אור ברסלב
והיה ברכה פרק ה › משנה ג

והיה ברכה· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב [בעל ה'בני יששכר']

פרק ה · משנה ג

משנה א

האומר על ק"צ וכו' ופירש"י האומר כן בתפלת"ו (ועמ"ש להלן בתוי"ט) ותא ודאי דמיירי בתפילה דוקא דאלת"ה מה שייכות יש לזה בכאן אלא על כרחך דבתפל' קמיירי אבל דרך דרש או פשט מותר (ועיין מ"ש בדרשותינו על התורה) ובזה יונח לנו מה שתרגם כן יונתן בן עוזיאל בפירוש המצוה דשלוח הקן:

האומר על ק"צ יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים וכו' יש להתבונן מהיכי תיתי ס"ד למימר לשונות כאילו בתפילה. ועוד מהראוי להבין למה תנא משתקי"ן אות"ו ה"ל לתנא למיתני ל"א יאע"ר האדם על ק"צ וכו' ועל טוב וכו'. ונ"ל לומר דהנך ג' ענינים הנשנים במשנתינו. הנה כוונת האומרם בתפילתו הוא טוב לפי כוונתו וכתורה הוא זולת שיש חשש מפני הטועים אשר ישמעו ולא ידעו לפרש הענין ויטעו ע"כ צוו חז"ל להשתיקו והוא עפ"י אשר אבאר לך. על ק"צ יגיעו רחמיך הוא ע"פ המבואר בת"ז כד אימא מתתרכת מעל בנין וכו' עי"ז מתעורר זכירת הענין בכל העולמות איך כביכול אימא קדישא מתתרכת מעל בני'. והנה כל ממנא יליף זכות על ענפין דילי'. ואומר הקב"ה ולמה לא תלמדו זכות על הבנים קדושים וכו' ואז מתעוררים הרחמים מעולם לעולם עד עולם וכו' עיי"ש בת"ז. והנה האומר בתפלת על ק"ן צפו"ר יגיע"ו רחמי"ך הנה הוא מעמיק בתפילתו וכוונתו לטובה לעורר הרחמים על מצות ק"צ. להזכיר איך אימא מתתרכת מעל בנהא וזוכר הקב"ה את האם והבנים לרחמם אבל אעפ"כ החכמים גזרו משתקי"ן אות"ו מפני חשש השומעים שיתלו מצותיו של הקב"ה בטעם והם גזירות המלך על עבדיו כאשר אבאר לך להלן. והנה האומר על טוב יזכר שמך הוא ג"כ דבר עמוק וכוונתו עפ"י מה דידוע דאין הקב"ה מיחד שמו על וכו' רק על הטובה וכענין שאמרז"ל בפסוק ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ולחשך קרא אלקים לילה אין כתיב כאן ללמדך שאין הקב"ה מיחד שמו על וכו' והוא אשר פירשנו בטוב טעם פרשיות מנחן הנביא בתורה וכי תאמרו איכה נדע את הדבר אשר לא דברו יי' אשר ידבר הנביא בשם י"י ולא יהי' ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו י"י וכו' והנה קיי"ל להלכה דלא יתבחן הנביא רק בהתנבאו לטובה ולא יהי' הדבר ולא יבא. בזה יודע אשר הוא נביא שקר אבל בהתנבאו היפך הטובה בזה לא יתבחן כמבואר הדבר בגמ' ועיין ברמב"ם. והנה בתורה כאמר הדבר סתם אשר ידבר הנביא בשם י"י ולא יהי' וכו' ופירשנו בזה שהתורה מבארת היטב אמרי' באומרה אשר ידבר הנביא בש"ם י"י. היינו בהתנבאו לטובה אשר הש"י מיחד שמו על הדבר בזה יתבחן הנביא ועת לקצר כי אכ"מ. ונחזור לעניינו. הנה האומר בתפילתו על טו"ב יזכ"ר שמ"ך הנה נחמדים דבריו עפ"י כוונתו באמרו רבש"ע עשה עמנו אות לטוב' ואז יזכר שמך ע"ז משא"כ בהיפך ח"ו אבל אעפי"כ צוו חכמים לשתקו כי ימשך מזה טעות לשומעים בחושבם שאין להודות להש"י רק על הטוב. וכן מודי"ם מודי"ם כוונת המתפלל. יוכל להיות כתורה באמור להש"י נודה לך על הטוב' ונודה לך וכו' כי חייב אדם לברך וכו' כשם שמברכין על הטובה אבל אעפי"כ צוו חז"ל להשתיקו כי ימשך ח"ו מזה טעות לשומעים בחישבם שתי רשויות ח"ו זה מה שרצינו לבאר:

עפ"י הדברים האלה יוכח לנו מאד בגמ' ההוא דנחית קמי' דרבה אמר אתה חסת על ק"צ אתה חוס ורחם עלינו אמר רבה כעת ירע ההוא ערבנן לרצויי למארי' א"ל אביי והא משתקין אותו תנן ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי עכ"ל. הנה כל בעל דעת יעמוד משתומם וכו' בשביל החידוד דאביי יוציא רבה מפיו דבר שאינו אמת וגם מן התימא הוא מה הוא החידוד בזה הלא משנה ערוכה הוא ידוע' לכל בר בי רב דחד יומא אבל לפימ"ש יבואו הדברים ע"כ דבאמת עפ"י המבואר בת"ז במצות שילוח הקן הנה הלשון הזה בתפילה הוא ריצוי אמרים להיוצר כל הוא אלקינו אבל חז"ל צוו להשתיקו מפני השומעים שלא יבואו לידי טעות. והנה ההוא מרבנן דנחית קמי' דרב"ה הי' סובר כיון דהוא קמי' דרב"ה ותלמידיו ובית מדרשו ת"ח אין כאן חשש טעות ומותר לו להרצות אמרים כאלה לפני הש"י ובאמת אין הדין וההלכ' כן כיון דנגזר מפי חז"ל להשתיקו אין לחלק בין מקום למקום ואסור הדבר לכל. ולפי"ז רבה אמת אמר ידע ההוא מרבנן לרצויי למארי' שבאמת לפי כוונת ההוא מרבנן הוא ריצוי דברים בעומק אבל אעפי"כ ארי' הוא דרביע עלי' איסור חז"ל ואסור לומר כן בתפילה אפילו לפני גדולי הדור וזה דבעי רבה לחדודי דאביי שישיב והא משתקין אותו סתם תנן ואין חילוק בין מקום למקום נ"ל:

לשון הרמב"ם בפירושו מענין מ"ש על קן צפור וכו' משתקין אותו מפני שהוא תולה טעם זאת המצו' בחמלת הקב"ה על העוף ואין כן וכו' אבל היא מצו' מקובלת אין לה טעם עכ"ל נ"ל אין לומר כן בתפילה דבזה יבואו המון עם לטעות באמרם שזה הוא תכלית טעם המצו' וחלילה לאדם לומר כן שיבוא לתכלית טעמי המצות כי הן הנה חכמה אלקית וחכמתו ית"ש הוא בבלי תכלית ואיך יגיע בעל תכלית להקיף שכל אלקי וכשיבוא האדם לטעות בחושבו שיודע היטב טעם המצו' יבא לידי טעות לבטל המצו' בזמן מן הזמני' ומזה נתפקרו החוקרים וביטלו המצות בחשבם שציוי עשיית המצות בפועל העשי' הם רק המצא' להשיג עי"ז איזה שכל שעלה בדמיון רעיונם המוגשם וחשבו כיון שהם כגר השיגו המושכל הזה אין להם מן הצורך לגשמיות עשיית המצוה בפועל. והנה זה סיבה לביטול כל התור' ומצותי' ח"ו והכתוב צוות כל המצו' אשר אנכי מצוה אתכם היום תשמרון לעשות לעשות דייקא עשי' ממש אין לך פטור בשום ענין מעשייתם כי אנכי הוא המצוה ואני א"ס ב"ה ואין לך מבוא לבוא לתכלית הטעם הבן הדבר ע"כ גזרו אומר חז"ל אין טעם למצות ואין הכונה שאסור לחקור איזה טעם למצוה אדרבא מצוה גדולה לחקור בפרד"ס ולהמציא טעמים כ"א כפי אשר חנן אותו הש"י במדות והשכל אבל ישכיל ויבין שלא בא לתכלית הטעם כי אין להם חקר וסוף ע"כ מחויב לעשות המצות בכ"ז ועידן בפועל ממש אפילו במקום שלא שייך הטעם שהוציא הבן הדבר וכבר הארכנו בזה במ"א וידיד הקורא הרבה הי' להאריך בענינים האלו ובלשון הרע"ב והתוי"ט בכאן אבל עת לחשות ולדבר בקונטרס בפ"ע הדברים באריכות:

העוב"ר לפני התיב"ה נקרא בפי חכמינו ז"ל השליח צבור כי הש"צ הי' עומד לפני התיב"ה שבו הס"ת מונחת ולישנא דעוב"ר נראה דלישנא דאקדומי הוא שהוא מקדים ומתחיל התפילה ונתקן הלשון ע"ש הכתוב ויעבו"ר מלכם לפניהם וי"י בראשם. וג"כ קראו לש"צ עובר ע"ש הא דלמדו רז"ל מפסוק ויעב"ר י"י על פניו וכו' מלמד שנתעטף הקב"ה כש"צ וא"ל למשה אם יעשו בני לפני כסדר הזה וכו':

ועוד יתפרש לשון העבר ע"ש עב"ר כה אמר ה' בעב"ר הנהר ישבו אבותיכם. ואנחנו נק' עברי"ם לשון עב"ר נין ונכד לשם בן נח. והוא בתיבת עב"ר. נרמז תשם הנכבד שם ע"ב של ויסע ויבא ויט שיש בו רי"ו אותיות מנין ירא"ה ותיבות כמו שהם כתובים בתורה לפנינו תם נ"ו מנין אימ"ה. ואמרו חז"ל במדרשיהם מפני מה צועקים ואינם נענים מפני שאינם יודעים להתפלל בשם שנא' אשגבהו כי ידע שמי יקראנו ואענהו. ונ"ל לפרש דבריהם עפ"י פשוטו עפ"י דברינו הנ"ל שאינם יודעים להתפלל בשם היינו באימ"ה ובירא"ה שהוא הוראת השם הנכבד ע"ב נמסר לנו באימ"ה ובירא"ה.

אימ"ה ירא"ה בגי' עב"ר לזכר זה כינו לשליח צבור שצריך להתפלל בשם ויענהו הש"י ממעון קדשו.

עב"ר לפני התיבה נ"ל:

ועפי"ז פירשנו בספרינו (אגרא דכלה) ויבא הפליט ויגד לאברם העבר"י. בזה שבא הפליט וקרא אותו עבר"י והוא שוכן (מכבר) באלוני ממרא וכו' ונשתקע ממנו שם עבר"י אזי התבונן מזה כי השם בכבודו יצא לפניו ע"כ יצא ונלחם בגוים ההם. והוא אשר נרמז בדברי אנשי כנה"ג בסיפור קריעת י"ס והים בקעת לפניהם ויעבר"ו בתוך הים ביבשה שאז נתגלה השם הגדול בכבודו. ונמסר להם באימ"ה ובירא"ה מנין עב"ר וזה שיש לרמז בדבריהם במס' מגילה ויעב"ר מרדכי שעבר ערקומא דמיא. ונ"ל שלמדו זה בג"ש מקובלת להם כתיב הכא ויעב"ר מרדכי וכתיב הכא ויעברו בתוך הים אבל אנחנו לא נדע מה משמיענו בזה במגילה הנק' לפרסום הנס בכל דבר אבל משמיענו דהנה אצל הים היו ישראל נתונים בדין כמשארז"ל שהי' הקטרוג הגדול הללו וכו' והללו וכו' ולא היו כדאים להינצל ונגלה עליהם השם הגדול בכבודו ע"י אימ"ה וירא"ה כמד"א ויירא"ו מאד ויצעקו ב"י אל י"י הנה גם בכאן נתחייבו שונאיהם של ישראל ולא הי' מקום להנצל. הנה הפועל ישועות בקרב הארץ פעל ועשה ע"י מרדכי שעבר ערקומ"א דמי"א ונזכר לפניו ית"ש השם הנכבד בכבודו שנגלה להם על המים בעבר"ם ביבשה ע"כ נרמז במגילה בג"ש מקריעת י"ס הבן הדבר:

ולא יהא סרב"ן וכו' תיבת סרב"ן הוא לשון תרגום. וימאן אדום מתרגמינן וסרי"ב אדומאה:

מנין הוא מתחיל מתחלת הברכה שטעה ב"ה ויש נוסחאות שטעה ז"ה. ונ"ל לפי הגירסא ז"ה הנה לא קאי רק על האחר העובר במקום הראשון יתחיל מתחלת הברכה שטעה ז"ה היינו הראשון משא"כ אם הראשון בעצמו יישב דעתו וחזר לתקן טעותו יתחיל במקום שפסק. אפילו באמצע הברכה וא"צ להתחיל מתחילת' ולפי מה דגרסינן שטעה ב"ה יש לפרס אפילו הראשון בעצמו כשחזר יתחיל מתחילת הברכה כיון שהיתה כבר מופסקת נ"ל:

תוכן העניינים

והיה ברכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה