אור ברסלב
ויאמר יצחק חלק א אורח חיים › סימן ך

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

אורח חיים · סימן ך

סימן יט

ראינו את כל פרשת הע'בור באנשים הקמים לפרוץ גדרן של ראשוני' לקדושים אשר בארץ החיים המה ולעבור על הסכמתם בשאט ונפש ולא יראו לנפשם שיכוו בגחלתם בחוייא דרבנן דלית ביה אסוותא על זאת תאבל הארץ איכה נהייתה הרעה הגדולה הזאת בעיר ואם בישראל לבלתי שמוע לקול מורים ואף אם לא היה בזה שום הסכמה מהראשו' מ"מ כיון שחדוש הבה"כ הוא שלא ברצון הב"ד והקקי"ץ ישתקע הדבר ולא יאמר והרי אמרו חז"ל המתפלל בחזקה אין עונים אחריו אמן ופסקו מור"ם בהגה א"ח סי' ג"ן סנ"ב ומזה יש לנו ללמוד ג"כ למחדש ביהכ"נ שלא ברצון הקהל דאין תפלתם רצוייה כי ענין זה של חידוש ביה"כ תלוי ברצין הקהל כמו שמצינו שכתב מרן בסי' קנ"ג סי"ב וז"ל מי שיש לו תנאי עם הקהל שלא יוכל לבנות ביה"כ כי אם הוא וזרעו אינו יכול למכור זכותו לאחר ע"כ. מוכח מזה דחדוש בית הכנס' הקהל שליטים בו ועל פיהם יהיה חדושו ובניינו. באופן כי רע ומר המעשה אשר נעשה בלי רשות הבדי"ץ והקקי"ץ וכ"ש וק"ו בהיות הסכמת הראשונים על זה בגזרת נח"ש מלבד כמה תקלות הנמשכי' מזה כמש"ל בדברים החכמים וש"ץ:

ואין זה ענין לההיא דתשו' הריב"ש ז"ל יען שידוע הוא שכעדי המזרח ובערי אדום ההכנסות של ב"הכ הם לזכות הקדש עניי העיר וא"כ אף אם איזה יחיד ישכלל ויחדש ב"הכ מוכרח הוא שההכנסה יהיה לזכות ההקדש וע"ז הוא דוקא דקאמר הריב"ש דמונע הרבים מלעשות מצוה וכמו שדקדק הרב של מכנסא ז"ל מדברי הריב"ש ז"ל שכתב ויקדישנה כמש"ל ואף בזה דשיש טעם מספיק לקהל שלא להוסיף ב"הכ אחרת יכולים הם למנוע וכמ"ש הכנ"הג כנז"ל בדברי החכמים וש"ץ:

ומה שהביא הכנ"הג שם משם מהר"י הלוי ז"ל דאזיל בשיטת הריב"ש ז"ל מלבד דמיירי במקדישו כמובן מדבריו שם בסי' מ"ה. עוד בה שהנדון היה שכשהיו יחד בב"הכ הראשון בכל יום היו מתרבים מחלוקות ביניהם עד שלא היו מתפללים בכוונה כלל כמבואר שם בשאלה אמטו להכי כ' הר' ז"ל שם דיכולים לחדש ביה"כ אחדת לשכך המחלוקות ולהתפלל בכוונה וכ' עור שם דאין לחוש שמא ילכו אנשים מבה"כ הישן וברוב הימים יהיה סבה שלא יתקיים ח"ו דלזה הרי יש להם הסכמה לבני ביה"כ הישן בחיוב חמשים פרחים לכל מי שילך משם להתפלל בב"הכ אחרת והרי הם נטועים שם ובמסמרות תקועים וכו' יעו"ש הרי כמה חשש הרב על הבה"כ הראשונה אף שחדוש השני היה על צד ההכרח:

וגדולה מזו מצינו בספר משפטי שמואל באותה תשו' שהביא ה' כנ"הג שאע"פ שהיחידים הבאים לחדש ביה"כ היה להם טענה מספקת לזה שהיתה דירתם חוץ לעיר ולא היו יכולי' להתפלל תפילת ערבית בעשרה בב"הכ שבעיר אפי"ה כ' הרב שם וז"ל ואני השבתי להם כי דוקא מתפלת ערבית מתבטלים ואפי' בתפילת ערבית כמה דיו נשפך וכו' לתת סברא למקדימים להתפלל ופשיטא לי דלגבי כמה תקלות ונאצות וקלקולים היוצאים מעשיית בית הכנסת ופירוד הנפרדים שוקלת כמה ככרו הרעה היוצאת מהיציאה ממה שנרויח במצות התפלה של ערבית בעשרה וכו' ע"כ. וכ"ש כשאין כאן טענה מספקת לחרוש ביהכ"נ ואדרבא ימשך מזה כמה תקלות ופרוד הלבבות דודאי העדרה יותר טוב ממציאותה:

וכן מצינו להרב פחד יצחק אות ב' בענין ביה"כ שהביא שם פסק א' על א' שרצה לחדש ביה"כ אחרת וכתב הרב נתנאל טרבוט ז"ל דלאו כ"כ מטעמא שמא יחרב הבית הא' והביא תשובת הריב"ש ז"ל סימן רנ"ג הנ"ל וכתב על זה וז"ל אף אתה תשיב אמריך לו דכל היכא דאיכא למיחש לחרבן בית הכנסת ח"ו שצריך שהב"ד יעיינו בדבר דאין זה מברך אלא מנאץ והו"ל מצוה הבאה בעבירה כאשר כתב הריב"ש שם בסוף אותה תשובה וכו':

ועוד איכא למימר דע"כ לא קאמר הריב"ש התם אלא לעשות מדרש להתפלל משום דקדושת בה"מ עדיפא טפי וכו' ובר מן דין בנ"ד בנין ב"הכ החדש הוא משום קטטה ומחשבתו נכרת מתוך מעשיו של הכהן דלמקט קא מכוין ולצעורי לבני פאויא"ה ומשום שהוא עשה שלא כהוגן אף אנן נקום ונעביד עמיה שלא כהוגן כדאי' בקידושין וכו'. ואף הריב"ש הגוער במי שרוצה לעכב אודי לן מיהת בנדון שלנו דאי לא נימא הכי מצינו חוטא נשכר וכו' ע"כ:

הן אמת שבנדון ההוא היה קרוב לודאי שיחרב הראשון שהיתה עיר קטנה ואנשים בה מעט ואין שם כדי ספוק לב' הב"כ כ"א על צד הדחק כמבו' שם. וגם החלוק שכ' מההיא דהריב"ש סי' רנ"ג שהיה מדרש הר"י בסימן של"א היה בי"הך וכתב דמונע רבים וכו' אבל מ"מ מהטעם האחר של המחלוקת שייך נמי לנד"ד:

עוד הסכימו שם באותו פסק כמה רבנים ושם בפסק א' של הרב מנשה פאדווה ז"ל האריך בזה ובתוך דבריו כ' וז"ל וע"י זה הפרוד ודאי שירבה המחלוקת וקטטה ביניהם חלק לבם עתה יאשמו ואין לך חילול ה' גדול מזה. ואל יחשב זאת למצוה לבנות בית הכנסת חדש כי אלהים חשבה לרעה ויהיה לפוקה ולמכשול דאין עבירה מצוה וכדאמר ר' אילא בירושלמי כי אין זה כבוד שמים ברבוי ב"כ ומה שמרבים בעיירות גדולות זהו מדוחק הדיורים ואדרבא כבוד שמים הוא כשישראל נעשים אגודה א' דברוב עם הדרת מלך לכן יטה המערער אזנו למורים ויחדל מלבנות את הבית כי אין השכינה שורה על סלע המחלוקת וכו' ע"כ:

איברא דעדיין יש לחקור כשלא נמשך שום מחלוקת . ושום תקלה מחדוש ב"הכ אם בעלי בתי כנסיות הראשוני' יכולים למחות בידו כיון שכבר החזיקו הם במצוה זו והגם שכ' הריב"ש דמונע מלעשות מצוה יכולים אנו לומר דהיינו דוקא כשהמעכבים אינם בעלי ב"הכ דכיון שזה המחדש מקדישה לרבים אינם יכולים לעכב בידו. אבל אם בעלי ב"הכ הראשון הם מעכבים בטענת חזקה אפשר דיודה הריב"ש דמצו מעכבי או דילמא דבדבר מצוה ליכא חזקה וכל ישראל יש להם חלק במצות ורוצים לזכות בהם:

ומצינו להרב כנ"הג סי' קנ"ג הגהב"י שכתב וז"ל ך אפילו בא ת"ח לזכות באותה מצוה אין מעבירין את המצוה ממי שהחזיק בה אפי' אם הוא ע"ה הראנ"ח ז"ל ח"ב סי' ע' ע"כ. וכתב עוד שם וז"ל לדעת מהר"י ז"ל בכתביו אין דין זה אמור אלא ברוצים להעביר המצוה והכבוד לגמרי ממי שמחזיק בו. אבל אם בא לזכות במצוה וגם הראשון יעמוד במצותו כגון מי שהחזיק שיתפללו בביתו ובא אחר ועשה ביתו בית תפלה שיתפללו בו אף על פי שקצת מהאנשים שהיו מתפללים בבית המחזיק הא' מתפללים בבית המחזיק השני אינו יכול לעכב על ידו הראנ"ח ח"ב סי' ע' ע"כ וכ"כ הרב הנז' בסי' שס"ו הג"הטו יעו"ש. ושם באותה חשובה של הרב מהראנ"ח כת' וז"ל ונראה בענין זה של ביה"כ מי שהחזיק בה זכות הוא לו אם מצד הכבוד ואם מצד המצוה ואין מעבירין אותה ממי שזכה בה וכו'. אמנם נ"ל שכל מה שאמרנו שאין להוציא מחזקת הראשון אינו אלא אם אמרנו נבא להעביר המצוה והכבוד לגמרי ממי שמחזיק בו אל איש אחר כההיא שיפורא וכו'. אבל אם לוי זה קובע שם בית תפלה בביתו ובית שמעון עודנו עומד על תלו בית תפלה יקרא ע"כ:

וב"ב בס' משפטי שמואל סימן נ"ג בחברת קוברי מתים שהיו רוצים לעכב בחברה חדשה שהיו רוצים גם הם לזכות במצוה זו וכת' הרב וז"ל שאין להם דין לחברה הישנה במה שרוצים לעכב לחברה חדשה שלא יזכו גם הם במצוה זו וכו'. אבל בענין המצוה כל א' רוצה לזכות לעשות מצוה וכו' ע"כ וכ"כ בספר אורח לצדיק א"ח סי' ט"ו וז"ל בדבר מצוה שהכל חפצים לזכות בה ליכא שום חזקה כמ"ש המרדכי וכו' וכן הביאו מהרי"ו וכו' ואע"ג דבסי' ב' האריך להוכיח דאין להוציא הראשון מחזקתו וכו' התירוץ הוא ברור דבסי' ב' מיירי להוציאו לגמרי מחזקתו אבל בסי' כ"ז הוא לזכות כולם כהדדי במצוה וכו' ע"כ וכן הביא שם מהרב מהרלב"ח ז"ל סי' ע"ט יעו"ש:

ומ"מ אין כל הדברים אמורים אלא דוקא במצוה שאין בה הנאת ממון רק מצוה וכבוד בעלמ' כמ"ש בדברי הראנ"ח הנ"ל ובזה הוא שכתבו הפוסקים הנ"ל דלא מצו מעכבי באחרים הבאים לזכות גם הם. ולכן בבא לחדש בי"ה כיון שבמקומותם במושבותם של הפוסקים הנ"ל כל הנאות ב"הכ הם להקדש אמטו להכי סברי רבנן דכיון שהב"כ הא' עומדים על תלם ובאים אחרי' להוסיף עליהם שרוצים הם לזכות בכבוד ובמצוה ההיא אין כאן בית מיחוש ולא מצו מעכבי. אבל אנן בדידן בערי המערב שב"כ שלנו הם של ת"ח יחידים שהניחו להם אבותיה' בירושה וכל ההכנסות הם לזכותם שמתפרנסים מהם נראה דהבא להוסיף ולחדש ביה"כ אחרת בעיר יש בזה משום השגת גבול וקפוח פרנסה לת"ח בעלי הבתי כנסיות שבודאי ילכו אנשים מב"כ הישנים ויקבעו עצמם להתפלל בב"הכ החדש וממילא יתמעטו ההכנסות של הבתי כנסיות הראשונים:

וכן מוכח מדברי הרב מהרא"י בס' פסקים וכתבים הביא דבריו הרב מהראנ"ח ז"ל בתשו' הנ"ל וז"ל נראה דכל מה שאסרו חכמים שלא ירד איש לאומנות חבירו להשיג גבולו היינו דוקא בכל מידי דאית ביה קפוח פרנסתו ומיעוט רווחו וחוסר מחייתו אבל בה"ג דחד עביד שררותא דמתא ואידך בא למעבד נמי שררותא דמתא כוותיה ואין בזה חסרון כיס מאן לימא לן דאסרו בכה"ג דכל חד וחד בעי למזכי בשכר פרנסי ישראל דהוא שכר שאין לו שיעור ול"ד למי שהחזיק במצוה כמה שנים כמ"ש מל' מהר"ם במרדכי פ' חזקת הבתים דאית ליה ביה חזקה שלא יוכל אחר לדחותו בכלום ממנה דשאני התם דרגילים לקנות חזקה בה"ג מן הצבור וליהנות צדקות והקדשות על ככה להניח להם וליורשיהם החזקה אבל כתר תורה ושררותא דידה הרי היא מונחת ומופקרת לכל מי שירצה לזכות בה וכו' ע"כ:

הרי מבואר דדוקא במצוה שאין בה קפוח פרנסה לכ"א כי אם שררה וכבוד בההיא הוא דאמרי' דיכול אחר להחזיק בה גם כן אבל בדבר שיש בו קפוח פרנסה לראשון אין אחר יכול לבוא בגבולו ולקפח פרנסתו:

והגם שכ' מור"ם בהגה כי"ר ס"סי רמ"ה וז"ל רב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבוא וללמוד ג"כ שם אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון כגון שהקהל קבלו עליהם הראשון לרב ונוטל פרס מהם ע"ז אפי"ה יכול הב' לבוא לדור שם ולהחזיק רבנות בכל דבר כמו הראשון אם הוא גדול וראוי לכך וכו' ע"כ וציין שם מהר"יו ומהרא"י דמוכח מזה דאפי' מקפח קצת פרנסת הראשון יכול לבוא בגבולו מ"מ הרי כ' שם הרש"ך ס"ק ט"ו וזל אפי' מקפח קצת כגון בשכר חופות וקדושין וכ"כ בפסקי מהרא"י שם וז"ל. ואם משום דיש קפוח פרנס' בדבר מחמת הפרס שתפול לבית המנהיגין מגיטין וחליצה והשבעת נשים ושכר ברכת אירוסין ונשואין וכה"ג כמה טצדקי על קבול פרס זה אנו בושים ובטורח למצוא היתר לרובן והיאך נחזיק אותו כולי האי להחשיבו פרנסה ומחיה לבלתי ישיג אחר בהם עכ"ל. ומשמע דפרס שהוא בהיתר ברור אין לו לקפח הפרס ההוא וז"ש הרב מקפח קצת פרנסה וכו' מיהו כ"ז מדינא אבל מצר המנהג אפשר דיש למחות בזה עכ"ל הרב ש"ך ז"ל:

מבואר מזה דדוקא בפרס דאין היתרו ברור אין בו השגת גבול. אבל בדבר שהיתרו ברור כנד"ר דהכנסת בה"כ אין בה שום נדנוד אסור הבא להוסיף ב"הכ ולקפח פרנסת הראשון יש בזה משום הש"ג ולאו כל כמיניה:

שוב מצינו בפס"ד א' שסדר הרב מהר"ר יעב"ץ ז"ל ע"ע מצות המילה שהיו מוחזקים בה משפחה אחת במחז"ק והביא שם דברי הפוסקים במי שהיה מוחזק במצוה ובשררה וכו' ודברי הכנ"הג הנ"ל וכתב שם וז"ל מכל הלין משמע דאע"ג דקי"ל דאין מורידין אפי' הכי מוסיפין אחר עמו דלא מיקרי הורדה אלא כשיסלקוהו לחלוטין ויכניסו אחר במקומו דאז איכא חשדא שיאמרו ששמץ דבר של פגם נמצא בו. אבל כשהוא עומר במצותו ונוספים אחרים עמו ליכא חשדא ולא פגמא אדרבא ברוב עם הדרת מלך מה"מ הקב"ה מיהו לאו מילתא דפסיקא הוא דאיכא שררה דאין מורידין ואין מוסיפין. כגון מלך וכו' דא"א לב' מלכים שישתמשו בכתר א' וכן בכהן גדול וכו' אבל שאר שררה או מצוה כגון חכם או ש"ץ או גבאי או גזבר וכדומה דאפשר בתוספת בזה הוא שאמרנו דאין מורידין אבל מוסיפין שכל ישראל חפצים לעשות מצות וגם באלו דשייך בהו תוספת לאו מילתא דפסיקא היא ג"כ דדוקא אם הרא' משמש חנם אין כסף רשאים להוסיף אחר דליכא היזקא לקמא אבל אם שכיר הוא בא בשכרו כגון ש"ץ או שוחט ובודק דאית ליה הנאה מניה ומתפרנס ממנה אין רשאים להוסיף אחר להשיג גבולו של ראשון ולקפח פרנסתו:

והנה הא דהביא הכנ"הג בשם מהראנ"ח במי שהחזיק שיתפללו בביתו ובא אחר ועשה ג"כ ביתו בית תפלה ליכא דררא דממונא דממ"נ אם שניהם נותנים בתיהם לק"ק להתפלל בהם חנם הרי השני אינו מחסר ממון לראשון יותר ממה שהיה מתחסר תחלה ואם שניהם משכירים בתיהם לק"ק ג"כ הרי הנשארים בבית הראשון פורעים שכרו וליכא פסידא וכן ההיא דקובר מתים שהביא בשם משפטי שמואל פשוט הוא שכולם גומלים חסד של אמת ואינם מצפים לתשלום גמול וההיא שהביא בשם הראנ"ח ז"ל בענין הש"ץ כי לא נכון להעביר את הראשון אלא ישרתו שניהם כא' מוכרחים אנו לאוקומה בששניהם משמשים בחנם או שיתנו הק"ק לכל א' שכרו ולא יקפחוהו וכו' ע"כ:

אח"כ הביא הרב דברי מור"ם בהגה ודברי הרב מהרא"י הנ"ל וכתב ע"ז וז"ל ויש להוכיח מדקדוק לשון הרב במפה שכ' אפי' מקפח קצת פרנסת הראשון דדוקא כשהקיפוח מועט הוא דשרי אבל לא בקיפוח מרובה וכן יש לדקדק ג"כ מלשון מהרא"י וכו'. עוד יש להוכיח דע"כ לא התירו בקפוח מועט לרב הב' ליכנס בגבול הרב הראשון אלא ברבנות דשבר רבנות בזה אנו צריכים לטרוח למצוא לו היחר כמבואר בדברי מהרא"י. אבל כשההיתר ברור אפי' בקפוח קצת לא. כגון שכר ש"ץ שהוא היתר ברור כמ"ש בא"ח סימן ג"ן סכ"ב וכו' וכן שכר השוחט ובודק היתר ברור הוא וכו' ועד כאן לא התירו לשני ליכנס בגבול הראשון בקפוח מועט אלא בשכר רבנות שבקושי התירוהו. אבל דבר שהיתרו ברור אין לשום אדם לבוא בגבולו ולקפחו אפי' קפוח מועט:

ואחר כתבי מצאתי להרב ש"ך וז"ל אפילו מקפח קצת וכו' עכ"ל. ועוד נר' לומר דאף בקפוח מועט לא התירו אלא ברב המלמד תורה לרבים ובא אחר כיוצא בו דהו"ל מרביץ תורה דשייך ביה טעמא דיגדיל תורה ויאדיר ומשו"ה אין לנו להשגיח על קפוח קצת פרנסתו של ראשון והכי משמע מדמייתי לה במפה סמוך להא דכתב מרן אחד מבני חצר שבקש ליעשות מלמד תינוקות וכו' וכן מל"ת ובא חבירו ופתח בית ולמד תינוקות בצדו אין יכולים למחות בידו משום שנא' ה' חפץ למען צדקו וגו' וסמיך ליה הא דרבי היושב בעיר וכו' משום דחד טעמא אית להו אבל היכא דלא שייך טעמא דיגדיל תורה לאו כל כמיניה דשנו לקפח פרנסת הראשון אפי' בקיפוח מועט כ"ש כפי מה שציין הש"ך ההיא דרב היושב בעיר וכו' מיהו כ"ז מדינא אבל מצד המנהג אפשר שיש למחות בזה עכ"ל והרי הדברי' ק"ו דברבנות גופה דאין היתר שכרה ברור ואיכא משום יגדיל תורה אפי"ה יש למחות מצד המנהג משום השגת גבול כ"ש בשכר ש"ץ ושוחט ובודק שהוא היתר ברור דלא שייך ביה יגדיל תורה דלא מבעיא מצד המנהג אלא מדינא נמי השגת גבול הוא ע"כ כתבתי בתשו' לצ'פ'רו והסכים עמי מורי הרב המובהק מוהריב"ע זל עכ"ל הרב מוהר"ר יעב"ץ ז"ל השייך לעניינינו:

מוכח מדברי הרבנים הנז' דבדבר מצוה שהיתרו ברור אין אחר יכול לבא בגבולו ולקפח לו פרנסתו אפילו בקיפוח מועט ולכן הוצרך הרב לאוקומי ההיא דהרב מהראנ"ח ז"ל בתי שעשה בית תפלה דליכא דררא דממונא כמ"ש וא"כ הכא בנ"ד שבעלי הבה"כ מוחזקים בידם מאבותיהם ומתפרנסים מהכנסת אין שום אדם יכול לחדש ביה"כ אחרת אחר שיש בזה קפוח פרנסה לבעלי בתי כנסיות הישנים. וכבר שמענו מזקננו נ"ן שקבלה בידם כשבא הרב מוהר"ר יעב"ץ ז"ל בשנת ח"ץ לתפ"ץ לדור במחז"ק שאל מהב"ד והקהל אשר היו בימים ההם שיתנו לו רשות לחדש ביה"כ ולא היו מניחים אותו ואחר כמה הפצרות נתנו לו רשות לחדשה בתנאי שלא יתפללו בה שום אדם מתושבי העיר זולת האנשים הגרים אשר יבואו לכאן מהיום ההוא והלאה ובודאי שטעמם נכון לפניהם שלא לקפח פרנסת בעלי בתי כנסיות אלא שהבדי"ץ והקהל יש יכולת בידם לפי צורך השעה ולפי כבוד הבא לחדש וכיוצא כמו שבארו בהסכמת הראשונים הנ"ל ועל כיוצא בזה לב ב"ד מתנה עליהם וכו' ורשאים לתת הרשות לחדש:

אלא דלכאור' יש להקשות מההיא דפ' לא יחפור בקובע חנות וכיוצ' בצד חנות חבירו דאפסק' הלכתא דלא כרב הונא דס"ל דמצי מעכב מטעמא דפסקת לחיותיה אלא כרב הונא בריה דרב יהושע דלא מצי מעכב דיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני אעשה בתוך שלי וכמ"ש מרן בחו"מש סי' קנ"ו ס"ה יעו"ש. א"כ לפ"ז נימא דגם בבא לחדש ביה"כ אחרת אינם יכולים בעלי ביה"כ הראשון לעכב על ידו כיון שהמחדש דר בעיר ובר מתא אבר מתא לא מצי מעכב דיכול לומר להם אתם עושים בבתים שלכם ואני עושה בביתי הא לאו מילתא היא דהחלוק מבואר דבשלמא בקובע חנות וכיוצא בצד חנותו של חבירו הגם שקוד שקבע זה השני החנות היו באים כל הקונים לקנות מחנותו של ראשון ועכשיו מתמעטים הלוקחים ממנו ולוקחים מהשני מ"מ הוי גרמא בעלמא אבל גבי בית הכנסת שהאנשים המתפללי' בבית הכנסת הראשון הם קבועים שם להתפלל וכבר הוחזק בהנאתם דמטי ליה מנייהו לבעל הכיה"כ כגון בקניית המצות או כשיש להם שמחה וגיל או שבוע הבן וכיוצא שנודרים נדרים ונדבות וכו' א"כ כשבא השני לחדש ב"הכ ודאי שילכו איזה אנשים מהקבועים בב"הכ הראשון להבה"כ השני וממילא מסלק לבעל הבה"כ הא' ממה שכבר הוחזק בידו דבזה כ"ע יודו דמצי מעכב וכמ"ש הרב מהר"ר יעב"ץ. דאוקי לההיא דהרב מהראנ"ח דליכא דררא דממונא דמוכח מזה דהיכא דאיכא דררא דממונא לא מצי מעכב:

ועפ"ז אתנה לן מ"ש מרן ביו"ד ס"סי רמ"ה וז"ל א' מבני החצר או מבני מבוי וכו' וכן מל"ת שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו כדי שיבואו לו תינוקות אחרים או כדי שיבואו התינוקות שאצל זה אין יכולים למחות בידו שנאמר ה' חפץ למען צדקו וגו' עכ"ל. דלמה הוצרך מרן ז"ל לתת טעם למה שאין יכולים למחות בידו משום יגדיל תורה ותפוק ליה דאפי' בדבר הרשות בר מתא אבר מתא לא מצי מעכב כמ"ש א"ל שנאמר דמה שהוצרך מרן לטעם דיגדיל תורה היינו מפני החלוקה השנית שיבואו התינוקות שאצל זה שאם היה לדבר הרשות ודאי דמצי מעכב אחר שכבר הוחזק זה בתינוקות אלו שקבועים אצלו אלא דמשום יגדיל תורה לא מצי מעכב ואם כן גבי ב"הכ דמוכח הדבר שילכו אנשים מהקבועים בב"כ הראשונים ואיכא דררא דממונא וליכא בזה טעמא דיגדיל תורה הדבר פשוט דמצו מעכבי ועיין בתשו' הרשב"א שהביא מרן בב"י סי' קנ"ו בחייט שהיה רגיל אצל העירוני וכו' ומור"ם זל בתשו' סי' ט' ופרח מטה אהרן ח"ב סי' ק"ב ועיין ספר מים רבים חו"מש סי' ט"ו וס' מעיל שמואל בליקוטים סי' קל"ה שהביאו שם כמה חילוקים בדין זה דפסקת לחיותי והיה מקום להאריך בזה אלא שאין הפנאי מסכים:

כלל העולה שבערי המערב שהבתי כנסיות יש להם בעלים שנהנים מהכנסתם אין אדם יכול לחדש דבר מעתה זולת אם יראה לב"ד והקקי"ץ לפי צורך השעה משא"כ בנד"ד כמש"ל בדברי החכמים וש"ץ וכ"ש וק"ו שיש להם הסכמה מהרבנים הרא' נ"ן:

ועל מ"ש החכמים הפוס' יש"ץ שבני המבוי יכולים לעכב על בני בהכ"נ החדש מטעם רבוי הנכנסים וכו' ואף שכבר התחילו להתפלל שם ושתקו בני המבוי ולא מיחו אין בזה חזקה הדין עמהם כמו שדקדקו הפוס' ממ"ש במשנה חנות שבחצר וכו' דמוכח דאף שכבר היה החנות קבוע אין לו חזקה בזה ויכולים למחות בידו בכל זמן מפני רבוי הנכנסים והיוצאים כמ"ש הרשב"א ז"ל הביא דבריו רבינו הטור בסי' קנ"ו והה"נ במבוי שא"מ שדין א' להם לדעת הר"מ במז"ל ודעמיה וכמ"ש מרן שם ס"ד שהעתיק לשון הר"ם במ"ל והדברים פשוטים. ועינינו תלויות לאלהינו שבשמים ישפות שלום ביניהם ויתן בלב האנשים הקמים לשוב מדרך הזה ולשמוע בלמודים לקול החכמים המורים. וללכת בדרכי ישרים. בני ישראל הקדושים והטהורים. זרע קדש זכים וברים. ויבוא שכרם מן שמיא בני רויחי ובני סמיכי ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וה' יברך את עמו בשלום כי"ר:

הכ"ד הת"פ טיטואן יע"א בחדש שבט מש' תורה צוה לנו משה לפ"ק:

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה