והיה ברכה· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב [בעל ה'בני יששכר']
פרק ב · משנה ז
וכשמ"ת טב"י עבד"י קיב"ל וכו' במשניות הקודמות אמר קר"א בלילה הא' שנש"א רח"ץ בליל' הא' שמתה הקדים עשייתו להנעשה מה שאין כן בכאן הקדים הנעש' לעשייתו דהנה מצות ק"ש נהוג אצל האדם גם קודם הנשואין. וכן פעולת רחיצה מישך שייכת אצל האדם ואינו דבר נמשך מחמת המעש' שנעשית משא"כ תנחומין נמשכין מצד הפעולה הנעשית מקודם:
לא למדתנו רבינו ובמשנ' שבגמ' למדתנ"ו רבינו הנה בגמ' ת"ר עבדים ושפחות אין עומדים עליהם בשורה ואין אומרים וכו' ותנחומי אבלים מעשה ומתה שפחתו של ר"א נכנסו תלמידיו לנחמו כיון שראה אותם עלה לעלי' וכו'. הנה מדברי הת"ק דברייתא הוא מוכח רק על המנחמים שהמנחמים לא ינחמו על העבדים. אבל אם אירע שניחמו את בעל העבד רשאין לקבל התנחומין. וממעש' דר"א הוא שאין רשאין לקבל. והנה מלשון שלמד ר"ג לתלמידיו אין מקבלין תנחומין וכו' (ולא אמר אין מנחמין וכו') שפטו התלמידים גם אם אירע שניחמו אין רשאין לקבל התנחומין וז"ש לא למדתנו רבינו שאין מקבלין תנחומין וכו' וכי לא זאת הית' כונתך במה שלמדתנו בלשון אין מקבלין וכו' והטעם היא כמ"ש התוס' דלמא אתי לאסוקי ליוחסין והשיב להם דאין הטעם דילמא אתי לאסוקי ליוחסין רק דעפ"י הרוב הם אינם כשרים משא"כ טבי עבדי וכו' ולגירסת הגמ' צ"ל קיב"ל עלי"ו תנחומין היינו שצוה בפירוש למנחמין שינחמו. והנה ע"ז אמרו לו סתם הלא למדתנו וכו' והשיב כנ"ל ועדיין צ"ע: