ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
אורח חיים · סימן זך
וזה מה שהשבתי שנית לג'יבאלטאר לכההר"י סנאניץ נר"ו:
עתה באתי להשיב לכ"תר עמ"ש שהגוי המוסר הבשר הוא מושכר אצלם בכו"כ לחדש וכתב כ"תר ע"ז וז"ל וראיתי שבזה עלתה הסכמתו דאין שום תקנה לזה שיתן הגוי הבשר בשבת אף שיהיה לאחריותו כ"א בהיות הגוי שכיר בקבלנות גם בחול מפני הרואים שיאמרו כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת וכו' ע"כ:
תמהתי על המראה היכן ראה בדברינו שבגוי המושכר לחדש אין לו תקנה וכו' והלא חלוקה זו דגוי המושכר בחדש לא בא בדברינו כלל אפי' ברמז יען שהיה רחוק בעיני שיהיה באופן זה ולא ביארנו רק ב' חלוקות הא' שכיר יום והב' בקבלנות. ועל החלוקה הראשונה של שכיר יום כתבנו דאין תקנה וכו' וכמבואר בדבריו וז"ל שכיון שתמיד הגוי הוא שכיר יום בימי החול אף שימכור לו השוורים לאחריותו וכו' אפ"ה חיישי' לרואים שיאמרו שגם בשבת הוא שכור יום ושליחותיה דישראל עביד ע"כ. ובזה אין לנו ראיה להתיר מההיא דיהודי הקונה מכס וכו' דעדיין יש לחלק ולומר דשאני התם שבימי החול גובה הישראל המכס בעצמו וביום שבת משכיר הגוי בקבלנות כמ"ש מרן או או משכיר לו המכס לכל השבתות והגוי יקח הריוח לעצמו כמ"ש מור"ם. בההיא הוא דאמרינן דמשום פסידא לא חיישינן לרואים שיאמרו שהוא שכיר דס"ס יסתפקו ג"כ שמא הוא בקבולת אחר שאין דרך גוי זה לגבות בחול בשכיר יום והישראל גובה בעצמו ולא פסיקא להו מילתא לרואים לומר שהגוי הוא שכיר יום בשבת אבל הכא בנ"ד שבכל ימי החול עוסק הגוי בשכיר יום והכל יודעים בזה שהוא שכיר יום והריוח לאחריות ישראל. א"כ גם בשבת יאמרו שהוא שכיר יום ועל הרגלו שבחול הוא עוסק ופסיקא להו מילתא לרואים לטעות ואפשר דבכגון זה לא התירו חז"ל אף במקום פסידא:
ועל מ"ש כ"תר שראה להרב ז"א שכ' בסוף תשובה ל"א וז"ל ולפ"ז הוה מצינן לתקן להשתתף עם האומן הגדול על הדרך האמור לעיל בשביל המלאכה שיעשו הפועלים בשבת לבד על הדרך שהתיר המרדכי בישראל הקונה מכס עכל"ה. ורצה כ"תר להביא ראיה לנ"ד דכמו שמצינו בנדון הרב שעושים המלאכה בחול הם שכירי יום ואפי"ה בתקון ההשתתפות עם האומן ביום שבת לבד התיר ולא חשש למראית העין וכו' כמו כן בנ"ד בתת השוורים לגוי לאחריותו לא חיישי' לרואים וכו':
הנה תשובה זו הובאה בדברינו לחלוקת ההיתר היכא שהגוי עוסק בקבלנות בימי החול שכ' הרב שם בתחי' דבריו שכיון שזאת המלאכה הויא מילתא דאורחיה בקבלנות ליכא למיחש למראית העין דציון דאורחיה בקבלנות לא יתלו בשכירי יום וכו' ואח"כ קרא ערער על מה שנהגו שעושי המלאכה הם שכירי יום רק שהאומן הגדול הנצב על הפועלים נותנם לו סך מה לכל ליטרא וכו'. דתינח לגבי האומן הגדול שהוא בכלל מקבל קבולת אבל מה נענה לגבי כל הפועלים שהם שכירי יום. וע"ז כתב וז"ל לע"ד אין מקום לתקן זה הקלקול רק לשתף האומן הגדול הנ"ל ע"י השטר העשוי על דרך זה דהיינו שבכל הדרך של הפילאטו"רה יטול דרך משל חלק ששית בכל ימי המלאכה של כל השבוע בתנאי שיתחייב לקבל עליו גם ההפסד לפי חלקו ובתנאי ג"כ וכו' דעיקר מתוקן הענין דכיון דיש שותפות הגוי באמצע אדעתא דנפשיה קא עביד שהוא רוצה שיעשו הפועלים מלאכה בשביל חלקו. וא"ת עדיין לא פלטינן ממראית העין י"ל דכיון דאלו הפילאטו"רי הדרך הוא שבונים אותם או בשדות שלהם שהם חוץ לתחום העיר או בכפרים שאין בהם יהודים לא חיישינן וכו'. ועודליש להתיר ע"ד שכ' המרדכי וכו'. ולפ"ז הוה מצי' ג"כ תקן להשתתף עם האומן הגדול ע"ד האמור לעיל בשב ל המלאכה שיעשו הפועלים בשבת לבד על הדרך שהתיר המרדכי וכו' ע"כ. דבריו ברור מללו שהגם שהאומן הגדול היה קבלן כל ימי החול אפי' הכי בשביל הפועלים שהיו שכירי יום הכריח הרב לשתף האומן הגדול לריוח ולהפסד לכל ימי המלאכה ובזה הפועלים שכירי יום אדעתא דאומן הגדול עושים גם בשבת וע"ז הוקשה לו דס"ס לא פלטינן ממראית העין ויטעו לומר שאין האומן שותף והפועלי' שכירי יום אדעתא דישראל עברי. ותירץ דכיון שהוא חוץ לתחום ליכא למיחש למראית העין והיהודים היושבים שם הם יודעים גוף הענין שהאומן שותף. ואח"כ כ' שאף בתוך התחום יש להתיר ע"פי מ"ש המרדכי וכו'. אבל לעולם דמיירי בשיתוף האומן הגדול לכל ימי המלאכה כמ"ש אלא דאח"כ כתב ולפ"ז הוה מצינן ג"כ לתקן להשתתף עם האומן הגדול וכו' בשבת לבד. ומדכתב הרב לשון זה דהוה מצינן לתקן משמע דלא פסיקא ליה מלתא להתיר להדיא בשיתוף האומן בשביל השבת לבד והדרך המרווח שכ' להתיר היינו לשתף האומן הגדול לכל ימי המלאכה גם בסימן ל"ב שאח"ז לא כתב כ"א צד ההיתר לשתף האומן הגדול לכל הימים לריוח ולהפסד ולא העלה על שפתיו הדרך האחר לשתפו ליום השבת לבד מוכח מזה דלא כתב צד זה בסי' הקודם בהנ'חה סוב'רת באופן דהכא בנ"ד היכא שהגוי עושה בשכירות יום כל ימי החול שנייא מנדון הרב ז"ל ואין צד היתר לעשות בשבת אף היכא דגוי אדעתא דנפשיה עביד:
ומ"ש כ"תר וז"ל וכל שאלתי היתה אם באולי יצא דבר מלכות לתת לו בשר בשבת וכו' אם נוכל לעשות באופן זה ליחד ד' או ה' שוורים חיים שיהיו לאחריות הגוי וכו' ולא ראיתי בדב"ק שום תשובה לזה שהרי כ' בתשובתו הרמ'תה וז"ל נחזי אנן אי איכא חשש כתיבה לכל הדברות שרי לעשותו ע"י גוי בקבלנות עכל"ה. מכאן נראה שדברי היו סתומים וכו' אלה הם דבריו:
מזה נראה שלא דקדק בדברינו כל הצורך שהגם שדבריו באו סתומים הרי ביארנו כל צדדי ההיתר דהיינו דהיכא דאיכא חשש כתיבה יכול לעשות בקבלנות בשבת ע"י גוי לכ"ע ואין אנו צריכים לתיקון זה של מכירת השוורים וה והיכא דליכא חשש כתיבה אכתי לא פלטי לן מפלוגתא אם יכול הגוי לעשותו בשבת בקבלנות או לא. וע"ז סיימנו וז"ל אבל מ"מ למכור השוורים לגוי לאחריותו שימסור להם הבשר בשבת וכל ההנאה שלו מותר לכ"ע ואתייא במכ"ש ממ"ש מור"ם וכו' ע"כ. הרי תשובה מוצאת לתשובתו דלמכור לו השוורים חיים לאחריות הגוי מותר לכ"ע אלא שכ"תר ראה תחילת דברינו ולא סיימוה קמיה. הן אמת שכל דברינו בצדדי ההיתר המה היו היכא שהגוי עושה בחול בקבלנות ועל שבעתה שכתב כ"תר שהגוי הוא שכיר חדש בחדשו למסור הבשר צריכים אנו לבאר מה שהדין נותן בזה הצד:
כתב מרן בסי' רמ"ד ס"ה וז"ל אם שכר גוי לשנה או לב' שיכתוב לו או שיארוג לו בגד ה"ז כותב ואורג בשבת כאלו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד שהוא עושה בכל עת שירצה והוא שלא יחשוב עמו יום יום ולא יעשה המלאכה בבית ישראל עכ"ל. וסבר' קמיית' שהביא' בסתם הם דברי הרמב"ם בפ' ששי מהל' שבת וכתב שם המג"א ס"ק י"ד וז"ל נ"ל כוונת הרמב"ם כדרך השרים שיש להם סופר מיוחד או חייט מיוחד שבכל עת שצריך השר לכתוב מחוייב לו לכתוב ובעת שא"צ יושב בטל ולכן מותר לכתוב לו או לארוג בשבת שהוא עושה בכל עת שירצה שהרי הישראל אינו אומר לו לעשות בשבת ואם רצה עושה למחר ואין הישראל מרויח במה שעושה בשבת ויש מי שאוסר משום דס"ל דהישראל מרויח במה שעושה בשבת דשמא יצטרך גם למחר לכתוב ולא יוכל לעשות שניהם כא כאחד עכ"ל. ולפ"ז הכא בנ"ד שהגוי מושכר אצלו בכך וכך לחדש למכור הבשר וכשיש לו בשר למכור מוכר וכשאין לו מה למכור יושב בטל או עוסק במלאכתו לאחריותו ואפ"ה יש לו שכרו מושלם בכ"ח. יכול למסור הבשר בשבת לספינות דהו"ל כקבלן לסב' הרמב"ם דסתם לן מרן כוותיה והגם שס' שסיים שלא יעשה בבית ישראל דהיינו בפרהסייא שיודעים הכל שהוא של ישראל. מ"מ הכא בנ"ד שאי' אלא מלאכה דרבנן משום פסיד' יכולים אנו להתיר כההיא דמכס ומ"מ אחר דמרן חשש להביא בש"ע סבר' הראב"ד דס"ל דאף בצנעא אסור מטעמא שאע"פ שאי' מדקדק עמו כשהוא בטל אותה מלאכה משתרשא ליה ואינו דומה לקבלנות הגם דסברה זו הביאה בשם יש מי שאוסר מ"מ להיות מלתא דאסורא צריכים אנו לחוש לה אלא דכ"ז הוא למסור הבשר בשבת לאחריות הישראל אבל למכור השוורים חיים לגוי לאחריותו כדי שימסור להם הבשר בשבת מותר לכ"ע אחר דשכיר חדש הוי כקבלן וליכא חששא דמראי' העין:
ומ"ש כת"ר מדברי הפר"ח בענין הנחיר' אין משם ראיה להתיר לנחור הבהמות ע"י גוי ולמוכר' לגוים לאחריות ישראל שהרי הנדון של הר' שער אפרים מדמי ליה הרב למאכיל לפועליו ובזה כתב בסי' קי"ז סק"ג דלקנות דברים טמאים להאכילן לפועליו מיד מותר ופירש דברי מור"ם בהגה דאסר דהיינו בקונה לגדלם בבית כדי להאכיל לפועליו ומטעם זה התיר בלקוטים במחוייב ליתן בשר לחיילות דהוי כמו להאכיל לפועליו מיד ובודאי דמיירי באיזה אופן דמחוייב ליתן להם הבשר בחנם דומייא דפועליו דמזונותיו עליו מה שא"כ הכא בנ"ד שמוסר הבשר לספינות בדמיו אלא שפוחת להם מהסך שמוכרים בחנות ובזה הו"ל עושה סחורה בנבלות וכמו שאסור לישראל לעשותו אסור לומר לגוי לעשותו. ועיין בס' בית יהודה י"ד סי' ט"ו שאסר לנבל הבהמות ע"י גוי כדי ליתנם לגוים יודעיו ומכיריו דהו"ל עושה סחורה דמתנה כמכר יעו"ש. ומ"מ היכא שמוכר לו השוורים לאחריות הגוי כבר כתבנו דמותר ויכול הגוי לנוחרם ולמסור להם הבשר בשבת וי"ט כיון שכל ההנאה לגוי ואין עסק לישראל בזה. ולכ"תר החיים והשלום מאדון השלום. הכ"ד דור"ש וטוב' כל הימים הח"פ טיטואן יע"א בסדר את אשר תשיג ידו משנת תרבה מקנתו לפ"ק: