אור ברסלב

והיה ברכה· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב [בעל ה'בני יששכר']

פרק ב

ברכות פרק א

משנה א

הי"ה קורא בתורה. הנה הי' די לשיאמר הקור"א ואמר הי"ה קורא להורות הי"ה קורא מכבר קודם לזמן ק"ש דמשהגיע זמנה אין לו לקבוע עצמו לקרות בתורה (ותיבת הי"ה יתפרש מכבר כענין שדרשו הי' הי' דבר י"י אל יחזקאל וכו' כבר הי') והיה קורא בתורה קודם זמנה ובתוך הקריאה הגיע זמנה:

היה קורא בתורה. הנה לא פורש במשנתינו מה הי' קורא בתורה ועכ"פ הל"ל הי' קורא"ה והוה משמע על הק"ש שמדברין ממנה בפרק הקודם וי"ל אי הוה קתני הי' קורא"ה אז סד"א דוקא בשלא קרא קריאה אחרת מקודם. רק עיקר קריאתו הי' רק ק"ש אבל אם קדמה לו קריאה אחרת והגיע לפ' ק"ש אפילו אם כיון לבו לצאת י"ח לא מהני דלא מינכר שהוא לשם מצות ק"ש (הדמיון לזה הוא כקורא את המגלה במגלה הכתובה בין הכתובים) ע"כ אמר הי' קור"א בתור"ה פרשיות אחרות והגיע לק"ש:

אם כיו"ן לכו ויחד"ו יהי"ו תוני"ם מתרגמינן וכחד"א יהון מכוו"נין. וזה הוא לשון כוונה בכ"מ ענין יוש"ר ושי"וי. שהלב שוה עם הפה או עם המעשה שעושה:

יצא היינו יצ"א מן החוב המוטל עליו וכ"ה בכל הש"ס והנראה דהנה האדם בעבודתו להש"י במצותיו אשר צונו. הנה הוא כעומד לפני המלך לעבוד עבודתו וכאשר גומר איזה עבודה. הנה יצא מלפני המלך כענין כל עבודת המקדש הנשנים במס' תמיד השתחוה ויצ"א כ"א בגמר עבודתו ע"כ בחרו חז"ל בתיבת יצ"א. בענין כל מצוה ומצוה:

וא"ם לא"ו ל"א יצ"א במשנה שבגמ' ל"ג לה. ובאמת היא משנה שא"צ וי"ל דאי מרישא סד"א אם כיון לבו יצא בודאי ובאם לא כיון ספק וכ"מ לענין בל תוסיף שאסור לו לחזור ולקרות בודאי לשם חובה רק בתנאי קמ"ל דודאי לא יצא ויחזור ויקרא לשם חובה. וכן אי הוה תנ"א רק א"ם ל"א כיו"ן לב"ו ל"א יצ"א סד"א אם לא כיון לא יצא בודאי ובכיון יש ספק כיון דלא מינכר שהוא לשם ק"ש וגם בלא ברכות ויחזור ויקראנה בתנאי קמ"ל דבכיון בודאי יצא ונ"ל עוד דמשמיעני בהא דקאמר וא"ם לא"ו ל"א יצ"א) דס"ל ק"ש דאורייתא וספיקה להחמיר וה"פ כיון לבו (בודאי) יצא ואם לאו (שאינו יודע אם כיון) לא יצא דספק דאורייתא לחומרא. ועוד לדעת התנא דס"ל מצות צריכות כוונה הנה משמיענו הא דמצות צריכות הוא מדאורייתא ממילא אם ספק לו אם כיון הוה ספק דאורייתא ממילא מאן דל"ג הסיפא ואם לאו וכו' או דס"ל ק"ש דרבנן וספיקא לקולא או דס"ל מצות א"צ כוונה או דס"ל צריכות כוונה. אבל הכוונה הוא מדרבנן וספיקה לקולא והוא קל להבין:

ודע דעל המשנה אם כיון לבו וכו' דייקינן בגמ' ש"מ מצות צריכות כוונה ומשני מאי אם כיון לבו לקרות ופריך לקרות הא קא קרי ומשני בקורא להגיה ופירש"י בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה נמי לא מתכוין והקשו התוספות אכתי הא קא קרי ופירשו הם בקורא להגיה שאינו קורא התיבות כהלכתן ובנקודתן אלא ככתיבן וכו' עיי"ש היינו (לטטפת מזוזת) והנה רש"י ז"ל מיאן בפירושם. דנראה שהי' גורם במשנה וא"ס לא"ו ב"א יצ"א ואי כפירושם מאי משמיענו דלא יצא הרי הוא קורא ענין אחר לגמרי ואינו קורא ק"ש המצווה עליו והתוס' נראה דל"ג לה נ"ל:

בפרקים לשון פר"ק כבר כתבנו בפתיחה שהאברי"ם נקראים כן שהם מחוברים יחד בגוף ויכולין להתפרק כ"א מחבירו הנה כל אבר בפ"ע נק' פרק וכמו כן כל מסכ"ת הוא כעין שיעור קומה ביחד וכל חלק ממנה נק' פר"ק וכן הוא בכאן הק"ש עם ברכותי' צריכין לקרותם ביחד בלא הספק ואף על פי כן כל ברכה וכל פרשה הוא ענין אחר ונק' פרק ואעפ"כ טעמא בעי למה קראן התנא בכאן בשם פרק ונראה עפ"י מ"ש לך בפתיחה בגימטריאות פרפראות לחכמה פר"ק בגי' ש"פ ה"ס היחוד הוי"ה עם אדנ"י. אות באות כזה י' פעמים א' ה' פעמים ד' ו' פעמים ג' ה' פעמים י' ס"ה בגי' סור היחיד תורה שבכתב עם תור"ה שבע"פ איברין באיברין. והנה היחוד נעשה ע"י הצרי"ק יסוד עולם) המשים שלו"ם בבי"ת ע"כ שלום עם ד' אותיות בגי' ש"פ (וכללות הד' אותיות הוא כשיש שלו"ם בי"ת דיש לבי"ת ב' צירים וב' דלתות ונוספים על מספר שלו"ם ויהי' בגי' ש"פ הבן היטב. והשם הטוב יכפר והתבונן דבני גלות יכניה החרש והמסגר בנו מאבני א"י בי' כנישתא דש"ף ויתיב בכה"ר דע"ה). והנה לפ"ז התנא בדברו בכאן במדת השלו"ם דמפסיקין בשבילו בשעת היחוד דק"ש להיות גדול השלו"ם שהוא הגורם ליחוד כנ"ל ע"כ קרא התנא בכאן לפרשיות ולברכות בשם פר"ק מספר שלו"ם עם ד' אותיות תן לחכם ויחכם עוד:

שוא"ל מפנ"י הכבו"ד הל"ל ונות"ר לישא"ל ומדקאמר שוא"ל משמע כמחויב וגם יש לדקדק אומרו מפנ"י הכבו"ד מפנ"י הירא"ה הל"ל שואל ליראו"י ולמכוב"ד כמו שסיים לכל אדם ונראה דס"ל לתנא דמחויב לישאל ואינו רשאי להחמיר וז"ש מפנ"י הכבו"ד מפנ"י הירא"ה שהוא כנותן טעם למה לא יהיה רשאי להחמיר הוא מפנ"י הכבו"ד (וזה הוא באפשר טעמו של הרמב"ם וסייעתו שפירש מפנ"י הכבו"ד אבי"ו א"ו רב"ו שמחויב מן התורה לכבדם. ע"כ אין רשאי להחמיר במקום שהתירו להפסיק) דמצוה לכבד המכובד דכתיב כי מכבדי אכבד ונגד זקניו כבו"ד וכן מפנ"י הירא"ה למאן דמפרש אביו או רב"ו. הנה מצוה היא מן התורה ולמאן דמפרש שמתיר"א שמ"א יהרגנ"ו ודאי אין רשאי להחמיר. ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כתיב ובזה יתכן כמי שמסיים במשנה בדברי ר"י ומשי"ב שלו"ם לכל אדם דהקש' התוי"ט תיבת שלו"ם למה לי ולפמ"ש יונח דהנה כל המשנה איירי דמחייב לישאל ואינו רשאי להחמיר. והנה מפנ"י הירא"ה מפנ"י הכבו"ד ניחא דמצוה היא אבל לכ"ל אד"ם מה הוא המצוה שלא יהי' רשאי להחמיר ע"כ דייק התנא לומר ומשיב שלו"ם לכל אדם להורות דהשלום הוא מצוה מד"ק בקש שלום ורדפהו ואינו רשאי להחמיר:

שואל מפני הכבוד. הנה לא פירש התנא לומר שואל בשלו"ם מפני וכו'. וכן בכל המשנה עד לבסוף בדברי ר"י ומשיב שלו"ם לכ"א. נראה דהתנא כיון להשמיענו דגם תיבת עולו"ם אין להזכיר רק במקום המצטרך דשלו"ם הוא ג"כ שמו של הקב"ה (עמש"ל) על כן להשמיענו זאת קיצר התנא. וכתב סתם שוא"ל ומשי"ב ועכ"פ פעם אחד הזכיר להזכיר תיבת שלום או בהתחלה או לבסוף כי היכי דנדע מה הוא שואל ומשיב ובחר לסיים בשלום להיות השלום מחזיק ברכה לישראל מזכירין השלום לבסוף כמו בברכת כהנים ובברכות שמונה עשרה כנודע נ"ל. ועוד יתבאר דקקוק תיבה שלו"ם שאמר התנא לבסוף:

שואל מפני הכבוד ומשיב פירשו בגמ' חסורי מחסרא וה"ק ואצ"ל שמשיב יתפרש אי"ה בדברי הרע"ב:

ר"י אומר וכו'. הנה שינה הסדר מסידורא דר"מ דר"מ הקדים בין הפרקים להאמצע ור"י הקדים האמצע. הנה לפמש"ל שהמסדר קא בעי לסיים בשלו"ם הנה סידר באופן כזה כדי שיסיים בשלום לכל אדם. ועוד יתבאר להלן את הנלע"ד. דהנה מסקינן בגמ' דר"ג שנה משנתו בדרך זו ואצ"ל זו וע"כ שנה גם הבבות בדרך זו ואצ"ל זו וה"ק שואל ומשיב מפני הכבוד יאסור לו להחמיר (כמש"ל) ומכ"ש שאסור לי להחמיר לשאול ולהשיב מפני היראה ור"י שנה משנתי בדרך לא זו א"ז לא זו בלבד דמפני היראה אינו רשאי להחמיר אלא אפילו מפני הכבוד ג"כ אינו רשאי להחמיר. וגם ר"י שנה האמצע בתחילת דבריי דהפסקת האמצע משכחת קודם לבין הפרקים דהרי האמצע הוא תיכף בפרק הראשון:

בירושלמי אמרי (הביאו התוס' בכאן) דנפקא לן דמפסיקין בק"ש. בדיבור דכתיב ודבר"ת ב"ם מכאן שיש לך רשות לדבר בם ע"כ ונ"ל דה"ק נרמז בתורה דיש רשות לדבר באמצע ק"ש בזמן המצטרך ונמסר הדבר לחכמים אשר יפרשו הדבר ובהא פליגי ר"מ ור"י באיזה אופן יפסיק באמצע ובבין הפרקים. ויש לרמז ודברת ב"ם הייני יש לך רשות לדבר באמצע ק"ש. והנה בק"ש רמ"ה תיבין (כפי' המקובל להשלים רמ"ח) ירא"ה כבו"ד בגי' רמ"ה מזה סמכו דהפסקת הדיבור יהי' מפני הירא"ה והכבו"ד דייקא וכעת אין ת"י דבר מרווח יותר:

הרמב"ם זמן המקר"א. הוא אחד מזמני ק"ש הקצובים בפ' הקודם לזה עכ"ל. בא לבאר תיבת המקר"א בה"א הידיעה:

ומ"ש אם כיו"ן לבו רצ"ל אם ישים לבו ומחשבתו ורעיוניו לקריא"ה ההו"א שאפשר לשמור הניקוד ולא יתכוין לקריאת הפרשה עכ"ל מתוך כותלי מכתבו ניכר דס"ל מצות א"צ כוונה דהרי מפרש כדמפרשינן בגמ' אליבא דמ"ד מצות א"צ כוונה. דלמ"ד מצות צריכות כוונה פירוש א"ם כיו"ן לב"ו היינו כיון לצאת י"ח מצות ק"ש. והנה כבר הבאתי לעיל מה שפירשו התוס' (הא דאמרינן בגמ' דמיירי) בקורא להגיה היינו שאינו קורא התיבות כפי המסורה רק ככתיבתן היינו לטטפת מזוזת והנך רואה שהרמב"ם ז"ל מפרש כרש"י ומיאן בפי' התוס':

דלדידהו לא יתכן לשון א"ם כיון לב"ו כאשר הרגישו בעצמם (וכתבו לב"ו לאו דוקא) ועוד דלדידהו. א"א לגרום א"ם לא"ו ל"א יצ"א דמאי קמ"ל מה"ת נאמר דיצא כיון שקורא ענין אחר לגמרי ולתוס' צ"ל דבאמת ל"ג הך סיפא:

ופירוש מפנ"י הכבו"ד כגון אביו או רבו או חכם ממנו עכ"ל מיאן בדברי המפרשים שפירשו ופנ"י הכבו"ד סתם איש מכובד (ואביי ורבו כללו במפנ"י הירא"ה) הוא כמ"ש בדיוק המשנה דלשון שוא"ל מפנ"י הכבוד משמע מחוייב לישאל ואיני רשאי להחמיר והטעם הוא מפנ"י הכבוד מפני שמצווה על הכבוד ואי כדברי המפרשים מה המצוה ע"כ פירש אבי"ו או רב"י. הנה מלות כיבוד עליו:

ומפנ"י הרא"ה איש שהוא מפחד ממנו כגון אנס או מוסר עכ"ל. הנה הקשו עליו דלדבריו מאי קמ"ל הרי אין לך דבר שעומד בפני פ"ג ואפילו בתפילה פוסק אבל כאשר תדקדק בדבריו. הנה לא כתב שתפח"ד של"א והרגה"ו ( כמ"ש הרע"ב) רק כתב סתם מפח"ד ממנ"ו (כשלא ישאל בשלומו יהי' לו תרעומת עליו) כגון וזב"ס או מוס"ר (שהוא גבר אלם ניכול להפסידו באיזה פעם נ"ל):

הרע"ב בד"ה הי' קורא בתורה פ' ק"ש עכ"ל עמש"ל בדיוקי המשנה:

בד"ה והגיע זמן ק"ש אם כיון לבו וכו' והאומר מצות א"צ כוונה מפרש אם כיון לבו וכו' לאפוקי קרא להגיה שאינו קורא התיבות כנקודתן אלא קורא ככתיבן כדי להבין בחסרות ויתירות וכו' ואנן קיי"ל כמ"ד מצות צריכות כוונה עכ"ל יש לדקדק בדברי הרע"ב כיון דפוסק כמ"ד מצות צריכות כוונה ל"ל כלל לפרש המשנה גם אליבא דמ"ד א"צ כוונה ונ"ל כוונת הרע"ב דבזה הוכיח דהלכתא כמ"ד צריכות כונה. דהנה אליבא דמ"ד א"צ כוונה צריכין לאוקמי מתניתין בקורא להגי"ה ואי כפירש"י והרמב"ם. דאפילו לקריאה בעלמא אינו מכוין קשה קושית התוס' אכתי הא קא קרי וצ"ל כפי' התוס' שאינו קורא התיבות כנקודתן. הנה צ"ל לדבריהם אם כיו"ן לב"ו לאו דוקא רק שמכוין הפה לקרוא כנקודתן והוא דוחק. וגם א"א לגרוס א"ם לאו ל"א יצ"א דקשה ואי קמ"ל הרי קורא ענין אחר לגמרי נמצא לפי"ז למ"ד מצות א"צ כוונה אין ישוב למשנתינו רק בדוחק גדול והוא בגמ' רק דרך דחי' ממילא נשמע דהלכה כמ"ד צריכות כוונה ומתוקמא היטב סתם משנתינו אליבי' נ"ל:

בד"ה שואל מפני הכבוד שוא"ל בשלום אדם נכבד וכו' כגון אביו או רבו וכו' עכ"ל. הנה פי' כהרמב"ם אבי"ו או רב"ו מיקרי מפנ"י הכבו"ד וכבר כתבתי בדברי הרמב"ם הנלע"ד דמדייק שוא"ל מפנ"י הכבו"ד משמע דמחויב לישאל ואינו רשאי להחמיר. והטעם מפנ"י הכבו"ד מפני שמחויב לכבד את מי שחייב בכבודו ממילא על כרחך זה מיירי במי שחייב בכבודו במצוה עפ"י התורה והוא אביו או רבו או גדול ממנו בחכמת התורה הוה כרבו:

בד"ה ומשו"ב ואין צ"ל שמשיב וכו' ובאמצע הפרק שואל מפני היראה וכו' ואצ"ל שמשיב וכו' עכ"ל אציגה נא עמך שיטת הגמרא בזה. פיסקא ובפרקים שואל וכו' משיב מחמת מאי אילימא מפני הכבוד השתא מישאל שאיל אהדורי מיבעיא אלא שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכ"א אימא סיפא ובאמצע שואל וכו' ומשיב משיב מחמת מאי אילימא מפני היראה השתא מישאל וכו' אלא מפני הכבוד היינו דר"י דתנן וכו'. ומתרץ חסורי מחסרא וה"ק בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צ"ל שמשיב. ובאמצע שואל מפני היראה ואצ"ל שמשיב ר"י אומר וכו' עכ"ל. לכאורה מהראוי להתבונן דלא מצינו כזאת בכל שיטת הש"ס לומר חסור"י מחסר"א על ואי"ן צ"ל לא הל"ל אלא זו ואצ"ל ז"ו קתנ"י כשיטת הש"ס בכ"מ ונ"ל דהנה בכ"מ דאמרינן ז"ו ואצ"ל ז"ו קתני יש להתבונן ל"ל למיתני כלל ואצ"ל ז"ו כיון דכש"כ הוא הלא ישפוט השכל. והנה אם התנא מבאר בדבריו בפירוש ואצ"ל ז"ו לק"מ דזה הוא דרכן של המדברים לומר כך. אם תדע דבר זה מכש"כ שיש לך לידע דבר זה. אבל כשאינו מבאר בדבריו תיבות ואצ"ל רק קא מתני לבבא בפ"ע דבר שאין צ"ל קשה הלא היא משנה שא"צ. לכך מבאר המסדר הש"ס בפעם הראשון בש"ס דבכ"מ דאמרינן ז"ו ואצ"ל ז"ו הכונה הוא חסור"י מחסר"א וה"ק. דבפירוש קתני התנא ז"ו ואצ"ל ז"ו. וזה הוא דרך המדברים וכדאשכחן בתורה הן כסף אשר מצאנו וכו' ואי"ך נגנו"ב וכו'. הנה ואי"ך נגנו"ב וכו' הוא מיותר רק כן הוא דרך המדברים לבאר דבריהם הבן זה. ממילא זה הוא פעם הראשון בש"ס וממנו נלמוד לכל הש"ס:

והנה אגיד לך עוד את אשר עם לבבי קי"ל אין דנין ק"ו מהלכה ופירש"י במס' שבת משום דלא נמסרו הי"ג מדות לתורה שבע"פ רק לתורה שבכתב (עיי"ש בתוס'. וכבר דברנו בזה להמבין ברמיזה י"ג מדות שנמסרו לנו בע"פ הנה המה מכוונים לי"ג מדות של רחמים י"ג ת"ד קדישא. והנה תורה שבע"פ היא בחי' נוק' קדישא ואתתא לית לה ת"ד השם הטוב יכפר) והנה אבאר לך הנה הדבר שניתקן מפי חז"ל בוראי יש לדון בזה ק"ל וחומ"ר דהרי מדת ק"ו הוא שכל אנושי אפילו בדברים עולמים. אבל בתורה אלקית לולי שנמסר לנו בסיני לדון ק"ו לא היינו דנין דהרי התורה היא אלקית למעלה מן שכל אנושי (וזה שאמרנו דמצינו רק במדת ק"ו אמרינן בש"ס מלתא דאתיא בק"ו טר"ח וכתב לה קרא ולא מצינו כזאת בכל המדות הגם דמצינו לפה קדוש הר"ן ז"ל טרח א"ע לומר כן גם במדת ג"ש לא מצינו כזאת בש"ס ואמרתי בעניי דזה הדבר הוא רק במדת ק"ו שהוא שכל אנוש"י טרח וכתב לה קרא דהתורה אינה שכליית רק אלקיית למעלה מן השכל בין והתבונן ויאירו עיניך) רק כיון שנמסר לנו בסיני לדון דין ק"ו בתורה שבכתב אנו דנין אבל בהלכה למ"מ הנה היא ג"כ תורה אלקית שכל אלקי ולא נמסר לנו ע"ז לדון דין ק"ו. הגם שהשכל ישפוט מזה איזה דבר בק"ו אין דנין ק"ו מהלכה דהרי ההלכה הוא תורה אלקית. רק במילי דרבנן הגם שלא נמסר ק"ו הנה תקנות דרבנן הלא המה ניתקנו בהלבשת שכל אנושי ידון בהם השכל אנושי מדת ק"ו. וא"כ בכאן להפסיק בק"ש וברכותי' לא מצינו איסור בתורה (ובפרט הברכות הם לגמרי מדרבנן ופסוק שבע ביום הללתיך אפשר הוא אסמכתא. וגם הוא ד"ק) וא"כ הוא מילי דרבנן ע"ז יש לדון ק"ו. והנה זה פעם הראשון בש"ס משמיעינו זאת בדברי ר"מ וה"ק בשלמא אם הי' זה הלכה אין דנין ק"ו מהלכה משא"כ כאן שהוא מילי דרבנן ישפוט בזה השכל האנושי וכיון שקבלנו שואל מפני הכבוד. יש לדון ק"ו ואצ"ל שמשיב ממילא ע"כ צריכינין לומר שבפירוש קא מתנינין במשנה ואין צ"ל כי זה הוא לאשמעונין דבדבר כזה קא דיינינין אין צ"ל היינו ק"ו בכדי שלא נטעה כמו דלא דיינין ק"ו מהלכה להיות הלכה תורה שבע"פ כמו כן לא דיינינן ק"ו בכל מילי דרבנן. ואם כן משנתינו חסורי מחסרא וה"ק כפירושי ואין צ"ל והבן (ובענין חסור"י מחסר"א הנשנה בש"ס נדבר אי"ה במ"א יהי' הש"י בעזרינו) ממילא לכל המדובר למעלה הנה הטיב הרע"ב שהשמיט תיבות חסור"י מחסר"א וה"ק בפירושו כי אין זה שייכות לפירושי המשנה:

בא"ד ואצ"ל שמשיב להם שלו"ם אם הקדימו לו עכ"ל תיבת שלו"ם הוא שפת יתר בכאן בדברי הרע"ב. ונראה דמתרץ קו' התויו"ט דהקשה למה נשנה במשנה לבסוף ומשיב שלו"ם לכ"א ונ"ל דבגמ' מדייק השתא מישאל שאיל אהדורי מיבעיא ולכאורה מאי קושיא הרי המנהג הוא דהמשיב כופל שלו"ם ומוסיף ואמרו על ר"י כשהיה פוגע בגוי הי' מקדים לו שלו"ם כדי שלא יצטרך לכפול לו. וא"כ בודאי צריכה רבא לאשמעונין דגם להשיב שהוא הפסק גדול מותר להפסיק. אבל מדחזינן דהתנא המסדר המשנה ביאר בסוף משנתינו ומשיב שלום וכו'. והוא שפת יתד. אך הוא להורות דהגם דנוהגים דהמשיב כופל ומוסיף בכאן להפסיק לא התירו להשיב רק תיבת שלו"ם (והתנא ממתיק בזה לפרש בזאת בסוף המשנה וקאי אכולהי בבא דלעיל אדר"מ ואדר"י) היינו שהשואל שואל שלו"ם עליכ"ם והמשיב ישיב רק תיבת שלו"ם. וא"כ לפ"ז שפיר קא דייקינן השתא מישאל שאיל (שלו"ם עליכ"ם) אהדורי מיבעיא (שהוא רק תיבת שלום לפי דברי התנא במשנה וא"ת דר"מ ס"ל דכופלין במשי"ב ה"ל לבאר זה במשנה) וזה ג"ב שדקדק הרע"ב בדבריו ואצ"ל שמשיב להם שלו"ם וכן יש להתבונן בדברי רש"י ז"ל:

בד"ה ובאמצע וכו' מפני הירא"ה אדם שהוא ירא מפניו שמ"א יהרגהו עכ"ל. הנה ע"ז הקשו מאי קמ"ל אין לך דבר שעומד בפני פ"נ ואפילו בתפילה פוסק למלכי אוה"ע. והנה הרמב"ם ז"ל נשמר מזה שלא כתב אלא כגון אנ"ס א"ו מוס"ר דבאלו אינו רק חשש איזה היזק והפסד. אבל דברי הרע"ב ז"ל לקוחים מדברי רש"י ונ"ל כאשר נדקדק בדברי רש"י ז"ל אין כונתו כן דרש"י ז"ל כתב בזה הלשון אדם שהוא ירא מפניו של"א יהרגהו עכ"ל לא כתב שמ"א יהרגה"ו דודאי ביש ח"ו איזה חשש סכנה אין לך דבר שעומד בפני פ"נ. אבל הכונה הוא דבעי לצייר מהו מפני היראה היינו אדם כזה שהוא ירא מפניו בכ"ז שלא יהרגה"ו דיש בידו שבט המושל להרוג ולענוש את המחויבים לו (אבל כעת מפני שלא יפסיק לו ודאי לא יהרגהו) לאיש כזה מחויב לפסוק הבן הדבר והרע"ב ז"ל שפירש בלשונו שומא יהרגתו דא ודאי קושיא מאי קמ"ל וצ"ע לישב הדבר גם לדברי הרע"ב:

בד"ה ומשיב וכו' כך אסור לדבר בלה"ק עכ"ל. זה נשמע נמי מיתור תיבת שלו"ם דקאמר ר"י להורות דאפילו שלו"ם שהוא לה"ק לא הותר רק בענין כזה להשיב שלום. אבל שארי דיבורים אסור אפילו בלה"ק וכ"כ כונת התוס' בגמ'. ומעתה אשכחנא פתרי מה שלא אמר בתחילת דבריו שואל בשלום מפני הכבוד משמיענו במקום שביאר לו לישאל ולהשיב מותר אפילו בשארי לשונות לאו דוקא עולו"ם בלה"ק ובמקום שלא התירו אסור אפילו בלה"ק נ"ל:

תויו"ט בד"ה אם כיון לבו וכו' כתב הר"ב ברטנורא ואנן קי"ל כמ"ד מצות צריכו' כונה ועמ"ש במשנה י"ד פ"ק דסוכה עכ"ל. שם איתא במתניתין ר' יוסי אומר יו"ט הראשון (של חג הסוכות) שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרה"ר פטור מפני שהוציאו ברשות וכתב שם הרע"ב וכגון שלא יצא יי"ח נטילה שהוציאו (דטריד במצוה) וכו' והיכי משכחת לה דלא יצא י"ח נטילה קודם שהוציא (דהא מדאגבהי נפיק בי') משכחת לה כגון שהפכו וכו', א"נ שהוציאן בכלי וכו'. והנה כ"ז הוא מהגמ'. הנה הגמ' רוצה לתרץ גם למ"ד מצות א"צ כונה. אבל הרע"ב דפסק בכאן צריכות כונה לא צריכינין להנהו שינויי רק כיון שלא נתכוין לצאת לא יצא כן הקשה התויו"ט שם. והרב בפי' עץ החיי"ם תירץ דהנהו שינויי מיצרך צריכי גם למ"ד צריכו"ת כונ"ה (היינו כונה לצאת י"ח) והנה בכאן ממילא הוא מתכוין לצאת כיון שנוטלו להוליכו למי שילמד אותו ומתעסק במצוה ויצא שלא מדעתו וה"ז דומה למי שהניח תפילין או ישב בסוכה וקסבר שעדיין לא יצא ושהוא צריך לעשות יותר והרי יצא כיון שהי' דעתו לצאת י"ח המצות וכו' עיי"ש וצריכין להתישב בדבר הזה עוד:

בד"ה ובפרקים וכו' ובישיבה הקשיתי וכו' עיין מ"ש בדברי הרע"ב הנ"ל דגם רש"י ותוס' והרע"ב דקדקו לבאר תיבת שלו"ם ועיין מ"ש בדיוקי המשנה:

רש"י בד"ה הי' קורא בתורה פ' ק"ש עכ"ל עיין מ"ש בדיוקי המשנה:

בד"ה ומשיב שלו"ם אם הקדימו לו עכ"ל הנה תיבת שלו"ם שכתב לכאורה כשפת יתר עמ"ש בדברי הרע"ב מה הוא הכונה לדעתי:

בד"ה מפני היראה אדם שהוא ירא מפניו שלא יהרגהו עכ"ל. לא אמר שמ"א יהרגהו עמ"ש בדברי הרע"ב ותבין:

משנה ב

בין ברכה ראשונ' לשני' וכו' בין ויאמר לאמ"ת ויצי"ב וכו' אחשבה לדעת למה פרט הברכה שלאחרי' בשמה אמ"ת ויצי"ב ולא עשה כן בברכות שלפני'. ונראה דברכות שלפני' הכונה בין בערבית בין בשחרית משא"כ ברכה שלאחרי' הוא רק בשחרית ונ"ל הטעם לזה דבערבית אין חיוב לומר פ' ציצית רק משום הזכרת יצ"מ. והנה מזכירין יצ"מ בברכה שלאחרי' ואין חיוב כ"כ בפ' ציצית (כמבואר בגמ') רק משום המנהג שנהגו להזכיר יצ"מ בלילות ע"י אמירת פ' ציצית. אבל עיקר החיוב דק"ש דערבית אינו רק שמ"ע והי' א"ש. והנה כעת שהנהיגו לומר ויאמ"ר (פ' ציצית) א"כ הוה ויאמ"ר הפסק בין ק"ש לברכ' שלאחרי' ע"כ אין להקפיד אם מפסיק בשאלת שלום לכל אדם אפילו לדעת ר' מאיר ואפילו אינו אומר ויאמ"ר אין קפידא אם מפסיק בש"ש בין פ' והי' א"ש להברכה שלאחרי' כיון דחז"ל התירו להפסיק בויאמ"ר. שוב אין קפידא בהפסקת נ"ל לא להלכה ולא למעש' רק כתבתי כ"ז בדרכי העיון במשנה ונרא' לומר לפי"ז דגם ר"י שאמר בין ויאמר לאמ"ת ויצי"ב דוקא קאמר בין ויאמר לאמ"ת ויצי"ב בשחרית משא"כ אמ"ת ואמוכ"ה דערבית. הגם דטעמא דר"י דכתיב וי"י אלקי"ם אמ"ת וזה הטעם שייך גם בערבית אעפ"כ אין קפידא כיון דאם ירצה לא יאמר כלל ויאמר. א"כ לא ניתקן בכאן סמיכות י"י אלקיכ"ם לאמ"ת והשתא לפי"ז מה דנקט הת"ק ור"י בכאן אמ"ת ויצי"ב אינו אשגרת לישן כמ"ש התויו"ט רק בדקדוק קאמרי לאפוקי אמת ואמונה וכ"נ לפי"ז בין אמת ואמונה להשכיבנו מותר לשאול כיון דלא הוה רק כגאולה אריכתא ולפעמים לא יאמרנה כגון בקורא ק"ש סמוך ליום אבל כ"ז לא להלכ' רק הערה למעיין בדרכי העיון ועוד יתבאר אי"ה:

אריב"ק למה קדמה שמע לוהי' א"ש. אל"א כדי וכו'. כ"ה בקצת נוסחאות גרסו תיבת אל"א ואין לזה ביאור לכאורה. ונרא' עפ"י מה שהקשו התוס' תיפוק לי' דקדמה בתור' ותירצו דא"א לומר דמטעם הקדמה בתורה תיקנו חז"ל להקדימה. דא"כ תקדים ויאמ"ר לכולן ולפ"ז יונח שפיר תיבת אל"א רצ"ל א"א לומר טעם אחר אל"א טעם זה כדי שיקבל וכו':

ועי"ל דהנה בגמ' אמר רשב"י טעם אחר בדין הוא שתקדום שמ"ע לוהי' א"ש כי שמ"ע יש בה ללמוד וללמד ולעשות וכו'. והקשו בגמ' תיפוק לי' מדריב"ק ומתרצי חדא ועוד קאמר וכו' והנה לפי"ז רשב"י אית לי' דריב"ק. אבל ריב"ק אי גרסינן אל"א לית לי' דרשב"י וה"ק אין לך לומר אלא הטעם ואי ל"ג אלא י"ל שפיר דאיה לי' ג"כ הא דרשב"י והנפקותא בזה דהנה רשב"י אמר בדי"ן הוא שתקדום וכו'. רצ"ל דין גמור ואפשר לדעתו לא יצא אם הקדים והי' א"ש לשמ"ע וריב"ק אי גרסינן אל"א לא ס"ל לטעם רשב"י. די"ל דאדרבא לטעמא דרשב"י אדרבא ה"ל למימרינהו באופן דמעלין בקדש ואין מורידין וס"ל רק טעמו שמבאר במתניתין ולפי טעמא דמתניתין הוא רק למצוה ולא מעכב אם אמרן שלא כסדר:

ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלב"ד כ"ה במקצת נוסחאות וברוב נוסחאות ל"ג תיבת בלב"ד ונ"ל דתליא בפלוגתת הרמב"ם והרא"ש אי כסות המיוחד ליום חייב אף בלילה ממילא למאן דס"ל דכסות המיוחד ליום פטור בלילה גרס בלב"ד רצ"ל דאין שייכות לפ' ויאמר רק ביום בלב"ד דאין שום חיוב ציצית בלילה ולמאן דס"ל דכסות יום חייב בלילה ל"ג בלב"ד והכונה ויאמר אינו נוהג אלא ביום היינו בכסות המיוחד ליום חייב אף בלילה ועיקר החיוב גורם היום. נ"ל:

הרמב"ם ענין דברו אינו נוהג אלא ביום כי המצו' האמורה בפ' ויאמר והיא מצות ציצית אינה מחויבת אלא ביום עכ"ל. לא אמר בקיצור כי מצות ציצית אינה מחויבת וכו' ונ"ל דדייק הא דהקשו הלא גם בפ' ויאמר נאמר קבלת עמ"ש להיות לכם לאלקי"ם וקבלת עול מצות וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות י"י ועשיתם אותם. אבל כל אלו הענינים הם באים לטעמים אל מצות ציצית שע"י מצות ציצית יזכרו כל זה. אבל עיקר המצוה האמורה בפ' הזו היא מצות ציצית ונ"ל דלבעבור זה הביא ג"כ התויו"ט דברי הרמב"ם הללו:

והלכה כר' יהודא עכ"ל רצ"ל הלכה כר"י דאמר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. והנה בגמ' פיסקא אלו הן בין הפרקים וכו' א"ר אבהו אמר ר"י הלכה כר' יהודא דאמר בין אלהיכם לאמת ויציב לא יפסיק. אמר ר' אבהו אר"י מ"ט דר"י דכתיב וי"י אלהים אמת עכ"ל הגמרא. והנה יש להתבונן בשפת יתר בגמ'. אומרם הלכה כר"י דאמ"ר בין אלהיכם לאמ"ת ויצי"ב ל"א יפסי"ק לא הל"ל רק סתם הלכה כר"י ועוד ק' דהרי ר"י לא אמר הלשון בין אלהיכם לאמת ויציב רק בין ויאמר והרי"ף באמת השמיט זה הלשון וכן הרא"ש השמיט כ"ז. ונראה לומר דמש"ה קאמר ר' אבהו השפת יתר הנ"ל להורות ולבאר דר"י ס"ל דלא יפסיק כלל אפילו כדין באמצע הפרק דיותר חמור בזה איסור הפסקה מהפסקת באמצע הפרק והוא כדעת רבני צרפת שהביאו תר"י ולפ"ז ה"ל להרי"ף והרא"ש להביא זה הלשון כיון דנ"מ לדינא ונרא' דהרי"ף והרא"ש ס"ל דא"א לומר דזה כונת הגמ' דא"כ למה שינו הלשון דקאמר ר' יהודא בין ויאמ"ר לאמת ויציב וקאמרו בין אלקיכ"ם לאמת ע"כ ס"ל להרי"ף והרא"ש דכונת הגמ' הוא לבאר מתוך דבריהם ג"כ טעמא דחכמים שאינם מקפידים ע"ז. דהנה ר"י אמר בין אלקיכם לאמת ויציב לא יפסיק וטעמי' כדמפרש ר' אבהו להלן דכתיב וי"י אלקי"ם אמ"ת אע"ג דלא הוה דומה בדומ"ה דשם כתיב אלקי"ם אמ"ת ובכאן אלקיכ"ם אמת ס"ל לר"י דאין חילוק ממילא ידעינן טעמא דחכמים דאין מקפידין בהפסק' משום דאינו דומ' בדומה כנ"ל. ולפ"ז אשכחנא פתרי ללשון רש"י במשנתינו בד"ה בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק בגמ' מפרש טעמייהו עכ"ל טעמי"ה הל"ל דלא קא מפרשינן בגמ' רק טעמי' דר"י ולפימ"ש ניחא דר' אבהו ביתר לשונו מפרש גם טעמייהו דרבנן וכונת רש"י בזה להורות דלא נטעה בהשפת יתר שאמר ר' אבהו דכונתו דחמור מדין אמצע הפרק. רק שחמיר משארי בין הפרקים ויש לו דין אמצע הפרק. וכן יש לפרש דעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו השפת יתר. נ"ל:

תויו"ט בד"ה לאמה ויציב וכו' ונ"ל דתנא דנקט אמת ויציב אשגר"ת ליש"ן ולסימן בעלמא נקט עכ"ל. עמש"ל בדיוקי המשנה די"ל דאין זה אשגרת לישן רק לסימן גמור נקט אמ"ת ויצי"ב דשחרית אבל לא אמת ואמונ' דערבית (אבל חליל' לסמוך ע"ז):

בד"ה למה קדמה וכו'. עמ"ש בדיוקי המשנ' בדקדוק נוסחת תיבת אל"א:

בד"ה אלא ביום וכו' וז"ל הרמב"ם כי המצו' וכו'. עמש"ל בדברי הרמב"ם ותבין למה הביא התויו"ט לדברי הרמב"ם הללו:

רש"י בד"ה בין ויאמר וכו'. בגמרא מפרש טעמייהו עכ"ל מפרש טעמי' מיבעי' דאינו מפרש בגמ' רק טעמי' דר"י ולולי דמיסתפינא הייתי אומר שהוא ט"ס ויש לישב הגירסא עפ"י הדברים שכתבתי בדברי הרמב"ם עיי"ש:

משנה ג

הקור"א את שמע ולא השמיע וכו' קרא ולא דקדק וכו' הקור"א למפרע וכו' קר"א וטעה וכו'. מהראוי להתבונן בבא א' וג' אמר לשון הקורא בבא ב' וד' אמר לשון קר"א וי"ל לשון הקור"א יצדק על התחלת הקריאה משא"כ קר"א לא יתכן רק כשכבר קרא דבר מה. והנה בבא א' לא השמיע לאזניו זה הדין שייך גם בהתחלת הקריאה תיכף תיבה הראשונ' לא השמיע לאזניו. וכן בבא ג' קורא למפרע תיכף בהתחלת הקריא' הקדים לקרות את המאוחר ע"כ בשני הלכות הללו שונה התנא לשון הקורא אבל בבא ב' לא דקדק באותיותי' הנה פי' הרע"ב היינו שלא הפריד בין הדבקים כגון על לבבך וכו'. הנה לא משכחת זאת ההלכ' בהתחלת הקריא'. וכן בבא ד' טעה יחזור למקום שטעה לא משכחת בהתחלת הקריא' רק כשכבר קרא דבר מה ע"כ בשני הלכות הללו שונה התנא לשון קר"א מיהו כ"ז יתכן רק לפירוש הרע"ב. בקר"א ולא דקדק באותיותי'. אבל הרמב"ם מפרש שלא יניע אות נחה ולא יניח אות נעה. ורש"י ז"ל מפרש לפרשין יפ"ה בשפתי"ו. הנה לפירושם משכחת זה הדין גם בהתתלת הקריא' (ואפשר שזה טעמו של הרע"ב דנאד מפירושיהם ובחר לו דרך אחר) וי"ל לפירושם דמש"ה קאמר התנא בבבא ההוא לשון קר"א להורות ג"כ דלא משכחת הדין הזה בהתחל' דכל ישראל בקיאין עכ"פ בפסוק שמ"ע מנעוריהם דתינוק היודע לדבר אביו מלמדו פסוק ראשון שמ"ע ישרא"ל ממילא כ"י בקיאין היטב בהתחל' וכי בשופטני עסקינין שבמכוון לא ידקדק באותיות ממילא מה שאמר התנא בכאן לשון קר"א להורות דלא משכחת הדין הזה בהתחלת הקריאה הוה כמלתא אגב אורחי' להשמיענו דכל ישראל מחויבים ללמד את בניהם הפסוק הראשון מנעוריהם. וכ"י בקיאין בו ולא תשכח הדין הזה בהתחל' רק כשכבר קרא דבר מה כן נ"ל לישב לפירושם הגם שאינו מרווח כ"כ:

הקורא א"ת שמ"ע לכאורה א"ת שמ"ע תיבות מיותרין דהרי כל עסקינו עד כאן מק"ש מדבר ולפמש"ל יתכן הקור"א א"ת שמ"ע ולא השמיע וכו' משכחת הך דינא תיכף בהתחלת שמ"ע משא"כ אינך וכמש"ל. וי"ל דלבעבור זה אמר את שמ"ע דהרי ר' יוסי דאמר לא יצא הוכחתו הוא מן שמ"ע השמ"ע לאזניך. וגם הת"ק דס"ל יצ"א בדיעבד. אבל לכתחיל' ודאי צריך להשמיע לאזניו הגם דהוא דורש שמ"ע בכל לשון שאתה שומ"ע. עכ"ז ס"ל דלכתחיל' צריכין לחוש גם לפרשת שמ"ע השמ"ע לאזניך ע"כ ס"ל דלא יעש' כן לכתחיל' רק בדיעבד יצא ממילא שפיר מדייק התנא המסדר למיתני הקורא א"ת שמ"ע להורות ולרמז לנו דרשתם הוא מן תיבת שמ"ע:

ולא השמי"ע לאזניו מדלא קאמר ולא שמעו אזניו רק השמי"ע משמע דבהשמע"ה תליא מלתא היינו כיון שאומר בקול כזה שיכולין אזניו לשמוע הגם שלא שמעו אזניו מחמת שהי' קולות רבים מן הצבור או קול רעש ורוח סערה אעפ"כ גם לר' יוסי יצא וגם לת"ק לכתחיל' מותר לעשות כן נ"ל.

לאזנ"ו אזן אחת משמע ואפילו השמיע רק לאזן אחת וסתם את השנית יצא גם לר"י ולדידן דפסקינן כת"ק. גם לכתחילה מותר לעשות כן:

ולא השמיע לאזנו יצא דבר"י ר' יהודא כ"ה בקצת נוסחאות וכ"ה ברי"ף. וברוב נוסחאות ל"ג דבר"י ר"י רק הוא סתם משנה. ואציגה לפניך שיטת הגמ' מ"ט דר' יוסי משום דכתיב שמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא בפיך. ות"ק סבר שמ"ע בכל לשון שאתה שומע ור' יוסי תרתי ש"מ תנן התם חרש המדבר וא"ש לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה וכו' מאן תנא חרש המדבר וא"ש דיעבד אין לכתחיל' לא אר"ח ר' יוסי היא וכו' וממאי דר' יוסי היא דילמא ר' יהודא היא וכו' (ובתוס' וא"ת והלא אין נזכר ר' יהודא ברישא וי"ל דפשיטא מדסיפא ר' יהודא רישא נמי ר' יהודא) עכ"ל הגמרא. (יעיי"ש עוד בתוס' בסוף דבריהם וכתבנו פירוש לדבריהם בגמ' ואכ"מ) הנה מלשון הגמ' ותנ"א קמ"א סב"ר שמע בכל וכו' נראה דל"ג דבר"י ר' יהוד"א רק הוא סתם משנה. תנא קמא וכ"כ מסידורא דמתניתין דהוא דברי סתם ת"ק דאם תאמר דגרסינן דברי ר' יהוד"א יקשה למה ברישא מקדים דבר"י ר' יהוד"א לדברי ר' יוסי ובסיפא דברי ר' יוסי לדברי ר' יהודא. אך מדאמרינן אחר כך בגמ' וממאי דר' יוסי היא דילמא ר' יהודא היא משמע דגרסינן ברישא דברי ר' יהודא (והא דכתבו התוס' מדסיפא ר' יהודא וכו'. הרי"ף ז"ל לא ניחא לי' בזה), ע"כ גרס הרי"ף דבר"י ר' יהוד"א ולפ"ז צריכין לומר הא דקאמרינין בגמרא ותנ"א קמ"א סבר שמע וכו' י"ל דה"ק ותנ"א קמ"א רצ"ל בשלמא אם הי' ר' יהודא תנא בתרא לא יקשה לן מפני מה ס"ל דיצא בלא השמיע לאזניו הרי כתיב שמ"ע השמע וכו'. די"ל דלא ס"ל לדרוש איזה דרשה מן שמ"ע דאיצטרך לגופי' ממילא מה"ת נאמר דלא יצא רק ששמע לדברי ר' יוסי אומר דלא יצא השיב הוא דיצא. אבל כיון דר' יהודא הוא ת"ק. ועדיין לא שמע דרשת ר' יוסי אי לא ס"ל שמ"ע לדרשה למה הוצרך כלל להשמיענו דיצא מה"ת נאמר דלא יצא אלא על כרחך דגם הוא ס"ל שמ"ע לדרשא רק ס"ל לאיזה דרשא אחריתי (ובפרט לפי מה שדקדקנו לעיל הקורא א"ת שמ"ע. א"ת שמ"ע מיותר ע"כ גם הוא יודע דשמ"ע לדרשא) ע"כ מקשה שפיר כיון דר' יהודא הוא ת"ק ע"כ גם הוא ס"ל שמ"ע לדרשא ומאי קא דרש בי'. והשיבו דדרש שמע בכל לשון וכו'. וגם הא דברישא שנה התנא דברי ר' יהודא קודם ר' יוסי ובסיפא בהיפך י"ל דהתנא רוצה לשנות בכל בבא כחא דהיתרא ברישא:

ועי"ל לשיטת ר"ת לעיל בתוס' דף ב' דאנן סומכין בק"ש דערבית (לאומרה מבע"י) אדר' יהודא דס"ל דמפלג המנחה הוה לילה לענין תפילה והה"ד לענין ק"ש (והנה שארי המפרשים לא ס"ל בהא כר"ת דלא דמי ק"ש לתפילה עיין ברא"ש) והנה כאן במשנתינו מוכח דלא כר"ת עפ"י אשר נבאר דהנה בגמרא שם בברייתא ס"ל לר"מ זמן ק"ש משעה שהכהנים טובלין וכו' א"ל ר' יהודא והלא כהנים מבע"י הם טובלים והקשו בתוס' (לשיטת ר"ת) תימה תקשה לי' לנפשי' דס"ל (לשיטת ר"ת) דמפלג המנחה רשאין לקרות ק"ש ועדיין הוא יום גדול ותירצו דר' יהודא ס"ל ק"ש דרבנן ובשכבך ובקומך בד"ת כתיב ובמשנתינו מוכח דס"ל לר"י ק"ש דאורייתא דאי ס"ל ק"ש דרבנן ל"ל להשמיענו בלא השמיע לאזנו יצא מה"ת נאמר דלא יצא בשלמא אי הוה הוא תנא בתרא ושמע לר' יוסי דקאמר דלא יצא השיב הוא דיצא. אבל כיון שהוא תנ"א קמ"א ל"ל להשמיענו בראשית אמרים דיצא מה"ת נאמר דלא יצא כיון שהוא דרבנן אלא ע"כ דס"ל ק"ש דאורייתא ומאי דרש בשמ"ע ומשני. שמע בכל לשון וכו'. כן יש לפרש לשיטת הרי"ף דגרס דברי ר' יהודא ולשיטת ר"ת בתוס' דף ב' הנ"ל צריכין לומר דל"ג בכאן דברי ר' יהודא ואעפ"כ קשה תרי כהלן בגמ' בכאן נראת דדעת ר' יהודא היא ויש לישב:

קרא ולא דקדק באותיותי' לפירוש הרמב"ם דפירש שלא יניע אות נחה ולא וכו' ידויק תיבת באותיותי'. גם לפרש"י דפירש לפרש"ן יפה בשפתיו יצדק ג"כ אבל לפירוש הרע"ב לפרוד בין הדבקים שהתיבת שני' מתחלת באות שהתיב"ה וכו' לא ידוקדק כ"כ באותיותי' בתיבותי' הל"ל וי"ל כיון דהחסרון בקריאה כזאת הוא רק בהחסיר אות אחת מהאותיות השוות ע"כ אמר באותיותי':

ר' יהודא אומר לא יצא גם לשיטת ר"ת דלדידי' ס"ל לר' יהודא ק"ש דרבנן יתכן הדבר דהנה עכ"פ נלמד מולמדת"ם (או מושננת"ם כאשר יתבאר אי"ת) שיהי' לימוד"ך ושינונך ת"ס וקאי על כל דברי תור"ה. ובפרטות דברי תורה שבפרשיות הללו שציוו חז"ל לקרותה בזמנה הנה אם אין קוראת באופן המצווה עלינו בתורה לא יצא י"ח הבן הדבר נ"ל:

הרמב"ם דקדוק באותיותי' הוא להשמר במוצא שפתיו בעת הקריאה כדי שלא יניע אות נחת וכו' היינו שבא באמצע תיבה הנה קורין אותה ע"י חטיפת נקודת האות שלפני' דהיינו ואהבת. הנה השב"א מאות הבי"ת נקרא ע"י חטיפת נקודת הפת"ח מן אות הה"א ומיקרי אז אות הבי"ת נחה שהיא מונחת במקומה ונרגשת ע"י מהירת האות שלפני' העובר עלי' (עיין בת"ז כי רוח החי' באופנים ותבין הנקודות תם מניעים את האותיות. והאותיות מתנועעים על ידם כענין הגוף שמתנועע ע"י הרוח והנשמה ותבין היטב כ"ח ונ"ד) ותאות שנק' בפ"ע בתנועתו נק' נע"ה. והנה ביאר זה בראשית אמריו נראה דס"ל דזה עיקר פי' המשנ' מדקאמר' באותיותי' ולא בתיבותי' בנקודותי'. הגם שהביא שאר הענין פירוד בין הדבקים לאמיתת הדין הביא אבל הוא מימרא דרבא על הברייתא בגמ' ולמדת"ם שיהא לימודך תם:

ויבאר זכרון התנועות וכו' יש חילוק בין תנועה גדולה כגון ציר"י וקמ"ץ תנועתם באריכות משא"כ ת"ק ובפרט נקודות השב"א:

ולמפר"ע פי' הפוך הוא שקורא פסוק ואח"כ שלפניו וכו' אבל הפרשיות אם קרא שני' קודם לראשונה יצא. ונראה דנלמד הדבר מן תיבת למפר"ע דנ"ל פי' התיבת לשון פרעו"ן החוב. דהנה כשקורא איזה ענין מתחילתו מובן הדבר מה שהוא אומר משא"כ כשמתחיל הענין באמצע אינו מובן כגון כשיתחיל ושכנת"ם לבני"ך לא יתבונן על מה קאי עד שיצטרך לפרוע מה שהוא חייב היינו ראשית המאמר ואהבת וכו' והיו הדברים וכו' אז יובנו דבריו וכן אמפר"ע לשין גילוי ופר"ע את ראש האשה והמובן שקורא קריאה כזאת שיצטרך אח"כ לגלות מה שהוא אומר ולפ"ז לא יפול זה הלשון רק על הפסוקים משא"כ הפרשיות כל אחת מובנת בפני עצמת נ"ל:

ואין הלכה כר' יוסי ולא כר' יהודא שאמרו לא יצא עכ"ל לא אמר בהיפך והלכה כר' יהודא וכר' יוסי לקולא (יש מזה קצת ראי' דלא גרס ברישא דברי ר' יהודא) וי"ל דמשמיענו בזה דאין הלכה כמותו רק במה שאמרו לא יצא אפי' בדיעבד אבל לכתחילה ודאי צריך להשמיע לאזניו ולדקדק באותיותי':

הרע"ב בד"ה ר' יוסי אומר וכו' ותנא קמא סבר וכו' הנך רואה דל"ג דבר"י ר' יהודא עמ"ש בדיוקי המשנה:

בא"ד והלכתא כת"ק עכ"ל לא אמר והלכה רק והלכת"א רצ"ל בכל עניניו הלכה כמותו. היינו גם מ"ש בכל לשון שאתה שומע ודו"ק:

בד"ה ולא דקדק באותיותי' להוציאן בשפתיו יפה בשתי תיבות וכו'. והנה בגמ' על הפיסקא קרא ולא דקדק באותיותי' קאמר ר' טבי בר מתנא הלכה כדברי שניהם להקל ואח"כ להלן בגמ' תנא רב עובדי' קמי' דרבא ולמדת"ם שיהא לימודך תם ליתן ריוח בין הדבקים עני רבא בתרי' כגון על לבבך וכו' נראה מסידורא דהמסדר הש"ס דזה אינו פירוש המשנה קרא ולא דקדק וכו' דאם הי' זה פירוש המשנה ה"ל לקבוע מעיקרא על הפיסקא קרא ולא דקדק וכו' הך ברייתא דר' עובדי' ומה דעני רבא. ואח"כ לקבוע הלכתא דר' טבי בר מתנא כדרך הש"ס בכ"מ אלא ע"כ פירוש המשנה קרא ולא דקדק הוא ענין אחר וברייתא דר"ע הוא ענין אחר ע"כ רש"י ז"ל מפרש למשנתינו קרא ולא דקדק וכו'. לפרש"ן יפה בשפתיו נ"ל פשוט היינו הברת האותיות במבטא שלא תדמה אות לחבירתה. וגם בדברי הרמב"ם ז"ל נ"ל דמפרש למתניתין שלא ינוד הכח וכו' וכמש"ל בדבריו וזה לדעתי נלמד מן ושננת"ם האמור בפ' הראשונה וכמו שדרשו חז"ל שיהיו ד"ת מחודדים בפיך שלא תגמגם בהם והא דלא ביארו זה בגמ' כיון דידוע הדרשא ממקום אחר נדרש לכל ד"ת שוב לא הוצרכו להזכירו בכאן. מיהו הרע"ב ז"ל דחק לומר דהברייתא דר"ע הוא פי' משנתינו קרא ולא דקדק וכו' דאי כפירוש רש"י והרמב"ם הל"ל הקור"א וכמש"ל בדיוקי המשנה עמש"ש דניחא גם לדבריהם) וגם אי משנתינו הוא ענין אחר מהברייתא ה"ל להגי' לאקשויי מנלן או מא"י טעמ"א זה נ"ל לסברת הרע"ב:

בד"ה לא יצא וכו' ומיהו אם הקדים פ' ויאמר וכו' נראה דאין זה חשוב למפר"ע עכ"ל עמ"ש בדברי הרמב"ם דלמד זה מן תיבת למפר"ע:

תוי"ט בד"ה לא יצא וכו' דלא כבעל כן נחת שכתב קרי בי' השמע כי שמע מבנין הקל וכו' עכ"ל. אין זו טענה דכונת בעל כף כחת דהאי תנא ס"ל בקבלה דהך תיבה שמ"ע קרי בי' השמע כדרך כל א"ל תקר"י שבש"ס. הגם דאנן קרינן כדכתיב עכ"ז הי' להם בקבלה כאילו נכתב גם באופן, אחר ודרשינן תרווייהו. היינו הא דכתיב בתורה שבכתב והקבלה שבע"פ והביאו לבעל כף נחת לפרש כך דעי"ז מתורץ כן שיטת הגמ' דבגמ' מקשה מ"ט דר' יוסי דכתיב שמע השמע וכו'. ומקשה ות"ק ומתרץ ס"ל שמע בכל לשון שאתה שומע ומקשה ור' יוסי ומתרץ תרתי ש"מ ע"כ עיין ברש"י דממילא משמע גם הדרשא הזאת ולכאורה קשה למה הוצרכה הגמ' לומר תרת"י ש"מ שהוא דוחק הרי אפשר לתרץ. ר"י ס"ל כרבי ק"ש בלה"ק ובפרט דלפ"ז יפלוג רבי אר' יוסי ואר' יהודא וגם קשה למה לא מקשה שוב אר' יהודא הרי תרתי ש"מ ע"כ פירש בעל כ"נ דדרשא דר' יוסי הוא בדרך קבלה (כמו א"ל תקר"י) לקרות ג"כ השמע ומקשה אדר"י ומתרץ ר' יהודא דאין כאן א"ל תקר"י דלא הית' בידו זאת הקבלה ואין לדרוש רק תיבה שמ"ע בכל לשון וכו' ומקשו אדר' יוסי לו יהי' שיש קבל' בידך השמ"ע עכ"פ כתיב שמ"ע ג"כ ומאי דרשת בי' וקאמר תרתי ש"מ שמ"ע בכל לשון. והקבלה השמע היא להשמיע לאזן:

שם ועיין פ"ז דסוטה ואלו נאמרין בכל לשון ק"ש וכו' עיי"ש:

שם דמ"ש הר"ב הלכה כת"ק עיין בזה במ"ג פ"ה דתרומות חרש לא יתרום שאינו שומע הברכה ואם תרם תרומתו תרומה דאפילו לא השמיע לאזניו יצא אתיא כת"ק דהכא דמודה לכתחילה צריך להשמיע:

בד"ה ולא דקדק וכו' כך פי' ושננתם שתהא משנה תמה כך פי' בעל כ"נ ומבלי עיון בש"ס הוא שכתב כן דהא תנא ר"ע קמי' דרבא ולמדת"ם וכו' עכ"ל אין בידי פי' בעל כ"כ הנה אם פירש המשנה כרע"ב הוא באמת מבלי עיון לכאורה אבל אם פי' כרש"י והרמב"ם הוא ענין אחר מהברייתא דתנא ר"ע ע"כ טעם המשנה מושננתם וכמש"ל בדברי הרע"ב עיי"ש:

בד"ה הקורא למפרע וכתב הר"ב ומיהו וכו' וריב"ק לא קפיד לעיל אלא לכתחילה וכו' עיי"ש עמש"ל במ"ב בדקדוק תיבת אל"א כדי שיקבל וכו':

רש"י בד"ה ולא דקדק באותיותי' לפרשן יפה בשפתיו עכ"ל. כבר נתבאר את הנלע"ד בפשט דברי רש"י ולמה לא פי' כפי' הרע"ב המבואר בגמ':

משנה ד

האומני"ן לא קתני הפועלי"ם דאז הי' משמע דוקא פועל העושה מלאכת בעה"ב לזה התירו בכדי שלא יתבטל ממלאכה בירידה ועלי'. אבל כשעוסק במלאכת עצמי לא התירו לוה קאמר האומני"ן אפילו עוסק במלאכה עצמו:

בראש האיל"ן או בראש הנדב"ך. לא זו א"ז קתני לא מיבעיא אילן דיש בו ענפים ואוחז בהם ואינו מתירא כ"כ אלא אפילו בראש הנדבך דאין ענפים:

מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה המעיין יראה שהוא אריכות לשון דהל"ל ובתפילה אינו כן ועכ"פ הל"ל ואינן רשאין וכו' להשמיענו הדין הזה מחדש אבל באומרו מ"ה שאינן רשאין וכו' נראה מזה הלשון הנני מתיר לך בק"ש דבר כזה שאתה תבין ויודע בעצמך שאינו רשאי לעשו' כן בתפילה. ובאמת אנחנו לא נדע מזה עד היום והסברא נותנת להיפך דק"ש דאורייתא ותפלה דרבנן. והנה אציגה לפניך לשון ספר הקדוש הקנ"ה על המצות ז"ל ס"ד בכל דבר מחויבי' בתפלה יותר מק"ש הלא ק"ש דאורייתא ותפלה אינה דאורייתא כי היא תורה שבע"פ. א"ל בני התפלה אתה מדבר עם הקב"ה להעלות תפלתך אל מקום התפלות נקודה דקה סתומה ונעלמת ולכך מחמרינן בה אבל היחוד אע"פ שהוא דאורייתא אינך מדבר לפניו רק שאתה מיחד וכולל כל העשר ואינך מבקש לעשות לך פעולה כמו בתפלה עכ"ל ובזה ידוקדק לשון משנתינו מ"ה שאינ"ן רשאי"ן לעשו"ת כן בתפלה. רצ"ל הדבר הזה תוכל להתבונן בעצמך שאינך רשאי לעשות כן בתפלה כיון שאתה מדבר לפני המלך ומבקש על נפשך צריך אתה לכוין כונה גמורה בלב מה שאתה מדבר לפניו ודבר זה נותן השכל ואינך צריך לראי' ויש לפרש בזה ג"כ אריכות לשון הרע"ב ז"ל יתבאר במקומו אי"ה:

הרמב"ם והלוח האחד מן השנים וכו' קורין אותו נדבך עכ"ל דקדק לומר שהלוח האחד הוא דוקא יקרא כדב"ך ולא כל רוחב הכותל דהנה הכותל רחבה הרבה ואין כ"כ פחד כמו באילן וא"כ תהי' משנתינו נישנית בדרך זו ואצ"ל זו. ע"כ פי' הכונה נדב"ך לוח אחד ויש בו פחד להעומד בו יותר מהאילן ותהי' משנתינו בדרך לא זו א"ז:

הרע"ב בד"ה מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה דצלותא רחמי היא ובעי כונה הלכך יורדין למטה ומתפללין עכ"ל האריך הרבה בלשונו ובפרט מה שסיים הלכך יורדין וכו' הוא ללא צורך. ולפמש"ל בדקדוקי המשנה לשון ספר הקדוש קנה. הנה גם הרע"ב ז"ל כונתו לדייק לשון מ"ה שאין רשאין וכו' להורות דהשכל והדעת נותן שצריכין לירד למטה ולהתפלל כיון דהוא רחמי לבקש רחמים מאת הש"י:

רש"י בד"ה האומני"ם שה"ם עסוקי"ם במלאכת"ם בראש האילן וכו'. נ"ל דרצ"ל מדלא אמרו הפועלי"ם על כרחך לאו דוקא פועל העושה אצל בעה"ב אלא אפילו כל אדם העוש' מלאכה לעצמו א"כ ל"ל למימר האומכי"ם הל"ל סתם קורין ק"ש בראש האילן וכו'. ע"כ מבאר דמשמיעני דוקא בעוסק במלאכתו ומצטרך עוד לעשות גם אחר הק"ש. לזה התירו לקרות בראש האילן דהרי יצטרך לטרוח בירידה ואח"כ בעלי' משא"כ באינו עוסק במלאכה כגון שעלה באילן לראות איזה דבר או אפילו הי' עסוק במלאכ' וכבר כילה מלאכתו. הנה בלא זה ירד ודאי מהיות טוב אתריע לא התירו לו לקרות בראש האילן וז"ש המשנה האומני"ם היינו כשעדיין קרוי אומן שהוא עסוק עדיין במלאכתו נ"ל:

בא"ד קורין לשם מי"ד עכ"ל אפשר רוצה לדייק קורין משמע בתורת חיוב והל"ל רשאי"ן לקרו"ת ע"כ פירש הגם שיודע שישלים מלאכתו ועדיין לא יעבור זמן ק"ש וירצה להחמיר להמתין עד שיסיים קמ"ל קורי"ן בחיוב דיותר יש חיוב להקדים ק"ש כשהגיע זמנה וזה שפירש קורין לש"ם מיד:

משנה ה

חת"ן פטור וכו' מבואר בגמ' דמיירי בכונס את הבתולה והנה במשנה נשנה סתם חת"ן י"ל דנשמע מן התורה תיבת חת"ן לא מצינו רק בכונס את הבתול'. דהנה אמרו המלאכים אל לוט עוד מי לך פה חת"ן ובניך ובנותיך ולמה אמרו כזה הרי בעלי בנות הנשואות לא היו כדאים להנצל פוק חזי מה הי' סופם ופירשו בזה דה"ק עוד מי לד פה חתן ובניך ובנותיך. שבכאן הוא החת"ן דהיינו הוא בעצמו הי' החת"ן לבנותיו. והי' לו בנים מהם. א"כ הי' בכאן החתין ובניו ובנותיו. והנה הי' לוט חת"ן לבנותיו אשר לא ידעו איש כמ"ש הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש מוכח מכאן אשר חת"ן נק' הכונס את הבתול' ונ"ל דנק' חת"ן הכונס את הבתול' דייקא שיש בה עדיין מעיין חתו"ם ופתח' סתום ב' צירי' וב' דלתות. הנה חותם וב' צירים וב' דלתות הם ד' בגי' חתן הבן:

בליל"ה הראשו"ן ע"ד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה כ"ה הגירסא בספרי המשניות ובנוסחאות הגמרא לילה הראשונה וע"ד וכו' כ"ל לגירסת ספרי המשניות ע"ד בלא וא"ו (וכ"ה בספרי הרי"ף ורא"ש) אין הסיפא. ע"ד מוצא"י שב"ת מחוברת לרישא בליל"ה הראשו"ן ממילא מה דמסיים א"ם לא עש"ה מעש"ה לא קאי על תיבות בליל"ה הראשו"ן וחלוק דין ליל"ה הראשונה מן שארי הג' דבלילה הראשונה גם אם עשה מעשה בתחילת הלילה ועדיין הוא זמן ק"ש אעפ"כ פטור כיון דבזימנא דמטא זמן חיובא דק"ש הי' פטור מן התורה שוב לא חל עליו החיוב אח"כ משא"כ אינך הלילות איהו קא גרם מה שלא בעל עד היום. הנה לזה יש תנאי אם לא עשה מעשה פטור משא"כ בעשה מעש' חייב אחר כך גם בליל המעש'. ואפשר לומר דבליל המעש' פטור גם באינך הלילות ואפשר להיות דמצטרך לטבול אחר הבעילה וכשידע שאח"כ תחול עליו חיוב ק"ש ימנע ממצוה ע"כ פטרוהו כל הלילה בליל המעש' ואפ"ה צודק א"ם ל"א עש"ה מעש"ה רק על הג' לילות אחרות דבליל' הראשונה פטור בין אם עשה בין לא עשה ובג' לילות אחרות אינו פטור רק אם לא עשה מעשה בלילה הקודמת ולגירסת הגמ' וע"ד. הנה היא מחובר וקאי א"ם ל"א עש"ה מעש"ה גם אלילה הראשונה להורות דאחר מעשה חייב גם בליל' הראשונ'. ולפ"ז צודק נמי מה שגרסינן בנוסח המשניות בליל' הראשו"ן ובגמ' הראשונה. מדת לילה נק' תתבונן בזהר מדקבילת דכורא עלה נק' בשם וכו' ממילא לגי' המשנה דפטרינן להחתן מק"ש בליל' ראשונה אפילו אחר המעש'. הנה גרסינן ליל"ה הראשו"ן רצ"ל אפילו כבר הנוק' מדת לילה נק' בשם דכורא היינו דקבילת דכורא אעפ"כ החתן פטור משא"כ לנוסח הגמרא וע"ד הנה קאי א"ם ל"א עש"ה מעשה גם על הלילה הראשונ"ה. הראשונ"ה גרסינן דוקא כשהנוק' מדת לילה בשם נוק' נקראת דעדיין לא קבילת דכורא אז החתן פטור מק"ש משא"כ אחר המעש' חייב ויצדק נמי לפי"ז לפי שיטת המשנה גרסינן בליל"ה בבי"ת להורות בליל"ה הראשונה הוא דבר נפרד מאינך דישתנה דין ליל"ה הראשונ' משארי הלילות. משא"כ לגירסת הגמרא גרסינן ליל"ה מחובר לאינך דחד דינא אית להו ואזדא לה ג"כ קושיות התויו"ט למה לא תנא מליל"ה. והנה מצאתי און לי כפי פירושינו בגירסת הגמ' בספר הקנה על המצות וז"ל בעל ופירש ישוב בחיוב היחוד עכ"ל (ומה שיש לי לומר דבזמן סידור המשנה עדיין לא גזרו לפרוש מן דם בתולים וא"כ הי' יכול לבעול ולשנות בלילה הראשונ' ומצוה היא מצות פ"ו. כי אין בתולה מתעברת מביאה ראשונה וא"כ גם כשעשה מעש' עדיין טרוד משא"כ בזמן סידור הש"ס כבר נגזר בועל בעילת מצוה ופורש וא"כ אחר המעשה אין כאן טירדא) וכעת לא נ"מ לדינא כאשר פסקו כל הפוסקים ולא באתי לקבוע הלכה רק לפרש המשנ' כפי קט שכלי:

עד מוצאי שבת הנה על הסתם דברו. כי בתולה נישאת ליום הרביעי ואם אירע שנישאת ביום א' נותנין לו ג"כ ד' לילות וז"ש הרע"ב ד' לילות להורות אפילו נישאת ביום אחר ולא נתגלה הדבר במוצאי שבת דייקא והא דלא שנא התנא סתם ד' לילות בא להורות לנו דמיירי דוקא בנשא בתולה שלימה דדינה להנשא ליום הרביעי משום טענת בתולים משא"כ בנושא מוכת עץ אפילו לא ידעה איש אינו פטור מק"ש וראה זה מצאתי בס' הקדוש קנ"ה וז"ל ואין זה הדין רק בבתולה כי מעלתה רבה וע"כ בתולה לכ"ג איש החסד ואם קינחה בצרור ולא הוזהר' בעולה היא וכו' עכ"ל:

א"ם ל"א עש"ה מעש"ה לא מצינו שדקדק התנא למיתני לישנא מעליא בזה בשארי מקומות והל"ל בכאן ג"כ א"ם ל"א בע"ל (והנה ראיתי להרמ"ז ז"ל דכתב שהוא להורות לנו דאם אינו בעל מעשה כגון הוא חולה או היא נדה חייב. והנה לא ידעתי אפילו אם הי' שונה א"ם ל"א בע"ל יש לדייק כן) ונ"ל דתיבת בעיל"ה בשרשי לה"ק לא תצדק רק על הבעילה הראוי' לעשות פירות להוליד וכן תראה בתורה כי יקח איש אשה ובעל"ה והי' אם לא תמצא חן וכו' ובמוציא ש"ר נאמר כי יקח איש אשה ובא אלי' ושנאה ושם לה עלילות וכו' ולא מצאתי לה בתולים:

הנה לא נזכר בכאן לשון בעיל"ה דמיירי מביאה ראשונה דאינה עשוי' להוליד משא"כ לשם בפ' גירושין אמר ובעל"ה להורות דאפילו כשכבר בעלה כמה פעמים והוליד ממנה אעפ"כ יוכל לגרשה וכן תראה בלשון חז"ל שדה בית הבע"ל העושה פירות תדיר ממי גשמים ומטרא בעלה דארעא. והנה בכאן מיירי התנא דוקא בבתולה שלימה שאינה אפילו מוכת ע"ץ כמש"ל ע"כ לא אמר א"ם ל"א בעל ונכון. (עיין בקו"א אות ג'):

מעש"ה בר"ג שקרא בליל"ה הראשו"ן שנש"א כ"ה הגירסא במשניות ובגמ' הגירסא מעשה בר"ג שנש"א אשה וקרא לילה הראשונה. וגם בשאלת התלמידים במשניות הגירסא ל"א למדתנו רבינו ובגמ' למדתנ"ו רבינו. והנה לדעתי יתפרש הדבר לפי שיטתינו שכתבתי לעיל דלגירסת המשניות א"ם ל"א עש"ה מעש"ה לא קאי רק על הג' לילות האחרות משא"כ לילה הראשונ' אפילו עשה מעשה פטור כל הלילה ולגירסת הגמ' קאי גם על לילה הראשונה ואחר המעש' חייב לקרות והנה לגירסת המשניות נוכל לפרש מעשה בר"ג שקרא בלילה הראשו"ן שנשא. הנה קרא למדת לילה נוק' בתואר דכורא הראשו"ן להורות שהנוק' כבר קיבלת דכורא היינו שכבר עשה מעשה וקרא אח"כ ק"ש. והנה התלמידים קיבלו ממנו בזה"ל חתן פטור מק"ש בליל"ה הראשו"ן ודרשו בעצמם מדקאמר בליל' הראשו"ן בלשון דכורא להורות אפילו כשהנו"ק קבילת דכורא עלה פטור החתן בליל' הא' מק"ש. והנה המה ראו כן תמהו היינו בראותם שקרא ר"ג רבם ק"ש אחר המעש' היו מסתפקים אם זה הי' כונתו באמרו בליל' הראשו"ן או כוונה אחרת ע"כ שאלוהו דרך נ"א למדתנו רבינו חתן פטור מק"ש בליל"ה הראשו"ן רצ"ל לא זה הלימוד שלמדתנו דוקא לילה הראשו"ן (וגם בליל"ה כמש"ל) לא זה הי' כוונתך שגם אחר המעש' פטור החתן. כי עד היום הית' סברתינו שזה הוא כונתך והן היום ראינו שאין זה כונתך כי הנך קורא אחר המעש' (והתשובה תתבאר להלן אי"ה) ולפי שיטת הגמ' כמש"ל. הנה הגירסא מעשה בר"ג שנש"א אש"ה שנשא להיות לו לאשה היינו בחופה וקידושין ביום כדין קידושין ביום וקרא ק"ש לילה הראשונ"ה קודם שעש' מעש' (ע"כ נק' הראשונ' כמוש"ל) הנה לזה שפיר שאלוהו תלמידיו למדתנ"ו רבינו חתן פטור מק"ש ול"ג ל"א כי בכאן אין מקום להסתפק. הבן הדבר:

א"ל איני שומע לכם לבטל ממני עו"ל מלכו"ת שמי"ם. אפילו שעה אחת מהראוי לתת לב על התשובה הלזו אינ"י שומ"ע לכ"ם וכו'. וכי רצו התלמידים שישמע לעצתם הלא הם תלמידיו שותין מימיו תורה מבקשים מפיהו לידע הדין וההלכ' על בורי' ה"ל להשיב להם ההלכה הוא אם רצה לקרות קורא וגם אם זאת היא כונת תשובת ר"ג ה"ל להמסדר המשנ' לסדר מעש' דר"ג לקמן במשנה ח':

והנה אבאר לך את הנלע"ד עפ"י אשר כתבתי פירוש המשנ' והמעשה שהי' עפ"י חלופי הגרסאות דלגירסת המשניות הנה המעש' שהי' שקרא ריג לאחר שעשה מעשה. ותלמידיו שאלוהו כהוגן להיות שלמדו ממנו חתן פטור מק"ש בלילה הראשון אזי הוכיחו מזה הלשון דאפילו אחר המעשה פטור בליל' הא' וכמש"ל. ותשובת ר"ג לפי"ז הית' כך דהנה נשוב' ונחקור' למה באמת יהי' פטור אחר המעש' כיון דאין כאן טירדא. והנה י"ל ב' סברות סברא א' שפטור מדאורייתא כל הליל' דכיון דלמדו זה מן התור' בשבתך בביתך ובלכתך וכו' פרע לחתן. הנה מדאורייתא פטור כל הליל' כיון דבשעתא דמטא זימנא דק"ש לאו בר חיובא הוא פטור כל הליל' דכל הליל' הוא רק תשלומין לשעה הראשונ' וכיון שבשעה הראשונ' היא פטור אין כאן תשלומין (וכדמספקא לן בסברא זו בגמרא במי שלא הי' חייב בראי' ביום ראשון דרגל יעיי"ש) סברא ב' י"ל דכל הליל' זמן ק"ש בשוה ואין כאן תשלומין ומן התורה אינו פטור רק כ"ז שלא עשה מעש'. ואחר המעש' חייב אבל חז"ל פטרוהו כל הלילה בכדי שישהה בבעילתו ולא ימהר ביודעו דעדיין חובת הק"ש עליו ונ"מ לבין ב' הסברות דלסברא הא' כיון דפטור מדאורייתא כל הליל' אינו רשאי להחמיר. משא"כ לסברא הב' שהיא מדרבנן. אם רצה לקרות קורא הבן. והנה התלמידים ששאלוהו הי' נוטה סברתם שכל הליל' הוה פטורא דאוריי' והשיב להם איני שומע לכ"ם היינו לסברתכם. לבטל ממני עמ"ש כי אין זה דבר תור' רק לאחר מעש' הוא מדרבנן (אפיל"ו שע"ה אח"ת יתבאר להלן):

ואפשר לומר באופן אחר דר"ג ג"כ ס"ל דכל הליל' פטורא דאורייתא והתלמידים שאלוהו למה מחמיר ע"ע דהרי הפטור מן הדבר ועושהו נק' הדיוט וחידש להם ר"ג. דבדבר שהוא קבל"ת עו"ל שמים רשאין להחמיר אפילו כשפטור מן הדבר עפ"י התור' דשאני קבלה עו"ל מלכו"ת שמי"ם דזה כל האדם להיות הדיו"ט בקבלת עול מלכות ית"ש עליו. והנך רוא' בגמ' אצל ר' ישמעאל בן אלישע אמרו שאני ר"י בן אלישע דמשים א"ע כהדיוט אצל הגיון התורה. ואם גבי הגיון התורה הוא כך מכש"כ אצל נותן התור' ב"ה וב"ש ישים א"ע כהדיוט ולא יקרא לו הדיוט ואדרבא יקבל שכרו משלם מן היוצר כל הוא אלקינו. והנה לפי שיטה זו קודם המעש' ודאי אינו רשאי להחמיר כיון שמצו' אחרת לפניו מחויב לעסוק בה תחילה (ומצאתי און לי בס' הקנה וז"ל ודע בני שאין הכונה באמת משום שלא יוכל לכוין כי בעונות אע"פ שאינו חתן אינו מכוין אלא הכונה הוא כי בהיות' בתולה סתומה מכל טומאה וחתומה מכל אשמה וטרוד לבו עליה בקדושה ובטהרה ובכונה בקי' אז הדין שלא שקט האיש שהוא הת"ת הויה איש מלחמה שם על לב שהוא כנ"י והנה האיש בביתו והיחוד שלם וכו', עכ"ל. מכל זה נראה שקודם למעש' אינו רשאי להחמיר):

והנה כעין ראי' לזה אומר לך את הנאמר בזוהר וארא דף כג ע"ב פתח ר' אבא ואמרתם כה לחי וכי דוד לא הוה ידע בי' בנבל וכו' אלא ההוא יומא וכו' ובגון קוב"ה קאמר ואמרתם כ"ה לחי'. לקשרא כ"ה לח"י וכו' מכאן אוליפנא דהא לב"נ חייבא אסור להקדים לי' שלם, ואי איצטריך יקדים לי' כדוד דבריך ליה לקוב"ה ואיתחזי דבגיני' קאמר ואי תימא דרמאות הוה לאו דהא כל מאן דסליק ליה לקוב"ה ואיתחזי דבגיני' קאמר לאו רמאות הוא עכ"ל. הנך רואה. דהעושה רמאות נקרא רמא"י והוא גרוע יותר מן ההדיו"ט עכ"ז בעוש' רמאות כזה בדיבורו שמדבר ליחד קוב"ה שכינתי' והרשע יסבור שמכבדהו הנה לא נק' רמאי ורוא' אני שהדברי' מי שנק' הדיוט במ"א אבל ביחדו יחודו ית"ש בקבלת עמ"ש לא נק' הדיו"ט נ"ל:

ולשיטת גירסה הגמרא למעשה וכמש"ל ושאלותו תלמידיו כי סברתם הי' הפטור מן הדבר ועושהו נק' הדיוט והשיב להם כנ"ל דשאני קבלת עול מלכות שמים ואפילו קודם למצוה אחרת רשאי להחמיר ע"ע ולקרות. והנה לשיטה זו אחר המעש' כ"ע מודים דצריך לקרות. יהנה הי' אפשר לו לאחר קריאתו ולקרות אחר המעשה ולא רצה ולזה השיב להם איני רוצה לבטל ממני עמ"ש אפיל"ו שע"ה אח"ת היינו עם היות שיהי' באפשר לי לקרותה אחר שעה איני רוצה לבטל עמ"ש אפיל"ו שע"ה אח"ת. והנה גם לשיטת גירסת המשניות י"ל הפירוש אפיל"ו שע"ה אח"ת דהנה לשיטתם קרא ר"ג אחר המעשה כנ"ל. והנה הי' אפשר לו לקרותה אחר עה"ש קודם הנץ דאנוס הוא וקי"ל דאנוס יכול לקרות עד הנץ החמה וכשיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וז"ש הנני יכול לקרותה אחר עה"ש אשר אז לא אהי' נק' פטור מן הדבר וכו' אבל איני רוצה לבטל ממני עול מ"ש אפילו שעה אחת זה מה שנ"ל הדברים הללו לא להלכה רק כתבתי הנלע"ד בדיוקי המשנה:

הרמב"ם והוא שיהא בענין ההוא מתעסק במצוה רצ"ל מצות פ"ו עכ"ל נראה לומר לאפוקי נושא איילונית או עקרה ידועה או הוא עקר ידוע הוה טירדא בלא מצוה וכן יש להוכיח משיטת הש"ס. אבל משנתינו לא ביארה (והנה לפי מש"ל בתיבת חת"ן דנלמד בתורה חת"ן נקרא נושא בתולה. הנה י"ל משם נלמד דבראוים להוליד דוקא וכמעשה שהי' שם. וכאומרם שם חתן ובניך ובנותיך עמש"ש ותבין ע"כ באמור הלשון חת"ן במשנתינו נכלל כל זה אבל עוד) י"ל דתלמוד זה מסידור משנתינו דלכאורה משנתינו זאת. מהראוי לסדרה בפ"ג דשם מבואר פטורי דק"ש ומה ענינה לכאן. ונרא' לומר דהמסדר סידרה אצל האומני"ן עושי מלאכ' דייקא קורין בראש האילן כיון שעליותם הוא לתכלית פעולת מלאכה משא"כ העולה סתם על האילן או על הגדר מבלי תכלית. והנה נסדר משנתינו חת"ן סמוך להאומני"ן לומר לך דכונתינו חתן כזה שהוא עושה פעולה כתכלית דומיא דהאומנין וי"ל דלבעבור זה סידרן ר' אשי בגמרא במשנה אחת ודוק. ועוד יש לדבר בדברי הרמב"ם הללו ויתבאר אי"ה בדברי הרע"ב:

הרע"ב בד"ה חת"ן שנשא בתולה וכו' הנה לא כתב דוקא שנשא בתולה רק חתן שנשא בתולה כאילו הוא דבר מבואר במשנה ולפמש"ל בדיוקי המשנה אשר בתורה לא נק' חת"ן רק נושא את הבתולה. א"כ מבואר הדבר במשנה ומדויקים דברי הרע"ב ז"ל:

בא"ד משום דטריד שמא לא ימצאנ"ה בתולי"ם (ט"ס וצ"ל שמא לא ימצא לה בתולים או לא ימצאנה בתול"ה) וכ"ה בפירוש הרמב"ם ומסיים הרמב"ם אם יעמוד ימים לבתול' ולא יבא אליה אין לו אז טירדת הלב שכבר עברה ממנו טירדת הנישואין עכ"ל. נראה פירושו דהנה יש להתבונן מהו הטירדא שחושב שמא לא ימצא לה בתולים אם לא ימצא יגרשנה, אבל להוות שמטריד א"ע בטירדה הנישואין ואח"כ כשלא ימצא לה בתולים הנה יהי' טרחותיו על מגן ותהי לו לחרפה. וגם קשה בעיני האדם טירדות על מגן (וכמ"ש בגמרא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה) משא"כ כשכבר עברה ממנו טירדת הנשואין שנשכח טירחותיו מלבו לא יצייר שוב בלבו. שמא לא אמצא בתולים ותהי' טירחותי על מגן דכיון דנשכח מלבו הטירדא. הנה אצלו כאילו לא טרח כנ"ל פי' דברי הרמב"ם וכן יש לפרש בדברי הרע"ב:

בא"ד ואני שמעתי שמתירא שמא יעשה כרות שפכה בבעילתו עכ"ל שמעתי ולא אבין לפי"ז גם בנושא בעולה יש לו טירדא זו כדאשכחן בכמה מקומות בש"ס ואפשר בבתולה שפתחה סתום החשש הוא ביותר. והנה יהי' נ"מ בין הטעמים לנושא בתולה ממשפחת דורקטי שעל דבר הבתולי' אינו טרוד שאין לו ט"ב ממילא לטעם הא' צריך לקרות ולטעם הב' א"צ לקרות (ועמש"ל בשם הקנה) והנה לפי טעם הא' דצריך לקרות נלמוד הדבר ממשנתינו דלו יהא אחר מוצאי שבת דחייב לקרות שיצא הטירדא מלבו הה"ד במקום שאינו טרוד בלילה הראשונה אין לפטרו:

בא"ד וטירדא דמצוה היא הנה הרמב"ם ביאר מצוה פ"ו לכאורה יש לדקדק מדבריו דוקא כשאין לו עדיין זו"נ שלא קיים המ"ע דאורייתא ע"כ כשעוסק במ"ע זו שהיא מ"ע דאורייתא פטור ממ"ע אחרת אבל כשכבר קיים המ"ע דאורייתא. הנה מצות לער"ב א"ת היא דרבנן ואינו יכול לפטור מק"ש דאורייתא בעוסקו במצות דרבנן מיהו ה"ל להמשנה ולהגמ' לבאר זה ע"כ נראה דגם לערב א"ת מיקרי מ"ע דאורייתא כי הנביא ביאר הטעם כי אינך יודע איזה יוכשר וכו'. ומה שהתור' פטרה ביש לו בן ובת הוא רק להודיע כשהולך האדם אל בית וכו' ונשאר לו בן ובת קיים המצוה. וגם הב"ד אין כופין אותו לישא כיון שכבר יש לו זו"נ משא"כ האדם בעצמו מחויב כל ימי חייו לעסוק כ"ז שאפשר מטעם שאמר הנביא כי אינו יודע איזה יוכשר והבן זה. ואכ"מ וצ"ע בדבר וכונת הרמב"ם באומרו מצו"ת פ"ו כמש"ל בדבריו לאפוקי באם הוא או היא עקרים וסריס ואיילונית וכדומה. וכבר כתבנו לעיל מזה הרמז במשנתינו והרע"ב דכתב סתם טירדא דמצוה י"ל סתם כדי שלא יהי' בהרהור עביר' וג"ז דאורייתא ולא תתרו אחרי לבבכם וכו' ואפשר גם להרע"ב אם אינו בר הכי כגון נשען על ביתו וכו' אינו בכלל מצו' כלל ואינו פטור ע"כ נסמך הדין להאומני"ן ג"כ מטעם הנ"ל וכל הדברים הללו צ"ע:

בא"ד ורחמנא אמר ובלכתך בדרך וכו' האמת בגמרא דידן מובלכתך בדרך. ובתוספתא מובשבתך:

בד"ה אם לא עשה מעשה אם לא בעל. עמ"ש בדיוקי המשנה:

שם עד מוצאי שבת שהם ד' לילות. לפי פשוטו מנינא אתא לאשמעונין להורות במו"ש לאו דוקא. ואם נשאר בשארי הימים נותנין לו ג"כ ד' לילות ומשנתינו כשנושא ברביעי כדין הבתולה:

בא"ד שהם ד' לילות עכ"ל לפ"ז נרא' שמפרש בתול' נישאת ליום הרביעי היינו בליל ד' וצ"ל שסובר הא דקאמרינן שאם הי' לו ט"ב משכים לב"ד היינו ילך ביום ד' אל הב"ד להזמין אותה ליום ה' יום הוועד. אבל לא פי' כן בכתובות דלשם פירש שהנשואין יהיו ביום ד' ויבעול בליל ה' ואם יהי' לו ט"ב ישכים לב"ד ביום ה'. ולפי"ז אין כאן עד מו"ש רק ג' לילות וכ"ה בטוש"ע ג' ימים ודוחק לומר דהרע"ב ס"ל עד מו"ש עד ועד בכלל דקשה מי הכניסו לתגר זה. וגם צ"ע לדעת הרע"ב למה הגבילו הדבר ד' לילות דוקא זה יהי' שיעור שיהי' לבו גס בה בשלמא ג' איכא בכל דוכתא ימים שנים רבים שלשה אבל ד' לא נודע הטעם וצ"ע בדבר

בא"ד משם ואילך לבו גס בה הנה לפירוש הא' ניחא כשלבו גם בם ישהה בבעילתו ולא יבוש משא"כ לפי' הא' מאי מהני לבו גס בה (והנה הרמב"ם לא כתב הטעם לב"ו ג"ס רק שכבר עברה ממנו טירדת הנישואין וכמש"ל אבל להרע"ב לא נדע) והנה התוי"ט כתב כשלבו גס בה ימחול לה כשלא ימצא לה בתולים. וזה מן התימא הלא תיקנו בתולה נשאת ליום הרביעי בכדי שישכים לב"ד כי שמא בין כך וכך תתקרר דעתו ובאפשר היא אסור' עליו ואטו ברשיעי עסקינן כאן שימחול לה. ויש לישב ויתבאר אי"ה ונ"ל לומר דאפשר כשלבו גס בה שוב אין לה ט"ב כי שמא הערה בה מתוך חיבתה ושיבר בתולים. ע"כ במו"ש שוב אין לו טירדא ביודעו שאין טענתו טענה שוב לא יסתכל בבתולים הנ"ל

תויו"ט בד"ה בליל"ה הראשו"ן שם ליל"ה זכר בסימן ה' יצדק הדבר עפ"י דברי הזוהר כד קבילת דכורא עלה איתקריאת ליל"ה (ועמ"ש בדיוקי המשנה דבספר המשניות גרסינן הראשון. אבל בספרי הגמרא גרסינן הראשונ"ה ועמש"ש שהכל בכונה מופלגת) והנה בתורה שנכתב ונחלמה חלום בלילה אח"ד. י"ל שאמר שר המשקים שחלם לו החלום שכבר נקרא הליל' בלשון דכורא ואז החלומות הם אמיתיים כמ"ש בהרוא"ה:

בד"ה בלילה הראשון עד מו"ש מדלא תני מלילה וכו'. לפי מש"ל בדיוקי המשנ' תתבונן שפיר דלגירסת המשנה בספרי המשניות לפי מ"ש שם הכונה לק"מ למה לא תני מלילה רק לפי הגירסא בגמ' לילה הראשונה. יש לדקדק קצת למה לא תנא מלילה:

בא"ד וכן יש לדקדק בלשון הרע"ב וכו' שהם ד' לילות ומנינא למה לי עכ"ל עמ"ש בדברי הרע"ב דאיצטרך מנינא לומר דהה"ד אם נשא בשארי הימים פטור ג"כ ד' לילות ועמש"ש מה שיש להתבונן בדברי הרע"ב הללו:

בא"ד וגם בדקדוק המשנה י"ל דלהכי תני בליל"ה לפי דמן הסתם וכו' עכ"ל. לפי הגירסא במשנ' שבגמ' ליל"ה א"א לומר כן:

בד"ה בלילה וכו' פי' הרע"ב דטריד טירדא מצות פ"ו עכ"ל עמ"ש בדברי הרמב"ם והרע"ב:

בד"ה עד מו"ש וכו' לשון הערוך לבו קרוב לה וכן כל לשון ג"ס שבתלמוד והמשכילים יבינו ע"כ נ"ל דהשורש של הקרבות הוא ע"י גבהות הלב כי מי שאינו גבה לב רוחו שפלה ואינו מתקרב מחמת עניוות ובושה. והנה תמצא בשם ע"ב השם חס"ד הוא ענ"ו מורה על עניוות. הנה קודם לשם ההוא הוא ס"ג שמות והמליצו חז"ל לגבהות בלשון ג"ס כלומר עדיין לא הגיע לעניוות הבן:

בא"ד והכא לפירוש הא' כשלבו קרוב לה ימחול לה וכו' עכ"ל עמ"ש בדברי הרע"ב דהדברים האלה לכאורה הם דברים מתמיהים וי"ל דה"ק להיות הדבר קרוב לודאי שימחול לה הגם דלאו שפיר עביד כשיארע שתהי' אסור' עליו עכ"ז חז"ל לא פטרוהו מק"ש כיון דקרוב לודאי שימחול לה ועפ"י הרוב לא יהי' איסור בדבר כשנבעלה קודם לאירוסין ואפילו אחרי אירוסין כשנבעלה באונס והוא ישראל ועיין מ"ש בדברי הרע"ב הנלע"ד:

בד"ה מעשה בר"ג לאו מעשה לסתור הוא עכ"ל. עמ"ש בדיוקי המשנ'. ואתה תבין:

משנה ו

רחץ ליל"ה הראשון הנה תרא' בכאן גם במשנה שבגמ' הגירסא הראשו"ן ולפימ"ש לך לעיל במשנ' הקודמת תבין דבכאן אמרינן בגמרא דהמעש' הי' שמת' ביום. וקסבר אנינות ליל' שלאחר היום הוא מדרבנן דרבנן גזרו שיהי' להליל' חיבור אל היום לענין זה. ע"כ נכתב בהליל' לשון זכר משפט היום ומזה הלשון שפטו זה בגמ':

לא למדתנו רבינו. ובמשכ' שבגמ' למדתנו רבינו נראה לבאר. דהנה הרמב"ם פי' שהרחיצ' הית' בחמים ופי' התויו"ט דהנה רח"ץ משמע מקצת גופו (כענין יוה"כ אסור ברחיצ"ה. אפילו להושיט אצבעו במים אסור ורחיצת כל גופו מיקרי נשתט"ף נ"ל) וזה אינו אסור רק בחמים אבל בצונן מותר לכל אדם. והנה י"ל דהתלמידים למדו ממנו סתם ההלכ' אבל אסור לרחוץ בחמין ולא אמר לטבול או להשתטף. מזה שטפו דאפי' מקצת גופו אסור והן היום ראו שרחץ מקצת גופו בחמין רצו לידע מה הי' כונתו באומרו לרחו"ץ. לזה שאלוהו בדרך לא למדתנו רבינו. אבל אסור לרחו"ץ היינו באמרך לרחו"ץ לא זאת הית' כונתך והשיב להם דבאמת זאת היתה כונתו. אבל הוא להיותו איסטניס מותר זהו לגירסת המשנ' בספרי המשניות ולפי ספרי הגמ' י"ל רחץ כל הגוף בצונן כלשון הכתוב ורחץ את בשרו במים וטהר דמשמע רחיצת כל הגוף במי מקוה צוננים) וע"ז שאלוהו סתם למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ ואין כאן שום צד נוטה להתיר ע"ז השיב להם איסטניס אני לפי"ז יהי' חילוק בין הגירסאות דלגירסת הגמ' אפשר בחמין אסור גם לאיסטניס וכ"ז בדרך אפשר:

א"ל איני כשאר כ"ל אד"ם איסטניס אני. ובמשנ' שבגמ' איני כשאר בני אדם פירוש איסטניס פירוש הרמב"ם (והרע"ב) לשון צינ"ה שהוא מצונן. והרמב"ם אזיל לשיטתו שפירש שרחץ בחמין ורש"י ז"ל פי' אדם מעונ"ג ומפונ"ק (אינו יודע שורשו) ועיין בחידושי הקדוש מהר"ש מאוסטרפאליע כתב בשם הקדמונים שר"ג הי' לו ששה נשמות גדולים יקרי הערך הנרמזים בר"ת איסטנ"ס והי' רוחץ לכבודם:

וי"ל דרוח י"י דיבר ברש"י ז"ל שפירש סתם מעונג ומפונק ולא ביאר השורש והוא מטעם הנ"ל שהי' מעונג מגודל יקר הנשמות הללו וכענין וקראת לשבת עונ"ג עבור הנשמ' היתיר' הבאה אל האדם. ולפי"ז לגירסת המשניות כבר כתבתי לך שכונתם שהי' רוחץ בחמין וכששאלוהו כנ"ל השיב סתם איני כשאר כל אדם רוב העולם כי איסטני"ס אני איש מצונן כדברי הרמב"ם ולפ' הגירסא בגמ' הנה כתבתי לך הכונה שהי' רוחץ בצונן כל הגוף. ולפי"ז א"א לפרש איסטניס מצונן. והנה הגירסא לפי"ז גרסינן איני כשאר בנ"י אד"ם (הראשון) שיש לכ"א נשמ' אחת כפי מה שהית' באיפתו של אדה"ר (כענין הנאמר לאיוב איפה היית וכו' ודרשו בו איפה שלך היכן היתה באדה"ר) כי איסטנ"ס אני מעונג מריבוי נשמות יקרי הערך כנ"ל:

הרמב"ם זו הרחיצה הי' במים חמין וכו' הוא כמ"ש התויו"ט ועמש"ש ועדיין צ"ע:

ופ' איסטניס קר הגוף גזור מן צנ"ת שלג עכ"ל. והנה לפי"ז שורש התיבה ס"ן כמו ע"ן כי אותיות זסש"רץ מתחלפין והט' באת לפעמים באמצע כמו מה נצטד"ק שכתב רש"י בפ' מקץ הנ"ל:

תויו"ט בד"ה דהיין פי' הרמב"ם במים חמין וטעמו דרחץ אפילו מקצת גופו במשמע וא"נ וכו' משום שהי' איסטניס ולחאין הוא שהי' צריך עכ"ל הנה הטעם הראשון אינו מוכרח כ"כ דהן אמת דמצינו רחיצ"ה במשנה במקצת הגוף כגון יוה"כ אסור ברחיצה מיהו בתור' בכ"מ רחיצ"ה הוא כל הגוף ורח"ץ במים וטהר וטעם השני הוא נכון דכיון שפי' איסטני"ס פירושו מצונן על כרחך צ"ל שרחץ בחמין. והנה רש"י ז"ל פי' איסטני"ס מעונג ומפונק ע"כ כתב דהרחיצ' הית' בחמין מיהו הרע"ב ז"ל דפי' איסטניס כהרמב"ם צ"ע למה ביאר שהרחיצ' הית' בחמין:

משנה ז

וכשמ"ת טב"י עבד"י קיב"ל וכו' במשניות הקודמות אמר קר"א בלילה הא' שנש"א רח"ץ בליל' הא' שמתה הקדים עשייתו להנעשה מה שאין כן בכאן הקדים הנעש' לעשייתו דהנה מצות ק"ש נהוג אצל האדם גם קודם הנשואין. וכן פעולת רחיצה מישך שייכת אצל האדם ואינו דבר נמשך מחמת המעש' שנעשית משא"כ תנחומין נמשכין מצד הפעולה הנעשית מקודם:

לא למדתנו רבינו ובמשנ' שבגמ' למדתנ"ו רבינו הנה בגמ' ת"ר עבדים ושפחות אין עומדים עליהם בשורה ואין אומרים וכו' ותנחומי אבלים מעשה ומתה שפחתו של ר"א נכנסו תלמידיו לנחמו כיון שראה אותם עלה לעלי' וכו'. הנה מדברי הת"ק דברייתא הוא מוכח רק על המנחמים שהמנחמים לא ינחמו על העבדים. אבל אם אירע שניחמו את בעל העבד רשאין לקבל התנחומין. וממעש' דר"א הוא שאין רשאין לקבל. והנה מלשון שלמד ר"ג לתלמידיו אין מקבלין תנחומין וכו' (ולא אמר אין מנחמין וכו') שפטו התלמידים גם אם אירע שניחמו אין רשאין לקבל התנחומין וז"ש לא למדתנו רבינו שאין מקבלין תנחומין וכו' וכי לא זאת הית' כונתך במה שלמדתנו בלשון אין מקבלין וכו' והטעם היא כמ"ש התוס' דלמא אתי לאסוקי ליוחסין והשיב להם דאין הטעם דילמא אתי לאסוקי ליוחסין רק דעפ"י הרוב הם אינם כשרים משא"כ טבי עבדי וכו' ולגירסת הגמ' צ"ל קיב"ל עלי"ו תנחומין היינו שצוה בפירוש למנחמין שינחמו. והנה ע"ז אמרו לו סתם הלא למדתנו וכו' והשיב כנ"ל ועדיין צ"ע:

משנה ח

חתן אם רע"ה וכו' ובמשנה שבגמ' אם רוצ"ה וכו'. ונרא' לבאר החילוק אם רצ"ה משמע במקרה בפעם אחד אם אירע כך משא"כ להנהיג כך באיזה מקום למנהג קיים ולגירסת אם רוצ"ה אפשר אם יסכימו על המנהג יתקיים כן ואינו מספיק ויותר נ"ל לומר החילוק בין הגירסאות אם רצ"ה וכו' לשון עבר כבר רצ"ה וכעת כבר עבר הרצון דכן עשה כרצונו דהננו קורא ק"ש כרצונו אין מפסיקין אותו ואין מוחין בידו משא"כ אם עדיין הוא ברצו"ן היינו שבא לישאל באמרו שרצונו לקרוא ק"ש כי רוצה להחמיר מורין לו שלא לקרות ולגירסת אם רוצ"ה תנה הוא לשון הווה שעדיין רוצה ובא לימלך מורין לו שיקרא נ"ל:

תוכן העניינים

והיה ברכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה