"ם דטבילה דנקט לאו דוקא מ"מ הרי עכ"פ בעינן שראינוה נוהגת בדרכי ישראל כמ"ש בדבריו להדייא. וא"כ זו שאנו דנין עליה שהעיד העד שנשארה בגיותה ובניה ערלים וגם לא ידענו שטבלה לנדתה אין לחוש לבנים הנז' ואינם פוטרים לכ"ע ואשת הר"א הנז' הוא זקוקה ליבם וצריך לחלוץ או ליבם:
אלא דעל צד היותר טוב הוא שיחלוץ לה היבם הנז' שבזה יצאנו ידי כל החששות ומה גם שהרי יש לו אשה ובנים ומשיאין לו עצה ההוגנת לו אבל אם לא ירצה היבם לחלוץ כ"א לייבם לדידן דקי"ל דמצות יבום קודמת כמ"ש מרן בסי' קס"ה ס"א בסברא קמייתא שהביאה בסתם הרשות בידו ואף שי"ל אשה ונשבע לה שלא ישא אחרת עליה לא נכלל בזה היבמה דאשה הקנו לו מן השמים. וכמ"ש הרמב"ם בתשו' וגם רבותינו מתקני התקנות אזלי לשטה זו כמ"ש בספר התקנות סי' ע"ב וז"ל עוד תקנו שמכאן ולהלאה כל שיש לו אשה ונפלה לו אשת אחיו לו בים אפי' בתוך עשר שנים אפי' היה לו זרע מאשתו דיכול לייבם אשת אחיו דאשה הקנו לו מ"הש. ואין צריך ליתן לאשתו לא גט ולא כתובה ע"כ. הרי להדייא דאף שי"ל אשה ובנים יכול לייבם זהו מה שנלע"ד להשיב בזה ובדין היבום אם לא ירצה לחלוץ לא נעשה מעשה עד יסכימו עמנו יושבי על מדין יש"ץ כי היכי דלימטי וכו'. הכ"ד הח"פ טיטואן יע"ה והיה לבאר שבקיץ שעבר כתבנו זה וחתמנו כו ושלחנוהו למחא פ'אס יע"ה ליד היבם הנז"ל כדי שיתן אותו ביד בדי"ץ שבמתא הנז' כדי לחוות דעתם ועד כדון לא באה שום תשובה. ובהיות שעלתה לפנינו צעקת האלמנה האומללה הנז' שהיא יושבת שכולה וגלמודה זה כמה שנים לכן הוזקקנו לכתוב מה שעלתה במצודתינו בזה פעם ב' לשולחו לחכמי המערב יושבי כסאות למשפט יש"ץ שיגלו דעתם הרחבה כפי מה שיורו להם מ"הש אולי תעלה ארוכה לאלמנה הנז' להתיר אותה ממאסרה ויבא שכמ"ה. נאם הח"פ טיטואן יע"ה בשלהי חדש כסלו משנת קצ"ג לפ"ק וסי' תנחם סלה לפ"ק:
הסכמת חכמי מכנאסא יע"ה על הפס"ד הנ"ל:
אמת היה הדבר שזה כמשלוש חדשים משבא לידינו ע"י היבם הנ"ל תורף הפסק הנ"ל בחתימות החכמים הנ"ל ישצ"ו וס"ל הסכמת חכמי פ'אס ישצ"ו וחתימותם להתיר את האשה הנז' ליבם להתייבם או לחלוץ ולא נזקקנו לו ביען שכבר קודם לכן באה לידינו שאלה ותשובה מחכמי פ'אס ישצ"ו הנז' ע"ע זה בשם ראובן ורחל ושם ראינו שהסכימה דעתם לאוסרה בין לזר בין ליבם לא להתיבם ולא לחלוץ. הם אמרו שאחר שהאשה היא המגדת בשם העד שאמר לה שמת בעלה והניח בנים מגויה שנשא ונפל הספק אם נתגיירה או לא ויכול הדבר להתברר ע"י שישלחו לאותו מקום שבו נשא ומת א"כ הוי דינה כההיא דס"סי קנ"ו סי"ב בהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה ניתן לי בן במ"ה ומת ואח"כ מת בעלי נאמנת. מת בעלי ואח"ך מת בני אינה נאמנת וחולצת ולא מתייבמת אם היא פסולה לכהונה ואם היא כשרה לכהונה וגם שיכול להיות שיתברר הדבר ע"י עדים כדבריה אפי' חליצה אינה חולצת. ובנד"ז שאמרה האשה שאמר לה העד שמת בעלה אחר שנשא גויה והוליד ממנה בנים אם נניח שלא נתגיירה הרי היא כאומרת מת בני ואח"ך בעלי ונאמנת. ואם ננוח שנתגיירה הרי היא כאומרת מת בעלי ואח"ך מת בני שאינה נאמנת לא לינשא לזר ולא להתייבם ואפילו חליצה אינה חולצת כיון שהיא כשרה לכהונה ויכול הדבר להתברר בעדים שנתגיירה ואם יתברר כן החליצה אינה כלום ואתה מצריכה כרוז לכהונה וכיון שדבריה מסופקים נקטינן לחומרא ותולין שנתגיירה ואינה מתייבמת ולא חולצת עד שיתברר הדבר זה חורף חכמי פ'אס הא' הנז' והסכימו עמהם חכמי צ'כרו וגם אנחנו הסכמנו עמהם כמשו"ח במקום אחר ביד היבם. ויען שכבר כתבנו וחתמנו ע"ז כנז' לכן עיכבנו מליזקק לפסק החכמים הנ"ל ישצ"ו וחשבנו להחמיץ את הדין אולי יתברר הדבר ביני ביני בשכבר ראינו שכבר השתדלו החכמים הנ"ל ישצ"ו ושלחו אגדת ללונדון לחפש על אמיתות הענין ובאה התשובה שהנה הם מחפשים ובהוודע להם האמת יודיעום. והן היום בא לידינו עוד ההעתק מהפסק הנז' כנ"ל שם אזהרות מהחכמים הנ"ל יש"צו למהר להשיב ע"פ הקב"ע שביד האשה כעת אולי יש תקוה להתיר את האשה הנז' שהיא שכולה וגלמודה זה כמה שנים בכבלי העגון ע"פ הקב"ע הנ"ל כי ידעו שאין תוחלת לאיזה ברור אחר ובכן דקדקנו בעדויות הנז' לעיל והתבוננו בתשובת החכמים הנ"ל ישצ"ו מה שהשיבו על פיהן וראינו שכל דבריהם אמ"וץ בין על עיקר המיתה בין על היתר האשה ליבם להתייבם או לחלוץ. שעל עיקר המיתה בודאי שיש די והותר בעדויות הנ"ב להתירה וכמו שהאריכו החכמים ישצ"ו אין צורך להאריך עוד. וגם על היתר האשה ליבם להתייבם או לחלוץ בודאי שראו לסמוך על עדות העד שאמר שנשארה גויה עד יום מותו שהרי הוא הוא שאמר שהניח בנים והוא האומר שנשארה גויה עד יום מותו ולא נתגיירה כלל. והחששה שהיתה בתחלה כמש"ל הוא קודם שנתקבלה העדות הנ"ל בב"ד הנ"ל אלא שהאשה שמעה מהעד ובאה והגידה ושאלה שכך היתה השאלה לחכמי פ'אס הנז' וגם שלא פירשה האשה בדבריה שא"ל העד שנשארה גויה אבל עכשיו שפירש העד שנשארה גויה אפילו אם לא שמענו מהעד עצמו כ"א מהאשה ששמעה ממנו נאמנת להתייבם או לחלוץ דהוי כאומרת ניתן לי בן במ"ה ומת ואח"ך מת הבעל דנאמנת ותתייבם או תחלוץ כיון שאינה מוציאה עצמה מחזקתה הא' וכ"ש שאנו שומעין מפי העד ועד א' נאמן אפי' להוציאה מחזקתה ולהתירה בין ליבם בין לזר וכמ"ש בסי' קנ"ח ס"ג דנאמן עד א' להעיד ליבמה שמת בעלה ומתייבמת או שמת יבמה שתנשא לשוק או לומר מת בעליך ואח"כ מת בנך. וכתב הרב"ש ס"ק כ' וז"ל וכשיש לה בן ועד א' מעיד דמת הבן ואח"ך מת הבעל נאמן אפי' שהוציא אותה מחזקה וכו' ע"ש. באופן שע"פ עדות העד שאומר שהבנים שהניח הם מגויה שנשארה גויה עד יום מותו פשוט הוא שמותרת האשה הנ"ב ליבם להתיבם או לחלוץ:
ועל שאר החששות שחששו החכמים הנ"ב ישצ"ו אפי' בעדות העד כבר השיבו הם עצמם די והותר. ובאמת לפי הנשמע ממהות המקום ההוא כולם חששות רחוקות מאד ואדרבא נר' שיש ספק אחר בעדות הבנים לסייע בהיתר האשה ליבם לשלא יפטרוה הבנים יען קרוב מאד לומר שמה שאמר העד שנשא גויה לא שלקחה לאשות אלא שלקחה לשירות וכמ"ש העד הב' שנשאר ממנו אצל המשרתת שהיתה אצלו. ואומרו העד הא' שנשא גויה כלו' שהיתה מצויה אצלו כאשתו עד שנולדו לה בנים ממנו והיו נקראים על שמו לרוב רגילותה אצלו וכיון שלא היתה אפילו מיוחדת לו לאישות אלא לשירות ודרך זנות היה בא עליה אין מקום לכל הספקות שנסתפקו החכמים ואדרבא יש לספק שמא הבנים אינם שלו כמו שהוא הדין אפילו בזונה ישראלית וכמ"ש בסי' קנ"ו ס"ט דכי היכי דדימה מניה דיימא מעלמא. באופן דהר"א כמ"ש החכמים ישצ"ו שהאשה הנ"ב מותרת ליבמה הנז' לחלוץ או ליבם ועל ד"א ח"ף מכנאסא יע"ה בטבת מגן עזרך לפמ"ה וקיים וחתומים ע"ז כמה"ר שלמה טולידאנו וכמה"ר יעקב בירדוגו: