ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
אורח חיים · סימן יג
תשובה לטאנג'ה:
המתנה הנז' שנתן הנותן למקבלים הנז' הבית עם החדר הסמוך לו כמש"ל קיימת ומקויימת כפה"ד ביד המקבלים הנז' שהרי פי' במתנתו שאפי' אם יהיה שום אונס ולא יוכלו להתמיד בבתים הנז' ב"הכ דרשאים האחים להוציאם לחולין ולעשות מהם ובהם כח"ור כמ"ש בשטר המתנה ואף שהקדישם לבי"הב והתפללו בה ברבים. מ"מ כיון שהטיל תנאי בהקדש תנאו קיים ויכולים להוציאם לחולין בבוא האונס דהו"ל כמקדיש לזמן דלא חלה הקדושה אלא עד אותו זמן שהקדיש כמ"ש מרן בב"י א"ח סימן קנ"ג וז"ל והמורדכי כ' שם וז"ל אם בנו ביהכ"נ חדש היכא דלא התפללו בה לא קדיש ולא ברכו מיקרי זימון וכן אם בנו לשם בית ושוב הקדישו לביהכ"נ היינו זימון בדיבור בעלמא והזמנה גרידתא בין בדיבור בין במעשה לא הוי הזמנה אא"כ עשה דיבור ומעשה וכו'. וה"נ היכא שהקדישו לשם ביה"כ ואז התפללו בה אפי' אורחים לפי שעה כיון שמיוחד לתפלה קדשה. ואם לפי שעה הקדיש כגון בתי כנסיות שבבבל על תנאי עשויים ושרי אי אתני הכל לפי תנאו עכ"ל. ואע"פ שפי' זה שפי' על בתי כנסיות שבבבל דע"ת הם עשוים אינו מסכים לדברי המפרשים שכתבתי בסי' קנ"א נר' שהדין דין אמת דכל שלא הקדיש אלא לפי שעה לא מקרי הזמנה עכ"ל מרן שם. ופסקו בש"ע סי' הנז' ס"ח יעו"ש. ביאור דבריו דהמרדכי פי' על ההיא דאמרינן בגמרא דבתי כנסיות שבבבל דע"ת הם עשויים דר"ל שהיו מתנים בשעת ההקדש להשתמש בהם אף בישובן בזמן שמתפללין בהם ולכן מותר להשתמש בהן אף בישובן כמו שהתנו ומזה למד המרדכי לדין המקדיש לפי שעה דהיינו שהקדישו עד זמן פ' דלא חלה עליו קדושה לעולם אלא עד אותו זמן שהקדיש. ולזה כתב מרן ז"ל דהגם שפי' זה שפירש המרדכי על בתי כנסיות שבבבל הוא שלא כדברי המפרשים שהם פירשו דלא מהני תנאה להשתמש בו בישובו אלא בחרבנו דוקא כמו שהביא דבריהם מרן ז"ל שם בסי' קנ"א. מ"מ הדין דקאמר במרדכי דאם לפי שעה הקדיש מהני תנאה הוא דין אמת דכל שלא הקדיש אלא לפי שעה הכל לפי מה שאמרו ולא ירדה בו הקדשה לעולם אלא לאותו זמן שקבעו דוקא:
וכן מוכח מדברי המרדכי שהביא מרן בב"י סימן קנ"ד דס"ל דתנאה מהני להשתמש בו אפילו בישובו בעוד שמתפללים בו שכ"כ שם וז"ל וכ' המרדכי בפ' הנז' אי אתני הכל לפי תנאו. וכן משמע בירושלמי וצריך להתנות בזמן הזה על כרסייא שהוא תשמיש לס"ת שאל"כ אסור לישען עליו והנאתו וכו' ע"כ. הרי דס"ל להמרדכי דמהני תנאה להשתמש בו אפי' בשעת קדושתו ויצא לו זה מההיא דבתי כנסיות שבבבל לפי מה שפי' בו כמ"ש. וע"ז קאמר המרדכי דגם כשהקדיש לפי שעה דהיינו שלא הקדישו קדושת עולם הכל לפי תנאו. וכשהגיע אותו זמן שקבוע להקדשו הופקעה הקדושה ממנו ויכול להוציאו לחולין והורה לו מרן כדין זה כמ"ש. ולפ"ז הכא בנ"ד נמי שהמקדיש הנז' הטיל תנאי בהקדשו ואמר שאם יבוא אונס שלא יוכלו להתפלל בבתים הנז' דרשאין להוציאן לחולין מהני תנאה שהרי לא הקדישם אלא עד אותו זמן שיבוא האונס והו"ל כמקדיש לפי שעה דלא חלה עליו קדושה אלא עד אותו זמן דוקא. דמה לי שהקדישו לזמן קצוב או שהתנה בשעת ההקדש דכשיבא האונס יוציאנו לחולין. דכיון שהתנה שלא תחול עליו קדושה לעולם אלא עד אותו זמן שיבוא האונס לא חלה עליו קדושה אלא עד אותו זמן ורשאי להוציאו לחולין:
וכן נראה מדברי הט"ז ז"ל בסי' ז' שכתב וז"ל והך קדושת הארון היא דוקא כשעושין אותו שיהיה קבוע לעולם בו ס"ת אבל אם עושים אותו לזמן כגון בהרבה מקומות בעו"הר שנחרבו הבתי כנסיות ע"י הרקים ובחזרתם עשו ארון קטן לס"ת לאיזה זמן עד כי ירחיב ה' גבול ישראל לעשות ארון הקדש כראוי נראה דלאחר שנעשה ארון שני לקביעות נתבטלה הקדושה של הראשון דומה לבה"כ ששכרוהו לזמן הנז' בסמוך שאין בו קדושת ביה"כ וכו' ע"כ. הרי מבואר דבכל דבר קדושה אם לא הקדישו לקביעות לעולם אלא התנה דכשירצה לבטלו יוציאנו לחולין אף שלא פירש בשעת התנאי שהוא מקדיש לזמן קצוב רשאי להוציאו לחולין. שהרי הארון הנז' לא עשו אותו לזמן קצוב רק עד כי ירחיב ה' גבולם וכי היו יודעים אימתי יהיה הרחבת גבולם ואפי"ה קאמר הרב דאינו קדוש לעולם אלא עד אותו זמן שיעשו הארון השני לקביעות ואזי פקעה הקדושה מהראשון. אוף הכי נמי אם הקדיש הבה"כ על תנאי שכשירצה לבטלו יוציאנו לחולין או אם יבא שום אונס וכו' דיוציאנו לחולין מהני תנאו ולא חלה עליו קדושה אלא עד אותו זמן שירצה לבטלו או עד אותו זמן שיבא האונס כיון שהתנה בשעת ההקדש שאינו מקדיש לעולם:
וכן מצינו שפסק מרן ז"ל בש"ע גבי תפילין סימן מ"ב ס"ב וז"ל אם התנה עליהם מתחילה אפי' לבשן אדם יכול לשנות אפי' משל ראש לשל יד ע"כ. וכ' שם הבאה"ט בשם מהרא"י ז"ל וז"ל ואפי' אם התנה רק אם יצטרך לעשות ממנו של יד שיעשה מהני התנאי וכ"ש אם מתחילה אמר שאינו עושה של ראש אלא לפי שעה דמהני ע"כ. הרי שכ' השתי חלוקות דהיינו הקדיש על תנאי לכשיצטרך בלי קביעות זמן או הקדיש לפי שעה דדינם שוה ומהני. ובסעי' שאח"ז כתב מרן וז"ל סודר דאזמניה למיצר ביה תפילין לעולם וצר ביה תפילין חדא זמנא אסור למיצר ביה זוזי וסיים שם מו"רם בהגה וכ' וז"ל ואם התנה עליו מתחלה בכל ענין שרי ע"כ:
מבואר מזה דדוקא כשהזמינו למיצר ביה לעולם וצר ביה חדא זימנא לא פקעה קדושתו ממנו. וכן נמי כשהזמינו לשם תפילין בסתם דמסתמ' אזמניה לעולם חלה קדושתו לעולם. אבל כשהתנה להשתמש בו לחולין אפי' בשעת קדושתו מהני:
והגם דגבי ביה"כ פסק מרן בסי' קנ"א סימן י"א דלהשתמש בו בישובו לא מהני תנאה והכא גבי תפילין פסק דאפי' בזמן שנשתמש בו קדש יכול להשתמש בו חולין. כבר עמד על זה הרב מ"א ז"ל שם ס"ק י"ד שכ' וזל"ל תימא דבסי' קנ"ד ס"ח כ' דאפי' לארון ותשמישי קדושה מועיל תנאי. ונ"ל דהכא מיירי לתנאי של קלות ראש כגון אכילה ושתיה ובחמה מפני החמה וכו' ע"כ. נמצא דגבי ב"הכ נהי אם התנה להשתמש בו לחולין אף בזמן שמתפללים בו לאחר התפלה מהני תנאה להשתמש בו דבר שאין בו משום דבר שאין בו משום קלות ראש. ומינה דאם התנה בשעת ההזמנה שכשיבוטל מלהתפלל בו מחמת אונס יוציאנו לחולין לגמרי מהני תנאה להשתמש בו לכל דבר כיון שלא הקדישו בסתם לעולם לא ירדה בו קדושה אלא עד זמן שיבוטל מלהתפלל בו והו"ל כהקדיש לזמן קצוב:
ולפ"ז מ"ש המפרשים על ההיא דבתי כנסיות שבבבל על תנאי הם עשויים דלא מהני תנאה להשתמש בו בישובו כמו שהביא דבריהם מרן בבית יוסף סימן קנ"א ופסקו בש"ע שם ה"ע כיון שהם הקדישום להתפלל בו לעולם. אלא שהתנו להשתמש בו אף בזמן שהוא קבוע לבית התפלה. אמטו להכי לא מהני תנאה כיון שירדה בו קדושה לעולם. אבל אה"נ שאם התנה בשעת הזמנה שכשירצה לבטלו מלהתפלל בו. יוציאנו לחולין או אם יבוא שום אונס שלא יוכלו להתפלל בו דיוציאנו לחולין מהני תנאה כיון דלא הקדישו לעולם דלכ"ע לא חלה קדושתו לעולם אחר דקדושתו היתה באקראי ולא בקבע:
נמצא לפ"ז דהכא בנ"ד כיון שהתנה המקדיש בשעת ההקדש שאם יבא שום אונס שלא יוכלו להתפלל בבתים הנז' דרשאים האחים המקבלים להוציאם לחולין מהני תנאה ובבוא האונס רשאים להוציאם לחולין לשמם ולזכותם כמ"ש בשטר המתנה וההקדש הנז"ב:
אלא דעכ"פ מצר אחר נראה דאינם רשאים המקבלים הנז' להוציא הבתים הנז' לחולין יען שהתנאי שהוטל בהקדש הנז' הוא שאם לא יוכלו המקבלים הנז' להעמיד ב"הכ בבתים הנז' מחמת איזה אונס דרשאים להוציאם לחולין. שכן בא מפורש בשטר המתנה וההקדש הנז' וז"ל ובפי' אתמר שאף אם באולי לא יוכלו האחים המקבלי' הנז' או ב"ך להעמיד ב"הכ בבית ובחדר הנז' מחמת איזה אונס שיהיה אף על פי כן המתנה הנז' קיימת ביד האחים וביד ב"ך וכו' וגם אם מחמת אונס לא יוכלו להעמיד בהם ביהכ"נ רשאים האחים הנז' להוציאם לחולין ולעשות בהם ומהם כחור' כאדם העושה בשלו וכו' ע"כ מפורש יוצא שהתנאי שהוטל בהקדש שיהיו רשאים להוציאם לחולין היינו אם יהיה האונס באופן שלא יוכלו להעמיד ביה"כ בבתים הנז' והכא בנדון דידן הן לו יהא שמאמר המלך יר"ה היא שלה יהיו כ"א הד' בתי כנסיות הידועי' מק"ד כמש"ל בק"ע. מ"מ הרי לא בא האונס על אותם הבתים בפרטות והרי עכ"פ היו יכולים המקבלי' הנז' לקבוע הבה"כ שהיה להם במקום אחר באותו הבית והחדר הנז' ואף את"ל שהבה"כ הקדומה היא יותר מפוארת בבניינה והארץ רחבת ידים וכך חובתינו לפאר ולרומם את בית אלהינו. מ"מ הבית והחדר הנז' אינם רשאים להוציאם לחולין אחר שלא בא האונס על אלו הבתים בפרטו' כמו שהתנה המקדיש וכיון שהבתי' הנז' ירדה עליהם קדושה והתפללו בהם ברבים ויש כאן דיבור ומעשה ולא בא האונס עליהם בפרטות רק שלא יוסיפו על ד' בתי כנסיות וכו' כמ"ש אין זה נקרא אונס לבטל הבית הכנסת מהבתים הנז'. ואין זה בכלל התנאי שהתנה המקדיש כמ"ש:
אלא דמה שבא כתוב בשאלה הנז"ל שקמו יורשי הר"י הנז' לערער על המתנה הנז' אכתי לא ידענו מהו הערעור שיש להם כדי לבטל המתנה הנז' שאם הערעור הוא לשלא יוציאו הבתים הנז' לחולין. דבר זה אינו מעלה ומוריד כדי לבטל המתנה הנז' שהמתנה עכ"פ הרי זכו בה האחים המקבלים בין אם יהיה ביה"כ בבתים הנז' בין אם יוציאו אותם לחולין כמש"ל בשטר המתנ' אלא דחיובא רמייא על המקבלים שלא להוציאם לחולין אחר דלא בא האונס על הבתים הנז' בפרטות כמ"ש. ואם הערעור שערערו היורשים הוא שיקבעו הביהכ"נ שלהם בבתים הנז' שבזה יהיה זכות ומנוחה למקדיש הנז' האמת אתם. אבל לבטל המתנה בשביל זה אין בידם שאין דבר זה תלוי במתנה כמ"ש. זהו מה שנלע"ד להשיב בזה וצוי"מ וימ"ן הכ"ד החותם פה טיטואן יע"א בחדש אלול המרוצה שנת תקצ"ה לפ"ק: