אור ברסלב

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

אורח חיים

שאלות ותשובות חלק א'

סימן א

שאלה זו נשאלתי מאת כהה"ר אהרן ן' מוייאל נר"ו:

שאלה נסתפקתי בענין ברכת הטוב והמטיב שיש מי שכתב שאין אומרים אותה רק בתוך הסעודה וכן נראה מדברי מרן שהביא דין זה בתוך דיני הסעודה וגם מלשונו שאמר הביאו להם יין אחר אינו מברך בפ"הג וכו' נראה דוקא בתוך הסעודה אכן מדברי הרמב"ם שכתב היו מסובין וכו' לא נראה כן. גם יש להסתפק בענין שאם היו שנים אוכלים ובא א' מן השוק ונתנו לו ב' כוסות אם יכול לברך בפ"הג והטוב לסברת מ"ד דאין מברכים הטוב רק בתוך הסעודה או לא. לכן אבקשה ממעלת כ"תר יודיעני עם הב"ר:

תשובה תחילה צריכין אנו לבאר טעם היש מי שכתב דאין אומרים הט"והמ רק בתוך הסעודה. ונראה דזה תלוי בפלוגתא שהביא רבינו הטור בסי' קע"ד שעל היין שלאחר המזון אם הסבו א' מברך לכולם דדוקא בתוך המזון שאין בית הבליעה פנוי וחיישינן שמא יקדים קנה לושט כל אחד מברך לעצמו. אבל לאחר הסעודה שבית הבליעה פנוי אחד מברך לכולם. ובספר המצות כתב שאין אנו רגילים לקבוע אלא בפת אבל יין ושאר דברים אין אחד פוטר חבירו. דס"ל לסה"מ דמאי דאמרינן במשנה בא להם יין לאחר המזון א' מברך לכולם היינו דוקא בימיהם שהיו רגילים לקבוע על היין מהני הסבה. אבל לדידן דאין רגילות לקבוע על היין לא מהני ואף אם הסבו בטלה דעתם ולא מיקרי קבע. ודחה רבינו הטור סב' זו וסיים דאף בזמנינו יין הוי דומיא דפת דבהסבה מהני ישיבה דידן הוי כהסבה דידהו יעו"ש ובב"י. ובסי' קע"ה הביא רבינו הטור בשם י"א דכיון דאין מברכין הטוב והמטיב ביחיד אע"פ שעל היין שבתוך הסעודה כל א' מברך לעצמו אפי"ה ברכת הטוה"מ אחד מברך לכולם שאם היה כל א' מברך לעצמו הוי כל א' יחיד. וכתב ע"ז רבי' הטור ולא נהירא דכיון דטעם ברכת היין שבתוך הסעודה שכל א' מברך לעצמו הוא משום שמא יקדים קנה לושט מהאי טעמא נמי גם ברכת הטוה"מ שבתוך הסעודה כל א' מברך לעצמו. ואע"פ שכל אחד מברך לעצמו כיון שאחר שותה ונהנה עמו מאותו המין קרינן ביה שפיר המטיב לאחריני. אבל אם היו מסובים לשתות בלא אכילה א' מברך לכולם. וכתב על זה מרן בב"י וז"ל ומ"ש רבינו אבל אם היו מסובין לשתות בלא אכילה א' מברך לכולם לטעמיה אזיל שפסק בסי' שקודם זה דיין אם הסבו אחד מברך לכולם וכבר נתבאר שם דעתו ודעת החולקים עליו וכו' ע"כ:

נמצא לפ"ז דלסברת רבינו הטור דיין הוי דומיא דפת ושייך ביה קבע ה"ט דאף בלא אכילה א' מברך לכולם. ויצא לנו מזה דברכת הטוה"מ שייכא נמי אף בקבעו לשתות בלא אכילה ושייך שפיר טוב לו ומטיב לאחריני אחר דקבעו שניהם לשתות ואגידי אהדדי וגם בזה א' מברך לכולם. משא"כ לסב' סה"מ דאין קבע ליין ולדידיה אף אם הסבו לשתות כל אחד מברך לעצמו. א"כ ברכת הטוה"מ לא שייכא בהסבו לשתות בלא אכילה דכיון דלא הוי קבע הו"ל כאלו כל א' שתה מהיין השני בביתו ולא שייך מטיב לאחריני כיון רלא הוי קבע דלא אגידי זה בזה. דמטעם זה כ' הי"א שהביא רבינו הטור בסי' קע"ה דאף דברכת היין שבתוך הסעודה כל א' מברך לעצמו. ברכת הטוה"מ אף בתוך הסעודה א' מברך לכולם שאם היה כל אחד מברך לעצמו הוי כל א' וא' יחיד. ואף שרבינו הטור דחה סברה זו וכ' שאע"פ שכל אחד מברך לעצמו כיון שאחר שותה ונהנה עמו מאותו המין קרינן ביה שפיר מטיב לאחריני. מ"מ לא קאמר זה הטור אלא דוקא בסעודה דקביעי אהדדי ומאחר דצ"ל דכל אחד מברך לעצמו מטעם שמא יקדים קנה לושט א"כ הו"א דהוי כיחיד כסב' הי"א קמ"ל הטור דכיון דנהנה עמו שפיר הוי מטיב לאחרים אבל ודאי דצריכים לקביעות ולזה סיים וכתב דכשקבעו לשתות בלא אכילה דלא שייך חשש שמא יקדים קנה לושט א' מברך לכולם דבזה הוי לאחריני אחר דקביעי אהדדי וגם א' מברך לכולם ואף לסברת חי"א:

וזו היא כוונת מרן בב"י שכ' גבי מ"ש הטור ישבו לשתות בלא אכילה דלטעמיה אזיל וכו' דכיון דס"ל דיש קבע ליין א"כ אף בלא סעודה מברך הטוב והמטיב ואחד מברך לכולם משא"כ לסברת סמ"ג. גם בסי' רי"א הביא רבינו הטור סב' הסמ"ג ודחאה יעו"ש ומרן בב"י שם פסק להלכה כסב' הטור וכתב שכן דעת רוב הפוסקים דיין הוי דומיא דפת וישיבה דידן הוי כהסבה דידהו וכן פסק בש"ע בסי' הנז' יעו"ש:

וכפי זה נאמר דדעת מרן ז"ל אף אם קבעו לשתות בלא אכילה והביאו להם יין אחר מברך הטוב והמטיב ואחד מברך לכולם אחר דמצינו דסבר כרבינו הטור דיש קבע ליין ואגידי אהדדי והם דברי מורם בהגה בסי' קע"ה ס"ה שכתב גבי ברכת הטוה"מ שאם היו מסובין לשתות בלא אכילה א' מברך לכולם. ואף דמרן השמיט דין זה בש"ע לא מפני זה נאמר דלא ס"ל הכי אחר דמצינו דבסי' רי"ג פסק כסב' רבי' הטור דיש קבע ליין. ואם איתא דגבי הטוה"מ ס"ל דבלא אכילה לא יברך הי"ל להשמיענו חידוש זה דאף דיש קבע ליין וא' מברך לכולם אפ"ה לגבי הטוה"מ לא שייכא בלא אכילה. אם לא שנאמר דס"ל כמ"ש ולא הוצרך לפרש זה דמבואר ממה שפסק בסי' רי"ג דיש קבע ליין והא בהא תליא. ומה גם לפי הכלל דקי"ל דכשלא גילה לנו מרן דעתו בדין א' ומורם הביאו יש לנו לילך אחריו ואם כן אף את"ל דיש להסתפק בדעת מרן מ"מ אחר שמורם פסקו הכי נקטינן:

וממה שהביא מרן דיני הטוה"מ בדינים השייכים בתוך הסעודה אין ראיה לומר דס"ל דהטוב והמטיב לא שייכא אלא בתוך הסעודה אלא דכיון דהוצרך לבאר דיין שבתוך הסעודה לא הוי כשאר משקין דכיון שהוא חשוב קבע ברכה לעצמו אף בתוך הסעודה ואינו נפטר בברכת המוציא לזה סיים וכתב שאם הביאו יין אחר דמברך הטוה"מ דאיירי דעסיק ביה סיים כל דיני היין. כ"ז היה נראה לומר לתת טעם לדברי היש מי שכתב דאין מברכין הטוה"מ אלא בתוך הסעודה דסבירא ליה כדעת סמ"ג דאין קבע ליין וכל אחד הוי ץ כיחיד וכו':

אלא דמצינו להרב ב"ח בסימן הנז' שהקשה על דברי מרן בב"י שרצה להשוות מחלוקת רבינו הטור עם סמ"ג בברכת בפ"הג דהכי נמי פליגי גבי הטוה"מ דכל א' לטעמיה אזיל. דאם האמת כך לאיזה צורך חזר הטור וכתב דעתו גבי הטוב והמטי' דבקבעו לשתות אחד מברך לכולם. דבמכל שכן אתיא מברכת בפ"הג דאף היחיד מברך אותה ואפ"ה כשקבעו לשתות א' מברך לכולם וכ"ש ברכת הטוה"מ דלא שייכא ביחיד דודאי בקבעו לשתות א' מברך לכולם. ומכח קושייא זו הכריח הוא ז"ל דס"ל להטור דאף לדעת סמ"ג דס"ל דאין קבע ליין ובברכת בפ"הג כל אחד מברך לעצמו. אפי"ה גבי הטוה"מ אף בלא אכילה א' מברך לכולם כיון דמברך הטוב לו והמטיב לאחריני וברכה זו לא שייכא ביחיד א"כ הו"ל קביעות גמור וכולם דעתם לקבוע כדי לברך ברכה זו. ובסוף דבריו סיים וכתב וז"ל והכי נקטינן גבי הטוה"מ דאף בלא אכילה אחד מברך לכולם וכו' ע"כ. הרי מבואר בדברי הב"ח דלכ"ע אף אם ישבו לשתות בלא אכילה מברך הטוה"מ וא' מברך לכולם ואין חולק בזה. ואף לדעת מרן בב"י שכ' שכשם שחולקין הסמ"ג והטור בברכת היין פליגי נמי בברכת הטוה"מ ונאמר דלסברת סמ"ג כיון דאין קבע ליין לא שייכא ברכת הטוה"מ בלא סעודה מ"מ כיון דמרן פסק בש"ע כסב' רבינו הטור דיש קבע ליין והוי דומיא דפת. א"כ אף אם ישבו לשתות בלא אכילה הוי כתוך הסעודה ויברך הטוה"מ וא' מברך לכולם:

וכן נראה ג"כ מדברי הרב מג"א שכתב בריש סימן קע"ה דאם מברך הטוה"מ בליל פסח נראה כמוסיף על הכוסות והביא פלוגתא בזה וסיים וכתב שאם ברך ב"המ על יין אחר דאין צריך לברך הטוה"מ דהא כבר אמר הטוה"מ בבה"מ יעו"ש. נראה מזה דדוקא מאחר שבירך הטוה"מ בבה"מ לא יברך הא לא"ה היה צריך לברך אותה אף שכבר גמר הסעודה וברך ברכת המזון:

גם הרב מהר"י עייאש בספר בית יהודה חלק א"ח סי' נ"ג כתב בפשיטות להלכה ולמעשה דאף בלא סעודה אם קבעו לשתות מברך הטוה"מ והביא דברי הרמב"ם שכתב היו מסובין לשתות וכו'. גם הביא דברי רבינו הטור ומור"ם בהגה ולא הביא חולק בזה יעו"ש:

אחר כותבי זה מצאתי להרב בעל גנת ורדים בסי' מ"ד שנשאל ע"ז ודקדק מדברי רש"י שכ' על מה שאמרו בש"ס א"ר יוחנן אע"פ שאמרו שנוי יין א"צ לברך אבל אומר הטוה"מ. וכ' רש"י ז"ל וז"ל שנוי יין שתה יין בסעודה והביאו לו יין אחר טוב מן הראשון א"צ לברך בפ"הג ע"כ. דמשמע מדבריו דדוקא כשהוא בתוך הסעודה מברך הטוה"מ וטעמא הוי דכשיש שם סעודה אזי אגב הנאת הסעודה די רבה היא יש שמחה יתירה ברבוי יינות וראוי לברך הטוה"מ. אבל כשאין שם סעודה אין הנאת רבוי יין כדאי לברך הטוה"מ ונדחק שם הרב בדעת הטור שכ' בפשיטות שמברך אף בלא סעודה והוא כדברי התוס' בפ' ע"פ שכתבו וז"ל וצריך לברך הטוה"מ בין בשעת סעודה בין שלא בשעת סעודה ולא הביא הטור חולק דהיינו סב' רש"י כמנהגו בכל המקומות להביא סברת החולקים וניחא ליה לרב דסבר רבינו הטור דאף רש"י לא פליג. ומ"ש בסעודה לאו דוקא דהוא הדין אם קבעו לשתות ולא אתא אלא לאפוקי אם שותים באקראי בלא קבע. ובסוף דבריו כתב דלמעשה כיון דדברי רש"י מטים הרבה דקפדינן שיהיה שם סעודה אין לנו להקל למעבד עובדא לברך על רבוי יין בלא סעודה כיון שיש שם חשש ברכה לבטלה יעו"ש. ובסי' מ"ה הובא שם פסק א' מהרב מהר"י הלוי ז"ל שחלק על הרב הנז' והעלה דאף לסברת רש"י מברך הטוה"מ אף בלא סעודה. ומ"ש רש"י בסעודה הוא לרבותא כמ"ש שם בדבריו. וכ' שכן המנהג פשוט לב' אף בלא סעודה וכל מקום שהלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר. ובסימן מ"ו חזר הרב בעל גנת ורדים לחזק דבריו הראשונים. ובסי' מ"ז חזר הרב החולק לחזק דבריו ג"כ יעו"ש דבריהם. איך שיהיה עכ"פ מידי פלוגתא לא נפקא ונתברר לנו מהיכא יצאו לידון במחלוק' זה. וא"כ לפ"ז כבר כלל זה מסור בידינו דבמילי דברכות היכא דהוי פלוגתא ספק ברכות להקל כיון דהוי מילי דרבנן. ומה גם שמצאנו ראינו להרב מהר"ר חיד"א זלה"ה דבמילי דברכות כשיש פלוגתא אף דמרן סב' לברך שב ואל תעשה עדיף ושכן ראה לרבותינו כמ"ש בס' ברכ"י סי' ז' ובס' לדוד אמת סי' ו' אות ס"ג יעו"ש. ולפ"ז אחר שהרב גו"ר סבר דלדעת רש"י אין מברכין הטוה"מ אלא בתוך הסעודה הגם דלא הוזכר זה בפו בפוסקים הראשונים וגם איכא דפליג עליה דהרב גו"ר בהא מ"מ מידי ספק לא יצא ושכ וא"ת עדיף. ועיין ערך השלחן וס' זכור ליצחק:

ועל הספק השני בשישבו שנים לאכול ואח"כ בא א' מן השוק ונתנו לו שני כוסות משני יינות אם מברך בפ"הג והטוה"מ לסב' מ"ד דאין לברך הטוב והמטיב רק בתוך הסעודה. הנה מרן ז"ל בסי' קע"ט ס"ד כתב דכשאדם נכנס לבית חבירו ויש שם חבורות הרבה שאוכלים וכל אחד מושיט לו כוס דצריך לברך בפ"הג ע"כ א' דהוי נמלך ואף שכ' סברה זו בשם יש מי שאומר אין בכך כלום דכיון שהיא סברה יחידית כמ"ש בב"י שהביאה בשם הכל בו ה"ט שכתבה בשם יש מי שאומר ולא מצינו שהביא מי שחולק בזה. ולפ"ז הכא בנ"ד נראה דעל כל כוס צריך לברך בפ"הג ולא ברכת הטוה"מ אף שהוא שנוי יין דכיון דצריך לברך בפ"הג מדין נמלך לא שייכא ברכת הטוב והמטיב דלא מצינו דבמקום בפ"הג יברך גם הטוה"מ:

ואין לומר דע"כ לא קאמר מרן דצריך לברך בורא פרי הגפן על כל כוס אלא דוקא כשיש הרבה חבורות וכל א' נותנת לו כוס א' דאז שייך לומר דהוי נמלך וכן הוא לשון הכל בו שהביא בב"י שכתב ויש שם חבורות הרבה וכו'. וכן העתיק שם מרן בש"ע. אבל בשלא היה כאן רק חבורה אחת אף דנותנים לו הרבה כוסות נימא דמסתמא דעתו על כל מה שיתנו לו. הא ליתא שהרי מור"ם בהגה בסי' קע"ד כ' וז"ל וכן מי שבא לסעוד ומושיטין לו הרבה כוסות מברך ע"כ או"א דהוי נמלך ע"כ. ורשם המרשים ע"ז כל בו. הרי דמ"ש הכל בו הרבה חבורות לאו דוקא ואף בחבורה אחת צריך לברך על כל כוס וכוס ולא שנא:

הן אמת דהרב ט"ז בסי' הנז' ס"ק ז' כתב דהאידנא שיש מנהג כשאחד בא אצל אותם ששותים שנותני' לו כוסות הרבה. כשברך על הא' מסתמא דעתו על מה שיתנו לו יעו"ש:

גם הרב מג"א בסי' קס"ט על מ"ש מרן שם ס"ג גבי שמש דצריך לברך על כל כוס וכוס כ' המגן אברהם ס"ק ז' דאם היה דעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיתנו לו א"צ לברך. וא"כ גם בזה יכול לכוין מתחלה ע"כ מה שיתנו לו כדי להפטר מברכת בפ"הג. ומה גם למ"ש המג"א בסי' קע"ט ס"ק ז' דגבי שמש הוי נמלך יותר מאדם אחר יעו"ש. ולפ"ז עדיין יש להסתפק אם יברך הטוה"מ לדעת מי שסובר שאין מברכים אותה רק בתוך הסעודה אחר שאינו אוכל עמהם. ואף כשברך בפ"הג על כוס א' דעתו על כל מה שיביאו לו. אדרבא גבי ברכת הטוה"מ צריך לזה שיהא דעתו על כל מה שיביאו לו כדי לברך הטוב והמטיב. דאל"ה הוי נמלך וצ"ל בפ"הג.

ועט"ז סימן קע"ה ס"ק ד':

ונראה להתיר ספק זה ממ"ש מרן בסימן קצ"ז ס"ג דאם היו שנים אוכלים ובא שלישי אם יכולים להזקיקו שיאכל כל כזית פת כדי שיצטרף עמהם לזימון מוטב. ואם אינו רוצה לא יתנו לו לשתות וכו' ואם אירע שנתנו לו לשתות או מאכל אחר יזמנו עמו אע"פ שאינו רוצה לאכול פח. וכ' שם הרב מג"א ס"ק ט' משם הרב כנ"הג שכן נהגו רבותיו אף לכתחילה וכן נוהגים עכשיו:

ועפ"ז אף אנן נמי נימא דמ"ש מרן דכשאדם נכנס לבית חבירו ונתנו לו הרבה כוסות דצ"ל על כל א' היינו דוקא כשלא ישב עמהם בקבע ונתנו לו לשתות דרך עראי דבזה הוי כדין השמש שאינו יושב עמהם לשתות בקבע ולכן הוי נמלך. אבל אם קבע עמהם לשתות. מסתמא דעתו ע"כ עה שיתנו לו. וכ"כ הרב ט"ז בסי' קע"ט ס"ק ג' וז"ל. וכל אחד מושיט לו כוס פי' והוא אינו קובע עמהם לשתות ע"כ משמע דאם קבע עמהם א"צ לברך ע"כ א':

ולפ"ז הדבר ברור דאף למ"ד דאין מברכין הטוב והמטיב רק בתוך הסעודה בזה שהיו שנים יושבים לאכול ובא שלישי ונתנו לו שני מיני יינות מברך הטוה"מ כיין דמצטרף עמהם לזימון. והו"ל בתוך הסעודה ושייך שפיר טוב לו ומטיב לאחריני. ואע"ג דלטעם שנתן הרב גו"ר לסברת רש"י דדוקא כשיש שם סעודה אגב הנאת הסעודה יש שמחה ברבוי יינות וכו' וא"כ לגבי זה הא' שאינו אוכל עמהם הרי אין כאן סעודה. מ"מ ע"כ לא אמרה הרב אלא דוקא כשאין שם סעודה כלל. אבל הכא שיש כאן סעודה ולגבי הני תרי הרי יש כאן שמחת האכילה ורבוי יינות אפי' שהא' אין לו הנאת אכילה הרי עכ"פ נהנה עמהם וגריר אבתרייהו לזימון ולכן גריר אבתרייהו נמי לענין הטוב והמטיב והרי יש מטיב לאחריני באכילה ושתיה. והגם דנ"ז דצירוף בשתיה שנוי במחלוקת כמ"ש בסעיף הנז' מ"מ בדיעבד מיהא הרי פסקו מרן להלכה. ובב"י כ' על סברה זו ודברים נכוחים הם והאחרונים הכריחו כן אפי' לכתחילה ואף דעכ"פ לגבי הטוה"מ מידי ספק לא יצא אחר דצירוף הזימון שנוי במחלוקת ונימא ספק ברכות להקל. מ"מ לגבי ברכת הטוה"מ יש לנו לעשות ס"ס לחייבו דהיינו ספק שמא הלכה כמ"ד דמברכים אותה אף בלא סעודה ואת"ל דהלכה כמאן דאמר דאין מברכים אלא בסעודה שמא הלכה כמ"ד דבשתיה מצטרף לזימון ועיין בפר"ח סי' תפ"ט ס"ק ח' באופן דהכא בנ"ד צריך לברך הטוה"מ:

סימן ב

תשובה לאלקצר לכהר"י סנאניץ נר"ו:

על ענין הרצועות של תפילין אם צריכים עכור לשמן. כבר פסק מרן ז"ל בא"ח סי' ל"ג ס"ג שצריך עבוד לשמן. ומפשט דבריו משמע דלא מהני מה שישחירם אח"כ הישראל לשמן אלא גם העכור צריך לשמן כמ"ש בדברי האחרונים. וכן הובא בספר דבר שמואל סי' י"ט פסק א' מכמה רבנים שהאריכו. למעניתם בדין זה בראיות ברורות דלא מהני במה שישחירם הישראל לשמן אלא גם העבור צריך שיהיה לשמן. ובסיומא דמלתא כתב וז"ל הנה כי כן בישראל הודענו נאמנה יחזיקו במנהגם לעבד עור הרצועות לשמן ולא יסמכו לצאת י"ח בהשחרה לשמה כי היא לא תצלח ונמצאו מכשילין את הצבור ומבטלים מהם קדושת מצוה זו כהלכתה וקלקול כמה ברכות חלילה. רק עכ"פ יעשו המצוה בתקנה בעבור לשמן אם מן הדין ואם מן המנהג עכ"ל. וכ"ש אנן בדידן דגרירי בתר פסקי מרן ז"ל אף שיהיה נגד רוב הפוסקי' דודאי צריך לפסוק כן להלכה ולמעשה. והגם שבבאר היטב שם סק"ה הביא מתשובות הרב באר עשק ז"ל דהשחרה לשמה מהני אנו אין לנו אלא דברי מרן ורובא דרובא דרבוותא שפסקו כן:

סימן ג

על ענין הוצאת האגווה ארדיינטי ביום טוב נראה לאסור מהטע' שאסרו חכמים ז"ל קצירה וטחינה וכו' בי"ט אע"פ שהם מלאכת אוכל נפש כמ"ש מרן ז"ל בסי' תצ"ה והטעם הוא לפי שהאדם רגיל לעשות מלאכות אלו לימים הרבה. ואסרו חכמים ז"ל אפי' לקצור או לטחון מעט לצורך י"ט מטעם לא פלוג כמבואר בפוסקים. ומה שכתבת שאם יניחנו עד אחר י"ט יפסד. לא מפני זה יהיה מותר בי"ט שלא נאמר דבר זה אלא דוקא בחוה"מ שהתירו חכמים ז"ל מלאכת דבר האבד. אבל בי"ט הרי קרא כתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו ודרשו רז"ל אפי' מלאכת דבר האבד. ואפי' בחוה"מ לא התירו מלאכת דבר האבד אלא דוקא כשלא כוין מלאכתו במועד. דהיינו שלא היה יכול לעשותה קודם י"ט אבל אם היה יכול לעשותה קודם יו"ט והניחה לעשות בחוה"מ אסור אפי' אם הוא דבר האבד. וקונסין אותו ומאבדין בדין אותה ממנו כמ"ש מרן בסי' תקל"ח. הן אמת דבצורך אכילה לא גזרו בזה בחו"הם כמ"ש מרן בסי' תקל"ג. אלא דגם בזה מצינו להרב מהר"י עייאש ז"ל בס' בית יהודה במנהגי ארג'יל יע"א בדינים השייכים להלכות יו"ט וחוה"מ ס"ג וז"ל שמעתי ממורי הרב ז"ל דנוהגים להחמיר בכאן שלא להוציא שכר תאנים בחול המועד דהיינו אתא ק'טיר דכיון שיודעים השיעור קודם יום טוב כמה ימים ישתהו בשרייתן אז אם יגיע גמר בישולן במועד מקדימים קודם כדי שלא יכוונו מלאכתם במועד והחמירו עליהם הראשוני' ז"ל בזה מפני שבני המדינה בסתם אינם בני תורה ויבואו להקל בעיקרי האיסורים וכו' ע"כ. הרי שאפי' שמן הדין מותר בחוה"מ כיון שהוא מידי דמיכל אפי' הרי גזרו עליהם ונהגו לאסור דהגם דאנן בדידן אנו הולכים בתר פסקי מרן דבמידי דמיכל מותר בחול המועד אפי"ה בימים האלה שהדור פרוץ היה ראוי לגזור עליהם ולאסור בחוה"מ. אלא שאין בידינו לגזור כן אבל ביו"ט עכ"פ אסור מן הדין כמ"ש:

סימן ד

וע"ע אבי הבן והסנדק אם מותרים לגלח בחוה"מ חלילה מלומר דבר זה שהרי הגלוח בו אסור מדין המשנה ועד כאן לא התירו הגלוח לאבי הבן והסנדק אלא דוקא בדבר שאין איסורו מדין המשנה אלא מדין מנהג נמי בימי העומר או בין המצרים חוץ משבוע שחל בו תשעה באב שגם הוא אסור מדין המשנה. וחוה"מ ג"כ אין שום היתר כלל זולת מה שהוזכר במשנה בפירוש דהיינו היוצא מבית השביה וכו':

סימן ה

ע"ע אם מותר ליטול ידיו מכהן. בזמן הזה מותר דר"ת יצק מים ע"י כהן ואמר דאין בהם קדושה עכשיו דקי"ל בגדיהם עליהם קדושה עליהם. הריב"ש בשם המרדכי בהגהות גטין דעת קדושים חא"ח ערך ך' סי' ח"י:

סימן ו

וע"ע תיקון הטל והגשם שהיו נוהגים מקדמת דנא לאומרו בחזרת מוסף בתוך אבות וגבורות. כיון שנהגו כך אין לערער עליהם ויש להם על מה שיסמוכו כמ"ש רבני האחרונים הלא בספרתם דכיון שהם צורכי רבים מותר כמו זכרנו ומי כמוך בעשרת ימי תשובה הן אמת שבזמן הזה שנדפסו בסידורים קודם חזרת מוסף אם ירצו הקהל לשנות מנהגם ולאומרו קודם חזרת מוסף כמ"ש בסידורים טוב הדבר ואין בזה ח"ו משום מוציא לעז על הראשוני' כיון שבימיהם היה מודפס בסידורים בתוך המוסף והיו חוששים לבלבול. אבל בזמן הזה שהוא מודפס קודם המוסף אין חשש מזה אבל אם הקהל אין רצונם לשנות ממנהגם הנח להם לישראל דיש להם על מה שיסמוכו כמ"ש:

סימן ז

וע"ע הכלי של מי רגלים וכו' שמכניסים אותו לבית בלילה אם מהני לכסות גופו בטלית ולקרות קריאת שמע שעל המטה. נראה שאם הכלי הוא בתוך ד' אמותיו לא מהני זה הכסוי כיון שהוא בתוך ד' אמות וקרא כתיב והיה מחניך קדוש וליכא. ודוקא גבי ערוה דתלה רחמנא בראיה כדכתיב ולא יראה בך ערות דבר מהני כשמכסה ראשו או עוצם עיניו או בליל' שאינו רואה אותה כמ"ש מרן בא"ח סוף סימן ע"ה אבל גבי צואה וכו' לא מהני בכה"ג כמ"ש מרן בסי' ע"ט. אלא שאם הכלי הוא רחוק ממנו יותר מד' אמות אז אינו אסור אלא אם רואה אותה דהיינו שהוא מלפניו ואפי' בלילה שאינו רואה אותה אסור כיון דביום יכול לראותה שם ובזה מהני הכסוי שמכסה ראשו בטלית כיון שהוא חוץ לד' אמות והרי מחניך קדוש קרינן ביה דכל שהוא חוץ לד' אמות לאו מחנהו מיקרי זולת כשרואה אותה דאז הוי דינו כערוה כמבואר בפוסקי'. וא"כ כשמכסה ראשו בטלית שאינו יכול לראותה כלל מחמת הכסוי מותר:

סימן ח

זה מה שהשבתי לכההר"ש בארגילו'ן נר"ו לעיר אלקצר יע"א על מה שכתב לי שאמר לו ת"ח אחד ששיעור ברכת על המחיה היינו שני גלוסקאות:

מה שכתב ששמע ע"ע שיעור ברכת על המחיה שהוא שני גלוסקאות מעולם לא שמענו דבר זה והמנהג הפשוט שעל אכילת גלוסקא אחת מברכים על המחיה. אמת שאין הגלוסקאות שוות ושיעור כזית לפי הנראה הוא כשיעור ביצה בינונית שבזה הזמן כמ"ש כ"תר ומעשים בכל יום מרבנים לקדושים אשר בארץ שהיו מברכים על גלוסקא אחת וגם כמה שלוחים מארץ הצבי תוב"ב שעברו במחז"ק כך היו עושים. הן אמת שהרב מהר"ר חיד"א ז"ל בס' מחזיק ברכה כתב שמנהג העולם שאוכלים כב' ביצים ויותר מפת הבאה בכסנין ומברכין מעין ג' ואפשר שהחכמים ששמעו מחכמי א"י תוב"ב כך היתה השמועה ונשתנה להם השמועה. ואם הדבר כן שאינו יכול לברך עד שיאכל שני גלוסקאות אין אדם יוצא י"ח בפסח באכילת מצה כי מי הוא זה ואי זה הוא שאוכל כשיעור זה בב"א ובפרט בהמוציא ואכילת מצה שצריך כשיעור ב' זיתים ומצאנו ראינו להרב מהרי"ך ז"ל בפירו' ההגדה הנקרא זבח פסח שהאריך בשיעור כזית והביא מחלוקת הפוס' בזה. וכתב דמ"ש מרן בסימן תפ"ו דשיעור כזית י"א דהוי כחצי ביצה היינו על פי מ"ש בב"י מדברי התוס' סוף פ' ג"ה שכתב דבית הבליעה מחזיק כביצה ובכריתו' אמרינן דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים והקשה ע"ז שהוא נגד סברת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דס"ל דהוי פחות משליש ביצה. ועוד הקשה על מרן שבסי' שס"ח העתיק לשון הרמב"ם דשיעור ב' סעודות של עירוב הוו ו"ח גרוגרות שהם ששה ביצים. ולבסוף כ' וז"ל ואפשר דהטעם שכ' מרן דין זה דסי' תפ"ו בשם י"א לפי שלבו ראה שאינו מוסכם מרוב הפוסקים ולא כתב זה אלא להודיע דטוב לחוש גם לדעת זה לחומרא בעלמא לכתחילה. וא"כ נ"מ לע"ד דבמקום צער וכו' יש לסמוך על כל הפוסקים הנ"ל דסגי בשליש ביצה וכו' עד כאן:

גם הרב פר"ח שם העלה לענין דינא דהעיקר כדעת הרמב"ם דשיעור כזית הוי קרוב לשליש ביצה יעו"ש. ובספר עיקרי הד"ט הלכות פסח הביא משם הרב יד אליהו שכתב על דברי מרן דלא דק ולחומר' כתב שהוא חצי ביצה לענין מצה וברכת המזון יעו"ש:

על מ"ש הרב מהר"ד חיד"א ז"ל בס' מורה באצבע סימן ג' אות צ"ה שיאכל פחות מנ"ד דראמאס ויברך על המחיה ואם אכל נ"ד דראמאס או יותר עד ע"ב דרא מאס נכנס בספק ב"המז ולא יברך בר"המז עד שיאכל ע"ב דראמאס. שמעתי שהדורו הוא שמנה דראמאס וחצי:

סימן ט

מה שנסתפקת בענין הספינה אם נקרא ץ כלי ויכול ליטול ידיו שחרית בה או הוי כקרקע וכו'. דע לך שלענין זה לא נפקא לן מידי לדינא אי הוי כלי או קרקע יען שהטעם שאמרו חז"ל שצריך ליטול לתוך כלי ולא ע"ג קרקע היינו משום שרוח רעה שורה על הידים וע"י הנטילה במים מעביר הרוח רעה מהידים ונדבק במים ההם. וכשנוטלים ע"ג קרקע נדבק הרוח בקרקע וכשעוברים עליו בני אדם נזוקין ולכן צריך ע"ג כלי דוקא ולשופכם אחר כך במקום שאין אנשים עוברין וכמ"ש מרן בב"י סימן ד' מדברי זו"הק וז"ל ומאינון מיין אסור למעבד בהון מידי אלא בעי לאושדא לון באתרא דבני נשא לא עברי עלייהו. וה"ט דלא מהני על גבי קסמין כמ"ש בסימן ד' ס"ח ובמג"א שם מה שאין כן בנטילת מים אחרונים בסעודה דטעם הנטילה הוא משום מלח סדומית וכו' ואין הרוח שורה על הידים אלא שכשנוטל ע"ג קרקע בהגיע המים לקרקע שורה רוח רעה על המים וכשיש דבר מפסיק בין המים לקרקע אין רשות לרוח רעה לשרות עליהם ולכן מותר ליטול ע"ג קסמין כמ"ש בסי' קפ"א ובמ"א שם ס"ק ב' ולפ"ז הכא בנ"ד אף את"ל דהספינה הויא כלי אין ליטול ידיו על גבה אחר שעוברי' שם בני אדם:

סימן י

תשובה לעיר ש'יש'ואן יע"א:

על מה ששאלת על צורות העופות שעשו על גבי ההיכל אם הוא מותר. הנה מרן בב"י ביו"ד סי' קמ"א הביא דברי רבינו אליקים שאסר צורת אריות ונחשים ועופות שציירו בביה"כ וצוה להסירם והקשה על דבריו ודחאן מהלכה וכתב דכל הפוסקים חלוקים עליו שכדברי רבינו אפרים עיקר שכיון שאין הגוים עובדים לאותן הצורות מותר. ורבינו אליקים יחיד הוא בדין זה. אלא שהרב מהרימ"ט בשניות חי"ד סי' ל"ה כתב שאין רבינו אליקים יחיד בדין זה ומצא לו חברים מקשיבים לקולו לאסור בשאר צורות בבולטות ותירץ מה שהק' מרן בב"י על דבריו וכתב דאע"ג דאין אסור בשאר צורות אלא בעושה אבל במוצא אינו אסור אלא משום חשדא ובמקום דשכיחי רבים ליכא חשדא. וא"כ אמאי צוה רבינו אליקים לאסור אותן צורות שבבהכ"נ אחר שכבר היו עשויות ושכיחי רבים דליכא חשדא. ותירץ דכיון דאותן צורות היו כנגד המשתחוים נראה כמשתחוה להם דה אשכחן שאמרו פרצופין המקלחין מים בדרכין דאסור לשתות מהם משום חשדא אע"ג דבר"ה הם דשכיחי רבים. וכן אמרו נפלה מידו סלע לא ישוח ויטלנו שלא יהא נראה כמשתחוה יעו"ש:

גם הכנ"הג סימן הנז' הגה"בי אות ס"ד כתב משם הרדב"ז שהסכים לדברי רבינו אליקים יעו"ש. אלא דמרן בש"ע סי' הנז' כתב בצורות בהמות וחיות ועופות וכו' מותר לצור אותם ואפי' היתה הצורה בולטת. ומדלא חלק בין ב"הכ למקום אחר משמע דבכל גוונא מותר וכמו שכתב ב"ה שדחה דברי רבינו אליקים:

ובא"ח סי' צ' סכ"ג כתב וז"ל הבגדים המצויירים אע"פ שאינן בולטות אין נכון להתפלל כנגדן ואם יקרה לו להתפלל כנגד בגד או כותל מצוייר יעצים עיניו ע"כ. מוכח מזה דלעשות ציורים בב"הכ אפי' אינם בולטים אסור. וטעמא הוי מפני שמבטל הכוונה. ולכן כ' מרן ז"ל שאם אירע מקרה שהתפלל באיזה בית שיש ציורים בכותל יעצים עיניו כדי שלא יתבטל כוונתו. וזהו דוקא אם אירע דרך מקרה שהתפלל שם אבל לכתחילה אסור. ומטעם זה כתב שם המ"א ס"ק ל"ז וז"ל נ"ל דגם בכותל בהכ"נ אסור לצור ציורים נגד פניו של אדם אלא למעלה מקומת איש וכו' ע"כ. דכיון דטעם האסור הוא מפני שמבטל כוונת התפלה א"כ כשהוא למעלה מקומת אדם שאי' מסתכל בצורות מותר כיון שהמתפלל צריך שיתן עיניו למטה כמבואר בש"ס. וזה הוא אפי' בציורים שאינם בולטים מטעם בטול הכוונה. אבל בציורים הבולטים באנו למחלוקת רבינו אליקים ורבינו אפרים. ולרבינו אליקי' דאוסר מדכתי' תבנית כל בהמה וגו' אפי' שיהיו למעלה מקומת אדם אסור. ולאו דוקא בביהכ"נ דאפי' בבית אסור משום לתא דע"ז. וגם לטעם האחר שכתב מרן משם הגהות אשירי דנראה כמשתחוה להם אפי' יהיו למעלה מקומת אדם אם הם בולטים אסור:

נמצא לפי זה דהכא בנ"ד לצור אותם לכתחילה בבית הכנס' ראוי לחוש לדברי המחמירים ובפרט דלא מצינו להדיא שמרן מתיר לצור אותם בבית הכנסת לכתחילה. אלא דב"ה ע"ז כתב דמותר לצור אותם ואין כאן משום לא תעשה לך פסל אחר שצורות אלו אין דרך הגוים לעובדם ועדיין אפשר לומר דלא התיר לצור אותם לכתחי' אלא בבית והגם שב"ה הסכים לדעת רבינו אפרים דמתיר בבהכ"נ היינו באותו נדון שכבר היו מצויירים דלדעת רבינו אליקים צוה להסירם ורבינו אפרים התיר להניחם. אבל לצור אותם לכתחי' בבהכ"נ אפשר דס"ל דיש לאסור ובפרט כשהם על גבי ההיכל שהוא כנגד המשתחוים:

סימן יא

תשובה לידי"ן מהרי"ל נר"ו:

על מה שנסתפק מעכ"ת על העור שאמר בשעת העבוד שמעבדו לשם כל דבר שבקדוש' ונסתפק דאפש' דכיון דא"א לכולם לחול בב"א הי מנייהו מפקת וכוין שכן לא חלה עליו שום קדושה וכו' כמ"ש בדכ"ק:

לענד"ן דאין להסתפק בזה דאף לפי דברי מעלת כ"תר תינח אם היה עור קטן הכמות שאין יכול לכתוב בו כ"א דבר א' מדברי קדושה שייך לומר בו הי מנייהו מפקת. אבל הכא בנ"ד מי לא מודים שיכול לכתוב בו כל דבר שבקדושה דהיינו מזוזה אחת ופרשה א' שבתפילין וטלאי א' בס"ת לכתוב בו איזה תיבה. וא"כ שפיר יכולים אנו לומר שמ"ש בשעת העבוד לשם כל דבר שבקדוש' כאילו פירש ואמר בשעת העבוד אני מעבד עור זה לשם ס"ת ותפילין ומזוזות שהוא לשון המתוקן שכתב בעטרת זקנים אשר סביב הש"ע יעו"ש בא"ח סי' ל"ב וכן עמא דבר ספרי דווקני כך אומרים בשעת העבוד כדי להשתמש בעור לכל דבר שבקדושה. באופן דהכא בנ"ד שהעור הנז' יכול לכתוב בו כל דברי קדושה אין לספק בו כלל. ואף את"ל שעור זה לא היה כדאי לכתוב כ"א דבר א' דוקא יכולי' אנו לו' שיכול לכתוב בו איזה דבר מהם שירצה דדוקא כשפירש ואמר שמעבדו לשם מזוזה שהוא קדושה קלה אינו יכול לכתוב בו תפילין כמ"ש מרן שם. דכיון דקדושת תפילין חמירא מקדושת מזוזה. כשמעבדו לשם מזוזה הו"ל כאלו מעבדו לשם חולין לגבי תפילין. אבל כשמעבדו לשם כל דבר שבקדושה אחר שאינו יכול לכתוב בו כ"א דבר א' דוקא. אמרי' דכוונתו במ"ש לכל דבר שבקדוש' דר"ל לאותו דבר של קדושה שארצה לכתוב בו שהרי אינו יכול לכתוב בו כל הדברים של קדושה. וכשהסכים עכשיו לכתוב בו תפילין. אמרינן דלמפרע לשם אותו דבר עבדו שהרי גלה סופו על תחילתו והמעשה יגלה על המחשבה והו"ל כאלו אמר בשעת העבוד לשם ס"ת או תפילין או מזוזות שיכול לכתוב איזה מהם שירצה ומ"מ הכא בנ"ד הדבר תלוי במה שיאמר המעבד מה היתה כוונתו במ"ש לכל דבר שבקדושה. ואיך שיהיה אחר שעכ"פ עור זה יכול לכתוב בו כל דברי קדושה קלה וחמורה כמ"ש נלע"ד דאין כאן שום ספק כלל:

סימן יב

נדרשנו מאת מעלת ידידנו החכם כמהר"א ישראל נר"ו לדון בינו ובין ק"ק לקצאר יע"א ע"ע הבי"הך הנז' שזה כמה שהעבירו עליו את הדרך ואין נותנין לו כלום מכל הנאותיה וצועק ואינו נענה ושלחנו להודיע להקקי"ץ הנז' לראות מה בפיהם על מה ועל מה נטלו לעצמם הנאות הביה"כ הנז' ואם יש להם איזה טענה על זה נדעה ונשמענה והיתה תשובתם ע"י כהרי"ע אצי"ג נר"ו שהשיב לנו באגרת ההוא אמר שקבץ הקקי"ץ הנז' וקרא עליהם את הקריאה מפי הכתב שלנו ושהם השיבו שהביה"כ הנז' היא היתה הקדש והמציאו קב"ע ע"ז שנתקבלה בח' תשרי שעבר ושם נאמר שהעידו שני עדים ה"ה הר' מאיר מתתיה בהר' שמואל נ"ע והרב ראובן תרוגמא'ן בר"ש איך אמת יודעים בטיב שהבית הכנסת הגדולה הי"ג שבאלקצאר שהיא של הק"ש וצ"ל שהר' ראובן תרוגמא'ן א' מהעדים הנז' הוא מהאנשים המוכרים אשר באו מפונקסים בשטר המכר הנז'. עוד המציאו קב"ע אחרת ושם נאמר שהעידו ב' עדים ה"ה הר' חיים משה ן' קנדיל בה"ר יוסף והר' יעקב שרגא בר"א איך אמת שמק"ד היו שומעים מהדור שלפניהם שהביה"כ הגדולה שבאלקצר שהיתה של הקדש כמ"ש בקב"ע שבאו לידינו מהתם להכא. וגם הרב חיים משה ן' קנדיל הנז' הוא א' מהאנשים המוכרים הנז"ל עוד השיב לנו הרי"ע הנז' באגרת הנז' מפי הקקי"ץ הנז' שכשהיה החכם הנז' ממונה עליהם באלקצאר נתפשרו עמו לתת לו סך פי בכח"ו ינתנו לו כל הנאות העיר לשישתלם מהם הסך הנז' והמותר ישלם לש"ץ שבשני הבתי כנסיות שבעיר הנז' כפי מה שיתפשר עמהם בשכר שירותם. ומן היום שנתמנה עליהם עד שעקרו דירתם מהעיר הנז' על פי מאמר המלך יר"ה לא ירדו עמו לחשבון לדעת מה שקבל מהנאות העיר וכשהלכו לעיר לראג'י יע"א ועבר איזה זמן שהוקבעו שם תבע מהם החכם הנז' שישלמו לו סך פי בכ"ח כל ימי היותם גרים בלאראג'י ועשו נדבה ביניהם הקהל הנז' ונתנו לו כמו ק"ס מתקאלים מ"מ בחשבם שעדיין היו חייבים לשלם לו הקצבה של הפי בכ"ח כל ימי היותם בלארג'י כמו שהיו חייבים בעיר אלקצאר יע"א ומה שנשארו חייבים לו מהזמן שנשארו דרים בעיר לארג'י א"ל החכם הנז' שיתנו לו הביה"כ הנז' בתורת משכון ואם לאו שילך לו לעיר אחרת. וכן עשו הקקי"ץ הנז' בחשבם שעדיין החיוב הנז' עליהם שכן א"ל החכ' הנז'. אלה הם תוכן הדברים אשר באו כתובים באגרת הנז' דשלחו מתם:

ועתה באנו להשיב מה שהדי"ן ע"פ דברי טענותיה' והשטרו' הנז' שביד החכם הנז' ונשיב תחילה על דברי הטענות ואח"כ נבאר משהד"ן בענין מכר הביה"כ אם מועיל בה המכירה שמכרו להחכם הנזכר אחר שהיא של הקדש ע"פ העדאת העדים הנז' כפי מה שיורונו מהשמים בס"ד:

והנה מה שטענו הקקי"ץ שבהיות החכם הנזכר ממונה עליהם באלקצר נתפשרו עמו בסך פי בכ"ח ונתנו לו כל הנאות העיר לשישתלם מהם הסך הנז' כלומר שאם יותיר איזה דבר הוא לזכות הקהל כמובן מדבריהם שאמרו שעדיין לא ירדו עמו לחשבון וכו'. לזה הרי תשובתם בצדם ממה שבא כתוב בשטר המתנה הנז"ל וז"ל ידוע הוא שמק"ד מאז קבלו עליהם הק"ק קהל לקצר וכו' וע"כ גמרו וזכו והקנו כל שררות השתי בתי כנסיות הי"ג שבעיר הנז' והנאותיהם וכו'. וכל שררות העיר הנז' וכו' הכל כאשר לבל ונתנו להחכ' הנז' וכו' רצוי ומקוב"ע בקוש"ח וכמו שכו"ח ביד ידידינו מעלת החכם הנז' נר"ו בהסכמת בדי"ץ וטובי העיר שבאותו זמן ונהג שררתו החכם הנז' בעיר הנז' כמה שנים עד יום גלות הק"ק הנז' מהעיר הנז' בחורף של שנת תקס"ט לפ"ק וכו' ע"כ:

מבואר נגלה שנתנו לו הקהל כל הנאות העיר בכללותה ולא קצבו עמו שום קצבה כלל כל ימי היותם בעיר אלקצר יע"א. וא"כ מה מקום לרדת עמו לחשבון אחר שכ"מ שקבל הוא לעצמו ולזכותו כמו שפסקו עמו כמבואר בשטר הנז"ל שהעדים החתומים בו המה ראו שטר הפסיקה והחיוב ביד החכם הנז' כוח"ך בהסכמת ברי"ץ כנז"ל.

ועל מה שטענו עוד הקקי"ץ שכשהלכו לעיר לראג'י יע"א אחר עבור איזה זמן שם תבע מהם החכם הנז' שישלמו לו סך פי בכ"ח כל ימי היותם גרים שם בחשבם שהיו חייבים לו שם כמו שהיו חייבים בעיר אלקצר וכו'. שנראה מדבריהם שכשהלכו לעיר לראג'י יע"א לא נתחייבו לו עוד שום חיוב מחדש אלא שע"פ החיוב שנתחייבו לו בעיר אלקצר בסך פי בכ"ח ע"פ דבריהם ע"ז הוא ששאל מהם החכם הנז' מה שהיה נושא בהם כל ימי היותם בלאראג'י ובחשבם שעדיין החיוב של עיר אלקצר נמשך והולך גם בעיר לראג'י לכן נטפלו לו וכו' כמש"ל בדבריהם. וגם בזה תשובתם נשאר מעל שהרי השט"ח שביד החכם הנזכר כנז"ל עדיו בחותמיו זכין לו שאחרי בואם לעיר לראג'י נתחייבו לו מחדש בסך פי לכ"ח כל ימי היותם גרים שם. וגם בשטר המקנה בא מבואר דבר זה כמ"ש וז"ל ולאחר בואם למחנינו זה וקבעו בה דירתם המה ראו שפסקה הנאת העיר הנז' ושררותיה שהיו להחכם הנז' בעיר הנז' והוזקקו לפסוק פרס להחכם הנז' באשר הוא עומד ומשרת בקדש כל קבל דהוה עביד מק"ד והודו לו יחידי הק"ק הנז' שט"ח גמור לת"ול סך פי בכח"ו כי ימי היותם גרים במח"ז והיות החכם מתגורר עמהם ג"כ כמו שכוח"ך הכל ביד החכם הנז' וכו' ע"כ הרי מבואר שאחרי בואם ללאראג'י נתחייבו לו מחד בסך פי בכ"ח ונתנו טעם לחיובם כיון שהחכם הנזכר היה עומד ומשרת בקדש ככל אשר היה עושה עמהם בעיר אלקצר וגם פסקו הנאות לקצאר וכו'. וא"כ מה מקום לטעות שחשבו שעדיין חיובא רמייא עליהם וכו' אחר שנתחייבו לו שם מחדש ובודאי שעמ"ך נשאר החכם הנז' במינויו שם עמהם ולשאת עליו טרחם ומשאם. והגם שבשט"ח של הסך פי בכ"ח לא נתחייבו אלא תשעה יחידים מהקהל מ"מ אחר שראינו שמחמת זה גמרו הקקי"ץ ומכרו לו הביה"כ הנז' בעד מה שהיה נושה מהשטר חוב הנז' אם כן הרי הסכימו על החיוב שנתחייבו הט' יחידים הנז' ובודאי שהמה ראו שאחר שהחכם הנז' היה נושא עליו עול משאם לא רצו לקפח לו שכרו ולהיות מכפויי טובה ואלמלא כן היה הולך מאתם לבקש לו מנוח אשר ייטב לו כמש"ל בשטר המקנה:

ומה שטענו עור הקהל שמה ששקל מהם החכם הבה"כ הנז' הוא בתורת משכון על החוב. דברים אלו לא נתנו ליאמר שהרי שטר המקנה לפנינו כוח"ך שהקקי"ץ מכרו לו הבה"כ מכר חלוט וכו' כנז"ל ומלבד זה הרי ההודאה שהורו בשנת זה הש"ער שאמרו לו שאין להם במה לשלם ויזכה במקחו וגם באגרת ששלחו לו בשנת תקפ"ד ראזלי ומודו שהיא מכורה בידו אלא שחלו פניו שיתפשר עמהם בממון שיתנו לו כמ"ש למעלה:

ועל מה שטענו עוד שפרעו לו מפאת החוב של פי בכ"ח שבמתא לאראג'י כמו ק"ס מתקאלים וכו'. גם בזה לא צדקו בדבריהם. שטרי ההודאה מכחיש אותם כנז"ל וז"ל וענו כולם ואמרו שמעולם לא פרעו לו כלום. אלא שבתשרי של אשתקד הוא שזכו לו הבה"כ הי"ג שבאלקצר יע"א בעד מה שהיה נושה בהם מכל השנים שעברו כמשוח"ך ביד החכם הנז' דוקא ותל"מ וכו' ע"כ. הרי שכל הקהל הודו שלא פרעו לו כלום מהקצבה הנז' מכל השנים שעברו. אלא המכר של הבה"כ שנעשה בעד מה שהיה נושה בהם מכל השנים וכו' כנז"ל באופן שאין ממש בדברי הטענות האלה של הקקי"ץ:

ומעתה הבא נבא לבאר מה שהדי"ן במכירת הביה"כ שמכרו הקקי"ץ להחכם הנזכר אחר שהיתה של הקדש לפי דברי העדים הנז' לצד שנאמר שעדות אלו העדים הוא קיים על פי הדין:

גרסינן במסכת מגילה בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים בדמיו ב"הנ ביהכ"נ לוקחים תיבה וכו'. אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים וכו'. ביהכ"נ לא יקחו את הרחוב וכו'. ופירש"י שם הטעם דמעלין בקדש ולא מורי דין. ואמרי' בגמרא אר"ש בר נחמני א"ר יונתן ל"ש אלא ביה"כ של כפרים אבל ביה"כ של כרכים כיון דמעלמא אתו ליה לא מצו מזבני ליה דהו"ל דרבים ע"כ. ופירש רש"י וז"ל ל"ש. דיכולים למכור ביה"כ אלא של כפרים אבל של כרכים הו"ל בתי כנסיות דרבים והכל בעליהם ואין בני העיר לברם בעלים להם עכ"ל. ובתו' שם ד"ה כיון דמעלמ' אתו לה וכו' כתבו וז"ל נראה לפרש הכי כיון שרוב בני אדם רגילין ללכת שם להתפלל אע"פ שאין נותנין כלום בבניינו מ"מ כיון דלדעת אותם רבים נעשה חמירא קדושתו ואין יכולים למוכרו. ועוד י"ל כיון שרבים נותנים בבניינו וכו' ע"כ. ולפי פי' ראשון של התוספות מוכח שאפי' שאנו יודעים בבירור שלא סייע שום אדם בבניינו רק בני העיר לבדם בנו אותו משלהם אפי"ה אינם יכולים למוכרו כיון שרגילים להתפלל שם גם אותם שמחוץ לעיר. ומסתמא על דעת רבים בנאוהו והכל בעליהם משא"כ לפי פי' הב' דתלי טעמא שגם אותם שמחוץ לעיר נתנו בבניינו. דלפ"ז אם ברור לנו שבני העיר לבדם בנאוהו משלהם הו"ל של כפרים ויכולים למוכרו:

ובפירוש ראשון של התוספות פירש הרא"ש ז"ל שכן כתב שם וז"ל ואפי' הוי ידוע שבני הכרך בנו אותה ולא סייעו להם מחוץ לעיר בהוצאות בניינה אפי"ה כיון דמעלמא קא אתי לה. בני העיר הקדישות לדעת כל העולם ע"כ. וכן מוכח ג"כ מדברי הרמב"ם ז"ל שכ"כ בפי"א מהלכות תפלה הל' ט"ז וז"ל בד"א שמותר למכור ביה"כ בביה"כ של כפרים שלא עשו אותה אלא ע"ד בני הכפר לבדם שתהיה להם להתפלל בה שאם רצו כולם למוכרה מותרים אבל בית הכנסת של כרכים הואיל וע"ד כל אנשי העולם נעשה שיבא ויתפלל בה כל הבא אל המדינה. נעשה של כל ישראל ואין מוכרין אותו לעולם ע"כ. וכתב שם הכ"מ וז"ל ודעת רבינו כדעת הרא"ש ז"ל שאפי' בידוע שבני הכרך בנו אותו ולא סייע להם אדם מחוץ לעיר בהוצא' בניינו אפילו הכי כיון דמעלמא אתו ליה בני העיר הקדישוהו לדעת כל העולם. ואע"פ שהתוספות והר"ן ז"ל הזכירו גם כן פירוש אחר. פירוש זה נראה לרבינו עיקר עכ"ל:

גם בב"י א"ח סי' קנ"ג אחר שהביא דברי המפרשים ז"ל הביא דברי הרא"ש והרמב"ם וסיים וכתב וז"ל וכך הם דברי רבינו והכי נקטינן ע"כ. וכן פסק בש"ע בסי' הנז' ס"ז וז"ל והא דבה"כ נמכר ח"מ של כפרים שאין באים אנשים ממקומות אחרים שלא נעשית אלא לבני הכפרים לבדם וכו' ע"כ. דמוכח מזה דעיקר הטעם תלוי אם הבה"כ נעשית להתפלל הם לבדם או על דעת שיתפללו בה גם אחרים שמחוץ לעיר. ולפ"ז הבה"כ הזו שאנו דנים עליה לא ידענא מה נידון בה אם כבה"כ של כפרים שלא נעשית אלא להם לבדם או כבה"כ של כרכים כיון שהעיר הנז' אתו לה מעלמא ועוברים ושבים דרך שם לעיירות אחרות דאפשר שהראשונים בנאוה על דעת שיתפללו בה רבים גם הבאים מחוץ לעיר. ואם כן אין בני העיר יכולים למוכרה:

ומצינו להרב כנ"הג ז"ל בסי' הנז' הג"הט שכתב וז"ל ומצאתי בתשובו' כת"י למהר"י בי רב ז"ל פלפל הרבה בסוגיית הגמרא ומפלפולו העלה שאין הדבר תלוי אלא או דאתו ליה מעלמא או לא ומן הסתם לא אתו מעלמא אלא בכרכים הגדולים אבל לפעמים בעיירות ג"כ אתו ליה מעלמא כגון דאיכא בהו ראשי ישיבות ובאים ללמוד עמהם תורה ולדון בדיניהם והי נו מתא מחסייא ומפני שמן הסתם ברוב עיירות לא אתו מעלמא נקט תנא דמתניתין בני העיר. ובא רשב"ן ואמר שבכפרים ודאי שהוא מותר ובכרכים ודאי שהוא אסור. והניח זאת החלוקה של עיירות מפני שפעמים אסור ופעמים מותר אי אתו ליה מעלמ' כמתא מחסיא הו"ל ככרך ואי לא הו"ל ככפר ע"כ. דלפ"ז היה נראה לומר דהכא בנ"ד אף שעיר אלקצאר אינו ככרך. מ"מ כיון שעוברים ושבים דרך שם ואתו ליה מעלמא ומתפללים בב"הכ הנז'. הוי דינו כביה"כ של כרכים שאינם יכולים למוכרו:

אלא דעדין יש לנו לחקור כיון דהדבר תלוי אי אתו ליה מעלמ' או לא ולאו דוקא כרך א"כ גם בכפר משכחת לה דאתו ליה מעלמא ועוברים ושבים דרך שם. וא"כ למה פסיק ותני תלמודא דבה"כ של כפרים נמכר. דלפי מ"ש הרב מהר"י בי רב ז"ל דגם בעיר משכחת לה דנדון ככרך אי אתו לה מעלמא א"כ גם בכפר נאמר כן. והוא ז"ל כתב דבכפר לעולם מותר אלא דבעיירות יש ויש:

אבל כר דייקינן שפיר נראה לומר דמאי דקאמר הרב ז"ל דבעיירות ג"כ לפעמים אסור אי אתו ליה מעלמ'. היינו דוקא דאתו לה בקבע וכדדייק בלישניה שכת' וז"ל אי אתו ליה מעלמא כמתא מחסיא הו"ל ככרך ע"כ. דמדקאמר כמתא מחסיא מוכח דדוקא היכא דהוי דומייא דמתא מחסייא שהיו בה ראשי ישיבות והיו באים ללמוד שם בקבע בההיא הוא דאמרי' דנדון ככרך דכיון דהני אורחים קביעי שם זמן זמנם אמרי' דמסתמא בנו הבה"כ גם לדעתם. אבל בכפר אף את"ל דאתו ליה מעלמא ועוברים ושבים דרך שם כיון שאין קובעים עצמם שם אלא דרך עראי לא חיישינן לומר שבנאוהו ע"ד אותם אורחים הבאים שם דרך עראי. וה"ט דפסיק הש"ס ותני דביה"כ של כפרים נמכר דמשמע דאף אי אתו ליה מעלמא כיון שאינו דרך קבע וא"כ לפ"ז גם בעיירות ג"כ אם אינם באים שם בקבע אלא דרך עראי נדון ככפר אבל בכרך גדול שהיא ארץ רחבת ידים לסחורה מסתמא אתו לה מעלמ' לסחורה וקבעי בה איזה זמן לישא וליתן ולהסתחר שם ולכן פסיק הש"ס ותני דשל כרך אינו נמכר:

שוב מצינו הדבר מפורש בס' פני יהושע חלק א"ח סי' ז' שהביא סוגיית הגמ' וכתב וז"ל אבל כד מעיינת בה נראה להוכיח דלא מיקרי כרך אלא עיר גדולה שבגדולות שהוא מקום שווקים וירידים שבאים לשם מכל הצדדים תמיד. אבל עיר גדולה שאינו מקום שווקים אע"פ שלפעמים באים לשם אורחים מעלמא אינו נקראת כרך. וראיה לדבר דגרסי' פר"ק דמגילה ד"ג ע"ב אריב"ל כרך שאין עשרה בטלנים בו נדון ככפר לענין קריאת המגילה ופריך מאי קמ"ל תנינא איזו עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנים פחות מכאן ה"ז כפר. ומשני כרך אצטריכא ליה אע"ג דמקלעי ליה מעלמא. ופירש"י ז"ל וז"ל כרך אצטריכא ליה דכל כרך אינו אלא מקום שווקים שנכנסים שם מכל צד וגדול הוא יותר מעיר גדולה דמקלעי לה מעלמא אנשים הרבה ויש הרבה מהם בטלים ממלאכה שאינם עושים מלאכה אלא במקומם אפי"ה בעינן קבועים דזמנין דלא משתכחי עכ"ל. הרי ש"מ דלא מיקרי כרך כ"א מקום שווקים שבאים שם מכל צד ומשמע שרוב פעמים יש בה עשרה בטלנים מעלמא וכו'. אלא דבעינן קבועים ולשון רש"י מוכח ע"ז וכו' אלא ש"מ דכרך שאני שהיא גדולה שבגדולו' ומקום סחורה שבאים שם תמיד וכו' אבל מפני שלפעמים שיש שם אורחים אין לך כפר שאין בה אורחים כמה פעמים בשנה וא"כ אין ב"הכ נמכר כלל אלא ש"מ תדיר אורחים בעינן. ומדברי התוס' משמע דרוב בני אדם בעינן לא מעוט אורחים. וכ"מ מדברי המרדכי ישן שהביא בב"י סימן קנ"ג שפי' שהכפרים אפי' אחרים נתנו להם כיון שאין רגילות לבא רוב עם אדעתא דידהו יהבי דמאי דבעי עבדו ביה וכו'. וכן לע"ד מבואר מדברי האשל הרא"ש ז"ל דתדיר אורחים בעינן וכו' ע"כ. ואחר שהביא דברי הרא"ש והטור כתב וז"ל מ"מ נעלה מדבריו דבעינן שאחרים רגילים בה תמיד דאדעתם הקדישו כיון שתמיד הם מצויים ומקרי ג"כ ב"הכ קבוע שלהם אבל משום שאורחים באים שם לפעמים אין שם כרך עליה. ולפי ענ"ד ע"פ מ"ש דכרך קרי שרוב פעמים נמצאו בה עשרה בטלנים מעלמא לא נמצא קהלה שיהא דין זה שייך כ"א בקהלה שיש בה הרבה ירידים בשנה ואורחים חונים שם חצי שנה או יותר דאז הקדישו לדעתם כיון שצורך להם לכנוס לביהכ"נ וכו' ובפרט בארצות אלו שאנחנו מתי מספר ומעוטא דמעוטא שאינו נכנס כלל לענין שם כרך עליה שרי בלא ספק עכ"ל:

מבואר מדבריו דאף בעיר גדולה אם אינם מצויי' שם אורחים תדיר בקבע נדון ככפר. ויכולים למכור הביהכ"נ. ואף את"ל שנתנו בבניינה האורחים כיון דלא קביעי שם על כל מה שנתנו האורחי' ע"ד הקהל נתנוהו. וכ"כ הרב מ"א ז"ל סי' הנז' ס"ק טו"ב וז"ל כתב המ"ב סי' ל"ג באתרא דלא שכיחי רבים דאתו מעלמא נקרא כפר אע"ג דשכיחי רבים עוברים ושבים לפרקים כיון דלא קביעי בעיר אלא עוברים ושבים דרך עראי מיקרי כפר. אמנם כל מקום דשכיחי רבים מעלמ' שבאים להתפלל שם כגון מקום שהסוחרים מתקבצים שם תדיר לסחורה או מקום שיש שם חכם גדול שמתקבצים שם רבים הצריכים לו ולתורתו מקרי כרך דמסתמא אדעתא דכל העולם בנאוהו עכל"ל. הרי מבואר דלא מיקרי כרך אלא כשמצויים שם תדיר אורחים בקבע אבל אם מצויים דרך עראי נדון בכפר:

וכ"כ הרב פמ"א ח"ב סימן נ"ד וז"ל ויראה דעיר איסקופיי' ראוי לדון אותה ככפר כיון דלא שכיחי רבים דאתו מעלמ' התם אע"ג דאיכא עוברים ושבים לעיירו' אחרות הם דרך עראי אבל אינם באים שמה בקביעות להתיישב שמה. וכיון שכן אינו דין שנדון ככרך אלא ככפר וכו' עכ"ל:

וכ"כ הרב מהר"א ששון סימן קפ"ג דבזמן הזה כל הבתי כנסיות הם של בני הקהל לבד והו"ל כשל כפרים יעו"ש:

וכ"כ בספר שמש צדקה חלק חוה"מ סי' ל"ד דבתי כנסיות שבזמן הזה דינם כשל כפרים יעו"ש:

א"כ לפ"ז הדבר ידוע שעיר אלקצר יע"א אנשים בה מעט ואין בה מקום שווקים וירידים קבועים וירידים קבועים וכ"ש בשנים קדמוניות שהיו בה מעט דמעט מב"ב דודאי להם לבדם נבנה הבית הכנסת הזו וסתמו כפירושו כיון שלא היו קבועים בו אורחים ממקומו' אחרים וא"כ הו"ל כביה"כ של כפרים דיכולים למוכרו:

ומה גם לפי מ"ש הכנ"הג ז"ל בסי' הנז' ד"ה והא דבהכ"נ נמכרת וכו' שנת' וז"ל ובשל כרכים נמי אם מוכרים לבני קהל אחר שבאו מחוץ כדי שיתפללו בבהכ"נ ועדיין ב"הכ במקומו ובקדושתו עומד וכ"ש אם מכרו או נתנו מקום לבני קהל אחר שבא מחוץ שיתפללו עמהם מכור הר"מ מטראני ח"כ סימן כ"ח עכ"ל. וכ"כ הט"ז סי' הנז' סק"ו וז"ל ואפי' של כרכים אין איסור אלא במכרו בענין שלא יהיה אח"כ ביהכ"נ אבל אם יהיה בית הכנסת מותר אפי' משל רבים ליחיד כרבנן דר"מ דפ' בני העיר דף כ"ז עכ"ל:

וא"כ הכא בנ"ד הרי עכ"פ הבית הכנס' הנז' עדיין בקדושתו עומד ולא הוציאה החכם הקונה לחולין ומתפללין בו הקהל כקודם המכירה. שהדבר פשוט שמכירתם קיימת כמ"ש:

אלא דעכ"פ אף שנדון אותה כבהכ"נ של כפרים שהיא נמכרת. מ"מ צריך לקנות בדמיו דבר היותר קדוש מבהכ"נ כגון תיבה וכו' כמ"ש במשנה וגמרא שם ופסק מרן בסי' הנז' וז"ל ומ"מ המעות נשארים בקדושתם ואין רשאים להורידם מקדושתם ע"כ. וכ' שם המ"א סקי"א וז"ל כלומר דאסור לשנותן לקדושה קלה ע"כ. ומשמע דאפי' נשאר הבית הכנסת בקדושתו אינו יכול להוציא דמיו לחולין אלא דהמכירה קיימת וכמו שפירש"י שם וז"ל ל"ש דאין מורידין דמים מקדושתם ובית הכנסת בחשיבותו עומד אף ביד לוקח דומיא דספרים לוקח בהם ספר תורה והלה מנהיג ספרים בהוייתן ע"כ. ומרן שם בבית יוסף הביא בשם הרמב"ן שכתב וז"ל וכל תשמישי קדושה אע"פ שבכל מקום בקדושתן הם עומדים אפי"ה אם מכרום לעשות צרכיהם בדמיהם איכא משום אכחושי מצוה וכו' ע"כ. והכא בנ"ד מכרו אותה לחכם הנז' כדי לפרוע לו מה שהיו חייבים לו. וצריכים אנו לבאר אם בכגון דא הוי כאלו הורידו המעות מקדושתן או לא:

והנה כתב מרן בסי' הנז' וז"ל והא דבהכ"נ נמכר ה"מ של כפרים שאין באים אנשים ממקומו' אחרים שלא נעשית אלא לבני הכפרי' לבדם ולכן יכולים למוכרו. ומ"מ המעות נשארים בקדושתן ואין רשאים להורידם מקדושתם. והיינו כשמכרו בני העיר שלא מדעת פרנסיהם וה"ה אם מכרו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אבל אם הסכימו שבע' טובי העיר באותו מכר והיו במעמד אנשי העיר רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו וכו' ע"כ. מבואר מזה דלגבי המכר אף אם מכרו זט"ה שלא במעמד אנשי העיר המכר קיים. אלא דלגבי הדמים כדי להוציאן לחולין צריך שיהיה המכר על ידי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר:

וכן הביא מרן בב"י שם בשם הר"ן ז"ל שכתב וז"ל וכתב עוד והיכא שמכרו ז' טו"ה שלא במעמד אנשי העיר ה"נ הוי דינייהו דמכירתן מכירה. אלא דבעיא עלוייא. והכי איתא בירושלמי וכו' ובן וכן ז' מבני העיר שמכרו את הרחוב וכיוצא בו הוי דינם כאנשי העיר שמכרוהו שלא מדעת השבעה דבכל הני מכירתן מכירה אלא דבעינן עלוייא וכו'. הילכך אע"פ שלא קבלו עליהם בפי' מכר דברים אלו אפ"ה ממכרן ממכר. שלא תאמר דברים של תשמישי קדושה וביה"כ לא עלתה על לב דעת בני העיר שימכרו אלא מדעתם ולא תועיל מכירתן אא"כ נטלו רשות בני העיר בפירוש קמ"ל עכ"ל. נמצא לפ"ז דלקיים המכר א"צ שיהיה על ידי שבעה טובי העיר וגם במעמד אנשי העיר רק בחד מנייהו סגי אלא דלהוריד הדמים בעינן תרתי:

ולפ"ז הכא בנ"ד שכל הקהל מכרו הבה"כ הנזכר להחכם הנז' בקוש"ח כמ"ש בשטר המקנה וז"ל הע"ע בקש"ם וכו' יחידי סגולה וטובי הק"ק הנז' ועמהם שארית הנמצאת לתוס' יפוי כח ה"ה וכו' ע"כ א"כ יכולים להוציא המעות לחולין ג"כ. והגם שאין כאן ז' ט"ה ולשיהיו יכולים להוציא המעות לחולין צריך שיהיה המכר ע"פי ז' ט"ה ושיהיה במעמד אנשי העיר כמ"ש. מ"מ ה"ד בעיר שיש בה שבעה ט"ה הממונים עליהם וכל ענייני הקהל נחקרים על פיהם אזי אם מכרו הקהל שלא בהסכמתן אף דמכירתם מכירה אינם יכולים להוציא המעות לחולין כיון שלא הסכימו ז' ט"ה במכירה אבל בעיר שאין בה ז' טובי העיר ודאי שכשמכרו כל הקהל מכירתם מכירה ורשאים להוציא המעות לחולין כיון שעל דעתם בלבד הוקדש וטוט אסר וטוט שרי:

ודבר זה יתבאר שפיר ממ"ש מרן בב"י שם וזל"ל והקשה הרמב"ן ז"ל היאך יכולין למוכרו כיון שהוא קדוש קדושת הגוף כמ"ש שאסור למשכן ולהשכיר ועוד כי מכרו זט"ה במעמד אנשי העיר איך התירו לעשות בדמים מה שירצו. והלא הדמים נתפסים הם בקדושתם. ותירץ דבהכ"נ עשאוהו כתשמיש מצוה כסוכה ולולב שנזרקין אחר מצותן. ובזמן מצותן אסור להסתפק מנויי סוכה כל ז' וכן אסור להרצות מעות נגד נר חנוכה. לפיכך בבהכ"נ כל זמן שרוצים בו בני העיר נוהגים קדושה ואפי' בחורבנו שהרי לא עבר עדיין זמן מצותו וראוי לבנותו הילכך כשמכרוהו זט"ה שלא במעמד אנשי העיר אין בני העיר רוצים מן הסתם שתכחש מצותה לגמרי אלא שתחול קדושת בהכ"נ על הדמים. אבל כשנמלכו בני העיר למוכרו ואפי' למשתי שכרא שרי שכבר עבר זמן מצותו ונפקעה ממנו קדושתו כסוכה ולולב אחר מצותן וכו' ע"כ:

נמצא לפ"ז דדוקא כשיש בעיר זט"ה ומכרו זט"ה שלא במעמד אנשי העיר אמרינן שאין בני העיר רוצים בהכחשת מצוה זו אלא שתחול הקדושה על הדמים ואף שאלו הוט"ה כבר הם ממונים מהקהל על כל ענייניהם וכל מה שעושים בעדם עשוי היינו לענין שהמכירה שמכרו היא קיימת ואין יכולין בני העיר לבטלה. אבל להפקיע קדושת הדמים שהוא דבר מחודש אין בידם היכולת עד שיסכימו עמהם כל בני העיר דבזה הו"ל כסוכה ולולב אחר זמן מצותן ומטעם זה נמי כשמכרו בני העיר שלא בהסכמת זט"ה הדמים נשארים בקדושתן כיון שכבר הם ממונים מהקהל ע"כ ענייניהם ולכן צריך המלכקן גם לדבר הזה. ואם כן כשלא יש בעיר זט"ה הממונים עליהם ומכרו כל הקהל ביחד ודאי דפקעה קדושת הרמים ויכולין לעשות בהם מה שירצו מהטע' גופיה שכ' הרמב"ן ז"ל דהו"ל כעבר זמן מצותן:

וכן בא הדבר מפורש בספר פמ"א ח"ב סימן נ"ד דבשמכרו כל הקהל עדיף מהמכירה של זט"ה במעמד אנ"ה. שכ"כ שם וז"ל ויהיו דברי בתשובה זו לפי הנלע"ד שיאספו ויתקבצו כל אנשי העיר הנמצאים שם וישאו ויתנו ע"ז ואם תעלה הסכמת כולם למכור החפצים וכל כלי הקדש וכו' אז יעשו בהסכמת כולם כל אשר תעלה הסכמתן. כ"א יהיה בהסכמת כולם היא עדיפא מאשר יסכימו זט"ה וכו'. כי מה שבחרו בזט"ה וכו' להקל מעליהם כי א"צ להסכמת כולם אבל הסכמת הכל היא הסכמה גדולה ונפלאה שאין למעלה הימנה וכו' ע"כ:

וא"כ הכא בנ"ד שמכרו כל הקהל בפירוש בקוש"ח הוי דינו כמכרו זט"ה במעמד א"ה דרשאין להוציא הדמים לחולין:

ואף את"ל דאפשר שנשארו א איזה אנשים מהקהל שלא בא זכרונם בשטר המכר שהסכימו על המכירה. ויש לדוחה לדחות ולומר שאותם המועטים יכולים לבטל המכר עכשיו. מ"מ הרי מלשון השטר נראה שאלה האנשים אשר באו מפונקסים שם המה היו כל הקהל כמ"ש בהצעת השטר וז"ל אי לכך חזרו הק"ק ונועדו יחד וכו' ובכן לקיים כל דבר הע"ע וכו' יחידי סגולה וטובי הק"ק הנז' ועמהם שארית הנמצאה לתוס' יפוי כח ה"ה וכו' ע"כ. והגם דבשטר ההודאה של שנת זה הש"ער כ' לאמר שאמר להם החכם הנזכר וז"ל שמעתי באומרים שהיו מכם ובכם קצת אנשים מתרעמים על אחיהם המוכרים וכו' דמוכח שלא מכרו כולם. מ"מ הרי כ' שם וז"ל ובכן הנה בעת"ה הלואי ותשמעוני לפרוע לי דמי המכר הנז' וכו'. והק"ק השיבוהו שאין להם במה לפרוע ויזכה במקחו ע"כ הרי שכולם הסכימו על המכירה. מלבד זה כיון שהמכר הנז' נעשה בפרסום ע"י גדולי הקהל רוב בנין ורוב מנין ולא מיחו אותם אנשים המועטים בשעת המכירה המכר קיים וכמ"ש מור"ם שם וז"ל וכל שזט"ה מוכרים בפרסום מיקרי במעמד אנשי העיר וא"צ לומר הן או לאו ע"כ. הרי שאפי' שלא הסכימו בפי' אלא מכרו ז' טובי העיר בפרסום מקרי במעמד אנשי העיר ומינה דכשמכרו הקהל רוב מנין ורוב בנין בפרסום הוי כמכר ע"י זט"ה במעמד אנשי העיר:

וכ"כ בס' פרח מ"א ח"א סי' קי"ח וזל"ל. גם יש סיוע אחר לקיים מכירה זו כיון שנעשה בפרהסיא בפני כל גדולי הקהל אפי' שלא אמרו בפי' שהם מתרצים על המכר אלא שותקין ולא היו מוחין במכירה היה ממכר של טובי העיר או הקהל מכר כ"ש כשחתמו על שטר המכירה בכלל י"ט יחידים וטובי הקהל ודאי נעשה בפרהסיא ואין כח ביד שאר היחידים למחות כיון שלא מיחו בשעת המכירה. וכ"כ הרב"י ז"ל בשם ראבי"ה וז"ל ובמרדכי ישן מ"כ נראה לראבי"ה ז"ל במעמד אנשי העיר בסתם שלא מיחו בדבר וגם הז' לא עשו הדבר בצנעא שלא יתגלה ע"כ. הרי שכשנעשה הדבר בפרסום ע"י גדולי הקהל ולא מיחו השאר בשעת המכר המכר קיים ואינם יכולין למחות אח"כ:

ועדיפא מינה מצינו בספר פני יהושע סימן ד' שהכריח שגם בנדון זה של מכר ביהכ"נ וכל דבר שבקדושה אמרינן רובו ככולו ויכולים הרוב לכוף למיעוט ככל שאר ענייני הקהל שכ"כ שם וז"ל. אני אומר אם היה גם רוב המנהיגים מסכימים. פשיטא דבכל התורה רובא ככולא ומקרי זט"ה במעמד אנשי העיר דהמיעוט של בני העיר בטל אצלם והוי ככולם. ואע"פ שלפי דעתי דבר זה השכל מא מתו דלא הוי משתמיט חד מהפוס' לומר דבעינן שיסכימו כולם דוקא וכו' מ"מ ראיתי להביא ראיה ברורה דרובו סגי מהא דכ' המכירה רה פ' בני העיר וכו' וכ"כ הב"י בי"ד סי' נז"ר ד"ה יש בעיר חבר עיר. ביאור דברי רבינו דברישא קאמר דרשאים ם בני העיר לשנות אבל יחיד אין רשאי לשנות א"ל בהסכמת בני העיר או רובם. הרי מבואר דרובו ככולו. ודבר זה אין ספק בעיני. ואע"ג דקצת הפוסקים כתבו דהא דאמרי' בגמ' דבכרכים לא מהני זט"ה במעמד אנשי העיר הוי הטעם דשמא יש א' בסוף העולם דלא ניחא ליה דמשמע דאפי' א' יכול לעכב. זה אינו דהתם הוי הטעם דאחד בסוף העולם אינו משועבד לבני העיר ואין יכולים לכופו ומש"ה חלקו אינו מכור. אבל בני העיר דכופין זה את זה אם רובם מסכימים הוי מיעוט כמאן דליתיה דמי והוי ככולו. וכן מבואר בדברי הר"ן ז"ל פרק ב"ה וכו' אלא ש"מ לאו דוקא דה"ה אם מכרו רוב אנשי העיר סגי אפי' להוריד מקדושה שבידם ע"כ:

וכן מוכח ג"כ מדברי הכנה"ג שם הג"הט שכתב ' וז"ל מ"כ בתשובות כ"י שא' מן הגדולים סובר דאינשי ביהכ"נ שרצו למכור או ליתן או להשאיל ס"ת לקהל אחר ויש שם מוחים אפי' הם מעוטא דמעוטא הדין עמהם זולת אם יש בקהל פרנסים ממונים לפקח על הצבור ועל נכסיהם ע"פ הק"ק והממוני' מסכימים לדברי המרובים וכו'. וגדול א' סתר ראיותיו והעלה דאפי' אין שם פרנסים בקהל הרוב כופין את המעוט ויכולין למכור או לתת וכו' ע"כ. והביא דבריו הרמ"א ז"ל סקכ"ט. וכתב משמו שכן עיקר בדברי האומר דהרוב כופין את המיעוט יעו"ש:

ובלא"ה ע"כ לא פליגי הגדולים הנזכרים אלא כשהמיעוט מוחין בשעת המכר כמ"ש בדבריהם וז"ל אנשי ב"הכ שרצו למכור וכו' ע"כ. אבל בשכבר מכרו הרוב בפרסום ולא מיחו המועטים כ"ע יודו דמכירתן מכירה ואינם יכולין למחות אח"כ. והגם שיש לרוחה לדחות דאין מכאן שום הכרח אלא לגבי קיום המכר שאין המעוט יכולים לבטלו אח"כ אבל לגבי הוצאת הדמים לחולין לא פורש בדברי הגדולים הנז' אם יכולים להוציאם לחולין ע"י המכר שמכרו רוב הקהל. מ"מ הרי עכ"פ המכר קיים ואם הקהל הוציאו המעות לחולין אסורא דעבוד עבוד. ובלא"ה הרי בא הדבר מפורש בדברי הרב פני יהושע ז"ל דכשמכרו רוב אנשי העיר סגי אפי' להוריד מקדושה שבידם כמש"ל:

ובר מן דין הרי הכא בנ"ד הביהכ"נ הנזכר נשאר בקדושתו אחר המכיר' וגם הדמים לא הורידום מקדושת' שהרי המכירה היתה להחכם הממונה שלהם נר"ו בעד מה שהיו חייבים לו במה שהיה ממונה עליהם ומורה להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ונושא עליו טרחם ומשאם וריבם לדון בין איש ובין אחיו והו"ל כההיא דכתב מרן ז"ל בסי' הנז' סי' ו' וז"ל מוכרים ביהכ"נ וכן שאר דברים שבקדושה ואפילו ס"ת להספקת תלמידים וכו' ע"כ. והגם שכתב שם הט"ז סק"ד דמיירי שיש ביהכ"נ אחרת בעיר ע"ש. הרי הכא בנ"ד יש להם בהכ"נ אחרת בעיר הנז'. ובלא"ה ע"כ לא אמרי' שצריך שיהיה להם ביהכ"נ אחרת בדי למכור זה להספקת תלמידים אלא דוקא כשמוכרים הביהכ"נ להשתמש בו לחולין ולהורידו מקדושתו אף שיכולין ורשאין לזה מכל מקום כדי שלא יבוטל בית התפלה לכן הצריכו שיהיה להם ביהכ"נ אחרת בעיר כדי למכור את זה. אבל הכא בנ"ד שהבהכ"נ במקומו עומד ונשאר קדושתו ומתפללים בו הקהל כמקדם ובראשונה והדמים היו לפרעון החוב של החכם הנז' שהוא צורך קדושה ודאי דאין כאן שום פקפוק במכר הנז':

ואם ירצה הדוחה לדחות ולומר דע"כ לא אמרינן ולומר דע"כ לא אמרי' דמוכרין בית הכנסת להספקת קת תלמידי' וכו' אלא דוקא היכא דבאותן הדמים יוציאום להספקת תלמידים וכיוצא מכאן ולהבא דאין להם לקהל כדי הספקתן ממקום אחר וכדי שלא יבוטלו התלמידים מת"ת התירו למוכרו אבל הכא בנ"ד שכבר עבר הזמן ונזקף על הקהל החוב שנתחייבו להחכם הנז' מאי דהוה הוה ואין עליהם כ"א חוב בעלמא ואינם יכולים למכור הבהכ"נ כדי לפרוע חובם. מ"מ הרי הכא בנ"ד בשביל המכירה שמכרו הבה"כ להחכם הנז' נשאר עמהם מאותו יום והלאה להורות להם דרכי ה' וללמדם תורה ומצות דאל"ה היה הולך מאתם למ"א כמ"ש בהצעת שטר המקנה וז"ל בכן עלה על דעת החכם הנז' לסלק עצמו משירותם וכו' וטוב לו לעקור דירתו ולילך לבקש מנוח אשר ייטב לו אי לכך חזרו הק"ק ונוערו יחד וכו' ועלתה הסכמתם לזכות ולהקנו' להחכם הנז' הבהכ"נ הגדולה וכו' ע"כ. נמצא לפי זה דבההיא הנאה שמכרו לו הקהל הבית הכנסת הנז' נשאר במניייו עמהם משם והלאה שאלולי כן היה נוסע מאתם אחר שלא היה בידם במה לשלם לו הפרס שהיו חייבים לו. וא"כ הו"ל בההיא דהספקת תלמידים וכ"כ מרן ג"כ בחו"מש סי' ט' ס"ג דמשלמין פרס של הב"ד מההקדשות יעו"ש:

גם מטעם אחר יש לקיים המכר של הבהכ"נ הזו ביר החכם הקונה הנז' דמכירתה הוי כשאר קרקע של הקהל שאין בו קדושה יען שבשעת המכר הנז' כבר נתגרשו היהודים מהעיר בהורמנותא דמלכא ונתיישבו בעיר לראג'י יע"א ובוטל בית התפלה שבאלקצר וא"כ הרי פקעה קדושת הבה"כ מחמת הגרושין כההיא דאמרי' בש"ס ע"פ ובאו בה פריצים וחללוה. וכן כתב התשב"ץ ח"ג סימן ה' שנשאל הרב בשגורשו היהודים מעיר מאוורקא בשנת השמר ונתבלבלו הבתי כנסיות ואח"כ חזרו לשם היהודים וקנה יהודי א' ביהכ"נ אחד שהיתה של רבים וכ' שם הרב הנז' וז"ל שבשעת החרבן פקעה קדושת הב' בתי כנסיות לגמרי שאפילו בבית המקדש שקדושתו יותר חמורה מקדושת מקדש מעט אמרי' בפ' ר' ישמעאל שכיון שנכנסו גוים בו הופקעה קדושתו משום דקרא אשכח ודרוש ובאו בה פריצים וחללוה כדאמרינן התם וכו' וכשקנה הקונה הזה זה הבית לעצמו ה"ה חולין בידו שהרי קדושתו הראשונה הופקעה מפני החרבן ומפני קנייתו לא ירדה בה קדושה וכו' ע"כ:

גם הרב הרשב"ץ נכדו ז"ל בס' חוט המשולש סי' ז' הביא דברי הרב זקנו הנז' סייעתא לנדון דידיה יעו"ש:

ולפ"ז הכא בנ"ד שבשעת המכר כבר הופקעה קדושת הבהכ"נ שנת הגרוש הב"ב מהעיר הו"ל כשאר קרקעות העיר שיכולים הקהל למוכרו. ואין זה נכנס בגדר מ"ש ז"ל דבתי כנסיות אע"פ שחרבו בקדושתם הם עומדים ופסקו מרן ז"ל בסי' קנ"א ס"י וכתב שם המ"א ז"ל דאפי' בח"ל שייך דין זה יעו"ש דהתם מיירי כשישראל יושבים בעירם ונחרב הביהכ"נ מחמת נפילה וכיוצא דליכא טעמא דובאו בה פריצים וכו':

וכ"כ הרב הנז' בתשו' הנ"ל וז"ל ואם יש מי שלבו נוטה לומר שאע"פ שנכנסו גוים לשכונה לא הופקעה קדושת בתי כנסיות מדכתיב והשימותי את מקדשכם קדושתן אף כשהן שוממין כדאית' בפרק ב"ה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' הנז' וקרא דובאו בה פריצים וחללוה דמ"ש שזכו בהם הגוים גזרת הכתוב היתה במקדש א' ובאבני בני מזבח מפני שהפקירום ישראל כמו שנראה מדברי רש"י ז"ל שם ואינו ענין לבתי כנסיות וכו' אבל האמת הוא שהופקעה קדושתן וזכה בהם המלך מדינא דמלכותא כדמוכח בפ' ח"ה אחר שאין רשות לישראל לבנות בתי כנסיות אלא בהורמנותא דמלכא וכו' וא"כ אין לזה האחרון קדושה עד שיקנוהו הצבור או הקדיש אותו הקונה לצמיתות לדורותיו ותרד בו קדושה חדשה ע"כ:

והגם שיש לדוחה לחלק ולומר דשאני התם בנדון הרב שזכה המלך בקרקע ביהכ"נ מדינא דמלכותא וכו' כמש"ש אבל הכא בנדון דידן אף שגורשו היהודים משם מ"מ הקרקעות נשארו לזכות בעליהן והיו יכולים להשכירם לשאב"ב באופן שלא נתרוקן זכות היהודים לגמרי ויכולים אנו לומר דכיון שקרקע הבה"כ נשאר לזכות בעליו הישראל ולא זכה בו המלך עדיין עומד בקדושתו מ"מ יהיה מה שיהיה ה"ה כבית הכנסת של כפרים והמכירה היתה בפרסום על ידי כל הקהל או רובם והדמים היו לדבר שבקדושה וגם הבית הכנסת חזרה לאיתנה ולקדושתה ולהתפלל בה בצבור דודאי שזכה בה החכם הקונה הנז' ובכל הנאותיה לדורות עולם בלי שום פקפוק:

וגם בעדות הנז"ל שהעירו שהבה"כ הנז' היתה של הקדש יש לפקפק בו כיון שהעדים הם מבני העיר הנז' מלבד ששנים מהם המה היו מהאנשים המוכרים כמש"ל. והגם שכתב מרן בחו"מש ס"ס ל"ז דעכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם וכו' ועל הקדשות וע"כ ענייניהם וכו'. הרי מצינו לה' מהר"ש צרור ז"ל בס' פרי צדיק סי' א' שפי' דבריו דר"ל דעכשיו נהגו לעשות תקנות ומנהג קבוע ע"ז. אבל כשלא עשו תקנה ולא קביעות מנהג אלא עכשיו בשעת הערעור ונפילת ההפרש רוצים להכשיר עדות בני העיר פשיטא דאינם יכולים יעו"ש באורך. גם הרב תלמידו מהר"י עייאש ז"ל בספר בית יהודה בחשן המשפט סי' י"א כ"כ בפשיטות יעו"ש. והרב כנ"הג ז"ל בסי' ל"ז הגה"הט אוה ל"א כ' וז"ל בני העיר שבאו להעיד שבית זה הקדש להתארח בו אורחים אפי' בסילוק לא מהני עדותן רלנ"ח סי' קל"ד עכ"ל:

כלל העולה שהמכירה הנז' קיימת ומקויימת ביד החכם הקונה אותו לדורותיו אף לצד שנאמר שעדות העדים הנז' היא קיימת מהטעמים שכתבנו למעלה. זהו מה שנלע"ד להשיב בזה. וליה עינינו יצילנו מכל שגיאה. ויאיר עינינו במאור תורתו הנפלאה כיר"א. כ"ד החו"פ טיטואן יע"א בח' זיו הוא אייר משנת בא"ו שערי"ו לפ"ק:

סימן יג

תשובה לטאנג'ה:

המתנה הנז' שנתן הנותן למקבלים הנז' הבית עם החדר הסמוך לו כמש"ל קיימת ומקויימת כפה"ד ביד המקבלים הנז' שהרי פי' במתנתו שאפי' אם יהיה שום אונס ולא יוכלו להתמיד בבתים הנז' ב"הכ דרשאים האחים להוציאם לחולין ולעשות מהם ובהם כח"ור כמ"ש בשטר המתנה ואף שהקדישם לבי"הב והתפללו בה ברבים. מ"מ כיון שהטיל תנאי בהקדש תנאו קיים ויכולים להוציאם לחולין בבוא האונס דהו"ל כמקדיש לזמן דלא חלה הקדושה אלא עד אותו זמן שהקדיש כמ"ש מרן בב"י א"ח סימן קנ"ג וז"ל והמורדכי כ' שם וז"ל אם בנו ביהכ"נ חדש היכא דלא התפללו בה לא קדיש ולא ברכו מיקרי זימון וכן אם בנו לשם בית ושוב הקדישו לביהכ"נ היינו זימון בדיבור בעלמא והזמנה גרידתא בין בדיבור בין במעשה לא הוי הזמנה אא"כ עשה דיבור ומעשה וכו'. וה"נ היכא שהקדישו לשם ביה"כ ואז התפללו בה אפי' אורחים לפי שעה כיון שמיוחד לתפלה קדשה. ואם לפי שעה הקדיש כגון בתי כנסיות שבבבל על תנאי עשויים ושרי אי אתני הכל לפי תנאו עכ"ל. ואע"פ שפי' זה שפי' על בתי כנסיות שבבבל דע"ת הם עשוים אינו מסכים לדברי המפרשים שכתבתי בסי' קנ"א נר' שהדין דין אמת דכל שלא הקדיש אלא לפי שעה לא מקרי הזמנה עכ"ל מרן שם. ופסקו בש"ע סי' הנז' ס"ח יעו"ש. ביאור דבריו דהמרדכי פי' על ההיא דאמרינן בגמרא דבתי כנסיות שבבבל דע"ת הם עשויים דר"ל שהיו מתנים בשעת ההקדש להשתמש בהם אף בישובן בזמן שמתפללין בהם ולכן מותר להשתמש בהן אף בישובן כמו שהתנו ומזה למד המרדכי לדין המקדיש לפי שעה דהיינו שהקדישו עד זמן פ' דלא חלה עליו קדושה לעולם אלא עד אותו זמן שהקדיש. ולזה כתב מרן ז"ל דהגם שפי' זה שפירש המרדכי על בתי כנסיות שבבבל הוא שלא כדברי המפרשים שהם פירשו דלא מהני תנאה להשתמש בו בישובו אלא בחרבנו דוקא כמו שהביא דבריהם מרן ז"ל שם בסי' קנ"א. מ"מ הדין דקאמר במרדכי דאם לפי שעה הקדיש מהני תנאה הוא דין אמת דכל שלא הקדיש אלא לפי שעה הכל לפי מה שאמרו ולא ירדה בו הקדשה לעולם אלא לאותו זמן שקבעו דוקא:

וכן מוכח מדברי המרדכי שהביא מרן בב"י סימן קנ"ד דס"ל דתנאה מהני להשתמש בו אפילו בישובו בעוד שמתפללים בו שכ"כ שם וז"ל וכ' המרדכי בפ' הנז' אי אתני הכל לפי תנאו. וכן משמע בירושלמי וצריך להתנות בזמן הזה על כרסייא שהוא תשמיש לס"ת שאל"כ אסור לישען עליו והנאתו וכו' ע"כ. הרי דס"ל להמרדכי דמהני תנאה להשתמש בו אפי' בשעת קדושתו ויצא לו זה מההיא דבתי כנסיות שבבבל לפי מה שפי' בו כמ"ש. וע"ז קאמר המרדכי דגם כשהקדיש לפי שעה דהיינו שלא הקדישו קדושת עולם הכל לפי תנאו. וכשהגיע אותו זמן שקבוע להקדשו הופקעה הקדושה ממנו ויכול להוציאו לחולין והורה לו מרן כדין זה כמ"ש. ולפ"ז הכא בנ"ד נמי שהמקדיש הנז' הטיל תנאי בהקדשו ואמר שאם יבוא אונס שלא יוכלו להתפלל בבתים הנז' דרשאין להוציאן לחולין מהני תנאה שהרי לא הקדישם אלא עד אותו זמן שיבוא האונס והו"ל כמקדיש לפי שעה דלא חלה עליו קדושה אלא עד אותו זמן דוקא. דמה לי שהקדישו לזמן קצוב או שהתנה בשעת ההקדש דכשיבא האונס יוציאנו לחולין. דכיון שהתנה שלא תחול עליו קדושה לעולם אלא עד אותו זמן שיבוא האונס לא חלה עליו קדושה אלא עד אותו זמן ורשאי להוציאו לחולין:

וכן נראה מדברי הט"ז ז"ל בסי' ז' שכתב וז"ל והך קדושת הארון היא דוקא כשעושין אותו שיהיה קבוע לעולם בו ס"ת אבל אם עושים אותו לזמן כגון בהרבה מקומות בעו"הר שנחרבו הבתי כנסיות ע"י הרקים ובחזרתם עשו ארון קטן לס"ת לאיזה זמן עד כי ירחיב ה' גבול ישראל לעשות ארון הקדש כראוי נראה דלאחר שנעשה ארון שני לקביעות נתבטלה הקדושה של הראשון דומה לבה"כ ששכרוהו לזמן הנז' בסמוך שאין בו קדושת ביה"כ וכו' ע"כ. הרי מבואר דבכל דבר קדושה אם לא הקדישו לקביעות לעולם אלא התנה דכשירצה לבטלו יוציאנו לחולין אף שלא פירש בשעת התנאי שהוא מקדיש לזמן קצוב רשאי להוציאו לחולין. שהרי הארון הנז' לא עשו אותו לזמן קצוב רק עד כי ירחיב ה' גבולם וכי היו יודעים אימתי יהיה הרחבת גבולם ואפי"ה קאמר הרב דאינו קדוש לעולם אלא עד אותו זמן שיעשו הארון השני לקביעות ואזי פקעה הקדושה מהראשון. אוף הכי נמי אם הקדיש הבה"כ על תנאי שכשירצה לבטלו יוציאנו לחולין או אם יבא שום אונס וכו' דיוציאנו לחולין מהני תנאו ולא חלה עליו קדושה אלא עד אותו זמן שירצה לבטלו או עד אותו זמן שיבא האונס כיון שהתנה בשעת ההקדש שאינו מקדיש לעולם:

וכן מצינו שפסק מרן ז"ל בש"ע גבי תפילין סימן מ"ב ס"ב וז"ל אם התנה עליהם מתחילה אפי' לבשן אדם יכול לשנות אפי' משל ראש לשל יד ע"כ. וכ' שם הבאה"ט בשם מהרא"י ז"ל וז"ל ואפי' אם התנה רק אם יצטרך לעשות ממנו של יד שיעשה מהני התנאי וכ"ש אם מתחילה אמר שאינו עושה של ראש אלא לפי שעה דמהני ע"כ. הרי שכ' השתי חלוקות דהיינו הקדיש על תנאי לכשיצטרך בלי קביעות זמן או הקדיש לפי שעה דדינם שוה ומהני. ובסעי' שאח"ז כתב מרן וז"ל סודר דאזמניה למיצר ביה תפילין לעולם וצר ביה תפילין חדא זמנא אסור למיצר ביה זוזי וסיים שם מו"רם בהגה וכ' וז"ל ואם התנה עליו מתחלה בכל ענין שרי ע"כ:

מבואר מזה דדוקא כשהזמינו למיצר ביה לעולם וצר ביה חדא זימנא לא פקעה קדושתו ממנו. וכן נמי כשהזמינו לשם תפילין בסתם דמסתמ' אזמניה לעולם חלה קדושתו לעולם. אבל כשהתנה להשתמש בו לחולין אפי' בשעת קדושתו מהני:

והגם דגבי ביה"כ פסק מרן בסי' קנ"א סימן י"א דלהשתמש בו בישובו לא מהני תנאה והכא גבי תפילין פסק דאפי' בזמן שנשתמש בו קדש יכול להשתמש בו חולין. כבר עמד על זה הרב מ"א ז"ל שם ס"ק י"ד שכ' וזל"ל תימא דבסי' קנ"ד ס"ח כ' דאפי' לארון ותשמישי קדושה מועיל תנאי. ונ"ל דהכא מיירי לתנאי של קלות ראש כגון אכילה ושתיה ובחמה מפני החמה וכו' ע"כ. נמצא דגבי ב"הכ נהי אם התנה להשתמש בו לחולין אף בזמן שמתפללים בו לאחר התפלה מהני תנאה להשתמש בו דבר שאין בו משום דבר שאין בו משום קלות ראש. ומינה דאם התנה בשעת ההזמנה שכשיבוטל מלהתפלל בו מחמת אונס יוציאנו לחולין לגמרי מהני תנאה להשתמש בו לכל דבר כיון שלא הקדישו בסתם לעולם לא ירדה בו קדושה אלא עד זמן שיבוטל מלהתפלל בו והו"ל כהקדיש לזמן קצוב:

ולפ"ז מ"ש המפרשים על ההיא דבתי כנסיות שבבבל על תנאי הם עשויים דלא מהני תנאה להשתמש בו בישובו כמו שהביא דבריהם מרן בבית יוסף סימן קנ"א ופסקו בש"ע שם ה"ע כיון שהם הקדישום להתפלל בו לעולם. אלא שהתנו להשתמש בו אף בזמן שהוא קבוע לבית התפלה. אמטו להכי לא מהני תנאה כיון שירדה בו קדושה לעולם. אבל אה"נ שאם התנה בשעת הזמנה שכשירצה לבטלו מלהתפלל בו. יוציאנו לחולין או אם יבוא שום אונס שלא יוכלו להתפלל בו דיוציאנו לחולין מהני תנאה כיון דלא הקדישו לעולם דלכ"ע לא חלה קדושתו לעולם אחר דקדושתו היתה באקראי ולא בקבע:

נמצא לפ"ז דהכא בנ"ד כיון שהתנה המקדיש בשעת ההקדש שאם יבא שום אונס שלא יוכלו להתפלל בבתים הנז' דרשאים האחים המקבלים להוציאם לחולין מהני תנאה ובבוא האונס רשאים להוציאם לחולין לשמם ולזכותם כמ"ש בשטר המתנה וההקדש הנז"ב:

אלא דעכ"פ מצר אחר נראה דאינם רשאים המקבלים הנז' להוציא הבתים הנז' לחולין יען שהתנאי שהוטל בהקדש הנז' הוא שאם לא יוכלו המקבלים הנז' להעמיד ב"הכ בבתים הנז' מחמת איזה אונס דרשאים להוציאם לחולין. שכן בא מפורש בשטר המתנה וההקדש הנז' וז"ל ובפי' אתמר שאף אם באולי לא יוכלו האחים המקבלי' הנז' או ב"ך להעמיד ב"הכ בבית ובחדר הנז' מחמת איזה אונס שיהיה אף על פי כן המתנה הנז' קיימת ביד האחים וביד ב"ך וכו' וגם אם מחמת אונס לא יוכלו להעמיד בהם ביהכ"נ רשאים האחים הנז' להוציאם לחולין ולעשות בהם ומהם כחור' כאדם העושה בשלו וכו' ע"כ מפורש יוצא שהתנאי שהוטל בהקדש שיהיו רשאים להוציאם לחולין היינו אם יהיה האונס באופן שלא יוכלו להעמיד ביה"כ בבתים הנז' והכא בנדון דידן הן לו יהא שמאמר המלך יר"ה היא שלה יהיו כ"א הד' בתי כנסיות הידועי' מק"ד כמש"ל בק"ע. מ"מ הרי לא בא האונס על אותם הבתים בפרטות והרי עכ"פ היו יכולים המקבלי' הנז' לקבוע הבה"כ שהיה להם במקום אחר באותו הבית והחדר הנז' ואף את"ל שהבה"כ הקדומה היא יותר מפוארת בבניינה והארץ רחבת ידים וכך חובתינו לפאר ולרומם את בית אלהינו. מ"מ הבית והחדר הנז' אינם רשאים להוציאם לחולין אחר שלא בא האונס על אלו הבתים בפרטו' כמו שהתנה המקדיש וכיון שהבתי' הנז' ירדה עליהם קדושה והתפללו בהם ברבים ויש כאן דיבור ומעשה ולא בא האונס עליהם בפרטות רק שלא יוסיפו על ד' בתי כנסיות וכו' כמ"ש אין זה נקרא אונס לבטל הבית הכנסת מהבתים הנז'. ואין זה בכלל התנאי שהתנה המקדיש כמ"ש:

אלא דמה שבא כתוב בשאלה הנז"ל שקמו יורשי הר"י הנז' לערער על המתנה הנז' אכתי לא ידענו מהו הערעור שיש להם כדי לבטל המתנה הנז' שאם הערעור הוא לשלא יוציאו הבתים הנז' לחולין. דבר זה אינו מעלה ומוריד כדי לבטל המתנה הנז' שהמתנה עכ"פ הרי זכו בה האחים המקבלים בין אם יהיה ביה"כ בבתים הנז' בין אם יוציאו אותם לחולין כמש"ל בשטר המתנ' אלא דחיובא רמייא על המקבלים שלא להוציאם לחולין אחר דלא בא האונס על הבתים הנז' בפרטות כמ"ש. ואם הערעור שערערו היורשים הוא שיקבעו הביהכ"נ שלהם בבתים הנז' שבזה יהיה זכות ומנוחה למקדיש הנז' האמת אתם. אבל לבטל המתנה בשביל זה אין בידם שאין דבר זה תלוי במתנה כמ"ש. זהו מה שנלע"ד להשיב בזה וצוי"מ וימ"ן הכ"ד החותם פה טיטואן יע"א בחדש אלול המרוצה שנת תקצ"ה לפ"ק:

סימן יד

תשובה לטאנג'ה ע"ע ספר תורה שרשום בו הטעמי' באצבע הכסף:

הנה מרן כי"ד ס"ס רע"ד כתב וז"ל ספר המנוקד פסול ואפילו הסירו ממנו הנקוד וכן ספר שיש בו פסוק פסוקים פסול ע"כ. ומרן בב"י שם הביא משם הרמב"ן שנתן טעם לפסול ס"ת מנוקד משום דאין לנו אלא כנתינתו מסיני וה"ט דפסלינן ג"כ בפסוק פסוקים אחר דלא הוי כנתינתו וכמ"ש שם הרט"ז ס"ק ז' דלפי טעם זה גם בס"ת ששמו בו טעמים פסול וכ"כ להדייא הרב שכנה"ג סי' הנז' הגהב"י אות ה' משם ספר מקור ברוך יעו"ש. ולפ"ז נראה לומר דס"ת זה שרשום בו הטעמים באצבע הכסף פסול:

ומ"מ עדיין היינו יכולים לחלק ולומר דדוקא אם רשמו הטעמים בדין שהוא מעין הכתיבה פסול אחר דלא הוי כנתינתו אבל הכא בנ"ר שרשם הטעמים במורה שאין כאן מין כתיבה כלל כ"א רושם בעלמא אף דהוי כצורת הטעם הצריך לאותה תיבה אפשר לומר דאינו פוסל אחר דלא רשם בדין ועדיין הוי בנתינתו ודבר זה היינו יכולים ללמוד ממ"ש שם מור"ם בהגה גבי פסול פסוק פסוקי' וז"ל ודוקא שעשה הפסק בדיו אבל אם הניח אויר בין הפסוקים וכו' כשר ע"כ הרי מבואר דאין פוסל אלא בדין. אלא עדיין יש לדחות ולומר דארדייקת מרישא להכשיר דוק מסיפא לפסול דדוקא היכא שעשה הפסק הפסוקים בלי רושם כלל כ"א אויר דוקא בין פ' לפסוק הוא דמכשרינן אבל אם עשה רושם בין פ' לפ' כעין שבא כמו שעושים בספרי הדפוס אפי' יהיה הרושם בכל דבר שירשום פסול ודיו דנקט לאו דוקא:

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה