אור ברסלב
ויאמר יצחק חלק א אורח חיים › סימן כו

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

אורח חיים · סימן כו

סימן כה

תשובה לג'יבאלטאר לכההר"י סנאניץ נר"ו:

על מאי דשאילנא מקמיה על ישראל הקונה הקונטראטו של הבשר מאת השר וצריך ליתן כל הבשר הצריך לספינות המלך בכל עת שיצטרכו אם ישאלו הבשר בשבתות וי"ט אם הגוי המושכר אצל הישראל בימי החול ליתן להם הבשר במשקל במספר וכו' אם יכול לעשות זה העסק בשבת וי"ט ג"כ:

הנה לא ביאר לנו כ"תר אופן משפט הגוי ומעשהו היאך הוא אם הוא שכיר יום מידי יום ביומו או אם הוא קבלן דהיינו כשימכור כך וכך שוורים יטול בשכרו כ"וכ לכל שור ולזה צריכים אנו לבאר כל צד ואופן מאלו מה שהדין נותן בו:

והנה אם הגוי המושכר אצל היהודי להתעסק במסירת הבשר בימי החול הוא שכיר יום. נראה דאין שום היתר בדבר אף ע"י תקנה שימכור לו השוורים בסך ידוע לאחריותו כדי ליתן הבשר לספי' וכל הריוח שלו אף דגוי ארעתא דנפשיה עביד ואין לישראל חלק בזה. דמ"מ כיון שבימי החול הגוי הוא שכיר יום הרואה אותו שוקל ומוכר בשבת סבור שגם בשבת הוא שכיר יום וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת. וגדולה מזו כ' מרן בסי' רמ"ד וז"ל פוסק עם הגוי על המלאכה וקוצץ דמים והגוי עושה לעצמו ואע"פ שעושה בשבת מותר בד"א בצנעא שאין מכירין הכל שזו המלאכה הנעשת בשבת של ישראל היא אבל אם היתה ידועה ומפורסמת אסור שהרואה את הגוי עוסק אינו יוד שקצץ ואומר שפ' שכר הגוי לעשות לו מלאכה בשבת וכו' ע"כ. וגם בס"ד כתב מרן דמלאכת פרהסיא אף במטלטלים אסור יעו"ש. ובסי' רנ"ב ס"ב כתב מרן וז"ל ומותר ליתן בגדיו לכובס נכרי סמוך לחשיכה אם קצץ לו דמים וכו' והוא שלא יאמר לו לעשות בשבת וגם שיעשה הגוי המלאכה בביתו וכו' ע"כ. נמצא דאף בקצץ עמו דמותר מן הדין אחר דגוי אדעתא דנפשיה עביד אפי"ה צריך שני תנאים אחרים שלא יאמר לו לעשות בשבת וגם שיעשה הגוי בבית דהיינו בצנעא והכא בנ"ד נראה שמלאכה זו למסור הבשר לספינות היא בפרהסיא דשכיחי ישראל בנמל ונד"ד אתייא במכל שכן מההיא דפוסק עם הגוי על המלאכה דאף שגוי זה מעולם אינו שכיר יום עמו ונותן לו מלאכה זו קודם השבת דמן הדין מותר דגוי אדעתא דנפשיה עביד וגם אם אומר לו לעשות בשבת אפ"ה היכא שהוא בפרהסיא חיישינן מפני הרואים שיאמרו שהוא שכיר יום ושליחותיה דישראל עביד שאסור מדינא וכ"ש הכא בנ"ד שתמיד הגוי הוא שכיר יום עמו בימי החול אף שימכור לו השוורים לאחריותו שימסור להם הבשר בשבת וכל ההנאה שלו אפ"ה חיישינן לרואים שיאמרו שגם בשבת הוא שכיר יום עמו ושליחותיה דישראל עביד:

ואין לחלק ולומר דשאני ההיא דפוסק עם הגוי ה על המלאכה דבפרהסיא אסור מפני הרואים היינו מפני שכל ריוח המלאכה הוא לישראל וקצץ עם הגוי כו"כ בשכרו אבל הכא בנ"ד שמוכר השוורים לגוי וכל ההנאה שלו ואין לישראל שום חלק בזה נימא דלא חיישי' לרואים הטועים וסוברים שהוא שכיר יום. הא ליתא דכיון שעכ"פ גוי זה עוסק בימי החול כשכיר יום ביומו מה יושיענו זה למכור לו השוורים וכו'. דכיון שאף בקבלנות מן הדין מותר אלא שהחשש הוא מפני הרואים שיאמרו שהוא שכיר יום. א"כ גם הכא בנ"ר אף שהגוי עוסק לאחריותו בשבת ומותר מדינא. מ"מ אכתי לא פלטי לן מחששא זו דהרואים שיאמרו שהוא שכיר יום בשבת ובפרט שאחר שהכל יודעים שבימי החול הוא שכיר יום עמו יאמרו שעל הרגלו שבחול עוסק גם בשבת:

גם בסי' רמ"ג כתב מרן וז"ל לא ישכיר אדם מרחץ שלו לגוי מפני שנקרא על שמו וגוי זה עושה מלאכה בשבת דסתם מרחץ לאו לאריסותא עביד ואמרי שכל הריוח לישראל ושכר את הגוי בכו"כ ליום ונמצא דגוי עושה מלאכה בשליחות ישראל וכו' ע"כ. הרי מבואר דכיון שאין דרך ליתן המרחץ באריסות אף שזה נותנו לו באריסות וגוי אדעתא דנפשיה עביד שהרי המלאכה מוטלת עליו דמותר מדינא אפ"ה אסור מפני הרואים שיאמרו שהוא שכיר יום. כ"ש הכא בנד"ד שבימי החול הוא שכיר יום ודאי שיאמרו שגם בשבת הוא שכיר יום ושליחותיה דישראל עביד:

הן אמת דהיה נראה לחלק ולומר דע"כ לא אמרינן דאף בקצץ עם הגוי על המלאכה אסור לעשות' בפרהסיא מפני הרואים שיאמרו שהוא שכיר יום. אלא דוקא במלאכה דאוריי' כההיא דמרחץ ותנור שמבעירין. האש בשבת אבל הכא בנ"ד שהמנהג הוא שאינם יכולים ליתן להם הבשר שנשחט בו ביום רק מה שנשחט ביום הקודם וא"כ כשצריכין ליתן להם הבשר בשבת מוכרחים לשוחטו בע"ש וביום השבת הולך הגוי ושוקל להם הבשר ומוסרה להם דעסק זה אף ע"י ישראל אין כאן כי אם איסורא דרבנן וא"כ נימא דכיון דבשר זה הוא לאחריות הגוי כמ"ש לא חיישינן לרואים דאף אם יאמרו שהוא שכיר יום כמעשהו בחול מ"מ אחר שאין כאן כ"א שבות דשבות יהיה מותר. אלא דמ"מ עדיין יש לפקפק בזה אחר דלענין אמירה לגוי קי"ל דאין לחלק בין מלאכה דאוריי' לדרבנן ובכל גוונא אסור אף שקצץ עמו וכמ"ש מרן בסי' רמ"ה ס"ה וז"ל מותר לישראל ליתן סחורה לגוי למכור אם קצץ לו שכר ובלבד שלא יאמר לו למכור בשבת ע"כ הרי דאף במכירת סחורה שע"י ישראל אינו אסור אלא מדרבנן שמא יכתוב אפי"ה אין היתר לומר לו למכור בשבת אף שהוא שבות דשבות וגם קצץ עמו דגוי אדעתא דנפשיה עביד. וא"כ הכא בנ"ד נמי אף שמלאכה זו אינה אלא דרבנן אסור לומר לגוי לעשותה בשבת לאחריות הישראל. ואף אם מוכר לו השוורים וגוי אדעת' דנפשיה עביד ואין לישראל חלק בזה יכולים אנו לומר כיון שבימי החול הוא שכיר יום עם הישראל יבאו לחושדו שגם בשבת הוא שכיר יום ועושה המלאכ' בשליחות הישראל דאסור אף במלאכה דרבנן באופן דלצד שנאמר שהגוי הוא שכיר יום בימי החול נראה דאין שום תקנה בזה לתת להם הגוי הבשר:

ואם הגוי עושה מלאכה זו בימי החול בקבלנות דהיינו שקצץ לו הישראל שיטול כ"וכ לכל שור שימכור היה נראה להתיר לעשות מלאכה זו ע"י הגוי בשבת כיון שאינה אלא דרבנן וכמ"ש לעיל דמותר לישראל ליתן סחורה לגוי למכור אם קצץ לו שכר וה"נ בנ"ד ששכרו קצוב לכל שור שימכור יכול למכור גם בשבת אלא שאינו יכול לו' לו בפירוש למכור בשבת:

גם היה נראה להביא ראיה להתיר בקבלנות מההיא דסי' רמ"ג דלא ישכיר את המרחץ וכו' שנ' מרן שם בס"ב וז"ל אפילו מרחץ או תנור אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר ע"י כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם. וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכיר או ליתנם באריסות מותר להשכירם לגוי או ליתנם לו באריסות עכ"ל. מבואר מזה דאף במרחץ ותנור שהיא מלאכה דאוריית' דוקא היכא שאין דרכן להשכירם או ליתנם באריסות הוא דא דאמרי' דאסור להשכירם או ליתנם באריסות דאף דמ"הד מותר דגוי אדעתא דנפשיה עביד אפי"ה חיישינן לרואים שיאמרו ששכר הגוי לעשות מלאכה בשבת. אבל היכא שררך להשכירם או ליתנם באריסות ליכא חששת רואים שהרי גלוי ומפורסם לכל שבדרך המותר עוסק הגוי. וא"כ הכא נמי בנ"ד שגלוי וידוע לכל שהגוי עוסק בקבלנות בכל ימי החול אם כן גם בשבת ליכא חששת הרואים כמ"ש:

אלא דלפי מ"ש מרן בב"י שם בשם מהרי"א דל"ג בדברי רבינו הטור בקבלנות אלא בהבלעה מוכח דאין היתר בקבלנות דדוק' כשמשכירו לגוי שנותן לישראל דבר קצוב לחדש וכל הריוח לגוי או ליתנו לו באריסות דהיינו שהגוי נוטל חלק בריוח לשליש ולרביע מותר. אבל בקבלנות דהיינו ששוכר הגוי בכו"כ לחדש לעשות המלאכה הצריכה וכל הריוח לישראל ואין הגוי נוטל חלק בריוח כ"א שכרו הקצוב אסור יעו"ש הטעם. וה"ט שמרן בש"ע כ' וז"ל וכן אם מנהג וכו' להשכיר או ליתנם באריסות מותר להשכירם וכו' ע"כ לומר דדוקא בהני תרי גווני מותר אבל בקבלנות אסור וע"ש במג"א סק"ב ובט"ז ס"ק ב'. וא"כ הכא בנ"ד ג"כ כיון שהוא בקבלנות וכל הריוח לישראל היה נראה לאסור ומ"מ למכור לו השוורים שכל הנאה לגוי ואין שום הנאה לישראל בזה יש להתיר דכלום טעמא מאי אמרינן גבי מרחץ ותנור דאסור בקבלנות מפני שהישראל נהנה ממלאכת שבת אבל הכא בנ"ד דהישראל אין לו שום הנאה כלל במה שעוסק הגוי בשבת מותר והו"ל במכל שכן מאריסות דמרחץ שעכ"פ הישראל נהנה בחלקו ואפי"ה אמרינן דגוי אדעתא דנפשיה עביד כ"ש הכא שכל ההנאה לגוי ואף אם יטעו הרואים ויאמרו שגם בשבת עוסק הגוי בקבלנות הוא בדרך המותר כיון שהוא דרבנן כמו בנותן סחורה לגוי שאם קצץ מותר ושאני מרחץ ותנור דאסור בקצץ מפני שהוא מלאכה דאורייתא וישראל נהנה ממלאכת שבת כמ"ש ומוכרחי' אנו לחלק בכך דאל"כ תקשי לן ההיא דמרחץ דאסור בקצץ ובנותן סחורה לגוי מותר בקצץ א"ל שנאמר דשאני מכירת סחורה שהוא דרבנן והשתא דאתית להכי יש מקום לומר דיכול הגוי לעסוק בשבת בקבלנו' כמעשהו בחול כיון שאין כאן רק אסורא דרבנן כמ"ש אלא דמ"מ אינו יכול לומר לגוי למכור בשבת כמ"ש גבי סחורה והכא בנ"ד רחוק הדבר שלא יודיע הגוי לישראל שצריך למסור הבשר לספינות ביום השבת והישראל ירשהו לזה והו"ל כאומר לגוי למכור בשבת דאף בדרבנן ובקבלנות אסור כמ"ש:

ומ"מ יכולים אנו להתיר אף באומר לו למכור בשבת ממ"ש מרן בסי' ש"ז ס"ה וז"ל דבר שאינה מלאכה ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה וכו' ויש אוסרין עכ"ל. ולפי הכלל שבידינו דבמקום שמביא מרן בש"ע סב' א' בסתם וסב' אחרת בשם י"א דעתו לפסוק כסברה שמביא בסתם ולפ"ז הכא בנ"ד דודאי יש צורך הרבה למסור הבשר לספינות מפני אימת מלכות שיענישו לבעלי הקונטראטה ב"מ היה נראה להתיר ע"י גוי בקבלנות כסתם מרן. אלא דקשה הדבר לדמות בשבותין וע"ש במג"א סק"ז ומה גם שהוא מילתא דפרהסיא כמ"ש:

אלא דמ"מ יש להביא ראיה להתיר ממ"ש מרן בסס"י רמ"ד וז"ל יהודי הקונה מכס ומשכיר לו גוי לקבל מכס בשבת מותר אם הוא בקבולת דהיינו שאומר לו לכשתגבה ק' דינרים אתן לך כך וכך עכ"ל. והוא מהמרדכי שהביא מרן שם בב"י וז"ל כ' המרדכי פ"ק דשבת שפסק ר"מ על אודות היהודים הקונים המכסים ומשכירים להם גוים לקבל מכס בשבת נראה דבקבולת מותר דב"ה מתירין עם השמש ליתן עורות לעבדן אע"ג דמלאכה דאורייתא היא אבל בשכ"י אסור וכו' והיכי דמי קבולת גבי מכס כגון שהשכירו כך לכשתגבה ק' ליטרין אתן לך כ"וכ. ואת"ל שיש לחלק בין הנך שאין הישראל קובע מלאכתו לגוי לעשות בשבת ובנד"ז קובע לו ליטול המכס בשבת מ"מ נרא' להביא ראיה להתיר מדתניא פרק מי שהחשיך דמשום פסידא שרו ליה רבנן דאי לא שרו ליה אתי לאתויי ד"א ברשות הרבים ה"נ ל"ש וכו' ע"כ. וכתב מרן ע"ז וז"ל ואיכא למידק למה ליה לר"מ לאהדורי אפ' מי שהחשיך למפרק. מאי דקשייא ליה דבהנך אין ישראל קובע מלאכתו בשבת ובנד"ז קובע לו ליטול מכס בשבת לימא דשאני הכא שאין בקבלת המכס אסור דאורייתא. י"ל דסתם מקבלי מכס צריכים לכתוב והא איכא מלאכה דאוריית' ועי"ל דלא שאני לן באמירה לגוי שלא במקום מצוה בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן. וא"ת והא קבלת מכס מלתא דפרהסיא הוא וכל כי האי גוונא ליכא מאן דשרי דמהאי טעמא אמרי' בירושלמי בתוך ביתו אסור ואפשר לומר דהתם בדליכא פסידא אבל היכא דאיכא פסידא כי הכא מודו דשרי וכו' ע"כ:

ומעתה זכינו לדין דבמלאכה דרבנן היכא דאיכ' פסידא מותר לעשותה ע"י גוי בקבולת כההיא דקבלת המכס אף שהוא בפרהסיא והא דידן דמייא ממש לההיא דמכס אלא דמ"מ עדין יש להסתפ' בזה דלפי תירוץ הראשון שכתב מרן דסתם מקבל מכס צריכים לכתוב והא איכא מלאכה דאוריית' אמטו להכי התירו לעשותו ע"י גוי שמא יבא לקבל המכס בעצמו ויכתוב יוצא לנו מזה דהיכא דליכא למיחש לכתיבה אסור לעשותו ע"י גוי בפרהסיא אף במקום פסידא. אבל לפי תירוץ השני שכ' דלא שאני לן באמירה לגוי בין מלאכה דאוריית' למלאכה דרבנן והכא גבי מכס התירן משום פסידא א"כ אף דליכא למיחש לכתיבה שרינן משום פסידא. ומדבריו בש"ע אין הכרח לשום צד שהרי תפס כלשון המרדכי. אלא שמדברי הרב מגן אברהם שם ס"ק י"ז משמע דתפס בפשיטות בתירוץ ראשון ועי"ש בט"ז סק"ו שכ' דאף היכא דליכא חשש בתיבה שרינן ליה ע"י גוי משום פסידא דאף מדרבנן אמרינן מוטב שיעשה אסור קל ולא יעשה אסור חמור לקבל המכס בעצמו יעו"ש מ"ש לחלק בין קבלת המכס לההיא דמרחץ:

נמצא לפ"ז דהכא בנ"ר דאיכא פסידא מחמת המלכות דודאי יעניש ע"ז לישראל אם לא יתנו הבשר לספי' אם יצטרכו לו בשבת נחזי אנן אי איכא חשש דכתיבה לכל הדברות שרי לעשותו ע"י גוי בקבלנות והיכא דליכא חשש כתיבה לפי דברי הרט"ז מותר לעשותו ע"י הגוי בקבלנות אבל לפי דברי הרב מג"א היה נראה לאסור אבל לפי המסקנא שכ' שם וז"ל ומ"מ נ"ל דשרי משום פסידא שלא יפסיד וכו' ע"כ. משמע דאף היכא דליכא חשש כתיבה שרינן על ידי גוי בקבלנות:

אלא דמצינו להרב מהר"י עייאש בס' מטה יהודה שם ס"ק י"א שנשא ונתן בדברי המרדכי ובדברי מרן בב"י הנ"ל והביא דברי הרב משנה למלך ודברי הרב מהר"א ששון י"ל מה שהקשה על דברי מרן בב"י ומה שתירץ ומסיק וכתב דאין להתיר אמירה לגוי במקום פסידא אלא דוקא היכא דאיכא למיחש שיבא לידי אסור תורה. אבל בדליכא אלא אסור דרבנן אין להתיר ע"י גוי ואין חלוק בין אסור חמור שעושה בידיו לאסור קל שנעשה ע"י גוי כיון דתרוייהו אינם אלא אסור דרבנן וכתב שם דגבי מכס לעולם איכא חששא דשמא יכתוב יעו"ש מה שהביא משם מהר"א ששון לחלק בין ב' התרוצים של מרן ז"ל:

ולפ"ז הכא בנ"ד אי ליכא חששא דכתיבה אכתי לא פלטי לן מפלוגתא אם יכול הגוי לעשות בשבת בקבלנות או לא. אבל מ"מ למכור השוורים לגוי לאחריותו שימסור להם הבשר וכל ההנאה שלו מותר לכ"ע. ואתיא במכ"ש ממ"ש מור"ם בהגה שם וז"ל. וכן יוכל להשכיר המכס לכל השבתות לגוי והגוי יקח הריוח של שבתות לעצמו ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה דבמקום פסידא כה"ג לא חששו וכו' ע"כ. מבואר מזה דאף שהישראל לוקח דמי השכירות מהגוי מותר וכ"ש הכא בנ"ד שמוכר השוורים לגוי ליתן להם הבשר ביום השבת וכל ההנאה לגוי ואין ישראל מקבל שום הנאה כלל דיש להתיר. ועיין בספר מטה יהודה סי' רמ"ד סק"י שהאריך להביא סב' הפוס' בענין זה דעשיית מלאכה ע"י גוי בפנים שונים:

אלא דאכתי פש גבן לברורי פרט א' אם מותר לכתחילה לקנות המכס אדעתא שיעשה תקנה להשכיר הגוי בקבולת לכל השבתות וכו' או לא שרינן ליה אלא דוקא בדיעבד אם כבר קנה:

ומצינו למרן ז"ל בב"י שם שכת' על דברי המרדכי הנ"ל וז"ל ונראה שאין דברי הרב אמורים אבל במי שכבר קנה המכס וצריך לעשות תקנה שלא יפסיד ממונו. א"נ במי שחייב לו השר מעות וקונה המכס כדי להציל החוב מידו. אבל לקנות להדיא לא שרינן ליה משום הרווחה. ומיהו אפשר דבשעת קנייה שרי דהא לא עביד איסורא ולכי מטי שבת כיון דכבר קנוי הוא שרי להשכיר לו גוי בקבולת לקבל לו המכס משום פסידא עכ"ל נראה מזה דמרן ז"ל ספוקי מספקא ליה בזה וה"ט דבש"ע כתב וז"ל יהודי הקונה מכס וכו' ולא כ' להדיא מותר לקנות המכס וישכיר הגוי בקבולת לקבל המכס בשבת וגם לא כתב אם קנה יהודי מכס ומשכיר לו גוי וכו' דנידוק מינה דלכתחילה אסור דכיון דספוקי מספקא ליה כמ"ש בב"י לכן כ' לשון זה דהקונה שהוא כל' המרדכי. ולפ"ז הכא בנ"ד דבשקונה הישראל הקונטראטו של הבשר הוא יודע שמוכרח ליתן הבשר לספינות המלך בשבת כשיצטרכו יש להסתפק אם מותר לכתחילה לקנותה או לא. איך שיהיה הכא בנ"ד שכבר קנויה הקונטראטה ביד הישראל יכול לעשות זה התקין למכור לגוי ד' או ה' שוורים שיהיו לאחריותו ליתן להם הבשר ויטול כל הריוח לעצמו:

ועל מה שפקפק כ"קר בזה שהשוורים נשארים ברשות ישראל ועוד שידוע לכל שגוי זה הוא שליח של ישראל בחול למסור להם הבשר וכו' הנה על מה שנשארו השוורים ברשות ישראל אם מכרם לגוי כפי דיניהם באופן שזכה בהם הגוי ואין א' מהם יכול לחזור בו אין קפידא במה שנשארו שוורים אלו עם האחרים של ישראל שהרי כל היכא דאיתנהו ברשותא דגוי קיימי ועל מה שידוע לכל שגוי זה הוא שליח של ישראל בחול למסור להם הבשר מ"מ כיון שבימי החול הוא עוסק בקבלנות גם בשבת היה מותר בקבלנות כמ"ש גם מכר דבמקום פסידא שרי בקבלנות והכא בנ"ד שמוכר לו השוורים אף אם יטעו הרואים ויאמרו שהגוי עוסק בשבת בקבלנות כמעשהו בחול הוא בדרך המותר אלא דלעשות כן למכור הגוי בקבולת היכא דליכא חשש כתיבה לא שרינן ליה כיון דתלוי בפלוגתא כמ"ש אבל כשמוכר לו השוורים וכו' מותר לכ"ע ולא חיישי' לרואים כמ"ש:

שוב מצינו להר' מהרי"ך ז"ל בס' זרע אמת חא"ת סי' ל"א שנשאל בגוים העוסקים במלאכת המשי לישראל בקבולת ועוסקים גם בשבת. והשיב דכיון דזאת המלאכה הויא מילתא דאורחיה בקבלנות לא יתלו בשכירי יום ומותר אפי' בפרהסיא יעו"ש מלתא בטעמא ובסוף דבריו הביא ההיא דהמרדכי בקונה מכס ודברי מרן בב"י במה שצדד אם מותר לקנות לכתחי' או דוקא בדיעבד וכ' ע"ז וז"ל ולפי הדרך הרא' שכתב שאין להתיר אלא בשכבר קנה יש קצת מקום לפקפק בנ"ד להתיר לעשות לכתחילה וכו'. אבל לפי הטעם השני שכ' הב"י אין שום פקפוק ויש לסמוך על טעם זה כיון דלא הוי אלא איסורא דרבנן. ומה גם דדבריו בש"ע בסו' נוטים לתירוץ זה שכ' יהודי הקונה וכו' ולפי הטעם הא' היל"ל יהודי שקנה וכו' ע"כ וכ"כ ג"כ בסי' ל"ב יעו"ש:

הנה מ"ש הרב שדברי מרן בש"ע נוטים לתירוץ ב' דבריו שגבו ממני שהרי מרן העתיק דברי המרדכי שכ' בלשון זה יהודים הקונים המכסים ובלשון זה הוא שנסתפק מרן ומדהעתיק לשון זה דהקונה בש"ע משמע דהספק במקומו עומד. ועוד דבסימן רמ"ה גבי הנותן מעות לגוי להתעסק אע"פי שהגוי נושא ונותן בשבת מותר לחלוק הריוח וכו' הביא דברי הכל בו שכתב הטעם לפי שאין אותו שכר אלא שכר מעותיו והוא כשכירות כלים שאין לו שביתת כלים. וכ' מרן ע"ז וז"ל ולפ"ז הוה משמע דאפי' לכתחילה יכול ליתן מעות לגוי להתעסק בהם וכו' אלא שמדברי הרמב"ם הנותן מעות לגוי משמע דדוקא בדיעבד קאמר אבל לכתחי' לא. ומיהו אפשר דלישנא דהנותן אי' מדוייק דאפי' לכתחי' נמי שרי ולזה הדעת נוטה וכו' ע"כ מבואר מדבריו דמלישנא דהנותן דקאמר הרמב"ם דייק מרן דדוקא בדיעבד והיינו כפי הדרך הרא' שדייק מל' המרדכי אלא דאח"ך כתב דלשון דהנותן אי' מדוייק וכו' מחמת הטעם של הכל בו דהוי כשבי' כלים וא"כ אפילו לכתחי' נמי. נמצא דלישנא דהקונה או הנותן יותר קרוב לומר שהוא בדיעבד. איך שיהיה למדנו מדבריו דכשהדבר מפורסם שהוא בקבלנות מותר ע"י גוי וכ"ש הכא בנ"ד שמוכר לו השוורים וכו':

ועל מ"ש כת"ר אם יצא דבר מלכות ביום ש"ק לתת " להם בשר ביום א' בבקר אם יכול הגוי לנחור הבהמות בליל א' מטעם עושה סחורה בדבר האסור. הנה אם הבשר ההוא יהיה לאחריות הישראל אין היתר בדבר דלעשות סחורה בדבר האסור לדעת רוב הפוסקי' הוא מדאוריי' וא"כ אסור לעשותו ע"י גוי שכל דבר שאסור לעשותו אסור לומר לגוי לעשותו אף בשאר איסורים שאי' של שבת וכמו שכתבתי לשעבר לידיד נפשי מהר"א לארידו נר"ו באורך וברוחב קחנו משם כי אין הפנאי מסכים להעתיק הדברים:

ומ"ש שבימי הראשו' היו ישראל קונים קונטראטאס וכמדומה שהגוים היו נוחרים וכו'. אם היה ברור לנו אופן המעשה היאך היה היינו מבטלים דעתינו המעט מפני דעתם הרחבה מני ים אבל היכא שלא נתברר לנו אופן המעשה אפשר שהגוי היה שואף עם הישראל בקונטראטה וכיון שהגוי שותף עמו בנבלות ושחוטות מותר דגוי אדעתא דנפשיה עביד לנחור הבהמות. או אפשר שהיה באופן אחר המותר. באופן דלנחור הגוי הבהמות לאחריות הישראל נלע"ד היתר בדבר. האמנם למכור השוורים לגוי לאחריותו אין כאן פקפוק ויכול לנחור גם בשבת וי"ט כיון שכל ההנאה לגוי. זהו מה שנלע"ד להשיב בזה ועיני לשמיא נטלית יצילני מכל שגיאה כי דעת ממני פליאה. הכ"ד הח"פ טיטואן יע"א בש' א' לחרש אדר משנת וכל אשר לך שלום לפ"ק:

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה