ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
אורח חיים · סימן יד
תשובה לטאנג'ה ע"ע ספר תורה שרשום בו הטעמי' באצבע הכסף:
הנה מרן כי"ד ס"ס רע"ד כתב וז"ל ספר המנוקד פסול ואפילו הסירו ממנו הנקוד וכן ספר שיש בו פסוק פסוקים פסול ע"כ. ומרן בב"י שם הביא משם הרמב"ן שנתן טעם לפסול ס"ת מנוקד משום דאין לנו אלא כנתינתו מסיני וה"ט דפסלינן ג"כ בפסוק פסוקים אחר דלא הוי כנתינתו וכמ"ש שם הרט"ז ס"ק ז' דלפי טעם זה גם בס"ת ששמו בו טעמים פסול וכ"כ להדייא הרב שכנה"ג סי' הנז' הגהב"י אות ה' משם ספר מקור ברוך יעו"ש. ולפ"ז נראה לומר דס"ת זה שרשום בו הטעמים באצבע הכסף פסול:
ומ"מ עדיין היינו יכולים לחלק ולומר דדוקא אם רשמו הטעמים בדין שהוא מעין הכתיבה פסול אחר דלא הוי כנתינתו אבל הכא בנ"ר שרשם הטעמים במורה שאין כאן מין כתיבה כלל כ"א רושם בעלמא אף דהוי כצורת הטעם הצריך לאותה תיבה אפשר לומר דאינו פוסל אחר דלא רשם בדין ועדיין הוי בנתינתו ודבר זה היינו יכולים ללמוד ממ"ש שם מור"ם בהגה גבי פסול פסוק פסוקי' וז"ל ודוקא שעשה הפסק בדיו אבל אם הניח אויר בין הפסוקים וכו' כשר ע"כ הרי מבואר דאין פוסל אלא בדין. אלא עדיין יש לדחות ולומר דארדייקת מרישא להכשיר דוק מסיפא לפסול דדוקא היכא שעשה הפסק הפסוקים בלי רושם כלל כ"א אויר דוקא בין פ' לפסוק הוא דמכשרינן אבל אם עשה רושם בין פ' לפ' כעין שבא כמו שעושים בספרי הדפוס אפי' יהיה הרושם בכל דבר שירשום פסול ודיו דנקט לאו דוקא:
וכן משמע מתוך תשובת הריב"ש שהביא מרן בב"י שמשם מקור דין זה שכ' וז"ל אבל אם היה אפ' לומר דדוקא בפסוק שעשה נקודים בדיו כדרך שעושים בחומשים אבל בהנחת אויר לבד אין זה פסוק גמור להפריד הפסוקים אלא להבין הקורא וכו' שהרי פעמים רבות מניח הסופר בסוף השיטין אויר מפני שאין רוב התיבה יכולה להכתב שם או אף באמצע שיטה כפי מה שיזדמן לו וכל שאינו כשיעור פרשה אין לחוש לו עכ"ל דממה שסיים וכתב שהרי פעמים רבות מניח הסופר אויר וכו' נר' דדוקא בהניח אויר בלבד אינו נק' פסוק פסוקים כיון שלפעמים גם באמצע הפ' מניח אויר כמ"ש. אבל כשפוסק הפ' ברושם באיזה דבר שיהיה כיון שהוא פסוק גמור וניכר לעין פסוק הפסוק יש לפסול כמו בדיו וא"כ ה"ה נמי בטעמים:
ומצינן להרב דבר שמואל סי' פ"א שעלה ונסתפק בס"ת שעשה רשומים למעלה ביני שיטי כנגד אויר שבין פסוק לפסוק אם דינם שוה לנקודות סופי הפסוקים שבחומש או לא. דלצד שנאמר דפסול פסוק הפסוקים והניקוד הוא דאורייתא אזלינן בספיקי להחמיר וסיים וכ' וז"ל וכיון שבעניינים כאלו אין לדון מהכרעת השכל והסברא כי אם מהמפורש בכתוב או בקבלה לא מלאני לבי להכשיר בנ"ד כ"א ע"י תיקון וכו' ע"כ. וא"כ גם הכא בנ"ד יש להחמיר מספק:
שוב מצינו הדבר מפורש בספ' לקט הקמח שכתב וז"ל ועיין בתשובו' שלי שכתבתי באורך לק"ק ניצא על רשומים שנעשו בס"ת ע"י אצבע הכסף שביד הקורא לסימנים וטעמים דאורייתא דקעבר שצריך להעבירם וככתיבה דנתי אותם יעו"ש עכ"ל. וכ"כ בס' צרור הכסף סי' י"ט דף ל"ה ע"ב ועיין בית דוד י"ד סי' קל"ו. באופן דהכא בנ"ד ס"ת זה שרשום בו טעמים הנז' פסול לקרות בו וצריך להעביר הרושם הנז' על ידי סופר אומן שיחליק מקומו בכלי אומנות וכיוצא ומהני תיקון זה להכשיר וכמ"ש הרב הנז':
וגדולה מזו כתב שם הרב ט"ז ברשם הפסוקים בדיו שיש תקנה לגרור אותם ולא דמי לס"ת מנוקד שכתב מרן דאפילו הסירו הניקוד פסול דשאני התם שעושה פסול בגוף התיבה שנשתנית משמעותה בין מקרא למסורת משא"כ בפסוק פסוקים שאין פי' התיבה משתנית מחמת זה לכן מהני התיקון יעו"ש. וכ"ש הכא בנ"ד שרושם הטעמים אינו בדיו כי אם באצבע הכסף דודאי מהני בו התיקון:
ועל השאלה הב' אם צריך לבדוק מקומות הרושם הנז' שמא עשה נקב מעבר אל עבר. נראה כיון שהס"ת נכתב בכשרות מתחילה אין הנקב פוסל כמ"ש בא"ח סי' ל"ב וע"ש בט"ז סק"ז. זהו מה שנראה לע"ד בזה. חשון תר"ב לפ"ק: