אור ברסלב
והיה ברכה תוספתא פ"א

והיה ברכה· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב [בעל ה'בני יששכר']

תוספתא פ"א

פרק ט

הקדמה לביאור התוספת"א. הנה תוספת"א שמב שהיא הוספה על המשנה. היינו לבאר הדברים תנרמזים במשנה ברמז ורבינו הקרוש עם סייעתו בסדרו המשנה לרוחב בינתו הי' די לו במשנה והנה ר"ח ור' אושעיא המה ראו שלא תהי' דברי המשנה ברמיזות הקצרים די באר לדורות הבאים. ע"כ המה הרחיבו הביאור והמשכיל יבין למצוא הדבר ההוא ברמיזת המשנה:

הלכה א'

מאימתי (א) קורין את שמע בערבית משעה שבני אדם נכנסין (ב) לאכול פתן (ג) בערבי שבתות (ד) דברי ר' מאיר וחכמים (ה) אומרי"ם (ו) לאכול בתרומתן (ז) סימן לדבר (ח) צאת הככבים ואעפ"י שאין ראי' לדבר (ט)זכר לדבר חצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צה"כ:

(א) מאימתי קורין וכו'.וחכ"א משעה שהכהנים וכו'. הנה התנא דתוספתא מבאר את המשנה שהתחיל' בלשונ' מאימת"י קורין וכו' משעה שהכהנים וכו' עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר' אליעזר והנה קשה כיון דר"א קא מיירי מזמן התחלת' וסופה ה"ל למיתני אימת"י לא מאימת"י ומבאר דהרישא הוא דברי חכמים סתם מתני' ע"כ צודק מאימת"י דלא קא מיירי רק מהתחלת הזמן ודברי ר"א הוא רק אסיפא סוף הזמן ממילא כיון דהרישא הוא דברי חכמים סתם משנה הלכתא כוותייהו וכדפסק הרי"ף ז"ל מטעם הזה נ"ל (ב) נכנסי"ן לאכול וכו'. בגמ' הביאו עוד ברייתא.

משעני נכנ"ס לאכול פתו במלח והקשו בתוספת עני גופי מתי יקרא והרי משתגיע זמן ק"ש אסור לאכול ותירצו דלאו דוקא בזמן אכילת ממש הוה זמן ק"ש רק מעט קודם דהיינו בזמן הכנת הסעודה עיי"ש. והנה לפי"ז מדוקדק משהענ"י נכנ"ס דייקא היינו נכניס לאותו דבר לעסוק באכילה ואז מכינים לו שלחן ומפה וסכין ומים לנטילת ובאותו הזמן הוא קורא ק"ש ולפי"ז גם בכאן הכוונה משעה שב"א ככנסי"ן וכו' היינו בזמן ההכנה ואז יקראו ק"ש קודם אכילה (ג) פת"ן בע"ש לפמ"ש בסמוך יתכן שפיר פת"ן כלומר שהכל מוכן דהנה בתיבת ככנסי"ם הכוונה בזמן ההכנה אז הוא זמן ק"ש:

וסד"א בזמן הכנת הסעודה היינו להביא ממרחק לחמו מבית האופה שזה הוא זמן רב קודם הלילה קמ"ל פתן בעת שכבר הפת הוא שלהם הכל מוכן רק בזמן הכנת הכלים הנצרכים לסעודה שהוא זמן מועט קודם אכילה נ"ל (ד) דברי ר"מ תנא דמשנה לא הביאו כי רצה לפתוח בשלום בלא מחלוקת כי לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלו"ם. ע"כ פתח מס' ברכו"ת בשלו"ם בלא מחלוקת כי אותו הזמן שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן הוא זמן ק"ש אליבא דכ"ע והוא סתם משנה כמש"ל ותנא דתוספתא הביא לדברי ר"מ להורות דבשעת הדחק יכולין לסמוך עליו. נ"ל עיין מ"ש בהלכה ב' נרמז הדבר במשנה:

(ה) וחכמים אומרים כבר כתבתי לך לעיל אות א' שזה הוא התוספת של התנא דתוספתא שמבאר לשון מאימת"י שבמשנה (לא אימת"י) להורות דרישא דמתניתין לאו דברי ר"א (בלחוד) הוא אלא הוא סתם מתניתין דברי חכמים (ו) שהכהני"ם זכאי"ן וכו' במשנה משעה שהכהנים נכנסי"ן וא"א לפרש נכנסין כמ"ש לעיל אות ב' אצל ענ"י דעל הכהנים לא קמה קושית התוס' כהן מתי יקרא. כיון שזה אינו דבר ההוה בכל עת הבן. על כרחך דקדק התנא דמתניתין לומר נכנסי"ן להורות לנו על איזה כהנים הוא מדבר היינו בכהנים טמאים שלא נכנסו ער היום אצל הטהורים והן היום טבלו ונכנסים ולא רצה התנא למיתני בפירוש משע"ה שהכהנים טמאי"ם משום דבחר לשון ערומים שהרי עיקם הכתוב וכו' ובפרט בהתחלת אמריו ובכדי להורות לנו הפירוש הזה במשנה ביאר לנו התנא דתוספתא משעת שהכהנים זכאין וכו':

(ז) בתרומת"ן עמ"ש במשנה ויתבאר בסמוך שים עינך עליו (ח) סימן לדב"ר צא"כ במשנה אין כלל כל זה הלשון. ובאמת הוא מיותר או הרישא מיותרת. והנה בגמ' מקשינן אמתניתין מכדי כחנים אימתי קא אכלי בתרומה משעת צה"כ ליתני משעת צה"כ (ומשנינן) מלתא אגב אורחא קמ"ל כהנים אימתי קא אכלי בתרומה משעת צה"כ והא קמ"ל דכפרה לא מעכב' כדתניא ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה (ממילא מיירי מתניתין בכהנים שטבלו והעריב שמשן ועדיין הם מחוסרי כפרה שצריכין הם להביא כפרתן ביום הח' כגון הזב ומקשו הגמ') וממאי דהאי וב"א השמש ביאת השמש וטה"ר טהר יומא דילמא ביאת אורו היא ומאי וטהר טהר גברא (פירש"י ביאת אורו שמאיר השמש ביום הח' ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו) אמר רבה בר רב שילא א"כ לימא קרא ויטהר מאי וטהר טהר יומא כדאמרו איכסי איערב שימשא ואידכי יומא במערבא הא דרבה בר רב שילא לא שמיע לתו (נ"ל כלומר לא ס"ל כקושית התוס' שהקשו הרי בכ"מ כתיב ונה"ר) ובעי לה מיבעיא. האי ובא השמש ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר יומא או דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא והדר פשטו לה מברייתא מדקתני בברייתא סימן לדבר צה"כ ש"מ ביאת שמשו היא ומאי וטהר מותר יומא עכ"ל הגמ' ובתוס' בד"ה דילמא ביאת אורו הוא פירש"י עד שיזרח אורו של יום הח' ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו ותימא לפירושו וכו' ועוד דבסמוך קא מיבעיא לי' האי ובא השמש אי ביאת אורו הוא ופשוט מברייתא וסימן לדבר צה"כ ליפשוט ממתניתין (דנגעים) העריב שמשו אוכל בתרומה עכ"ל. והנה יש להקשות על קושית התוס' דקא מקשו לפירש"י מבני מערבא דבעי להו מיבעיא ופשטו מברייתא ליפשטו ממתני' דנגעים עדיפא ה"ל לאקשויי ליפשטו ממשנתינו מאימתי קורין א"ש בערבי"ת משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן וא"כ האיך אפשר לומר דהפירוש ובא השמש וטהר היינו ביאת אורו של יום השמיני הרי אנן בק"ש דערבית קא איירינן אלא ע"כ צ"ל הא דלא מקשו התוס' כן משום דממשנתינו ליכא למיפשט די"ל דמשנתינו מיירי בכהנים שטבלו וא"צ כפרה אבל הצריכים כפרה לעולם אימא לך שאסורין בתרומה עד שיאיר היום ביום הח' ויביאו כפרתן ואי תקשה האיך יהי' אפשר לומר דמשנתינו מיירי בכהנים שא"צ כפרה הרי תהדר קושיא לדוכתי' ליתני משעת צה"כ ול"ל למיתני סימנא בכהנים דבשלמא אי אמרינן בכהנים שצריכין כפרה. הנה מלתא אגב אורחא קמ"ל דכפרה לא מעכבא אבל אם מיירי בכהנים שא"צ כפרה אין כאן מלתא אגב אורחא. י"ל אדרבא דכהנים שא"צ כפרה קא אכלי בתרומה בזמן התחלת ביאת השמש קודם צה"כ ואז הוא זמן ק"ש דערבית והיא גופא (זמן ק"ש) קמ"ל הבן ע"כ ממשנתינו ליכא למיפשט (ועמ"ש בגמ' דגם קושיות התוס' ליפשוט ממתני' דנגעים ג"כ לק"מ עיי"ש):

ואם כן פירוש המשנה הוא לכאורה מסופק אם הפירוש רשעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן מיירי מכהנים שא"צ כפרה והיא גופא קמ"ל דזמן ק"ש קודם לצה"כ או הפירוש הוא בכהנים שצריכין כפרה וזמן ק"מ בצה"כ דייקא והא דלא תנא מצה"כ מלתא אגב אורחא קמ"ל. ובא התנא דתוספתא וביאר לנו סימ"ן לדבר צה"כ להורות דפירוש המשנה הוא בכהנים הצריכין כפרה והא דלא תנא צה"כ מלתא אגב אורחא קמ"ל וברמז הדבר במשנה בתיבת בתרומת"ן עמש"ש בגמ' ודוק:

(ט) ואעפ"י שאין ראי' לדבר וכו' תוס' ראי' גמורה אינה דהא לא מיירי התם לענין ק"ש עכ"ל פירוש דבק"ש לא תלי ביום ולילה רק בשכיבה וקימה (י) זכר לדבר. שנא' ואנחנו עושים במלאכה חצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צה"כ ואומר והי' לנו הלילה משמר והיום מלאכה כ"ה הלשון בגמ'. ונרא' דכן צריכין להגיה בכאן בתוספתא. והנה מקשו בגמ' מאי ואומר וכ"ת מכי ערבא שמשא לילה ואינהו דמקדמי ומחשכי ת"ש והי' לנו הלילה משמר והיום מלאכה רש"י מדקאמר והיום מלאכ' אלמא האי דעבר מעלות השחר עד צה"כ יממא הוא. וזכר לדבר איכא דכל עת מלאכה קורא הכתוב יום עכ"ל:

הלכה ב'

ר"ש אומר פעמים שאדם קורא (א) אות' שתי פעמים (א) בלילה אחת קודם שיעלה עה"ש ואחת (ב) משיעלה עה"ש ונמצא יוצא ידי חובה (ד) של יום ושל ליל":

ר"ש אומר פעמי"ם וכו' אמרו פעמי"ם יתכן שפיר לשיטת הרי"ף ורמב"ם ורא"ש דהא דיוצא בק"ש של שחרית תיכף סמוך לעלות השחר איזהבטרם יכיר בין תכלת ללבן הוא דוקא ביש לו אונס שלא יהי' יכול לקרותה אח"כ. ע"כ אמר פעמי"ם דייקא ועיין בתוס':

והנה לפי"ז עיקר מה דאשמועינן התנא דתוספתא בהביאו דברי ר"ש להורות לנו הגם דעיקר זמן ק"ש דשחרית הוא דייקא משיכיר בין תכלת ללבן עכ"ז בשעת הדחק יצאו סמוך לעה"ש מיד. ובהלכ' א' כתבתי לעיל ג"כ דכן הוא כוונתו בק"ש דערבית בהביאו דברי ר"מ ג"כ להורות הגם דעיקר זמן ק"ש דערבית הוא דוקא בצה"כ כדברי חכמי' עכ"ז בשעת הדחק יכולין לסמוך על הזמן דר"מ. והנה נרמז הדבר במשנה לפום מה דגרסינן בערבי"ן בשחרי"ן תרין ערבין תרין שחרין להורות לנו דהתחלת זמן ק"ש לכתחילה הן בערב הן בבקר בעינין דוקא שיהי' מעט תוך הלילה. ותוך היום כיון דדאורייתא הוא בעינן זמן ברור בודאי. אבל בשעת הדחק יוצא בהתחלת הערב ובהתחלת הבקר (וגם לפי הגירסא ערבי"ת שחרי"ת יתכן ג"כ לפי מה שדקדק הרמ"ז דלא קתני ער"ב שח"ר ע"כ הוא בתוך הערב בתוך השחר משא"כ בברכות ק"ש שנק' קודם ק"ש תנא בסח"ר ובער"ב עמ"ש במשנה). ולפי"ז התוספתא מבארת בזה לשון המשנה (א) אות"ה היינו קאי אדלעיל על ק"ש (ב) בלילה עיין בגמ' וברש"י ותוס' דבלשון בני אדם עדיין נק' לילה עד תנץ החמ' (ג) משיעלה עה"ש וגמצ"א וכו' ובגמ' הגירסא לאח"ר שיעל"ה עה"ש וגם תיבת ונמצ"א אינו בגמ' שלפנינו ובאמת לכאורה הוא שפת יתר וגם מהראוי לתתבונן אומרו יוצא י"ח (ד) של יו"ם ושל לילה. הל"ל של לילה ושל יו"ם דק"ש דלילה מוקדמת בקריאתו ונ"ל חידוש דין בדברי התוספתא דהנה בהקרבת התמיד של שחר בעינן פני כל המזרח כי פ"א עלה מאור הלבנה וחשבו שהוא עה"ש ונפסל התמיד. והנה משמיענו שבק"ש אינו כן דהיינו כשקרא הק"ש דיום עדיין הי' מסופק אם הוא עמוד השחר אם לאו ואח"כ נתברר לו שהי' עה"ש יוצא י"ח ק"ש היום ז"ש ונמצ"א יוצא י"מ ש"ל יו"ם יציאת ידי חובת היום הוא כעין מציאה שמצא אח"כ כי לא יתברר בשעת הקריאה אם הוא יום ודאי אעפי"כ יצא י"ח נ"ל:

והנה יש ת"י פירוש על התוספתא מחכם אחד מחכמי ווילנא הקשה למה לא הביאה התוספתא הברייתא האחרת שבגמ' ר"ש משום ר"ע פעמים שאדם קורא ב"פ ביום וכו'. ולפמש"ל אין כאן קושיא לפי דרכינו שהתוספתא לא סידרה רק מה שהוא לביאור לשון המשנה רעיותי' וחידותי'.

הלכה ג'

רבי אומר ד' (א)משמרות הוה הליל' (ב) עונה אחת ג) מכ"ר לשעה והעת אחת (ד) מכ"ד לעונה והרגע אחת (ה) מכ"ד בעת ר' נתן אומר שלש משמרות בלילה שנא' ראש אשמורת התיכונה אין תיכונת אלא שיש (ו) לפני' ולאחרי':

(א) ד' משמרות. ובמשנה לשון אשמור"ת אבל בגמ' תניא ר"א א' ג' משמרו"ת וכן ברב שמואל בר יצחק וכן שם להלן בפלוגתא דרבי ור"נ ובמקרא הכל לשון אשמורת קדמו עיני אשמורו"ת ויבא גדעון וכו' ראש האשמור"ת לראש אשמורו"ת ונ"ל דכשתדב' בחלקי הלילה הנה כל חלק מן הלילה נק' אשמור"ת על שם התמנות פקודת המלאכים הממונים לשירן ולזמרן בכל חלק מחלקי כת אחת וכבר כתב רש"י בפירושו לתורה פ' במדבר ושמרו את משמרת"י כל מינוי שהאדם ממונה ומוטל עליו לעשותו קרוי משמר"ת בכל המקרא עכ"ל. א"כ כל כת מהמלאכים הממונים על כל חלק מהליל' קרוי משמר"ה וכל חלק מהלילה קרוי אשמור"ה ע"ש המשמר אשר בו והבן וא"כ במשכה שאמר ר"א לענין ק"ש עד סוף האשמורת הראשונה הנה כונתו על חלק הלילה נקט אשמורה (הגם דאגב אורחא קמ"ל דאיכא משומרו"ת ברקיעא ואיכא וכו' זה הוא רק אגב אורחא אבל עיקר הדין דמדבר בק"ש אינו תלוי בכתות המלאכים רק בחלק הלילה שע"פ הזמן ההוא כק' ובשכב"ך וכן הוא בפסוקים במקום שמדבר מחלקי הליל' קראן אשמורו"ת משא"כ בגמ' ג' משמרו"ת הוי הלילה לר"נ ולר"א או ד' משמרות לרבי וכן בכאן בתוספתא. הנה הכוונ' ב' או ד' התמנות המינוים של כתות המלאכים מתחלפים בלילה לעבוד עבודתם בשירם וזמרם ואז הקב"ה זוכר את בניו ועבודתן בביהמ"ק (ואז הוא עת רצון לבקש רחמי' כמ"ש הרת"י) הנה לזה יקרא משמר"ה):

והנה מה שהביא התוספתא פלוגתא דרבי ור"נ בעניני משמרות הלילה ומה ענינו לכאן בדין הק"ש ובפרט שאין כאן זכר לדברי ר"א שאמר בזמן ק"ש עד סוף האשמור"ה הראשונה אבל הוא כמו שכתבתי דהתוספתא באת לבאר רמיזת המשנה דהנה במשנה ר"א אומר זמן ק"ש עד סוף האשמור"ה הראשונה. ומקשו בגמ' מאי קסבר ר"א אי קסבר ג' משמרות לימא עד ד' שעות ואי קסבר ג' משמרות וכו' דשעות הם זמנים הניכרים לאדם ומשני הא קמ"ל דאיכא משמרות בארעא ואיכא משמרות ברקיע. וגירסת הרא"ש דאיכא משמרות ברקיע כי היכי דאיכא בארעא היינו דקמ"ל כי היכא דבארעא רואים שינוים בכל חלק מחלקי הלילה משמרת הראשונ' חמור נוער שני' וכו'. כן ברקיע יש שינוים בכל חלק כי תתחלף עבודת המלאכים בכתותיהם בכל חלק. והנה מה קמ"ל ר"א בזה ע"כ הוא כמ"ש הרא"ש דנ"מ דראוי לכל ירא שמים להתפלל בשעת חילוף המשמרות על החורבן ועל הגלות שאז הוא עת רצון והקב"ה זוכר את בניו (ועמ"ש בגמרא דגם לפי גירסתינו בגמ' דאיכא וכו' ואיכא וכו' יתכן שפיר ורש"י ז"ל יש לו גירסא אחרת עיי"ש) עכ"פ הנה הגם דאין הלכ' כר"א לענין זמן ק"ש עכ"פ בהא אין חולק עליו בהא דקמ"ל דאיכא משמרות ברקיע ונ"מ למפיש ברחמי בשעת חילוקי המשמרות ברקיע אשר לבעבור זה אמר ר"ע עד סוף האשמור' ולא אמר שעות וזה שביאר' התוספתא עניני המשמרות כי מן הצורך לנו לידע זה והוא ביאור למשנ':

(ב) עונה אחת מכ"ד לשעה ותע"ת וכו' והרגע וכו' קישור דברי רבי וצורך הידיע' לנו בזה נ"ל. דהנה בגמ' דידן אמרינן וכמה רג"ע אחד מחמש"ת (ובחילופי גירסאות משמנ"ת) רבוא ושמנת אלפים ושמנה מאות ושמנה ושמונים בשע' ותו אמרינן בגמרא וכמה רג"ע כמימרי'. היילו כשיעור שיכולין לומר תיבת רגע ומקשו בתוס' (אהא דקאמרינן שהי' בלעם רוצה לכוין אותה הרגע שהש"י כועס בכדי לקלל וכו') מה הי' יכול לומר באותה הרג"ע (הרי שיעור הרגע הוא רק כמימרי') ותירצו דהי' יכול לומר כלם. ועוד תירצו דאם הי' מתחיל באות' הרג"ע. הי' ח"ו פועל בדבריו גם לאח"כ. והנה בכאן צורך הידיע' לנו בשינוי המסמרות הוא כמ"ש הרא"ש להורות דהזמן ההוא עת רצון וטוב להתפלל אז על גאולתינו ועל פדות נפשינו. והנה זמן שינוי המשמרות הוא רג"ע. ואם הרג"ע הוא כדברי תלמודא דידן. הנה הוא רק כעימרי' ומה יכולין להתפלל באות' הרגע וצריכין לומר כתירוץ הב' של התוס' דאם מתחילין להתפלל באות' הרגע של העת רצון מצליחים גם בדברי התפיל' לאח"כ משא"כ לדברי רבי בכאן בתוספתא. הנה הרגע הוא רק אחד מן י"ג אלפים תתכ"ד בשע' הנה יכולין להתפלל באות' הרגע כמה וכמה דיבורים ויכול להיות כתירוץ הראשון של התוס' דבעינן דוקא בזאת הרגע של הע"ת רצו"ן תהי' התפיל' (ג) מכ"ד לשע' נגד כ"ד צירופי אדנ' (ד) מכ"ד לעונה הם תקע"ו עיתים בשע' מנין יסו"ד מלכות ת"ס תקע"ו כריתות שנכרתו על התור' ועליהן אמר דוד אברכה את י"י בכל ע"ת (ה) מכ"ד בעת א"כ תם י"ג אלפים תתכ"ד רגעים בשעה עמש"ל ועיין בגמ' (ו) לפני' ולאחרי' בגמ' מתרצינן הפסוק גם אליבא דרבי:

הלכה ד'

מאימתי קורין את שמע בשחרית (א) אחרים אומרים כדי שיתא רואה (ב) חבירו ברחוק ד"א (ג) ומכירו (ד) מצות' עם הנץ החמ' (ה) כדי שיהא עש"ש בגמ' על דברי התוספת:

(א) אחרים אומרים וכו' התוספת כתבו דהאי אחרי"ם לאו ר"מ הוא דשם בברייתא בגמ' אמר ר"מ שיעור אחר משיכיר בין זאב לכלב ומיהו בכאן דברי התוספתא אין לנו הכרח לומר כן ועיין ב) חבירו ברחוק וכו'.הנה המסדר התוספתא:

הוסיף הידיע' הזאת על דברי המשנ' בכדי לבאר לנו לשון המשנ'. דהנה קשה על המסדר התוספתא. אם הי' רצונו להביא כל הדיעות למה לא הביא עוד שארי הדיעות בין זאב לכלב בין חמור לערוד אלא ע"כ רס"ל דכולהו תנאי לא פליגי רק כ"א שיער הכרת היום בדבר אחר. והנה ה התנא דמתניתין שנה לנו משיכיר בין תכלת ללבן. והנה לפי פשוטו י"ל כוונתו בין גבבא דעמרא דתכלתא לגבבא דעמרא חיוורא אבל מקשו ע"ז בגמ' הא בלילא נמי מידע ידעי ומסקי אלא בין תכלת שבה ללבן. וכפי פי' התוס' שם היינו בין תכלת שבציצית ללבן שבציצית ורש"י פירש בין מקום שנקלט הצבע יפה בין מקום שלא נקלט ונשאר לבן. ונראה לפרש דהמסדר התוספתא בי ביאר לנו דברי התנא דמתניתין כפירוש התוס'. דהנה לפמ"ש לך דס"ל דכולהו תנאי חד שיעורא אית להו א"כ קשה על התנא דמתניתין למה לא ביאר לנו שיעור אחר שאומרים התנאים בברייתא ובחר דוקא בשיעור בין תכלת ללבן וצ"ל דלא רצה לסמן לנו הזמן דק"ש בדברים דלא שכיחי כ"כ לכל אדם. זאב וכלב חמור וערוד. דהרי ק"ש לכל מסור אבל תכלת ולבן שכיחים יותר אבל קשה לנו הרי יש עוד סימן משיראה את חבירו שזה יותר מצוי משיהי' לכל אדם גבבא דעמרא דתכלתא ע"כ צ"ל דכוונת התנא בין תכל"ת ללב"ן היינו בין תכלת שבציצית ללבן שבה שזה הוא הנמצא לכל אדם בבגדו ומצוי אצלו ע"כ נקט זה השיעור דייקא ממילא סידר לנו התנא דתוספתא השיעור משירא' את חבירו וכו' לבאר לנו כוונת המשנ':

סומך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום א"ר יהודא פעם אחת הייתי מהלך אחר ר"ע ואחר ראב"ע (ו) הגיעו זמן ק"ש(ז) כמדומה אני שנתיאשו מלקרות(ח) אלא שעוסקין בצרכי צבור(ט) קריתי ושניתי(י) ואח"כ התחילו הם וכבר נראת'(יא) חמה על ראשי הרים :

(ג) ומכירו ובברייתא בגמ' ויכירנ"ו וכ"ה הפי' בכאן ויש לומר שהתוספתא רמזה בלשון ומכיר"ו דמיירי בחבירו שהוא רק מכירו שמכיר אותו כהדין אכסנאי דאתי לקיצין כמ"ש בירושלמי:

ד) מצותה עיקר מצותה היינו מצוה מן המובחר:

(ה) כדי שיהא סומך גאול' לתפל' ונמצא מתפלל ביום באה התוספתא לבאר לשון המשנ'. וגם לידע ההלכ' דהנה במשנ' מאימתי קורין א"ש בשחרית משיכיר וכו'. ר"א אומר וכו' (וגומר"ה) עד הנץ החמ' ר' יהושע אומר עד ג' שעות. הנה לשון וגומר"ה אין לו ביאור כאשר כתבנו במקומו וכדאיפלגי עלי' המפרשים בגירסות ופירושים. והנה עוד במשנ' ירד לטבול (הבעל קרי) אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא הנץ החמ' יעלה ויתכס' ויקרא ואם לא יתכסה במים ויקרא. הנה הוא סתמא כר"א ואנן קיי"ל כר"י ומתרצינן בגמ' אפילו תימא כר"י דלמא כותיקין וכו'. והנה הותיקין היו עושין כן כדי לסמוך ג"ל ובנידון דידן הטובל הזה לא יסמוך ג"ל שהרי יצטרך אחר קריאתו לעלות ולהתכסות ולהתפלל אח"כ. אבל הכוונ' הוא באמת כוונת הותיקין ותקנתם הוא כדי לסמוך ג"ל וכיון שהתקינו כן כדי לסמוך ג"ל. הנה אפילו אם יארע בפעם שא"א לסמוך ג"ל אעפי"כ זה הזמן הוא עיקר מצות"ה. הנה לפי"ז זה הוא כוונת התוספתא לבאר לשון המשנה וגומר"ה עד הנץ החמ' רצ"ל הגם שזמנה מתחיל משיכיר וכו' עכ"ז מצו' היא לגומר' באותו הזמן כדי שיהא סומך ג"ל ונמצא לזה גם ר' יהושע מוד' דזה הוא עיקר הזמן למצוה ואפילו אם יארע שאינו סומך ג"ל ע"כ אין לדקדק מהמשנה ירד לטבול וכו' דהלכ' כר"א. דבאמת הלכ' כר"י רק דלענין מצוה גם ר"י מודה ובזה תבין מה שסידרה התוספתא אח"כ המעש' דר' יהודא שאינו מעש' לסתור וכמו שאבאר אי"ה:

(ו) הגיע"ו זמן ק"ש נראה להגיה הגי"ע זמן ק"ש:

(ז) כמדומה אני שנתייאשו מלקרות רצ"ל שהוא הי' סובר דהלכ' כר"א אשר אין לקרות אחר הנץ החמ' שכבר עבר זמנ' וכדמוכח מפשטיות המשנ' ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא הנץ החמ' וכו' ואם לאו יתכס' במים ויקרא והי' סובר דא"א לומר שהוא למצו' כדי שיקיים בתפיל' ייראוך עם שמש וג"כ יסמוך ג"ל דתרי כשיקרא במים לא יסמוך ג"ל דהרי יצטרך אח"כ לעלות ולהתכסות ואח"כ יתפלל ע"כ משמע לפי פשוטו מן המשנ' דאחר הנץ כבר עבר מצות ק"ש. ע"כ כיון שראה ר' יהודא את ראב"ע ור"ע שאינם קורין וכבר הוא סמוך להנץ הי' סובר שנתיאשו מלקרות:

(ח) אלא שעוסקין בצרכי צבור רצ"ל שהי' סובר שפוטרין א"ע מק"ש להיותם הולכים אז בצרכי צבור והעוסק במצו' פטור מק"ש ובפרט עסק צרכי צבור:

(ט) קריתי ושנית"י לכאור' הוא תימא גדול' למה קרא ושנ"ה ובפרט דק"ש אין מהראוי לכפול והרי בירושלמי אמרו דר' זעירא קרי וחזר קרי (ק"ש שעל המט') עד דמשתקע בשינה וחששו הפוסקים שלא לעשות כן בפ' שמע עיין בב"י ועיין בל"ח פ' ראשון ומכ"ש ק"ש לצאת י"ח דהאומר שמ"ע שמ"ע כאומר מודים מודים דמי ועכ"פ מגונ' הוה ונ"ל לפרש דהנ' מבואר הדבר בירושלמי העוסק בצרכי צבור פטור מן הק"ש וכ' ע"ז הרב רמ"י דעכ"פ יקרא הפרש' הראשונ' (היינו פסוק שמ"ע עם ברו"ך) ועיין בל"ח כתב דאם גם עי"ז יהי' לו איזה ביטול מצרכי צבור לא יקרא כלל והנה עכ"פ ביותר יש לחוש על פ' ראשונ' מקריאת פ' שני' דפרש' שני' אפילו אינו מוטרד רק מעט בצרכי צבור יוכל לפטור א"ע מקריאת' ויש לפרש בכאן דר' יהודא ה"ק דהנה הוא הי' סובר שרבותיו פוטרין א"ע משום שעוסקין בצרכי צבור ופוטרין א"ע אפילו מפרשה ראשונה. והנה הוא הגם שהלך לשמש אחריתם לא נהג בעצמו כעוסק בצרכי צבור אפילו מעט וז"ש קריתי פ' ראשונה ושנית"י פ' שני' כי לא הי' נק' אצלי כטרוד בצרכי צבור אפילו מעט:

(יוד) ואח"כ התחילו הם כי באמת בעת הליכתם לא היו טרודים בצרכי צבור:

(יא) חמה על ראשי ההרים. ועשו זה כדי להורות הלכת לתלמידים דהלכה כר' יהושע ואפילו אחר הנץ החמה מותר לכתחיל' לקרות רק קודם הנץ היא עיקר מצותה לקיים תקנת הותיקין ואפילו אינו סומך ג"ל מצות היא לעשות כותיקין לקרותה קודם הנץ וכמש"ל. ותבן:

החתנין (א) וכל .העוסקים במצות פטורין מק"ש (ב) ומן התפילה (ג) ומן התפילין שנא' בשבתך בביתן (ד) פרט לחתנים ובלכתך בדרך לה) פרטי לעוסקין במצוות:

החתנין לשון רבים ובמשנה חתן פטור מק"ש והנה באמת באה התוספת"א להוסיף דאפילו הם הרבה חהני"ם וסד"א דקא מדכרי אהדדי ומצי מכוונו ולחזור למצותן קמ"ל דפטורי. ואומר לך עוד. דהנה במשנה אמרינן האומני"ן קונין וכו' לשון רבים. ואח"כ חת"ן פטור מק"ש. הנה סד"א דודאי דוקא קאמר חת"ן אחד אבל שנים מדכרי אהדרי קמ"ל דפטורי. והא דנקט התנא דמתניתין חת"ן לשון יחיד משום דכל הפרק מיירי בלשון יחיד כלשון הכתוב בשכבך ובקומך ובלכתך וכו'. והא דנקט האומני"ן לשון רבים רבותא קמ"ל אפילו תם אומנין רבים סד"א ירד זה ויקרא ואח"כ ירד הב' דלא תתבטל מלאכתו של בעה"ב קמ"ל דא"צ לירד:

(א) וכל העוסקים במצות. הנה במשנת אמר התנא סתם.

חתן פטור מק"ש. והנה יש לפרש לכאורה אפילו כונס את האלמנה הכנה באה התוספתא וביארה חתנין דומיא דהעוסקים במצות.

עס"ק נקרא דוקא טירדא במחשבה ועיון כענין שמברכין לעסו"ק בד"ת שפירשו בה לעסו"ק היינו פלפול בעיון ומחשבה. והנה חת"ן דומיא דהעוס"ק במצות הוא דוקא בכונס את הבתולה שמחשב על עסקי בתולים. או שלא יעשה כרות שפכת כמ"ש המפרשים. והתנא דמתניתין רמזה בתיבת חת"ן שהוא כק' בתורה דוקא בכונס את הבתולה וכמש"ש במתניתין:

(ב) מק"ש ומן התפילה ומן התפילין עמ"ס בפירוש המשניות ריש פ"ג דנקט הנהו דחמירי ומכ"ש שארי המצות והא דלא נקט סתם החתנים וכל העוסקים במצות פטורין מכל שאר המצות האמורות בתורה דהות משמע דפטירי ג"כ ממצות י"י אשר לא תעשנה. ועיין מש"ש במשניות ובגמ' ובדברי תר"י:

(ג) ומן התפילין אומרו בה"א הידיעת התפיל"ה התפילין עמ"ש על המשנה שם:

והנה במשנה התנא לא תנא רק חח"ן פטור מק"ש. ויש מקום לטעות דוקא מן ק"ש אבל תפילה דרחמי נינהו לעמוד לבקש על נפשו לא יפטור. וכן מן תתפילי"ן. שאין כאן טירדא כשמונחין עליו. הנה באה התוספתא. והוסיפה שאין כן כונת התנא. אך משמיענו התנא בק"ש דרבה אנו עסיקין בפרקין ותפלה ותפילין אתיא במכ"ש מק"ש דק"ש דאורייתא פטור מכ"ש מתפלה דרבנן. וכן תפילי"ן מה ק"ש שא"צ לכון דעתו רק בפסוק ראשון ואעפ"כ פטרינן לי'. מכ"ש תפילין שאסור להסיח דעה מהם. וכן תחנא דמתניתין לא הזכיר רק חתן. ולא שאר עוסקים במצות. והנה י"ל דשאני שארי עוסקי במצות מן חתן. דשאני חתן שאין בנקל לו כ"כ להסיר הטירדא מלבו אפילו כרגע. וכמ"ש התוס' סגרא זו במס' סוכה. ותנת באה התוספתא. וביארת לנו דאין כן כונת התנא. רק נקט חת"ן שאין לו רק טיררא דמחשבה ואעפ"כ פטור מק"ש מכ"ש בעוסק בשאר מצות מעשיות:

(ד) פרט לחתנים נראה דדרש בשבת"ך בבית"ך רצ"ל בית"ו זו אשתו היינו כשכבר נתישבה דעתו בביתו זו אשתו. והיינו כשבעל משא"כ חת"ן שעדיין לא בעל לא נתישבה דעתו וטריד:

(ה) ובלכתך בדרך פרט לעוסקין במצות בגמ' מקשו מאי משמע. א"ר פפא כי דרך מאי דרך רשות אף כל רשות ומקשו ומי לא עסקינין דקא אזיל לדבר מצות ואפ"ה אמר רחמנא ליקרי ומתרצו א"כ לכתוב רחמנא בשבת ובלכת מאי בשבתך ובלכתך בשבת דידך ובלכת דידך הוא דמיחייבת הא דמצוה פטירת. הנה נראת לפרש לפי"ז הא דהוצרכה התורה לכתוב תרי מיעוטי חד לשארי מצות וחד לחתן דאי לא נכתב רק חד מיעוט הוה מוקמינן לי' או רק לחתן שאין בנקל לו להסיר הטירדא מלבו וכמש"ל בשם התוס' משא"כ בעוסק בשאר המצות בקל יכונן מחשבתו לכוין עכ"פ בפסוק ראשון ואח"כ יחזור למצותו וכמו שעשה רבי כשהי' לומד הלכה לתלמידים או באפשר סד"א בהיפוך דוקא בשארי המצות שיש בהן עשי' וטירדא רבה משא"כ חתן בחושבו בעסק בעילת אינו רק טירוד מחשב' קודם למעשה. ע"כ בעינן תרי מיעוטי וכיון שכבר יש לנו תרי מיעוטי מיסתבר ביותר לאוקמי בשבת"ך בבית"ך קאי אמיעוטא דחת"ן וכמש"ל. בית"ו זו אשתו ורצ"ל כשכבר נתיישב"ה דעתך בבית"ך זו אשתך. משא"כ חתן שטרודה דעתו בעסק אשתו פטור והמיעוט הב' ובלכתך בדרך יותר צודק למעט עוסקים בשארי המצות כי עכ"פ רוב הדרכים הם לדבר הרשות. והנה בגמ' הביאו לשון הברייתא בהיפוך בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה:

ובלכתך בדרך פרט לחתן י"ל דסברת אותו התנא דברייתא הוא בהיפוך דיותר צודק ובלכת"ך בדר"ך למעט חתן. דה"ק בלכת דירך בדרך קא מיחייבת. משא"כ בלכת מצוה דר"ך גבר בעלמה בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה כי רוב המצות נעשין בבית והוא אומר בשבת דידך בבית קא מיחייבת משא"כ בעוסקך במצות בבי"ת ודע שיש לי בזה מקום עיון בתרגום המיוחס ליב"ע בפ' שמע ובפ' והי' א"ש ולא אוכל להאריך:

תוכן העניינים

והיה ברכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה