אור ברסלב
ויאמר יצחק חלק א ספר קונטריס עגונות › סימן ד

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

ספר קונטריס עגונות · סימן ד

סימן ג

מעשה שהיה שזה כמו שלש שנים מעלה מטה שהלכה ספינה אחת ממתא דנא למתא ג'יבאלטאר יע"א וזה היה ביום כ"ד לכסלו לעת ערב אחר שקיעת החמה ובספינה הנז' היו בה שבעה יהודים חמשה ממתא דנא וא' ממתא טיטואן יע"א וא' ממתא ארזילא יע"א. ויהי בבקר השכם יום כ"ה לנז' מצאו שחזרה הספינה הקטנה של הספינה הנז' עם רב החובל ואיזה מלחים והקול נשמע במחנה העברים לאמר שקודם חצות לילה כמו שעה מ"מ של ליל כ"ה לנז' טבעה הספינה הנז' עם כל אשר בה. והן היום נתעוררו איזה אנשים לכתוב גופא דעובדא מה ששמעו מפי רב החובל והמלחים אולי תעלה ארוכה למחלת העגונות הנז'. וזה העתק טופס. הקבלת עדות מועתק ע"ן או"ב ת"ב במותב תלתא כחדא הוינא ואתא קדמנא עא"ך כה"ר יצחק אבן צור י"ץ בכהה"ר שמואל ז"ל והגיד והעיד בתע"ג איך אמת ויציב שיודע נאמנה שהספינה הנקראת בומבו שרב החובל שלה נק' מאנואל אטאלייא טענה שוורים ושאר דברים ממתא דנא להוליכם למתא ג' ג'יבאלטאר יע"א זה כמו שלש שנים מ"מ והיו בספינה הנז' שבעה יהודים ה"ה כהה"ר יצחק אדרעי דממתא ארזילא והר' אברהם אלעזר והר' אברהם סאנאניץ והר' אברהם בן עאמור והר' משה אדרוטול והר' מסעוד בן שטרית דממתא דנא ויהודי א' דממתא טיטואן יע"א והיו הולכים למחוז חפצם. ויהי בבקר חזרו בספינה הקטנה רב החובל הנז' ואיזה מלחים עמו וישמעאלי א' שהיה עמהם בספינה. והקול נשמע שהספינה טבעה בים. וששם נמצא ושם היה לפני הקונסול אינגליז כשבאו רב החובל והמלחים הנז' לספר לקונסול את כל הקורות אותם ולקח הקונסול את כל א' מהם בפני עצמו זה שלא בפני זה אחר שהשביעם להגיד האמת בנימוסם ויספרו לו ויאמרו שבהיותם במקום א' הנקרא לה קאלה גראנדי נשבה להם רוח מזרחי ופתאום ראו הספינה הנז' היתה מתמלאת ממים והתחילה להטבע ושבאותה שעה מיהרו הם ונכנסו בספינה הקטנה שהיתה להם קשורה מאחרי הספינה הגדולה וכראות הר"מ בן שטרית הנז' כ"ז מיהר גם הוא ויטל עצמו אל הים ונאחז בבגדי מלח א' כדי לילך עמו ליכנס עמהם בספינה הקטנה הנז' והמלח הנז' בעט בו ודחפו מלאוחזו בבגדו מחשש פן ימות גם הוא ותכף ומיד כשדחפו נחנק ומת לעיניהם והששה יהודים האחרים אשר נקבו בשמות ואחרים אשר לא מבני ישראל המה היו עדיין בספינה הגדולה יען שלא נטבעה בבת אחת אלא מעט מעט היתה נטבעת והולכת ושבהיותם הם תוך הספינה הקטנ' היו רואים ומתבוננים בספינה הנטבעת לראות מה יקרה לה וראו שטבעה לגמרי וכל האנשים הנז' והאחרים אשר היו בתוכה נשארו נעים ומטורפים צועקים ונואקים עד צאת נפשם וראום כולם מתים ע"פ המים ושכההר"י אדרעי הנז' נחנק ומת אחרון לכולם יען שכל מה שהיתה הספינה מכבדת ונטבעת בלב הים הוא היה עולה למעלה על גפי מרומי הספינה עד שטבעה הספינה לגמרי ולא מצא מנוח לכף רגלה ונחנק ומת גם הוא. באופן שבירר בעדותו כהר"יץ העד הנז' שהוא היה לפניהם כשהיו מספרים לקונסול כ"ז כאמור ושבהיותם בטוחים ממקרה מות תוך הספינה הקטנה הנז' הביטו והתבוננו הדק היטב עד שנחנקו כולם ומתו ב"ב ושאב"ב ושהר"מ בן שטרית נחנק ומת ראשון לכולם וכההר"י אדרעי אחרון כאמור ושאלו היה להם ספינה גדולה יותר מהספינה הקטנה שהי"ל היו יכולים להציל את כל הנפשות אשר היו שם. עוד בירר בעדותו כהרי"צ העד הנז' ששם נמצא ושם היה כשבאו בספינה הקטנה רב החובל והמלחים הנז' ולקח רב החובל את עצמו לצד א' ויספר לאמו ככל מה שבא כתוב מראש וע"ס. עוד בירר בעדותו העד הנז' שהישמעאלי שנמלט עמהם סיפר לישמעאלים אחרים בדברים האלה ממש עכ"ס בעדותו העד הנז'. שוב בתלת הוינא ואתא קדמנא עא"ך ה"ה כה"ר אברהם צירולייא י"ץ והגיד בתוע"ג איך אמת ויציב שהשוורים הנז"ל היו שלו. וכשנשמע שהספינה הנז' טבעה היא וכל אשר עליה ונמלטו רב החובל ואיזה מלחים בספינה הקטנה הנז' הלך הוא לבית רב החובל לשאול על השוורים אולי יש תקוה ופגע במלח א' שנמלט עמהם ותכף כשראהו התחיל לדבר על לבו על אבוד השוורים. וסיפר לו שבהיותם ותם במקום א' הנק' לה קאלה גראנדי נשבה להם רוח מזרחי חזק ופתאום ראו שהספינה הנז' היתה מתמלאת ממים. ואז מיהר הוא וחתך קשר הספינה הקטנה שהיתה קשורה מא מאחר הגדולה והטיל עצמו לים לילך וליכנס בתוכה להמלט על נפשו הוא ורב החובל ומלח אחר עמהם ובראות הר"מ בן שטרית כ"ז מיהר גם הוא והטיל עצמו אל הים ונאחז בבגדי אותו מלח לילך עמו אל הספינה הקטנה הנז' להמלט על נפשו והמלח הנז' בעט בו ודחפו ונחנק ומת. ובהיותם הם בספינה הקטנה הרחק מן הספינה הגדולה מעט לראות מה יהיה בסופה בא להם ישמעאלי שהיה עמהם בספינה וקבלוהו והכניסוהו עמהם בספינה הקטנה ונמלט גם הוא עמהם ובהיותם יושבים מנגד לראות מה יעשה מהספינה הגדולה וכל אשר בה ראו שהספינה הנז' היתה הולכת ונטבעת מעט מעט והששה יהודים האחרים ואחרים אשר לא מבני ישראל המה היו עדין בספינה הנז' קובלים וצועקים ואומרים שיפסקו עליהם כל ממון שירצו ויצילו את נפשם ממות וראו שהספינה טבעה לגמרי וראו לכל האנשים שהיו בתוכה כולם מתים ב"ב ושאב"ב דהיינו שחמשה יהודים לקחו את עצמם לצד אחד והיו מהוממים ומטורפים צועקים ונואקים עד שטבעה הספינ' וראום כלם מתים וג"כ האחרים שהיו בספינ' שאב"ב ואחרון לכלם כההרי"ץ אדרעי יען וכו' כנז"ל. ובירר בעדותו כהה א"ץ העד הנז' שאלו המלחים הנז' שהיה צר להם מראות ברעתם ולא יכלו להצילם יען שהספינה הקטנה לא היתה כ"כ גדולה שאלמלא היתה יותר גדולה היו יכולין להציל את כל הנפשות אשר היו שם יען ששהתה הספינה מלהטבע עוד בירר בעדותו כהרא"ץ העד הנז' שכששמעו את דברי המלח הנז' הזמין פתק א' לקונסול נגד רב החובל הנז' באומרו שפשע בשוורים עד שטבעו יען שטבעו יותר מהראוי לאותה ספינה ושלח אחריהם הקונסול הנז' ויספרו לו ויאמרו מהות המקרה איך שקראם ושלא זזו משם עד שראום כולם מתים ב"ב ושאב"ב עה"ד הנז' עכ"ס בעדותו העד הנז' ולראיה שנתק"ע ע"ן ח"פ תמ"ת ברביעי בשבת תשעה עשר יום לחדש שבט משנת תקצ"א לפ"ק פה טאנג'אר יע"א והשו"ק:

ראינו את השאלה הנז' ואת אשר נגזר עליה מאת החכם הפוסק נר"ו בהתרת הספקות שיש להסתפק בנדון זה יישר חיליה לאורייתא. והנה לענין הפסק הא' במה שהגיד רב החובל לפני הקונסול אי מקרי מסל"ת או לא. יש לפקפק בו לכאו' יען שבא מבואר בדברי כהר"יץ העד הנז' שכשבאו המלחים ורב החובל לספר לקונסול את כל הקורות אותם השביעם הקונסול להגיד האמת דכיון שהשביעם להגיד האמת אין לך שאלה גדולה מזו והגם שבתחלה באו מאליהם ומעצמם להגיד לקונסול סוף סוף הרי לא התחילו לדבר דבר עד שהשביעם תחלה להגיד האמת. ומה גם שבעדות הר' אברהם כתוב לאמר שהזמין פתק לקונסול נגד רב החובל ע"ע השוורים ואז שלח אחריהם הקונסול ויספרו לו וכו' הרי דגם ההליכה לבית הקונסול היה ע"ז ששלח אחריהם בשביל התביעה שתבע אותם הר"א ומסת' בזו ההליכה הוא שהיה מצוי ג"כ כהר"יץ העד הנז' אלא שלא פירש בעדותו אם שלח אחריהם הקונסול או לא ומצינו שאפילו הקריאה לבדה בלי שאלה מפיק לה הרב מהריט"ץ בסי' קמ"ד ממל"ת יעו"ש. גם הרב כנ"הג אות צ"א כתב משם מהראנ"ח ז"ל שנסתפק אם ההליכה לבית הגוי המל"ת הויא כשאלה יעו"ש. ומרן בב"י ז"ל סי' י"ז הביא תשובת מהרד"ך ז"ל שנשאל על מעשה ששאל הגוי ליהודי מן משה סוסי לא שמעתם כלום. והשיב לו היהודי לא וא"ל הגוי דעו איך פ' התוגר הרגו וכו' והשיב הרב הנז' דהואיל ושלח הגוי לא שמעתם מן משה סוסי נראים הדברים תשובת שאלה. דאע"ג דלא שאלוהו נראה שידעו שאבד זכרו ומבקשים הם לדעת מה נעשה ממנו דבכה"ג פשיטא דלא הוי מסל"ת יעו"ש. והרב ב"ח בתשובה סי' ע' הסכים לדברי מהרד"ך הנז' יעו"ש. הן אמת דמרן ז"ל בב"י פליג בזה וכתב בתשובת מהר"ם ומהרי"ק הם נגד דבריו. גם בספר בנימין זאב סי' ד' הביא תשובה זו של מהרד"ך ופליג עליה הוא וכמה רבנים עמו יעו"ש עד סי' יו"ד מ"מ להיות דבר זה חמור עד מאד מי יוכל להקל בדבר דתליא בפלוגתא. ומה גם בנד"ד דהוי שאלה ממש שהרי השביעם הקונסול להגיד האמת. ועדיפא מינה מצינו שכתב בקונטריס עגונות בשם מוהריב"ל דבשם דבכיה דפונדקית הוי התחלה ה"ה בכיה דיהודי הבכיה לפני הגוי שיודע ערות מן הנעדר הוי כאלו שאל לגוי יעו"ש. והיא הראיה שהביא מהרד"ך לההיא דמשה סוסי כמ"ש בב"י ז"ל. והגם דשאלה דנד"ד היה מפי הגוי סוף סוף הרי שאל הגוי בפני ישראל וכתב מור"ם בהגה דלא הוי מסל"ת כמ"ש החכם הפוסק נר"ו והרב ב"ש שם ס"ק מ"ח כתב דשאלת השופט גריעא משאלת גוי לגוי יעו"ש והרי שאלת הקונסול הויא כשאלת השופט שהוא השופט שלהם. ולו יהא אלא ספק אי דבר זה הוי לפי תומו או לא ודאי דאזלינן בזה לחומרא דהוי ספיקא דאורייתא כמ"ש בב"י בשם הריב"ש ופסקו מור"ם שם סט"ו וכ"כ הרב פרח מטה אהרן ז"ל ח"א סי' ל"ג בשם הריב"ש ומוהריב"ל ומהרח"ש דהוי ספיקא דאורייתא ואוקי אתתא בחזקת אסור יעו"ש. גם הכנ"הג בהג"הט אות צ"ד כתב משם מהר"א ששון דהה"נ כשיש ספק אם היהודי דבר תחלה או הגוי דיש להחמיר יעו"ש וטעמא דמלתא מבואר בפוסקים דע"כ לא הקלו רבנן בעגונא אלא בסופה. אבל בגוף העדות כל היכא שיש ספק נקטינן להחמיר:

אלא דמטעם אחר יש לנו לומר דהוי מסל"ת דודאי דמה ששאל להם הקונסול היה ע"ע כללות הספינה דמ"ל לשאול על טביעת היהודים וכמ"ש החכם הפוסק נר"ו שהביא ההיא דהרב דרכי נועם דכששאל על הספינה בכללות הוי מסל"ת. גם הרב מוהר"מ אלשיך ז"ל סי' קי"א נשאל על נד"ז של הרב דר"ן והשיב דהוי מסל"ת דמדמינן לה להיה מדבר עמה ע"ע קדושין וכו' וכי היכי דהתם חשבינן ליה לב' ענייני' ה"נ דכוותה ולא חשבינן ליה להאי גוי כמשיב על השאלה יעו"ש:

וכן מצינו בס' אחרון הנקרא מחזה אברהם שהביא להקת הפוסקים דס"ל דכששאלוהו על הכלל והשיב על הפרט מסל"ת מקרי. ולפ"ז הכא בנד"ד ששאלוהו על כללות הספינה. ובדרך אגב ספר על טביעת היהודים הוי מסל"ת וההיא דמהראנ"ח נ"ח ז"ל הנ"ל יש לחלק ולומר דשאני התם כיון שהלכו לבית הגוי נראה כשואלים ממנו בפרטות על היהודי ולא היה שם שום שאלה בכללות וגם הגוי לא השיב אלא ממיתת היהודים בספר חקרי לב דל"ג ע"ד הביא משם מהראנ"ח ז"ל שכתב בסי' ז"ך דדוקא בשאל איה פ' לא הוי מסל"ת אבל אם היה כוללות דיש פנים לפרשה לענין שיצא ממנה קולא תלינן להקל וכן הביא שם משם עזרת נשים דכל שאינה שאלה ברורה הוי מל"ת יעו"ש. וההיא דמהרד"ך ז"ל במה ששאל אותם הידעתם מן משה סוסי שאני התם שהשאלה הנז' היא הוכחה שהבין הגוי שהיו מבקשים לדעת מה היה לו וגם הוא לא השיב אלא ע"ז משא"ך בנד"ד שהשאלה היתה על כללות הספינה והסחורות והשוורים וגם הגוי השיב ע"ז ובדרך אגב סיפר על טביעת היהודים קרינן ביה שפיר מל"ת:

והגם דהכא בנד"ד כבר יצא הקול שנטבעה הספינה ויש לבע"ד לחלוק ולומר דלא הוי מל"ת ושאני ההיא דהרב דרכי נועם ז"ל שהשאלה היתה מה חדוש מהספינה וכו' שעשו עצמם כאלו לא ידעו מהטביעה ואפשר לפרש משמעות השאלה שהם שואלים אם הגיעה הספינה למחוז חפצה בההיא הוא דא דאמרינן דתשובת הגוי על טביעת היהודים הוי מסל"ת אחר דלא הוי השאלה מעין התשובה. אבל הכא בנד"ד שכבר נודע להם הטביעה והשאלה של הקונסול היה להגיד לו אופן הטביעה היאך היתה וע"ז באה התשובה של המלחים בספור הטביעה ומיתת היהודים נימא דלא הוי מל"ת כיון דסוף סוף הויא התשובה מעין השאלה. הא ליתא שהרי מדברי הרב דרכי נועם מוכח דהיכא דלא שאלו על אותו היהודי בפרטות הוי מסל"ת כאשר יראה הרואה בדבריו. וכן כתב הרב מוהר"מ אלשיך ז"ל בתשובה הנז"ל דבמה ששאלו מה חדוש מהספינה אף את"ל שהשאלה היתה על טביעת הספינה אין זה נוגע לאנשים שבה דאפשר שהספינה נטבעה והאנשים ניצולו יעו"ש וכן נר' מדברי הר' מוהרשד"ם ז"ל סי' פ' דאם נשאל הגוי על ראובן והשיב על שמעון מקרי מל"ת לגבי שמעון. והביא דבריו הרב מוהריק"ש בהגהותיו:

גם בספר בנימין זאב סי' יו"ד כתב משם תשו' מימו' דאף דיצא הקול בכל הכפרים שפלוני נהרג הוי מסל"ת דלא דמי לאיה חברינו דהתם שיילי לה להדיא וכו' יעו"ש. ותשובה זו הביאה מרן בב"י ז"ל בסי' הנז' גם הרב גו"ר סי"ך הביא משם מהרש"ך דבששאל השופט דרך כלל על כל הנהרגים והשיב על פ' בי בייחוד הוי מל"ת אלא דמשם מהרח"ש כתב שגמגם בזה ומיהו סיים וכתב דדוקא היכא דלא היו בספי' אלא יהודים גמגם מהרח"ש אבל אם השאלה היתה דרך כלל שהיו בו גוים וישראלים אף מהרח"ש יודה יעו"ש וא"כ גם הכא בנד"ד שהיו בספינה גוים וישראלים אף את"ל ששאלת הקונסול היה על טביעת האנשים הנמצאים בספינה כיון שהיה דרך כלל על יהודים וגוים הוי מל"ת במה שסיפרו על טביעת היהודים בפרטות ובפרט דהכא שאלת הקונסול היה על כללות הספינה והסחורות והשוורים ובכלל על האנשים הנמצאים בה:

שוב מצינו להרב מהרשד"ם ז"ל בסי' קס"ה שהביא דברי הה"מ שכתב בפי"ג מהלכות גירושין בשם הרשב"א ז"ל דמדמקשה הש"ס איה חברינו וכו' שמעי' דכל שאומר לו איה פ' שהלך עמך לא הוי מל"ת. וכתב הרב הנז' וז"ל אם כן נראה מדבריו דדוקא תרתי בעינן להחמיר חדא כשהקדימו המחפשים לשאול ועוד ששאלו על האיש עצמו בפירוש וכו' אבל כל שמחפשים אפי' יהיה החפוש על איש פרטי אחר שלא שאלו עליו בפירוש או אפילו שאלו ולא פירשו על איש פרטי בההיא דמהר"מ מקרי שפיר מל"ת וכו' ע"כ. הרי מבואר דהיכא שלא שאלו על אותו פ' בפרטות אלא על הכלל והשיב על הפרט הוי מל"ת. וידוע הוא מ"ש הפוסקים דהיכא דלא כיון הגוי להתיר ולא להעיד הוי שפיר מל"ת. והכא בנד"ד מעולם לא כיוונו להעיד על מיתת היהודים בפרטות אלא שבדרך אגב בספרם על אופן טביעת הספינה הזכירו אופן טביעת היהודים אשר בה וגם לא כוונו להתיר שהרי לא באו לפני ב"ד להעיד על כך אלא לפני הקונסול דלא שייך זה:

ואף לדעת הר"ן ז"ל שמצריך שיאמר קשר דברים הרי בנ"ד יש קשר דברים שהיו מספרי' לקונסול אופן טביעת הספינה ואגב הגידו על טביעת היהודים ומעולם לא באו להגיד על טביעת היהודים בלבד ומה גם לעדות הרא"ץ שהוציא פתק לקונסול על השוורים שכל מגמת רב החובל היה להתנצל על טביעת השוורים ובדרך אגב הגידו על טביעת היהודים דהוי מל"ת אף לדעת הר"ן. ועיין במהרש"ך ח"ב סי' מ' שכתב דאף לדעת הר"ן ע"כ לא מצריך קשר דברים אלא בגוי המספר לישראל אבל בגוי המספר לגוי לא בעי קשר דברים יעו"ש. והובאו דבריו בקונטריס עגונות סימן. שס"ב וכ"כ הכנה"ג בהגהב"י אות ק"ב משם מהרד"ך ובשם רבנים אחרים יעו"ש בשגם סברא זו של הר"ן פליגי בה הפוסקים כמ"ש מרן בב"י שהביא משם מהר"י טאיטצק ומהר"י בירב דפליגי ע"ז ושכן נתפשט המנהג בימי גאוני עולם להתיר בלי קשר דברים כלל יעו"ש. וגם הרב כנ"הג בהגהב"י אות ק"א הביא חבל נביאים המתנבאים בסגנון זה הפך דעת הר"ן יעו"ש. ושם באות ק"ד כתב משם המבי"ט שאם אמרו שהיו באים בספינה וכל האנשים שבתוכה נטבעו וגם פ' נטבע הוי מל"ת יעו"ש. ומצינו בס' מחזה אברהם שהביא משם כמה פוסקים דאפילו לדעת הר"ן ע"כ לא הצריך קשר דברים אלא דוקא היכא דהגוי אין לו שום שייכות עם המת אבל אם ידוע לנו שהגוי הי"ל שייכות מה עם הישראל דהיינו שנסעו ב' יחד ובא והגיד פ' שיצאו עמי מת א"צ קשר דברים יעו"ש בסי' י"א:

אלא שלזה עומד לנגדנו מ"ש הכנ"הג אות ק' כששאלוהו על כללות הספינה והשיב על מיתת היהודים שהביא פלוגתא בזה ושהרב משפטי שמואל ז"ל ומהרא"ש החמירו יעו"ש. ומה גם למ"ש הרב משפטי שמואל ז"ל בסי' ע"ח שהיהודי היה מספר עם הגוי ע"ע הסחורות ובתוך הדברים אמר הגוי ליהודי מה עשיתם מענין היהודי שנהרג והשיב לו היהודי כבר לקחו הכפר וכו' ובתחלה רצה הרב להקל והביא ההיא דשאלת הספינה ולבסוף כתב שלהיות ענין איסור א"א לא סמך על זה כיון שהיהודי התחיל לספר אף שאינו מענין מיתת היהודי יעו"ש:

גם הרב מהריק"ש בהגהותיו כתב בדעת הרדב"ז דאם שאל על כללות הספינה לא הוי מסל"ת היפך הרב מהר"ר בצלאל יעו"ש:

גם בספר חקרי לב הביא משם הרב משאת משה ז"ל דחשש להחמיר גם בשאלה שאינה בגופו של מת וגם לא סחורתו כ"א אם יצאו סחורות לחוץ מהספינה שנטבעה. והשיב הגוי על מיתת היהודי שהיה בספינה יעו"ש בדל"ג ע"ד. דלפ"ז הכא בנד"ד שתחלת דבר השביעם הקונסול שיגידו האמת ע"ע טביעת הספינה אכתי מידי פלוגתא לא נפקא. אך ורק כמ"ש מבואר בדברי הרי"צ שהגוי ספר לאמו כל הענין בלי שום שאלה וגם הישמעאלי ספר לישמאלים אחרים כמש"ל בק"ע וגם במ"ש הרא"ץ שספר לו המלח בלי שום שאלה הרי יש די והותר לשוויי לזה מסל"ת לכ"ע בלי שום פקפוק שהרי לא קדמה שו"ש ולא שום רמז שאלה אפילו שלא כענין כמבואר בדברי העדים הנז"ל:

ועל מה שלא בא מבואר בדברי מקבלי העדות שאיימו וגיזמו על העדים וכו' הגם שבדבר זה היה צריך לעשות כן לכתחלה וכמבואר בדברי כל הפוסקים שבקב"ע עגונא מזכירים דבר זה. ואפילו כשהמעיד הוא ת"ח מצינו בדברי מהר"מ אלשיך ז"ל סי' קי"א שאיימו וגיזמו על העד ע"ש מ"מ בדיעבד אינו מעכב. וכמ"ש בספר יד אהרן ז"ל אות קכ"ד משם ספר בארות המים יעו"ש:

ומעתה הבא נבא לחקור בגופה של עדות אי מהני להוציא הנשים העגונות האלו מאסור תורה מיהא יען דהוו מים שאין להם סוף. והנה לכאורה היה נראה לומר דכיון שלא העיד הגוי המסל"ת ששהה עליו שיעור שתצא נפשו. אכתי לא נפקי מאסורא דאורייתא וכמו שנראה מפשט דברי מרן בכ"מ בפי"ג מהלכות גירושין הלכה ך' שכתב וז"ל נראה מדקדוק דברי רבינו דבעינן שיעיד העד ששהה עליו שיעור שתצא נפשו ולא עלה. הא לאו הכי אם ניסת תצא וכמ"ש הרשב"א והריב"ש ז"ל. ואע"ג דבסיפא כתב ואמר טבע פ' בים ולא כתב ולא עלה משמע דארישא דכתב ולא עלה סמיך עכ"ל. הרי מבואר מדברי מרן ז"ל דדייק מדכתב הרמב"ם ז"ל ולא עלה דמיירי שהעיד העד ששהה עליו שיעור יציאת נשמה ולהכי מצריך הרמב"ם שיאמר העד ולא עלה דהיינו שנתברר לו שלא עלה ממה ששהה עליו דאל"ה אפשר שעלה והוא לא ראה הא היכא שלא העיד העד ששהה עליו אפי' ניסת תצא והגם דאף בשהה עליו שיעור יציאת נשמה עדין איכא למיחש שמא יצא חי ממקום אחר תחת המים כיון דהוו מים שאין להם סוף. מ"מ מדאורייתא אזלינן בתר רובא דרוב נטבעים למיתה וה"ט דאמרינן בש"ס דנשבע רב נחמן האלהים אכלוהו כוודי לחסא דהיינו מטעם דאזלינן בתר רובא. והיינו דוקא היכא ששהה עליו כשיעור דאמרינן רוב בני אדם א"א להם לחיות כששהו זה השיעור תחת המים דבהכי מיירי עובדא דחסא ובזה יצתה מאסור תורה דהגם דקיימא בחזקה דא"א הרי קי"ל רובא וחזקת רובא עדיף ועדיין אסורא דרבנן רביע עליה לענין דלא תנשא לכתחלה דחיישינן שמא יצא חי ממקום אחר ובערוה החמורה לא רצו רבנן למסמך ארובא וחיישי למיעוטא. אבל אם לא שהה העד שיעור יציאת נשמה עדיין אפשר שיצא חי במקום הטביעה עצמה ועדיין לא יצתה אשתו מאסורא דאורייתא. כמבואר כ"ז בפוסקים הלא בספרתם. בשגם דדבר זה מידי פלוגתא לא נפקא כמ"ש בכנ"הג הגהב"י אות תצ"ח דיש מן הפוס' דס"ל דלהוציאה מאיסור תורה לא בעי' שהייה וכפשטא דעובדא דחסא שלא הוזכר שם ששהה עליו. מ"מ בדבר ערוה ראוי לנו לחוש לדברי המחמירים כיון דהוי ספיקא דאורייתא ובפרט דמרן ז"ל אזיל בהדייהו כמש"ל ומור"ם ז"ל בהגה סל"ד פסק כן והיא מתשו' הרמב"ן ז"ל שהביא מרן בב"י שם. והגם דבש"ע לא הזכיר שהייה גבי מים שאין להם סוף רק גבי מים שי"ל סוף. מ"מ הרי בסי' ל"ד העתיק לשון הרמב"ם ז"ל ככתבו וכלשונו וכתב ולא עלה ולפי מאי דדייק בכ"מ מדברי הרמב"ם במ"ש ולא עלה מבואר יוצא דס"ל למרן ז"ל דצריך שהייה להוציאה מאיסור תורה כמ"ש. גם בספר ראש משביר סימן י"ז הביא מחלוקת הפוסקים בזה וסיים וכתב דלענין הלכה נקטינן כדברי המחמירים המצריכים שהייה ושכן תפשו כל האחרונים בזה יעו"ש. וכ"ש הכא בנד"ד שלא העיד המסל"ת שכיסום המים דאפשר לומר דאפילו שהה העד זמן הרבה לא מהני במה שאמר שמת כיון שהיה ע"פ המים וקרוב לומר שנדמה לו שמת והוא עדיין חי וכמ"ש בדברי החכם הפוסק נר"ו:

הן אמת שהרב לח"מ שם בסוף הדי' הבין בדברי הה"מ דס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דע"כ לא מצרכינן שיאמר העד ששהה עליו לענין דאם ניסת לא תצא אלא דוקא באומר פ' טבע בלבד אבל אם אמר טבע ומת אע"ג דלא אמר בפירוש ששהה עליו אמרינן דהך מת דקאמר רוצה לומר ששהה עליו דחזקה שאינו מעיד שמת אם לא שהה שם וכו' יעו"ש:

אלא דמדברי מרן ז"ל בהלכה י"ט נראה שמפרש דברי הה"מ דאף באומר העד שמת צריך שיאמר ששהה וסיים וכתב וז"ל ובסמוך אכתוב דממקום אחר מ"ש כן מדברי רבינו ע"כ. והיינו מ"ש דבסמוך בה' ך' דדייק כן מדכתב הרמב"ם ולא עלה כמש"ל:

איברא דמדברי מרן בב"י נראה דאזיל בשיטת הרב לח"מ בפ"י דברי הה"מ שכתב שם וז"ל וצ"ל לדעת הה"מ דאם בריא לנו שלא שהה ועמד עד כדי שתצא נפשו תצא ע"כ. הרי מבואר דע"כ לא אמרינן אם ניסת תצא אלא דוקא כשבריא לנו שלא שהה הא מן הסתם כשאמר מת ולא ידעינן אם שהה או לא אמרינן דמסתמא שהה. אלא שלפי זה קשה למ"ש בכ"מ כמ"ש. גם בס' בני דוד כתב משם הרב מהרח"ש דדברי מרן סתומים ע"ש:

שוב מצינו להרב גינת ורדים כלל ג' סי' כ"ד שפי' דברי מרן בכ"מ דמאי דדייק מדברי הרמב"ם ז"ל היינו שצריך שיאמר העד ולא עלה דכשאמר ולא עלה מסתמא שהה עליו וזהו שכתב מרן דבעינן שיעיד העד ששהה עליו דהיינו שיאמר בפירוש ולא עלה. משא"ך כשאומר וטבע לחוד דבעינן שיאמר ששהה. ובזה יבאו מוסכמים דברי הרמב"ם ז"ל לדברי הרשב"א והריב"ש המצריכים שהייה דבאומר לא עלה הוי כאלו אמר ששהה עליו יעו"ש. וכן פירש דבריו הרב פרח מטה אהרן ח"א סי' ל"ה. גם בס' בני דוד פירש דברי מרן כן. גם בס' ראש משביר סי' י"ח הביא משם כמה פוסקים שפירשו כן בדברי הה"מ והכ"מ יעו"ש. והרב גו"ר ז"ל בסי' ו' הביא משם הרב מהרח"ש שכתב דאם אמר טבע ומת אמרינן דודאי שהה ומזה הביא ראיה לנדון שלו שאמר הערל שכולם נצולו רק יהודי א' נטבע דבאומרו רק יהודי א' וכו' שולל ממנו ההצלה שהזכיר על חביריו דאי לאו דשהה עליו לא היה שולל ממנו ההצלה יעו"ש:

גם בספר בני משה פירש דברי מרן ז"ל בכ"מ דבאומר מת הוי כאומר שהה יעו"ש בדף ר"ן ושם הביא משם כמה פוסקים דס"ל דכשהעד ראה הנפילה הוי ספקא דרבנן אף בלא שהה וכפשט' דעובדא דחסא דלא הוזכר שם שהייה ע"ש:

גם בספר דבר משה סי' י"ג הביא תשובת הרב המבי"ט ז"ל שפסק דבאומר מת אמרינן דמסתמא שהה עליו וכן הביא משם כמה פוסקים ראשונים ואחרונים יעו"ש. והרב כנ"הג בהגהב"י אות ת"ר הביא משם מהרח"ש ז"ל דבעד מפי עד תלינן להקל ששהה. אלא שמשם הרב משפט צדק כתב דגם בעד מפי עד לא תלינן להקל ששהה יעו"ש. מ"מ ע"כ לא פל פליגי אלא דוקא כשלא אמר מת אלא טבע לחוד אבל אם אמר טבע ומת הוי כאלו אמר ששהה עליו וכמש"ל. וא"כ הכא בנד"ד שאמר נחנק ומת אמרינן דשהה עליו שיעור מיתה וכמ"ש החכם הפוסק נר"ו. ובס' בני משה הביא משם מהריק"א בתשובה דס"ל דבעד מפי עד תלינן להקל יעו"ש בדף נ"ה ע"ג. וכן נראה מלשון הש"ע בס' ל"ג שכתב או שנטבע בים הגדול ומה וכו' ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ע"כ. הרי דכשאמר מת אף שלא הזכיר שהייה אם נשאת לא תצא:

והגם דהר' ח"מ כתב בס"ק ס"א דדקדק מרן לומר ומת כלומר ששהה עליו וכו' היינו לומר דצריך שיאמר בפי' מת דהוי כאלו אמר שהה לאפוקי כשאמר טבע לחוד דצריך שיאמר ששהה עליו וכמ"ש בסוף לשונו אבל אם לא ראו רק הנפילה וכו' דבזה דוקא הוא דאמרינן אם נשאת תצא. גם הכנ"הג באות תק"ה כתב שאם אמר פלוני נחנק אין לספק שלא מת יעו"ש:

נמצא לפ"ז דהכא בנד"ד שאמר המסל"ת שנחנקו ומתו. הוי כאלו אמר ששהה עליו עד צאת נפשם. והגם דלפי מה שהגידו על הר"מ בן שטרית מוכח שלא היה שהייה שהרי כתוב בק"ע וז"ל ותכף ומיד שדחפו נחנק ומת דלשון תכף ומיד אינו סובל שום שהייה ואע"ג דאמר ומת עדיין יש לחוש שאמר בדדמי שנתעלף וסבור שמת כיון דמבואר בדבריו שלא שהה. מ"מ הרי במה שסיפר המלח לפי תומו להרא"ץ לא אמר לשון תכף ומיד רק בעט בו ודחפו ונחנק ומת והיינו אותו המלח שאחז בבגדיו כמש"ל בקב"ע. וכיון שאמר סתם נחנק ומת אמרינן דשהה עליו במ"ש. והגם דהאחרים אמרו לשון תכף ומיד ולא שהו עליו מ"מ הרי בדברי זה המלח לא אמר לשון זה ואף על גב דהאחרים לא שהו אפשר דהוא שהה עליו:

אלא דעדיין יש לפקפק בזה כיון שהמלח הנז' היה בהול על נפשו בה שעתא לשוט כדי ליכנס בספינה הקטנה:

ובענין שיעור שהייה רבו הדעות בזה. דהגם דמדברי הריב"ש בסי' תי"ג נראה דבעינן שלש שעות. הרי בס' פרי האדמה כתב משם הרב סדר אליהו דכיון דמדברי הריב"ש בסי' שע"ז וש"פ נראה דהוי ב' שעות כמ"ש מהרח"ש זל א"כ מ"ש בסי' תי"ו ג' שעות הוי ט"ס וסמי חדא מקמי תרתי והרב הנז' כתב לישב דברי הריב"ש כמ"ש בסי' תי"ו שלש שעות היינו ב' שעות שלמות שנכנס בשלישית ול"ד שלש יעו"ש בדף פ"ו ע"ד גם הרב ב"ח ז"ל בתשובה סי' ק"ר כתב דבשתי שעות סגי. והרב דרכי נועם סי' ט' הביא דברי הרב מהרח"ש דנסתפק בדעת הריב"ש ז"ל והעלה דשיעור השהייה שכתב הריב"ש הוא תחלת שעה שלישית וכ"כ הרב כנ"הג משמו אות תכ"ג ובשם רבו כתב דהוא שעה קלה יעו"ש. גם הרב גו"ר ז"ל כלל ג' סי' ה' הסכים לדעת מהרימ"ט דבשעה קלה סגי וסיים וכתב וז"ל ועוד ייקל ספק זה דשהייה בשכבר מצאנו דעיקרא דשהייה הוא דבר מועט דמסתמא לשיעור מועט כזה שכל עד שמעיד שראה הטביעה ודאי שנשתהה קצת אחר הטביעה וכו' ובשלמא אי הוה בעינן שיעור שהייה מרובה היה מקום להסתפק ולומר שמא לא נתעכב העד כל כך זמן מרובה אבל מאחר ששיעור השהייה הוא דבר מועט יש מקום לומר דודאי שהה שם העד המעיד על השבועה ע"כ:

ובספר ראש משביר הביא משם כמה פוסקים דבשעה קלה סגי דג' שעות דאמרינן גבי בתו של נחוניא לאו דוקא והיינו שעות קלות כדאמרי אנשי ושכן כתב הרב פני משה שכך קבל מרבותיו ובודאי דהוי כשאר שיעורים שהם הל"מ. ואף לדעת הרשב"א והריב"ש ז"ל לא בעינן שישהה עליו יותר משעה א' וסיים שם הרב הנז' וז"ל וטעמא דמלתא דתפשו כן אחרוני האחרונים משום דכיון דהאחרונים חרונים. הרב מהרימ"ט והרב פני משה ז"ל עשו מעשה להתיר בשעה אחת ונראין דבריהם ומה גם כי אעיקרא דדינא במים שאין להם סוף אליבא דרובא דרבוותא קדמאי לא בעינן שישהא עליו שיעור שתצא נפשו וכו' עם אמת שאנו מחמירין כדעת הרשב"א ודעימיה דבעו שהייה דיינו שנחמיר בדליכא שהייה כלל אבל בדאיכא שהייה הגם שהיא שעה קלה כדאין אינון הרבנים הנז' לסמוך עליהם וכו' ע"כ יעו"ש בדל"ח:

וב"ש לפי מ"ש מהר"מ בן חביב ז"ל בתשובה הובאה בס' ג"ור סי' ו' דע"כ לא אמרינן דבעינן שיעיד העד ששהה עליו שיעור שתצא נפשו להוציאה מאיסור תורה שאם נשאת לא תצא אלא דוקא היכא דנשאת אשת הנטבע בתוך השנה שנטבע בעלה אבל אם עברה שנה אחת מעת שנטבע ולא נודע שיצא למקום אחר חי כיון שהעיד העד פלוני טבע ועבר שנה אחת ולא נודע מקומו איו הרי יצתה אשתו מאיסור תורה והביא ראיות לדבריו ודברי הרב מהרי"א שכתב כן. וסיים וכתב וז"ל ואף שכמה גדולים כתבו בכמה מעשים דנטבעים ולא ראינו שכתבו חלוק זה זה דטבעה סתם בצירוף דאבד זכרו דעבר עליו שנה לשאם נשאת לא תצא מקום הניחו לנו להתגדר בו ומה גם שכבר רמוז החלוק זה בכתבי מהרי"א סי' לק"ט ומי כמהו מורה עכ"ל:

ובר מן דין עדיין יש לחלק ולומר דע"כ לא הצריכו רבנן במים שאין להם סוף שצריך שישהה העד שיעור יציאת נשמה. היינו דוקא כשנטבע וכסהו המים ולא ראה אותו עוד ותכף הלך לו העד דבזה אמרינן שאם לא שהה שם שיעור שתצא נפשו אלא שראהו שטבע ותכף הלך העד לדרכו חיישינן שמא יצא חי במקום ההוא ועדיין היא באיסור תורה. אבל הכא בנד"ד שהעיד המסל"ת שראה אותם מתים ע"פ המים. א"כ הרי העיד שאחר שטבעו ונחנקו יצאו מתים ע"פ המים וכיון שהעיד בפירוש שראום מתים על פני המים. מה לנו ולשהייה הזאת דמשכחת לה דיש בני אדם שאינם יכולים לעמוד תחת המים אפילו שעה מועטת דנשימתו קצרה ומיד הוא מת. ומה שנתנו חז"ל שיעור לשהייה לכל מר כדאית ליה היינו לפי שיעור רוב בני אדם שכששוהים זה השיעור תחת המים הם מתים. אבל אנה"נ דיש מן המיעוט דאינם יכולים לסבול אפי' זה השיעור אלא דלמיעוט' לא חיישי' והיינו דוקא כשנטבע ולא ראוהו עוד בזה הוא דהצריכו השהייה. וגם בזה אם אמר נטבע ומת אמרי' דודאי שהה עליו כשיעור וכמש"ל אבל כשאמר שראום מתים ע"פ המים היינו ודאי מחמת שנטבעו ונכנס המים בגופם ואח"ך ראום מתים ע"פ המים מחמת שפלטם הים. וכיון שראום מתים אחר הטביעה אין אנו צריכים לשום שהייה כמ"ש:

שוב מצינו להרב כנ"הג אות תק"א וז"ל לא בעינן שיעור כדי שתצא נפשו אלא כשלא פלטו אבל אם פלטו הים וראוהו מת והכירוהו א"צ לזה ע"כ. וכ"ש לפי מה שבא כתוב בק"ע וז"ל וכל האנשים הנז' וכו' עד צאת נפשם וכו' ע"כ הרי הוזכרה בפירוש השהייה וכמ"ש עד צאת נפשם. ולפ"ז יצאו הנשים של הנטבעים האלה מאיסור תורה וגם אשת הר"מ בן שטרית ע"פ עדות המלחים האחרים שראו אותו בהיותם בטוחים בספינה הקטנה אף שאמרו לשון תכף ומיד כיון שראו אותו מת כמ"ש:

ולגבי החששא שחשש החכם הפוסק נר"ו שמא אותם שהיו בספינה שטבעו יצאו חיים למקום אחר ואלו שראו מתים ע"פ המים אחרים הם ואמרו בדדמי וניחא ליה שכיון שכוונו לומר מנין האנשים המתים שהיו כמנין האנשים שהיו בספינה לא חיישינן שאמרו בדדמי וכו' כמש"ל. הרי מצינו שכתב מרן בס' ט' וז"ל וכן אם יצאו עשרה בני אדם כא' ממקום למקום והם אסורים בקולר וכו' והסיח הגוי לפי תומו ואמר שעשרה אנשים שיצאו ממקום פ' וכו' משיאין נשותיהם ע"כ וכתב שם הב"ש ס"ק נ"ה וז"ל משמע אם אינם אסורים בקולר חיישינן שמא הנהו אזלי לעלמא וכו' ומזה נשמע דמנין לא הוי סימן וכן פסק בט"ז וכו' ע"כ. אלא דבח"מ ס"ק ל"ז דייק מדברי רש"י ז"ל שפי' קולד חבורה דמנין הוי סימן יעו"ש. איך שיהיה דלדעת הרמב"ם ומרן דפסק כוותיה דבעינן דוקא אסורים בקולר נקטינן דמנין לא הוי סימן ועדיין איכא למיחש דילמא הנהו אזלו לעלמא ועכ"פ מידי פלוגתא לא נפקא. ועיין בכנ"הג אות ק"מ שהביא פלוגתא בזה נמצא דכמו שביבשה איכא מ"ד דמנין לא הוי סימן וחיישי' לדדמי שלא להשיאה כמו כן בים אמרי דמנין לא סימן להחזיקה באיסור תורה. אלא שמדברי הרב ג"ור ז"ל שכתבנו לעיל נראה דכיון שכיון מספר הנטבעים יצאו מאיסור תורה ולא חש הרב לשמא אחרים הם אלא דוקא באותו נדון שמא כשהגיעו לנמל א' לנוח נפרד מהם איש זה ונתלוה אחר במקומו בספינה וע"ז באו דברי הגוי וכו' אבל הכא בנד"ד שלא נכנסו לשום מקום לנוח ובאותה הלילה שפירשו לתוך הים נטבעו כנז"ל א"כ אית לן למימר שכיון שכיוונו למנין הנטבעים יצאו נשותיהם מאיסור תורה דכה"ג ליכא למיחש שמא אחרים הם אחר שלא נכנסו לשום מקום ליבשה לנוח לשנאמר שפירשו אלו ונכנסו אחרים במקומם. ולפי דברי הרב הנז' צריכין אנו לומר דלמאן דס"ל דמנין לא הוי סימן היינו דוקא ביבשה או בים באיזה אופן שי"ל לחוש שנחה הספינה באיזה מקום כיבשה אבל היכא דאין לחוש לזה דהיינו שבזמן מועט שפירשו נטבעה הספינה כנד"ד כ"ע יודו דמנין הוי סימן:

שוב מצינו בספר בני משה להרב מהר"מ שלטון סי' ס"ד שכתב דע"כ לא חשו לסברת הרמב"ם דנתלוה אלא כשהוא בדרך שהאדם בחירתו בידו וזה פונה לו לדרך א' וזה לדרך אחרת. והגם דהרב מהרח"ש חשש לזה אפילו בדרך אניה בלב ים. היינו היכא שהולכים למקום רחוק לא יום א' ולא יומים דודאי שקרבו ליבשה ואפשר לומר שיצא זה ונכנס אחר וכאשר יראה המדקדק בדברי מחרח"ש ז"ל. אבל בנד"ד שכל הזמן משעה שנתפרדו מטופנא עד שנטבעו לא היה כ"א ד' או ה' שעות שנחוש באותו המעט שנחה הספינה במקום א' ושיצא משם הר' מנשה ושנמצא שם איש אחר ונכנס בקאיק זה לא יעלה על לב שום אדם מעולם כדי לעגן בת ישראל ואין לנו לענין עגונא אלא מה שחשו חז"ל ואדרבא כל טצדקי דאית לן למעבד כדי להציל לה מדעתה ומה גם בזמן הזה דרבו הפרוצות עבדינן אפי' באופני רחיקי כ"ש שאין לנו לבדות מלבנו חששות רחוקות שאין הדעת סובלתן וכו' ע"כ. והביא דבריו הרב דבר משה סימן י"ג למעשה יעו"ש. הרי מבואר דאין לנו לחוש לשמא נתלוה אחר אלא דוקא בדרך או בים במקום רחוק דאפשר לומר שנחה הספינה בנמל עוד כתב שם הרב הנז' דאם גוי היה מכירו אף דלא הזכירו בשמו ליכא למיחש שמא אחר הוא יעו"ש. נמצא לפ"ז דהכא בנד"ד שאמרו שכל אנשי הספינה נטבעו והזכיר מניינם אף אם לא היה מזכירם בשמם יצאו נשותיהם מאסור תורה כשאנו יודעים שלא פירשו באותה ספינה רק האנשים הנז' דהיינו שעדים מעידים שהיו מצויים כשנסעה הספינה מטאנג'א וראו שלא נסעו בה יהודים אחרים רק היהודים הנז' דלמאי נחוש לה לשמא נתלוו אחרים באותה ספינה לא חיישינן כיון שהיה מקום קרוב כמ"ש ולחשש שמא אלו שראו ע"פ המים אחרים הם מאי נ"מ בזה דכיון שאמרו שנטבעו כל אנשי הספינה אף את"ל שאלו הצפים ע"פ המים אחרים הם הרי אנו תופשים דבורם הא' שאמרו וז"ל וראו שנטבעה לגמרי וכל האנשים הנז' אשר היו בתוכה נשארו נעים ומטורפים וכו' עד צאת נפשם וכו' ע"כ כמש"ל בק"ע שדבריהם אלה מורים שראום שנטבעו ושהו עליהם עד צאת נפשם ובזה יצאו נשותיהם מאיסור תורה. ומה שהוסיפו אח"ך ואמרו וראום כלם מתים ע"פ המים אף את"ל שאחרים הם ואמרו בדדמי מ"מ הרי נשי אנשי הספינה יצאו מאיסור תורה בדבורם הראשון שאמרו שראום עד צאת נפשם דהיינו ודאי מחמת שראום שכיסום המים ושהו עליהם כמ"ש:

הן אמת שאם לא היה אומר המסל"ת אלא שנטבעה הספינה בלבד אז היינו אומרים שאף שאמר שראום מתים ע"פ המים אפשר שאחרים הם ואמרו בדדמי ובעדות טביעת הספינה בלבד לא יצאו מאיסור תורה. אבל כיון שאחר שאמר על טביעת הספינה הוסיף ופירש וכל האנשים אשר היו בתוכה וכו' עד צאת נפשם הרי שהעידו בפירוש על טביעתם כראוי ובזה יצאו מאיסור תורה ואין אנו צריכים למ"ש אח"ך שראום מתים ע"פ המים:

וכי תימא עדיין איכא למדחי דמ"ש בתחלה שראום עד צאת נפשם היינו ממה שראום אח"ך ע"פ המים צפים וא"כ אפשר שלא מתו אלא נתעלפו וכיון שראום צפים אין נודד כנף לזה העידו בדדמי ואמרו שראום מתים ולזה מצאנו ראינו בספר ראש משביר סי' י"ח שהביא משם הרב דבר משה שאמר הגמל"ת שהיה בספינה עם יהודי ובלילה עמר עליהם נחשול של ים ונטבע היהודי והוא נצול ובבקר מצא היהודי חנוק על שפת הים. ונסתפק הרב לומר דאפשר שמחמת שבבקר ראה א' חנוק על שפת הים חשב שהיה אותו יהודי שהיה בספינה והתיר ספק זה ע"פ דברי מרן שכתב דאין לנו אלא פשט העדות ולא נחוש לומר שמא היה כך וכו' ולכן יש לומר כמ"ש המל"ת בתחלה בפשיטות דנחנק היינו ממה שראה כן ונתאמת אצלו שנחנק בלילה ומה שראה בבקר חנוק על שפת הים. היא ראיה אחרת חוץ ממה שראהו תוך הים אלה היו דברי הרב דבר משה המובאים שם ועפ"ז התיר הרב הנז' הספק בנדון שלו שאמר הגמל"ת אי לי וידי אל ג'ודייו מוואירטו אין לה מאר אי נו מיניאבה ני פיי ני מאנו. נסתפק הרב דאפשר דמה שאמר אי לי וידי מוואירטו היינו בדדמי ממה שראה קי נו מיניאבה ני פיי ני מאנו ואפשר שנתעלף ולא מת. ופשיט לה ממהיא דהרב דבר משה דפלגינן דבוריה. והיו ב' ראיות הכא נמי אמרינן דמ"ש בתחלה אי לי וידי מוואירטו היינו שנתאמת אצלו שהיה מת. ומ"ש אח"ך אי נו מיניאבה וכו' היינו דבור אחר לומר שהיה מת לגמרי דאם אמר בדמיון ממה שלא ראה אותו נודד יד ורגל היל"ל הכי לי וידי אל ג'ודייו מואירטו קי נו מיניאבה ני פיי ני מאנו וממ"ש אי נו מיניאבה וכו' הוא דבור אחד לומר לבד שנתאמת אצלו שמת עוד ראה אותו קי נו מיניאבה וכו' יעו"ש. אף אנן נמי נימא דמ"ש בתחלה וכל האנשים אשר בתוכה נטבעו וכו' עד צאת נפשם וידוע לנו שלא פירשו באותה ספינה אלא אותם האנשים בלבד הרי העידו על טביעתם טביעה גמורה המתרת מן התורה. דבאומרו עד צאת נפשם הו"ל שהה עליו כמש"ל ומ"ש אח"ך שראום מתים על פני המים היא ראיה אחרת כמ"ש. והרי לא אמרו שראום מתים אלא וראום מתים שהוא דבור אחר:

הן אמת דעדיין יש לפקפק ולומר דכיון דהגמל"ת היו בספינה עמהם והיו בסכנת מות. ותכף שהטילו עצמם לספינה הקטנה ודאי שברחו מאצלם כדי שלא יבא שום אחד מאנשי הספינה ליכנס עמהם. וא"כ איכא למימר דעדות מוכחשת היא זו ואמרו בדדמי וכמ"ש מרן בתשובה הובאה בקונטריס עגונות סי' רט"ו וז"ל כל שהעד הנמלט מהספינה היה בהול על נפשו באשר אימת מות נפלו עליו ובדוחק שנמלט אל תוך הספינה הקטנה וא"כ אי אפשר לו להעיד ששהה על הנטבעים בספינה הגדולה עד שתצא נפשם וכיון שכן הו"ל כספינה שנאבדה בים ואפי' אם נשאת תצא שהיא אשת איש דאורייתא ע"כ:

ולזה י"ל דכיון דהמסל"ת הגידו שבהיותם בטוחים ממקרה מות בספינה הקטנה הביטו והתבוננו הדק היטב עד שנחנקו ומתו כולם כמש"ל בקב"ע. א"כ הרי העידו שבשעה שהתבוננו בהם שמתו היו בטוחים ממקרה מות ואית לן למימר שבה שעתא היתה הספינה הקטנה נחה אצל אי מאיי הים קרוב למקום הטביעה באופן שלא היה להם שום חשש סכנה כמ"ש בדבריהם שהיו בטוחים וכו':

וכן מצינו להרב ג"ור סי' י"ג שבתחלה היה חושש לזה כיון שהעד היה בספינה עם הנטבעים והיה בהול על נפשו. וע"כ לומר שכל דבריו הם ע"צ האומדנא. ופשיט לה שמדברי הערל מוכח שבשעה שראה הנטבעים בא לכלל ריוח והצלה. כיון שבאו דבריו בהשערה ובדקדוק שידע במספר המתים וכו' שדבריו אלו מוכיחים שהיתה דעתו צלולה בעת ההיא. ואין לחוש שהם באומדנא. וסיים וכתב וז"ל וכלל גדול כלל לנו מהר"מ וכו' שכל שדברי העדות מתוקנין אין אנו אחראין לבקש תחבולות לומר שמא כך ושמא כך. וא"כ לחששא זו בקנה רצוץ שיכולין לדחותה אנו דוחים אותה כיון שלשון העדות מתוקן כהלכתו וכו' נמצינו למדין שנד"ז הותרה האשה הנז' מן התורה וכו' עכ"ל:

ובסימן כ"ה הביא דברי מרן הנז"ל ובא לדחות דברי מי שהשיג עליו מדברי מרן הנז' וכתב שאע"פ שדקדק העד בדבריו מי נטבע ומי נצול אין לסמוך עליו כיון שהיה בהול וכו'. וכתב ע"ז הרב הנז' וז"ל ואני אומר כבר נודע שאותו תירוץ שהיה בנדון דמהריק"א ז"ל היה טירוף גדול שאין לו יחס ודמיון עם טירופו של הערל הזה מכמה צדדין וכו' ועוד אני אומר ואעיקרא דדינא וכו' שבנד"ד העדות הוא מפי ערל לא מפי יהודי וכבר אסיקו רבוותא דדוקא בעד ישראל יש לחוש במלחמה וכיוצא שיעיד בדדמי אבל עדות גוי מסל"ת שאין לו הנאה בעדותו ואין עדות רק מל"ת בלא מתכוין חזקה שאינו מעיד במלחמה וכיוצא בדדמי וכו' ע"כ. וכן הביא שם דברי הרדב"ז וההגהות ור"ש ומהר"י בי רב והמבי"ט דבגוי מל"ת אף במלחמה וכיוצא לא חיישינן שיאמר בדדמי וכו' יעו"ש:

ולפ"ז הכא בנד"ד הרי יש כאן כל הני מילי מעלייתא שכתב הרב הנז' שבאחת מהני התיר כמ"ש והרי יש כאן עדות מל"ת דלא א אמרינן ביה בדדמי ועור שכיון מספר היהודים הנטבעים ודקדק בדבריו ג"כ לומר שהר"מ בן שטרית נחנק ומת א' וכהר"י אדרעי ז"ל מת אחרון ושהיה עולה על גבי מרומי הספינה וכו' שמדבריו אלה מוכח דלא אמר בדדמי:

ובר מן דין יש לחלק בין ההיא דמרן לנדון שלנו דשאני ההיא דמרן ז"ל שהעד המעיד היה שט ע"פ המים להשיג הספינה הקטנה וכיון שהיה שט ע"פ המים היה בהול על נפשו. ולזה אמרינן שמא יצא שום א' מהחדר והוא לא ראהו משא"ך בנד"ד שבשעה שראה הטביעה כבר היה בספינה הקטנה כמש"ל ולא היה כ"כ חפזון. ומה גם שראה אותם מתים ע"פ המים משא"ך בנדון מרן ז"ל שלא ראהו עוד דיש לחוש שמחמ' הבהלה אפשר שעלה ולא ראהו. ועוד שהרי בא מבואר בק"ע שאמרו המל"ת שכשהיו בטוחים ממקרה מות היו מתבוננים בהם וכו' וא"כ מה לנו לדחוק עצמנו ולומר אומדנות כדי להכחיש עדותם וכמש"ל משם מהר"מ שכל שדברי העדות מתוקנים אין לנו לבקש תחבולות להכחישם. ומה גם למ"ש הרב ד"ן סימן ט' דהיכא דניצול המעיד בספינה הקטנה ומעיד מה שראה אין לחוש לבהלה יעו"ש:

ומה שהביא החכם הפוסק נר"ו מההיא דהרדב"ז ז"ל דחשיב לה עדות מוכחשת וכו'. הרי כל דבריו שם המה באו להשיג על מי שהתיר להנשא לכתחלה. דחשיב להנהו שהיו בתוך החדר למים שיש להם סוף. והוא ז"ל כתב דהוו מים שאין להם סוף. וכיון שהעד לא העיד שנטבעו האנשים אלא שנטבעה הספינה ורחוק הדבר שישהה שם שיעור יציאת נשמה אין כאן עדות ברור על הטביעה. וע"ז כתב ג"כ דהוי עדות מוכחשת כיון שהיו בורחים לנפשם וכו' וא"א להם להבחין אם הם מאותם שבחדר או יהודים וכו' וכיון שכן הרי אין כאן עדות ברור על הטביעה וכתב דלכאורה אף אם נשאת תצא. ואח"ך מסיק להוציאם מאיסור תורה ואם נשאת לא תצא. וכתב וז"ל והטעם כיון שהעיד ששהה שם חצי שעה מצרפינן הני אומדני שכ' המתיר לקיים עדות העד שאמר שלא יצא א' מהם לפניו לא חי ולא מת וכו' כללא דמלתא מקיימינן סהדותא דנטבעו ולא מקיימינן דמתו דאמר בדדמי וכו' ע"כ:

נמצא לפ"ז שטעם הרב שהיה נ"ל לאסור אף בדיעבד מפני האנשים שהיו בתוך החד שלא היה עדות ברור עליהם שנטבעו רק שנטבעה הספינה והיינו מתניתין דנותנין עליהם חומרי חיים וכו' וכיון שהאנשים האלה היו עדיין נשיהם בספקא דאורייתא לכן חשש ג"כ במ"ש העד שאותם שהיו למעלה ראום שנטבעו והיו שטים ע"פ המים ולזה כתב דהוי עדות מוכחשת דאפשר שהיו מאותם שהיו בתוך החדר או ישמעאלים וכו' ואלו הם שיצאו מתים באי שיאו וכמו שיצאו אלו כמו כן יצאו אחרים חיים וא"כ עדיין כולם בספקא דאורייתא. ואח"ך כתב דכיון שהעד העיד על האנשים שבתוך החדר ששהה עליהם חצי שעה ולא יצא א' מהם וכו' הרי יש כאן עדות ברור על טביעתם וכיון שנשי אנשי החדר יצאו מספקא דאורייתא הותרו נשי אותם שהיו למעלה שהעידו עליהם שנטבעו וכו' אבל הכא בנד"ד שהעיד המל"ת על כל אנשי הספינה שנטבעו והזכיר מניינם כמש"ל הרי יצאו נשותיהם מאיסור תורה כיון ששום א' מהם לא נשאר בתוך הספק ואין לנו לחוש לדדמי. וכ"ש אם מה שבא כתוב בק"ע וז"ל והששה יהודים אחרים אשר נקבו בשמות וכו' שר"ל שהמל"ת נקבו אותם בשמות שוב ליכא למיחש למידי:

ועוד בה שבנדון הרדב"ז ז"ל לא הוזכרה שם מיתה רק טביעה ואף שכתב שם וז"ל והוי יודע שאפילו היה העד אומר ודאי מת לא הוה סמכינן עליה וכו' היינו כדי להתירה לכתחלה כמ"ש בדבריו עד שיאמר קברתיו וכו' ואף בההיא סיים וכתב כיון שאין מזכיר שם המת. הרי דס"ל דבמזכיר שם המת א"צ לקברתיו היפך דעת הסוברים דאף במזכיר שמו צריך לומר קברתיו להתירה לכתחלה וא"כ הכא בנד"ד שהוזכר בדברי העד מיתה וגם הזכירם בשמם כמ"ש אסר נקבו בשמות לצד שנאמר שהם דברי המל"ת שוב ליכא למיחש לדדמי להוציאה מאסור תורה. לכ"ע. ובפרט למ"ש לעיל משם כמה פוסקים לחלק בין ישראל המעיד לגוי המל"ת. ומה גם דהחלוק מבואר דשאני ההיא דהרדב"ז ז"ל שלא בא מבואר בדברי העד שבשעה שראה הטביעה היה בטוח. ואדרבא העד המעיד היה שט על פני המים להשיג הספינה הקטנה. והיינו הנדון שכתב בו מרן בתשובה שהוא היה האוסר אפילו בדיעבד לכן כתב הרב דכיון שהיה בהול להשיג הספינה הקטנה טרם ירחיק לא יוכל לכוין. אלא דאח"ך כתב וז"ל עוד אפשר שזה העד היה קל ע"פ המים ובטוח בעצמו שישיג הספינה הקטנה ועמד לראות אולי תתהפך הספינה לצד אחד וכו' ובזה הוציא מאיסור תורה. משא"ך הכא בנד"ד שפירש בדבריו שבה שעתא היו בטוחים מהסכנה כמש"ל גם למדנו מדברי הרב דשיעור השהייה כחצי שעה מהני כמ"ש:

אלא שעכ"ז לא יצאנו י"ח בזה להוציאן מאיסור תורה כיון שהיה בסוף החדש שאין אור הלבנה זורח. ואפילו עדות על הטביעה לא שייך כאן כיון שהיה חשך אפלה ולא ראו איש את אחיו. ובפרט ע"פ האומדנות שכתב החכם הפוסק נר"ו שהמאורע היה קודם חצות לילה כמש"ל דמכל זה נראה שמה שהעיד המל"ת הוא בדדמי ואין כאן רק עדות שנשברה הספינה שנותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים:

והגם שמצינו להרב ג"וד ז"ל כלל ג' סימן ה' על מעשה שאירע שהיו בספינה בכ"ו לחדש בלילה וראו שנטבע יהודי א' מהספינה וכו' וכתב הרב וז"ל ולענין הספק הג' כבר כתב מוהר"מ ז"ל שכל שלשון העדות מתוקן אין לנו לחוש וכו' וא"כ כיון שאמרו העדים שלא ראוהו עוד יש לנו לתפוש את דבריהם כפשטן וכו' ויש לאוקומי שהמעשה היה בתחלת הלילה שעדיין לא שקעה לגמרי זהרוריתה של חמה. א"נ שהיו הכוכבים מבהיקים כי לכך ידיעה והרגשה אם עלה הטבוע מן הים באורה כל שהוא יספיק לידיעה זו וכו' כי אלו ראו גולם עולה מן הים אלא שלא הכירוהו היה להם להסתפק אם הגולם הוא הר' יונה או אחר וכו' כי לא הוזכר אור לבנה בגמרא רק להיכר דטביעות עין וכו' וא"נ שהיו אבוקות דולקות שכן דרך הספנין לעשות אבוקות בלילה ע"כ. הרי מבואר מדבריו דלעדות טביעה לאור הכוכבים סגי ולא הוצרכו לאור הלבנה אלא להכירו בטביעות עין או פרצוף כדי להשיאה לכתחי' אבל להוציאה מאיסור תורה במה שמעיד על הטביעה באורה כל שהוא אפילו לאור הכוכבים מהני. מ"מ החילוק מבואר דשאני התם שהעדות היה שנטבע ולא ראהו עוד התם הוא דאמרינן דבאורה כל דהוא יספיק לראות אם עלה גולם וכיון שאמרו שלא ראהו עור ודאי שלא ראו גולם עולה דבהבחנה כל דהו אפילו לאור הכוכבים יכול להבחין בעליית הגולם. משא"ך הכא בנד"ד שהעיד המל"ת שראום מתים ע"פ המים יש לחוש לזה לדרמי כיון שלא היה אור הלבנה מבהיק דלראיית המיתה ודאי דבעינן הבחנה מרובה דאפשר שנתעלף ועדיין יש בו רוח חיים ואח"ך נזדמן לו דף ונצול עליו והם לא ראו ומעידין בדרמי אחר שהיו בחשך:

איברא דכר מעיינינן שפיר מצאנו תרופה לנשים העגונות האלה להוציאן מאיסור תורה מיהא. והוא ממה שבא מבואר בהצעת המעשה הנז"ל וז"ל. ויהי בבקר חזרו בספינה הקטנה רב החובל ואיזה מלחים וכו' דלפ"ז יכולין אנו לומ' דסמוך למקום שנטבעה הספינה היה שם איזה מקום בטוח ונשארו שם המלחים בספינה הקטנה עד אור הבקר או עד שעה שזורחת הלבנה סמוך לאור היום ובה שעתה התבוננו בהם והכירום בטביעות עין שהיו מתים ואף את"ל שהיו במקום רחוק מאותו מקום של הטביעה אפשר שבהאיר הלבנה הביא המתים רדיפת המים לפניהם וראום מתים ואף את"ל שדבר זה רחוק המציאות אפשר שכשבאו לספינה הקטנה הדליקו אבוקות ופנסים להורות להם את הדרך ילכו בה לבא למחוז חפצם וראו כל מה שהגידו וכי תימא שגם זה רחוק אחר שהיו בורחים ויראים לנפשם ולא היה להם פנאי ודעת צלולה להדליק נרות. מ"מ הרי ביררו בעדותם שבהיותם בטוחים ממקרה מות התבוננו בהם וכו' וא"כ נאמר שכשהובטחו מן הסכנה הדליקו האבוקות וראו כל מה שהעידו ובפרט דמשטחיות דבריהם מוכח דקושטא קאמרי במ"ש שהר"מ בן שטרית נחנק ומת ראשון. וכהר"י אדרעי היה אחרון למיתה ושכל מה שהיתה הספינה מכבדת ונטבעת היה הוא עולה למעלה וכו' שדברים אלו מוכיחים שהי"ל אורה שיכלו להבחין כ"ז וא"כ אין לנו להחמיר ולומר אומדנות מלבנו להכחיש עדותם אחר שדברי העדים מוכיחים דקושטא קאמר וכמש"ל בשם כמה פוסקים שכשדברי העדות מכוונת אין לנו לסתור עדותם באומדנות מלבנו. גם בספר בני משה סי' כ"ג התיר בנדון כזה שהיתה הטביעה בליל ר"ח חנוכה וידוע הוא שבליל ר"ח אין אור הלבנה זורח. ואפ"ה לא נחית הרב לזה ותפס דברי העד כפשוטו יעו"ש. גם בספר ראש משביר סימן י"ח על מעשה כזה שהיה ג"כ בליל ר"ח חנוכה ולא נחית הרב לזה כלל יעו"ש:

שוב מצינו להרב מוהרמ"א בס' משמא דרבותא דף ק"ד שהביא דברי הרב מהר"מ בן חביב ז"ל שהעתקנו לעיל וסיים וכתב וז"ל אבל כרי לצאת מספקא דאורייתא עדיין באסורא דאורייתא עומדת לפי שהבאחרי אמר שהטביעה היתה באישון לילה ואפלה ואינו יכול לראות אם עלה שום אחד ועוד היה טרוד להציל את עצמו וכו' אבל כפי מ"ש מהר"מ בן חביב שכתבתי לעיל יצאה מספקא דאורייתא כיון שהוא אחר י"ב חדש ואע"ג שכתבתי למעלה שאין לו ראיה מהג"מ מ"מ נקח אותו סניף אם מצאנו טעם אחר עכ"ל הרי מבואר דאע"ג דהטביעה היתה באישון לילה וגם המסל"ת היה בהול אפ"ה מטעמו של מהר"מ ב"ח הנז' עשאו סניף להוציא מאיסור תורה. ודוקא התם חשש הרב שמא עלה ולא ראה אותו וגם לא העיד שהיה בטוח מהסכנה וחשש לבהלה ולכן לא ניחא ליה בטעמו של מהר"מ לחוד כ"א לסניף משא"ך הכא בנד"ד שהעיד שראום מתים ע"פ המים וגם שהיו בטוחים וכו' דודאי י"ל סניף גדול להתיר ולהוציא מאיסור תורה:

העולה מהמקובץ דנשי האנשים האלה שהיו בספינה הנז' יצאו מחזקת א"א מן התורה ואין עליהן רק איסורא דרבנן ככל הנטבעים במים שאין להם סוף שהחמירו בהן חז"ל וחיישי למיעוטא משום חומר ערוה. ובהיות שהזהירונו חז"ל לחפש ולצדד כל הצדדין האפשריים בהיתרא דעיגונא דאתתא ובפרט בימים האלה ובזמן הזה שרבו הפרוצות ומקרים רעים מצויים ואם תשארנה עגונות יש לחוש שתצאנה לתרבות רעה ח"ו כי הרבה ילדות עושה. ואם בדורות הראשונים היו חוששים לזה ומחפשים חפוש מחפוש למצוא להן היתר מה נעני אנן יתמי דיתמי בדורות האלו דקביע הוזקא. ואם אמרנו נבא העיר לבקש צר קולא להתירן מכבלי העגון הנה חומר הענין מעכב על ידינו כידוע במי שמתיר במים שאין להם סוף ח"ו. אלא דמצאנו ראינו בספר ראש משביר שהביא משם הרב נאמן שמואל שכתב בהיתר עגונה אחת וז"ל ואנכי הרואה להט החרב המתהפכת פנים ואחור משני קצוות אשר לשאול הגיעו אם לצד ההיתר פן יפגעו באסור ערוה החמורה ואם לצד האיסור דכל מלתא דאסורא לחומרא הרי אין רוח חכמים נוחה הימנו. ומי זה יערב אל לבו לבא במצור ובמצוק אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. ברם גם את זה לעומת זה ראיתי כל הספרים מלאים ויור'ו המורי'ם המביאים צררין וצידי צררין לשוטט כדרך ההיתר והיה להם דבר זה למטה עז מקל תפארה כמ"ש בעל ספר ברכת אברהם בהקדמת ספרו שבהיותו בקרב צרה התפלל לאל נורא. יגן בעדו זכות פסק שעשה להתיר עגונות להנשא לגברא. ויעתר לו ה' ויוציאהו לאורה. וע"ז אנחנו מובאים אולי נוכל להתיר אשה זו מכבלי העגון עכ"ל ס' נאמן שמואל המובא שם. ועל פי זה הציקתנו רוח בטננו לחפש חפוש מחפוש אולי נוכל למצא מרגוע לנפש העגונות האלה בעזר משדי. ובכן נזכיר צדדי ההיתר ע"פ מה שמצאנו בספרי הפוסקים המצויים אצלנו להלכה ולא למעשה עד יעלה ויראה לפני חכמי ישראל היושבים על כסא ההוראה ואם יראה בעיניהם להתיר אף ידינו תכון עמהם:

הנה ידוע מ"ש הפוסקים דכשיצאה אשת הנטבע מאסורא דאוריי' ולא נשאר עליה רק אסורא דרבנן כל ספקי דאתיליד לן בה הולכים להקל בכל ספק דרבנן דאזלינן לקולא ועפ"ז הם מחפשים למצוא צר היתר להתירה מכבלי העגון כמבואר כ"ז בפוסקים ראשונים ואחרונים הלא בספרתם:

ומעתה נבוא להעיר בספקות שיש להסתפק בנד"ז. א' הרי בא מבואר בדברי החכם הפוסק נר"ו דצ"ל קברתיו. ב' אי מהני טביעות עין להתיר בלא סימנים מובהקים. ג' אי מהני טביעות עין גבי גוי מל"ת או דוקא בישראל שמתכוין להעיד. ד' אי מהני טביעות עין במ"ש שראהו מת ע"פ המים או דילמא דוקא כשראהו שפלטו הים ליבשה הוא דמהני ה' שידוע הוא שכדי להתיר אשה לשוק צריך שיזכיר העד שמו ושם אביו ושם עירו:

והנה לענין קברתיו הדבר פשוט דבים ומלחמה בעי קברתיו להתירה להנשא לדעת רוב הפוסקים דאל"ה חיישינן דאמר בדדמי דהיינו ששפט בדעתו שמת כיון שרוב נטבעים למיתה והוא לא מת. וגם לחשש שמא הוא אחר ואינו זה שמעיד עליו וכשאומר קברתיו ליבא למיחש שמא לא מת. וגם החששא שמא הוא אחר אזדא לה כנראה מדברי הה"מ פי"ג מה"ג הלכה כ"ה אלא דמרן בכ"מ שם הקשה על דבריו דקברתיו אינו מוציא מידי ספק שמא הוא אחר ושוב כתב שהר"ן והריב"ש כתבו כדברי הה"מ ונתן טעם לדבריהם יעו"ש. והרב ג"ור כלל ג' סי' י"ג הביא משם הריטב"א דקברתיו מועיל להוציאנו מידי הב' ספיקות שמא לא מת ושמא הוא אחר יעו"ש. נמצא לפי זה דכשלא אמר קברתיו עדיין יש לחוש לב' חששות הנז'. והגם דמצינו כמה חלוקים בענין זה דקברתיו הרי הכנ"הג הכריע דלא נאמרו החלוקים אלא ביבשה אבל לא בים ובמלחמה כמו שהביא דבריו הח' הפוסק נר"ו וגם הביא דברי יד אהרן שאסף וקבץ כמה פוסקים דס"ל דאין לחלק בין ים ליבשה ואפ"ה כתב דמידי ספקא לא נפקא כמש"ל:

ואין להקל בנד"ד ולומר דכיון דהוי עד מפי עד א"צ שיאמר קברתיו וכמ"ש הכנ"הג קע"ב וז"ל כיון דקברתיו לאו דוקא אלא אפילו טלטלתיו וכו' בעד מפי עד תלינן להקל שהראשון אמר קברתיו או טלטלתיו אפי' במים שאין להם סוף ובלבד כשהגוי הא' מל"ת מהריב"ל ומהר"י קארו בתשובה וכו' עכ"ל:

הרי דמדבריו אלה מוכח דע"כ לא אמרו הרבנים הנז' דבעד מפי עד תלינן להקל אלא דוקא היכא דיש להסתפק ולו' שהגוי הא' קברו או טלטלו אבל היכא דידוע לנו שלא קברו ולא טלטלו ודאי דלא מקלינן. והכא בנד"ד אין להסתפק ולומר שקברום שהרי ראום ע"פ המים והם היו בספינה הקטנה ומיד באו אל העיר וגם אין להסתפק ולומר שטלטלום כיון שלא היו ביבשה. גם אין להקל בנד"ד ממ"ש מרן בב"י בשם המרדכי שכתב משם רבינו נתן ורבינו שמחה דדוקא בישראל המכוין להתיר חיישינן דאמר בדדמי אבל בגוי מל"ת ליכא למיחש בדדמי והיינו היש מקילין שכתב מור"ם בהגה סי' נו"ן. דמ"מ הרי סיים שם מרן וכתב דנסתפקו היכא דהגוי ספר שראוהו צף היאך נתן טביעות עין בכוונה יעו"ש. ועוד דנראה דדעת מור"ם לפסוק כדברי המחמירים דאין לחלק בין גוי לישראל ולעולם צריך קברתיו שהרי הביא דברי המחמירין בס' ואח"ך כתב סברת המרדכי בשם יש מקילין. וכמו שפסק ג"כ בתשובותיו סי' ק"א דאין לחלק. גם בד"מ הביא דברי המרדכי הנז' וכתב ע"ז דאין להקל בגופה של עדות משום עגון יעו"ש:

גם אין להקל ממ"ש הכנ"הג בהגהב"י אות רכ"ד וז"ל הא דבמים בעי קברתיו היינו כשמעיד שטבע ולא יצא דחיישינן דאמר בדדמי אבל היכא שמעיד שראה שהועלה מן המים וראוהו מת לא בעינן קברתיו אפילו בישראל המעיד כ"ש גוי הרא"ם סי' ל"ו ע"כ. וא"כ גם הכא בנד"ד שאחר שראו הט הטביעה ראום מתים ע"פ המים לא בעינן קברתיו. דמ"מ הרי סיים שם הרב הנז' וכתב וז"ל ומכללות דברי הפוסקים יראה שהם חלוקים ע"ז ע"כ. הרי דס"ס מידי פלוגתא לא נפקא. ומה גם דהכא בנד"ד לא פלטום המים אל היבשה רק שראום מתים ע"פ המים כמ"ש:

גם בספר ג"ור כלל ג' סי' כ"ד כתב משם הרדב"ז דהא דאמר ר"י דלא מקלינן בגופה של עדות היינו כגון שראה אותו צף על פני המים לא מקלינן לומר שהכירו בטביעות עין יעו"ש:

שוב מצינו להרב הנז' סימן י"א שכתב משם מהרח"ש דהמחוור הוא דלענין הכרה בט"ע ישראל עדיף טפי מגוי דגוי לא יהיב עיניה למבדק שפיר אבל לענין חששא שמא אומד באומדנא כגון במלחמה וכו' אז עדיף גוי מל"ת מישראל יעו"ש. נמצא לפי זה דהכא בנדון דידן אף נרצה להקל לסמוך על המיתה על עדות המל"ת שאמר שראום מתים וכו' עכ"ז אכתי לא פלטי לן מהחששא אחריתי שמא אותם שראו מתים ע"פ המים אינם האנשים הנטבעים דבזה אינו נאמן המל"ת כמ"ש הרב הנז' דגרע מישראל לענין זה דהכרה בטביעות עין. ומה גם למ"ש הרא"ש והטור דאפילו בישראל המעיד בראה הטביעה לא סגי בהכרה דט"ע לחוד אם לא בסימנים מובהקים ובפשטא דשמעתא דש"ס בהנהו ב' ת"ח שהתירו נשותי הם ע"פ נשים וקאמר התם דאסקינהו קמן וחזנהו לאלתר דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים וכו' דלפ"ז כ"ש בגוי הרואה הטביעה דלא סמכינן אהכרה דטביעות עין לחוד אפילו פלטו הים בפניו אל היבשה וכ"ש היכא שלא פלטם הים אל היבשה אלא ראום צפים ע"פ המים דלא סמכינן אהכרתו:

וכן מצינו להרב המבי"ט ז"ל הובאו דבריו בק"ע סי' רי"ח וז"ל גוי שראה ספינה טובעת ואח"ך ראה פלוני מת צף על פני המים איני יודע על מי סמכו המתירים כי אם על מ"ש הרא"ש ז"ל ונהגו האידנא להתיר נשי אנשים שנטבעו ע"י ט"ע היכא דנמצא גופו שלם ומשמע אפילו באותם שראו הטביעה אך מסקנת הרא"ש ז"ל דלא סגי טביעות עין אלא באותם שלא ראו הטביעה. ואפילו למה שנהגו כשנמצא גופו שלם אפי' באותם שראו הטביעה נראה דאינו אלא בעד המתכוין להעיד אבל בגוי מל"ת לא סני ט"ע כיון שאינו מתכוין להעיד וכמ"ש בהגה"מ והמורה להתיר לא ימצא ידיו ורגליו בבה"מ ע"כ:

הן אמת דדין זה אי מהני הכרה דט"ע בלא סי' בגוי מל"ת מידי פלוגתא לא נפקא כמ"ש הגאון מהרא"ם ז"ל בתשובה סימן ל"ו דבתחלה הביא דברי הגה"מ הנז"ל דבגוי ל"מ טביעות עין. ואח"כ כתב וז"ל אלא שמצאתי בתשובה אחרת לר"מ בר"יע ולר"א בר"יו ולרבי' קלונימוס בר"ג זל דבר סותר לזה דאמרו בשלמ' בישראל המתכוין להתיר יש לומר דבשעת מלחמה נתן לבו להעיד ולהתיר על הנדמה בדבר ההווה להיות אבל גוי שמספר מעשה ומל"ת ואין כוונתו לשום עדות אינו אומר אחר הנדמה כ"א כאשר ראה והסברא נותנת דלא שייכא בגוי ע"כ. ובסי' ט"ל פירש טעם הגאונים הנז' המתירים בט"ע לחוד. וכתב וז"ל שהם מפרשים צורת ההלכה דהא דקאמר בגמרא אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמרי סימנין דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנין דאו או קאמר. כגון דקאמרי אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר או דקאמרי סימנים דמ"ש דאפילו בט"ע לחוד סגי כמו סימנים לחודייהו וסברי דליכא למיחש בה בדדמי כמו שאין לחוש בסימנים ואדרבא טבעא דעינא עדיפא מסימנים כדאיתא בפרק ג"ה. ומשכחת לה בסימנים בלא טב"ע כגון שנשתנה מראיתם ולא ראו בהם אלא סימנים דהשתא לאו עלייהו סמכינן אלא על הסימנים. ותו לא צריכינן לחלק בין ראהו העד בעת שטבע ללא ראהו אלא אחר שהועלה בלבד דבכל סמכינן אטב"ע לחודיה ומעידין עליו ומשיאין וכו' ע"כ. עוד כתב שם ע"ד רבינו נתן ורבינו שמחה שהיה לבם נוקפם להתיר בגמל"ת בט"ע לחוד. וז"ל ועוד שאפילו ליכא כוונה כלל משום צד בעולם נהי שהיה לבם נוקפם עליו. מ"מ אין לפסול העדות הזאת שהרי הם עצמם לא אמרו אלא שהיה לבם נוקפם. לא שלא לקבל העדות ואדרבא מהאי לישנא דהיה לבם נוקפם משמע שהיו מקבלים דבריו של גוי המל"ת ע"י ט"ע אלא שהיה לבם נוקפם ע"ז וכו' ע"כ ובסיומא דמלתא כ' שם הרב הנז' וז"ל וכ"ז אין אנו צריכים לאותם הגאונים שהיה לבם נוקפם ע"ז אבל לשאר הגאונים שלא היה לבם נוקפם ע"ז אפילו בלא שום כוונה ועיון יש להתיר את האשה ע"י ט"ע דגוי המל"ת שכ"כ הא"ז בשם ד"מ ור"א ורבינו קלונימוס ז"ל שכתבו בתשובה ז"ל כבר פשטה ההוראה בישראל דאפילו עד מפי עד אפילו עבד אפילו שפחה הם נאמנים. וא"כ בזה הנדון שלפנינו שיש גמל"ת שראוהו צף ע"פ המים והכירוהו בטביעות עין בהיכר גמור בהכרת פנים עם החוטם בעת לא צוננת ולא חמה מתוך הלכה פסוקה נראה לנו להתיר את אשתו ואין לפקפק בדבר וכן נרא' ג"כ מדברי הרמב"ם זל ומדברי שאר כל הפוס' דהא לא אשכחן לשום אחד מהם שישים חילוק בדבר וכן נרא' מדברי הרמב"ם ז"ל ומדברי שאר כל הפוס' דהא לא אשכחן לשום א' מהם שישים חילוק בין העד הישראלי המעיד ע"י טביעות עין ובין הגוי המל"ת ע"י ט"ע כמו ששמו חילוק בין זה לזה בין מתכוין לאינו מתכוין וכו' עכ"ל הרב הנז':

נמצינו למדין מדבריו דהאי מלתא אי גוי מסל"ת מהני בט"ע לחוד בלא סי' תליא בפלוגתא דאשלי רברבי ואפילו לדברי המחמירים דלא סגי לא החליטו לאסור אלא דהיה לכם נוקפם בלבד עוד למדנו מדבריו דאין לחלק בין ראוהו מוטל ביבשה או צף ע"פ המים שהרי לדברי רבינו קלונימוס ודעמיה המתירין בט"ע היה הנדון שראוהו צף ע"פ המים ואפ"ה התירו בטביעות עין לחודיה:

והרב מהרשד"ם ז"ל בסי' ס"ט אסף וקבץ סברות הפוסקים ומחלוקתם גבי מים שאין להם סוף וגם הביא סברת התוספות שכתבו שהמנהג להתיר נשי הנטבעים ע"י ט"ע בלא סימנים עם צורת הפנים שלימה ומה שנראה מהגמרא דבעי סי' היינו היכא שנשחת צורת הפנים קצת עוד הביא שם סברת ר"י שבמרדכי דכשהועלה מן המים לא שייך בדדמי ובט"ע לחוד סגי ושמדברי התו' שהתירו בט"ע לחוד סתמא משמע אפילו לאותם שראו הטביעה ומדברי הרב שם משמע דגם במים שאין להם סוף לא הצריך קברתיו שום א' מהפוסקים זולת הרמב"ם ז"ל. ואע"ג דשם חשש הרב לסברת הרא"ש והטור ז"ל שמחלקים בין ראו הטביעה ללא ראו. וגם נסתפק בנדון שלו שמא נשחת צורת הפנים כיון שהיה אחר ג' ימים שנטבעו ולא העיד העד שהיתה צורתו קיימת אפ"ה סיים וכתב וז"ל ונלע"ד שאין להחמיר ולדקדק כ"כ שהמדקדק בעניינים אלו אין רו"ח נוחה הימנו. והטעם שהרי הרי"ף לא כתב אלא ואשתמודע לי דאיהו פלוני ולא כתב בצורת פניו וכו'. גם בס' הרמב"ם לא נזכר ואפי' אם ת"ל דצריך היינו אם היה העד המעיד לפנינו היה ראוי לחוקרו בדבר זה ולראות איך הכירו ומ"מ עתה שזה העד אינו העד שראה אלא עד מפי עד וכו' אית לן להקל ולמימר דודאי הכירו היטב העד הא' ע"י צורת הפנים ועוד דבחזקת שלם היה ונעמיד אותו על חזקתו כיון שלא אמר שראהו שנשחת עכ"ל. ובסי' נ"א על החילוק של הרא"ש בין ראו הטביעה וכו' כתב וז"ל האמת כי במעשה אחר שבא לידי כתבתי והראיתי שיש לחוש לדברי הרא"ש ז"ל ורבים גדולים שהסכימו עמו וכו' ועוד שהיה נ"ל שהרב ת"הד לכאורה נראה שמסכים לדעתו אמנם עתה במעשה זה עיינתי יותר ודקדקתי בדברי בעל ת"הד ונראה בעיני להביא ראיה מדבריו להיפך אלא שמסכים אל המנהג שכתבו התוספות וכו' ע"כ:

עוד כתב שם וז"ל נ"מ בנד"ד מכל מה שכתבתי שאשה זו מותרת לדעת הרי"ף ז"ל ולדעת ר"י שבמרדכי ולדעת ר"ת. וגם נראה שכן המנהג שמתירין להשיא נשי הנטבעים במים שאין להם סוף. והואיל שכבר הוכחנו שאין באיסור אשה שנטבע בעלה בים אלא חומרא שהחמירו רבנן אזלינן לקולא וסמכינן אדעת הרי"ף ז"ל דיש לסמוך על המנהג כפי מה שמשמע מהתוס' דהוי בין באותם שראו הטביעה וכו'. גם נראה דאפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דבעי שיאמר קברתיו כבר אמר דלאו דוקא קברתיו אלא כל שראו ודאי שמת וכו' כ"ש שבנד"ד לא היה ראוי לחוש לקברתיו אחר שרוב הפוסקים לא הצריכו לומר קברתיו ראוי היה לסמוך עליהם בשעת הרחק וכו' ע"כ:

נקטינן מדברי הרב הנז' שדעתו להתיר בט"ע לחוד אף בגוי מל"ת ואף באותם שראו הטביעה וגם למדנו מדבריו דדעת רוב הפוסקים שלא להצריך קברתיו במים שאין להם סוף. ויש לסמוך עליהם בשעת הדחק. ואף לסברת הרמב"ם ז"ל דמצריך קברתיו לאו דוקא קברתיו אלא כל שראו ודאי שמת מהני כמ"ש בדבריו. וכ"כ הר"ן בתשובה סי' ע"א דכל שאומר דברים שאין לתלותן שיאמר בדדמי סגי בלא קברתיו יעו"ש:

גם בסי' ב"ן התיר בפשיטות במים שאין להם סוף בעד מפי גוי מסל"ת ע"י סימנים בלא קברתיו ובלא הזכרת שם המת יעו"ש:

גם הרב ג"ור דף ב"ן ע"ב הביא המנהג שכתבו התו' ופירש בדבריהם שאם צורת הפנים שלימה מעידין אפילו אחר כמה ימים בטבוע והקשה על הרא"ש ז"ל שחילק בין ראה הטביעה וכו' דמדברי התוספות נראה דהמנהג הוא להתיר בלי שום חילוק והניחו בצ"ע:

ובסימן ט"ו כתב הרב הנז' על נדון שהעיד המל"ת שראה שנטבע היהודי ואחר ימים מצאו היהודי תפוח ואפילו פניו היו נפוחים והכירום והתיר את האשה וכתב וז"ל ומוצא אני שצניף שכתבנו לעיל היכא דאומר העד שהכירו הכרה מעליא טעם הגון הוא לסמוך עליו בכל מידי דחיישינן דמסהיד בדדמי ובאסור דרבנן ע"ד שכתב מור"ם ז"ל בהגה סי' י"ז דין נו"ן וז"ל וי"א אפילו בעד אחד אפילו אמר מת וכו' דהוי כאלו אמר קברתיו. גם מרן מהריק"א נקיט סרך זה שבס"ס י"א בענין קברתיו כתב וז"ל ועוד שהישמעאלי האחר אמר אל תסתפק בזה תחשוב שאני ראיתיו שמאחר שהוא מאמת הדבר כ"כ שנהרג לא חיישינן דאמר בדדמי גם מהרימ"ט וכו' ע"כ. עוד הביא שם משם מרן שכתב בתשובה דהיכא שהיה כל גופו שלם ולא היה חבול בפנים מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים יעו"ש:

מוכח מדברי הרב הנז' דאזיל בשיטת מהרשד"ם ז"ל להתיר בט"ע לחוד אף בראה הטביעה. גם למדנו דמרן ג"כ מתיר בט"ע לחוד אף בעד א' בלא קברתיו כמ"ש בב"י בשם המרדכי וס"ל ג"כ דגם במל"ת לאו דוקא קברתיו אלא כל שמאמת הדבר שמת תו לא חיישינן ליה בדדמי כמ"ש בתשו' שהביא הנז'. והגם דשם היה הריגה ולא טביעה. מ"מ הרי הרב ג"ור ז"ל בדף ק"ז כתב ע"ד המשיג עליו וז"ל. עוד כתב מעכ"ת בפסקיו המתחלת ואף שמרן בתשובה התיר בגופו שלם ואינו נחבל בפנים בסברת מהרי"קו גם מהריק"ש בהגהות וכו' ומוקי מעכ"ת דע"כ לא הקלו כסברת ר"ת אלא ביבשה לא בטבוע. ואני אומר דזה לא יתכן שהרי כל עצמם של המתירים הם נסמכים על דעת התוספות ודברי התוספות ברורים דגם בטביעה מעידים לאחר כמה ימים וכו' והרב פני משה מתהלך בתומו דמהריק"א ז"ל סובר כמ"ש שכתב בח"ב סי' כ"ז וז"ל וכו' הרי מוכח מדבריו דמהריק"א מקל בין ביבשה בין בים וכו' עכ"ל הרב הנז':

עוד הביא שם משם מהרא"ם ז"ל שכתב בענין עגונא דנ"מ חורבא מקלינן בגופה של עדות היכא דאיכא שום פוסק דמקל והביא ראיה ממ"ש במסכת עדויות למה נזכרו דברי היחיד וכו' ואין לך שעת הדחק גדול מזה יעו"ש. גם הרב ח"מ בס"ק ל"א הביא משם הרב מ"ב שכתב זה ויצא לחלק בין אם האשה ילדה או זקנה אלא דאח"ך כתב דלא ניחא ליה בזה אלא בכל גוונא אזלינן לחומרא בגופה של עדות אם לא כשהמקילים הם רבים יעו"ש:

גם הרב ב"ש סקע"ו אחר שהביא דברי רבינו נתן ורבינו שמחה דלמ"ה ט"ע בגוי סיים וכתב וז"ל ובתשובת מהר"ם פאדווה פסק אפי' אם מעיד ע"י ט"ע מהני וכ"פ בתשובת מהרא"ם ז"ל וכתב שכן פשטה הוראה בישראל וכ"פ בתשובת רש"ך וכתב שכ"פ בתשובת בן לב וכו' וכ"כ בקונטריס עגונות סי' כ"ו ובסי' כ"ז כתב וז"ל ראוי להקל באלו הספקות הן בספק שלשה ימים הן במל"ת שי"ל ט"ע ע"כ והוא ממהריב"ל יעו"ש:

והרב כנ"הג בהגהב"י אות שפ"ז הביא דברי הרב מהרא"ם ז"ל וכתב וז"ל ונראה מדבריו דהכי נקטינן וכ"כ הרש"ך וכו' וכ"כ הראנ"ח וכן נראה מדברי מהר"ר יפה בהגהותיו. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל ומדברי שאר הפוסקים ומדברי בנימין זאב וכן הסכים מהריב"ל ז"ל והרח"ש בקונ' עגונא וכ"כ מ"ב וכן ראיתי כל רבותי נוהגין וכו' ע"כ. וראינו בתשובת מהרש"ך אחר שהביא דברי רבינו נתן ורבינו שמחה כתב וז"ל ויראה דאין לחוש לסברת אלו הגדולים אחר אשר מצאנו להרא"ם ז"ל שפסק להקל. גם מדברי הר"ן יראה דאין לחלק זה החילוק בין ישראל המעיד למל"ת ע"כ:

גם הרב מהרי"ע בספר בית יהודה חא"ה סימן ך' כתב בפשיטות דגוי מסל"ת מהני בט"ע לחוד ואין לחוש לזה כיון דהרבה מהאחרונים סומכים להקל יעו"ש:

שוב מצינו להרב מוהריק"ש ז"ל בתשובה סי' קי"ד על מעשה שנשאל בגמל"ת שהעיד שראה מרחוק בספינתו כשנטבעה הספינה האחרת והיה בה שלמה רוש'ו ולא נמלט א' מאנשי הספינ' ואח"ך ראה את היהודי הנז' מת מושלך בחיף הים והכיר שהיה שלמה רוש'ו והביא שם להקת הפוסקים דס"ל דבטביעות עין לחוד סגי ואין חלוק בין גוי לישראל והביא ג"כ סברת הרא"ש והטור ז"ל שמחלקים בין ראה הטביעה ללא ראה וסיים וכ' וז"ל ולענין מעשה בנד"ד אלו היה ספק במדי דאורייתא איבעי לן למיזל לחומרא. אבל השתא דמדי דרבנן הוא הלך אחר המיקל וכמ"ש הריב"ש סי' שפ"ט וכו' זאת ועוד אחרת דהשתא הוי ס"ס. ספק הלכה כהרשב"א ז"ל ומאן דעימיה דסגי שיעיד הרואה בט"ע או כדברי הרא"ש ז"ל ומאן דעימיה דברואה הטביעה כנד"ד בעי שיעיד בסי' ולא סגי בטביעות עין. ואת"ל הלכה כדברי המחמירים ספק אם הלכה כדברי המקילים בער מפי ער והוא ס"ס המתהפך וק"ל כ"ש שרבו המתירין כשהעיד בט"ע ובמידי דרבנן פשיטא ופשיטא שסומכין עליהם ולא נצריך שיעיד הרואה בסימנים וה"ה לדברים אחרים דאיכא בהו פלוגתא דרבוותא וכו' ע"כ. ועל מה שלא אמר המסיח לפי תומו קברתיו הביא סברת המגיד דבמזכירו אין צריך וסברת הר"ן דבמכירו אין צריך והביא דברי הריב"ש דלמה חלוקים אלו בים ומלחמה. גם הביא מ"ש הריב"ש דמה שהצריכו בים קברתיו אינו אלא חומרא בעלמא לחוש לסברת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שדעת כל האחרונים שא"צ וסיים וכתב וז"ל א"כ כיון דמשום חששא בעלמא הוא דמחמרינן במידי דרבנן שכבר ראה שנטבעו כל אנשי הספינה והוא בכללם. יש לנו לקרב המחלוקות באיזה דקדוק שיהיה וכו' והסיוע הב' דהכא בנד"ד איירינן בעד השומע מפי מל"ת. וכתב מהריב"ל ז"ל דכתבו הג"מי דבגמל"ת לא חיישינן דאמר בדדמי ואע"ג דלא עבדינן כסב' ההגהות. מ"מ היכא דאיכא תרתי לטיבותא חדא שהוא עד מפי עד ועוד שהוא מפי גמל"ת תלינן להקל אע"ג דלא אמר קברתיו ושכן נעשה מעשה ע"י גדולי הדור וכו' א"כ בנד"ד ששמע ישראל מפי גמל"ת אע"ג דלא אמר קברתיו תלינן דודאי נגע בו וכו' שהרי הרשד"ם ז"ל סי' נ"א התיר מבלי שום דבר אחר כי אם להיותו ספק הלכה במידי דרבנן כיון שראו הטביעה וכו' ע"כ יעו"ש:

גם בספר ג'ור הביא דברי הרב מהרח"ש שכתב וז"ל יש להתיר מצד אחר דהוי ס"ס ספק הלכה כר"ת והתוספות שכל שגופו שלם בט"ע סגי וגם כתבו שהוא המנהג ואת"ל דבכל גוונא בעינן לאלתר ואיכא למיחש בדדמי כל שלא ראוהו לאלתר מ"מ בנד"ד הדבר בעצמו ספק ראהו לאלתר וכו' ע"כ. וסיים הרב ג"ור ז"ל וז"ל דכיון דאשכחן דמעייל סברת ר"ת בכלל ספק וכשמצרף לו עוד ספק ב' מיקל באיסור תורה מט' ס"ס א"כ הדברים ק"ו בנד"ד דאין כאן אלא איסור דרבנן דבתר ספק אי הלכה כר"ת סגי לן להקל ואין להחמיר בספקא במידי דרבנן אלא היכא דאתפרש בהדיא דאזלינן בההוא ספק לחומרא וכו' ע"כ:

עוד הביא שם דברי הרב מהריב"ל ז"ל שכתב וז"ל הכלל העולה להאי חלוקא בנמצא הגוף שלם בין אותם שראו הטביעה בין למי שלא ראה אין צריך לא סימנים ולא שיראוהו לאלתר ע"כ. עוד כתב שם משם ספר פני משה שהרבה מהגדולים דחו דעת ר"ת ואף על פי כן לא נופלת היא לגמרי והביאה לכלל ספק וצירף לה ספק ב' והיקל באיסור תורה דמסתמא משמע נמי דס"ל דדעת ר"ת אפילו בראה הטביעה וכו' ע"כ:

גם הרב דבר משה סימן ט' כתב דלדעת רובא דרבוותא אין חלוק בין ראו הטביעה ללא ראו ובין גופו שלם או לא אלא בכ"ג לאלתר בעינן וסי' לא בעינן יעו"ש:

והרב המבי"ט הובאו דבריו בק"ע סי' רכ"ט כתב דבגוף שלם אין לחלק בין ראה הטביעה ללא ראה יעו"ש:

והרב מש"ל בפי"ג מהלכות גירושין כתב משם מוהריב"ל דבעד מפי עד אף למ"ד דלא סגי טב"ע ובעינן סימנים תלינן להקל ואמרינן שהראשון הכירו ע"י סימנים:

ובענין קברתיו מצינו להרב ג"ור ז"ל כלל ג' סימן כ"ד שכתב משם הרדב"ז וז"ל דאף על גב דהרשב"א ז"ל מחמיר הרבה. מ"מ כבר נהגו בכל הדורות להקל בדבר משום תקנת עגונות דלא ליפוק מנייהו חורבא. וכתב עוד לקמן בסוף הדיבור וז"ל הרי אתה רואה בעיניך שאפילו בשעת מלחמה לא אמר הגוי בדדמי לאסור את האשה עכ"ל הרדב"ז ז"ל המובא שם:

גם הרב כנ"הג ז"ל הג"הט אות שנ"א כתב משם הרב מהר"א די בוטון דבמקום דאיכא פלוגתא דרבוותא אי בעינן קברתיו או לא באסורא דרבנן נקטינן להקל:

גם בספר בני דוד בקונטריס עגונא כתב משם מהרח"ש ומהריב"ל ומהרי"ט דבגוי מל"ת לא אמר בדדמי וא"צ קברתיו אלא דמשום הרשב"א ז"ל כתב שהיה מל"ת ואפ"ה הצריך קברתיו יעו"ש:

ואחר שהעתקנו דברי הפוסקים הנז' יצא לנו מדבריהם דלדעת רוב הפוסקים גם בגמל"ת סגי בטביעות עין לחוד וגם דעת מרן ז"ל אזיל בשיטה זו כמ"ש הרב ג"ור ז"ל משמו שכן כתב בתשובה כמש"ל אלא דעכ"פ דבר זה מידי פלוגתא לא נפקא דלדעת הרא"ש והטור ז"ל בראה הטביעה לא מהני טביעות עין וא"כ מי יוכל להכניס עצמו בספק סכנה להתיר בנד"ז:

הן אמת דלגבי זה החילוק עדיין יכולין אנו לומר דע"כ לא מצרכי הרא"ש והטור באותם שראו הטביעה שיעיד בסימנים אלא דוקא היכא שבשעה שראו הטביעה הלך העד לדרכו ואח"ך כשהיה ביבשה ראה שפלט הים הטבוע בזה הוא דאמרינן דכיון שראה הטביעה נדמה לו שזה שפלטו הים הוא אותו איש הנטבע אבל אפשר שזה שמצא מת הוא איש אחר והטבוע יצא חי למקום רחוק. אבל היכא ששם נמצא ושם היה בשעה שנטבעו טביעה גמורה ולא זזו משם עד שראום מתים ע"פ המים שפלטם הים מתים ע"ג המים כנד"ד שאחד שאמרו המל"ת שהתבוננו בהם וכו' עד צאת נפשם ולא זזו משם עד שראום מתים ע"פ המים אפשר לומר דבזה כ"ע יודו דלא אמרי בדדמי והכירום הכרה מעלייא דרחוק הדבר לומר דאלו שנטבעו הלכו להם ואלו שראו תכף ע"פ המים הם אחרים שנזדמנו מיד לצאת במקום זה:

וכן מצינו להרב ג"ור ז"ל כלל ג' סימן ו' שנשאל על גמל"ת שהגיד על יהודי שהיה בספינה ונטבע ואח"ך מצאו אותו מת בכפר פ' וכתב וז"ל. מ"מ עדין הלב מגמגם בדבר זה דכיצד אתרמי שנודע בכפר עלקם שאותו הטבוע שנמצא בשפת הנהר הוא אותו שנאבד מן הספינה של הר"ש. קשה הדבר להאמין בזה שיהיו שם גוים עומדים ומלוים את המת שנטבע בספינה עד שצף ובא על שפת נהר כפר עלקם וכו' מ"מ בשום לב נוכל להעלות ארוכה וכו' דע"כ לא מחמרינן אלא באיסורא דאורייתא אבל נ"ד שכבר יצאה מאיסור תורה בעדות הטביעה שמעיד הערל כל היכא דאיכא למתלי להקל תלינן וכו' ואם כן נתלה להקל ולומר דודאי הערל הזה המעיד הוא ידע הענין היטב בסימנים או בטב"ע שזה הטבוע הוא בודאי אותו שנטבע וכו' ומותרת לינשא לכתחלה עכ"ל:

מבואר מדבריו שאם היה במציאות שאם היו גוים עומדים ומלוים את הי היהודי שנטבע עד שצף ובא על שפת הנהר לא היה מגמגם והיה מתיר בשופי והגם שיש לדוחה לדחות ולומר דהרב ז"ל לשיטתיה אזיל שהקשה מדברי התוספות על החילוק של הרא"ש כמש"ל מ"מ מדבריו משמע שההיתר מרווח ביותר אם היה הרואה הטביעה מלוה אותו עד שיצא ואם הוא מט' דאין לחלק בין ראו הטביעה וכו' אדרבא עכ"פ ההיתר ההוא מרווח כשלא ראו הטביעה ולא לוו אותו והכירוהו אח"ך בט"ע דבזה אפילו הרא"ש והטור יודו ולמה לו לדחוק בזה ולהביא עצות מרחוק. אם לא שנאמר דכשהיה מצוי עד הראיה עד שצף ויצא הוא יותר מרווח לכ"ע דבזה אף הרא"ש והטור יודו כמ"ש וכיון שבנדון שלו ליכא למימר שהיה כך לכן הוצרך הרב להקל מטעם דהוי ספק במידי דרבנן כמ"ש:

ואף את"ל דהרא"ש והטור ז"ל בכל גוונא אמרו דבראה הטביעה אינו נאמן בטב"ע. מ"מ יש לנו להקל בזה מטעם ס"ס. שמא הלכה כמ"ד דאף בראה הטביעה סגי בט"ע שהיא ס' רבים וגדולים ואת"ל דהלכה כמ"ד דבראה הטביעה למ"ה ט"ע אלא סימנים אפשר דהמל"ת הכירום בסימנים מובהקים וכיון דהוי עד מפי מל"ת תלינן להקל שכך היה כמ"ש הרב מש"ל משם מהריב"ל ז"ל כמש"ל ושפיר הוי ס"ס המתהפך דמהני לכ"ע דאפילו בדאורייתא מהני וכמ"ש בק"ע סימן שס"ט ובפרט במידי דרבנן וכמ"ש הרב מהריק"ש כמש"ל:

ומה גם למ"ש בספר בית יהודה סי' ך' דאפשר דע"כ ל"פ אי מהני ט"ע בגוי אלא היכא דמוכח מדברי הגוי דמתחלה לא הכירו אלא לאחר שעיין בו והכירו על טב"ע אבל היכא שמתחלת ראייתם ידעו בו שהוא פלוני כ"ע יודו דמהני יעו"ש. וכ"ש לפי מ"ש הרב ג"ור כלל ג' סימן ה' דכשהיה מכירו לשעבר אין חשש שיתחלף לו באחר ושכן כתב הרב פני משה יעו"ש דלפ"ז הכא בנד"ד אם המל"ת היה מכיר ליהודים הנטבעים בחייהם שוב ליכא למיחש בדדמי. ועיין בק"ע סי' ש"ג שכתב שאם אחר שהעלהו הים הכירו במלבושיו שהיה לבוש בהם בספינה הו"ל הכירו ע"י סימנים ואפילו הרא"ש יודה דמהני אפי' ראה הטביעה ואע"ג דבגדים לא הוי סי' דחיישינן לשאלה בספינה לא שייך זה כיון שראוהו בספינה מלובש בבגדים אלו ואחר שעלה ג"כ היה מלובש בהם יעו"ש והוא ממהר"מ פאדוואה וא"כ הכא נמי בנד"ד י"ל שהכירום בבגדיהם שהיו מלובשים בספינה דמהני לכ"ע וכיון דהוי עד מפי עד מל"ת תלינן לומר שכך היה דדוקא היכא דאמר בפירוש שהכירו במלבושיו נסתפק שם הרב אולי הכירו ע"י הצבע דלאו סימן הוא אבל היכא שאמר שהכירו סתם תלינן שהכירו במלבושיו היטב כיון דהוי עד מפי מל"ת:

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה