אור ברסלב
והיה ברכה פרק ה › משנה א

והיה ברכה· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב [בעל ה'בני יששכר']

פרק ה · משנה א

פרק ה

אין עומדי"ן להתפלל וכו' לא קאמר התנא אין מתפללי"ן אלא וכו' וקאמר אין עומדי"ן להורות דבתפילת העמידה קמיירי ממילא אנחנו שמתפללים מקודם בקשות וברכות ופסוקי דזמרה וק"ש וברכותי'. הנה כבר מקבלים ע"ע הכנעה ומורא. וא"צ לשהות קודם תפילת י"ח ואפילו בתפילת מנחה פרשיות הקרבנות ותפלה לדוד בהזכיר גדולתו ית"ש וגדול י"י ומהולל מאד וכו' ושארי השבחים הנה נכנע לפני קונו ונ"ל עוד דמשמיענו התנא אין עומדי"ן להתפלל תפילת העמידה דייקא. אבל תפילה המצטרכת לכל אדם בכ"ז ועידן שמבקש מהש"י על הצטרכותו א"צ הכנה. אבל אדרבא כתיב כי"י אלהינו בכ"ל קראינ"ו אלי"ו ואדרבא זה הוא האמונה הגדולה לאיש הישראלי שיתפלל תיכף על כל דבר שיארע לו יבקש מן הש"י והוא אמונה שאין הדבר במקרה והכל הוא בהשגח':

מתוך כוב"ד רא"ש רש"י פי' הכנע"ה. היינו מי שמכניע א"ע הנה הוא כופף ראשו למטה כאילו ראשו כבד עליו ואינו יכול לזוקפו והרמב"ם פי' בכונ' ובירא"ה כמ"ש עבדו את י"י בירא' עכ"ל. ולפ"ז הכונ' כוב"ד רא"ש מסתיר ומלביש את ראשו בעטיפה וכיסוי (ר"י קרא למאני' מכבדות"א) כענין ויסתר משה פני"ו כי יר"א וכו'. כי מחמת הירא' מסתירין הראש והפנים. והנה הרע"ב ז"ל הרכיב ב' הפירושים. הכנע"ה ומור"א נראה דהקשה לכ"א מהפירושים למה אמר התנא בלשון סתום כוב"ד רא"ש. ה"ל לומר בלשון מבואר הכנע"ה (לפרש"י ז"ל) או מור"א (לפי' הרמב"ם ז"ל). וגם לשון מתו"ך אינו מובן כ"כ ע"כ פי' הרע"ב דתרווייהו מצריך צריכי דהנה תמצא בגדולי אנשי מעשה. אשר יראת י"י תקוע בלבבם. אבל אינו ניכר לרואים פנימיות לבבם על תנועת איבריהם תמצא בחו"ה מעלות אנשי המדע אמר תראה פניהם שעלה עליהם האור (לא ניכר היראה רק השמח') וכשתעמוד על הלבבות תראה לבבות נשברות לאלהים. הנה בעבודה זו תפילה לא סגי היראה פנימיות בתוכיות הלב. רק מיבעיא לי' להראות הכניעה מחמת מורא גם באיבריו החיצונים כעומד לפני המלך. וזה לא צריך לפנים דאם מראה כניעה באיבריו. ולבבו לא כן ידמה בודאי לא יהי' לרצון. א"כ תרוייהו מיצרך צריכי. וז"ש הרע"ב תרוייהו הכנע"ה ומור"א ושמע לה מדברי התנא מתו"ך כוב"ד רא"ש היינו מתוכיותו ופנימיותו יהי' הכוב"ד רא"ש ניכר על איבריו הבן הדבר. גם לדברי רש"י והרמב"ם ולא רציתי להאריך והמ"י:

והנה יש לאלוה מילין להמשכיל על דבר. בשתי אלה המדות הכנע"ה ומור"א בחי' לא"ה ובחי' רח"ל. עעו"ה ירא"ה ויסע ישרא"ל ויט וכו' למגדל עד"ר (בגי' לא"ה רח"ל) ובזה מכניעין ומבטלים הדע"ת דקליפה עמל"ק נקרא כנעני מלך ער"ד ונכתב אצלינו באריכות בענין בל"ק בלע"ם (ער"ד) אשר בקשו לקבוע פרשיותה בק"ש קודם לתפילה ואין כאן מקומם לבאר הענין באריכות. והש"י יצילנו משגיאות:

והנה מקום אתי בעזר הצור לבאר לך הנלע"ד ברמיזת התנא לעמוד בתפילה מתו"ך כוב"ד רא"ש. הנה נכתב אצלינו באריכות בדרושים בפסוק דבר אל בני ישרא"ל ויקחו ל"י תרומ' מאת כל איש אש"ר ידבנו וכו' ע"ז הפסוק דרשו חז"ל במדרש נבחר שם מעושר רב וכתבנו שם כונת מדרשיהם לדרוש תיבת ישרא"ל הן המה אתוון ל"י רא"ש (ע"כ אמר דבר אל בני ישרא"ל ויקחו ל"י תרומה מאת כל איש אש"ר ידבנו וכו' ואין להאריך בכאן בביאור הפסוקים והמדרש) והנה אתוון רא"ש המה אתוין הפנימיים בתיבת ישרא"ל מורה על אור פנימיי שלהם נשמה הפנימיית אשר בתוכם אור פנימיי ואותיות ל"י המה אותיות הקצוות מורה על אור מקיף שלהם. והנה בכל נשמה מישראל יש אור מקיף ואור פנימיי דהיינו הנשמה בבואה להתלבש בגוף מה שהכלי יכולה לסבול הוא נחוץ בפנימיות הגוף. והאור שהוא כבד על הכלי לסובלו מאיר חוץ לכלי ומתהוה לאור מקיף. והנה אלה המצות אשר צונו י"י אלקינו. הנה הן המה להאיר איברי נשמותינו רמ"ח מ"ע נגד רמ"ח איברים. הנה צריכין אנחנו לעשותם להאיר איברי הנשמה בבחי' פנימי ומקיף אשר כ"א הוא קומה שלימה (ע"כ מקבלין עול מלכו"ת שמים שלימה תחילה בק"ש היינו מלכו"ת בגי' ב"פ רמ"ח. רח"ם ארחמנ"ו נאום י"י כאשר יתבאר אי"ה) והנה בעשות האדם המצוה רק כפי הדין המקובל מאירין באור הפנימי. אבל בעשות המצוה בדקדוקים שונים ובתוספת מילי דחסידי אשר לדברים אלו אין גבול וקצבה בזה מאירין האור מקיף למשל מצות ציצית צריכין להיות ארבע חוטים כפולים בכ"א מהד' כנפות וצריכים להיות טוויין ושזורים לשמן וצריך להיות בכ"א ענף וגדיל הנה זה החוק והגבול של המצוה בהעדר תנאי אחד מאלו התנאים לא קיים המצוה. הנה בקיימו המצוה רק כפי הדין המקובל מאיר האור פנימי, אבל ישראל קדושים הם מדקדקים ומחמירים בכל מצוה ומוסיפים חומרות רבות למשל במצות ציצית הנ"ל. הנה מדקדקים שיהיו לבינים ומצמר נקי ושיהי' כל חוט כפול שמנה ושיהיו נעשים ע"י בני תורה וכיוצא לאין משער מה שכ"א מישראל מוסיף מילי דחסידי בכל מצוה. הנה לזה אין גבול זה מחמיר יותר מזה. וזה מזה. הנה ע"י המילי דחסידי הללו שכל מצוה מאירין האור המקיף והנה כבר הקדמתי לך האור הפנימי שבישרא"ל הוא אותיות רא"ש אתוון הפנימיים שבתיבת ישרא"ל והאור המקיף נרמז באתוון ל"י. והנה נצטוינו במ"ע ואות"ו תעבוד ולעבדו בכל לבבכם זו תפילה הנה עפ"י התורה יוצא י"ח המצוה כשיבקש ויתפלל בכ"י איזה דבר המצטרך לו. אבל חז"ל סידרו סדר התפילות וג' תפילות בש"י דייקא וסידרום עפ"י סדרי פרקי המרכבה העליונה. כי זה כל האדם נברא לעבו"ד את י"י הנה החמירו חז"ל ואמרו שבתפילה צריך כל אחד להיות מהחסידים ולהחמיר שיתפלל דוקא באופן הנאות יותר עם כל החומרות כיון שהוא מהדברים העומדים ברומי של עולם. וז"ש אין עומדין להתפלל אלא מתו"ך כוב"ד רא"ש שיכוין בכל עניני יראה ואהב"ה ועם כל החומרות ובהסיר כל המונעים עד שיכבד ההארה של הרא"ש שהוא בתוכיות ופנימיית. ויתהוה הארת אור מקיף כי ל"י בני ישראל עבדי"ם היינו בעבודתם זו תפילה וז"ש חסידים הראשונים היו שוהים וכו'. שהחמירו מאד בכונתם בכדי שיהא להם ממילי דחסידותם הארת האור מקיף:

ועתה הבין הא דשאלו בגמ' תורתם מתי נעשית ותירצו מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת וכו' והוא לפלא אבל הוא הנרצה השמירה הוא מן האור המקיף שבורחים ממנו החיצונים כמ"ש האר' ז"ל וכמ"ש יראו כל עמי הארץ כי שם י"י נק' עלי"ך דייקא והנה השכח"ה באה מן החיצונים כנודע ת"ש בגמ' מתוך שחסידים הם הנה להם ניתן למורשה הארת אור המקיף. ע"כ תורתם משתמרת הבן הדבר מאד:

היו שוהי"ם שע"ה אחת החסיד רבינו יינה הוכיח מהגמ' דבכאן שע"ה דוקא קאמר (מדקא פרכינן בגמ' תורתן מתי נעשית ודו"ק) ומהראוי להתבונן למה שע"ה דוקא היו שוהים ונ"ל עפ"י מ"ש בתוספתא ובירושלמי שעד כ"ד עונו"ת וכל עונה ד"ד עיתיים א"כ יש בשעה תקע"ו עיתים ובני יששכר יודעי בינה לעיתי"ם (למה דוקא תקע"ו עיתי"ם והוא) לדעה מה יעשה ישראל (היינו כל מגמת ישראל בעבודתם ותפילתם ותורתם ומצותם. הוא לשם יחוד קוב"ה ושכינתי' הוא יחוד וחיבור מדת יסו"ד עם מדת מלכו"ת יסו"ד מלכו"ת בגי' תרע"ו יה"ס תקע"ו בריתות שנכרתו על התורה. והנה מקום המערכה במזבח בבית שני (קרא אשכחו ודרשו ועשי מקום המערכה) ך"ד אמות על ך"ד אמות הרי תקע"ו אמות שזה מעשה העבודה בעבור היחוד כנ"ל.

והנה לדעת זה שאמרו חז"ל מיום שחרב ביהמ"ק (שהי' לשם העבודה על מקום המערכה תקע"ו אמה) אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד נ"ל דהנה הבית שהאדם עוסק בו בתורה. אין לך בי"ת שאינו ד' על ד' דפחות משיעור זה אינו נק' בית גם לענין מזוזה ולענין בתי ערי חומה ולענין עורכי מלחמה וכיוצא והנה בבית ד' על ד' יש תקע"ו טפחים כי התורה שאדם עוסק בהלכות הקרבנות כאילו הקריב וכו'. כל העוסק בתורת עולה כאילו וכו'. וזהו אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד והיא השע"ה אשר החסידים היו שוהים להכנת התפיל' במקום העבודה תקע"ו עיתים ליחוד הנ"ל. אברכה את י"י בכל ע"ה:

ולפ"ז תוכל ג"כ להתבונן גרסתינו כדי שיכוונו את לבם למקו"ם הנה הן אמת חז"ל הינו להש"י בשם מקו"ם על שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו (וגם מקום בגי' קו"ף ונמצא לרז"ל במדרשיהם קו"ף זה שמו של הקב"ה והכונה יפ"י הפ"ה ופ"ו הפ"ה בגי' קו"ף) אבל עכ"פ טעמא בעי למה כינה התנא במקום הזה להשם יתברך בשם מקו"ם ובמשנה שבגמ' הגירסא לאביה"ם שבשמי"ם ויתבאר אי"ה, אבל לגירסתינו במשניות טעמא בעי) ולפי דברינו הנ"ל הנה תתבונן שהתנא דוקנא הוא דהגם שהכונה באומרו כדי שיכוונו את לבם למקו"ם הוא על הש"י עכ"ז רמז השע"ה הוא כעין רמז המקו"ם סוד היחוד הקדוש אשר הוא הרמת בקביעות המקו"ם תקע"ו טפחים הוא הנרמז ג"כ בשהיית השע"ה תקע"ו עיתים וכנ"ל:

ואומר לך עוד את אשר עם לבבי סוד קביעות מקו"ם לתפלה נ"ל שהוא כענין השרטוט של התורה טרם גילוי האותיות תורה הנעלמה רצו"ן הקדום והוא כעין מאמר בראשי"ת (נמי מאמר הוא) ולא כתיב בי' ויאמ"ר (כי לא נתגלו עדיין האותיות כמ"ש הקדוש מהרדיב זצוק"ל) הנה קביעות מקום לתפלה. הנה המקו"ם הוא השרטוט לאותיות התפילה שיתאמרו ויתגלו אח"כ. הנה צריך לשהות מקודם במקו"ם הקבוע להעשוה שרטו"ט. שהוא הרמוז להרצו"ן ואח"כ יתחברו באותיות בהרצו"ן וז"ש ותפילתם תקבל ברצו"ן (ובזה תתבונן דברי רש"י והרע"ב שוהי"ם שעה אחת במקום שבאו להתפלל) וזה שדקדק התנא כדי שיכוונו את לבם למקו"ם כמו שהמקום הוא שרטוט קודם לאותיות כמו כן הלב מכוין ומחקיק הדברים קודם לדיבור ואח"כ יהיו הדברים היוצאים מן הלב לרצון וז"ש בסיום התפילה והיו לרצון אמרי פ"י והגיון לב"י לפניך וכו' הבן הדברים על מתכונתם:

והנה במשנה שבגמ' גרסינן כדי שיכוונו אה לבם לאביה"ם שבשמי"ם ואעתיק לך דברי האר"י ז"ל מ"ש רז"ל כי החסידים הראשונים היו שוהים וכו' והטעם הי' מפני שקודם חורבן ביהמ"ק לא הי' פירוד בין זו"ן ותמיד היו פב"פ לא פסק זיווגיהן וכו' כי לא הי' בהם חסרון ולא הי' צריכין לתפלתינו כדי להמשיך מוחין אל זו"ן לזווגם פב"פ כי מעולם לא היו המוחין מסתלקים מהם וכו' ואמנם אחר שנחרב המקדש בעוונינו נסתלקו המוחין מזו"ן ולכן אנו צריכין להתפלל בכ"י כדי להחזיר המוחין כדי שיזדווגו זו"ן ואמנם אחר גמר התפלה נחזרים המוחין להסתלק וחוזר הדבר לכמות שהי' עכ"ל:

ומעתה הנה אומר לך מוחין נק' אבו"ס כנודע שמי"ם נק' הז"א ממילא אביה"ם שבשמי"ם היינו המוחין שבז"א והדברים ידועים להמשכילים. והנה בזמן רבינו הקדוש אמרו חסידים הראשונים היו שוהים וכו'. הנה בימיהם סיפרו לנו מהנהגת החסידים הראשונים שהיו בזמן המקדש שאז לא היו המוחין מסתלקים ולא הי' מן הצורך לתפילתינו רק לעורר הרצון העליון ביתר שאת ויתר עוז בכל פעם הנה סיפרו לנו שהיו שותים וכו' כדי שיכוונו את לבם למקו"ם וכמש"ל אמנם בימי סידור רבינא ור' אשי סיפרו לנו מהחסידים שהיו אחר החורבן שהיו שוהים. כדי שיכונו את לבם לאביה"ם שבשמים לעורר המוחין בכדי ליחד הדודים ותשם הטוב יכפר ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

אפילו המליך וכו'. בה"א הידיעה רמז למה שאמרו בגמ' לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אוה"ע פוסק ואגב נדקדק אפילו המלך (הידוע מלך ישראל) שואל בשלומו לא ישיבנו. הנה רבותא קמ"ל מכש"כ כשאינו שואל בשלומו. רק המלך בא ומצטרך הוא לישאל בשלומו וכיוצא ודאי לא יפסיק. ולכאורה הא דדייקינן אבל למלכי אוה"ע פוסק. הנה י"ל דוקא כשהמלך שואל בשלומו ישיבנו אבל הוא לא ישאל גם במלכי אוה"ע אבל האמת אינו כן דזיל בתר טעמא כיון דחשש סכנה הוא אין לך דבר שעומד וכו' וז"ש בגמ' לא שנו אלא למלכ"י ישראל אבל למלכ"ו אוה"ע פוסק הנה הי' די לשיאמר מלכ"י ישראל.

מלכ"י אוה"ע. ואמר למלכ"י להורות בשביל המלכים בכל אופן. ובזה נבון המיתיב"י בגמ' אח"כ עיי"ש ודוק:

ואפילו נחש וכו' הנה אמרו בגמ' דוקא נחש שאינו נושך בודאי אבל עקרב פוסק. ולכאורה יפלא בעיני הדבר כיון דגם בנחש הוא ספק סכנה. ואין הולכין בסכנה אחר הרוב הלא תראה למלכי אוה"ע פוסק. וזה ג"כ אינו בודאי שיהרגנו ואעפי"כ פוסק. הנה גם בנחש שהוא ספק סכנה למה לא יפסיק ואפשר לומר עפ"י מה שאמרז"ל ברצות י"י דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה הנחש דרשו כן. דהאויב הראשון הנאמר בתורה הוא הנחש דכתיב בי' ואיב"ה אשית בינך וכו' ובין זרעך וכו':

הנה י"ל לפי"ז דקאי אמאי דסליק מיני' היינו אותן המכוונין את לבם למקום. הנה הם דבוקים ברצו"ן וכמש"ל. הנה הוא ברצו"ת י"י דרכי איש (ברצו"ת י"י. רצו"ן) הנה גם אויביו (הנחש) ישלים אתו. ולפי"ז נוכל לומר מי שאינו בטוח בעצמו שמכוין את לבו למקום צריך להפסיק אבל נוכל לומר שפיר דעל כל המתפללים מדבר דהנה מה שהקשו הפלסופים האיך נוכל לומר דהתפיל' מועלת א"כ כביכול הוא ית' שמו משתנת מרצון אל רצון. והאיך שייך לומר באחדות פשוטה שינוי רצו"ן. והרבה דברים נאמרו בזה מפי קדושי עליונין אבל פשטיות הדברים הוא שהכל הי' ברצון הקדום כביכול דהיינו שהי' כך ברצון הקדום כשיהי' הזמן ההוא והאדם ההוא ויתפלל כך יהי' כך וכך וא"כ תפילתינו הוא לעורר הרצו"ן הקדום וע"כ אומרים אח"כ יהיו לרצון וכו' וא"כ המתפלל יהי' מי שיהי' ע"כ מאמין בדבר הזה דבזולת זה מהיכן יבא לתתפלל:

וא"כ שייך על כל המתפללים לומר ברצות י"י דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ויש להרחיב הדברים:

כרוך על עקב"ו לא יפסוק רבותא קמ"ל הגם דכתיב בי' ואתה תשופנו עק"ב. והנה רואה שהוא כרוך על עקב"ו באופן שנא' לו אעפ"כ לא יפסוק מכש"כ כשאינו כרוך על עקבו:

ולפי"ז משנתינו לא זו א"ז קתני לא מיבעיא מלך דלא ישיבנו אלא אפילו נחש כרוך על עקב"ו שהוא חשש סכנה יותר דנזכר חטא אדה"ר שנא' ואתה תשופנו עקב קמ"ל לא יפסיק:

הרע"ב בד"ה אפילו נחש וכו' דוקא נחש ברו"ב פעמים אינו נושך אבל עקרב או אפעה מן הדברים שודא"י נושכים וכו'. לכאורה דבריו ז"ל צ"ע התחיל ברישא דוקא נחש ברו"ב פעמים וכו' משמע דברוב"א תליא מלתא ובאם הוא דבר המזיק ברו"ב מחויב לפסוק ולבסוף מסיים. אבל עקרב וכו' מן הדברים שודא"י נושכים וכו' משמע אבל אם אינו ודא"י אפילו רו"ב לא מהני והנה יש להתבונן ע"ז ג"כ הרי למלך אוה"ע פוסק. הגם שאינו ודאי שיהרגנו כדאשכחן בגמ' בההוא חסיד שפייס להגמון ונ"ל לדעת הרע"ב דבבעל בחירה צריך לפסוק אפילו בספק סכנה כיון שהבחירה חפשית משא"כ באינו בעל בחירה הגם דבדבר שההיזק ברור צריך לפסוק ואעפי"כ בספק היזק לא יפסוק:

ולפי"ז משנתינו תתפרש בדרך לא זו א"ז באופן זה לא מיבעיא מלך ישראל שבודאי לא יהרגנו לא יפסיק אלא אפילו נחש שאינו ודאי דכמה פעמים נושך. אעפי"כ כיון שאינו בעל בחירה לא יפסיק ומהראוי לתת לב עוד בענינים הללו להלכה:

ב' מזכירי"ן וכו'. בכאן יתכן מזכירי"ן ע"י אחרים די"ל דהתנא מרמז הא דבעינן שהשליח צבור יזכיר להקהל ויכריז להם קודם ואח"כ יאמרו הם:

וי"ל עוד דהנה רש"י והרע"ב כתבו מזכירין גבורות גשמים משי"ב הרו"ח ולכאורה אינו מדוקדק דאין הכוונה על משי"ב הרו"ח דאותן שמזכירין טל בימות הקיץ מזכירין ג"כ משי"ב הרו"ח (ע"כ הרמב"ם בפירושו פירש מורי"ד הגש"ם) וי"ל כוונתם לבאר לשון מזכירין ע"י אחרים דהיינו דהגם דכוונת ההזכרה היא רק על הגשמים צ"ל כפי הסדר תנהוג בתחילה משיב הש"י את הרוח ואח"כ מוריד הגשם. וע"י הרוח מתהוה הגשם כענין הנאמר רוח צפון תחולל גשם:

ושואלין הגשמים וכ"ה ברש"י בברכת השנים וגירסת המשנ' שנגמ' ושאל"ה בברכת וכו' וכ"נ גירסת הרע"ב וי"ל דבתיבת שאל"ה יכלול גם ט"ל כענין הנהוג לומר ותן ט"ל ומט"ר. ולפי הגירסא ושואלין הגשמ"ם. הורה לנו שאין הכוונה רק על שאלת הגשמים משא"כ ט"ל אין חובה להזכיר אפילו בשאלה דאינו נעצר לעולם:

סידורא דמתניתין ודאי הזכרה היא קודם לשאלה בזמן והבדלה סידרה התנא לבסוף הואיל דפליגי בה תנאי כ"ל:

ומהראוי ליתן טעם למה נסדר דברי ר"ע קודם לדר"א וצ"ע כעת:

תוכן העניינים

והיה ברכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה