אור ברסלב

והיה ברכה· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב [בעל ה'בני יששכר']

פרק ח

פרק ז

משנה א

בש"א מבר"ך על היום ואח"כ מבר"ך על היין וכו' והנה בסיפא מיותר תיבת מבר"ך דהי' די לומר ואח"כ על היין אבל נראה דמרמז ואח"כ מבר"ך על היי"ן. היינו שיתחיל בברוך ולא אמרינן דהוה ברכ' הסמוכה לחבירתה וכן בדברי ב"ה:

בש"א מברך וכו'. בגמ' ת"ר דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה בש"א מברך על היום ואח"כ מברך על היין שהיום גורם ליין שיבא (כוס זה לא בא אלא בשביל שבת לקידוש רש"י) וכבר קדש היום ועדיין יין לא בא (רש"י וכבר קדש היום משקבלו עליו או מצה"כ) (ובד"ה ועדיין יין לא בא לשלחן וכשם שקודם לכניסה כך קודם לברכה). ובה"א מברך על היין ואח"כ מברך על היום שהיין גורם לקדושה שתאמר (שאם אין יין לא מקדשין רש"י) דבר אחר ברכת היין תדירה וכו'. מאי דב"ר אח"ר. וכ"ת התם תרתי והכא חדא ה"נ תרתי נינהו עכ"ל הגמ'. ונבוא כא להשכיל טעם כ"א מר מ"ט לא אמר כמר. דלכאורה כ"א אומר טעמים הגונים וחבירו לא דחה דבריו. והנה נחקור טעם הראשון של ב"ש דאמרו שהיום גורם ליין שיבוא וכפירש"י כוס זה לא בא אלא בשביל שבת לקידוש הכוונ' אילו הי' היום יום חול הי' רשאי לאכול בלא כוס והן היום כי קדוש היום קדושת היום גורמת להביא יין. א"כ היום הוא הסיבה להבאת היין והיין הוא המסובב מהיום ע"כ ברכת הסיבה קודמת וטעם הב' וכבר קדש היום משקבלו עליו או מצה"כ ועדיין יין לא בא לשלחן. הנה זה לכאור' אינו מובן כי מי ימחה בידו להביא יין אל השלחן קודם צה"כ וקודם שקיבל עליו קדושת היום. וצריכין לומר דה"ק דעל כרחך הסעודה הוא בשביל כבוד היום ע"כ מכינים אותה אחרי שקדש היום. וא"כ נתקדש היום בתחיל' ואח"כ מביאין היין אל השלחן:

והנה נהירנא שראיתי במהר"ם שי"ף שהביא ראיות והאריך להוכיח דהמקדש קודם צה"כ לא יפה עוש' דהקידוש לא ניתקן רק אחר צה"כ דייקא (לא יכולתי כעת לחפש ולעיין) והנה לפי"ז נוכל לומר אפילו היין מונח על השלחן מקודם. אבל לא מיקרי ביאתו אל השלחן עד שיהי' ראוי לקדש עליו וז"ש רש"י היום קדוש משקיבל עליו או מצה"כ עכ"פ משא"כ היין לא נתקרב למצותו אל השלחן עד אחר צה"כ והנה לפי"ז נוכל לומר דבהא פליגי ב"ש וב"ה דב"ש סברי דאסור לקדש מבע"י וכסברת מהר"ם שי"ף שכתבתי (לדעתו דעכ"פ אין לעשות כן לכתחיל') וב"ה סברי כיון דודאי יוצא גם מבע"י בקידוש. וא"כ אין כאן קדימה כ"כ ולטעם הראשון דאמרו ב"ש (לפי מה שפירשנו) דהיום הוא הסיבה אל היין הנה ב"ה אומרים אדרבא היין גורם הקידוש שאם אין יין לא מקדשין א"כ היין נקרא הסיבה אל ברכת קדושת היום. וי"ל דפליגי ב"ש וב"ה בהא דחקר הפרמ"ג אם המ"ע שהוא מדאורייתא דיכול לעשותה בכל האופנים וחכמים גזרו שלא לעשותה רק באופן אחד אם עשאה כעין דאור' אם יצא עכ"פ מדאורייתא או נאמר דגם חובת מ"ע דאורייתא לא יצא כיון דחז"ל גזרו דוקא באופן זה עשייתו שעש' באופן אחר הוה כלא עשה כלל. ואני בעניי הוכחתי מן הש"ס ותוס' דגם חובת ידי מ"ע דאורייתא לא יצא אכ"מ. ולפ"ז נוכל לומר דבהא פליגי בכאן ב"ש וב"ה. דהנה בכאן הוא ג"כ מ"ע דאורייתא זכור את יום השבת לקדשו לזכור קדושתו היינו קידוש היום בכניסתו אפילו בלא כוס וחכמים הוסיפו דוקא לזוכרו על הכוס זכרהו על היין. הנה ב"ה אומרים היין גורם הקידוש דאם אין כוס יין הגם שיעש' המצו' באורייתא ויזכור את קדושת היום בכניסתו לא יצא אפילו י"ח המ"ע דאורייתא א"כ היין הוא כל הסיבה להמצו' וב"ש סברי דהמצו' מדאורייתא יוכל לצאת י"ח אפילו בלא כוס. א"כ אין היין הסיבה ואדרבא כמש"ל לדבריהם נ"ל:

תויו"ט בד"ה מברך וכו' כתב הר"ב וכשם שקדם וכו' כן הלשון בברייתא עכ"ל תמו' לי שאין זה הלשון בברייתא רק הוא לשון רש"י עמש"ל:

משנה ב

נוטלין לידים וכו' ע' בתויו"ט ולפי דרכי הסוד ועפ"ז הפשט הנה ע"י הנטיל' נוטלין ולוקחין לידים טהרה וברכה כענין אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבי לי מלא חפני טיבותא וכענין שאמר רשב"י לההוא גברא (בזהר) מלא ידיך מברכותיך ע"כ אפקי' לי' חז"ל בלשון נטיל"ה דהיינו לקיחה. וכן בנוסח הברכ' ע"ל נטיל"ת ידי"ם. והנה אמרו דורשי רשומות שהוא ר"ת ענ"י. והנה ע"י הנטיל' יושפע לו עוש"ר. ונ"ל דס"ת ע"ל נטיל"ת ידי"ם בגי' ע"ת שהוא בגי' יהי אור.

ויהי אור אשר הוא בגי' רל"ב רח"ל ותבין הדבר בסוד הפסוק ישלח י"י אתך את הברכ"ה (רל"ב פנימיית חיות העולמות) באסמי"ך (דבר הסמוי מן העי"ן) ובכל משלח ידי"ך וברכ"ך באר"ץ וכו' (סוד מלכו"ת רחל ארץ העליונ' ארץ אשר י"י אלקיך דורש אותה תמיד עינ"י י"י אלקיך בה ואתה תבין):

ואח"כ מוזגי"ן כי בודאי אפילו לחכמים לכתחיל' צריכין למזו"ג את היי"ן במי"ם ואפילו בארצות הללו שאין היין חזק צריכין ליתן בתוכו מעט מים עמ"ש בסוף פרקין דלעיל:

משנה ג

בש"א מקנח ידיו וכו' כ"ה גירסת המשניות וגירסת הגמ' המשנה הזאת אחר משנת נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את וכו' נ"ל משום דדמי להדדי דבמשנת נוטלין וכו' עיקר פלוגתייהו הוא דב"ש סברי אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאין וב"ה סברי מותר וכן בכאן ב"ש סברי אסור להשתמש בשלחן שהוא שני וב"ה סברי מותר. ועוד דלפי הגירסא הזאת הוא הסדר הנכון דמתחיל' מבאר בין הנטיל' ומזיגת הכוס שקודם הסעוד' ואח"כ מבאר מקנח ידיו במפה ומניחה וכו'. הוא הדין הנהוג בתוך הסעוד' ואח"כ משנת מכבדין את הבית ואח"כ נוטלין מים אחרונים אחר הסעוד' ומיהו בנוסחאות פירוש הרמב"ם גרס בכאן משנת מכבדין את הבית ואח"כ נוטלי"ן וכו'. דמיסמך כנול' לנטיל' עדיף נ"ל:

משנה ד

בש"א מכבדין את הבית פירש"י מקום שאכלו שם אם הסיבו ע"ג קרקע מכבדין את הקרקע או אם הסיבו על השלחן מכבדין את השלחן משיורי אוכלין שנתפזרו עליו עכ"ל. והנה הטעם הוא דחיישינן לשמש ע"ה אשר יניח פירורין שיש בהם כזית ויהיו נמאסים מהתזת מים אחרונים נשמע מדברי רש"י דמים אחרונים אין נוטלין ע"ג קרקע אפילו תחת השלחן דאי אמרת נוטלין ע"ג קרקע. הנה כשאוכלין על השלחן ויטלו ידיהם על הקרקע תחת השלחן אין כאן חשש כן נראה לכאור'. אבל עוד יתבאר הנלע"ד:

הרע"ב והלכ' כב"ש במ"ה שמותר להשתמש בשמש ע"ה עכ"ל. הנה מזה הלשון משמע דרק בזה דמותר להשתמש בשמש ע"ה הלכ' כב"ש. אבל לא בדין משנתינו מכבדין את הבית ואח"כ נוטלין לידים. והנה לכאור' הא בהא תליא. והנה הרב התויו"ט דחק לפרש אריכות לשון הרע"ב דטעמא קאמר לבעבור זה קבעו הל' כב"ש כי היכי דלא ישתמשו בת"ח. והנה העיקר חסר לפי"ז מדברי הרע"ב גם מה שפירש התויו"ט דקדוק לשון הרע"ב שדקדק לומר והלכ' כב"ש בז"ה היינו לאפוקי כולי פרקין זה א"צ לפנים הלא ידוע לן דהלכ' כב"ה בכ"מ. ונ"ל לפרש דברי הרע"ב ואציגה לפניך לשון הגמ' במאי קמיפלגי ב"ה סברי אסור להשתמש בשמש ע"ה וב"ש סברי מותר להשתמש בשמש ע"ה אמר ר' יוסי ב"ח אמר רב הונא בכולי פרקין הלכ' כב"ה בר מהא דהלכ' כב"ש. ור' אושעיא מתני איפכא ובהא נמי הלכ' כב"ה עכ"ל הגמ'. והנה לכאור' מהו הלשון ר' אושעיא מתני איפכ"א ובהא נמי וכו'. הו"ל סתם ור' אושעיא אמר בהא נמי הלכ' כב"ה והנה מאור עינינו רש"י ז"ל הרגיש בזה ופירש ר' אושעיא מתני איפכא היינו מפיך משנתינו ב"ש לב"ה. וב"ה לב"ש. וא"כ יהי' הלכ' שפיר כב"ה והנה לכאור' מהראוי לנו לפסוק כר' אושעיא נגד רב הונא דקיי"ל קודם אביי ורבא הלכ' כקמאי ובפרט בזה דקי"ל ב"ש במקום ב"ה אינה משנה היינו אם ב"ש מקילין וב"ה מחמירין. אם אינה שנוי' בעדיות אינה משנה וצריכין להפוך והוא כדברי ר' אושעיא לפירש"י. וא"כ קשיא (על הרי"ף והרא"ש שלא הביאו רק דברי רב הונא. וגם) על כל מפרשי המשניות הרמב"ם והרע"ב קשה למה לא פירשו דמשנתינו צריכין להפוך. והלכ' כב"ה. ע"כ נ"ל דהרע"ב נאד מפירש"י ז"ל וס"ל הפירוש סתם ור' אושעיא מתני איפכא (היינו דלא כרב הונא) ובהא נמי הלכ' כב"ה. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה לי' לר"א להאריך הו"ל ור"א אמר בהא נמי הלכ' כב"ה וביותר יקש' דהל"ל סתם ור"א אמר דהלכ' כב"ה בכולי פרקין דמאי הוא הרבותא בה"א נמ"י. ונרא' דהרע"ב מפרש כך דר' אושעיא מתני איפכא דלא כרב הונא היינו בהא נמי הלכ' כב"ה היינו במשנתינו דנוטלין לידים תחיל' ואח"כ מכבדין את הבית. הגם דבהא דמותר להשתמש בשמש ע"ה הלכ' כב"ש עכ"ז בהא דנוטלין תחיל' הלכ' כב"ה. ולא גזרו דילמא יהי' שמש ע"ה שלא ידע דפירורין שיש בהם כזית אסור לאבדן. והטעם נ"ל דאפילו פירורין שאין בהם כזית מוזהר זהירי אינשי דקש' לעניותא. וגם לפי מ"ש האחרונים דהא דמים אחרונים אין נוטלין ע"ג קרקע הוא דוקא כשאין רצפה ורוב הבתים יש בהן רצפה ונוטלין ע"ג קרקע. וההסיבה הוא על השלחן א"כ אין כאן שום חשש. וא"כ שפיר פסקינן כר' אושעיא. דהלכ' כב"ש רק בזה דמותר להשתמש בשמש ע"ה אבל בהא דס"ל לב"ש לחובה לכבד את הבית תחיל' ואח"כ נוטלין בהא הלכ' כב"ה. זה מה שנ"ל לדעת הרע"ב ואין כוונתי להלכ' כמ"ש כ"פ:

תויו"ט בד"ה נוטלין וכו' כדי שלא להשתמש בת"ח עכ"ל. והנני מוסיף דלבעבור זה סמכו לפסוק כב"ש בזה הגם דיצא ב"ק הלכ' כב"ה משום דהל"ל רבם של ב"ה ס"ל באבות ודאישתמש בתגא חלף והלכ' כרב במקום התלמיד קודם אביי ורבא:

משנה ה

בש"א נ"ר וכו' יעיין בגמרא ועיין בכאן ברע"ב ותויו"ט. והנה תראה דמסתם קא סתם לן רבינו הקדוש משנתינו כר"מ דס"ל דב"ש וב"ה תרוייהו סברו נ"ר קודם לכולם. אבל ר"י ס"ל דב"ש וב"ה תרוייהו ס"ל מזון קודם לכולם. והנה טעמו לא נעלם דהרי על המזון כבר נתחייב שכבר אכל. ועוד שהוא מדאורייתא. אבל טעמי' דר"מ לא נודע ואפשר טעמי' להיות האו"ר הוא הנברא במוצאי שבת שנתן הקב"ה דימ"ה לאדה"ר והביא שני אבנים רעפים והוציא מהן האור הוה בברכת הדע"ת אשר לאור"ו נסע ונלך ואם אין דיע"ה הבדלה מנין וגם שאר הברכות אינם בלא דע"ת והנה ר' מאי"ר שמי' גרים להקדים ברכת האו"ר כי טוב (כי בלא דע"ת נפש לא טוב) וכבר ידעת משארז"ל בתורתו של ר' מאי"ר הי' כתוב כתנות או"ר כי שמו גרם ע"כ לא עמדו חביריו על סוף דעתו. ועוד יתבאר לך אי"ה:

אחשבה לדעת הנה ר"מ ור"י הלכ' כר"י ממילא הלכ' כב"ה אליבא דר"י (ובגמ' נהגו העם כב"ה אליבא דר"י עיי"ש בתו') קשה לן למה לא הביא רבינו הקדוש במשנתינו דברי ר' יהודא ומיסתם סתם לן כר"מ. אם הית' הכוכ' בכדי שתהי' ההלכ' כסתם א"כ למה נוהגין כר"י (ואפילו לכתחיל' כמ"ש התוס') ונ"ל לומר דהנה האו"ר הראשון שבראו הש"י ביום הראשון. הנה דרשו חז"ל בפסוק וירא אלקים את תאור כי טוב ויבד"ל וכו'. שגנזו לצדיקים לעתיד לבא ואמרו החכמים היכן נגנז בתור' הנה כל מה שהאדם צופה בתור' ומילד חדשות כ"א כפי חלקו וכפי הזמן והמקום הוא הכל מהארת אור הגנוז בתור"ה או"ר זשארז"ל כל העוסק בתור' ט"ל תור' מחייהו היינו וה"י או"ר (הנאמר במ"ב) היינו השם הנכבד בד' מילואין ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן (בגי' יה"י או"ר) אשר הוא פנימיית החיות של כל העולמות (ע"כ דאו"ר הראשון אדם צופ' ומביט בו מסוף העולם ועד סופו) והנה ד' מילואים הנ"ל הם ט"ל אותיות. והנה נגנז בתור' תורת הוי' תמימ' משיבת נפ"ש ט"ל תור' מחייתו והעוסק בה ומשיבת לו נפשו ע"י הט"ל טל תחי' אשר בה הבן:

והנה רבינו הקדוש חיבר המשנ' והותרה לכתוב משום עת לעשות לי"י (ע"ת בגי' יה"ו או"ר ויה"י או"ר רל"ב רח"ל. הנה נמשך בתור' שבע"פ רח"ל מלכות פ"ה ותור' שבע"פ קרינן לה נמשך לה סוד יהי אור רל"ב ועי"ז מולידים בכל פעם חדשות מן התור' הוא מן האור הגנוז בה יה"י או"ר). והנה מברכין על האור במו"ש כי האור הראשון לא נגנז עד מו"ש (והשתמש בו אדם הראשון ל"ו שעות מנין אל"ה. סוד אלה המצות והחקים והתורות וכו' אל"ה בהחזרת האלף לאלף הקטן יהי' לאלף איכה ירדוף אחד אלף' הנה הוא אלף ל"ה בגי' חמש' פעמים או"ר הכאמר במ"ב חלל או"ר הגנוז. הבן ע"כ עפ"י סוד מהראוי להדליק בשבת ל"ו נירות) ובמוצאי שבת כשנגנז האור הראשון נתן הקב"ה דיע"ה לאדה"ר ונטל ב' אבנים ועצים והוציא את האור ליהנות בו נרמז שע"י הדע"ת שמתבונן בתור' יכולין להוציא בכל פעם מן האור הגנוז בתור' ולדעתי נרמז הדבר בשתי אבני"ם רעפי"ם היינו תור' שבכתב ותור' שבע"פ שע"י שמחברין אותם וטוחנן זה בזה הנה יתילדו חדשות ויתילד האו"ר בכל פעם. והנה כשתבין כ"ז תבין שעם היות רבינו הקדוש התיר לכתוב את התור' שבע"פ עכ"ז בנידון האור במו"ש עשה הדבר בבחי' תורה שבכתב ותור' שבע"פ כתב דברי ר' מאי"ר על ספר בכתב שמא גרים כמש"ל ע"כ הי' כתוב בתורתו כתנות או"ר ע"כ לא עמדו חביריו על סוף דעתו. ודברי ר' יהודא מסר בע"פ (עיין בקנה על המצות ר' יהודה מבחי' יהודה) מלכות פה ותור' שבע"פ קרינן לה ובכן יהיו לרצון אמרי פי ויהא רעוא שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו. והש"י יראנו מתורתו את האור כי טוב ב"ב אמן:

ומעתה אם עיני שכל לך תבין לתרץ קוש' התוס' למה אמר ר' יוחנן כהג"ו הטס כב"ה אליבא דר' יהודא והרי אנן אורויי מורינן כן הבן:

בש"א שברא וכו' ובה"א בור"א וכו'.

בור"א משמע לשעבר ומשמע להבא. ע"כ דקדקו ב"ה לומר בור"א בכדי שיהי' נכלל גם להבא שבכל פעם האו"ר היוצא כברי' חדש' הבן:

בש"א וכו' מאו"ר הא"ש ב"ש מבחי' הגבורות נהורא סכלא חדא גוונא איכא בנורא

ובה"א ב"ה ממדת החסד בורא מאורי האש דכמה גוונין איכא בנורא דנהורא חיוורא שרי על נהורא תכלא והמשכיל יבין בסוד הנאמר בזוהר בפסוק ואתם הדבקים בי"י אלקיכם חיים כולכם היום:

משנה ו

הרע"ב בד"ה לא על הנר וכו' וקיי"ל אור שלא שבת אין מברכין עליו הואיל ונעב"ר ב"ו עביר"ה עכ"ל. וכ"ה ברש"י ופליאת דעת ממני מהו העביר' בעשיית הגוי מלאכ' אדרבא גוי ששבת חייב מית'. ואם הכונ' דבעינן ששבת ממלאכת כזו דמיקרי עביר"ה לישראל אפילו העובד שעבד המלאכ' לא עשה עביר' בעבודתו. א"כ למה נר של חי' ושל חולה מברכין עליו כדאמרינן בברייתא בגמ'. ונרא' לומר דנר של חול' ושל חי' מיקרי נר ששבת דהטעם הוא דמחללין שבת בפקוח נפש. אמרת תור' חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרב' א"כ נר שהדליקו בשביל חול' וחי' הוא בעבור שמירת שב"ת ע"כ נק' נר ששב"ת:

הרע"ב בד"ה ובשמים של גוים וכו' מה טעם קאמר וכו' עכ"ל כ"ה בגמרא וטעמא בעי למה אסמכינהו ואפשר בכדי להשמיענו שגם נר ובשמים של ע"ז ג"כ נק' זבחי מתים. וג"כ בשמים של גוי במסיבה הגם דידעינן בודאי שהגוי אינו עע"ז עכ"ז לא חילקו רבנן כמו שאין חילוק בנר ובשמים של מתים ע"כ הטיל התנא נר ובשמים של מתים באמצע בכרי לדמות הרישא והסיפא למציעתא:

במשנה אין מברכין על הנר ער שיאותו לאורו רמז לדבר בתור' וירא אלקים את האור ויבדל בה"ט:

משנה ז

מ"י שאכל וכו' הו"ל אכל ושכח ובתיבת מ"י להורות בא דאינו בחזקת כשרות כי הוא מן המיעוט דמ"י הוא זה ואיזה אשר יאכל לשובע נפשו וישכח לברך לקונו:

הרע"ב בד"ה שיתעכל וכו' סימן שלא נתעכל המזון ודוקא בשכח וכו' אבל במזיד וכו' עכ"ל מסידור לשון הרע"ב שפירש מתחילה שיעור עיכול הנשנה במשנתינו בסיפא ואח"כ פירש שכ"ח דרישא נרא' לומר ההוא דוק"א בשכח וכו' אבל במזיד וכו' קאי אדסליק מיני' היינו כשלא נתעכל המזון משא"כ כשישער בעוד שיחזור יתעכל המזון אפילו במזיד יברך במקום שנזכר ואפשר גם ב"ש מודו בזה:

משנה ח

בא להם וכו' מבר"ך וכו' במשנה הקודמת תנא לשון יחיד מ"י שאכ"ל וכו'. וכאן התחיל לשון רבים בא לה"ם וכו' נ"ל להורות דדוקא בזימון פליגי. אבל ביחיד כ"ע מודו דברהמ"ז אינה טעונה כוס נ"ל:

הרע"ב בד"ה אלא א"כ שמ"ע וכו' שינה מלשון המשנה ע"ד שישומ"ע וכו'. דהכה מלשון המשנה ע"ד שישט"ע יכולין לטעות היינו שישמע שמסיים הברכה כולה משמע דבישראל אפילו לא סיים עדיין יכול העונה לענות אמן וזה א"א לומר דזה מיקרי אמן חטיפה ע"כ אסברה לה הרע"ב דה"ק אא"כ שמ"ע הבן. ובמשנה שבגמ' עד שישמע כ"ל הברכה כול"ה ושמא י"ל דשני חילוקים יש בין ישראל לכותי בישראל אפי' לא שמע ראשית הברכה הזכרת שם חזקה לשמים בירך ויענה אמן בסיום הברכה מה שא"כ כותי דדילמא בירך להר גריזים. חילוק ב' בישראל אפי' לא שמע הסיום באזניו רק יודע שכעת סיים המברך ברכת כזו עונת אמן. וכענין אלכסנדריא של מצרים שהיו מניפין בסודרין והיו עונין אמן ביודעם שכעת סיים המברך ברכה כזאת משא"כ כותי אפילו שמע העונה שהי' מברך לשם עכ"ז כיון שלא שמע באזניו הסיום לא יענה דדילמא לא בירך ברכה הראוי' או דילמא שיתף לש"ש דבר אחר זה שיש לי לפרש לפי גירסת המשנה שבגמ':

שם שמא בירך להר גריזים עכ"ל לכאורה לא אוכל לידע אם מיירי קודם שמצאו להם דמות יונה בהר גריזים למה לן לחוש שמא בירך להר גריזים ואם לאחר שמצאו הרי עשאום כגוים גמורים:

הנה נשמע לן מזה אם שומע האדם ברכה מפי הגוי יענה אמן כשישמע כל הברכה וצ"ע בזה:

תוכן העניינים

והיה ברכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה