והיה ברכה· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב [בעל ה'בני יששכר']
פרק ט
משנה א
הרואה מקום וכו'. משמע בראי' מלתא אפילו לא בא אל המקום ההוא רק ראה את המקום מרחוק והנה לפי"ז איך צודק לשון הברכה שעשה ניסים לאבותינו במקו"ם הז"ה. ואפשר לומר ע"ד שכתבו חכמי האמת אשר חום הראי' פועל פעולה מוחשיית ע"כ נצטוינו לא ירא"ה ב"ך ערות דבר וכן צריכין ליזהר מעינא בישא. והטעם להיות חום הראי' הוא הקרוב מכל החושים אל הדעת שבמוח אשר סם הנשמת. הנה הוא הפועל ביותר כענין אשר תדע מכוונת התפילה שמכוונין בסדר העולמות ובמקום אשר האדם מכוין בדעתו שם נדבקת נשמתו והתלבשות הדע"ת הוא ביותר בחוש הראי' (כענין שאמרו רוא"ה אני את דברי אדמון) ע"כ במקום שרואה האדם ומטת אליו הדעת שם הוא בנמצא ע"כ צודק שפיר בראי' לחוד לומר בברכה במקו"ם הזה נ"ל:
ברוך שעשה ניסי"ם וכו' עיין ברע"ב אניסא דיחיד וכו' ובנו ובן בנו חייבין לברך ברוך שעשה נ"ס לאבותי וכו' טעמא בעי למה אניסא דרבים מברכינן בלשון רבים ניסי"ם ונראה דכ"א מישראל הוא עולם מלא ונמצא נעשה הנס בשביל כ"א בפ"ע וא"כ אפילו נס אחד מיקרי ניסי"ם. וא"כ לפי"ז כשנעשה תנס לשני יהודים היינו לא"ב ולב"ן. מחויב בן הבן לברך לשון רבים שעשה ניסי"ם לאבותי וכו' וצ"ע בדבר כי לא מצאתי זה בשום מקום בדברי הפוסקים:
הרע"ב ובנו ובן בנו מחויבים לברך וכו' לא ידענא אמאי פירש בנו ובן בנו דנראה דהה"ד כל הדורו' וגם הה"ד בני בנותיו:
תויו"ט בד"ה שעקר וכו' אבל נעקרה ע"ז ממקום אחר אומר שעקר ע"ז ממקום הזה עכ"ל. והתנא שלא הזכיר' כי תנא בא"י קאי ורצה לרמז לנו דהיוצא מא"י לחוץ הוה כעובד ע"ז ח"ו. ואיך יברך על עקירת ע"ז נ"ל:
משנה ב
ברוך שכחו מלא עולם ואית דגרסי שכח"ו וגבורת"ו וכ"ה מנהגינו חילוק יש בין כ"ח לגבור"ה כ"ח מיקרי כשהגבור יש בידו כח לפעול בכחו פעול' גדול' בפ"ע אבל אין לו ניגוד וגבור"ה מיקרי כשהגבור לוחם עם אחר ומתגב"ר עליו והנה באלו הנזכרים במתניתין כגון זיקי"ן וברקי"ם הם מורים על כח"ו ית"ש. אבל אין בזה התגברו"ת על אחר. והנה זועו"ת (הוא רעידת הארץ) הוא מורה גבורת"ו ית"ש. שמתגבר על אחרים כי אז נבהלים יושבי תבל. כי היא סכנ' גדול' ונכנעים לפניו ית"ש וכן רעמי"ם לא נבראו אלא לפשט העקמימות שבלב. וכן הרוח סערה תרעש ארץ ומלואה א"כ בהנהו דקחשיב אית אינייתו דיצדק לברך עליהם כח"ו וגבורת"ו ואית מינייהו דאין שייך לברך רק כח"ו. וזהו לדעתי טעם שינוי הנוסחאות:
משנה ג
היתה אשת"ו מעובר"ת וכו'. אורחא דמלתא קתני אשתיו הה"ד על אשה אחרת מעוברת אין מתפללין שתלד זכר. וכן הא דקאמר יה"ר שתלד אשתי זכר. אורחא דמלתא קתני דעפ"י הרוב מתפללין שיתיו הבנים זכרים כמשארז"ל אשרי מי שבניו זכרים. אבל הה"ר שאין מתפללין על המעוברת שתלד נקב' מדלא מקשינן בגמ' מן תפלת לאה:
מסקינן בגמ' דבתוך ארבעים יום מתפללין ודוקא כשהזריעו שניהם בבת אחת ומשנתינו לא ביארה דזה לא שכיח שידעו אם הזריעו בבת אחת ע"כ אין מתפללין גם בתוך ארבעים יום נ"ל:
משנה ד
הנכנס לכרך עיין בתויו"ט דבריש מגילה מוכח דכרך מקרי דוקא המוקף חומה נ"ל דזה ודאי כרך מיקרי מוקף חומה אבל כאן ודאי אין תלוי בזה שמוקפת חומה. רק במקום שמצוים מושלים שמחפשים עלילות. תהי' העיר אפילו פרזית רק דמן תסתם במקום המוקף חומה שם שכיחי מושלים ע"כ כינו מקום דשכיחי מושלים בפרז"ת בשם כרך בהשאל' כיון דשכיחי שם מושלים. הנה צריך להתפלל נ"ל:
תויו"ט בד"ה אחת בכניסתו וכו'. שיכנס לשלום ואחת ביציאתו שיצא לשלום כפירש"י והרמב"ם מפרש ביציאתו שיודה להש"י שהוציאו ממנו לשלום עכ"ל. והנה לשון המשנה מתפל"ל שתים משמע כפירש"י דלשון תפיל"ה הוא בקשה משא"כ לפירוש הרמב"ם. הנה ביציאתו אינו מתפלל ומבקש רק עודה ומשבח. ועוד נ"ל דרש"י ז"ל ס"ל במשנתינו נותן הודאה וכו' וצועק לע"ל הם רק דברי בן עזאי דלת"ק אין כאן צעק' אחר ההודאה אפילו לפירוש הרמב"ם:
משנה ה
חייב אדם לברך וכו' כשם שמברך וכו'. עיין בפירוש הרמב"ם והרע"ב הכונ' שיברך בשמח' ולב טוב. כמו על הטוב' דכפשוטו א"א לפרש דמשמיענו סתם שמחויב לברך על וכו'. דזה כבר אשמועינן במ"ב על שמועות טובות וכו' ועל שמועות וכו' וג"כ א"א לפרש חייב אדם לברך וכו' כשם שמברך וכו'. היינו בנוסח אחד דכבר מבואר לעיל שינוי הנוסחאות על הטובה מברך הטוב והמטיב ועל וכו'. ע"כ צריכין לפרש כש"ם פירושו בשמח' ובלב טוב:
בכל לבב"ך. בשני יצריך. ביצ"ט וביצר רע מן לבב"ך קדריש מדלא כתיב בכל לב"ך כמו שנא' במלאכים וסעדו לבכ"ם לפי שאין יצת"ד שולט במלאכים. אבל בן אדם יש לו ב' לבבות היינו בחלל הימיני שבלב שם משכן היצ"ט והוא מלא רוח ובחלל השמאלי שהוא מלא דם שם משכן היצה"ר וכשהאדם מהפך רע לטוב אזי מגרש הדם שבחלל השמאלי ומתפשט בתוכו הרו"ח שבחלל הימיני ומתהפך היצה"ר ליצ"ט. וז"ש בשני יצריך ביצ"ט וביצה"ר שגם היצה"ר יתהפך ליצ"ט והדברים ארוכים אצלינו בענין השם הת"ך החותך חיים לכל ח"י שהוא בגי' ב"פ רו"ח הבן:
ובכל מאד"ך בכל ממונ"ך. עי יתן ונדע. שורש התיבה שדרשו מא"ד על הממון וכל אנשי חיל המפרשים ז"ל לא פירשו לנו. ונראה לי דשורש תיבת מא"ד הוא בלה"ק דבר המרובה יותר מן המדה דהנה שורש תיבת מד"ה הוא מ"ד. והנה בתיבת מא"ד בא א' יתירה. להורות דבר המרובה יותר מן המד"ה. והנה ממו"ן שטבע האדם שאין מספיק לו המד"ה שמודדין לו כי בטבע הוא יש לו מנת מבקש מאתים כעשארז"ל. ע"כ נדרש מא"ד על הממו"ן: