אור ברסלב
ויאמר יצחק חלק א אורח חיים › סימן יב

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

אורח חיים · סימן יב

סימן יא

נדרשנו מאת מעלת ידידנו החכם כמהר"א ישראל נר"ו לדון בינו ובין ק"ק לקצאר יע"א ע"ע הבי"הך הנז' שזה כמה שהעבירו עליו את הדרך ואין נותנין לו כלום מכל הנאותיה וצועק ואינו נענה ושלחנו להודיע להקקי"ץ הנז' לראות מה בפיהם על מה ועל מה נטלו לעצמם הנאות הביה"כ הנז' ואם יש להם איזה טענה על זה נדעה ונשמענה והיתה תשובתם ע"י כהרי"ע אצי"ג נר"ו שהשיב לנו באגרת ההוא אמר שקבץ הקקי"ץ הנז' וקרא עליהם את הקריאה מפי הכתב שלנו ושהם השיבו שהביה"כ הנז' היא היתה הקדש והמציאו קב"ע ע"ז שנתקבלה בח' תשרי שעבר ושם נאמר שהעידו שני עדים ה"ה הר' מאיר מתתיה בהר' שמואל נ"ע והרב ראובן תרוגמא'ן בר"ש איך אמת יודעים בטיב שהבית הכנסת הגדולה הי"ג שבאלקצאר שהיא של הק"ש וצ"ל שהר' ראובן תרוגמא'ן א' מהעדים הנז' הוא מהאנשים המוכרים אשר באו מפונקסים בשטר המכר הנז'. עוד המציאו קב"ע אחרת ושם נאמר שהעידו ב' עדים ה"ה הר' חיים משה ן' קנדיל בה"ר יוסף והר' יעקב שרגא בר"א איך אמת שמק"ד היו שומעים מהדור שלפניהם שהביה"כ הגדולה שבאלקצר שהיתה של הקדש כמ"ש בקב"ע שבאו לידינו מהתם להכא. וגם הרב חיים משה ן' קנדיל הנז' הוא א' מהאנשים המוכרים הנז"ל עוד השיב לנו הרי"ע הנז' באגרת הנז' מפי הקקי"ץ הנז' שכשהיה החכם הנז' ממונה עליהם באלקצאר נתפשרו עמו לתת לו סך פי בכח"ו ינתנו לו כל הנאות העיר לשישתלם מהם הסך הנז' והמותר ישלם לש"ץ שבשני הבתי כנסיות שבעיר הנז' כפי מה שיתפשר עמהם בשכר שירותם. ומן היום שנתמנה עליהם עד שעקרו דירתם מהעיר הנז' על פי מאמר המלך יר"ה לא ירדו עמו לחשבון לדעת מה שקבל מהנאות העיר וכשהלכו לעיר לראג'י יע"א ועבר איזה זמן שהוקבעו שם תבע מהם החכם הנז' שישלמו לו סך פי בכ"ח כל ימי היותם גרים בלאראג'י ועשו נדבה ביניהם הקהל הנז' ונתנו לו כמו ק"ס מתקאלים מ"מ בחשבם שעדיין היו חייבים לשלם לו הקצבה של הפי בכ"ח כל ימי היותם בלארג'י כמו שהיו חייבים בעיר אלקצאר יע"א ומה שנשארו חייבים לו מהזמן שנשארו דרים בעיר לארג'י א"ל החכם הנז' שיתנו לו הביה"כ הנז' בתורת משכון ואם לאו שילך לו לעיר אחרת. וכן עשו הקקי"ץ הנז' בחשבם שעדיין החיוב הנז' עליהם שכן א"ל החכ' הנז'. אלה הם תוכן הדברים אשר באו כתובים באגרת הנז' דשלחו מתם:

ועתה באנו להשיב מה שהדי"ן ע"פ דברי טענותיה' והשטרו' הנז' שביד החכם הנז' ונשיב תחילה על דברי הטענות ואח"כ נבאר משהד"ן בענין מכר הביה"כ אם מועיל בה המכירה שמכרו להחכם הנזכר אחר שהיא של הקדש ע"פ העדאת העדים הנז' כפי מה שיורונו מהשמים בס"ד:

והנה מה שטענו הקקי"ץ שבהיות החכם הנזכר ממונה עליהם באלקצר נתפשרו עמו בסך פי בכ"ח ונתנו לו כל הנאות העיר לשישתלם מהם הסך הנז' כלומר שאם יותיר איזה דבר הוא לזכות הקהל כמובן מדבריהם שאמרו שעדיין לא ירדו עמו לחשבון וכו'. לזה הרי תשובתם בצדם ממה שבא כתוב בשטר המתנה הנז"ל וז"ל ידוע הוא שמק"ד מאז קבלו עליהם הק"ק קהל לקצר וכו' וע"כ גמרו וזכו והקנו כל שררות השתי בתי כנסיות הי"ג שבעיר הנז' והנאותיהם וכו'. וכל שררות העיר הנז' וכו' הכל כאשר לבל ונתנו להחכ' הנז' וכו' רצוי ומקוב"ע בקוש"ח וכמו שכו"ח ביד ידידינו מעלת החכם הנז' נר"ו בהסכמת בדי"ץ וטובי העיר שבאותו זמן ונהג שררתו החכם הנז' בעיר הנז' כמה שנים עד יום גלות הק"ק הנז' מהעיר הנז' בחורף של שנת תקס"ט לפ"ק וכו' ע"כ:

מבואר נגלה שנתנו לו הקהל כל הנאות העיר בכללותה ולא קצבו עמו שום קצבה כלל כל ימי היותם בעיר אלקצר יע"א. וא"כ מה מקום לרדת עמו לחשבון אחר שכ"מ שקבל הוא לעצמו ולזכותו כמו שפסקו עמו כמבואר בשטר הנז"ל שהעדים החתומים בו המה ראו שטר הפסיקה והחיוב ביד החכם הנז' כוח"ך בהסכמת ברי"ץ כנז"ל.

ועל מה שטענו עוד הקקי"ץ שכשהלכו לעיר לראג'י יע"א אחר עבור איזה זמן שם תבע מהם החכם הנז' שישלמו לו סך פי בכ"ח כל ימי היותם גרים שם בחשבם שהיו חייבים לו שם כמו שהיו חייבים בעיר אלקצר וכו'. שנראה מדבריהם שכשהלכו לעיר לראג'י יע"א לא נתחייבו לו עוד שום חיוב מחדש אלא שע"פ החיוב שנתחייבו לו בעיר אלקצר בסך פי בכ"ח ע"פ דבריהם ע"ז הוא ששאל מהם החכם הנז' מה שהיה נושא בהם כל ימי היותם בלאראג'י ובחשבם שעדיין החיוב של עיר אלקצר נמשך והולך גם בעיר לראג'י לכן נטפלו לו וכו' כמש"ל בדבריהם. וגם בזה תשובתם נשאר מעל שהרי השט"ח שביד החכם הנזכר כנז"ל עדיו בחותמיו זכין לו שאחרי בואם לעיר לראג'י נתחייבו לו מחדש בסך פי לכ"ח כל ימי היותם גרים שם. וגם בשטר המקנה בא מבואר דבר זה כמ"ש וז"ל ולאחר בואם למחנינו זה וקבעו בה דירתם המה ראו שפסקה הנאת העיר הנז' ושררותיה שהיו להחכם הנז' בעיר הנז' והוזקקו לפסוק פרס להחכם הנז' באשר הוא עומד ומשרת בקדש כל קבל דהוה עביד מק"ד והודו לו יחידי הק"ק הנז' שט"ח גמור לת"ול סך פי בכח"ו כי ימי היותם גרים במח"ז והיות החכם מתגורר עמהם ג"כ כמו שכוח"ך הכל ביד החכם הנז' וכו' ע"כ הרי מבואר שאחרי בואם ללאראג'י נתחייבו לו מחד בסך פי בכ"ח ונתנו טעם לחיובם כיון שהחכם הנזכר היה עומד ומשרת בקדש ככל אשר היה עושה עמהם בעיר אלקצר וגם פסקו הנאות לקצאר וכו'. וא"כ מה מקום לטעות שחשבו שעדיין חיובא רמייא עליהם וכו' אחר שנתחייבו לו שם מחדש ובודאי שעמ"ך נשאר החכם הנז' במינויו שם עמהם ולשאת עליו טרחם ומשאם. והגם שבשט"ח של הסך פי בכ"ח לא נתחייבו אלא תשעה יחידים מהקהל מ"מ אחר שראינו שמחמת זה גמרו הקקי"ץ ומכרו לו הביה"כ הנז' בעד מה שהיה נושה מהשטר חוב הנז' אם כן הרי הסכימו על החיוב שנתחייבו הט' יחידים הנז' ובודאי שהמה ראו שאחר שהחכם הנז' היה נושא עליו עול משאם לא רצו לקפח לו שכרו ולהיות מכפויי טובה ואלמלא כן היה הולך מאתם לבקש לו מנוח אשר ייטב לו כמש"ל בשטר המקנה:

ומה שטענו עור הקהל שמה ששקל מהם החכם הבה"כ הנז' הוא בתורת משכון על החוב. דברים אלו לא נתנו ליאמר שהרי שטר המקנה לפנינו כוח"ך שהקקי"ץ מכרו לו הבה"כ מכר חלוט וכו' כנז"ל ומלבד זה הרי ההודאה שהורו בשנת זה הש"ער שאמרו לו שאין להם במה לשלם ויזכה במקחו וגם באגרת ששלחו לו בשנת תקפ"ד ראזלי ומודו שהיא מכורה בידו אלא שחלו פניו שיתפשר עמהם בממון שיתנו לו כמ"ש למעלה:

ועל מה שטענו עוד שפרעו לו מפאת החוב של פי בכ"ח שבמתא לאראג'י כמו ק"ס מתקאלים וכו'. גם בזה לא צדקו בדבריהם. שטרי ההודאה מכחיש אותם כנז"ל וז"ל וענו כולם ואמרו שמעולם לא פרעו לו כלום. אלא שבתשרי של אשתקד הוא שזכו לו הבה"כ הי"ג שבאלקצר יע"א בעד מה שהיה נושה בהם מכל השנים שעברו כמשוח"ך ביד החכם הנז' דוקא ותל"מ וכו' ע"כ. הרי שכל הקהל הודו שלא פרעו לו כלום מהקצבה הנז' מכל השנים שעברו. אלא המכר של הבה"כ שנעשה בעד מה שהיה נושה בהם מכל השנים וכו' כנז"ל באופן שאין ממש בדברי הטענות האלה של הקקי"ץ:

ומעתה הבא נבא לבאר מה שהדי"ן במכירת הביה"כ שמכרו הקקי"ץ להחכם הנזכר אחר שהיתה של הקדש לפי דברי העדים הנז' לצד שנאמר שעדות אלו העדים הוא קיים על פי הדין:

גרסינן במסכת מגילה בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים בדמיו ב"הנ ביהכ"נ לוקחים תיבה וכו'. אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים וכו'. ביהכ"נ לא יקחו את הרחוב וכו'. ופירש"י שם הטעם דמעלין בקדש ולא מורי דין. ואמרי' בגמרא אר"ש בר נחמני א"ר יונתן ל"ש אלא ביה"כ של כפרים אבל ביה"כ של כרכים כיון דמעלמא אתו ליה לא מצו מזבני ליה דהו"ל דרבים ע"כ. ופירש רש"י וז"ל ל"ש. דיכולים למכור ביה"כ אלא של כפרים אבל של כרכים הו"ל בתי כנסיות דרבים והכל בעליהם ואין בני העיר לברם בעלים להם עכ"ל. ובתו' שם ד"ה כיון דמעלמ' אתו לה וכו' כתבו וז"ל נראה לפרש הכי כיון שרוב בני אדם רגילין ללכת שם להתפלל אע"פ שאין נותנין כלום בבניינו מ"מ כיון דלדעת אותם רבים נעשה חמירא קדושתו ואין יכולים למוכרו. ועוד י"ל כיון שרבים נותנים בבניינו וכו' ע"כ. ולפי פי' ראשון של התוספות מוכח שאפי' שאנו יודעים בבירור שלא סייע שום אדם בבניינו רק בני העיר לבדם בנו אותו משלהם אפי"ה אינם יכולים למוכרו כיון שרגילים להתפלל שם גם אותם שמחוץ לעיר. ומסתמא על דעת רבים בנאוהו והכל בעליהם משא"כ לפי פי' הב' דתלי טעמא שגם אותם שמחוץ לעיר נתנו בבניינו. דלפ"ז אם ברור לנו שבני העיר לבדם בנאוהו משלהם הו"ל של כפרים ויכולים למוכרו:

ובפירוש ראשון של התוספות פירש הרא"ש ז"ל שכן כתב שם וז"ל ואפי' הוי ידוע שבני הכרך בנו אותה ולא סייעו להם מחוץ לעיר בהוצאות בניינה אפי"ה כיון דמעלמא קא אתי לה. בני העיר הקדישות לדעת כל העולם ע"כ. וכן מוכח ג"כ מדברי הרמב"ם ז"ל שכ"כ בפי"א מהלכות תפלה הל' ט"ז וז"ל בד"א שמותר למכור ביה"כ בביה"כ של כפרים שלא עשו אותה אלא ע"ד בני הכפר לבדם שתהיה להם להתפלל בה שאם רצו כולם למוכרה מותרים אבל בית הכנסת של כרכים הואיל וע"ד כל אנשי העולם נעשה שיבא ויתפלל בה כל הבא אל המדינה. נעשה של כל ישראל ואין מוכרין אותו לעולם ע"כ. וכתב שם הכ"מ וז"ל ודעת רבינו כדעת הרא"ש ז"ל שאפי' בידוע שבני הכרך בנו אותו ולא סייע להם אדם מחוץ לעיר בהוצא' בניינו אפילו הכי כיון דמעלמא אתו ליה בני העיר הקדישוהו לדעת כל העולם. ואע"פ שהתוספות והר"ן ז"ל הזכירו גם כן פירוש אחר. פירוש זה נראה לרבינו עיקר עכ"ל:

גם בב"י א"ח סי' קנ"ג אחר שהביא דברי המפרשים ז"ל הביא דברי הרא"ש והרמב"ם וסיים וכתב וז"ל וכך הם דברי רבינו והכי נקטינן ע"כ. וכן פסק בש"ע בסי' הנז' ס"ז וז"ל והא דבה"כ נמכר ח"מ של כפרים שאין באים אנשים ממקומות אחרים שלא נעשית אלא לבני הכפרים לבדם וכו' ע"כ. דמוכח מזה דעיקר הטעם תלוי אם הבה"כ נעשית להתפלל הם לבדם או על דעת שיתפללו בה גם אחרים שמחוץ לעיר. ולפ"ז הבה"כ הזו שאנו דנים עליה לא ידענא מה נידון בה אם כבה"כ של כפרים שלא נעשית אלא להם לבדם או כבה"כ של כרכים כיון שהעיר הנז' אתו לה מעלמא ועוברים ושבים דרך שם לעיירות אחרות דאפשר שהראשונים בנאוה על דעת שיתפללו בה רבים גם הבאים מחוץ לעיר. ואם כן אין בני העיר יכולים למוכרה:

ומצינו להרב כנ"הג ז"ל בסי' הנז' הג"הט שכתב וז"ל ומצאתי בתשובו' כת"י למהר"י בי רב ז"ל פלפל הרבה בסוגיית הגמרא ומפלפולו העלה שאין הדבר תלוי אלא או דאתו ליה מעלמא או לא ומן הסתם לא אתו מעלמא אלא בכרכים הגדולים אבל לפעמים בעיירות ג"כ אתו ליה מעלמא כגון דאיכא בהו ראשי ישיבות ובאים ללמוד עמהם תורה ולדון בדיניהם והי נו מתא מחסייא ומפני שמן הסתם ברוב עיירות לא אתו מעלמא נקט תנא דמתניתין בני העיר. ובא רשב"ן ואמר שבכפרים ודאי שהוא מותר ובכרכים ודאי שהוא אסור. והניח זאת החלוקה של עיירות מפני שפעמים אסור ופעמים מותר אי אתו ליה מעלמ' כמתא מחסיא הו"ל ככרך ואי לא הו"ל ככפר ע"כ. דלפ"ז היה נראה לומר דהכא בנ"ד אף שעיר אלקצאר אינו ככרך. מ"מ כיון שעוברים ושבים דרך שם ואתו ליה מעלמא ומתפללים בב"הכ הנז'. הוי דינו כביה"כ של כרכים שאינם יכולים למוכרו:

אלא דעדין יש לנו לחקור כיון דהדבר תלוי אי אתו ליה מעלמ' או לא ולאו דוקא כרך א"כ גם בכפר משכחת לה דאתו ליה מעלמא ועוברים ושבים דרך שם. וא"כ למה פסיק ותני תלמודא דבה"כ של כפרים נמכר. דלפי מ"ש הרב מהר"י בי רב ז"ל דגם בעיר משכחת לה דנדון ככרך אי אתו לה מעלמא א"כ גם בכפר נאמר כן. והוא ז"ל כתב דבכפר לעולם מותר אלא דבעיירות יש ויש:

אבל כר דייקינן שפיר נראה לומר דמאי דקאמר הרב ז"ל דבעיירות ג"כ לפעמים אסור אי אתו ליה מעלמ'. היינו דוקא דאתו לה בקבע וכדדייק בלישניה שכת' וז"ל אי אתו ליה מעלמא כמתא מחסיא הו"ל ככרך ע"כ. דמדקאמר כמתא מחסיא מוכח דדוקא היכא דהוי דומייא דמתא מחסייא שהיו בה ראשי ישיבות והיו באים ללמוד שם בקבע בההיא הוא דאמרי' דנדון ככרך דכיון דהני אורחים קביעי שם זמן זמנם אמרי' דמסתמא בנו הבה"כ גם לדעתם. אבל בכפר אף את"ל דאתו ליה מעלמא ועוברים ושבים דרך שם כיון שאין קובעים עצמם שם אלא דרך עראי לא חיישינן לומר שבנאוהו ע"ד אותם אורחים הבאים שם דרך עראי. וה"ט דפסיק הש"ס ותני דביה"כ של כפרים נמכר דמשמע דאף אי אתו ליה מעלמא כיון שאינו דרך קבע וא"כ לפ"ז גם בעיירות ג"כ אם אינם באים שם בקבע אלא דרך עראי נדון ככפר אבל בכרך גדול שהיא ארץ רחבת ידים לסחורה מסתמא אתו לה מעלמ' לסחורה וקבעי בה איזה זמן לישא וליתן ולהסתחר שם ולכן פסיק הש"ס ותני דשל כרך אינו נמכר:

שוב מצינו הדבר מפורש בס' פני יהושע חלק א"ח סי' ז' שהביא סוגיית הגמ' וכתב וז"ל אבל כד מעיינת בה נראה להוכיח דלא מיקרי כרך אלא עיר גדולה שבגדולות שהוא מקום שווקים וירידים שבאים לשם מכל הצדדים תמיד. אבל עיר גדולה שאינו מקום שווקים אע"פ שלפעמים באים לשם אורחים מעלמא אינו נקראת כרך. וראיה לדבר דגרסי' פר"ק דמגילה ד"ג ע"ב אריב"ל כרך שאין עשרה בטלנים בו נדון ככפר לענין קריאת המגילה ופריך מאי קמ"ל תנינא איזו עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנים פחות מכאן ה"ז כפר. ומשני כרך אצטריכא ליה אע"ג דמקלעי ליה מעלמא. ופירש"י ז"ל וז"ל כרך אצטריכא ליה דכל כרך אינו אלא מקום שווקים שנכנסים שם מכל צד וגדול הוא יותר מעיר גדולה דמקלעי לה מעלמא אנשים הרבה ויש הרבה מהם בטלים ממלאכה שאינם עושים מלאכה אלא במקומם אפי"ה בעינן קבועים דזמנין דלא משתכחי עכ"ל. הרי ש"מ דלא מיקרי כרך כ"א מקום שווקים שבאים שם מכל צד ומשמע שרוב פעמים יש בה עשרה בטלנים מעלמא וכו'. אלא דבעינן קבועים ולשון רש"י מוכח ע"ז וכו' אלא ש"מ דכרך שאני שהיא גדולה שבגדולו' ומקום סחורה שבאים שם תמיד וכו' אבל מפני שלפעמים שיש שם אורחים אין לך כפר שאין בה אורחים כמה פעמים בשנה וא"כ אין ב"הכ נמכר כלל אלא ש"מ תדיר אורחים בעינן. ומדברי התוס' משמע דרוב בני אדם בעינן לא מעוט אורחים. וכ"מ מדברי המרדכי ישן שהביא בב"י סימן קנ"ג שפי' שהכפרים אפי' אחרים נתנו להם כיון שאין רגילות לבא רוב עם אדעתא דידהו יהבי דמאי דבעי עבדו ביה וכו'. וכן לע"ד מבואר מדברי האשל הרא"ש ז"ל דתדיר אורחים בעינן וכו' ע"כ. ואחר שהביא דברי הרא"ש והטור כתב וז"ל מ"מ נעלה מדבריו דבעינן שאחרים רגילים בה תמיד דאדעתם הקדישו כיון שתמיד הם מצויים ומקרי ג"כ ב"הכ קבוע שלהם אבל משום שאורחים באים שם לפעמים אין שם כרך עליה. ולפי ענ"ד ע"פ מ"ש דכרך קרי שרוב פעמים נמצאו בה עשרה בטלנים מעלמא לא נמצא קהלה שיהא דין זה שייך כ"א בקהלה שיש בה הרבה ירידים בשנה ואורחים חונים שם חצי שנה או יותר דאז הקדישו לדעתם כיון שצורך להם לכנוס לביהכ"נ וכו' ובפרט בארצות אלו שאנחנו מתי מספר ומעוטא דמעוטא שאינו נכנס כלל לענין שם כרך עליה שרי בלא ספק עכ"ל:

מבואר מדבריו דאף בעיר גדולה אם אינם מצויי' שם אורחים תדיר בקבע נדון ככפר. ויכולים למכור הביהכ"נ. ואף את"ל שנתנו בבניינה האורחים כיון דלא קביעי שם על כל מה שנתנו האורחי' ע"ד הקהל נתנוהו. וכ"כ הרב מ"א ז"ל סי' הנז' ס"ק טו"ב וז"ל כתב המ"ב סי' ל"ג באתרא דלא שכיחי רבים דאתו מעלמא נקרא כפר אע"ג דשכיחי רבים עוברים ושבים לפרקים כיון דלא קביעי בעיר אלא עוברים ושבים דרך עראי מיקרי כפר. אמנם כל מקום דשכיחי רבים מעלמ' שבאים להתפלל שם כגון מקום שהסוחרים מתקבצים שם תדיר לסחורה או מקום שיש שם חכם גדול שמתקבצים שם רבים הצריכים לו ולתורתו מקרי כרך דמסתמא אדעתא דכל העולם בנאוהו עכל"ל. הרי מבואר דלא מיקרי כרך אלא כשמצויים שם תדיר אורחים בקבע אבל אם מצויים דרך עראי נדון בכפר:

וכ"כ הרב פמ"א ח"ב סימן נ"ד וז"ל ויראה דעיר איסקופיי' ראוי לדון אותה ככפר כיון דלא שכיחי רבים דאתו מעלמ' התם אע"ג דאיכא עוברים ושבים לעיירו' אחרות הם דרך עראי אבל אינם באים שמה בקביעות להתיישב שמה. וכיון שכן אינו דין שנדון ככרך אלא ככפר וכו' עכ"ל:

וכ"כ הרב מהר"א ששון סימן קפ"ג דבזמן הזה כל הבתי כנסיות הם של בני הקהל לבד והו"ל כשל כפרים יעו"ש:

וכ"כ בספר שמש צדקה חלק חוה"מ סי' ל"ד דבתי כנסיות שבזמן הזה דינם כשל כפרים יעו"ש:

א"כ לפ"ז הדבר ידוע שעיר אלקצר יע"א אנשים בה מעט ואין בה מקום שווקים וירידים קבועים וירידים קבועים וכ"ש בשנים קדמוניות שהיו בה מעט דמעט מב"ב דודאי להם לבדם נבנה הבית הכנסת הזו וסתמו כפירושו כיון שלא היו קבועים בו אורחים ממקומו' אחרים וא"כ הו"ל כביה"כ של כפרים דיכולים למוכרו:

ומה גם לפי מ"ש הכנ"הג ז"ל בסי' הנז' ד"ה והא דבהכ"נ נמכרת וכו' שנת' וז"ל ובשל כרכים נמי אם מוכרים לבני קהל אחר שבאו מחוץ כדי שיתפללו בבהכ"נ ועדיין ב"הכ במקומו ובקדושתו עומד וכ"ש אם מכרו או נתנו מקום לבני קהל אחר שבא מחוץ שיתפללו עמהם מכור הר"מ מטראני ח"כ סימן כ"ח עכ"ל. וכ"כ הט"ז סי' הנז' סק"ו וז"ל ואפי' של כרכים אין איסור אלא במכרו בענין שלא יהיה אח"כ ביהכ"נ אבל אם יהיה בית הכנסת מותר אפי' משל רבים ליחיד כרבנן דר"מ דפ' בני העיר דף כ"ז עכ"ל:

וא"כ הכא בנ"ד הרי עכ"פ הבית הכנס' הנז' עדיין בקדושתו עומד ולא הוציאה החכם הקונה לחולין ומתפללין בו הקהל כקודם המכירה. שהדבר פשוט שמכירתם קיימת כמ"ש:

אלא דעכ"פ אף שנדון אותה כבהכ"נ של כפרים שהיא נמכרת. מ"מ צריך לקנות בדמיו דבר היותר קדוש מבהכ"נ כגון תיבה וכו' כמ"ש במשנה וגמרא שם ופסק מרן בסי' הנז' וז"ל ומ"מ המעות נשארים בקדושתם ואין רשאים להורידם מקדושתם ע"כ. וכ' שם המ"א סקי"א וז"ל כלומר דאסור לשנותן לקדושה קלה ע"כ. ומשמע דאפי' נשאר הבית הכנסת בקדושתו אינו יכול להוציא דמיו לחולין אלא דהמכירה קיימת וכמו שפירש"י שם וז"ל ל"ש דאין מורידין דמים מקדושתם ובית הכנסת בחשיבותו עומד אף ביד לוקח דומיא דספרים לוקח בהם ספר תורה והלה מנהיג ספרים בהוייתן ע"כ. ומרן שם בבית יוסף הביא בשם הרמב"ן שכתב וז"ל וכל תשמישי קדושה אע"פ שבכל מקום בקדושתן הם עומדים אפי"ה אם מכרום לעשות צרכיהם בדמיהם איכא משום אכחושי מצוה וכו' ע"כ. והכא בנ"ד מכרו אותה לחכם הנז' כדי לפרוע לו מה שהיו חייבים לו. וצריכים אנו לבאר אם בכגון דא הוי כאלו הורידו המעות מקדושתן או לא:

והנה כתב מרן בסי' הנז' וז"ל והא דבהכ"נ נמכר ה"מ של כפרים שאין באים אנשים ממקומו' אחרים שלא נעשית אלא לבני הכפרי' לבדם ולכן יכולים למוכרו. ומ"מ המעות נשארים בקדושתן ואין רשאים להורידם מקדושתם. והיינו כשמכרו בני העיר שלא מדעת פרנסיהם וה"ה אם מכרו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אבל אם הסכימו שבע' טובי העיר באותו מכר והיו במעמד אנשי העיר רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו וכו' ע"כ. מבואר מזה דלגבי המכר אף אם מכרו זט"ה שלא במעמד אנשי העיר המכר קיים. אלא דלגבי הדמים כדי להוציאן לחולין צריך שיהיה המכר על ידי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר:

וכן הביא מרן בב"י שם בשם הר"ן ז"ל שכתב וז"ל וכתב עוד והיכא שמכרו ז' טו"ה שלא במעמד אנשי העיר ה"נ הוי דינייהו דמכירתן מכירה. אלא דבעיא עלוייא. והכי איתא בירושלמי וכו' ובן וכן ז' מבני העיר שמכרו את הרחוב וכיוצא בו הוי דינם כאנשי העיר שמכרוהו שלא מדעת השבעה דבכל הני מכירתן מכירה אלא דבעינן עלוייא וכו'. הילכך אע"פ שלא קבלו עליהם בפי' מכר דברים אלו אפ"ה ממכרן ממכר. שלא תאמר דברים של תשמישי קדושה וביה"כ לא עלתה על לב דעת בני העיר שימכרו אלא מדעתם ולא תועיל מכירתן אא"כ נטלו רשות בני העיר בפירוש קמ"ל עכ"ל. נמצא לפ"ז דלקיים המכר א"צ שיהיה על ידי שבעה טובי העיר וגם במעמד אנשי העיר רק בחד מנייהו סגי אלא דלהוריד הדמים בעינן תרתי:

ולפ"ז הכא בנ"ד שכל הקהל מכרו הבה"כ הנזכר להחכם הנז' בקוש"ח כמ"ש בשטר המקנה וז"ל הע"ע בקש"ם וכו' יחידי סגולה וטובי הק"ק הנז' ועמהם שארית הנמצאת לתוס' יפוי כח ה"ה וכו' ע"כ א"כ יכולים להוציא המעות לחולין ג"כ. והגם שאין כאן ז' ט"ה ולשיהיו יכולים להוציא המעות לחולין צריך שיהיה המכר ע"פי ז' ט"ה ושיהיה במעמד אנשי העיר כמ"ש. מ"מ ה"ד בעיר שיש בה שבעה ט"ה הממונים עליהם וכל ענייני הקהל נחקרים על פיהם אזי אם מכרו הקהל שלא בהסכמתן אף דמכירתם מכירה אינם יכולים להוציא המעות לחולין כיון שלא הסכימו ז' ט"ה במכירה אבל בעיר שאין בה ז' טובי העיר ודאי שכשמכרו כל הקהל מכירתם מכירה ורשאים להוציא המעות לחולין כיון שעל דעתם בלבד הוקדש וטוט אסר וטוט שרי:

ודבר זה יתבאר שפיר ממ"ש מרן בב"י שם וזל"ל והקשה הרמב"ן ז"ל היאך יכולין למוכרו כיון שהוא קדוש קדושת הגוף כמ"ש שאסור למשכן ולהשכיר ועוד כי מכרו זט"ה במעמד אנשי העיר איך התירו לעשות בדמים מה שירצו. והלא הדמים נתפסים הם בקדושתם. ותירץ דבהכ"נ עשאוהו כתשמיש מצוה כסוכה ולולב שנזרקין אחר מצותן. ובזמן מצותן אסור להסתפק מנויי סוכה כל ז' וכן אסור להרצות מעות נגד נר חנוכה. לפיכך בבהכ"נ כל זמן שרוצים בו בני העיר נוהגים קדושה ואפי' בחורבנו שהרי לא עבר עדיין זמן מצותו וראוי לבנותו הילכך כשמכרוהו זט"ה שלא במעמד אנשי העיר אין בני העיר רוצים מן הסתם שתכחש מצותה לגמרי אלא שתחול קדושת בהכ"נ על הדמים. אבל כשנמלכו בני העיר למוכרו ואפי' למשתי שכרא שרי שכבר עבר זמן מצותו ונפקעה ממנו קדושתו כסוכה ולולב אחר מצותן וכו' ע"כ:

נמצא לפ"ז דדוקא כשיש בעיר זט"ה ומכרו זט"ה שלא במעמד אנשי העיר אמרינן שאין בני העיר רוצים בהכחשת מצוה זו אלא שתחול הקדושה על הדמים ואף שאלו הוט"ה כבר הם ממונים מהקהל על כל ענייניהם וכל מה שעושים בעדם עשוי היינו לענין שהמכירה שמכרו היא קיימת ואין יכולין בני העיר לבטלה. אבל להפקיע קדושת הדמים שהוא דבר מחודש אין בידם היכולת עד שיסכימו עמהם כל בני העיר דבזה הו"ל כסוכה ולולב אחר זמן מצותן ומטעם זה נמי כשמכרו בני העיר שלא בהסכמת זט"ה הדמים נשארים בקדושתן כיון שכבר הם ממונים מהקהל ע"כ ענייניהם ולכן צריך המלכקן גם לדבר הזה. ואם כן כשלא יש בעיר זט"ה הממונים עליהם ומכרו כל הקהל ביחד ודאי דפקעה קדושת הרמים ויכולין לעשות בהם מה שירצו מהטע' גופיה שכ' הרמב"ן ז"ל דהו"ל כעבר זמן מצותן:

וכן בא הדבר מפורש בספר פמ"א ח"ב סימן נ"ד דבשמכרו כל הקהל עדיף מהמכירה של זט"ה במעמד אנ"ה. שכ"כ שם וז"ל ויהיו דברי בתשובה זו לפי הנלע"ד שיאספו ויתקבצו כל אנשי העיר הנמצאים שם וישאו ויתנו ע"ז ואם תעלה הסכמת כולם למכור החפצים וכל כלי הקדש וכו' אז יעשו בהסכמת כולם כל אשר תעלה הסכמתן. כ"א יהיה בהסכמת כולם היא עדיפא מאשר יסכימו זט"ה וכו'. כי מה שבחרו בזט"ה וכו' להקל מעליהם כי א"צ להסכמת כולם אבל הסכמת הכל היא הסכמה גדולה ונפלאה שאין למעלה הימנה וכו' ע"כ:

וא"כ הכא בנ"ד שמכרו כל הקהל בפירוש בקוש"ח הוי דינו כמכרו זט"ה במעמד א"ה דרשאין להוציא הדמים לחולין:

ואף את"ל דאפשר שנשארו א איזה אנשים מהקהל שלא בא זכרונם בשטר המכר שהסכימו על המכירה. ויש לדוחה לדחות ולומר שאותם המועטים יכולים לבטל המכר עכשיו. מ"מ הרי מלשון השטר נראה שאלה האנשים אשר באו מפונקסים שם המה היו כל הקהל כמ"ש בהצעת השטר וז"ל אי לכך חזרו הק"ק ונועדו יחד וכו' ובכן לקיים כל דבר הע"ע וכו' יחידי סגולה וטובי הק"ק הנז' ועמהם שארית הנמצאה לתוס' יפוי כח ה"ה וכו' ע"כ. והגם דבשטר ההודאה של שנת זה הש"ער כ' לאמר שאמר להם החכם הנזכר וז"ל שמעתי באומרים שהיו מכם ובכם קצת אנשים מתרעמים על אחיהם המוכרים וכו' דמוכח שלא מכרו כולם. מ"מ הרי כ' שם וז"ל ובכן הנה בעת"ה הלואי ותשמעוני לפרוע לי דמי המכר הנז' וכו'. והק"ק השיבוהו שאין להם במה לפרוע ויזכה במקחו ע"כ הרי שכולם הסכימו על המכירה. מלבד זה כיון שהמכר הנז' נעשה בפרסום ע"י גדולי הקהל רוב בנין ורוב מנין ולא מיחו אותם אנשים המועטים בשעת המכירה המכר קיים וכמ"ש מור"ם שם וז"ל וכל שזט"ה מוכרים בפרסום מיקרי במעמד אנשי העיר וא"צ לומר הן או לאו ע"כ. הרי שאפי' שלא הסכימו בפי' אלא מכרו ז' טובי העיר בפרסום מקרי במעמד אנשי העיר ומינה דכשמכרו הקהל רוב מנין ורוב בנין בפרסום הוי כמכר ע"י זט"ה במעמד אנשי העיר:

וכ"כ בס' פרח מ"א ח"א סי' קי"ח וזל"ל. גם יש סיוע אחר לקיים מכירה זו כיון שנעשה בפרהסיא בפני כל גדולי הקהל אפי' שלא אמרו בפי' שהם מתרצים על המכר אלא שותקין ולא היו מוחין במכירה היה ממכר של טובי העיר או הקהל מכר כ"ש כשחתמו על שטר המכירה בכלל י"ט יחידים וטובי הקהל ודאי נעשה בפרהסיא ואין כח ביד שאר היחידים למחות כיון שלא מיחו בשעת המכירה. וכ"כ הרב"י ז"ל בשם ראבי"ה וז"ל ובמרדכי ישן מ"כ נראה לראבי"ה ז"ל במעמד אנשי העיר בסתם שלא מיחו בדבר וגם הז' לא עשו הדבר בצנעא שלא יתגלה ע"כ. הרי שכשנעשה הדבר בפרסום ע"י גדולי הקהל ולא מיחו השאר בשעת המכר המכר קיים ואינם יכולין למחות אח"כ:

ועדיפא מינה מצינו בספר פני יהושע סימן ד' שהכריח שגם בנדון זה של מכר ביהכ"נ וכל דבר שבקדושה אמרינן רובו ככולו ויכולים הרוב לכוף למיעוט ככל שאר ענייני הקהל שכ"כ שם וז"ל. אני אומר אם היה גם רוב המנהיגים מסכימים. פשיטא דבכל התורה רובא ככולא ומקרי זט"ה במעמד אנשי העיר דהמיעוט של בני העיר בטל אצלם והוי ככולם. ואע"פ שלפי דעתי דבר זה השכל מא מתו דלא הוי משתמיט חד מהפוס' לומר דבעינן שיסכימו כולם דוקא וכו' מ"מ ראיתי להביא ראיה ברורה דרובו סגי מהא דכ' המכירה רה פ' בני העיר וכו' וכ"כ הב"י בי"ד סי' נז"ר ד"ה יש בעיר חבר עיר. ביאור דברי רבינו דברישא קאמר דרשאים ם בני העיר לשנות אבל יחיד אין רשאי לשנות א"ל בהסכמת בני העיר או רובם. הרי מבואר דרובו ככולו. ודבר זה אין ספק בעיני. ואע"ג דקצת הפוסקים כתבו דהא דאמרי' בגמ' דבכרכים לא מהני זט"ה במעמד אנשי העיר הוי הטעם דשמא יש א' בסוף העולם דלא ניחא ליה דמשמע דאפי' א' יכול לעכב. זה אינו דהתם הוי הטעם דאחד בסוף העולם אינו משועבד לבני העיר ואין יכולים לכופו ומש"ה חלקו אינו מכור. אבל בני העיר דכופין זה את זה אם רובם מסכימים הוי מיעוט כמאן דליתיה דמי והוי ככולו. וכן מבואר בדברי הר"ן ז"ל פרק ב"ה וכו' אלא ש"מ לאו דוקא דה"ה אם מכרו רוב אנשי העיר סגי אפי' להוריד מקדושה שבידם ע"כ:

וכן מוכח ג"כ מדברי הכנה"ג שם הג"הט שכתב ' וז"ל מ"כ בתשובות כ"י שא' מן הגדולים סובר דאינשי ביהכ"נ שרצו למכור או ליתן או להשאיל ס"ת לקהל אחר ויש שם מוחים אפי' הם מעוטא דמעוטא הדין עמהם זולת אם יש בקהל פרנסים ממונים לפקח על הצבור ועל נכסיהם ע"פ הק"ק והממוני' מסכימים לדברי המרובים וכו'. וגדול א' סתר ראיותיו והעלה דאפי' אין שם פרנסים בקהל הרוב כופין את המעוט ויכולין למכור או לתת וכו' ע"כ. והביא דבריו הרמ"א ז"ל סקכ"ט. וכתב משמו שכן עיקר בדברי האומר דהרוב כופין את המיעוט יעו"ש:

ובלא"ה ע"כ לא פליגי הגדולים הנזכרים אלא כשהמיעוט מוחין בשעת המכר כמ"ש בדבריהם וז"ל אנשי ב"הכ שרצו למכור וכו' ע"כ. אבל בשכבר מכרו הרוב בפרסום ולא מיחו המועטים כ"ע יודו דמכירתן מכירה ואינם יכולין למחות אח"כ. והגם שיש לרוחה לדחות דאין מכאן שום הכרח אלא לגבי קיום המכר שאין המעוט יכולים לבטלו אח"כ אבל לגבי הוצאת הדמים לחולין לא פורש בדברי הגדולים הנז' אם יכולים להוציאם לחולין ע"י המכר שמכרו רוב הקהל. מ"מ הרי עכ"פ המכר קיים ואם הקהל הוציאו המעות לחולין אסורא דעבוד עבוד. ובלא"ה הרי בא הדבר מפורש בדברי הרב פני יהושע ז"ל דכשמכרו רוב אנשי העיר סגי אפי' להוריד מקדושה שבידם כמש"ל:

ובר מן דין הרי הכא בנ"ד הביהכ"נ הנזכר נשאר בקדושתו אחר המכיר' וגם הדמים לא הורידום מקדושת' שהרי המכירה היתה להחכם הממונה שלהם נר"ו בעד מה שהיו חייבים לו במה שהיה ממונה עליהם ומורה להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ונושא עליו טרחם ומשאם וריבם לדון בין איש ובין אחיו והו"ל כההיא דכתב מרן ז"ל בסי' הנז' סי' ו' וז"ל מוכרים ביהכ"נ וכן שאר דברים שבקדושה ואפילו ס"ת להספקת תלמידים וכו' ע"כ. והגם שכתב שם הט"ז סק"ד דמיירי שיש ביהכ"נ אחרת בעיר ע"ש. הרי הכא בנ"ד יש להם בהכ"נ אחרת בעיר הנז'. ובלא"ה ע"כ לא אמרי' שצריך שיהיה להם ביהכ"נ אחרת בדי למכור זה להספקת תלמידים אלא דוקא כשמוכרים הביהכ"נ להשתמש בו לחולין ולהורידו מקדושתו אף שיכולין ורשאין לזה מכל מקום כדי שלא יבוטל בית התפלה לכן הצריכו שיהיה להם ביהכ"נ אחרת בעיר כדי למכור את זה. אבל הכא בנ"ד שהבהכ"נ במקומו עומד ונשאר קדושתו ומתפללים בו הקהל כמקדם ובראשונה והדמים היו לפרעון החוב של החכם הנז' שהוא צורך קדושה ודאי דאין כאן שום פקפוק במכר הנז':

ואם ירצה הדוחה לדחות ולומר דע"כ לא אמרינן ולומר דע"כ לא אמרי' דמוכרין בית הכנסת להספקת קת תלמידי' וכו' אלא דוקא היכא דבאותן הדמים יוציאום להספקת תלמידים וכיוצא מכאן ולהבא דאין להם לקהל כדי הספקתן ממקום אחר וכדי שלא יבוטלו התלמידים מת"ת התירו למוכרו אבל הכא בנ"ד שכבר עבר הזמן ונזקף על הקהל החוב שנתחייבו להחכם הנז' מאי דהוה הוה ואין עליהם כ"א חוב בעלמא ואינם יכולים למכור הבהכ"נ כדי לפרוע חובם. מ"מ הרי הכא בנ"ד בשביל המכירה שמכרו הבה"כ להחכם הנז' נשאר עמהם מאותו יום והלאה להורות להם דרכי ה' וללמדם תורה ומצות דאל"ה היה הולך מאתם למ"א כמ"ש בהצעת שטר המקנה וז"ל בכן עלה על דעת החכם הנז' לסלק עצמו משירותם וכו' וטוב לו לעקור דירתו ולילך לבקש מנוח אשר ייטב לו אי לכך חזרו הק"ק ונוערו יחד וכו' ועלתה הסכמתם לזכות ולהקנו' להחכם הנז' הבהכ"נ הגדולה וכו' ע"כ. נמצא לפי זה דבההיא הנאה שמכרו לו הקהל הבית הכנסת הנז' נשאר במניייו עמהם משם והלאה שאלולי כן היה נוסע מאתם אחר שלא היה בידם במה לשלם לו הפרס שהיו חייבים לו. וא"כ הו"ל בההיא דהספקת תלמידים וכ"כ מרן ג"כ בחו"מש סי' ט' ס"ג דמשלמין פרס של הב"ד מההקדשות יעו"ש:

גם מטעם אחר יש לקיים המכר של הבהכ"נ הזו ביר החכם הקונה הנז' דמכירתה הוי כשאר קרקע של הקהל שאין בו קדושה יען שבשעת המכר הנז' כבר נתגרשו היהודים מהעיר בהורמנותא דמלכא ונתיישבו בעיר לראג'י יע"א ובוטל בית התפלה שבאלקצר וא"כ הרי פקעה קדושת הבה"כ מחמת הגרושין כההיא דאמרי' בש"ס ע"פ ובאו בה פריצים וחללוה. וכן כתב התשב"ץ ח"ג סימן ה' שנשאל הרב בשגורשו היהודים מעיר מאוורקא בשנת השמר ונתבלבלו הבתי כנסיות ואח"כ חזרו לשם היהודים וקנה יהודי א' ביהכ"נ אחד שהיתה של רבים וכ' שם הרב הנז' וז"ל שבשעת החרבן פקעה קדושת הב' בתי כנסיות לגמרי שאפילו בבית המקדש שקדושתו יותר חמורה מקדושת מקדש מעט אמרי' בפ' ר' ישמעאל שכיון שנכנסו גוים בו הופקעה קדושתו משום דקרא אשכח ודרוש ובאו בה פריצים וחללוה כדאמרינן התם וכו' וכשקנה הקונה הזה זה הבית לעצמו ה"ה חולין בידו שהרי קדושתו הראשונה הופקעה מפני החרבן ומפני קנייתו לא ירדה בה קדושה וכו' ע"כ:

גם הרב הרשב"ץ נכדו ז"ל בס' חוט המשולש סי' ז' הביא דברי הרב זקנו הנז' סייעתא לנדון דידיה יעו"ש:

ולפ"ז הכא בנ"ד שבשעת המכר כבר הופקעה קדושת הבהכ"נ שנת הגרוש הב"ב מהעיר הו"ל כשאר קרקעות העיר שיכולים הקהל למוכרו. ואין זה נכנס בגדר מ"ש ז"ל דבתי כנסיות אע"פ שחרבו בקדושתם הם עומדים ופסקו מרן ז"ל בסי' קנ"א ס"י וכתב שם המ"א ז"ל דאפי' בח"ל שייך דין זה יעו"ש דהתם מיירי כשישראל יושבים בעירם ונחרב הביהכ"נ מחמת נפילה וכיוצא דליכא טעמא דובאו בה פריצים וכו':

וכ"כ הרב הנז' בתשו' הנ"ל וז"ל ואם יש מי שלבו נוטה לומר שאע"פ שנכנסו גוים לשכונה לא הופקעה קדושת בתי כנסיות מדכתיב והשימותי את מקדשכם קדושתן אף כשהן שוממין כדאית' בפרק ב"ה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' הנז' וקרא דובאו בה פריצים וחללוה דמ"ש שזכו בהם הגוים גזרת הכתוב היתה במקדש א' ובאבני בני מזבח מפני שהפקירום ישראל כמו שנראה מדברי רש"י ז"ל שם ואינו ענין לבתי כנסיות וכו' אבל האמת הוא שהופקעה קדושתן וזכה בהם המלך מדינא דמלכותא כדמוכח בפ' ח"ה אחר שאין רשות לישראל לבנות בתי כנסיות אלא בהורמנותא דמלכא וכו' וא"כ אין לזה האחרון קדושה עד שיקנוהו הצבור או הקדיש אותו הקונה לצמיתות לדורותיו ותרד בו קדושה חדשה ע"כ:

והגם שיש לדוחה לחלק ולומר דשאני התם בנדון הרב שזכה המלך בקרקע ביהכ"נ מדינא דמלכותא וכו' כמש"ש אבל הכא בנדון דידן אף שגורשו היהודים משם מ"מ הקרקעות נשארו לזכות בעליהן והיו יכולים להשכירם לשאב"ב באופן שלא נתרוקן זכות היהודים לגמרי ויכולים אנו לומר דכיון שקרקע הבה"כ נשאר לזכות בעליו הישראל ולא זכה בו המלך עדיין עומד בקדושתו מ"מ יהיה מה שיהיה ה"ה כבית הכנסת של כפרים והמכירה היתה בפרסום על ידי כל הקהל או רובם והדמים היו לדבר שבקדושה וגם הבית הכנסת חזרה לאיתנה ולקדושתה ולהתפלל בה בצבור דודאי שזכה בה החכם הקונה הנז' ובכל הנאותיה לדורות עולם בלי שום פקפוק:

וגם בעדות הנז"ל שהעירו שהבה"כ הנז' היתה של הקדש יש לפקפק בו כיון שהעדים הם מבני העיר הנז' מלבד ששנים מהם המה היו מהאנשים המוכרים כמש"ל. והגם שכתב מרן בחו"מש ס"ס ל"ז דעכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם וכו' ועל הקדשות וע"כ ענייניהם וכו'. הרי מצינו לה' מהר"ש צרור ז"ל בס' פרי צדיק סי' א' שפי' דבריו דר"ל דעכשיו נהגו לעשות תקנות ומנהג קבוע ע"ז. אבל כשלא עשו תקנה ולא קביעות מנהג אלא עכשיו בשעת הערעור ונפילת ההפרש רוצים להכשיר עדות בני העיר פשיטא דאינם יכולים יעו"ש באורך. גם הרב תלמידו מהר"י עייאש ז"ל בספר בית יהודה בחשן המשפט סי' י"א כ"כ בפשיטות יעו"ש. והרב כנ"הג ז"ל בסי' ל"ז הגה"הט אוה ל"א כ' וז"ל בני העיר שבאו להעיד שבית זה הקדש להתארח בו אורחים אפי' בסילוק לא מהני עדותן רלנ"ח סי' קל"ד עכ"ל:

כלל העולה שהמכירה הנז' קיימת ומקויימת ביד החכם הקונה אותו לדורותיו אף לצד שנאמר שעדות העדים הנז' היא קיימת מהטעמים שכתבנו למעלה. זהו מה שנלע"ד להשיב בזה. וליה עינינו יצילנו מכל שגיאה. ויאיר עינינו במאור תורתו הנפלאה כיר"א. כ"ד החו"פ טיטואן יע"א בח' זיו הוא אייר משנת בא"ו שערי"ו לפ"ק:

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה