אור ברסלב

והיה ברכה· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב [בעל ה'בני יששכר']

פרק ו

פרק ה

משנה א

כיצד מברכין וכו':

עיין בתויו"ט ונ"ל תנא אקרא קאי השמים שמים לי"י והארץ נתן לבני אדם וכו'. וסמיך לי' ואנחנו נברך וכו'. רצ"ל אימתי הארץ נתן לבני אדם כשאנחנו נבר"ך וכו':

כיצד מברכין על הפירות. הנה יש להתבונן וכי ע"ל הפירו"ת בלבד מברכין הלא על כל דבר מברכין והול"ל סתם על פירות האילן מברכין וכו' ועל פירות הארץ וכו'. וגם למה מתני התנא דרך שאלה ותשוב'. ה"ל למיתני בתחילת משנתו מברכין על פירות האילן בורא פה"ע ועל פירות וכו'. וי"ל לפמ"ש דהתנא אקרא קאי שהארץ נתן לבני אדם כשאנחנו נברך. וא"כ צריכין לברך על כל דבר הנא' שהוא נהנה בארץ אבל יוצא י"ח כשמברך ברכה כוללת על כל דבר שהכל נהי' בדבר"ו (כאשר הוא באמת להלכה דיוצא בדיעבד) אבל קיי"ל דאסור לאדם לכתחיל' לפטור א"ע בברכת שהכל. רק לברך ברכה פרטיית על כל מין. ואם אינו יודע הברכה פרטיית לא יאכל וישתה. עד שילך לישאל לחכם הברכה פרטיית. וזה שמשמיענו התנא בנועם שיח אמריו שהתחיל דיני הברכות בדרך שאלה. וגם אמר ע"ל הפירו"ת דבר פרטיי מיותר להורות לנו הגם דיוצאין בדיעבד בברכה כוללת עכ"ז כשאינו יודע הברכה הפרטיית על כל פרי צריך לישאל פי החכם ללמדו דעת פרטיית הברכה על כל פרי ועל כל מין (מה רב"ו מעשיך י"י כולם בחכמ"ה עשית וכו' הבן הדבר כי הוא דבר נחמד):

אומ"ר בורא פה"ע נשמר התנא שלא להוציא מפיו התחלת הברכות בא"י אמ"ה. להורות דעובר על לא תשא בהזכיר ברכה לבטל':

פרי העץ הקדים התנא ברכת פרי העץ לפרי האדמה להורות דין קדימת ברכת פה"ע על ברכת פה"א:

ובזה ידוקדק לך נמי יתור לשון במשנתינו אומרו חו"ץ מ"ן היי"ן שע"ל היי"ן אומ"ר וכו'. דהנה תיבות שע"ל היי"ן מיותר. וכן בסיפא שע"ל הפ"ת. אבל לפי הנ"ל יתכן היטב דהנה שמר התנא למיתני דרך הקדימת לברכה. וסד"א לפ"ז לפי סדר משנתו נשמע דשאר פירות האילן יש להם קדימה על היין. וזה אינו והא דמתני יי"ן אחר הפירו"ת הוצרך כן לפי משפט הלשון באומרו חו"ץ מ"ן היי"ן. והנה ביאר תיכף שאין לפירות קדימה על היין ואדרבא שע"ל היי"ן הו"א אומ"ר ברכה מפורשת ופרטיית. ומוקדם לברכה על שאר הפירות וכ"ה בפ"ת והבן זה שיש לפרש בכונת רש"י והרע"ב שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו וכן הפת עכ"ל. ורצה לבאר ג"כ תיבות שע"ל היי"ן שע"ל הפ"ת. רצ"ל להיות שהוא יי"ן שהוא פ"ת ע"כ הוא אומר ברכה בפ"ע נ"ל:

ועל הירקות וכו' נסיב לירקות בפ"ע משום פלוגתא דר' יהודא:

הרע"ב בד"ה בורא מיני דשאין וכו' אבל אותן שדרכן לאכלן חיין שאכלן מבושלים עכ"ל. הרמב"ם לא הביא זאת הבבא. רק הבבא השנית אותן שדרכן לאכלן מבושלים ואכלן חיין וטעמו של הרמב"ם דאטו בשופטני עסקינן כיון שטובים יותר חיין למה לי' להטריח א"ע ולהפסיד עצים לבשלן. אבל כשיארע באיזה פעם כזאת גם הוא יודה לדברי הרע"ב:

משנה ב

הרע"ב בד"ה בירך וכו' כל היכא דכי שקלי פירא איתי' לענף ואותו הענף עצמו חוזר וכו' עכ"ל. לכאורה הו"ל להרע"ב לפרש זה במשנה א'. ונראה דהנה הא דתנא התנא במשנתינו. ועל פירות הארץ בפה"ע לא יצא הוא משנה שא"צ דהיכי תיסק אדעתין דיצא ואמרו בגמ' סד"א הואיל ואמר ר"י חטה מין אילן הוא וכו' קמ"ל. והנה יקשה לן היכי קמ"ל הלא אין מבואר במשנה חט"ה רק אם אמר על פירות הארץ בפה"ע לא יצא. וכיון דחט"ה מין אילן הנה אין זה בכלל פירות הארץ רק פירות האילן לזה פירש בכאן הרע"ב דבלשון המשנה פירות הארץ מיקרי כשאחר לקיחת הפרי לא ישאר ענף שיגדל לשנ' הבאה. ולא נשאר רק הארץ. אבל פרי האילן כשישאר ענף. והנה גם בחטה אין ענף שיחזור ויגדל ע"כ שפיר נשמע מלשון המשנה. שגם על חטה אין יוצאין בברכת פה"ע רק פה"א נ"ל:

במשנה ע"ל כל"ם אם אמר שהכל נהי' יצא פי' הרמב"ם אפילו על פת ויין בא לדייק לשון ע"ל כול"ם. ולי הקטן נראה דבדיעבד יוצא בברכת שהכ"ל על כל ענינים שבעולם דהיינו על ברכת הריח וכיוצא דזיל בתר טעמא ונ"ל לפ"ז דעל כל הנאות עוה"ז שלא תיקנו חז"ל ברכה כגון שמיעת כלי שיר והנאת תשמיש יש לחייב א"ע בברכת שהכ"ל ויברך. ויכלל בברכתו גם על הנאה הזאת ולא יהנה מן העוה"ז בלא ברכ' ולא ימעול:

משנה ג

על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכ"ל. ונ"ל אם בירך בורא פה"א לא יצא. דהגם שניזון מן האדמה וגם נברא מן האדמה עכ"ז פר"י האדמה לא מיקרי:

על החומץ ועל הנובלת וכו' דהגם שהם פרי העץ כיון דאשתנו לגריעותא אבדו ברכתן הפרטיית:

ועל הגובא"י סד"א כיון שהוא דבר המזיק לא ליברך עלי' כלל קמ"ל:

על החלב וכו' מאן דגרס לי' יש לגרסו קודם על החומץ וכו' כי היכי דתיקו פלוגתת ר"מ על נובלת וגובאי:

משנה ד

רי"א אם יש ביניהם ממין ז' מבר"ך עלי"ו ובמשנה שבגמ' עלי"ו הו"א מבר"ך. ונראה לפום מאי דגרסי מבר"ך עלי"ו היינו למצות ולפום מאי דגרסי עלי"ו הו"א מבר"ך הוא לחיוב:

מברך על איזה מה"ן שירצ"ה פי' הרע"ב דחביב עליו רצ"ל אין הפירוש שאין קפידא בדבר ורשאי לברך על איזה שיעלה בידו רק שירצ"ה הכוונה הפרי שהוא קשורה בדעתו ורצונו שהיא חביבה עליו ביותר לאכילתו ולמד זה משיטת הגמ' עיי"ש. ונראה דדקדקו זה מלשון המשנה על איזה מה"ן שירצה והי' די לומר על איזה שירצ' ודקדק התנא לומר מה"ן שירצ' רצ"ל על איזה מה"ן שהם נוחים ברצונו שחביב עליו כ"ל:

משנה ה

ברך על היין שלפנ"י המזון פטר וכו' שלאח"ר המזון שלפנ"י שלאח"ר והי' סגי לומר לפנ"י אח"ר אבל רמז במשנתינו ע"ש הרמב"ם והרע"ב (והוא מהגמ') דמיירי רק בשבתות ויו"ט שרגילין לקבוע א"ע על היין וז"ש שלפנ"י שלאח"ר היינו הידוע ורגיל שיהי' בודאי בבל ישונה והרגיל בשותא דרבנן יבין כי הלשון מדוקדק:

פרפרת הנה הוא דבר שאינו עיקר הסעודה רק בא ללפת ולהטעים ובא בפעם קודם הסעוד' ובאמצע ואחר הסעוד' לפרקים נ"ל בהניחו לו שם פרפר"ת פ"ר הם אותיות מנצפ"ך והנה הם כפולים באותיות. א"כ אינם עיקריים בלשון כי אינם נצרכים לתיקון הלשון. ונכפלו רק להטעים ולחתוך בדיבור. ויש חילוק בין תחיל' ואמצע הדיבור לסוף הדיבור כן כינו לצורכי הסעוד' שאינם עיקריים פרפר"ת היינו שהוא כמו כפילות פ"ר היינו מנצפ"ך נ"ל:

(פרפרת בגי' תתק"ס עד השיעור הזה הוא חשיבות ברי' לדעת הירושלמי והמ"י ויבין לבאר דברי חכמים. גימטריאות פרפראו"ת לחכמה):

משנה ו

היו יושבין לאכו"ל וכו'. כ"ה הגירסא במשניות. אבל במשנה שבגמרא ליתא תיבת לאכו"ל. וכ"נ בכאן מפי הרע"ב דל"ג לה. ונראה דהנה, קיי"ל בגמ' דכשאמרו ניזל וניכול כהמ"א בדוכתא פלן. אע"פ שלא הוסבו כהוסבו דמי וכמ"ש הרע"ב וז"ל הגמ' הסבו אין לא הסבו לא ורמינהו עשר' שהיו הולכין בדרך אע"פ שכולם אוכלים מככר אחד כ"א וא' מברך לעצמו ישבו לאכו"ל אע"פ שכל א' וא' אוכל מככרו אחד מברך לכולם. קתני ישבו אע"פ שלא הסבו ארנב"י כגון דאמרי ניזול וניכול לחמא בדוך פלן עכ"ל. והקשו התוס' תימא אמאי מקש' מדיוקא תקשה לי' מרישא בהדיא דקתני היו יושבים מברך כ"א לעצמו וי"ל דאי מרישא ה"א שישבו בשביל עסק אחר שלא הי' דעתם מתחיל' לאכול. אבל אם ישבו אדעתא לאכול אפילו בלא הסיבה נמי מהני עכ"ל. הנה תירוצם עולה יפה אי ל"ג תיבת לאכו"ל. אבל אי גרסינן תיבת לאכו"ל קושיתם במקומה עומדת אמאי מקשה מדיוקא תקשה לי' מרישא. הנה מוכח דעל כרחך מסדר הש"ס ל"ג לאכו"ל ואעפ"כ יש לתמוה. דהנה לא רצה ל זקשות מרישא די"ל שהיו יושבין לעסק אחר אבל אם ישבו לאכול אה"נ דאחד מברך לכולם. א"כ תקשה על המשנ' גופה ל"ל למימר הסבו אחד מברך לכולם לפלוג וליתני בדידי' ישבו לאכו"ל אחד מברך לכולם אלא ע"כ המקש' בהא גופי' מסתפק אי גרסינן במשנ' ברישא לאכו"ל אי לא ואי הוה מקש' מרישא. י"ל דל"ג תיבת לאכו"ל ומיירי שישבו לעסק אחר. ע"כ מקש' מסיפא הסבו אין לא הסבו לא. מדלא משכח התנא עצה אחרת רק חסבו ע"כ דגרסינן ברישא לאכו"ל ואעפ"כ כ"א מברך לעצמו ורמי לי' מברייתא ומשני כגון דאמרי ניזול וכו'. ממילא לפי המסקנא בגמ' י"ל שפיר דל"ג לאכו"ל דאי הזמינו המקום לאכו"ל שם הוה כהסבו ודוק:

תויו"ט בר"ה המוגמר וכו' וע"ש הגחלים נק' מוגמ"ר וכו'. ועיין ברע"ב שציין ד"ה מוגמ"ר אחר ד"ה לאחר תסעודה וכו' כיון שהתחיל בברכות אחרונות גומר"ו רגילין היו וכו' נרא' דבכונה עשה כן לרמז דמש"ה כק' מוגמר ע"ש שהוא גמר הברכות שבכל הסעוד' ומש"ה מפרש והו"א על המברך ברהמ"ז דאילו לפירש"י. דוהוא קאי על המברך על היין צריכין לומר לפירושו שהביאו את הבשמים קודם ברהמ"ז וכמ"ש תר"י בשמו. א"כ למה נק' מוגמ"ר ולרש"י ז"ל צ"ל שפיר דנק' מוגמ"ר ע"ש הגחלי"ם נ"ל:

משנה ז

תויו"ט בד"ה מליח בתחלה נ"ל לדקדק ממלת בתחל' לאפוקי וכו' שא"כ נהנה מן הטפל וכו'. לדעתי לזה א"צ שום ראי' דהנה אדם ימיו כצל ומי יודע מה יולד כרגע ואיך יהנה ויסמוך על מה שיברך אח"כ:

שם ולפי שלא הביא ראי' ממשנתינו וכו' לי נרא' דממשכתינו אין ראי' די"ל דוקא פת דהוה דבר חשוב מאד וצריך נט"י וקובע ברכ' לעצמו ע"כ אינו נטפל בקלות לשום דבר משא"כ שארי המאכלים:

משנה ח

אכל תאני"ם ענבי"ם ורעוני"ם כ"ה הסדר הנשנה בגירסת המשניות ובגמ' ירושלמית. ובמשנ' שבגמ' דידן נשנה הסדר אכל ענבי"ם תאני"ם ורמוני"ם ויתכן שפיר כסדר הפסוק בשבח א"י ארץ חטה וכו' וגפ"ן ותאנ"ה ורמו"ן והמוקדם בפסוק מוקדם לברכ' וגי' הירושלמי י"ל דהנה אשכחן במקרא בפ' חקת לא מקום זרע ותאכ"ה וגפ"ן ורעו"ן וצריכין אנחנו לומר דלא תקשה קראי אהדדי דלענין אכילת הענבים ותאנים. הנה התאנים יותר מרוים הצמא והרעב מן הענבים משא"כ היי"ן היוצא מן הענבים הכה הוא מרווה ומסעיד יותר מן התאנים והנה משנתינו מיירי מענבי"ם ע"כ נקטה תאנים ואח"כ ענבי"ם:

וחכ"א ברכ' אחת מעי"ן שר"ש וס"א ל"ג מעי"ן של"ש. ונ"ל דמאן דל"ג מעי"ן של"ש ס"ל כיון דנישנית המשנ' הזאת בימי ר"ג דהוא הוא הבר פלוגתי' של החכמים ובימי ר"ג כבר ניתקנה ברכת הטוב והמעיב בברהמ"ז. א"כ גם ברכת ז' המינים בעינין ברכ' מעין ד' וכ"ה הנוסחא ברי"ף ורא"ש ורמזים לסיים בה סמוך לחתימה כי אל טוב ומטי"ב אתה ובנוסחתו של הרמב"ם אינו מסיים כך וס"ל דכיון דברכת הטוב בברהמ"ז היא מדרבנן לא בעינן לרמזה בברכת ז' המינים ממילא י"ל דזה תלוי בגירסאות דהרמב"ם ז"ל גרס ברכ' אחת מעי"ן של"ש ולרי"ף ורא"ש ל"ג מעי"ן של"ש:

תוכן העניינים

והיה ברכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה