ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
לקוטי דינים השייכים לחלק א"ח הלכות תפלה · הלכות שבת
א' בענין אסור פסוק רישיה כתב המ"א בסימן שי"ד סק"ח דאפי' באסור דרבנן אסור וסיים שם דבאמירה לגוי מקלינן בדבר שאין מתכוין אע"ג דהוי פסיק רישיה ועיין מ"א סי' דנ"ג ס"ק מ"א ובט"ז שם סקי"ה:
ב' כתב המ"א בסי' רנ"ג ס"ק ט"ל וז"ל ובאגודה כתב שמעשה היה שהטמינה שפחה חמין משחשכה ואסרו התבשיל שהיה צונן והתירו הבשר שהיה ראוי לאכול צונן עכ"ל:
ג' כתב בס' עיקרי הד"ט חא"ח סי' י"ט דתבשיל שנתבשל כל צרכו והוא עומד על גבי כירה בשבת מותר להוציא מהקדרה בכף והוא עודנו על האש. ומ"ש הפוסקים דאסור היינו כשעדיין לא נתבשל כל צרכו יעו"ש בשם הרדב"ז ועיין בסי' שי"ח סי"ח ובט"ז שם:
ד' עוד כתב שם בשם הרב זרע אמת דאינו נכון לשום בשבת הצוקאר בכוסות ולערות עליו הקאווי רק יערה תחילה הקאווי ואח"ך ישים האצוקאר:
ה' כתב מהרי"ק בהלכות שבת להניח דבר קר ע"ג קדירת חמין (שאינה על האש דהיינו הטמנה) מותר אבל לא יעשה עליה בגדים ונ"ל שהמאכל שמערה מקדירה לקדירה מותר להטמין הקערה כשמניחה על הקדירה תחת הבגדים דהכי פסק הרב דמאכל שפנהו מקדירה לקדירה אחרת מותר להטמין ואין לחוש שמא ירתיח דכיון שעירהו אינו חושש לרתיחתו כדאמר טעמא בגמרא ואע"פ שמטמינו אינו אלא שלא תצטנן ואם הקדירה על האש והמאכל שבקערה יש בו רוטב והוא צונן אסור ליתנו ואם הוא חם קצת ונותנו על הקדירה שאינו יכול להתחמם עד שתהיה היד סולדת בו שרי. והנני כותב קיצור דברים אלו לפי פסק רבינו בסי' שי"ח תבשיל שנתבשל כל צרכו והוא צונן ויבש שאין בו מרק מותר להניחו ע"ג מיחם שעל האש אפילו במקום שהיס"ב ואפילו הוא קר כיון שהקדרה מפסקת:
ו' ואם יש בו מרק והוא קר ונותנו ע"ג מיחם שעל האש אם מצטמק ויפה אסור לדברי הכל. ואם הוא חם קצת ונתנו על הקדירה שעל האש אם יוכל להתחמם עד שתהיה היס"ב אסור לדברי הכל ואם לא היה היס"ב אלא שמוסיף חום קצת מהתחתון יש אוסרים ויש מתירים. ויש ליזהר בכל זה אם יש בקערה שומן קרוש בעין שלא יתנה על קדירה חמה אפילו לא יתחמם כ"כ שתהיה היס"ב:
ז' כתב מהרי"ק סי' שי"ח דאסור להגיס בקדירה בכף כ"ז שלא נתבשלה כל צרכה דהוי כמבשל ויש ללמוד מזה דה"ה שאין לכסות הקדירה כ"ז שלא נתבשלה כל צרכה דכסוי הוי בשול יותר ממגיס ולכן אין לגלות הקדירה ולחזור ולכסותה בכסוי כשהוא על האש ועדין לא נתבשלה כל צרכה. וכן כתב רבינו עובדיה מבר' דכסוי הוי כמו מגיס:
ח' בענין הטמנה שכתב הרא"ש שאם האש תחתיה אסור להטמין אפי' מבע"י כמ"ש הש"ע שע"י האש מוסיף הבל מנהג עירנו כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן דאפילו האש תחתיה מותר להטמין בדבר שאי' מוסיף הבל מבע"י ואם אינם נוגעים בקדירה לכ"ע אין כאן הטמנה ואפי' בשבת מותר אם נתבשלה הקדירה כל צרכה וכמש"ל. והמדקדקים עושים כהרא"ש ז"ל עכ"ל הרב המחבר:
ט' כתב בפ"ג דר"ה שכל מלאכה שכשמתכוין לעשותה חייב עליה מן התורה כשאין מכוין לעשותה פטור אבל אסור מדרבנן. וכל מלאכה שכשמכוין לעשותה אינו חייב עליה מן התורה ואינו רק אסור דרבנן. כשאין מכוין לעשותה מותר לכתחי' אף מדרבנן. והוא מש"ס שבת סוף פ' כירה דף מ"ו ע"ב:
יו"ד עוד כתב שם הר"ן שכל מלאכה שעושה אותה בכלי שאין דרך לעשות בו אותה מלאכה לא הויא מלאכה דאורייתא:
י"א כתב מור"ם בהגה סי' ש"ז ס"ד מי ששכר גוי להוליך סחורתו ובא הגוי ולקחה מבית ישראל בשבת אסור וראוי לענוש העושה עכ"ל. וכתב שם המ"א סק"ו וז"ל לענוש העושה. לפי עשרו בממון או במלקות אם אין לו ממון. וכתב ר"א ששון סי' קנ"ו דאם טעה שסבר שמותר אין עונשין אותו. ונאמן לומר שעשה בשוגג ע"כ. ועיין במ"א סי' תצ"ו סק"א. ועיין ס"ס של"ד בהגה במי שחלל שבת ועיין בי"ד סי' קפ"ה:
י"ב מותר לנדות בשבת למי שחלל שבת. אבל מי שבזה ת"ח וכיוצא אסור לנדותו בשבת בר"ה סי' ש"ז:
י"ג לחלל שבת לצורך חולה שיש בו סכנה ברפואה שאינה טבעית כ"א בדרך סגולה עיין בר"ה סי' ש"א אות ו' שהאריך בזה:
י"ד מי ששכר גוי בע"ש להביא לו מלבוש מחוץ לתחום וקצץ עמו ולא אמר לו להביאו בשבת והגוי הביאו בשבת או ביו"ט מותר ללבשו באותו שבת או יו"ט דגוי אדעתא דנפשיה עביד ומותר אף למי שהובא בשבילו ועיין בש"ע סי' רנ"ב ס"ד ובמ"א סי' תקט"ו סק"ג:
ט"ו כתב בס' ערך השלחן וז"ל בסי' שכ"ה כתב רש"ל ס"פ אין צדין דאסור לקנות פת ע"י גוי אפי' לומר לו מע"ש שיקנה למחר ע"ש וכבר כתבתי בסי' ש"ז דנרא' מדברי הרוקח והרשב"א והריב"ש דלא אסרי' אמירה לגוי מערב שבת אלא במלאכה גמורה ולא בשבות דרבנן וכ"כ בהדייא הרדב"ז והר"א ששון. ואע"ג דכמה רבוותא אסרו כה"ג (וכמ"ש מרן בסי' ש"ז) לצורך מצוה שרי בפשיטות אמירה לגוי מערב שבת בשבות דרבנן וכו' אבל לומר לגוי בשבת יש להחמיר דהא דשרינן שבות דשבות במקום מצוה י"ל דהיינו דוקא במצוה שאין בה הנאה וכו'. אבל אי איכא הנאת הגוף לא וכו' ע"כ:
ט"ז גאלוגאס אם מותר לצאת בהם בשבת עיין מרן בב"י סי' ש"א וכתב שם בשם רי"ו דאע"ג דעושה חריץ מותר דקי"ל כרבי שמעון וכו' וכ"כ הרשב"ש סי' קצ"ו וכ"כ בס' יכין ובועז ח"ב סי' מ"ג יעו"ש. ועיין הרשב"א ח"ג סי' רס"ו.
י"ז לטעום בין יוצר למוסף א"צ לקדש ועיין עיקרי הד"ט א"ח סי' ג' אות ג' שכ' משם רב א' שהביא עדות משלוחי ארץ ישראל תוב"ב שבכל ארץ ישראל נוהגים שלא לקדש בין שחרית למוסף יעו"ש:
ח"י בענין טלטול ההילוך מורה השעות בשבת עיין להרב מים רבים סי' ל"א שהביא פלוגתא בזה. והרב מהריק"ש בס' אהלי יעקב סי' ק"ו התיר וכ"כ בס' משחא דרבותא ח"א דף ט'. וכ"כ בס' ברכ"י סי' ש"ח. ועיין עיקרי הד"ט סי' י"ד אות ב':.
י"ט כתב בס' עיקרי הד"ט בשם הרב טל אורות דמי שיש לו כאב האזן ורפואתו להטיף טפת חלב מדד המינקת תוך האזן דמותר בשבת כיון שמלאכה שא"צ לגופה היא ובמקום צער כה"ג שרי:
כ' עוד כתב בשם הרב גנת ורדים דמותר לסנן יין שיש בו יתושים או תולעים בשבת ע"י שינוי:
כ"א ישראל שהביא הפת לתנור בערב שבת מבע"י כדי לאפותו והגוי מתעצל באפייתו ולא נתנו בתנור עד שחשכה מותר דכיון דאין הישראל אומר לו לאפותו בשבת מותר. ודמי למ"ש מרן סי' רנ"ב ס"ב דמותר ליתן בגדיו לכובס נכרי סמוך לחשכה אם קצץ לו דמים דגוי אדעתא דנפשיה עביד. בית יהודה סי' כ"ח:
כ"ב במקום הפסד גדול יש להתיר שבות ע"י גוי אפילו כדרכו ושבות ע"י ישראל שלא כדרכו הרב מ"א סי' ש"ז ססק"ז ומסיק דבלא"ה אין להתיר כלל. והביא דבריו בס' מחב"ר סי' הנז':
כ"ג אסור לומר לגוי שיאמר לגוי חבירו לעשות מלאכה בשבת הרב ברכ"י סי' ש"ז אות ה'. ועיין באה"ט ס"ק ג':
כ"ד להסיר מגופת החבית הטוחה בטיט בשבת אסור. ולא דמי לדף שמשימין בפי התנור כיון דאינו עשוי לקיום ועיין מרן בב"י סי' שי"ד מ"ש בשם המרדכי ות"ה. וע"ש בש"ע סעיף יו"ד:
כ"ה לעשות בשבת קשר ועניבה אסור. זולת אם עתיד להתירו לבו ביום. מרן בב"י בשם המרדכי סי' שי"ז. ועיין בא"הט שם ס"ק י"ג:
כ"ו עמ"ש מרן בסי' שי"ח סט"ו דבר שנתבשל כל צרכו והוא יבש וכו' מותר להניחו כנגד המדורה אף במקום שהיס"ב. קשה דכיון דקי"ל דיש בשול אחר צלי ואפיה כמ"ש בס"ה ה"ה דיש צלי אחר בשול וכ"כ הרמ"א. והיאך התיר ליתן דבר יבש שנתבשל במקום שהיס"ב והרי הוא נצלה שם. תירץ בספר אורח לצדיק סי' ו' דמיירי שנתנו יבש בתוך הקדירה. וכ"כ בספר מאמר מרדכי ס"ק ט"ו. ובס' שלטי הגבורים כתב בדרך אפשר דהטור ס"ל דדוקא בשול אחר צלי וכו' אסור. אבל צלי אחר בשול לא:
כ"ז כתב בספר יד אהרן משם הרב הלקט דנר שבת מצותו כל הלילה. ואם איש עני הוא לא יפחות משעור סעודה:
כ"ח המקדיש ס"ת ומתפללים בבית המקדיש ז' ימים אם אומרים ברכה מעין שבע שם בליל שבת. הרב כנ"הג ס"ס רס"ח נסתפק בזה ומסיק וכתב וז"ל ולהיותי מסופק בדבר כמה פעמים נמצאתי בליל ש"ק והש"ץ אמרה ולא מחיתי בו. ואם לא היה אומר אותה לא הייתי אומר לו שיאמר אותה דאין ולאו ורפיא בידי עכ"ל. ועיין מטה יהודה סי' הנז'. דבר משה סי' כ"ג. עיקרי הד"ט סי' י"ב אות ב':
כ"ט כתב בס' חוט המשולש ח"ד סי' ל"ב דבכוס של קדוש שמקדשים בב"הכ בליל שבת ואין טועמים אותו לשום תינוק מותר והביא ראיות ע"ז יעו"ש:
ל' כשיש מילה ביום שבת קדש. במנחה אומרים צדקתך אף אם בא אבי הבן לבה"ך מור"ם בהגה סי' קל"א וכ"כ מהר"ר חיד"א בס' ברכ"י סימן הנזכר:
ל"א יין מגולה דפסול לקדוש ולהבדלה כתב בס' בית יהודה חא"ח סימן מ"ג דאינו נפסל האידנא רק אם נמר ריחו וטעמו או אם עברה עליו לילה א' מגולה:
ל"ב מי שהבדיל על היין ונמצא חומץ חוזר ומבדיל על היין. אבל עצי בשמים ומאורי האש יצא. חיים שאל סי' ע"ד אות מ"ג:
ל"ג כתב הרב שכנ"הג סי' רפ"ב בהגהב"י רמה שנהגו בשבת שיש חתונה או שבוע הבן שעולים הרבה לקרות בתורה וחוזרין וקוראים מה שכבר קראו אין איסור בדבר ומ"מ הנכון כדי לצאת ידי כל הסברות שהש"ץ יקרא ג' פסוקים לכל עולה ואם בכל זאת לא יספיקו לעולים אז יחזרו לקרות מה שכבר קראו. ועוד ראוי לש"ץ להזהר שלא לחזור ולקרות מה שכבר קרא אלא אחר שקראו שבעה עולים לפחות כ"א פסוקים שהוא חיוב הקריאה ואחר כך אם יראה שאין הסדר מספיק לכל העולים יקרא מה שכבר קרא לאחר:
ל"ד בענין העולים לס"ת כשיש ב' שמחות בבית הכנסת מי קודם. אבי הבן קודם לחתן. בעל ברית קודם לאבי הבן. ב' אבות הבנים או ב' חתנים ת"ח בעל הוראה קודם לת"ח מפולפל ואינו בעל הוראה. ת"ח קודם לכהן ע"ה. כהן קודם ללוי. לוי קודם לישראל. שניהם ת"ח שוים או כהנים ולוים או ישראלים כאבות הבנים מי שנולד ראשון עולה ראשון. ובחתנים או אבות הבנים שנולדו בשעה אחת מגריליי ביניהם. ועיין בשכנ"הג סימן קל"ה בהג"הט אות ט' דיס ללמוד דינים אלו ממ"ש שם הרב הנזכר יעו"ש ועיין בס' לדוד אמת סי' ה' סעיף כ"ד וכ"ה:
ל"ה בחור שנשא אלמנה כתב הרב מהר"י הלוי סי' פ"ב שיקראו לו פ' ואברהם זקן בלא תרגום:
ל"ו אמירה לגוי שבות לאו דוקא בשבת אלא ה"ה בכל דבר אסור ועיין בסימן רנ"ב ס"ו. עיין ברכ"י ח"ב סימן תקנ"א ס"ד ואפילו באסור דרבנן אסור לומר לגוי לעשותו בשבת הר' חיים שאל בסי' ע"ד אות נ"ה ועיין קול אליהו סי' ל"ב. ש"ך י"ד סי' ש"ץ סק"ד ועיין שלחן גבוה סי' תקנ"ד אות ל"ה מור"ם בהגה ח"מ סי' של"ח:
ל"ז אשה שאירע ליל טבילתה בשבת ושכחה ליטול הצפרנים יכולה ליטלם ע"י גוי או בידיה או בשניה כן פסק בי"ד סי' קצ"ד וכ"כ הרב זרע אמת ח"ב סי' פ"א ועיין בס' שדה הארץ ח"ג סי' פ"ח וכ"ט שפ' להתיר לחותכם ע"י גוי ועיין להרב ט"ז בי"ד סי' קצ"ח ס"ק כ"א:
ל"ח אשה שאירע טבילתה בליל שבת אם יכולה לטבול בעוד היום גדול כתב בספר דבר שמואל סי' של"ח דאינה יכולה לטבול עד הלילה. ועיין עיקרי הד"ט יו"ד דף קכ"ו:
ט"ל אסור לסתום החלון המפסיק בשבת אפי' ע"י גוי (פי' כין הבית אשר שם מת לבית אחר) כנ"הג סי' והביאו הבאה"ט סי' ס"ק ג' אבל קודם שימות המת מותר. והר' מ"א והר' אליה רבה בסי' שי"ג התירו ע"י גוי וכ"כ בספר בית יהודה ח"ב סי' כ"ט:
מ' כשחל יום שמת אביו בשבת עיין בא"ח סי' תקס"ח ס"ט שפסק דיתענה למחר ובס' דבר משה כתב משם הרב האר"י דיתענה בע"ש יעו"ש מלתא בטעמא:
מ"א אם יכול האבל לעלות לס"ת בשבת שהוא ז' לאבלות עיין להרב זרע אמת סי' ק"ס ועיין ד"מ י"ד סי' פ"ב:
מ"ב בדין אבל שהוא אבי הבן אם יכול לעלות לס"ת בשבת עיין הלקט ח"א סימן רפ"ט נחלת שבעה סי' י"ז רש"ל בתשו' סי' ע"א דבר משה י"ד סי' פ"ב זרע אמת סי' קנ"ח ברכ"י י"ד סימן י"ג אות ה'. ובס' לדור אמת סי' ה' אות כ"ט כתב דשב ואל תעשה עדיף יעו"ש. עיקרי הד"ט י"ד סי' ל"ו אות י"ט ועיין בס' כנסת יחזקאל דף ו':
מ"ג כתב הרב שכנ"הג בסי' תקס"ח בהגהב"י אות יו"ד דכשאירע יום מיתת אב ואם בשבת או בר"ח שאסור לאכול בסעודה של שמחה כגון סעודת אירוסין וכיוצא. ובשם מהרי"ו כת' שבליל שלמחרתו יום מיתת אב ואם שאין לאכול בלילה בסעודה של שמחה יעו"ש ופסקו מור"ם בס"א שצ"א ובסי' ת"ב:
מ"ד כתב הרשב"ץ בח"ב סימן רע"ז דברכת המילה היא בין חתיכת הערלה לפריעה דעיקר המילה היא הפריעה וסיים שם דהמל בשבת ולא פרע חלל שבת. ומרן בי"ד ס"סי רס"ו כתב דיש ליזהר שלא ימולו ב' מוהלים בשבת יעו"ש:
מ"ה מוהל שאינו יכול לעשות המציצה מפני שיש לו מיחוש בפיו אי' יכול למול בשבת לשיעשה אחר המציצה ואם עבר ומל יכול אחר למצוץ מפני שסכנה הוא לולד. מכשירי מילה משם הרב אדמת קדש:
מ"ו אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת ואם כבר מל פעם א' מותר. מרן בי"ד סי' רס"ו ס"ז ועיין בט"ז שם:
מ"ז כתב הבא"הט בא"ח סי' תר"ב משם המ"מ דבשבת שובה אין הנער אומר הפטרת שובה כי אם גדול: