והיה ברכה· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב [בעל ה'בני יששכר']
פרק ה
משנה א
אין עומדי"ן להתפלל וכו' לא קאמר התנא אין מתפללי"ן אלא וכו' וקאמר אין עומדי"ן להורות דבתפילת העמידה קמיירי ממילא אנחנו שמתפללים מקודם בקשות וברכות ופסוקי דזמרה וק"ש וברכותי'. הנה כבר מקבלים ע"ע הכנעה ומורא. וא"צ לשהות קודם תפילת י"ח ואפילו בתפילת מנחה פרשיות הקרבנות ותפלה לדוד בהזכיר גדולתו ית"ש וגדול י"י ומהולל מאד וכו' ושארי השבחים הנה נכנע לפני קונו ונ"ל עוד דמשמיענו התנא אין עומדי"ן להתפלל תפילת העמידה דייקא. אבל תפילה המצטרכת לכל אדם בכ"ז ועידן שמבקש מהש"י על הצטרכותו א"צ הכנה. אבל אדרבא כתיב כי"י אלהינו בכ"ל קראינ"ו אלי"ו ואדרבא זה הוא האמונה הגדולה לאיש הישראלי שיתפלל תיכף על כל דבר שיארע לו יבקש מן הש"י והוא אמונה שאין הדבר במקרה והכל הוא בהשגח':
מתוך כוב"ד רא"ש רש"י פי' הכנע"ה. היינו מי שמכניע א"ע הנה הוא כופף ראשו למטה כאילו ראשו כבד עליו ואינו יכול לזוקפו והרמב"ם פי' בכונ' ובירא"ה כמ"ש עבדו את י"י בירא' עכ"ל. ולפ"ז הכונ' כוב"ד רא"ש מסתיר ומלביש את ראשו בעטיפה וכיסוי (ר"י קרא למאני' מכבדות"א) כענין ויסתר משה פני"ו כי יר"א וכו'. כי מחמת הירא' מסתירין הראש והפנים. והנה הרע"ב ז"ל הרכיב ב' הפירושים. הכנע"ה ומור"א נראה דהקשה לכ"א מהפירושים למה אמר התנא בלשון סתום כוב"ד רא"ש. ה"ל לומר בלשון מבואר הכנע"ה (לפרש"י ז"ל) או מור"א (לפי' הרמב"ם ז"ל). וגם לשון מתו"ך אינו מובן כ"כ ע"כ פי' הרע"ב דתרווייהו מצריך צריכי דהנה תמצא בגדולי אנשי מעשה. אשר יראת י"י תקוע בלבבם. אבל אינו ניכר לרואים פנימיות לבבם על תנועת איבריהם תמצא בחו"ה מעלות אנשי המדע אמר תראה פניהם שעלה עליהם האור (לא ניכר היראה רק השמח') וכשתעמוד על הלבבות תראה לבבות נשברות לאלהים. הנה בעבודה זו תפילה לא סגי היראה פנימיות בתוכיות הלב. רק מיבעיא לי' להראות הכניעה מחמת מורא גם באיבריו החיצונים כעומד לפני המלך. וזה לא צריך לפנים דאם מראה כניעה באיבריו. ולבבו לא כן ידמה בודאי לא יהי' לרצון. א"כ תרוייהו מיצרך צריכי. וז"ש הרע"ב תרוייהו הכנע"ה ומור"א ושמע לה מדברי התנא מתו"ך כוב"ד רא"ש היינו מתוכיותו ופנימיותו יהי' הכוב"ד רא"ש ניכר על איבריו הבן הדבר. גם לדברי רש"י והרמב"ם ולא רציתי להאריך והמ"י:
והנה יש לאלוה מילין להמשכיל על דבר. בשתי אלה המדות הכנע"ה ומור"א בחי' לא"ה ובחי' רח"ל. עעו"ה ירא"ה ויסע ישרא"ל ויט וכו' למגדל עד"ר (בגי' לא"ה רח"ל) ובזה מכניעין ומבטלים הדע"ת דקליפה עמל"ק נקרא כנעני מלך ער"ד ונכתב אצלינו באריכות בענין בל"ק בלע"ם (ער"ד) אשר בקשו לקבוע פרשיותה בק"ש קודם לתפילה ואין כאן מקומם לבאר הענין באריכות. והש"י יצילנו משגיאות:
והנה מקום אתי בעזר הצור לבאר לך הנלע"ד ברמיזת התנא לעמוד בתפילה מתו"ך כוב"ד רא"ש. הנה נכתב אצלינו באריכות בדרושים בפסוק דבר אל בני ישרא"ל ויקחו ל"י תרומ' מאת כל איש אש"ר ידבנו וכו' ע"ז הפסוק דרשו חז"ל במדרש נבחר שם מעושר רב וכתבנו שם כונת מדרשיהם לדרוש תיבת ישרא"ל הן המה אתוון ל"י רא"ש (ע"כ אמר דבר אל בני ישרא"ל ויקחו ל"י תרומה מאת כל איש אש"ר ידבנו וכו' ואין להאריך בכאן בביאור הפסוקים והמדרש) והנה אתוון רא"ש המה אתוין הפנימיים בתיבת ישרא"ל מורה על אור פנימיי שלהם נשמה הפנימיית אשר בתוכם אור פנימיי ואותיות ל"י המה אותיות הקצוות מורה על אור מקיף שלהם. והנה בכל נשמה מישראל יש אור מקיף ואור פנימיי דהיינו הנשמה בבואה להתלבש בגוף מה שהכלי יכולה לסבול הוא נחוץ בפנימיות הגוף. והאור שהוא כבד על הכלי לסובלו מאיר חוץ לכלי ומתהוה לאור מקיף. והנה אלה המצות אשר צונו י"י אלקינו. הנה הן המה להאיר איברי נשמותינו רמ"ח מ"ע נגד רמ"ח איברים. הנה צריכין אנחנו לעשותם להאיר איברי הנשמה בבחי' פנימי ומקיף אשר כ"א הוא קומה שלימה (ע"כ מקבלין עול מלכו"ת שמים שלימה תחילה בק"ש היינו מלכו"ת בגי' ב"פ רמ"ח. רח"ם ארחמנ"ו נאום י"י כאשר יתבאר אי"ה) והנה בעשות האדם המצוה רק כפי הדין המקובל מאירין באור הפנימי. אבל בעשות המצוה בדקדוקים שונים ובתוספת מילי דחסידי אשר לדברים אלו אין גבול וקצבה בזה מאירין האור מקיף למשל מצות ציצית צריכין להיות ארבע חוטים כפולים בכ"א מהד' כנפות וצריכים להיות טוויין ושזורים לשמן וצריך להיות בכ"א ענף וגדיל הנה זה החוק והגבול של המצוה בהעדר תנאי אחד מאלו התנאים לא קיים המצוה. הנה בקיימו המצוה רק כפי הדין המקובל מאיר האור פנימי, אבל ישראל קדושים הם מדקדקים ומחמירים בכל מצוה ומוסיפים חומרות רבות למשל במצות ציצית הנ"ל. הנה מדקדקים שיהיו לבינים ומצמר נקי ושיהי' כל חוט כפול שמנה ושיהיו נעשים ע"י בני תורה וכיוצא לאין משער מה שכ"א מישראל מוסיף מילי דחסידי בכל מצוה. הנה לזה אין גבול זה מחמיר יותר מזה. וזה מזה. הנה ע"י המילי דחסידי הללו שכל מצוה מאירין האור המקיף והנה כבר הקדמתי לך האור הפנימי שבישרא"ל הוא אותיות רא"ש אתוון הפנימיים שבתיבת ישרא"ל והאור המקיף נרמז באתוון ל"י. והנה נצטוינו במ"ע ואות"ו תעבוד ולעבדו בכל לבבכם זו תפילה הנה עפ"י התורה יוצא י"ח המצוה כשיבקש ויתפלל בכ"י איזה דבר המצטרך לו. אבל חז"ל סידרו סדר התפילות וג' תפילות בש"י דייקא וסידרום עפ"י סדרי פרקי המרכבה העליונה. כי זה כל האדם נברא לעבו"ד את י"י הנה החמירו חז"ל ואמרו שבתפילה צריך כל אחד להיות מהחסידים ולהחמיר שיתפלל דוקא באופן הנאות יותר עם כל החומרות כיון שהוא מהדברים העומדים ברומי של עולם. וז"ש אין עומדין להתפלל אלא מתו"ך כוב"ד רא"ש שיכוין בכל עניני יראה ואהב"ה ועם כל החומרות ובהסיר כל המונעים עד שיכבד ההארה של הרא"ש שהוא בתוכיות ופנימיית. ויתהוה הארת אור מקיף כי ל"י בני ישראל עבדי"ם היינו בעבודתם זו תפילה וז"ש חסידים הראשונים היו שוהים וכו'. שהחמירו מאד בכונתם בכדי שיהא להם ממילי דחסידותם הארת האור מקיף:
ועתה הבין הא דשאלו בגמ' תורתם מתי נעשית ותירצו מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת וכו' והוא לפלא אבל הוא הנרצה השמירה הוא מן האור המקיף שבורחים ממנו החיצונים כמ"ש האר' ז"ל וכמ"ש יראו כל עמי הארץ כי שם י"י נק' עלי"ך דייקא והנה השכח"ה באה מן החיצונים כנודע ת"ש בגמ' מתוך שחסידים הם הנה להם ניתן למורשה הארת אור המקיף. ע"כ תורתם משתמרת הבן הדבר מאד:
היו שוהי"ם שע"ה אחת החסיד רבינו יינה הוכיח מהגמ' דבכאן שע"ה דוקא קאמר (מדקא פרכינן בגמ' תורתן מתי נעשית ודו"ק) ומהראוי להתבונן למה שע"ה דוקא היו שוהים ונ"ל עפ"י מ"ש בתוספתא ובירושלמי שעד כ"ד עונו"ת וכל עונה ד"ד עיתיים א"כ יש בשעה תקע"ו עיתים ובני יששכר יודעי בינה לעיתי"ם (למה דוקא תקע"ו עיתי"ם והוא) לדעה מה יעשה ישראל (היינו כל מגמת ישראל בעבודתם ותפילתם ותורתם ומצותם. הוא לשם יחוד קוב"ה ושכינתי' הוא יחוד וחיבור מדת יסו"ד עם מדת מלכו"ת יסו"ד מלכו"ת בגי' תרע"ו יה"ס תקע"ו בריתות שנכרתו על התורה. והנה מקום המערכה במזבח בבית שני (קרא אשכחו ודרשו ועשי מקום המערכה) ך"ד אמות על ך"ד אמות הרי תקע"ו אמות שזה מעשה העבודה בעבור היחוד כנ"ל.
והנה לדעת זה שאמרו חז"ל מיום שחרב ביהמ"ק (שהי' לשם העבודה על מקום המערכה תקע"ו אמה) אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד נ"ל דהנה הבית שהאדם עוסק בו בתורה. אין לך בי"ת שאינו ד' על ד' דפחות משיעור זה אינו נק' בית גם לענין מזוזה ולענין בתי ערי חומה ולענין עורכי מלחמה וכיוצא והנה בבית ד' על ד' יש תקע"ו טפחים כי התורה שאדם עוסק בהלכות הקרבנות כאילו הקריב וכו'. כל העוסק בתורת עולה כאילו וכו'. וזהו אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד והיא השע"ה אשר החסידים היו שוהים להכנת התפיל' במקום העבודה תקע"ו עיתים ליחוד הנ"ל. אברכה את י"י בכל ע"ה:
ולפ"ז תוכל ג"כ להתבונן גרסתינו כדי שיכוונו את לבם למקו"ם הנה הן אמת חז"ל הינו להש"י בשם מקו"ם על שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו (וגם מקום בגי' קו"ף ונמצא לרז"ל במדרשיהם קו"ף זה שמו של הקב"ה והכונה יפ"י הפ"ה ופ"ו הפ"ה בגי' קו"ף) אבל עכ"פ טעמא בעי למה כינה התנא במקום הזה להשם יתברך בשם מקו"ם ובמשנה שבגמ' הגירסא לאביה"ם שבשמי"ם ויתבאר אי"ה, אבל לגירסתינו במשניות טעמא בעי) ולפי דברינו הנ"ל הנה תתבונן שהתנא דוקנא הוא דהגם שהכונה באומרו כדי שיכוונו את לבם למקו"ם הוא על הש"י עכ"ז רמז השע"ה הוא כעין רמז המקו"ם סוד היחוד הקדוש אשר הוא הרמת בקביעות המקו"ם תקע"ו טפחים הוא הנרמז ג"כ בשהיית השע"ה תקע"ו עיתים וכנ"ל:
ואומר לך עוד את אשר עם לבבי סוד קביעות מקו"ם לתפלה נ"ל שהוא כענין השרטוט של התורה טרם גילוי האותיות תורה הנעלמה רצו"ן הקדום והוא כעין מאמר בראשי"ת (נמי מאמר הוא) ולא כתיב בי' ויאמ"ר (כי לא נתגלו עדיין האותיות כמ"ש הקדוש מהרדיב זצוק"ל) הנה קביעות מקום לתפלה. הנה המקו"ם הוא השרטוט לאותיות התפילה שיתאמרו ויתגלו אח"כ. הנה צריך לשהות מקודם במקו"ם הקבוע להעשוה שרטו"ט. שהוא הרמוז להרצו"ן ואח"כ יתחברו באותיות בהרצו"ן וז"ש ותפילתם תקבל ברצו"ן (ובזה תתבונן דברי רש"י והרע"ב שוהי"ם שעה אחת במקום שבאו להתפלל) וזה שדקדק התנא כדי שיכוונו את לבם למקו"ם כמו שהמקום הוא שרטוט קודם לאותיות כמו כן הלב מכוין ומחקיק הדברים קודם לדיבור ואח"כ יהיו הדברים היוצאים מן הלב לרצון וז"ש בסיום התפילה והיו לרצון אמרי פ"י והגיון לב"י לפניך וכו' הבן הדברים על מתכונתם:
והנה במשנה שבגמ' גרסינן כדי שיכוונו אה לבם לאביה"ם שבשמי"ם ואעתיק לך דברי האר"י ז"ל מ"ש רז"ל כי החסידים הראשונים היו שוהים וכו' והטעם הי' מפני שקודם חורבן ביהמ"ק לא הי' פירוד בין זו"ן ותמיד היו פב"פ לא פסק זיווגיהן וכו' כי לא הי' בהם חסרון ולא הי' צריכין לתפלתינו כדי להמשיך מוחין אל זו"ן לזווגם פב"פ כי מעולם לא היו המוחין מסתלקים מהם וכו' ואמנם אחר שנחרב המקדש בעוונינו נסתלקו המוחין מזו"ן ולכן אנו צריכין להתפלל בכ"י כדי להחזיר המוחין כדי שיזדווגו זו"ן ואמנם אחר גמר התפלה נחזרים המוחין להסתלק וחוזר הדבר לכמות שהי' עכ"ל:
ומעתה הנה אומר לך מוחין נק' אבו"ס כנודע שמי"ם נק' הז"א ממילא אביה"ם שבשמי"ם היינו המוחין שבז"א והדברים ידועים להמשכילים. והנה בזמן רבינו הקדוש אמרו חסידים הראשונים היו שוהים וכו'. הנה בימיהם סיפרו לנו מהנהגת החסידים הראשונים שהיו בזמן המקדש שאז לא היו המוחין מסתלקים ולא הי' מן הצורך לתפילתינו רק לעורר הרצון העליון ביתר שאת ויתר עוז בכל פעם הנה סיפרו לנו שהיו שותים וכו' כדי שיכוונו את לבם למקו"ם וכמש"ל אמנם בימי סידור רבינא ור' אשי סיפרו לנו מהחסידים שהיו אחר החורבן שהיו שוהים. כדי שיכונו את לבם לאביה"ם שבשמים לעורר המוחין בכדי ליחד הדודים ותשם הטוב יכפר ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
אפילו המליך וכו'. בה"א הידיעה רמז למה שאמרו בגמ' לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אוה"ע פוסק ואגב נדקדק אפילו המלך (הידוע מלך ישראל) שואל בשלומו לא ישיבנו. הנה רבותא קמ"ל מכש"כ כשאינו שואל בשלומו. רק המלך בא ומצטרך הוא לישאל בשלומו וכיוצא ודאי לא יפסיק. ולכאורה הא דדייקינן אבל למלכי אוה"ע פוסק. הנה י"ל דוקא כשהמלך שואל בשלומו ישיבנו אבל הוא לא ישאל גם במלכי אוה"ע אבל האמת אינו כן דזיל בתר טעמא כיון דחשש סכנה הוא אין לך דבר שעומד וכו' וז"ש בגמ' לא שנו אלא למלכ"י ישראל אבל למלכ"ו אוה"ע פוסק הנה הי' די לשיאמר מלכ"י ישראל.
מלכ"י אוה"ע. ואמר למלכ"י להורות בשביל המלכים בכל אופן. ובזה נבון המיתיב"י בגמ' אח"כ עיי"ש ודוק:
ואפילו נחש וכו' הנה אמרו בגמ' דוקא נחש שאינו נושך בודאי אבל עקרב פוסק. ולכאורה יפלא בעיני הדבר כיון דגם בנחש הוא ספק סכנה. ואין הולכין בסכנה אחר הרוב הלא תראה למלכי אוה"ע פוסק. וזה ג"כ אינו בודאי שיהרגנו ואעפי"כ פוסק. הנה גם בנחש שהוא ספק סכנה למה לא יפסיק ואפשר לומר עפ"י מה שאמרז"ל ברצות י"י דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה הנחש דרשו כן. דהאויב הראשון הנאמר בתורה הוא הנחש דכתיב בי' ואיב"ה אשית בינך וכו' ובין זרעך וכו':
הנה י"ל לפי"ז דקאי אמאי דסליק מיני' היינו אותן המכוונין את לבם למקום. הנה הם דבוקים ברצו"ן וכמש"ל. הנה הוא ברצו"ת י"י דרכי איש (ברצו"ת י"י. רצו"ן) הנה גם אויביו (הנחש) ישלים אתו. ולפי"ז נוכל לומר מי שאינו בטוח בעצמו שמכוין את לבו למקום צריך להפסיק אבל נוכל לומר שפיר דעל כל המתפללים מדבר דהנה מה שהקשו הפלסופים האיך נוכל לומר דהתפיל' מועלת א"כ כביכול הוא ית' שמו משתנת מרצון אל רצון. והאיך שייך לומר באחדות פשוטה שינוי רצו"ן. והרבה דברים נאמרו בזה מפי קדושי עליונין אבל פשטיות הדברים הוא שהכל הי' ברצון הקדום כביכול דהיינו שהי' כך ברצון הקדום כשיהי' הזמן ההוא והאדם ההוא ויתפלל כך יהי' כך וכך וא"כ תפילתינו הוא לעורר הרצו"ן הקדום וע"כ אומרים אח"כ יהיו לרצון וכו' וא"כ המתפלל יהי' מי שיהי' ע"כ מאמין בדבר הזה דבזולת זה מהיכן יבא לתתפלל:
וא"כ שייך על כל המתפללים לומר ברצות י"י דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ויש להרחיב הדברים:
כרוך על עקב"ו לא יפסוק רבותא קמ"ל הגם דכתיב בי' ואתה תשופנו עק"ב. והנה רואה שהוא כרוך על עקב"ו באופן שנא' לו אעפ"כ לא יפסוק מכש"כ כשאינו כרוך על עקבו:
ולפי"ז משנתינו לא זו א"ז קתני לא מיבעיא מלך דלא ישיבנו אלא אפילו נחש כרוך על עקב"ו שהוא חשש סכנה יותר דנזכר חטא אדה"ר שנא' ואתה תשופנו עקב קמ"ל לא יפסיק:
הרע"ב בד"ה אפילו נחש וכו' דוקא נחש ברו"ב פעמים אינו נושך אבל עקרב או אפעה מן הדברים שודא"י נושכים וכו'. לכאורה דבריו ז"ל צ"ע התחיל ברישא דוקא נחש ברו"ב פעמים וכו' משמע דברוב"א תליא מלתא ובאם הוא דבר המזיק ברו"ב מחויב לפסוק ולבסוף מסיים. אבל עקרב וכו' מן הדברים שודא"י נושכים וכו' משמע אבל אם אינו ודא"י אפילו רו"ב לא מהני והנה יש להתבונן ע"ז ג"כ הרי למלך אוה"ע פוסק. הגם שאינו ודאי שיהרגנו כדאשכחן בגמ' בההוא חסיד שפייס להגמון ונ"ל לדעת הרע"ב דבבעל בחירה צריך לפסוק אפילו בספק סכנה כיון שהבחירה חפשית משא"כ באינו בעל בחירה הגם דבדבר שההיזק ברור צריך לפסוק ואעפי"כ בספק היזק לא יפסוק:
ולפי"ז משנתינו תתפרש בדרך לא זו א"ז באופן זה לא מיבעיא מלך ישראל שבודאי לא יהרגנו לא יפסיק אלא אפילו נחש שאינו ודאי דכמה פעמים נושך. אעפי"כ כיון שאינו בעל בחירה לא יפסיק ומהראוי לתת לב עוד בענינים הללו להלכה:
ב' מזכירי"ן וכו'. בכאן יתכן מזכירי"ן ע"י אחרים די"ל דהתנא מרמז הא דבעינן שהשליח צבור יזכיר להקהל ויכריז להם קודם ואח"כ יאמרו הם:
וי"ל עוד דהנה רש"י והרע"ב כתבו מזכירין גבורות גשמים משי"ב הרו"ח ולכאורה אינו מדוקדק דאין הכוונה על משי"ב הרו"ח דאותן שמזכירין טל בימות הקיץ מזכירין ג"כ משי"ב הרו"ח (ע"כ הרמב"ם בפירושו פירש מורי"ד הגש"ם) וי"ל כוונתם לבאר לשון מזכירין ע"י אחרים דהיינו דהגם דכוונת ההזכרה היא רק על הגשמים צ"ל כפי הסדר תנהוג בתחילה משיב הש"י את הרוח ואח"כ מוריד הגשם. וע"י הרוח מתהוה הגשם כענין הנאמר רוח צפון תחולל גשם:
ושואלין הגשמים וכ"ה ברש"י בברכת השנים וגירסת המשנ' שנגמ' ושאל"ה בברכת וכו' וכ"נ גירסת הרע"ב וי"ל דבתיבת שאל"ה יכלול גם ט"ל כענין הנהוג לומר ותן ט"ל ומט"ר. ולפי הגירסא ושואלין הגשמ"ם. הורה לנו שאין הכוונה רק על שאלת הגשמים משא"כ ט"ל אין חובה להזכיר אפילו בשאלה דאינו נעצר לעולם:
סידורא דמתניתין ודאי הזכרה היא קודם לשאלה בזמן והבדלה סידרה התנא לבסוף הואיל דפליגי בה תנאי כ"ל:
ומהראוי ליתן טעם למה נסדר דברי ר"ע קודם לדר"א וצ"ע כעת:
משנה ג
האומר על ק"צ וכו' ופירש"י האומר כן בתפלת"ו (ועמ"ש להלן בתוי"ט) ותא ודאי דמיירי בתפילה דוקא דאלת"ה מה שייכות יש לזה בכאן אלא על כרחך דבתפל' קמיירי אבל דרך דרש או פשט מותר (ועיין מ"ש בדרשותינו על התורה) ובזה יונח לנו מה שתרגם כן יונתן בן עוזיאל בפירוש המצוה דשלוח הקן:
האומר על ק"צ יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים וכו' יש להתבונן מהיכי תיתי ס"ד למימר לשונות כאילו בתפילה. ועוד מהראוי להבין למה תנא משתקי"ן אות"ו ה"ל לתנא למיתני ל"א יאע"ר האדם על ק"צ וכו' ועל טוב וכו'. ונ"ל לומר דהנך ג' ענינים הנשנים במשנתינו. הנה כוונת האומרם בתפילתו הוא טוב לפי כוונתו וכתורה הוא זולת שיש חשש מפני הטועים אשר ישמעו ולא ידעו לפרש הענין ויטעו ע"כ צוו חז"ל להשתיקו והוא עפ"י אשר אבאר לך. על ק"צ יגיעו רחמיך הוא ע"פ המבואר בת"ז כד אימא מתתרכת מעל בנין וכו' עי"ז מתעורר זכירת הענין בכל העולמות איך כביכול אימא קדישא מתתרכת מעל בני'. והנה כל ממנא יליף זכות על ענפין דילי'. ואומר הקב"ה ולמה לא תלמדו זכות על הבנים קדושים וכו' ואז מתעוררים הרחמים מעולם לעולם עד עולם וכו' עיי"ש בת"ז. והנה האומר בתפלת על ק"ן צפו"ר יגיע"ו רחמי"ך הנה הוא מעמיק בתפילתו וכוונתו לטובה לעורר הרחמים על מצות ק"צ. להזכיר איך אימא מתתרכת מעל בנהא וזוכר הקב"ה את האם והבנים לרחמם אבל אעפ"כ החכמים גזרו משתקי"ן אות"ו מפני חשש השומעים שיתלו מצותיו של הקב"ה בטעם והם גזירות המלך על עבדיו כאשר אבאר לך להלן. והנה האומר על טוב יזכר שמך הוא ג"כ דבר עמוק וכוונתו עפ"י מה דידוע דאין הקב"ה מיחד שמו על וכו' רק על הטובה וכענין שאמרז"ל בפסוק ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ולחשך קרא אלקים לילה אין כתיב כאן ללמדך שאין הקב"ה מיחד שמו על וכו' והוא אשר פירשנו בטוב טעם פרשיות מנחן הנביא בתורה וכי תאמרו איכה נדע את הדבר אשר לא דברו יי' אשר ידבר הנביא בשם י"י ולא יהי' ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו י"י וכו' והנה קיי"ל להלכה דלא יתבחן הנביא רק בהתנבאו לטובה ולא יהי' הדבר ולא יבא. בזה יודע אשר הוא נביא שקר אבל בהתנבאו היפך הטובה בזה לא יתבחן כמבואר הדבר בגמ' ועיין ברמב"ם. והנה בתורה כאמר הדבר סתם אשר ידבר הנביא בשם י"י ולא יהי' וכו' ופירשנו בזה שהתורה מבארת היטב אמרי' באומרה אשר ידבר הנביא בש"ם י"י. היינו בהתנבאו לטובה אשר הש"י מיחד שמו על הדבר בזה יתבחן הנביא ועת לקצר כי אכ"מ. ונחזור לעניינו. הנה האומר בתפילתו על טו"ב יזכ"ר שמ"ך הנה נחמדים דבריו עפ"י כוונתו באמרו רבש"ע עשה עמנו אות לטוב' ואז יזכר שמך ע"ז משא"כ בהיפך ח"ו אבל אעפי"כ צוו חכמים לשתקו כי ימשך מזה טעות לשומעים בחושבם שאין להודות להש"י רק על הטוב. וכן מודי"ם מודי"ם כוונת המתפלל. יוכל להיות כתורה באמור להש"י נודה לך על הטוב' ונודה לך וכו' כי חייב אדם לברך וכו' כשם שמברכין על הטובה אבל אעפי"כ צוו חז"ל להשתיקו כי ימשך ח"ו מזה טעות לשומעים בחישבם שתי רשויות ח"ו זה מה שרצינו לבאר:
עפ"י הדברים האלה יוכח לנו מאד בגמ' ההוא דנחית קמי' דרבה אמר אתה חסת על ק"צ אתה חוס ורחם עלינו אמר רבה כעת ירע ההוא ערבנן לרצויי למארי' א"ל אביי והא משתקין אותו תנן ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי עכ"ל. הנה כל בעל דעת יעמוד משתומם וכו' בשביל החידוד דאביי יוציא רבה מפיו דבר שאינו אמת וגם מן התימא הוא מה הוא החידוד בזה הלא משנה ערוכה הוא ידוע' לכל בר בי רב דחד יומא אבל לפימ"ש יבואו הדברים ע"כ דבאמת עפ"י המבואר בת"ז במצות שילוח הקן הנה הלשון הזה בתפילה הוא ריצוי אמרים להיוצר כל הוא אלקינו אבל חז"ל צוו להשתיקו מפני השומעים שלא יבואו לידי טעות. והנה ההוא מרבנן דנחית קמי' דרב"ה הי' סובר כיון דהוא קמי' דרב"ה ותלמידיו ובית מדרשו ת"ח אין כאן חשש טעות ומותר לו להרצות אמרים כאלה לפני הש"י ובאמת אין הדין וההלכ' כן כיון דנגזר מפי חז"ל להשתיקו אין לחלק בין מקום למקום ואסור הדבר לכל. ולפי"ז רבה אמת אמר ידע ההוא מרבנן לרצויי למארי' שבאמת לפי כוונת ההוא מרבנן הוא ריצוי דברים בעומק אבל אעפי"כ ארי' הוא דרביע עלי' איסור חז"ל ואסור לומר כן בתפילה אפילו לפני גדולי הדור וזה דבעי רבה לחדודי דאביי שישיב והא משתקין אותו סתם תנן ואין חילוק בין מקום למקום נ"ל:
לשון הרמב"ם בפירושו מענין מ"ש על קן צפור וכו' משתקין אותו מפני שהוא תולה טעם זאת המצו' בחמלת הקב"ה על העוף ואין כן וכו' אבל היא מצו' מקובלת אין לה טעם עכ"ל נ"ל אין לומר כן בתפילה דבזה יבואו המון עם לטעות באמרם שזה הוא תכלית טעם המצו' וחלילה לאדם לומר כן שיבוא לתכלית טעמי המצות כי הן הנה חכמה אלקית וחכמתו ית"ש הוא בבלי תכלית ואיך יגיע בעל תכלית להקיף שכל אלקי וכשיבוא האדם לטעות בחושבו שיודע היטב טעם המצו' יבא לידי טעות לבטל המצו' בזמן מן הזמני' ומזה נתפקרו החוקרים וביטלו המצות בחשבם שציוי עשיית המצות בפועל העשי' הם רק המצא' להשיג עי"ז איזה שכל שעלה בדמיון רעיונם המוגשם וחשבו כיון שהם כגר השיגו המושכל הזה אין להם מן הצורך לגשמיות עשיית המצוה בפועל. והנה זה סיבה לביטול כל התור' ומצותי' ח"ו והכתוב צוות כל המצו' אשר אנכי מצוה אתכם היום תשמרון לעשות לעשות דייקא עשי' ממש אין לך פטור בשום ענין מעשייתם כי אנכי הוא המצוה ואני א"ס ב"ה ואין לך מבוא לבוא לתכלית הטעם הבן הדבר ע"כ גזרו אומר חז"ל אין טעם למצות ואין הכונה שאסור לחקור איזה טעם למצוה אדרבא מצוה גדולה לחקור בפרד"ס ולהמציא טעמים כ"א כפי אשר חנן אותו הש"י במדות והשכל אבל ישכיל ויבין שלא בא לתכלית הטעם כי אין להם חקר וסוף ע"כ מחויב לעשות המצות בכ"ז ועידן בפועל ממש אפילו במקום שלא שייך הטעם שהוציא הבן הדבר וכבר הארכנו בזה במ"א וידיד הקורא הרבה הי' להאריך בענינים האלו ובלשון הרע"ב והתוי"ט בכאן אבל עת לחשות ולדבר בקונטרס בפ"ע הדברים באריכות:
העוב"ר לפני התיב"ה נקרא בפי חכמינו ז"ל השליח צבור כי הש"צ הי' עומד לפני התיב"ה שבו הס"ת מונחת ולישנא דעוב"ר נראה דלישנא דאקדומי הוא שהוא מקדים ומתחיל התפילה ונתקן הלשון ע"ש הכתוב ויעבו"ר מלכם לפניהם וי"י בראשם. וג"כ קראו לש"צ עובר ע"ש הא דלמדו רז"ל מפסוק ויעב"ר י"י על פניו וכו' מלמד שנתעטף הקב"ה כש"צ וא"ל למשה אם יעשו בני לפני כסדר הזה וכו':
ועוד יתפרש לשון העבר ע"ש עב"ר כה אמר ה' בעב"ר הנהר ישבו אבותיכם. ואנחנו נק' עברי"ם לשון עב"ר נין ונכד לשם בן נח. והוא בתיבת עב"ר. נרמז תשם הנכבד שם ע"ב של ויסע ויבא ויט שיש בו רי"ו אותיות מנין ירא"ה ותיבות כמו שהם כתובים בתורה לפנינו תם נ"ו מנין אימ"ה. ואמרו חז"ל במדרשיהם מפני מה צועקים ואינם נענים מפני שאינם יודעים להתפלל בשם שנא' אשגבהו כי ידע שמי יקראנו ואענהו. ונ"ל לפרש דבריהם עפ"י פשוטו עפ"י דברינו הנ"ל שאינם יודעים להתפלל בשם היינו באימ"ה ובירא"ה שהוא הוראת השם הנכבד ע"ב נמסר לנו באימ"ה ובירא"ה.
אימ"ה ירא"ה בגי' עב"ר לזכר זה כינו לשליח צבור שצריך להתפלל בשם ויענהו הש"י ממעון קדשו.
עב"ר לפני התיבה נ"ל:
ועפי"ז פירשנו בספרינו (אגרא דכלה) ויבא הפליט ויגד לאברם העבר"י. בזה שבא הפליט וקרא אותו עבר"י והוא שוכן (מכבר) באלוני ממרא וכו' ונשתקע ממנו שם עבר"י אזי התבונן מזה כי השם בכבודו יצא לפניו ע"כ יצא ונלחם בגוים ההם. והוא אשר נרמז בדברי אנשי כנה"ג בסיפור קריעת י"ס והים בקעת לפניהם ויעבר"ו בתוך הים ביבשה שאז נתגלה השם הגדול בכבודו. ונמסר להם באימ"ה ובירא"ה מנין עב"ר וזה שיש לרמז בדבריהם במס' מגילה ויעב"ר מרדכי שעבר ערקומא דמיא. ונ"ל שלמדו זה בג"ש מקובלת להם כתיב הכא ויעב"ר מרדכי וכתיב הכא ויעברו בתוך הים אבל אנחנו לא נדע מה משמיענו בזה במגילה הנק' לפרסום הנס בכל דבר אבל משמיענו דהנה אצל הים היו ישראל נתונים בדין כמשארז"ל שהי' הקטרוג הגדול הללו וכו' והללו וכו' ולא היו כדאים להינצל ונגלה עליהם השם הגדול בכבודו ע"י אימ"ה וירא"ה כמד"א ויירא"ו מאד ויצעקו ב"י אל י"י הנה גם בכאן נתחייבו שונאיהם של ישראל ולא הי' מקום להנצל. הנה הפועל ישועות בקרב הארץ פעל ועשה ע"י מרדכי שעבר ערקומ"א דמי"א ונזכר לפניו ית"ש השם הנכבד בכבודו שנגלה להם על המים בעבר"ם ביבשה ע"כ נרמז במגילה בג"ש מקריעת י"ס הבן הדבר:
ולא יהא סרב"ן וכו' תיבת סרב"ן הוא לשון תרגום. וימאן אדום מתרגמינן וסרי"ב אדומאה:
מנין הוא מתחיל מתחלת הברכה שטעה ב"ה ויש נוסחאות שטעה ז"ה. ונ"ל לפי הגירסא ז"ה הנה לא קאי רק על האחר העובר במקום הראשון יתחיל מתחלת הברכה שטעה ז"ה היינו הראשון משא"כ אם הראשון בעצמו יישב דעתו וחזר לתקן טעותו יתחיל במקום שפסק. אפילו באמצע הברכה וא"צ להתחיל מתחילת' ולפי מה דגרסינן שטעה ב"ה יש לפרס אפילו הראשון בעצמו כשחזר יתחיל מתחילת הברכה כיון שהיתה כבר מופסקת נ"ל:
משנה ד
העובר וכו' לא יענה אחר הכהני"ם וכו' הידועים היינו הנושאים את כפיהם בתפילה וקשיא לי ליתני מבואר לא יענה אחר נשיא"ת כפי"ם והבנתי מדברי הרמב"ם שכוונתו לתרץ זאת דז"ל ש"ץ אומר יברכך ויענו הכהנים יברכך וכו' ואח"כ אומר להם ש"ץ וישמרך ויענו הכהנים וישמרך ויענו כל הקהל ויאמרו אמן וכו' וכשיענו כל הצבור אמן לא יענה ש"ץ אמן שמא ישכח איזה ברכה היא אשר סיים עכ"ל. הנה מה שביאר בכאן ענין סדר נשיאת כפים אינו מביאור המשנה בכאן אבל כוונתו לדעתי לתרץ קושייתן למה לא אמר התנא לא יענה אחר נשיא"ת כפי"ם. וביאר דאילו הי' שונה כן היינו סוברים דהיינו אחר גמר כל נ"כ לא יענה אמן מפני הטירוף שלא יהי' יודע לחזור לברכת סי"ם שלו"ם. אבל אחר וישמר"ך ויחנ"ך יענה. לזה פירש התנא אחר הכהני"ם היינו כל מצות הכהנים היינו בברכותיהן לא יענה ומפנ"י הטירו"ף הכונה שתטרף ותתבלבל דעתו שלא יהי' יכול לכוין איזה ברכה יהי' מקריא אותן כי הש"ץ מחויב להקרות וכ"ה כוונת רש"י והרע"ב עיי"ש:
מפנ"י הטרו"ף נ"ל שורשו משורש טריפ"ה שהוא שאינו יכול לחיות הגם שראינו שהוא חי. הנה אעפי"כ יודעים אנחנו שהחיות אינו בשלימות ונתחסר עד כי וכו' ומזה נגזר לומר טירו"ף הדע"ת שנחסר הדעת ונתבלבלל:
ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר וכו'. נראה דברישא בעניות אמן אפי' הבטחתו שהוא חוזר לא יענה דאי גם ברישא מהני הבטחת"ו ליתני סתם ואם הבטחתו שהוא חוזר לתפילתו רשא"י. ותיקו אתרתי בבי דמתני' אלא ע"כ דרק בסיפא דינא הכי וברישא לא מהני הבטחתו. ונ"ל דזה ג"כ טעמם של הרמב"ם ורש"י והרע"ב דמפרש"י ברישא מפנ"י הטירו"ף היינו שלא יהי' יכול להקרות הברכות של הכהנים כסדרן (ולא קא מפרשי שלא יהי' יכול לחזור לברכת שי"ם שלו"ם) דשם הוא חשש שלא יהי' יכול להקרות הכהנים כסדרן ויתבלבלו הכהנים המברכים ויתבהלו המברכים בראותם שאין הברכ' שגורה בפי הכהנים וע"כ לא רצו לסמוך על הבטחת הש"ץ. משא"כ בנ"כ שאין כאן חשש רק שלא יהי' יכול לחזור לתפילת"ו ברכת שים שלום אם הבטחתו וכו' רשאי ולפי"ז הי' נ"ל לומר דלפי"ז גם עניות אמן אחר הברכה שלישית של הכהנים רשאי באם הבטחתו. וי"ל לפי"ז דמשנתינו ומדרש רבה (עיין בתוי"ט דס"ל דגם עניות אמן מהני הבטחת"ו) לא פליגי אהדדי דמשנתינו מיירי לאמצעית הברכות וישמר"ך ויחונ"ך דלזה לא מהני הבטחת"ו כמ"ש והמדרש מיירי לעניית אמן לבסוף ברכת הכהנים היינו אחר תיבת שלו"ם. דאין כאן בית מיחוש רק לענין החזרה לתפילתו והוה כמו נ"כ והי' נ"ל לפסוק כן. אבל יראתי לפסוק הלכה בדבר אשר רבותינו הפוסקים לא חילקו בדבר:
משנה ה
המתפלל וטעה סימן וכו' נפקא מיני' לשוב בתשוב' ולפשפש עוד במעשיו ולחזור ולהתפלל דאפילו חרב חדה וכו' אל ימנע עצמו מן הרחמים. וכן אם ש"ץ הוא סימן וכו' לשולחיו. הנה שולחיו יפשפשו במעשיהם וליפשו ברחמו והוא הראי' שמביא מראב"ד שאמר זה חי וזה וכו' ולמה אמר הלא מוציא דבה וכו'. אבל כוונתו הי' כי היכי דיפשפש החולה במעשיו ותתבטל הגזירה כי חנון ורחום י"י וחפץ חסד הוא: