והיה ברכה· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב [בעל ה'בני יששכר']
פרק ז
משנה א
שלס' שאכלו כאח"ד תיבה כאח"ד מיותר ועכ"פ ביותר צודק לומר ביח"ד אבל רמז בתיבת כאח"ד דיוקא לאפוקי כשכל אחד קבע סעודתו בפ"ע בשלחן בפ"ע. וכן אפילו בשלחן אחד וכ"א אוכל מה שאין חגירו רשאי לאכול עמו כגון זה כהן אוכל פת של תרומ' והישראל אינו רשאי לאכול עמו. וכן זא אוכל פת של חלב וזה של בשר וכיוצא:
פירות עם הארץ וביאור התיבה ד"א דמאי מא"י היינו שיש להסתפק ולשאול אם הפירות הללו מעושרין. והנה לפי"ז בתיבת דמא"י חסר אל"ף היינו לרמז מפני זה יש להסתפק בפירות של האיש הזה מפני שהוא חסר אל"ה היינו חסרון לימוד, (אלף לשון ואאלפך חכמה) והנה י"ל דחז"ל סמכו תקנתם על הנאמר בפסוק עשר תעשר את כל תבואת וכו' וסמיך לי' למע"ן תלמ"ד וכו' רמז כאשר תלמד אז תהי' בכלל עשר תעשר משא"כ ע"ה אינו נאמן:
והכותי' הם הגוים שהושיב סנחריב בערי ישראל כמ"ש ויבא מלך אשור מבב"ל ומכות"א עיין בתויו"ט למה לא הושאל לכנותם ע"ש המקום הראשון הנזכר בפסוק היינו בבליי"ם ונ"ל דבראשונה כשהוצרכו החכמים לדבר מעניני הגוים הללו. הנה היו בגלות בב"ל החרש והמסגר עם כל חבורתם אשר הם יסדו יסודי התור' שבע"פ בגלות בב"ל והיו יראים לכנות הגוים הללו בשם בבליי"ם והושאל להם המקום השני הנזכר בפסוק ואפשר לומר כפשוטו שהכותיים היו הרבים באותן הגוים שהביא ומאינך המקומות בטלי במיעוטא לגבייהו:
טב"ל פירות שלא הורמו מתנותיהן, נק' טב"ל ופירוש התיבה ט"ב ל"א נ"ל דהנה כתיב בנתינת המתנות ושמחת בכל הטו"ב אתה והלו"י וכו'. א"כ כשלא נתן המתנות אין כאן עדיין שמחת הטו"ב. והנה אין טוב אלא תורה שנא' כי לקח טו"ב נתת"י לכם תורת"י וכו'. נתן לנו את תורתו במתנה וכשהאדם נותן ג"כ המתנות המחויבות הנה נוחל ג"כ את המתנ' הניתנה לנו לקח טו"ב נתתי וע"כ כתיב במעשרות עשר תעשר וכו' למען תלמ"ד ליראה וכו' שע"י נתינת המעשרות זיכה לתור"ה ללעד"ה לירא' וכו' כדכתיב במתן תור' למען תהי' יראתו ע"פ וכו'. ע"כ בתיבת טב"ל שפירושו הוא ט"ב ל"א הנה נחסרה אל"ף לרמז שנחסר עדיין הלימו"ד. למען תלמ"ד וכו':
הרע"ב בד"ה לזמ"ן להזדמן וכו' נבר"ך וכו' רצ"ל באומרו נבר"ך. הנה הוא מזמין אותם לברכ' ע"כ נק' זה זימו"ן כענין מי שמזמינים אותו לדין:
בד"ה דמא"י וכו' ולא הוה מצוה הבאה בעבירה דרוב ע"ה מעשרים הם עכ"ל בגמ' אמרינין משום דתנן מאכילין את העניים דמא"י ומיגו דאי בעי מפקיר לנכסי' והוה עני וכו'. והנה על גוף הדין קשה הא דמאכילין את העניים דמאי משום דרבנן הוא ואין מאכילין אותם טבל דרבנן היינו הנזרע בעציץ שאינו נקוב וצריכין לומר דבטבל דרבנן אין הגזירה משום איזה ספק רק דגזרו שגם הנזרע בעציץ שאינו נקוב צריכין לעשר משום דילמא יבא ליזרע בעציץ נקוב ולא יעשר. וא"כ אפילו ידעינין בודאי שנזרע באינו נקוב גזירת חכמים רביע עלי' לעשר ואם אינו מעשר עביר' הוא משא"כ פירות ע"ה גזרו לעשר משום ספק ואם ידעינין בודאי שהע"ה עישר בודאי א"צ לעשר ממילא אפילו בספק אין האיסור של גזירתם חמור כי רוב ע"ה מעשרין וע"כ מאכילין את העניים דמאי. וא"כ הא דמאכילין את העניים סובב הולך על העיקר שרוב ע"ה מעשרים הם. ע"כ פי' הרע"ב את העיקר ויתורץ בזה ג"כ הא דמזמנין על האוכל דמאי ואין מזמנין על האוכל טבל דרבנן ודו"ק:
משנה ב
נשים ועבדים וקטנים אי"ן מזמני"ן עליה"ם וכתב הרע"ב. אבל נשים מזמנות לעצמן ועבדים לעצמן. והנה יש לדקדק זה ממשנתינו אי"ן מזמני"ן עליה"ם. היינו שארי אנשים בני חיובא אין מזמני"ן עליה"ם לצרף אותם לברכתם. אבל הם בפ"ע מזמנין. ולפי"ז אם כך הפירוש. א"כ י"ל כן ג"כ במ"א אכל טבל וכו' והשמש שאכל פחות מכזית והגוי אין מזמני"ן עליה"ם. אבל הם מזמנין בפ"ע. וזה א"א לומר דזיל בתר טעמא דהוה כאילו אין להם קביעות. וא"כ האיך יזמנו בפ"ע (ועוד דקתני בהדיהו גו"י ואיך נאמר שהגוים יזמנו בפ"ע) אבל ע"כ צ"ל דהתם משום רישא נקטי איידי דתנא ברישא מזמנין עליהן קתני סיפא אין מזמנין וכמו שהביא לעיל התויו"ט בשם הכ"מ. אבל בכאן דוחק לומר דהכל משום רישא נקטי':
תויו"ט בד"ה נשים וכו' דאפילו עם בעליהן לא (דהרי משנתינו סתם נשנית) משום דאין חברתן נאה עכ"ל נרמז בקרא הללו את י"י מן הארץ וכו' בחורי"ם וג"ם בתולו"ת זקנים ע"ם נערים יהללו וכו'. הרי בזקנים ונערים כתיב ע"ם משום דחבורתן נאה משא"כ בחורים ובתולות לא כתיב ע"ם רק וג"ם משום דאין חבורתן נאה:
משנה ג
בשלשה והוא אומר ברכ"ו. אפשר סברת התנא עפ"י הפסוק במקהלות ברכ"ו אלקים היינו כשישנו מקהלו"ת זולת המברך אזי ברכ"ו אלקים תאמרו לשון ברכ"ו:
אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אתאן לר"ע והנה העלימה התורה שבע"פ בכאן את שם ר"ע שהי' מוכן לקדש ש"ש במסירת נפשו לי"י ומברכין אקב"ו לקדש שמו ברבים. ואין חילוק בין עשרה לעשרה רבוא. וכבר ידעת אשר כך עלה במחשב"ה:
משנה ד
שלשה שאכלו אינן רשאין לחלק עיין בתויו"ט הא דמקשה בגמ' מאי קמ"ל תנינא חדא זימנא בריש פרקין. והנה לכאורה מאי מקש'. אי מרישא סד"א כי אכלו ביחד עד גמירא וכבר הגיע להם זמן ברכ' משא"כ באמצע סעודתם קמ"ל אינם רשאים ליחלק וי"ל דמקשה דהו"ל למיתני בקיצור שלש' שאכלו כאחד וכן ד' וכן ה'. אינן רשאין ליחלק ומדקא מתני ג' בבא בפ"ע ע"כ אשמועינן איזה חידוש אחר וצ"ע עוד:
משנה ה
ואם לאו אלו מזמנין לעצמן וכו' לא אמר בקיצור ואם לאו אין מצטרפין דסד"א דוקא כשאין בכל מקום כדי זימון דלא איתחייבו בזימון ואינן מצטרפין לחבורה אחת להיותן מחויבים משא"כ כשיש בכל חבורה כדי זימון ואיתחייבו בזימון יהיו יוצאין כשמזמנין בחבורה אחת על ב' החבורות קמ"ל דוקא מזמנין לעצמן כ"ל:
אין מברכין על היי"ן עד שיתן לתוכו מים. וחכ"א מברכין. אבל עכ"פ גם חכמים מודו דיותר טוב ליתן בתוכו מי"ם והוא המזגת הגבורות (סוד היי"ן) ע"י החסדים (סוד המים) מי"ם יי"ן בגי' ק"ס סוד הג"ש אהי' הוי' אהו':