אור ברסלב
ויאמר יצחק חלק א אורח חיים › סימן טו

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

אורח חיים · סימן טו

סימן יד

ביען שהנבון וחשוב הד' משה טאוריל בה"ר יוסף נ"ע ואשתו ג'ימול מ"ת חידשו ביניהם תנאים שאם יפטר הבעל הנז' בחיי אשתו ה' תזכה אשתו בכל נכסיו ק"וט וכל מאי דמתקרי נכסי לעשות בהם כח"ור ולית דימחה בידה אחר שסילקו את יורשיו הראויים לירש אותו מן הדין בעד סך מה שיטלו בעד ירושתם וכ"ז נעשה ברשות ומאמר אחד מברי"ץ שלפניו נגלו כל טעמיהם וכו' וזמן השטר חידוש תנאים הנז' בע"א לח' אב רח' משנת תקפ"ב לפ"ק ובטבת ש"ש תקפ"ד לפ"ק נלב"ע וחלי"ש הרמ"ט הנז' בחיי אשתו הנז' באופן שזכתה האשה ג'ימול ה' בכל נכסי עזבון בעלה הנזכר לעשות מהם ובהם כח"ור כמ"ש בשטר החידוש תנאים ה' ואח"כ נתנה במתנה גמורה כל נכסיה קו"ח וכל מאי דמת"ן להנבון וחשוב הר' יוסף טאוריל י"ץ בהר"יץ נ"ע העומר היום בערי אדום כל דבר ודבר כפי קניינו המועיל לשיזכה בכל הנכסים הנז' כהרי"ט ה' גוף מאותו יום של זכיית המתנה ופירות שעה אחת קודם פטירתה אחר שיעשו כל מאי שתצטרך האשה ה' לצורך קבורתה ומצבת אבן ונר נשמה וכו' לפ"ך ולפי כבוד בעלה ואביה מיום שתפטר לבית עולמה וע"ת פקידת שנתה וגם אחר שיטלו כל יורשיה הראויים לירש אותה סך עשרה אוקיות כל א"וא מהם בעד ירושתם וכל הנשאר מהנכסי' ה' יזכה בהם כהרי"ט הנז' ס"ג מאותו יום ושעה א' קודם פטירתה קרקעו' וחזקות ומטלטלים ושטרי משכונות וחובות ומעות בעין כל דבר ודבר כפי קניינו המועיל כפה"ד וכתחז"ל. עוד בא מבואר בשטר המתנה ה' שהוכיחו אותה על אעבורי אחסנתא ונתנה כמה ט' לשבח המספיקי' לה לעשות המתנה ה' והוסיפה עוד ליתן טוב טעם לאמר כי ההרי"ט הנז' עשה עם בעלה ועמה עד אותו יום כמה טובות וחסדים וכל זה היה ברשות א' מבדי"ץ אשר לפניו נגלו כל תעלומי האשה הנז' במ"ש כ"ז מבואר בשטר המתנה הנז' באורך וברוחב שזמנו בשלהי החדש סיון של שנה תקפ"ד לפ"ק ונשארה האשה הנז' דרה בביתה ונהנית מכל נכסיה בשופי עד שנלב"ע בחדש ניסן משנתינו זאת. וכשמוע כהרי"ט ה' שנלב"ע האשה ה' שלח שטר הרשאה על שלוחו כדי לזכות בכל הנכסי' הנז' מכח המתנה הנז' והן היום עמד כהה"ד שלמה נהון נר"ו בנו של הרב כמהר"מ זלה"ה והביא בידו שטרי ק"ע ושם נאמר שהעיד עד א' כשר בתוע"ג וכו' איך אמת שבערש"ק של פקידת החדש של הנו"ח כה"ר משה טאוריל נ"ע הביטה והשקיפ' האשה ג'ימול אלמנת של הגביר הנז' בעד החלון הנשקפת לבה"כ הי"ג של כמוהר"ר מנחם נהון זלה"ה והיתה מדברת האשה הנז' בעד החלון של ביה"כ הנז' עם השמש של ביה"כ ה' ע"ע צורך שמן זית לנשמת בעלה ומכלל הדברים אמר לה השמש הנז' בזה הלשון פורקי נו דאייס איסטי פאלאסייו אה הקדש פארה בית הכנסת ריספונדיו אילייה אי דישו בז"הל. מורה קי ג'ו דוי איסטי פאלאסיו מקנה אי הקדש פארה ביהכ"נ הי"ג ופרט בפי' בדבריה פארה איסטי בית הכנסת אי איסטאבאן אאי כמה בני אדם דיש'ו העד הנז' דאקה סובירי אי סלו דירי אל רבי לי דיש'ירון לוס קי איסטאבאן אין איסי מצב נו ניסיסיטה. ושוב העיד עד שני כשר איך אמת שבעש"ק של פקידת החדש של כמוהר"ר ה' היתה משקפת בעד החלון שמביתה לבית הכנסת של כמוהרמ"ן זלה"ה האשה ג'ימול אשת המנוח ה' והעד ה' היה עומד באמ"ץ בב"הכ ה' ואמר האשה ה' להשמש מירה קי ג'ו דוי מתנה אי הקדש איסטי פאלאסייו אנדי איסטו ג"ו דיש'ו איל שמש ה' להעד ה' איסקוג'ה טומה טו עדות מידה לו קי דיזי אי לו אולייו איל דיג'ו מיזמו העד הנז' מהאשה הנז' כמ"ש בשטרי ק"ע שבידו ומכח זה עמד לדין עם המו' של כהרי"ט ה' ורצה לזכות בבית הנז' מכח הק"ע שבידו ובכן נדרשנו משני הכתות ה' להורות את דבר המשפט כדין זה:

והנה לכאורה נ"ל דזכה בעל הבה"כ ה' בבית ה' לקובעו בבית הכנס' מכח האמירה שאמרה האשה ה' ואע"ג שלא היה כאן שום אחד מדרכי הקנין לגבי הקדש א"צ שים דבר כ"א אמירה בעלמא כדקי"ל אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ומאותה שעה שאמרה האשה הנז' אני נותנת בית זה לביה"כ אינה יכולה לחזור בה כמ"ש במרדכי פ' בני העיר וז"ל מי שנדר קרקע לביה"כ ועכבוה הכומרים לבנות ורצו לשנותה לדבר אחר מסיק מהר"מ שם נהי דאין רשאי לשנותה בלי דעת ראובן. ראובן נמי לא מצי לשנות ולמהדר דלא גרע מהאומר אתן לפלוני אם היה בדעתו שיהא נדר דנעשה נדר כ"ש כאן דאיכא עניים וכו' דנעשה נדר ולא מצי למהדר ואם לא יוכלו לעשותה עתה בית הכנסת ימתינו לאחר זמן שמא יתנו הכומרים רשות עכ"ל. ופסקו מרן בא"ח סימן קנ"ג סי"ד וז"ל ראובן שאמר קרקע זו אני נותן לבנות עליה ביה"כ ולא רצו גוים להניחם לבנות בה"כ והקהל אומרים לבנות עליו בית לת"ת וראובן אומר אדעתא דהכי לא נדרי לא מצי ראובן הדר ביה וכו' ע"כ. וכ' שם המג"א ס"ק ל"ד וז"ל לא מצי דהוי כנודר לצדקה ע"כ ומ"ש מרן בס"ח וז"ל בנו בית סתם והקדישוהו אח"כ לבה"כ דינו בב"הב אבל אינו קדוש עד שיתפללו בו וכו' ע"כ. וכתב שם הט"ז ס"ר ט' הטעם דאינו קדוש דהזמנא לאו מלתא היא דנראה מזה לכאורה דכל עוד שלא התפללו בו מצי הדר ביה דהזמנא לאו מילתא היא. מ"מ הרי סיים וכתב הט"ז שם שעכ"פ יעשנו עוד לבה"כ שהרי חייב לקיים נדרו יעו"ש. ובס"ק ב' ביאר הדבר בביאור רחב וזל"ה דבכל דבר ששייך בו נדר לקדושה חייב לקיימו מצד נדרו ואם בא לקיימו והזמין לכך יש בידו לשנותו דהזמנא לאו מלתא היא ויקיימו בע"א כפי מה שנדר מש"ה בההיא דבנה בית סתם שכ' בס"ח שאינו קדוש עד שיתפללו בו מ"מ לא יצא ידי נדרו וחייב לקיימו ולעשות ממנו בית הכנס' ולהתפלל בו. אלא דכ"ז שלא התפללו בו אין בו קדושה וכו'. ומ"ש כאן דאין משנין המעות אלא לקדושה חמורה לאו מטעם שיש קדושה בהמעות עצמן דודאי דהזמנא לאו מלתא היא אלא דבאם רוצים לקיים נדרם שגבו לביה"כ ולעשות מן המעות איזה מצוה אחרת לו' שיצאו בזה י"ח שלהם הא לא אמרינן אלא לא יצאו ידי חובתן עד שיוציאו דוקא לבה"כ ואם רוצים להוציא אלו המעות לדבר אחר ולתת אחרים תחתיהם לביה"כ ודאי מותר דאין כאן קדושה בגוף המעות שגבו אלא דהמצוה לא קיימו מה שהם חייבים עד שיבנו ביהכ"נ וכו' ע"כ. מבואר מזה דמי שאמר בית זה אני נותן לביה"כ אע"פ דלא חלה קדושה על הבית עד שיתפללו בו מ"מ אינו יכול לחזור בו מדין נדר וחייב לקיים נדרו ולעשות מהבית הנז' ב"הכ. ולפ"ז האשה הנז' שאמרה אני נותנת בית זה הקדש לביה"כ הוי נדר ואף שנלב"ע חל הנדר על הבית וחייבים היורשים לקיים את נדרה:

אלא דאכתי יש לפקפק ולומר דע"כ לא אמרינן דכשאמר בית זה אני נותן לביהכ"נ דחייב לקיים נדרו דהוי כנודר לצדקה אלא דוקא היכא דהבית הכנסת הוא לזכות הקהל וכל הכנסת הבית הכנסת הם מחלקים אותם לעניים או לדבר מצוה אחרת בההיא הוא דאמרינן דהוי נדר ולא מצי הדר ביה. אבל הכא בנ"ד דהבה"כ ה' היא של יחיד וכל הנאות הבית הכנסת הוא לצורך עצמו נימא דהוי כדין הדיוט ואין כאן נדר כלל ומצי הדר ביה ולזה י"ל כיון דעכ"פ מצוה קעביד שמתפללי' שם הצבור הוי נודר לדבר מצוה אף שההכנסה הוא לצורך היחיד שהרי עיקר קדושת ביה"כ היא מפני שמתפללים בו ברבים. ואף אם היא של יחיד עכ"פ יש בו קדושה כ"ז שהוא לבה"כ ואסור להשתמש בו תשמיש בזוי כדאמרינן בפ' בני העיר בתי כנסיות שבבבל ע"ת הם עשויים ואעפ"כ אין נוהגים בהן קלות ראש ומאי ניהו חשבונות הרי דאפי' עשויים על תנאי יש בהם קדושה בבניינם וכן פסק מרן בסי' קנ"א סי"א יעו"ש וא"כ הה"נ בה"כ של יחיד אע"ג שהוא עשוי על תנאי כיון שמתפללים בו ברבים יש קדושה והוי נודר לדבר מצוה ואע"פ שבשעת הנדר לא חלה קדושה על הבית כיון שעדיין לא התפללו בו מ"מ הוי נודר לדבר מצוה דהוי נדר וצריך לקיים נדרו וגם עכשיו שנלב"ע האשה הנז' הנודרת ולא קיימה את נדרה בחייה חייב המקבל המתנה הבא מכחה לקיים הנדר שנדרה וליתן הבית לבית הכנסת הנז':

אבל אחר ההתבוננו' נראה דכיון שהאשה הנודרת הנז' נלב"ע ולא קיימה את נדרה אין לחייב למקבל המתנה הנז' לקיים מה שנדרה היא כיון שהבית הנז' עדיין לא הוקדש ולא חלה עליו קדושה עד שיתפללו בו כמש"ל. אלא שאם היתה האשה עדיין בחיים היתה חייבת לקיים את נדרה ולעשותו בית הכנסת אבל אחר שנלב"ע אין חייבים הבאים מכחה לקיים את נדרה. וראיה לזה ממ"ש רבינו בעל הטורים בח"מ סימן רי"ב בשם הרמב"ם וז"ל וכתב עוד דין העניינים והנדרים אינו כדין ההדיוט שאלו אמר מה שתלד בהמתי יהיה הקדש וכו' אע"פ שאינו מתקדש לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלא בא לעולם מ"מ חייב לקיים דבריו משום כל היוצא מפיו יעשה והואיל וכן הוא אם צוה אדם כשהוא ש"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה או שכר בית זה ינתן לעניים זכו בו העניים וכו'. ויש גאונים שחולקים וכו' ודעת א"א הרא"ש ז"ל נוטה לדברי הגאוני' ע"כ. וכ' מרן ב"י וזל"ה אבל אי איכא למידק על דברי הרמב"ם אינו אלא במה שאמר שאם צוה ש"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בהם העניים ואף אם נאמר שכוונתו לומר שאמר כל מה שיוציא אילן זה ינתן לעניים וכלשון רבינו מ"מ מי מחייב לתת לעניים הש"מ ליתיה בעולם והיורשים לא נדרו ולא חלה עליהם נדר מורישם וזוהי השגת הראב"ד שכת' רבינו. ונראה לי שהרמב"ם סובר שכיון שאמר מורישם כל מה שיוציא אילן זה לעניים והם שמעו ושתקו סבור וקביל והו"ל באלו נדרו הם בעצמם וחייבים לקבל נדרם עכ"ל. והביא דבריו הסמ"ע סימן ה' ס"ק י"ט וביאר עוד דבריו דהיינו כשבניו היו באותו מעמד כשציוה יעו"ש. מבואר מזה דהיכא שלא הוקדש הדבר עדיין כגון דבר שלא בא לעולם אם מת המקדיש אף שההקדש היה בצוואת ש"מ אין היורשים חייבים לקיים נדרו דדוקא בשהיו באותו מעמד בשציוה ושתקו הו"ל כאלו נדרו מעצמם הא לאו הכי אינן חייבים לקיים מה שנדר מורישם ומינה דבאומר קרקע זה אני נותן לביהכ"נ דאמרינן דאינו קדוש עד שיתפללו בו דוקא כשהוא בחיים חייב לקיים נדרו שהרי אינו חייב רק מדין נדר כמבואר בדברי המרדכי הנ"ל שכ' וז"ל דנעשה נדר ולא מצי למהדר ע"כ אבל אם מת ולא קיים היורשים פטורים כיון שהם לא נדרו ועיין תשו' הר"ן סימן א' מהרי"ט ח"א סימן ס"ז מהראנ"ח סימן ק"ז משפטי שמואל סי' ל"ז כנ"הג ח"מ סי' רי"ב הגהב"י אות כ"ט שיירי י"ד סי' רנ"ז:

וגם לפי דברי ה"ה בפ' כ"כ מה"מ שכתב דטעם הרמב"ם הוא משום מצוה לקיים דברי המת יעו"ש ה"ד בש"מ אבל בבריא דאין שום מצוה על היורשים לקיים דבריו אלא דוקא כשהשלישו לכך כמ"ש מרן בסי' רנ"ב אין שום חיוב על היורשים לקיים את נדרו כשלא השלישו לכך וכמ"ש מור"ם שם בהגה וז"ל מי שנשבע או נדר ליתן לפ' כו"כ ומת ולא נתן יורשיו פטורים. ובספר ידיו של משה י"ד סי' י"ג כ' דלא זכר מור"ם דברי הר"ן והנמק"י דבנדר מכח דחייל משום בפיך זה צדקה נשתעבדו נכסים אבל נשבע ליכא שעבוד נכסים וסיים וכתב וז"ל איברא דמרן ז"ל חייב היתומים מטעם דכבר זכו בו העניים וכו' וכל שכן שהרב המפה בסוף דבריו כתב דלענין דינא יש לחייב ליורשים כדברי מרן וא"כ נעשה כחוב דעלמ' ונפרעים אף מיתומים קטנים כגון שחייב מודה וכו' כמ"ש בסי' ק"ח וכו' ע"כ. ואין בזה משום מצוה לקיים דברי המת ע"כ וכן פי' בתשובותיו סימן מ"ח וז"ל לא מבעייא אם אמר תנו דלא הוי נדר אלא אפילו האומר אתן אע"ג דמחוייב לקיים נדרו מ"מ העניים לא זכו בנכסים אלא דכופין לדידיה לקיים את נדרו והא ליתיה קמן דהרי מת ונעשה חפשי מן המצות וכו'. אפי' אמר ליתן מיד אין היורשים צריכין לקיים נדרו כ"ז שלא זכו העניים מכח קנין וכו' ע"כ. גם הכנ"הג סי' רנ"ב אות כ"ח כת' דגם בש"מ לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא באמר תנו אבל אמר אני נותן לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת יעו"ש:

גם הרב פרח מטה אהרן ח"א סי' ט' דקדק מלשון הרמב"ם שכ' וז"ל ציוה הש"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים וכו' דמיירי שציוה כן ליורשיו אמטו להכי חייבים היורשים לקיים דבריו משום מצוה לקיים ד"ה כיון שציוה כך להם אבל בעלמא בשלא ציוה ליורשים אין חייבים לקיים דבריו ובזה ישב ההיא דמי שנשבע לתת לפלוני כ"וכ ומת ולא נתן דיורשיו פטורים דהתם הרי פירש הטעם הריטב"א שהרי לא ציוה ליורשיו לתת שהן פטורים לגמרי ואין בזה משום מצוה לקיים דברי המת יעו"ש. והכנ"הג שם אות כ"ה כ' דדוקא במצוה ליורשיו אבל במצוה לאחרים שאינם יורשיו אף היורשים אינם חייבים לקיים. נמצא לפ"ז דאף בצוואת ש"מ לא שייך מצוה לקיים דברי המה אלא כשציוה ליורשיו ליתן וכ"ש בבריא:

ואף בצוואת ש"מ העלה הרב מהרשד"ם בחי"ד סי' קע"ג דלא קנה ההקדש כדעת רוב הפוס' החולקים על הרמב"ם ואין להוציא מיד היורשי' מספק וכ"ש דאף לסברת הרמב"ם זכות ההקדש אינו אלא משום מצוה לקיים דברי המת דאינו אלא מדרבנן וזכות היורשים הוא מדאורייתא יעו"ש. ועדיפא מינה מצינו לרב אחרון בספרו הנקרא פרי האדמה דף ס"ב ע"ד שכתב דאפי' קבל עליו המקדיש סברת היחיד המקיים ההקדש בדבר שלא בא לעולם דלא מהני קבלה זו אלא על עצמו לא להוציא מיד יורשיו יעו"ש:

אלא דלפי דברי הרב בפרישה שכתב דטעם הרמב"ם הוא דהוה ליה כאלו הקנה הבית לעניים וכו' ותו אין ממון ירושה לבניו אלא העניים זוכים בו והביא זה הסמ"ע שם יעו"ש. וגם לדברי הב"ח שם שכתב ע"ד הרמב"ם וז"ל והואיל וכן הוא שחייב לקיים דבריו מדין נדר א"כ כשהיה ש"מ וציוה כך ומת זכו בו העניים דכיון דלא נשאל על נדרו בחייו חל החיוב על היורשים ם לשלם הנדר שנדר מורישם כשם שהיה הוא חייב לשלם אם היה חי ולא נשאל על נדרו כך היורשים חייבים לשלם מהעזבון. דלפ"ז גם הכא בנ"ד נימא דהגם דהבית לא הוקדש עדיין מ"מ כיון שהאשה הנודרת היתה חייבת לקיים נדרה חל השעבוד על הבית וחייבים לקיים דבריה:

אבל מ"מ היינו דוקא אם היתה מקדשת בצוואת ש"מ דלא שייך למימר דנשאלה על נדרה דבהכי מיירי הרב הפרישה והרב"ח בדברי הרמב"ם אבל הכא בנ"ד שמה שאמרה האשה הנז' אני נותן קרקע זו לבית הכנסת היה כשהיתה על בורייה ואח"כ הקנית וזיכת כל הקר"וח לזולת גוף מהיום ופי' וכו' ובכלל הבית הנז' שעדיין היה ברשותה ובחזקתה אין לחייב למקבל המתנה לקיים את נדרה לכ"ע דטענינן ליה שנשאל על נדרה דאפי' בנודר לצדקה כ"ז שלא בא ליד הגבאי יכול לישאל על נדרו כמ"ש מרן בי"ד סימן רנ"ח ס"ו:

ואף את"ל שמה שנתנה לזולת כל הקרקעות היינו חוץ מהבית ה' שכבר הקדישתו קודם המתנה וא"כ הבית הנז' עדין הוא לזכות ההקדש ולא נכלל בכלל המתנה ה' מ"מ כיון שהיא נשארה דרה בבית הנז' משעה שהקדישה שהוא שנת תקפ"ד עד שנתינו זאת שנלב"ע אחזוקי אנשי ברשיעי לא מחזקינן דודאי משעה שנדרה היתה חייבת לקיימו ועוברת בבל תאחר כמ"ש מרן בי"ד סי' הנז' ס"ג גבי צדקה שהרי בידו ליתן מיד ועניים מצויים הם וגם הכא בנ"ד שמשעה שהקדישה הבית היתה יכולה ליתנו לבה"כ שהרי הי"ל בתים אחרים בחצר לדור בהם ואעפ"כ אנו רואים שנשארה דרה בבית ה' עד שנלב"ע. וגם נתנה המתנה ה' אמרי' דודאי נשאלה על נדרה דכל מאי דאפשר לאוקומי אינשי בחזקת צדיקי מוקמי' להו כמבואר בפוסקים ודוקא גבי ש"מ שצוה והקדיש דבר שלב"ל דליכא למימר שנשאל על נדרו וגם לא היה בידו ליתן שהרי עדין לא בא לעולם אמרי' דחייבים היורשים ליתן לדעת הרב בפרישה והרב ב"ח לדעת הרמב"ם. אבל הכא בנ"ד שהיה בבריא וגם הבית היא בעולם וברשותה והיתה יכולה לקיים את נדרה מיד ואנו רואים שלא קיימה. ואדרבא נשארה דרה בבית וגם נתנה המתנה לזולת אמרינן דודאי נשאלה על נדרה וזכה מקבל ץ המתנה במתנתו כנז':

וגם הרב"ח גופיה אחר שכ' על ישובו של מרן בדברי הרמב"ם שהוא דוחק כ' וז"ל ויותר נראה שכיון דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמו כדי שלא תטרף דעתו כ"ש במה שנדר לעניים חיישי' לטרוף דעתו וכו' ע"כ. מבואר יוצא דדוקא בש"מ חייבים היורשי' לקיים משא"כ בבריא ומה גם דמסיק שם לענין הלכה דלא כהרמב"ם שהוא יחיד בדבר ובכל גוונא אין היורשים חייבים יעו"ש. וכ"ש לפי מ"ש מרן כדעת הרמב"ם דמיירי כשהיורשים היו באותו מעמד הא לא"ה אין חייבים לקיים כמש"ל:

והגם דקי"ל דבנודר ע"ד חבירו אין מתירים לו בלא דעתו כמ"ש מרן בי"ד סי' רכ"ח יכולים אנו לומ' דגם הכא בנ"ד היתה ההתרה מדעתו של הרב ז"ל בעל הבה"כ שהסכים לזה ונתנה אמתלא לדבריה שמקבל המתנה היה עושה עמה טובה הרבה כמ"ש בשטר המתנה כנז"ל. ומה גם דע"כ לא אמרי' דאין מתירין לו בלא דעתו אלא דוקא בשנדר בשביל טובה שעשה לו חבירו כמבואר שם בדברי מרן וגם בזה הרי פסק מרן שם דבדיעבד אם התירו לו מותר יעו"ש:

שוב מצינו בס' בני חיי בי"ד סי' רנ"ח דהגם דלא ל הובאה שם השאלה מתוך דברי התשובה נרא' דמיירי בראובן שהיה מביא חפצים לבהכ"נ בחגים ובמועדים והיה כתוב עליהם הקרש ואח"כ היה מוליכם לביתו ואח"כ נלב"ע ראובן ה' וכתב שם הרב הנז' וזל"ה וא"כ בנ"ד שלא כתוב בהם אלא הקדישו אבל לא פירש אם נדר ע"ד רבים. וגם לא מסר ליד גזבר כ"א בחגים ובמועדים היה מניחם שם לפאר בית אלהינו ותכף ומיד היה מוליכם לביתו כדרך מי שעושה חפצים לבית הכנסת. א"כ כיון דלעולם היה מחזיק בחפצים וכו'. אומדנא דמוכח הוא שאם היו שואלים לו היה משיב חדא מגו תלת או שמעולם לא הקדיש וכו' או שהקדיש ואתשיל על הקדשו. או שחזר וקנאם מההקדש. במגו דאי בעי מתשיל על הקדשו דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן דודאי לא הוה שביק היתרא וספי אסורא ע"כ והגם דהתם מיירי שמכר איזה מהם ראובן להדיוט דלזה קאמר הרב דודאי לא הוה שביק היתרא וספי אסורא והיה משיב חדא מגו תלת כמ"ש. ומה גם שמ"ש שם שהיה משיב שמעולם לא הקדיש כלום לא שייך הכא בנ"ד דשאני התם שלא היו עדים שבפניהם הקדיש אלא שמצאו כתוב בכלים הקדש היינו יכולים לומר שהאומן כתב כמ"ש שם אבל הכא בנ"ד שעדים מעידים שבפניהם הקדישה האשה הנז' כנז"ל אמרינן דזכה ההקדש מ"מ הרי השני טעמים אחרים שכת' שם הרב ה' שהיה יכול להשיב ראובן דהיינו שהקדיש ואתשיל על הקדשו או שחזר וקנאה מההקדש במגו דאי בעי מתשיל על הקדשו שייכי גם הכא אחר שהיתה האשה הנז' מוחזקת בבית הנז' מיום שהקדישה עד שנלב"ע שהוא יותר משני חזקה וגם נתנה מתנה לזולת כמ"ש. ואף בחפצים של ביה"כ שנשתמשו בו כבר לקדושה כתב הרב הנז' כך דטעני' ליורשים לאוקומינהו בחזקתן כ"ש הכא בנ"ד שהבית הנז' עדיין לא נשתמשו בו לקדושה ולא יצא מחזקתה דאמרי' נשאלה על נדרה כמ"ש:

איברא דאעיקרא דדינא אף במקדיש לעניים אי אמרי' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט תלוי בפלוגתא דאשלי רברבי שהרי על מ"ש רבינו הטור בסי' רנ"ח אמירת אדם לגבוה כמסירתו וכו'. וגם מרן בב"י הביא ס' הפוסקים דסבירא להו כך. שום הביא שם בבד"ה בשם תשו' הרשב"א דלא א אמרינן אמירתו לגבוה וכו' בהקדש עניים שאינן אלא כמקבלי מתנה ויכול לחזור בו והביא ראיה לדבריו יעו"ש. גם הרב כנ"הג סי' בהגהב"י אות י"א סיים ע"ז וכ' וז"ל ולזה הסכימו מהרשד"ם בחי"ד סי' קע"ג והר"י אדרבי סימן תט"ו ומורי הרב בתשו' ח"א סי' כ"ב וקכ"ז וכתב דאף דעת הרי"ף והרא"ש כן וכו' ע"כ. והביא שם פלוגתא בזה דיש פוסקים להפך וסיים וכ' וז"ל והראנ"ח בח"א סי' ל"ח כת' דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן מיד המוחזק וכן הסכים בס' מ"א וכו' ע"כ. והגם דשם באות י"ב כתב וז"ל אפילו לדעת הרשב"א מי שהקדיש לביה"כ אמירתו וכו' דמאן לימא לן דהקדש לבה"כ הוא לצדקה אף אם סתם הקדש הוא לעניים מהר"ם פארווה וכו' ע"כ. הרי סיים שם וכ' דמהראנ"ח נ"ח חולק ע"ז וכו' וכן מוכח מס' ת"י וכו' ע"כ. וא"כ כיון דמידי פלוגתא לא נפיק מצי המוחזק לומר קי"ל כמ"ש ועיין מהריט"ץ סימן קכ"ז דבזמן הזה הבתי כנסיות אין בהם קדושה ועיין שמש צדקה א"ח סי' י"ד דף כ"ב ע"ג וע"ד ודכ"ג ע"א וע"ב ועיין מהרי"ו סי' קע"ה דף ע"ג:

ועוד דע"כ לא אמרי' אמירתו וכו' אלא לענין דלא מצי הדר ביה כל עוד שלא נשאל על נדרו והוי עליו נדר. אבל אה"נ דאם מת ולא קיים אין היורשים חייבים לקיימו כל עוד שלא בא ליד הגזבר וכמ"ש מרן ב"י בסי' רנ"ט וז"ל כתב המרדכי בפ"ק דב"ב דהא דתניא בפ"ק דערכין ישראל שהתנדב מנורה או נר לבה"כ אסור לשנותה פי' ר"מ צ"ל שכבר נשתמש בהם והדליקו בב"הכ דאם לא הדליקו בהם אפי' לדבר הרשות מותר לשנותה לדידן דקי"ל הזמנא לאו מילתא היא. ונהי דהנודר אינו יכול לחזור בו ולעכבו לעצמו משהקנהו להדליק בו לבה"כ דנעשה נדר. ודאי איהו מבעי לקיים נדרו ולמתביה לבה"כ וכו' ע"כ. וכת' ע"ז הכנ"הג שם בהגב"י אות ז' וז"ל ונהי דהנודר אינו יכול לחזור בו. נ"ב ומצי למוכרה להשתמש בה כל צרכיו ואח"כ יפרע כדי לקיים נדרו. הרא"ם סימן נ"ג ע"כ. הרי מבואר דבמקדיש לבה"כ כל עוד שלא נשתמשו בו לקדושה לא חל ההקדש אחפצא. כיון דהזמנא לאו מילתא היא ולא חל אלא אגברא וחייב לקיימו מדין נדר וכיון שכן אם מת ולא קיים אין היורשים חייבים לקיים את נדרו כמ"ש וכן מוכח מלשון המרדכי הנז"ל ומ"ש עליו הט"ז כנז"ל דלא הוי אלא מרין נדר:

שוב מצינו להרמ"ע מפאנו בתשו' ק"ג שנשאל על יעקב ולאה שהתנו בשעת החופה והקנו וזיכו ז"לז כל נכסי' בתנאי שהנשאר בחיים אחרי חבירו ישלוט בכל הנכסים וביארו היות רצונם בכוונה מוחלטת שאם לא יהיו להם בנים יהיה המותר לעניי א"י ואין בשטר לא שם מתנה ולא קנין לזכות העניים ומתה לאה ואחר כך יעקב והנכסים ביד שליש. והשיב וז"ל ואע"ג דדרשי' בריש ר"ה בפיך זו צדקה אלמא סגי בה אמירה בעלמא וכ"ש במקום שבועה ופסקו הרב והתוס' והרא"ש בפ' שור שנגח דאף בהקדש עניים אמרי' אמירה לגבוה וכו' ודלא כהרשב"א בתשובה סי' תקס"ד ה"מ מחיים אבל לא לחייב את היורשים וכו' ע"כ. והביא דבריו הכנ"הג סי' רנ"ח הגהב"י אות י"ד. הרי מבואר דאף למ"ד בהקדש עניים אמירתו וכו' ה"ד כשהוא בחיים דמחייבינן ליה לקיים נדרו. אבל לא כשמת לחייב ליורשים או לבא מכחו כמ"ש. עוד כ' שם הכנ"הג אות כ' וזל"ה ולפיכך מי שהקדיש הקדש עניים באמירה וחזר בו חזרתו חזרה דמאן לימא לן שלא נשאל על נדרו ועוד שנאמן לו' שלא היה פיו ולבו שוין במגו דנשאלתי וכו' ע"כ. וא"כ לפ"ז גם הכא בנ"ד טעני' ליה למקבל המתנה כל מאי דמצי איהי למטען כיון שנשאר הבית בחזקתה כ"וכ שנים אחר ההקדש:

גם מדברי מרן בב"י מוכח דס"ל דלא אמרי' בהקדש עניים אמירתו לגבוה אלא דהוי עליו מדין נד שהרי כ' בח"מ סי' קכ"ה על מ"ש רבינו הטור שם גבי מי שאמר הולך מנה לפ' דיכול לחזור בו ואם המקבל עני אמירתו לגבוה וכו'. וכ' שם מרן וז"ל ומ"ש כאן רבינו אמירתו לגבוה כמסי' להדיוט אשגרת לישן הוא דלא מיקרי גבוה אלא ענייני ההקדש אבל הכא לא שייך לומר אלא נעשה כמ"ש הירוש' ע"כ. וכ"פ בש"ע סימן הנז' ס"ה וז"ל ואם היה המקבל עני שאין לו ק"ק זוז נעשה נדר ואינו יכול לחזור בו ע"כ וע"ש בסמ"ע ס"ק כ"ה. הרי מבואר דלדעת מרן ז"ל לא אמרי' אמירתו לגבוה אלא דחייב לקיים מדין נדר ואם כן כשמת ולא קיים אין לחייב לבא מכחו לקיים נדרו כיון דעדיין לא זכו עניים כמ"ש ועיין בס' לחם יהודה דצ"ט ע"ג וד' שהביא דעת הרלב"ח שכ' מחלו' הפוס' בזה וסיים דכיון דפלוגתא דרבוותא אין להוציא מחזקת היורשים יעו"ש:

ובר מן דין איכא למשדי נרגא בערות העדים הנז' כיון שהם קבועים להתפלל בב"הכ הנז' ויש להם הנאה אם יוסיפו הבית בבה"כ הנז' שיהיה המקום מרווח ולא יאמר אדם לחבירו צר לי המקום וכשיש צד הנאה לעדים הוו נוגעים בעדותם ופסולים להעיד אא"כ סלקו עצמם בקש"מ כמ"ש מרן בסי' ל"ז והגם דהנאה זו שי"ל לעדים הנז' אינה הנאת ממון אפי"ה מקרייא הנאה והוו נוגעים בעדותם וכמ"ש בתשובות הגאון מהרא"ם ז"ל סי' ג"ן שהביא תשו' הרא"ש ז"ל שכ' דגם במאור של ביה"כ נהנים בו הקהל ומיקרו נוגעים בדבר יעו"ש. ועיין ספר משפט צדק ח"א:

הן אמת דמרן פסק ס"סי ל"ח דעכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמת' ועל הקדשות וכו' יעו"ש מ"מ ה"ד בדבר הכולל לכל בני העיר וכמ"ש הטעם בתשובת הרשב"א שהביא שם מרן בב"י שנהגו כן שלא להצריך להביא עדים מחוץ לעיר דמוכח מזה דדוקא דבר הכולל לכל העיר שאם לא היינו מכשירים עדי הקהל היינו מצריכים להביא עדים מחוץ לעיר. וזה דבר שא"א לקיימו להכי מכשרינן עדי הקהל אבל בדבר שאינו נוגע לכללות העיר אלא לביה"כ א' כיון שיכולים להמצא בעיר עדים שאינם נוגעים דהיינו מבית הכנסת אחרת לא מכשרינן עדי אותו קהל כיון שנוגעים בדבר:

שוב מצינו הדבר מפורש בשו"ת הרשב"ש סימן תקס"ח שכ"כ להדייא דכשיש בעיר ב' קהלות והקדיש בפרטות לקהל א' אין מכשירין עדי אותו הקהל כיון שיכולים למצוא בעיר עדים מקהל אחר שאינם נוגעים. ועד כאן לא הכשיר הרשב"א עדי הקהל אלא בדבר שכל בני העיר נוגעים בדבר. וא"א להביא עדים מחוץ לעיר אבל כשהוא דבר הנוגע לקהל א' דוקא לא מכשירינן עדי אותו הקהל. דאין דנין אפשר משא"א יעו"ש וכ"כ הרב מהריט"ץ בתשו' סי' רי"ח יעו"ש. גם הכנ"הג שם בהגה"בי אות ל"ב כתב כן משם מהריב"ל ופוסקים אחרים יעו"ש ובסי' ל"ז הג"הט אות כ"ט כתב וזל"ה אם העיד בלי סי' כבר נפסל ושוב אינו יכול להעיד בסי' הרש"ך ח"א סי' תצ"א ע"כ יעו"ש:

עוד יש לגרע כח ההקדש הנז"ל מלשון שהובא בק"ע בדברי העדים שאמרה האשה הנ"ל בז"הל לי דוי מתנה אי הקדש וכו' דלשון מתנה לחור דמתנה הוא מתנה להדיוט דאי' קונה כא' בקש"מ וכו' אבל הקדש א"צ קנין וחייב לקיים את נדרו באמירה בלבד. וכיון שפירשה בדבריה ואמרה מתנה אי הקדש נר' דר"ל שיהיה כדין מתנה דבעי קנין ולא נדרה בכל לבה אלא דלפי מה שאמ"ל השמש למה אין אתה נותנת הבית לבה"כ השיבה ואמרה לו כדברים האלה לומר שאין רצונה להקדיש באמירה אלא כמתנה שאינה קונה כ"א בקש"מ באופן שאין פיה ולבה שוים להקדיש הבית ובנדר קי"ל כשאין פיו ולבו שוים לא הוי נדר כמ"ש מרן בי"ד סי' ר"י יעו"ש:

ומה גם שמתוך שטר המתנה הנז"ל נראה שלא הקדישה הבית הנז' ואאת"ל שהקדישתו בודאי שנשאלה על נדרה שהרי בא כתוב שם וזל"ה איך אמת ויציב שמכלל הנכסים שיש לה כעת וכו' נכנסו הב' ס"ת אשר זה כמה שהקדיש א' מהם בעלה הנז' ואחר ימים הקדישו גם את השני שניהם יחד שההקדש הנז' לא היה הקדש גמור וכעת גמרה האשה גימו"ל ה' בכח הקוש"ח ה' והקדישה הכ' ס"ת עם תכשיטיהן וזוג א' של תפוחי כסף הידועים להם אשר הב' ס"ת הנז' הם קבועים בתוך הבה"כ הי"ג הידועה ונק' ע"ש הרב כמוהרמ"ן זלה"ה וכו' כי ההקדש הנז' הוא מעתה הקדש לשמים שאין לה ולא לב"ך ולא לשום נברא בעולם שום זכות בהם וכו' ובפרט מקבל המתנה הנז' וכו' ע"כ:

ואם איתא שהבית הנז' הקדישתו הקדש גמור הי"ל לבאר במתנה ג"כ שלא נכלל במתנה הבית הנז' וה"ה הקדש ובפרט שהיה ברשות' ובחזקתה ונהנית ממנו והיה לה לבאר דבר זה כמ"ש הס"ת. אלא ודאי שמ"ש לשמש הנז' לא היה פיה ולבה שוים שהרי אמרה מתנה או הקדש כמ"ש ואף אם יהיה מקום לדוחה לדחות דלשון זה הוי נדר גמור להקדש מ"מ כיון דבשטר המתנה נחית להוציא הס"ת וכו' ולא פרט גם הבית אמרינן דודאי נשאלה על נדרה כמ"ש ולא יהא אלא ספק אין מוציאין מיד המוחזק כ"א בראיה ברורה אף לגבי הקדש כמש"ל. ומה גם לדעת מרן ז"ל ודעמיה דאין כאן כי אם נדר ואין לחייב לב"ך לקיים את נדרו כמ"ש:

המורם מכל האמור דזכה המקבל במתנתו הנז' ז"ג וגם הבית הנזכר הרי הוא בחזקתו לעשות בו כח"ור כאדם העושה בשלו. זהו מה שנלע"ד להשיב בדין זה. הכ"ד הח"פ טיטואן יע"א בחדש מנחם שנת

תקצ"ב:

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה