והיה ברכה· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב [בעל ה'בני יששכר']
תוספתא פ"א · הלכה ד'
מאימתי קורין את שמע בשחרית (א) אחרים אומרים כדי שיתא רואה (ב) חבירו ברחוק ד"א (ג) ומכירו (ד) מצות' עם הנץ החמ' (ה) כדי שיהא עש"ש בגמ' על דברי התוספת:
(א) אחרים אומרים וכו' התוספת כתבו דהאי אחרי"ם לאו ר"מ הוא דשם בברייתא בגמ' אמר ר"מ שיעור אחר משיכיר בין זאב לכלב ומיהו בכאן דברי התוספתא אין לנו הכרח לומר כן ועיין ב) חבירו ברחוק וכו'.הנה המסדר התוספתא:
הוסיף הידיע' הזאת על דברי המשנ' בכדי לבאר לנו לשון המשנ'. דהנה קשה על המסדר התוספתא. אם הי' רצונו להביא כל הדיעות למה לא הביא עוד שארי הדיעות בין זאב לכלב בין חמור לערוד אלא ע"כ רס"ל דכולהו תנאי לא פליגי רק כ"א שיער הכרת היום בדבר אחר. והנה ה התנא דמתניתין שנה לנו משיכיר בין תכלת ללבן. והנה לפי פשוטו י"ל כוונתו בין גבבא דעמרא דתכלתא לגבבא דעמרא חיוורא אבל מקשו ע"ז בגמ' הא בלילא נמי מידע ידעי ומסקי אלא בין תכלת שבה ללבן. וכפי פי' התוס' שם היינו בין תכלת שבציצית ללבן שבציצית ורש"י פירש בין מקום שנקלט הצבע יפה בין מקום שלא נקלט ונשאר לבן. ונראה לפרש דהמסדר התוספתא בי ביאר לנו דברי התנא דמתניתין כפירוש התוס'. דהנה לפמ"ש לך דס"ל דכולהו תנאי חד שיעורא אית להו א"כ קשה על התנא דמתניתין למה לא ביאר לנו שיעור אחר שאומרים התנאים בברייתא ובחר דוקא בשיעור בין תכלת ללבן וצ"ל דלא רצה לסמן לנו הזמן דק"ש בדברים דלא שכיחי כ"כ לכל אדם. זאב וכלב חמור וערוד. דהרי ק"ש לכל מסור אבל תכלת ולבן שכיחים יותר אבל קשה לנו הרי יש עוד סימן משיראה את חבירו שזה יותר מצוי משיהי' לכל אדם גבבא דעמרא דתכלתא ע"כ צ"ל דכוונת התנא בין תכל"ת ללב"ן היינו בין תכלת שבציצית ללבן שבה שזה הוא הנמצא לכל אדם בבגדו ומצוי אצלו ע"כ נקט זה השיעור דייקא ממילא סידר לנו התנא דתוספתא השיעור משירא' את חבירו וכו' לבאר לנו כוונת המשנ':
סומך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום א"ר יהודא פעם אחת הייתי מהלך אחר ר"ע ואחר ראב"ע (ו) הגיעו זמן ק"ש(ז) כמדומה אני שנתיאשו מלקרות(ח) אלא שעוסקין בצרכי צבור(ט) קריתי ושניתי(י) ואח"כ התחילו הם וכבר נראת'(יא) חמה על ראשי הרים :
(ג) ומכירו ובברייתא בגמ' ויכירנ"ו וכ"ה הפי' בכאן ויש לומר שהתוספתא רמזה בלשון ומכיר"ו דמיירי בחבירו שהוא רק מכירו שמכיר אותו כהדין אכסנאי דאתי לקיצין כמ"ש בירושלמי:
ד) מצותה עיקר מצותה היינו מצוה מן המובחר:
(ה) כדי שיהא סומך גאול' לתפל' ונמצא מתפלל ביום באה התוספתא לבאר לשון המשנ'. וגם לידע ההלכ' דהנה במשנ' מאימתי קורין א"ש בשחרית משיכיר וכו'. ר"א אומר וכו' (וגומר"ה) עד הנץ החמ' ר' יהושע אומר עד ג' שעות. הנה לשון וגומר"ה אין לו ביאור כאשר כתבנו במקומו וכדאיפלגי עלי' המפרשים בגירסות ופירושים. והנה עוד במשנ' ירד לטבול (הבעל קרי) אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא הנץ החמ' יעלה ויתכס' ויקרא ואם לא יתכסה במים ויקרא. הנה הוא סתמא כר"א ואנן קיי"ל כר"י ומתרצינן בגמ' אפילו תימא כר"י דלמא כותיקין וכו'. והנה הותיקין היו עושין כן כדי לסמוך ג"ל ובנידון דידן הטובל הזה לא יסמוך ג"ל שהרי יצטרך אחר קריאתו לעלות ולהתכסות ולהתפלל אח"כ. אבל הכוונ' הוא באמת כוונת הותיקין ותקנתם הוא כדי לסמוך ג"ל וכיון שהתקינו כן כדי לסמוך ג"ל. הנה אפילו אם יארע בפעם שא"א לסמוך ג"ל אעפי"כ זה הזמן הוא עיקר מצות"ה. הנה לפי"ז זה הוא כוונת התוספתא לבאר לשון המשנה וגומר"ה עד הנץ החמ' רצ"ל הגם שזמנה מתחיל משיכיר וכו' עכ"ז מצו' היא לגומר' באותו הזמן כדי שיהא סומך ג"ל ונמצא לזה גם ר' יהושע מוד' דזה הוא עיקר הזמן למצוה ואפילו אם יארע שאינו סומך ג"ל ע"כ אין לדקדק מהמשנה ירד לטבול וכו' דהלכ' כר"א. דבאמת הלכ' כר"י רק דלענין מצוה גם ר"י מודה ובזה תבין מה שסידרה התוספתא אח"כ המעש' דר' יהודא שאינו מעש' לסתור וכמו שאבאר אי"ה:
(ו) הגיע"ו זמן ק"ש נראה להגיה הגי"ע זמן ק"ש:
(ז) כמדומה אני שנתייאשו מלקרות רצ"ל שהוא הי' סובר דהלכ' כר"א אשר אין לקרות אחר הנץ החמ' שכבר עבר זמנ' וכדמוכח מפשטיות המשנ' ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא הנץ החמ' וכו' ואם לאו יתכס' במים ויקרא והי' סובר דא"א לומר שהוא למצו' כדי שיקיים בתפיל' ייראוך עם שמש וג"כ יסמוך ג"ל דתרי כשיקרא במים לא יסמוך ג"ל דהרי יצטרך אח"כ לעלות ולהתכסות ואח"כ יתפלל ע"כ משמע לפי פשוטו מן המשנ' דאחר הנץ כבר עבר מצות ק"ש. ע"כ כיון שראה ר' יהודא את ראב"ע ור"ע שאינם קורין וכבר הוא סמוך להנץ הי' סובר שנתיאשו מלקרות:
(ח) אלא שעוסקין בצרכי צבור רצ"ל שהי' סובר שפוטרין א"ע מק"ש להיותם הולכים אז בצרכי צבור והעוסק במצו' פטור מק"ש ובפרט עסק צרכי צבור:
(ט) קריתי ושנית"י לכאור' הוא תימא גדול' למה קרא ושנ"ה ובפרט דק"ש אין מהראוי לכפול והרי בירושלמי אמרו דר' זעירא קרי וחזר קרי (ק"ש שעל המט') עד דמשתקע בשינה וחששו הפוסקים שלא לעשות כן בפ' שמע עיין בב"י ועיין בל"ח פ' ראשון ומכ"ש ק"ש לצאת י"ח דהאומר שמ"ע שמ"ע כאומר מודים מודים דמי ועכ"פ מגונ' הוה ונ"ל לפרש דהנ' מבואר הדבר בירושלמי העוסק בצרכי צבור פטור מן הק"ש וכ' ע"ז הרב רמ"י דעכ"פ יקרא הפרש' הראשונ' (היינו פסוק שמ"ע עם ברו"ך) ועיין בל"ח כתב דאם גם עי"ז יהי' לו איזה ביטול מצרכי צבור לא יקרא כלל והנה עכ"פ ביותר יש לחוש על פ' ראשונ' מקריאת פ' שני' דפרש' שני' אפילו אינו מוטרד רק מעט בצרכי צבור יוכל לפטור א"ע מקריאת' ויש לפרש בכאן דר' יהודא ה"ק דהנה הוא הי' סובר שרבותיו פוטרין א"ע משום שעוסקין בצרכי צבור ופוטרין א"ע אפילו מפרשה ראשונה. והנה הוא הגם שהלך לשמש אחריתם לא נהג בעצמו כעוסק בצרכי צבור אפילו מעט וז"ש קריתי פ' ראשונה ושנית"י פ' שני' כי לא הי' נק' אצלי כטרוד בצרכי צבור אפילו מעט:
(יוד) ואח"כ התחילו הם כי באמת בעת הליכתם לא היו טרודים בצרכי צבור:
(יא) חמה על ראשי ההרים. ועשו זה כדי להורות הלכת לתלמידים דהלכה כר' יהושע ואפילו אחר הנץ החמה מותר לכתחיל' לקרות רק קודם הנץ היא עיקר מצותה לקיים תקנת הותיקין ואפילו אינו סומך ג"ל מצות היא לעשות כותיקין לקרותה קודם הנץ וכמש"ל. ותבן:
החתנין (א) וכל .העוסקים במצות פטורין מק"ש (ב) ומן התפילה (ג) ומן התפילין שנא' בשבתך בביתן (ד) פרט לחתנים ובלכתך בדרך לה) פרטי לעוסקין במצוות:
החתנין לשון רבים ובמשנה חתן פטור מק"ש והנה באמת באה התוספת"א להוסיף דאפילו הם הרבה חהני"ם וסד"א דקא מדכרי אהדדי ומצי מכוונו ולחזור למצותן קמ"ל דפטורי. ואומר לך עוד. דהנה במשנה אמרינן האומני"ן קונין וכו' לשון רבים. ואח"כ חת"ן פטור מק"ש. הנה סד"א דודאי דוקא קאמר חת"ן אחד אבל שנים מדכרי אהדרי קמ"ל דפטורי. והא דנקט התנא דמתניתין חת"ן לשון יחיד משום דכל הפרק מיירי בלשון יחיד כלשון הכתוב בשכבך ובקומך ובלכתך וכו'. והא דנקט האומני"ן לשון רבים רבותא קמ"ל אפילו תם אומנין רבים סד"א ירד זה ויקרא ואח"כ ירד הב' דלא תתבטל מלאכתו של בעה"ב קמ"ל דא"צ לירד:
(א) וכל העוסקים במצות. הנה במשנת אמר התנא סתם.
חתן פטור מק"ש. והנה יש לפרש לכאורה אפילו כונס את האלמנה הכנה באה התוספתא וביארה חתנין דומיא דהעוסקים במצות.
עס"ק נקרא דוקא טירדא במחשבה ועיון כענין שמברכין לעסו"ק בד"ת שפירשו בה לעסו"ק היינו פלפול בעיון ומחשבה. והנה חת"ן דומיא דהעוס"ק במצות הוא דוקא בכונס את הבתולה שמחשב על עסקי בתולים. או שלא יעשה כרות שפכת כמ"ש המפרשים. והתנא דמתניתין רמזה בתיבת חת"ן שהוא כק' בתורה דוקא בכונס את הבתולה וכמש"ש במתניתין:
(ב) מק"ש ומן התפילה ומן התפילין עמ"ס בפירוש המשניות ריש פ"ג דנקט הנהו דחמירי ומכ"ש שארי המצות והא דלא נקט סתם החתנים וכל העוסקים במצות פטורין מכל שאר המצות האמורות בתורה דהות משמע דפטירי ג"כ ממצות י"י אשר לא תעשנה. ועיין מש"ש במשניות ובגמ' ובדברי תר"י:
(ג) ומן התפילין אומרו בה"א הידיעת התפיל"ה התפילין עמ"ש על המשנה שם:
והנה במשנה התנא לא תנא רק חח"ן פטור מק"ש. ויש מקום לטעות דוקא מן ק"ש אבל תפילה דרחמי נינהו לעמוד לבקש על נפשו לא יפטור. וכן מן תתפילי"ן. שאין כאן טירדא כשמונחין עליו. הנה באה התוספתא. והוסיפה שאין כן כונת התנא. אך משמיענו התנא בק"ש דרבה אנו עסיקין בפרקין ותפלה ותפילין אתיא במכ"ש מק"ש דק"ש דאורייתא פטור מכ"ש מתפלה דרבנן. וכן תפילי"ן מה ק"ש שא"צ לכון דעתו רק בפסוק ראשון ואעפ"כ פטרינן לי'. מכ"ש תפילין שאסור להסיח דעה מהם. וכן תחנא דמתניתין לא הזכיר רק חתן. ולא שאר עוסקים במצות. והנה י"ל דשאני שארי עוסקי במצות מן חתן. דשאני חתן שאין בנקל לו כ"כ להסיר הטירדא מלבו אפילו כרגע. וכמ"ש התוס' סגרא זו במס' סוכה. ותנת באה התוספתא. וביארת לנו דאין כן כונת התנא. רק נקט חת"ן שאין לו רק טיררא דמחשבה ואעפ"כ פטור מק"ש מכ"ש בעוסק בשאר מצות מעשיות:
(ד) פרט לחתנים נראה דדרש בשבת"ך בבית"ך רצ"ל בית"ו זו אשתו היינו כשכבר נתישבה דעתו בביתו זו אשתו. והיינו כשבעל משא"כ חת"ן שעדיין לא בעל לא נתישבה דעתו וטריד:
(ה) ובלכתך בדרך פרט לעוסקין במצות בגמ' מקשו מאי משמע. א"ר פפא כי דרך מאי דרך רשות אף כל רשות ומקשו ומי לא עסקינין דקא אזיל לדבר מצות ואפ"ה אמר רחמנא ליקרי ומתרצו א"כ לכתוב רחמנא בשבת ובלכת מאי בשבתך ובלכתך בשבת דידך ובלכת דידך הוא דמיחייבת הא דמצוה פטירת. הנה נראת לפרש לפי"ז הא דהוצרכה התורה לכתוב תרי מיעוטי חד לשארי מצות וחד לחתן דאי לא נכתב רק חד מיעוט הוה מוקמינן לי' או רק לחתן שאין בנקל לו להסיר הטירדא מלבו וכמש"ל בשם התוס' משא"כ בעוסק בשאר המצות בקל יכונן מחשבתו לכוין עכ"פ בפסוק ראשון ואח"כ יחזור למצותו וכמו שעשה רבי כשהי' לומד הלכה לתלמידים או באפשר סד"א בהיפוך דוקא בשארי המצות שיש בהן עשי' וטירדא רבה משא"כ חתן בחושבו בעסק בעילת אינו רק טירוד מחשב' קודם למעשה. ע"כ בעינן תרי מיעוטי וכיון שכבר יש לנו תרי מיעוטי מיסתבר ביותר לאוקמי בשבת"ך בבית"ך קאי אמיעוטא דחת"ן וכמש"ל. בית"ו זו אשתו ורצ"ל כשכבר נתיישב"ה דעתך בבית"ך זו אשתך. משא"כ חתן שטרודה דעתו בעסק אשתו פטור והמיעוט הב' ובלכתך בדרך יותר צודק למעט עוסקים בשארי המצות כי עכ"פ רוב הדרכים הם לדבר הרשות. והנה בגמ' הביאו לשון הברייתא בהיפוך בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה:
ובלכתך בדרך פרט לחתן י"ל דסברת אותו התנא דברייתא הוא בהיפוך דיותר צודק ובלכת"ך בדר"ך למעט חתן. דה"ק בלכת דירך בדרך קא מיחייבת. משא"כ בלכת מצוה דר"ך גבר בעלמה בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה כי רוב המצות נעשין בבית והוא אומר בשבת דידך בבית קא מיחייבת משא"כ בעוסקך במצות בבי"ת ודע שיש לי בזה מקום עיון בתרגום המיוחס ליב"ע בפ' שמע ובפ' והי' א"ש ולא אוכל להאריך: