והיה ברכה· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב [בעל ה'בני יששכר']
ברכות פרק א
בערבית הרמ"ז דקדק למה במשנה ד' אמר בשח"ר ובער"ב וכאן כרבי"ת שחרי"ת ותירץ בער"ב היינו ביאת הערב. וכן בשחר. אבל ערבי"ת פירושו ליל"ה ממש והנה הברכות הם קודם לק"ש. והנה הם מעט קודם לצה"כ. וכן ביום קודם לשח"ר ע"כ אמר בשח"ר בער"ב משא"כ ק"ש גופה יצדק לומר בערבי"ת בשחרי"ת עיי"ש ונ"ל די"ל בערבי"ת בשחרי"ת. רצ"ל ברמז בתפילת ערבית בתפילת שחרית ורמז בתחילת אמריו דמצוה לסמוך גאולה לתפילה. ונרמז זה בהתחלת תור"ה שבע"פ סמוך לתור"ה שבכת"ב היא סוד סמיכה גאול"ה לתפילה והבין ואי"ה במשנה ד' אבאר לך דעת למה שינה התנא בברכות לומר בשח"ר בער"ב:
בתרומתן אמר בתרומת"ן לא בתרומ"ה עיין בתויו"ט הוא ע"ש הכתוב כי לחמ"ו הוא עיי"ש. נ"ל דקדק התנא בזה בכאן דהנה התנא בעי לאשמעונין בכאן מלתא אגב אורחי' ביאת שמשו מעכבתו וכו' ואין כפרתו מעכבתו וכו'. ומיירי ממחוסרי כפרה. והנה בפסוק נאמר ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא ודרשו חז"ל דקדשי"ם דקאמר היינו תרומה מדכתיב הטעם כי לחמ"ו הוא. והנה קדשי"ם ממש נק' לחם אלקיו וכו' כהנים משלחן גבוה קא זכו. וע"כ אינו רשאי לאכלן עד שיביא כפרתו. ומעתה יאורו עיניך. הנה התנא רצה לרמוז לך דמיירי מכהנים שנטמאו וטבלו והעריב שמשן והם מחוסרי כפרה ואין כפרתן מעכבתן מלאכול בתרומ"ה מטעם הכתוב כי לחמ"ו הוא ואינו לחם אלקיו הנה אמר בתרומת"ן צ"ל דמיירי בכהנים כאלו שהיתר אכילתן הוא מטעם כי לחמו הוא ואין הכפרה מעכבת ודוק:
והנה הא דקאמר משעה שהכהנים וכו' ולא אמר צה"כ הנה אמרו בגמ' מלתא אגב אורחי' קמ"ל וכו' והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא והנה הקשו בתוס' מאי קמ"ל דהרי משנה ערוכה היא העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים ותירצו דכן דרך התנא לאשמעונין בקיצור גם מה שמפורש כבר ועיין בתויו"ט. והנה בהתחלת תור"ה שבע"פ משמיענו חביבות ד"ת ודבר גדול הוא בעסוק האדם בד"ת באיזה דבר הלכה אם באפשר לו דרך לימודו לשכן עוד איזה הלכה. הגם שהיא משנה שא"צ מה טוב הדבר כי השינון בה מצוה היא ואינו דומה שכר הלומד הלכה א' להשונה ב' הלכות ואמרו בת"ז דזכי להלכה חד ירית עלמא חד מאן דזכי לשני וכו' ע"כ הרגילות של התנא להשמיענו בדבריו עוד איזה הלכה. ואז השונה ירית תרין עלמין כחדא:
ובזה דרשנו קישור סוף תלמודא דידן לתחילתו סוף מס' נדה מסיים תנא דבי אליהו כל השונ"ה הלכות בכ"י מובטח לו שהוא ב"ן עוה"ב הנה לא אמר כל הלומ"ד או כל העוס"ק רק השונ"ה גם אמר מובטח לו שהוא ב"ן עוה"ב לא אמר זוכה לחיי עוה"ב. אך הוא לדעתי דהנה עבד המלך. הגם שהוא שר גדול ונכבד לפני המלך אין לו רשות לטייל בהיכלי המלך מהיכל להיכל רק במקום שהורשה משא"כ ברא דמלכא הולך מהיכל להיכל בלא רשות. והנה נגד כל הלכה יש היכל ועולם כמבואר בת"ז הנ"ל. והנה בעסוק האדם באיזה הלכה הנה יזכה להיכל ההוא המכוון נגד אותה הלכה. ולא יוכל לילך להיכל אחר שהוא נגד הלכה אחרת משא"כ כשהאדם הוא שונ"ה הלכות (שונ"ה לשון שניו"ת היינו כשעוסק בהלכה אחת אגב אורחי' משמיענו השנית הנה ירית תרין עלמין כחדא. הנה הוא ב"ן המלך שהולך מהיכל להיכל מבלי רשות ולית מאן דימחי' בהדי' וזה הוא קישור סוף התלמוד לתחילתו תנא דבי אליהו כל השונה הלכות וכו'. וקשה כנ"ל למה אמר השונ"ה דוקא. וגם בן עוה"ב דוקא ולבאר זה תשכיל ותדע מהתחלת הש"ס מאימתי קורין וכו' משעה שהכהנים וכו'. הנה לא אמר משעת צה"כ דמלתא אגב אורחי' קמ"ל כהנים וכו' וכפרה לא מעכבא. והנה מה בצע בזה הרי הוא משנה מפורשת במקומה. אבל דבר גדול הוא לאשמעונין בהלכה שהאדם לומד עוד הלכה שנית אגב אורחי' דאז ירית תרין עלמין כחדא כברא דמלכא שהולך מהיכל להיכל מבלי רשות ולפי"ז יומתק לנו כל השונ"ה הלכות היינו לומד הלכ"ה בשניות כנ"ל מובטח לו שהוא ב"ן עוה"ב. ב"ן דייקא וכנ"ל ואי"ה במ"א יתפרש עוד באריכות ופטטייא דאורייתא טבין:
רב"י אליעזר תיבת רב"י אכתוב אי"ה להלן בביאור תיבת רב"ן:
רבי אליעז"ר התנא הראשון הנזכר בתורה שבע"פ הנה הוא רבי אליעז"ר ואין זה במקרה וטעמא בעי ונ"ל דהנה במלחמה הראשונה (לבער הקליפות וסטרין בישין) שנלחם אברהם אבינו עם המלכים הריק את חניכיו שמנה עשר ושלש מאות ודרשו חז"ל שהי' עיקר עמו רק אליעז"ר מנין שמו עולה שי"ח והנה טעמא בעי למה לא קראתו התורה בשם רק במנין ומספר השם ואומר לך. הנה כבר ידעת שענין התעסקות אברהם אבינו במלחמה ההוא היה עבור הצלת לו"ט שהי' תקוע בו ניצוצי המלכו"ת (בית דוד) מלכות פ"ה ותורה שבע"פ קרינן לה (עיין בכתבי מרן האר"י ז"ל שהתעסק אז ג"כ להוציא נשמת רב"א ואת לוט ואת רכוש"ו ב"ן אח"י אברם ר"ת רב"א עיי"ש. ונ"ל משום דהלכתא כוותי' בתורה שבע"פ) והנה עיקר התרחבות תור"ה שבע"פ סוד המלכו"ת הוא ע"י היחוד עם תור"ה שבכת"ב (וכמו שהוא תמיד הלימוד בגמ' מנל"ן מנא הני מילי זאת ההלכה הנאמרת בתורה שבע"פ ומשני ומבאר מאיזה מקום נפקא לן מן תור"ה שבכת"ב ונעשה היחוד השלם.
תורה שבכתב עם תור"ה שבע"פ ומתרחבת לאין משער הבן הדבר) והיחוד הוא ע"י ג' קוין ימי"ן שמא"ל אמצ"ע (הוא מה שנמצא אצלינו בתורה שבע"פ כש"ר פסו"ל ומכרי"ע) וכבר ידעת ג' קוין הם בסוד ג' אבות אשר הם מרכבה לחג"ת ג' קוין. והנה ג"פ ק"ו הוא בסוד שי"ח. והנה אברהם אבינו כשהלך להציל את לו"ט אשר הי' בו ניצוצי מלכו"ת ב"ד. סוד תור"ה שבע"פ כנ"ל. הנה לקח אתו סוד ג' קוין חס"ד די"ן ורחמי"ם הנמשכי' אלי' סוד שי"ח מנין אליעז"ר. ומעתה תשכיל ותדע למה התנא הראשון הנזכר בתור"ה שבע"פ. הוא רבי אליעז"ר מנין שמו הוא שי"ה סוד הג' קוין הנמשכים אל המלכו"ת תור"ה שבע"פ מן תור"ה שבכתב והבן:
עוד אני מדבר ידוע הדבר בסוד הרוגי מלכות שהיו גלגולי השבטים על עון מכירת יוסף ור' אליעז"ר (היינו ר"א סתם הוא ר"א בן הורקנוס הנק' ר"א הגדול) הי' גלגול ראובן (וע"כ נק' ר"א דגדו"ל כי הוא הבכו"ר) ע"כ ניצול הוא מן ההריגה רק נתפס והשליכוהו אל הבור כמו שפסק על יוסף השליכו אותו וכו' והנה עון מכירת יוס"ף הוא להיות יוס"ף דרגא דיסוד צדיק הממשיך למלכו"ת (תור"ה שבע"פ) רזא דג' קוין והם במכירתם הפרידו היסוד וצינור המשפיע מן תורה שבכתב לתורה שבע"פ. והנה ראוב"ן נתעסק בהצלה ע"כ בהתחלת תורה שבע"פ התנא הראשון הנזכר בשם הוא רבי אליעזר הגדו"ל הוא הבכור. והנה גם במשנה ב' נזכר ולקח בכורתו פ"י שנים הבן הדבר:
רבן גמליאל וכו' הנה רב"ן רס"י ר"ב כולן לשון נשיאות וגדולה נשיא אלהים מתרגמינן ר"ב קדם י"י וכו'. וכן נשיא לבני פלוני מתרגמינן רב"א לשבטא וכו' והנה רב"ן הוא ל' רבים נשיאינו. כן היו קוראים להנשיאים שבכל דור ותיבת רב"י הוא בלשון יחיד ובלה"ק נשיא"י אדונ"י. וכן תיבת ר"ב הוא סתם אדו"ן נשי"א והנה בהתנאים היו קוראין רב"י ולהאמוראים ר"ב נ"ל דהנה האמורא לא הי' רשאי לחלוק על התנא אם לא שיש לו לסמוך על תנא אחר דס"ל כוותי' א"כ התנא הוא ר"ב ואדון לכ"א מישראל ע"כ נק' בפרטות לכ"א מישראל רב"י היינו אדוני נשיאי משא"כ אמורא הי' אמורא אחר רשאי לחלוק עליו נק' בשם ר"ב סתם היינו אדון נשיא ובשם רב"ן היינו נשי"א הדור כמו רב"ן יוחנן ב"ז רב"ן גמליאל שהם היו נשיאים על כל ישראל כמו המלך בשעה שהי' המלכות לישראל:
ומה שיש לי לומר ברמז תיבת רב"ן דהנה מלך ישראל אשר יעצור בעם הנה הוא מרכבה לבחי' מלכו"ת שמים ובפרט מלכי ב"ד כנודע, והנה כ"ז שישראל שרויים על אדמתם ומלכו"ת שמים היא בהתגלות נק' האיש המקבל מלוכה על ישראל בתואר מל"ד כיון שמלכו"ת שמים בכל משלה. אבל בגלות בעוה"ר שהשכינה היא מדת מלכו"ת כביכול עמנו בגלות שאין כבוד מלכותו בהתגלות כאילו כביכול השיב אחור ימינו וכל הגוים מצירים לישראל כאילו כביכול אין מוחה רק כביכול איברין דשכינתא הם מאירין לנו בגלות בהתלבשות להחיותינו ולשמרינו לבל יעשו ח"ו עמנו כלה וחסדו נטוי' עלינו בכל דור ודור (ע"כ נק' שכינ"ה מדת המלכו"ת כביכול הארתה שוכנת בתחתונים. וג"כ הוא לשון משכו"ן יש בידינו משכון מי שיגאל ויגלה כבוד מלכותו במהרה הוא יגאל אותנו) לרמז זה בגלות החל הזה מי שקיבל נשיאות על ישראל ובפרט זרעו של הנ"ל שושילתא דר"ג ממלכות ב"ד. הנה א"א לכנותו בשם מלך כיון שתואר מלכו"ת אינו בהתגלות אבל קראוהו רב"ן לרמז רנ"ב איברין דמלכא דרגא דנוק' כביכול כאילו תשש כחו וכו' שלא להיקרא בתאר מלך רק בהעלם. הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו שה אחד וכו':
והנה עפ"י הדברים הנ"ל בפרטות במשנה (תורה שבע"פ מלכות פה) מהראוי לכנות הנשיאים בשם רב"ן דהנה אמרז"ל שהגליות יתכנסו בזכות המשניות דכתיב גם כי יתנ"ו (לשון מתניתי"ן) בגוים עתה אקבצם והנה תראה שיש במשניות תקכ"ח פרקים (כ"כ במג"ע. וע' בהגהות הש"ס של הגאון מהרי"ב שאין במשניות רק תקכ"ג פרקים. אבל תדע שדברי בעל מג"ע דברי קבלה הן ומיני' לא תזוע דהנה ה' תוספות הן דשנו חכמים בלשון המשנה פ"ד דבכורים ופרק קנין תורה ותוספתא דפסחים ששה דברים עשה חזקי' וכו' ותוספתא סוף סוטה ותוספתא סוף קדושין נ"ל והטעם דהנהו חמשה פרקין הם בלשון המשנה ואינם משנה ממש מפורש אצלינו במ"א באריכות בענין תקכ"ח שעות של ימי המצרים וחמשה שעות אחרונות מזמן מנחה ואילך הנה הוא הארת המשיח כי הוא יום שנולד בן דוד כנודע אכ"מ להאריך בענין זה נחזור לענינינו תקכ"ח פרקין במשניות) מנין מפת"ח פוק חזי במס' בכורות דאמר ר"ע כשם שיש מפת"ח לבית כך יש מפת"ח וכו' ממילא עם המפת"ח ה"ס גר"ן (מקום המקודשת להשראת השכינה גר"ן ארנו"ן וגם אמה של מלכו"ת הלכה אל בוע"ז אל הגר"ן להעמיד ממנו המלכות (גר"ן בגי' והי"ה ברכ"ה) וע"י המפת"ח פתח לנו השער הסגור בגלות וישרה שכינתו בגר"ן ארנו"ן הבן הדברים הגדולים אשר א"א לפרשה בכתב הלא תראה בתפילת שמ"ע רא"ה נ"א בעניינו ר"ת רנ"ב (כמבואר בכונת האר"י ז"ל) ואח"כ וגאלינ"ו גאול"ה שלימ"ה (בזולת ו' הפעולה) בגי' במפת"ח כ"ל והבן והשם הטוב יכפר ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
והנה מצאתי עוד בספר זוה"ר הרקי"ע ובס' מאור"י או"ר רב"ן ה"ס החכמ"ה רב"ן של כל האצילות ולפ"ז י"ל שקראו להחכם הכולל רב"ן ע"ש החכמ"ה העליונה כביכול הכולל כל האצילות וג"כ כתב בס' מאור"י או"ר ב"פ ריבוע א"ד בגי' רב"ן והדברים יצדקו מאד עפ"י דרכינו הנ"ל י"י בחכמ"ה יסד אר"ץ אב"א יסד ברתא. הבן הדבד:
והנה בענין רב"י ר"ב אמרו עוד בזוהר רב"י בא"י.
ר"ב בבבל הנה מהראוי לעיין בדבר הזה אבל אמרתי בעניי יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל עד כי אקח מועד בעזר צור ישועתי יהי' בעזרי לבאר הדברים על נכון:
עד שועל"ה עמו"ד השחר יש רגילין לפותרו ככב השחר ויצא להם זה דלשון שיעל"ה אינו צודק לכאורה על האור הנוצץ בפאת מזרח דהול"ל עד שיאי"ר או שיזר"ח. אבל לשון עמו"ד לא יתכן על הככב כמ"ש התויו"ט ובעל כרחך צריכין לפתור על האור הנוצץ כפי' הרמב"ם ולשון שיעל"ה הוא על שהאור בא מעליי"ת הקיטורים ע"כ פירש לנו הרמב"ם בכאן מאין הוא סיבת זה האור בכדי להטעי"ם לשון שיעל"ה נ"ל:
מעשה הוא דבר הנהוג במשנה כשנשנה איזה הלכה ויש בה מחלוקת או דבר המסתפק הנה מביא שכבר הי' ענין כזה לפני חכמי הדור ופסקו כך להשואל ונעשה מעש"ה על ידם ונמצא דהיא הלכ"ה למעש"ה (דלפעמים יש הלכה ואין מורין כן למעש"ה) והמשכיל ע"ד בכתבי האר"י ז"ל בכוונת ההגדה דיצ"מ מעש"ה בר"א וי"י וכו' יוכל להתבונן שע"י שמכוין האדם הלכה למעשה יאירו פני"ו הארה עליונה חכמת אד"ם (מה) תאיר פני"ו (ש"ע נהורין) הרי לך תיבת מעש"ה מ"ה ש"ע כמבואר בכוונות הנ"ל ואי"ה יבואר עוד:
מעשה ובאו וכו' כמו שבא"ו בשי"ן וכ"ה באמת בכמה ספרי משניות גרסו שבא"ו אבל בספרי התלמוד גרסינין ובא"ו. ואמרתי בעניי לא דבר ריק הוא. והנה כבר נכתב אצלינו דנמצא לפעמים במשנה בהיפך שמחלפין הוא"ו בשי"ן כמו שתמצא בריש מס' יו"ט שאפיר כירה מוכן הוא ופתרוהו בגמ' ואפ"ר כירה וכו' וכן נמצא עוד כמוהו עיין בתויו"ט ונכתב אצלינו הטעם דאות ו' נק' אות חיים כמד"א וישם י"י לקין אות (אות הו') לבלתי הכות וכו' (ע"כ תחילה נאמר לו נע ונ"ד וכו' ואח"כ וישב בארץ נו"ד בהוספת הן') והוא מבואר בזהר כ"פ אות ו' איקרי אות חיים. וכבר ידוע לך מהענין המבואר בגמ' ההוא אתרא דשמה קושט"א שהיו מדברים אמ"ת ולא היו משנים בדיבוריהם ולא שכיב אינש בלא זימני' וכבר כתבנו הטעם שמדת ואמ"ת מדה הו' שבי"ג מדות סוד הארת הפני"ם וכתיב באור פני מלך חיים. והנה האדם כשמכוין הלכה לאמת"ו מעורר מדת ואמ"ת הארת אור פני מלך חיים וממשיך ע"ע חיים ומבואר אצלינו באריכות בפסוק אשרי העם יודעי תרוע"ה (מכוונין להלכ"ה מה הוא התרוע"ה (ועי"ז י"י באור פניך יהלכון (הארת אור פני מלך) וכן בהא דהשיב השי"ת למלאכים וכי לא אשא פני"ם לישראל אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקין ע"ע עד כזית וכו' רצ"ל כיון שמכוונין הלכה לאמת"ו הנה מעוררים מדת ואמת הארת אור פנ"י מלך חיים אכ"מ להאריך והנה מבואר בזוהר בראשית אות הש' נק' אתווא דקשו"ט. ומעתה תתבונן התחלפות אות הו' (אות חיים) באות הש' (אתווא דקשוט אמת) מאן דבעי חיי לא ישנה מדיבורו ויכוין אל האמ"ת (ובפרט הלכה לאמת"ו) מול הדרת אור פני מלך מדת ואמ"ת ובאור פני מלך חיים הבן. והנה בכאן הוא בהיפך נתחלפה הש' אתווא דקשוט באות ו' אות חיים דהנה בכאן כשבאו בני ר"ג מבית המשתה ולא קראו ק"ש הנה עכ"פ עברו ע"ד חכמז"ל שגזרו עד חצות ותו לא דלענין סייג ודאי הלכה כרבים (עיין מש"ש במקומו) וכל העובר ע"ד חכמי"ם חייב וכו' (והטעם בזה דהנה החכמ"ה תח"י' בעלי' וכל העובר על דברי חכמי"ם המקבלים מהארת החכמ"ה (עמש"ל בד"ה וחכמים) ותהי להיפך ח"ו) הנה כיוונו הצדיקים הללו לתקן זאת ורצו לכוין בשאלתם וללמוד הלכה למעשה הלכה לאמת"ו אזי יעוררו מדת ואמ"ת אור פני מלך חיים. ולהורות על כוונתם הנ"ל (וללמד דעת לדורות הסגולה הזאת) הנה נתחלפה בכאן אות הש' אתווא דקשוט באות ו' אות חיים (ואם תשכיל עוד במ"ש בתיבת מעש"ה שכתבנו בשם האריז"ל הארת ש"ע נהורין מאו"א (חכמה ובינה) אל האד"ם (מ"ה) תשכיל ותבין החכמ"ה תחי' ובאור פני מלך חיים ואתם הדבקים ביי' אלקיכם חיים כלכם היום:
והנה לפי מה שאכתוב לך להלן בפירושי המשנה ובשיטת המפרשים הנה נראה לדעת הרמב"ם בשיטת תלמודא דידן דגם חכמים מודים לר"ג דלא מקרי עבריין הקורא אחר חצות רק ביטל מצוה היינו מצוה לשמוע ד"ח ולשיטת הירושלמי תיקנו חכמים בגזירה לסייג עד חצות דייקא והמאחר עד אחר חצות נק' עבריין עובר על דברי חכמים א"כ לפי"ז מאן דגרס מעשה שבא"ו וכו' ס"ל כדעת הרמב"ם כשיטת הגמרא דידן דאין בזה עובר על דברי חכמים ובאו רק לידע הדין אמ"ת כהוראת הש' אתווא דקשוט ומאן דגרס ובא"ו הוא כשיטת הירושלמי דמיקרי בזה עבריין וכוונתם הי' להאיר אור פני מלך חיים וכנ"ל והבן ופטטייא דאורייתא טבין:
לא קרינו את שומע כתב הרמ"ז ומתפילה לא שאלו משום דיש לה תשלומין ע"כ ולי הקטן תמוהים הדברים דאם עדיין לא עברו זמן התפילה ויאחרו הזמן במזיד אין לה תשלומין וזה ודאי דמזיד יקרא כשאפשר לו לאדם להתוודע ע"י שאלה אם עדיין לא עבר הזמן ויתפלל ונ"ל דאפשר התפללו תפלת ערבית עם הצבור בבה"כ מבע"י וק"ש היו צריכין לקרות אח"כ בצה"כ וכפסק רש"י וגם אפשר ס"ל תפלת ערבית רשות א"נ אפשר ס"ל כריב"ל תפלות באמצע תקנום וכבר התפללו קודם ובאו לישאל רק על הק"ש א"נ לא הצטרכו לישאל על התפילה דאפשר להם להתפלל בתנאי אם עדיין זמן חיובה תהי' לחובה ובאם לאו תהי' לנדבה וגם א"צ לחדש בה דבר כיון דמשום ספק הוא. הוא החידוש כמו שכתבו סברא זאת תלמידי ר"י עיי"ש נ"ל:
חייבין אתם לקרות. הנה ידוע שיטת הגמ' דידן דבני ר"ג רצו ודאי לפסוק כחכמים שהם הרבים ושאלתם הי' חכמים כמאן ס"ל ור"ג השיב רבנן כוותי ס"ל ובסייג הוא דפליגי עלי (והוא שיטת רש"י בגמ') והנה קשה לו יהי' דבסייג פליגי ע"כ הלכה כחכמים ולמה אמר ר"ג חייבין אתם לקרות והנלפע"ד (לדעת רש"י) דחכמים דגזרו הסייג לא גזרו שאחר חצות לא יקראו כלל רק ס"ל העובר חצות ולא קרא מיקרי עבריין (עיין בדברי תר"י ועיין מ"ש נהלן בדברי הרמב"ם).
ועי"ל הא דיחיד ורבים הכ"ר דוקא בדין תורה בפירוש איזה פסוק בתורה משא"כ כשהרבים גוזרים לבטל איזה מצוה משום סייג. הגם שיש כח כזה ביד החכמים לבטל בשב ואל תעשה (כדאשכחן בשופר ולולב וסדין בציצית) עכ"ז כשהיחיד פליג ולא ס"ל לבטל המצוה משום סייג רשות ביד מי שנראה בעיניי דעת היחיד לפסוק כמותו ע"כ אמר חייבין אתם לקרות (וכ"נ לפרש שיטת הירושלמי ולהלן אי"ה אכתוב בזה). או אפשר לומר דגם לענין ביטול מצוה משום סייג צריכין לפסוק כרבים רק בהא דק"ש אחר חצות. גם לדעת חכמים צריכין לקרות דהרי אפי' הקורא מכאן ואילך לא הפסיד (עיין מ"ש בגמ' אם קאי התנא רק על ק"ש דשחרית או גם על ק"ש דערבית) רק בברכותי' אינם רשאים לקרות אחר חצות לחכמים. והגם דבק"ש דינם הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות הכא בק"ש דערבית אם תתיר לו לקרות בברכותי' אחר חצות א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ולפי"ז הית' שאלתם אם יקראו בברכות והשיב להם אם לא עלה עה"ש חייבין אתם לקרות ולא לברך. ואי"ה עוד ידובר בזה:
ולא זו בלבד אמרו אלא וכו'. בקצת נוסחאות גרסינן אמר"ו ובקצתם ליתא. ונ"ל דתליא בפלוגתא. דהנה רש"י והרע"ב כתבו דבהקטר חלבים לא אמרו חכמים עד חצות בשום מקום. ולא נקט ליה הכא אלא לראי' שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה אבל הרמב"ם פסק באמת גם בהקטר עד חצות וכתב הכ"מ דנפקא לי' ממשנתינו והא דלא סתמי' רבי בשום מקום מהמשניות משום דסמך אעדותו דר"ג דבכחן והנה מכאן אין ראיה דיש לפרש כרש"י ורע"ב (עיין בתוי"ט) ונ"ל טעם פלוגתת רש"י והרמב"ם הוא בחילופי הגירסאות דרש"י ז"ל גרס תיבת אמר"ו. ממילא ע"כ סיומא דמילתא דר"ג הוא שסיים ולא זו בלבד אמר"ו אלא וכו'. והוא לראי' לדבריו דמצות הלילה נוהגת כל הלילה וא"כ גם אם בהקטר לא אמרו ע"ד חצו"ת אעפ"כ שפיר יש מהקטר ראי' לדבריו. דדבר הנוהג בלילה כשר כל הליל'. וא"כ לא נשמע כלום מכאן דהקטר עד חצות דייקא והרמב"ם ל"ג תיבת אמר"ו וא"כ לא זו בלבד אלא כל וכו' הוא סתם משנה (וכ"נ מפירוש המשניות לרמב"ם מדלא פי' כהרע"ב) והשתא אם נאמר דבהקטר לא אמרו חכמים עד חצות מה שייכות יש לכאן למיתני הקטר וכו'. אלא ע"כ דהסיפא א"כ למה אמרו חכמים עד חצות כדי וכו' קאי גם אהקטר וא"כ זה הוא סתם משנה ע"כ פסקי' הרמב"ם להלכה ועמש"ל עוד מה שהכריחו להרמב"ם לפרש דהוא סתם משנה ולא דברי ר"ג:
ולא זו בלבד אלא כל מה שאמרו חכמים וכו' הרמ"ז דקדק הוא משנ' שא"צ. ובקיצור ה"ל למיתני ולא זו בלבד אלא הקטר וכו' מצותן וכו' עכ"ד. הנה הקושיא הזאת לא תקשה רק אי אמרינן דהאי ולא זו בלבד הוא סיומא דמלתא דר"ג אבל לפי מה שפירשנו לדברי הרמב"ם דנראה דס"ל דהוא סתם משנה לשון החכמים. בודאי צריכים החכמים לחזור לדבריהם הראשונים לפרש אהייא קאי כיון דמפסיק בדברי ר"ג והמעשה. ואפשר דמזה יצא להרמב"ם הכרח לפרש דהוא סתם משנה ולרש"י והרע"ב וסייעתם צ"ל כתירוץ הרמ"ז דמשמיענו בהמשנה יתירה כ"ל מ"ה שאמר"ו חכמי"ם דייקא משא"כ אכילת פסחים. ט"ד חצו"ת מדאורייתא כראב"ע בגמ' ואלו לא הוה תנא המשנה יתירה סד"א דגם אכילת פסחים עד עה"ש מדאורייתא ותנא ושייר:
הקטר חלבי"ם ואברי"ם לכאורה אברי"ם ה"ל להקדים לחלבים אבל להיות דהחלבי"ם הם מן כל הקרבנו"ת שנזרק דמן ביום ואברי"ם רק מהעולות ולפעמים רק מן עולת תמיד של בין הערבים. ע"כ החלבים הם הרבים והקדימם התנא וזה שיש לכוין בכוונת הרמב"ם בפירושו ורש"י והרע"ב כמ"ש להלן אי"ה וכל הנאכלין ליום אחד וכו'. אבל בנאכלין לב' ימים ולילה לא עשו סייג כ"כ הרב הגאון מהרי"ב ברל"צ והביא לראי' מדברי התוס' זבחים כ"ז ב' ד"ה להרחיק וז"ל לנאכלין לב' ימים ולילה א' לא עשו הרחקה עד חצות דניכר הוא מתי יהי' שקיעת החמה אבל בלילה אינו ניכר ותימא על מהרמ"ז דכתב כאן וכש"כ הנאכלים לב' ימים ולילה א' דאריך זימנייהו דגזרו בהו עכ"ל והוא נגד דברי התוס' וגם לא אישתמט שום תנא ואמורא ופוסק בשום מקום לומר כזה. ונ"ל עוד דאם באנו לגזור גזירה כזאת בדבר שמתחיל איסורו בתחילת הלילה לגזור שתהי' התחלת האיסור בחצות היום המוקדם א"כ ה"ל למיגזר כן בכל השבתות ומועדים לענין איסור מלאכה. וע"כ צ"ל כדברי התוס' דשקה"ח ניכר לכל:
להרחיק אדם וכו'. ובקצת גירסאות את האדם יש לפרש הרמ"ז הקשה לשיטת רש"י והרע"ב דבהקטר לא גזרו חז"ל עד חצות רק בנאכלין לענין אכילה ומאי שנא ותירץ כהנים זריזין הם. ולפי"ז יש לגרוס א"ת האד"ם הידוע היינו ישראלים שאינם זריזים אבל מדברי רש"י והרע"ב נראה דלא ס"ל כתירוץ מהרמ"ז דהרי כתבו דגזרו בנאכלין עד חצות כדי שלא יבא לאכלן אחר עה"ש ויתחייב כרית. ולמה הוצרכו לזה אפילו לא יבא לאכלן יש חשש שיותר מבשר הקדש ויופסל אלא ע"כ דבאו לתרץ למה גזרו בנאכלין ולא גזרו בהקטר. וניחא להו להיות דבנאכלין יש חשש איסור כרת משא"כ בהקטר הוא לאו גרידא ולא ניחא להו בתירוץ מהרמ"ז דהרי אכילת קה"ק הוא רק לכהנים ואעפ"כ גזרו וא"כ אין חילוק בין אדם לאדם וגרסינן לפי"ז להרחיק אדם נ"ל:
מן העביר"ה עבירה מיקרי בעשות האדם ענין אשר הזהירו הש"י לבלתי עשותו. אבל בהתעצל מלקיים את אשר נצטוה לעשותו זה נק' פשיע"ה הנה לשיטת הרמב"ם דגם בהקט"ר גזרו ע"ד חפו"ת דיש חשש עבירה שיבא להקטיר אחר עה"ש ויעבור על ל"ת וכן באכילת קדשים יבא לאכול אחר עה"ש. הנה שפיר יצדק הלשון כ"ל מה שאמרו וכו' א"כ למה אמרו וכו' להרחיק אדם מן העביר"ה דיש חשש שיעבור ח"ו ויעשה את אשר הזהירו הש"י לבלתי עשותו. והגם דבק"ש לא שייך לשון עביר"ה רק ביטול מ"ע דנק' פשיע"ה י"ל אגב אינך השתים תנא לשון עבירה (וגם דלא קאי התנא רק על מה דאמר ולא זו בלבד אלא כל וכו' הקטר וכו' וכל הנאכלין וכו'. והכוונה כמו באלו השתים גזרו להרחיק מן העביר"ה. כן גזרו בק"ש להרחיק מן הפשיע"ה וכן הרמב"ם בחיבורו כתב בק"ש להרחיק מן הפשיע"ה) אבל לשיטת רש"י והרע"ב דבהקט"ר לא אמרו כלל ע"ד חצו"ת ובק"ש לא שייך לשון עביר"ה (רק פשיע"ה) ובאכילת קדשים שייך למיתני וצודק לשון פשיע"ה ולשון עביר"ה פשיע"ה שיבואו קדשים לבית הפסול כשלא יאכלם בזמנם ועבירה כשיבא לאכלם אחר עה"ש א"כ לפי"ז ביותר הוה שייך למיתני לשון פשיע"ה כי היכי דתיקו גם אק"ש ויצדק כ"ל מה וכו' להרחיק אדם מן העביר"ה. וי"ל דזה כוונת רש"י דדייק לפרש בנאכלין החשש הוא שיבא לאכול אחר עה"ש ויתחייב כרת ולא פי' כפשוטו שיבואו קדשים לידי נותר אבל הוא מדייק ג"כ לשון עביר"ה ולא פשיע"ה וכוונת התנא לתרץ קושיות הרמ"ז למה גזרו רק באכילה לא בהקטרה ומדייק שלא גזרו רק במקום שיש חשש עביר"ה גדולה היינו באכילה יש חשש שיבואו לידי איסור כרת משא"כ בהקטרה לאו גרידא (וג"כ אם עלו לא ירדו) וגם ק"ש להיות הענין עיקר ויסוד הדת גזרו על חשש פשיעתה כמו בחשש עבירה גדולה אבל בהקטרה אין כאן חשש עבירה גדולה, כ"כ ע"כ לא גזרו וזה שמדייק התנא למיתני לשון עביר"ה ולא לשון פשיע"ה והבין:
ועתה אבאר לך איזה דיוקים בפירוש הרמב"ם על המשנה:
בשכבך ובקומך. רצ"ל שיקראוה בשעת שינת בני אדם ושעת קומ"ם משינתם עכ"ל הכוונה בשכב"ך פירושו כ"ז שכיב"ה והיינו כל הלילה כר"ג ובקומ"ך זמן קימה מן השינה ואין זה רק חלק מה מן התחלת היום. משא"כ כל היום לא נק' זמן קימה מן השינה:
ועמו"ד השחר הוא האור הנוצץ וכו' דאי על הככב נוגה לא יצדק לשון עמו"ד. וטעם זה קרבת שטח וכו' מן הקיטורים העולי"ם מן הארץ עכ"ל אין זה מכוונת החיבור להודיע לנו סיבת האור. אך הוא כמש"ל בדקדוקי המשנ' דבא לבאר לנו האיך יתכן לפי"ז לשון שיעל"ה. להיות הקיטורים עולי"ם מן הארץ ונוכל לפרש בלשון שאמר וטעם זה וכו' רצ"ל טעם לשון שיעל"ה.
אחד וחמשים מיל עכ"ל זה ג"כ אין מן הצורך להשמיענו בכאן אפשר כוונתו דנשמע זה ברמז מן התורה דכתיב בלוט וכמו השח"ר על"ה וכו' וכתיב בי' הנה נ"א העיר הזאת קרובה וכו'. וכתיב שם. השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה הנה יש לרמז. הנה נ"א העיר הזאת קרובה רצ"ל קרובה כ"כ שיהי' באפשרי לי לילך אלי' מן העת כזאת שמתחילים הקיטורים של נ"א מיל לעלות עד אשר יגמרו בעליית השמש. והנה הגם שהוא רחוק בעיני שזהו כוונת הרמב"ם עכ"ז רמז נכון הוא:
ודעת חכמים כדעת ר"ג אלא שאמרו ע"ד חצו"ת כדי להרחיק וכו' והלכה כר"ג עכ"ל. נראה דס"ל דלגמרי הלכה כר"ג אפילו עבר חצות מחויב לקרות בברכות כדין הגם דחכמים פליגי לענין סייג צ"ל כמ"ש בדקדוקי המשנה דגם חכמים מודים בעבר חצות יקרא עד עה"ש רק דלדעתם מיקרי עבריין. ולר"ג לא מיקרי עבריין ממילא לענין זה דמיקרי עבריין ודאי הלכה כחכמים וכ"נ לכאורה מדברי הרמב"ם בחיבורו ה' ק"ש פ"א ה"ט וז"ל איזה זמן ק"ש בלילה מצותה וכו' עד חצי הלילה ואם עב"ר ואיחר וקרא עד שלא עלה עה"ש יצא י"ח שלא אמרו ע"ד חצו"ת אלא להרחיק וכו' עכ"ל. הנה נראה מלשונו כוונתו דגם חכמים הכי ס"ל רק דמיקרי עבריי"ן לדעתם (וז"ש ואם עב"ר וכו') והוכיח הרמב"ם זה מהגמ' דהרי בני ר"ג גילו דעתם דרצונם לפסוק כחכמים שהם הרבים רק שלא ידוע אי פליגי אי לא והשיב להם ר"ג רבנן כוותי ס"ל וחייבין אתם לקרות ואי ס"ל לחכמים דאחר חצות לא יקרא כלל משום סייג (ורשות בידם לבטל מצוה בשוא"ת כמו שופר ולולב וסדין בציצית) א"כ בזה ודאי הלכה כחכמים ואיך א"ל ר"ג חייבין אתם לקרות אלא ע"כ דרבנן לא גזרו שלא יקרא אחר חצות רק יקרא עד עה"ש כר"ג רק דהמאחר עד חצות נק' עבריין לדעתם ודע דבירושלמי פסק הלכה כחכמים עד חצות ותו לא והא דקאמר ר"ג חייבין אתם לקרות סבר כיון דכבר עבר הזמן וא"א לקיים דברי חכמים עבדין עובדא כוותי ואפשר לי לומר כוונת התלמוד ירושלמי הוא בלא ברכות דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ובסייג שעשו עד חצות ותו לא יהי' איך שיהי' התלמוד ירושלמי ס"ל הלכה כחכמים עד חצות ותו לא ומתלמודא דידן נראה דחכמים לא גזרו עד חצות ותו לא רק דס"ל כר"ג אפילו בעבר חצות יקרא עד עה"ש רק דמיקרי עבריין וכמש"ל ובודאי הלכה כתלמודא דידן:
כל זה כתבתי בימים קדמונים וכעת האיר הש"י את עיני והנני רואה לדעתי שדעת הרמב"ם הוא דגם עבריין לא מיקרי המאחר ק"ש אחר חצות ולגמרי ס"ל לחכמים כר"ג ולא גזרו בזה שום גזירה רק דחכמים נקטו בדבריהם ע"ד חצו"ת על דברי ר"א דקאמר עד סוף האשמורה ותו לא השיבו הם אפילו ע"ד חצו"ת רשאין לקרות והנה הם מודים דאפילו עד עה"ש רשאין לקרות אבל נקטו בלשונם רק ע"ד חצו"ה כדי להרחיק וכו'. בכדי שלא יתגלה הדבר בפרהסיא להמון ויסמכו ע"ז ויבואו לידי פשיעה ע"כ לא אמרו בלשונם עה"ש ונקטו ע"ד חצו"ת ודבר יי' בפיהם אמת דע"ד חצו"ת ג"כ רשאין לקרות וז"ש ר"ג לבניו חייבין אתם לקרות ( דחכמים לגמרי כוותי ס"ל) ולא זו בלבד אלא כל מה שאמרן חכמים ע"ד חצו"ת מצותן וכו' היינו שלא אמרו רק ע"ד חצו"ת רק כשתראה שאמרו ע"ד חצות הנה מצותן עד שיעלה עה"ש ואמרו בלשונם עד חצות ולא נקטו עד עה"ש בכדי להרחיק וכו' ודייק שפיר בזה לשון מצוה"ן דלא אמר מצותן מן התורה. רק מצותן עד היום דחכמים לא גזרו כלל רק אמרו ע"ד חצו"ת בכדי להרחיק וכו':
ומנא אמינא לה דכן דעת הרמב"ם ז"ל אמינא לה מהא דפירש הרמב"ם להלן במשנתינו וז"ל ומה שאמרו באלו כולם ע"ד חצות ואעפ"י שי"ש בשע"ה פנא"י עד שיעלה עה"ש הוא סייג שלא תדחק עליו את השעה ונמצא עושה מהם דבר אחר עה"ש וזה ענין מ"ש להרחיק אדם מן העבירה עכ"ל. הנה אריכות הלשון לא נודע לכאורה כוונתו דהל"ל בקיצור ומ"ש בכולן הוא סייג בכדי שלא יעבור השעה וביותר יקשה לשונו זה שאמר ואע"פ שי"ש בשע"ה פנא"י ע"ד שיעל"ה עה"ש הלשון אינו מיושב כלל. דהל"ל ואע"פ שמן התורה יש פנאי וכו' משא"כ כעת שאמר ואע"פ שיש בשע"ה פנאי וכו' משמע שגם היום י"ש בשע"ה פנא"י ע"ד עה"ש והרי גזרו רק ע"ד חצו"ת אלא הוא עפ"י מ"ש דה"ק ר"ג ואע"פ שיש בשעה פנאי גם היום עד שיעלה עה"ש דמעולם לא גזרו בגזירה ע"ד חצות ותו לא אעפ"כ אמרו בלשונם עד חצות כדי להרחיק וכו' ולפי"ז גם דברי הרמב"ם בחיבורו מתפרש כן איזה זמן ק"ש בלילה מצות"ה וכו' עד חצי הלילה ואם עב"ר ואיח"ר וכו'. הנה נקט לשון מצות"ה ללא צורך אך הוא להורות מצות"ה מצוה לשמוע דברי חכמים שדקדקו לומר עד חצות בכדי להרחיק וכו' ומ"ש אח"כ ואם עבר ואיחר וכו' אין הפירוש שיהי' נק' עבריי"ן רק עב"ר על המצוה אשר הוא מצוה לשמוע ד"ח והוא קרא לאחר חצו"ת עד שלא עלה עה"ש יצא י"ח שלא אמרו ע"ד חצו"ת בתורת גזירה רק אמרו להרחיק וכו' כנ"ל נכון:
והנה ההכרח שהכריחו להרמב"ם ז"ל לפרש כן הוא משיטת הגמ' דידן דף ד' פיסקא וחכ"א עד חצות חכמים כמאן ס"ל (במשמעות בשכב"ך האמור בתורה רש"י) אי כר"א ס"ל (דאית לי' בשכב"ך כ"ז שבני אדם עוסקין לילך ולשכב זה מקדים וזה מאחר רש"י) לימרו כר"א (דאמר סוף האשמורה דודאי כל שדעתו לישכב כבר שכב וישן רש"י) ואי כר"ג ס"ל (דמשמע לי' בשכב"ך כ"ז שבני אדם שוכבים ויש בכלל הזה כל הלילה רש"י) לימרו כר"ג (עד עה"ש רש"י) ומשני לעולם כר"ג ס"ל והאי דקאמרו עד חצות כדי להרחיק וכו' (והנה בשיטת הגמ' יש לדקדק טובא אבל אכ"מ אבל) הנך רואה דמקשה בגמ' בפשיטות אי חכמים ס"ל כר"א בפי' בשכב"ך לימרו כר"א דזמן ק"ש אינה רק עד סוף האשמור' וזה א"א לומר דילמא חכמים ס"ל בפי' ובשכב"ך כר"א רק בהא פליגי דר"א ס"ל זמן עסק שכיבה אינו רק עד סוף האשמורה ואינהו ס"ל זמן עסק שכיבה עד חצות דהאיך יפלגו בדבר הידוע וניכר לכל דזמן עסק שכיבה אינו רק עד סוף האשמור' זה הוא שיטת הגמ' בדף ד'. ומעתה אציגה לפניך שיטת הגמ' בדף ט' פיסקא. מעשה שבאו בניו מקשו ועד השתא לא שמיע להו הא דר"ג. ומשני הכי קאמרו ליה רבנן פליגי עלך (רש"י כלומר פליגי רבנן עלך דהא דאמרו ע"ד חצו"ת דוקא קאמרי דלא משמע להו בשכב"ך כ"ז שכיבה אלא כ"ז שדרך בני אדם להתעסק לילך ולישכב ומיהו בהא פליגי על ר"א דאלו ר"א ס"ל זמן עסק שכיבה אינו אלא עד האשמורה הראשונה ולרבנן עד חצות ואת ס"ל ובשכב"ך כ"ז שבני אדם שוכבים) ויחיד ורבים הלכה כרבים או דלמא רבנן כוותך ס"ל (ומשמע להו בשכב"ך כ"ז שכיבה רש"י) והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק וכו' (רש"י הרחקה הוא כדי לזרז ומיהו היכא דאיתניס וכו' עדיין זמן חיובא הוא ומחייבי ונפקי ידי ק"ש בזמנ') א"ל רבנן כוותי ס"ל וכו' ע"כ שיטת הגמר' הנך רואה בעיניך התמיה המופלגת הרי שיטת הגמ' לעיל הוא בפשיטות דזה א"א לומר בשום אופן למאן דס"ל בשכב"ך בודאי עסק שכיבה אינו רק עד סוף האשמור' ולא עד חצות וא"כ מאי מספקא להו לבני ר"ג בודאי ע"כ רבנן כר"ג ס"ל בפי' בשכבך ואמרו עד חצות כדי להרחיק וכו'. וגם יש להפליא מי הגיד להם נביאות זה דאי חכמים ס"ל כר"ג בפי' בשכבך ואמרו דק עד חצות משום סייג כדי להרחיק וכו' מיהו היכא דאיתניס מודים חכמים דחייבין לקרות דלמא גזרו משום סייג שלא לקרות כלל אחר חצות דהלא יש כח ביד חכמים לעקור לגמרי מצוה בזמנה עבור גזירתם (כמו שופר ולולב ומגלה בשבת וסדין בציצית. וכי בן כרך שהי' אונס בי"ד אדר בע"ש ולא הי' יכול לקרות המגילה יכול לקרותה בט"ו בשבת זה לא שמענו מעולם אלא ודאי מכח גזירת חכמים נעקר' המצוה לגמרי דיש כח בידם לעשות כן בשוא"ת) ע"כ לדעתי זה הי' ההכרח שהכריח להרמב"ם לפרש באופן שכתבנו דודאי בני ר"ג לא היו מסופקים בדברי חכמים כמאן ס"ל בפי' בשכב"ך דודאי ס"ל פירושו כר"ג כ"ז שכיבה דהיינו כל הלילה דאי הוה ס"ל כר"א ודאי עסק שכיבה אינה אלא עד סוף האשמור' כשטחיית פשטיות שיטת הגמ' לעיל אבל הא הוא דמספקא להו רבנן פליגי עלך דאת סובר דלא גזרינן גזירה עד חצות ותו לא ואינהו גזרו גזירה שלא לקרות אחר חצות כדי להרחיק וכו' (ורשות בידם לעקור המצוה בשוא"ת) ויחיד ורבים הלכה כרבים ושוב אין רשאים לקרות (רק באפשר כקורא בתורה) אי דלמא רבנן כוותך ס"ל דאין נגזור גזירה עד חצות ותו לא והא דקאמרו בלשונם עד חצות הה"ד עד עה"ש ונקטו בלשונם עד חצות בכדי להרחיק וכו' והשיב להם רבנן כוותי' ס"ל ואין כאן גזירה וחייבין אתם לקרות וא"כ לפ"ז המאחר עד אחר חצות אפילו עבריין לא נקרא רק מצוה להקדים דמצוה לשמוע דברי חכמים מה שהקפידו לומר בלשונם עד חצות בכדי להרחיק וכו' והבן. והנה כבר כתבתי לך לעיל דשיטת הירושלמי הוא דחכמים גזרו לסייג דעד חצות דוקא ותו לא הנה לפימ"ש הנה בגמ' דידן מוכח מהסוגיא דלא כירושלמי כוותיה דתלמודא דידן נקטינן (וכדפסק בהדיא בתלמודא דידן ר"י א"ש הלכה כר"ג) וזה הוא טעמו של הטור דמתיר אפילו לכתחילה להתאחר עד אחר חצות. והנה רבים תמהו עליו דעכ"פ סייג איכא ולפמ"ש אין כאן שום סייג וגזירה לשיטת הגמ' דידן רק מצוה היא לשמוע דברי חרמים וכנ"ל זה מה שנ"ל בדעת הרמב"ם והרע"ב והטור. אבל חלילה לפסוק כן הלכה לעשות כן לכתחילה כי מי יכניס ראשו נגד הפוסקים הגדולים דפסקו דאיכא סייג וגזירה ככל גזירת חכמים ובפרט דתלמוד הירושלמי פסק לגמרי כחכמים עד חצות ותו לא ע"כ חלילה להקל אבל לחומרא פסקינן דהעובר וקורא ק"ש אחר חצות אפילו מאחר במזיד אסור לו לאדם למיקרייא עבריינא כי יש לו על מי לסמוך זה מה שנ"ל. ודי בזה כעת:
והנני אומר לך את אשר עם לבבי הנה לדעת התלמוד ירושלמי הלכה כחכמים עד חצות ותו לא ולדעת תלמודא דידן בבל"י זמנה עד עה"ש. הנה נודע מכתבי מרן האריז"ל דאחר חצות הזיווג העליון נעשה בבחי' לא"ה ובהאיר היום בבחי' רח"ל. ולפי"ז אחר חצות לילה כבר מאיר בבחי' לא"ה מדת יום ע"כ לדעת האריז"ל מברכין תיכף אחר חצות ברכת הנותן לשכוי בינה להבחין בין וכו' משא"כ בבחי' רח"ל הארת מדת יום אלי' הוא דק בהאיר השחר ועיין בס' מאור"י אור בסופו (וביאיר נתיב) תלמוד ירושלמי בחי' לא"ה תלמוד בבל"י בחי' רח"ל. ומעתה עמוד והתבונן דבר יי' זו הלכה תלמוד ירושלמ"י היא נגד מדת לאה. הנה תיכף אחר חצות לילה מאיר בבחי' לא"ה מדת יום ע"כ פוסק תלמוד הירושלמ"י דק"ש דלילה הוא רק עד חצות משא"כ תלמודא דידן בבל"י בחי' רח"ל ולגבי דידה הארת מדת יום אלי' הוא בהאיר השחר ע"כ פוסק תלמודא דידן דכל הלילה יוצאין י"ח ק"ש בלילה והשם הטוב יכפר בעדינו ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
בית המשתה בית משתה היין עכ"ל. כתב הרמ"ז דבעי בזה להליץ בעדם למה לא קראו קודם חצות מפני ששתו ולא היו רשאים לקרות עיי"ש ואיני מבין דאיסור שכרות הוא רק בתפילה אבל ק"ש רשאין לקרות אפילו בשכרות ול"נ דרצ"ל שלא עסקו בכל הזמן בשמחת מצוה עד שנשכח מהם ק"ש דאז היו אנוסים ויהי' מותר להם לקרות עד הנץ כרשב"י דס"ל כן בגמרא וכשיטת הרי"ף וכ"פ הרמב"ם בחיבורו אבל אלו לא היו אנוסים כי שכחו מחמת השתיה ע"כ לא הותר להם רק עד עה"ש. ובזה ידוקדק לשון ר"ג לא אמר להם סתם אם לא עלה עה"ש קראו רק אמר חייבין את"ם לקרות דייק תיבת אתם אתם שאינכם אנוסים אין לכם התחייבות רק עד עה"ש משא"כ אלו הייתם אנוסים הי' עליכם חובת הקריאה אפילו עד הנץ. ובזה יתורץ נמי מה שדייק הרמ"ז וכי לא ידע ר"ג אם עלה עה"ש (מתרץ שהי' טרוד בגירסא) ולפמ"ש י"ל דבאמת ידע שלא עלה רק אמר בלשון כזה להשכיל ולדייק הדיוק הנ"ל דיש חילוק בין אונס לרצון וכשיטת הרי"ף והרמב"ם כנ"ל:
הקטר חלבים הם כלל חלבי הקרבנות וכו' ואיברי"ם הם נתחי העולה הקריבה בכ"י עכ"ל היינו תמיד של בין הערבים (כבר כתבנו בדיוקי המשנה דבזה דייק הא דקתני חלבים קודם לאיברים דחלבים הם הרבים בכ"י מן כל הקרבנות משא"כ איברים רק מהעולות) והנה תראה הרמב"ם ז"ל מפרש רק איברי עולת תמיד ורש"י פי' איברים של כל העולות הקריבין ביום. הנה רש"י ז"ל אזיל לשיטתו שכתב דבהקטרה לא אמרו עד חצות ולא נקט לי' הכא אלא לראי' שהדבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה. הנה קשה לפי"ז למה לא הביא ג"כ קצירת העומר וצ"ל דמקצירת העומר אין ראי' כ"כ דמ"ע דרבים הוא א"כ לפי"ז גם מאיברים דתמיד אין ראי' ע"כ אסברה על איברים דעולות יחיד. אבל להרמב"ם ל"ק למה לא הביא קצירת העומר דהרי לא אמרו בו עד חצות ובהקטר (ס"ל להרמב"ם) דאמרו עד חצות ע"כ לשיטתו אין הכרח לפרש על עולת יחיד. וי"ל עוד דכוונת הרמב"ם להוכיח פירושו דא"א לפרש כרש"י דלא הביא רק לראי' דדבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה דא"כ למה לא הביא ג"כ קצירת עומר וא"ת משום דאין ראי' מקצירת עומר דהוא מצוה דרבים. א"כ גם מאיברי דתמיד אין ראי' והתנא כוונתו על איברי התמיד מדנקטי אחר חלבים:
ומה שאמרו באליו כו' עד חצות וכו' פירוש אפילו בהקטר כי כן הוא דעתו:
הרע"ב בד"ה עד סוף וכו' ומשם ואילך וכו' ומקמי צה"כ וכו' הקדים לבאר טעם סוף הזמן קודם להתחלת הזמן משום דבעי לאסוקי עלה הלכה למעשה ואי"ה אבאר לך בדברי רש"י:
בד"ה והמקדימים וקוראים ק"ש של ערבית מבע"י סומכים אהא דר"י וכו' עכ"ל הנה זהו פי' ר"ת בתוס' ורא"ש והתוס' הקשו ע"ז דא"כ יהי' אסור להתפלל מנחה מפלג ואילך ואנו נוהגין להתפלל (רצ"ל אפילו ביום אחד מתפללין מנחה ומעריב באותו הזמן שמפלג ואילך עד צה"כ והוה תרי קולי דסתרי אהדדי (והגם דהרא"ש ז"ל תירץ בתפילה הקילו תירוצו אינו מובן כ"כ) ע"כ התוס' (והרא"ש) הביאו תירוץ הר"י דסומכים על התנאים דברייתא משעה שקידש היום וכיוצא (ונ"מ רבתי בין תירוצא דר"ת לתירוצא דהר"י לשיטת הר"ת מותר לקרות ק"ש מבע"י גדול שעה ורביע זמניית קודם הלילה ובימים הארוכים הוא קרוב לשתי שעות עיתיית קודם צה"כ אבל לשיטת הר"י אסור להקדים רק מעט קודם צה"כ) ע"כ אנחנו לא נדע על מה סמך הרע"ב לפרש כר"ת אשר מיאנו בזה התוס' והרא"ש ונ"ל דהנה גאון יעק"ב הקדוש ר"ת ז"ל איך אפשר לומר שהעלים עיניו מקושית התוס' והרא"ש דהוי תרי קולי דסתרי והלא הוא ידוע לבר בי רב דחד יומא וצ"ל דבזמנו ומקומו של ר"ת היו המון עם נוהגין להקדים זמן רב קודם הלילה באין מוחה ובא הר"ת ז"ל לישב למה לא מיחו הראשונים בדבר ואמר דהוא משום דיש לסמוך על דברי ר' יהודא מפלג וכו'. והגם שמתפללין באותו הזמן ג"כ מנחה. הנה תפלה דרבנן הקילו הגאונים שלא למחות ביד ההמון וכמ"ש הפוסקים שהי' טורח לקבצם אח"כ והרבה מהמון הי' שוכחים לקרות ק"ש ולהתפלל בזמנה ועכ"פ לא היו מתפללין בצבור. ע"כ הניחום הגאונים כמנהגם הגם דהוא שלא כדין לענין מנחה מוטב לסבול זה ממה שיבואו לידי ביטול מ"ע דאורייתא ולביטול תפלה בצבור (וזהו לדעתי ג"כ כוונת הרא"ש בתפלה הקיל"ו) והא ודאי דגם ר"ת מוד' דת"ח ובעל נפש לא יסמוך ע"ז ויחמיר לעצמו משום דהוה כתרי קולי וכו' אבל התוס' דהקשו על ר"ת עיקר קושיתם קאי על התחלת דבריהם שהציעו בתחילה ואנ"ן היכ"י קרינ"ן וכו' רצ"ל אפילו הת"ח ובעל נפש קורין מבע"י הנה לזה בודאי לא יספיק תירוץ ר"ת משום דהוה תרי קולי (וגם ר"ת מודה לזה כמ"ש) לזה תירצו בשם הר"י דסומכין על התנאים דברייתא ושפיר דמי למיעבד הכי וא"כ י"ל דר"ת והר"י ז"ל מא"ח ומא"ח ול"פ דהיינו במקום שהמון עם מקדימים הרבה אין למחות בידם דיש להם לסמוך על דברי ר' יהודא והגם שמתפללין מנחה ג"כ באותו הזמן אעפ"כ אין למחות בהמון מטעם שכתבתי. אבל הת"ח ובע"כ לא יסמכו ע"ז. ובמקום שמקדימין רק מעט גם הת"ח ובע"כ יכולים לעשות כן. והנה י"ל דגם בזמנו ומקומו של הרע"ב היו מקדימין הרבה באין מוחה. הנה ע"כ צ"ל דסומכין על הא דר' יהודא וכדברי ר"ת ממילא בע"נ לא יסמוך ע"ז ע"כ לא כתב הרע"ב כלשון התוס' ואכ"ן היכ"י קרינן ק"ש מבע"י רק כתב והמקדימי"ם וקוראים וכו' סומכים אהא דר"י וכו' רצ"ל שאין למחות ביד ההמון המקדימים כי יש להם על מה שיסמוכו אבל אנ"ן היינו המדקדקים לעשות המצוה כתקנה מחויבים להחמיר לקרותה בזמנה דוקא נ"ל:
בד"ה עד שיעלה עה"ש דכ"ל הליל"ה מיקרי זמן שכיבה עכ"ל דקדק לומר דכ"ל הליל"ה (ודבריו לקוחין מדברי רש"י ז"ל) דהנה ר"א סבר פי' ובשכב"ך כ"ז שמתעסקין לילך ולישכב ור"ג ס"ל פי' ובשכב"ך זמן ששוכבין וא"כ לפי"ז יעלה על הדעת דר"ג ס"ל התחלת זמן ק"ש הוא משליש הלילה ולא קודם דלא מיקרי ובשכב"ך וא"א לומר כן דא"כ ה"ל לר"ג לפלוג בהתחלת זמן ק"ש כדאיפלג בסופה ע"כ ש"מ דס"ל דכ"ל הלילה מתחילה ועד סופה מיקרי זמן שכיבה הבן נ"ל:
בא"ד והלכה כר"ג שגם חכמים מודים לו הנראה דס"ל דלגמרי מודים וכמש"ל בדברי הרמב"ם דגם ספק וגזירה אין כאן רק נקטו בלשונם עד חצות כדי להרחיק וכו' ולזרז ואפילו עבריין לא נק' המאחר עד אחר חצות דהרי כתב הרע"ב אח"כ ומיה"ו לכתחיל"ה משהגי"ע עונ"ת ק"ש וכו' אסו"ר לסעו"ד וכו'. ולא כתב החלוקה הב' דאפילו אינו סועד רק שכבר הוא סמוך לחצות ימהר לקרותה שלא יהי' עבריין. אלא ע"כ דס"ד דכל הלילה חד דינא אית לה:
בא"ד ומיהו לכתחילה משהגיע עונת ק"ש של ערבית דמתניתי"ן וכו' דייק לכתוב דמתניתי"ן להורות דאפילו המקדימין וקורין ק"ש מבע"י וסומכין על הא דר"י מפלג וכו'. כשיגיע פלג המנחה מותר להם לאכול ולישן דאין זה זמן ק"ש העיקרית ודייק לה מברייתא שבגמרא דף ד' ע"ב. חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואישן קימעא ואח"כ אקרא ק"ש וכו' דלכאורה קשה למה הזכירו כלל ביאה מן השדה דהרי גם ביושב בביתו לא התירו לאכול ולישן קודם ק"ש. דהטעם הוא כדמסיים וחוטפתו שינה וכו' א"כ גם ביושב בביתו יש חשש זה אלא ע"כ להורות לנו אפילו מי שמקיל לעצמו לצאת בק"ש מפלג המנחה אין איסור לאכול ולישן סמוך לזמן ההוא כי לא גזרו רק בזמן ביאה מן השדה שהוא סמוך לצה"כ כדכתיב ולעבודתו עדי ערב. וז"ש אדם בא מן השדה בער"ב:
בא"ד אסור לסעוד וכש"כ לישן וכו' והנה ליכא מידי דלא רמיזא במתניתין משעה שהכהנים נכנסין לאכול וכו' ה"ל למימר זכאי"ן או רשאי"ן וכו' כלישנא דברייתות. אבל הוא לרמז לנו דאינן רשאין וזכאין לאכול עד שיקראו ק"ש:
בד"ה מעשה וכו' בני ר"ג שמעינהו וכו' וה"ק לי' הא דפליגי רבנן עלך דוקא קאמרי עד חצות ותו לא. או דילמא רבנן וכו' לא ביאר כרש"י ז"ל דפירש דענין שאלתם הי' דמספקא להו מאי ס"ל לרבנן בפי' בשכבך משום דס"ל כמ"ש בדברי הרמב"ם דשאלתם הי' דמספקא להו אם דברי חכמים הוא בגזירה אם לא ועמש"ל בהכרח שהכריחו להרמב"ם ז"ל לפרש כן:
בד"ה ולא זו בלבד וכו' כולא מלתא דר"ג הוא עכ"ל בגמ' אין הכרע וי"ל דהוא סתם משנה ועמש"ל בדקדוק תיבת אמר"ו:
בד"ה ואברים של עול"ת תמי"ד עיין מה שאכתוב בסמוך:
בד"ה א"כ למה וכו' אבל בהקטר וכו' כן פירש"י ז"ל והרמב"ם לא פי' כן ע' מש"ל בדבריהם ולפמ"ש צ"ע דעת הרע"ב כיון שפירש בהקטר כרש"י למה פי' איברים דתמיד דוקא כהרמב"ם ואפשר דס"ל דבודאי הביא התנא לראי' רק אותן הענינים המפורשים בתורה היינו תמיד דאלו כוונת התנא על עולת יחיד י"ל שאני עולת יחיד דאינו מפורש בתורה לזה קבלו רז"ל דהוא כל הלילה משא"כ לילה שנאמר בביאור בתורה י"ל הכונה מתחילת הלילה ע"ד חצו"ת כדאשכחן באכילת פסחים לראב"ע ואכלו את הבשר בלילה הזה הכוונה עד חצו"ת ע"כ לא קחשיב ג"כ קצירת עומר והבן:
הרמ"ז כתב על דברי הרע"ב. אבל בהקטר וכו' לא אמרו וכו' דבהכי מתיישב הא דחלקינהו התנא לב' בבות ולא כללינהו בחד בבא הקטר וכו' וכל הנאכלין וכו' מצותן וכו'. ונ"ל דגם לדעת הרמב"ם יונח דאי כללינהו בחד בבא היינו מפרשים הקטר חלבים ואברים של הנאכלים ליום א' דייקא (הוא"ו של ו"כל היינו מפרשים וגם הם נאכלין וכו') ואי תקשה ה"ל למיתני בהיפך כל הנאכלים וכו' והקטר וכו' מצותן וכו' י"ל דלא רצה לשנות הסדר דהקטרה קודמת לאכילה נ"ל:
בא"ד ולא נקט לי' הכא אלא להודיע וכו' הקשה הרמ"ז תרי משנה שלימה הוא בפ"ב דמגילה שכל דבר שמצותה בלילה כשר כל הלילה ואני בער ולא אדע מה קשיא ליה להרב הגדול הרמ"ז ז"ל. דהרי לרש"י והרע"ב הוא סיומם דמלתא דר"ג ומייתי זה לסייעתא לדבריו להורות דבק"ש נמי דינא הכי ולהרמב"ם לפמ"ש דבהקטר נמי אמרו ע"ד חצו"ת להרחיק וכו' הנה בודאי צריך להשמיענו זה דיש לזרז עצמו בזה דמצוה לשמוע ד"ח וממשנה דמגלה שמעינן זה דשם נאמר כל הלילה. והנה לפמ"ש לדברי רש"י והרע"ב ז"ל תתבונן בדבריהם שלא כתבו ללמד"ך שכל דבר הנוהג וכו' כי הלימוד כבר נשמע ממשנה דמגלה. והנה כתבו להודי"ע וכו' היינו הודעה להבנים לראי' לדבריו וכמ"ש:
בד"ה כדי להרחיק וכו' ויתחיי"ב כר"ת הנה דבריו לקוחין מדברי רש"י ז"ל. וכבר כתבתי דיש להתבונן למה לא פירשו כפשוטו שיבואו קדשים לידי פסול והנראה לפמש"ל דדקדקו תיבת מן העביר"ה כי לשון עביר"ה לא יתכן רק בעברו על ל"ת במעשה משא"כ בביטול איזה מ"ע בשוא"ת ויש לפרש עוד דהנה הרמ"ז הקשה לדעת רש"י והרע"ב למה באמת לא אמרו גם בהקטר ע"ד חצו"ת כמו בק"ש ואכילת קדשים ותירץ כהנים זריזים הם. והם ז"ל לא ניחא להו בזה דקשה דאם כן לא ה"ל למיגזר באכילת קדשי קדשים דכהנים קא אכלי לי' ע"כ תירצו הם ז"ל דבק"ש יש לגזור דהוא מ"ע גדולה ויסוד הדת ובאכילת קדשים יש חשש כרת משא"כ הקטרה הוא לאו גרידא נ"ל ובזה אפשר לתרץ ג"כ הא דקשת לדעת רש"י ז"ל למה מסכים ר"ג באכילת קדשים ליזהר עד חצות (דלא אשכחן דפליג) ולא גזר בק"ש דס"ל דשאני ק"ש שהוא ביטול מ"ע גרידא משא"כ אכילה קדשים:
תויו"ט בד"ה מאימתי וכו' תנא אקרא קאי דכתיב ודבר"ת ב"ם וגו' בשכב"ך ובקומ"ך ומשם למד שחובה על האדם לקרות וכו' עכ"ל. הנה לשון הגמ' תנא אקרא קאי דכתיב בשכב"ך ובקומ"ך ומרן התויו"ט הוסיף ודבר"ת ב"ם. ונ"ל דבר גדול דיבר. דהנה סיום דבריו ומש"ם למ"ד חוב"ת הקריא"ה (והוא לקוח מדברי רש"י ז"ל) ויש להתבונן לאיזה צורך הוא הפירוש הזה גם בדברי רש"י ז"ל. ונראה לפרש דהנה קושית הגמ' הוא תנא היכא מאי דקתני מאימתי והנה לכאורה מהו הקושיא הרי חובת ק"ש מפורסם בישראל כמו ציצית ותפילין וסוכה וכיוצא. ע"כ אין מן הצורך לפרש מקודם חובת הקריאה רק מתחיל לפרש זמני' ודיני' כמו סוכה ולולב שמתחיל סוכה שהיא גבוה למעלה וכו' לולב הגזול וכו'. ואינו מבאר מקודם חייב אדם לישב בסוכה וכו' וליטול לולב כיון שהוא דבר המבואר בתורה ע"כ צ"ל דמקשה בשלמא סוכה ולולב וכיוצא הם מצות מבואר חיובם בפירוש בתורה בלי פקפוק משא"כ ק"ש אינו מבואר וכמה תנאים ס"ל בשכב"ך ובקומ"ך בד"ת כתיב וק"ש דרבנן. וא"כ לפי"ז תנא דידן ה"ל להשמיענו בתחילה חיוב ק"ש ואח"כ לבאר פרטי דיני' וזהו שמקשה תנא היכי קאי דקתני מאימת"י דלא שמענו עדיין חיוב ק"ש. ולפי"ז מהו התירוץ שמתרץ תנא אקרא קאי אף עפ"כ הקושיא במקומה עומדת דה"ל לבאר מקודם החיוב ק"ש על האדם. וע"כ צ"ל דה"ק המתרץ בזה שהתחיל התנא מאימת"י ולא ביאר מקודם חיובה בזה משמיענו דס"ל ק"ש דאורייתא וחיובה מבואר בתורה בפשוט כסוכה ולולב דהיינו מ"ש בתורה בשכב"ך ובקומ"ך. והנה לכאורה מבשכב"ך ובקומ"ך אין ראי' די"ל בד"ת כתיב. אך תנא דידן ס"ל דא"א לומר כן דאל"כ ודבר"ת ב"ם ל"ל הל"ל ושננתם לבניך בשבתך וכו' ובשכבך ובקומך (וא"ת ושננת"ם לבניך הוא רק לימוד לבנים. ולימוד לעצמו לא נדע כבר דרשו חז"ל ולמדתם אותם את בניכם. מדלא כתיב ולמדתם וכתיב ולמדתם גם תיבת אתם. הנה דרשינן מזה ולמדתם אתם) אלא ע"כ פשטי' דקרא ודבר"ת ב"ם היינו לדבר הפרשיות דק"ש וכיון שהוא דבר המפורש בתורה נהג בה התנא כמנהגי שארי המצות המבוארין סוכה ולולב וכיוצא ולא הוצרך מקודם להשמיענו חיובה רק התחיל לבאר פרטי הלכותי' וא"כ בזה שהתחיל התנא מאימת"י בזה משמיענו דק"ש דאו' וזה שפירש"י ומש"ס למד חובת הקריאה דצ"ל לא מבשכבך ובקומ"ך בלבד רק מודבר"ת ב"ם וכו' הנאמר שם באותו ענין. ומעתה מצאנו מטוב טעם שבכוונה הוסיף מרן התוי"ט הנך ב' תיבות ודבר"ת ב"ם והביא אח"כ דברי רש"י ומשם למד חובת הקריאה ודוק:
בא"ד ומדכתיב בשכב"ך ברישא הקדים של ערבית גמרא ועיין במ"ד עכ"ל רצ"ל דבמשנה ד' כתב דברכות ק"ש דלא כתיבי בתורה ניחא לי' נמינקט דשחר ברישא כדאשכחן בתמיד ואי"ה נדבר מזה להלן. והנה לפי התירוץ הב' בגמ' דיליף התנא מברייתו ש"ע. הנה יש לתמוה למה בתמיד לא סידרה בתורה כברייתו ש"ע (וע' במהרש"א) וניחא לי עפ"י דברי התרגום יב"ע שתירגם את הכבש אחד תעשה בבקר לכפר על עבירות הלילה והשני בין הערבים לכפר על עבירות היום נראה שתירגם כן בכדי שתהי' ג"ז כברייתו ש"ע הבן:
בד"ה משעה וכו' ותירצו דרגילות של משניות לאשמועינן בקיצור וכו' עכ"ל. הרמ"ז ז"ל דיבר בקדשו דבכאן לא הוה משנה יתירא דממתניתין דנגעים לא שמעינן רק דכהנים אכלי בתרומה בהערב שמש. אבל לא ידעינן אימת נק' הערב שמש ומתניתין דידן דמדברת בזמן ק"ש בשכיבה ידענו דהערב שמש הוא בצה"כ ופליאה דעת ממני דהנה זמן ק"ש ג"כ לא ידענו והתנא שואל מאימתי קורין ומשיב משעה שהכהנים וכו' ולפי דבריו ז"ל תלה תניא בדלא תניא וצ"ע דבריו:
בד"ה לאכול וכו' ובפ' הערל מוקמינן לה בתרומה עכ"ל דכתיב ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא דאי הכוונה קדשים ממש אינן נקראים לחמו רק לח"ם אלקי"ו דמשלחן גבוה קא זכו כדכתיב לחם אלקיו מקה"ק ומן הקדשים וכו' ע"כ קדשי"ם דכאן היינו תרומה ועמ"ש להלן בד"ה בתרומתן:
בד"ה בתרומתן וכן לשון חכמים וכו' א"כ תנא לישנא דקרא קתני דכתיב כ"י לחמ"ו הוא נ"ל עכ"ל לפמ"ש בדיוקי המשנה. אמת נכון הדבר תנא לישנא דקרא נקט בכוונה מופלגת דהנה לשון המקרא הוא ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים (היינו תרומה כנ"ל. ואע"פ שלא הביא כפרתו אעפ"כ הותרה לו לאכול בהערב שמש) כי לחמ"ו הוא. א"כ תנא דידן כשרצה להשמיענו מלתא אגב אורחי' דכפרה לא מעכבת לכהן מלאכול בתרומה. הנה לא נדע מאיזה כהן הוא מדבר הנה רמז בדבריו משעה שהכהנים נכנסים לאכו"ל בתרומת"ן רצ"ל מכהן כזה שהתורה התירה אותו לאכול בתרומה להיות שהתרומה היא לחמו ממילא נודע לן דמיירי בכהן שהעריב שמשו ומעוכב כפרה ודוק:
בד"ה עד שיעלה עה"ש כתב הרב והלכה כר"ג וכו' רבנן כוותי' ס"ל והא דקאמרי וכו', כ"כ הרמב"ם כלומר בפי' בשכבך כוותי ס"ל עכ"ל עמ"ש בדברי הרמב"ם. דנ"ל דהרמב"ם מפרש כוותי ס"ל לגמרי ואין כאן גזירה גם הרע"ב השמיט דברי רש"י ונראה דמפרש כהרמב"ם עיי"ש:
בא"ד וכ"כ הב"י סי' רל"ה דלהרמב"ם אין הלכה כר"ג לענין סייג עכ"ל. לפמ"ש בדברי הרמב"ם הלכה כר"ג ואין כאן שום סייג רק מצוה לשמוע ד"ח לזרז א"ע. אבל דעתם דעת קדושים ולא באתי לחלוק על דברי רבותינו
בד"ה עמוד השחר יש רגילין לפותרו ככב וכו' עמ"ש בדברי הרמב"ם:
בא"ד ויש מי שרצ"ל שהרמב"ם וכו'. עיין בתו' רל"צ:
בד"ה הקטר וכו' ואע"ג דפשטי' דקרא בכל עולה כתיב וכו', עכ"ל לא ידענא דאדרבא פשטי' דקרא בפ' תרומת הדשן מיירי מעולת תמיד וכדדרשינן הי"א העול"ה המיוחדת. אבל באמת דרשינן מיני' לכל העולות ועכ"ז נקטו רק תמי"ד דבי' מפורש בכתוב ע"ד בק"ר ועמש"ל בדבריהם קצת טעם למה נקטו תמי"ד:
בא"ד ובפירוש הרמב"ם שבכאן וכו' וכל איברי העולה נאמר עכ"ל תמי' לי דאדרבא בדברי הרמב"ם שלפנינו נראה שמפרש על איברי התמיד ואפשר נוסחא אחרת נזדמנה לו:
בד"ה א"כ למה אמרו וכו' ומ"מ לאו ראיה גמורה הוא וכו' שוב סמך על עדותו עכ"ל. כתב הרב הגאון מהרי"ב בתוס' רל"א ברם אדחזינין דרבינו הקדוש בזבחים פ"ה מ"ג ומ"ה ומ"ו תנא ונאכלין ליום ולילה ע"ד חצו"ת. והוצרך למיתני בכל פעם ע"ד חצו"ת ולא סגי לי' למיתני ונאכלין ליום ולילה ונדע דזמנו ע"ד חצו"ת מעדותו דר"ג דהכא הרי איתחזק בתלתא זימני דאף שהעיד ר"ג הכא וכל הנאכלין וכו' אפ"ה לא סמך רבינו הקדוש ע"ז אמור מעתה דברי רש"י נכונים וראי' גמורה היא עכ"ל ולי הקטן נראה דאין משם ראיה דמשניות באיזהו מקומן אתיא כראב"ע דקתני התם ע"ד חצו"ת באכילת פסחים ולדידי' מדאורייתא ע"ד חצו"ת ותו לא וא"כ באכילת פסחים הוצרך לפרש ע"ד חצו"ת ואילו הוה מתני באינך סתם ליו"ם וליל"ה אז הוה משמע דס"ל כל הלילה מדקא מפרש בפסחים ע"ד חצו"ת ובאינך סתם ליום ולילה ע"כ הוצרך לפרש גם באינך ולא סמך על עדותו דר"ג מיהו נ"ל דאין ראיתו של רש"י מדלא אישתמיט תנא וכו' כדברי התויו"ט רק ראיתו הוא מדלא פליגו רבנן במשנה בפ"ב דמגילה כדאיפלגי בכאן:
בא"ד והרמב"ם בה' מה"ק פ"ד פסק בהקטר חלבים ואיברים עד חצות עכ"ל וכבר כתבנו דדייק הרמב"ם דר"ג קאי גם אהקטר דאי כרש"י ורע"ב ה"ל למיתני במשנתינו קצירת העומר ג"כ לראי' דדבר הנוהג בלילה וכו'. ואין לדקדק לדעת הרמב"ם למה לא קחשיב במגילה ג"כ אכילת קדשים די"ל דאתיא בזה הכלל כ"כ גם כן הרב מהרי"ב הנ"ל:
בא"ד אלא מדתניא בתוספתא וכו' והך תוספתא לא הוה קושיא לרש"י והרע"ב דאינהו מוקי לה באכילה הרמ"ז וזה הוא באמת נראה בעליל דהתוספתא מיירי באכילה ובאמת דברי התויו"ט לא אוכל להבין דכתב אבל אין חייבים וכו' שאין חיו"ב כר"ת וכו'. אם כוונתו להעמיד התוספתא בהקטרה מאי חיוב כרת איכא במקטיר אחר עה"ש אינו אלא לאו גרידא ואם עלו לא ירדו והלשון דהתוספתא אי"ן חייבי"ן עליה"ן משום נותר וכו' משמע ודאי דבאכילה קמיירי דבאכילת נותר הוא חיוב כרת ע"כ נראה ודאי כדברי מרן בכ"מ דממשנתינו שמעה לה הרמב"ם.
והמעיין שם בדברי הרמב"ם יראה לעין כמו שכתבתי לעיל לדבריו לענין ק"ש דס"ל דלגמרי הלכה כר"ג וגם חכמים לא תיקנו בגזירה. ונראה דכן ס"ל בקרבנות ובאכילה דאין כאן רק זריזות ומצוה לשמוע ד"ח אבל לא נק' עבריין הקורא ק"ש והמקטיר והאוכל אחר חצות כן נ"ל וכבר הבאתי לעיל בדברי הרמב"ם מאין שמע לה הרמב"ם משיטת הש"ס דידן וההכרח שהכריחו לפרש כן עיי"ש:
ואציין לך ג"כ איזה דקדוקים בדברי רש"י ז"ל להרוצה לעיין בדבריו:
רש"י בד"ה מאימתיי וכו' עד בתרומת"ן הנה ציין כל הבבא שלא כדרכו עמ"ש בדקדוקי המשנה דקדוק תיבת מאימת"י ולא קאמר אימת"י משום דהרישא הוא בבא בפ"ע עד בתרומתן ואינו דברי ר"א רק סתם משנה לכ"ע ומן ע"ד סו"ף הוא בבא בפ"ע ע"כ צודק לשון מאימת"י דהת"ק לא מיירי רק מהתחלת הזמן וזה ג"כ כוונת רש"י דציין מן מאימת"י עד בתרומת"ן ודוק:
בד"ה עד סוף וכו' ומשם ואילך וכו' ומקמי הכי נמי וכו'. הנה שינה דביאר מתחילה סוף הזמן ואח"כ התחלת הזמן (עמ"ש בדברי הרע"ב) וי"ל דהנה רש"י ז"ל הקשה לו מהמנהג שקורין מבע"י דלא כמתניתין. והנה י"ל דאפשר משנתינו רק למצוה מ"ה אבל אין ה"כ דיוצאין קודם לזה הזמן. אבל א"א לומר כן דהא בסיפא א"א לומר עד סוף האשמורה הוא רק למצוה. אבל אה"נ דיוצא כל הלילה דא"כ ר"א היינו ר"ג. דודאי גם ר"ל ס"ל דמצוה להקדים כל מה דאפשר ובדיעבד מצותה כל הלילה. ממילא מדסיפא מיירי לחובה דוקא גם הרישא לחובה דייקא והקשה לו שפיר מהמנהג שקורין מבע"י נ"ל:
בא"ד ולפיכך חובה עלינ"ו לקרותה משתחשך ובקריאת פ' ראשונה שאד"ם קורא וכו'. הנה התחיל בנוכח מדבר בעדינו היינו חובה עלינ"ו וכו' וסיים בנסתר שאד"ם קורא וכו' והנראה דרש"י ז"ל תמה על מה שקורין ק"ש מבע"י בבה"כ ואין מוחה בהמון עם לזה פירש"י דבאמת חובה עלינו (הת"ח המדקדקים לעשות המצוה כתקנה) לקרותה משתחשך. קריאת שמע מיוחדת קודם אכילת כל הג' פרשיות ואין לסמוך על ק"ש שעל המטה והא דלא מחינן בהמון עם (דמהראוי הי' למחות שהם סוברים שיוצאין י"ח בק"ש בבה"כ מבע"י) לזה פירש"י דלא מחינן דאין כאן ביטול המצוה לגמרי דבקריאת פ' ראשונה שאד"ם קורא על מטתו יוצא דבדיעבד יוצא בפ' ראשונה נמצא לפי פירושינו דעת רש"י הוא דבעל נפש לא יסמוך על ק"ש שעל המטה רק דלא מחינן בהמון עם וכמ"ש וא"כ אזדא להו קושיות התוס':
בד"ה עד שיעלה עה"ש שכ"ל הליל"ה וכו' רצ"ל מתחלת הלילה עד סופ' עמ"ש בדברי הרע"ב ותבין ואין מן הצורך לכפול:
בד"ה איברים של עולה רצ"ל כל העולות הקריבין עולות צבור ויחיד ולא פי' כהרמב"ם עולת תמיד דייקא עמ"ש בדיוקי המשנ' ובדברי הרמב"ם ומדייק רש"י חלבים של כל הקרבנו"ת להורות דבעבור זה הקדים התנא חלבי"ם לאברים דחלבים הם מן כל הקרבנות ואברים רק מעולות:
בד"ה כדי להרחיק וכו' ויתחייב כר"ת. לא פי' כפשוטו שיבואו קדשים לידי נותר עמ"ש בדברי הרע"ב ותבין:
משנה ב
מאימת"ו. עיין מ"ש במשנה א'. והנה בכאן בודאי יתכן לשון מאימת"י דלא קאי הת"ק רק על התחלת הזמן:
משיכי"ר עמ"ש במ"א משע"ה שהחכמים וכו' לא אמר משהכהנים נכנסין וכו' דאז הי' משתמע הלשון שהיא פעולה מחויבת לק"ש ובזולת כניסת הכהנים לא יתחייב בק"ש וא"כ לפ"ז גם בכאן למה אמר משיכי"ר (לא משע"ה שיכי"ר) דמשמע שהוא פעול' מחויבת לק"ש. והנה יכולני לומר כפשוטו דסמך התנא א"ע ארישא דמיירי משע"ה ונקט בכאן לישנא קלילא. ועוד יש לי לומר דהנה בגמ' מקשה מאי בין תכלת ללבן אילימא בין גבבא דעמרא חיוורא לגבבא דעמרא דתכלתא הא בליליא נמי מידע ידיע (לאור הלבנה נ"ל) אלא בין תכלת שב"ה ללבן שב"ה ופירש"י גיזת צמר שצבעה תכלת ויש בה מקומות שלא נקלט הצבע יפה (הוא הפי' הב' שכתב הרע"ב והקשו בתוס' דאמרינן במנחות וראיתם אותו ראה מצוה זו שבה תלוי מצו' אחרת ואיזו זו ק"ש כדתנן משיכי"ר בין תכלת ללבן. ואי קאי אגחת צמר אינה תלוי' בציצית (י"ל דרש"י ז"ל מפרש כפשוטו ראה מצוה זו שיש בה תכלת ולבן ותזכור מצוה אחרת אשר זמנה בהבחנת ב' הגוונים הללו) ועוד בלילה כמי פעמים יכולין לראות צמר שאינו צבוע כדרכו (רש"י ז"ל ס"ל דאין זו קושיא דודאי לאור הנר יכולים להבחין זה אבל לא לאור הלילה היא אור הלבנה וככבים) ע"כ יש לפרש בין תכלת שב"ה בציצית שהי' קבוע בו תכלת וגם ב' חוטין לבן ועושין בו חוליא של תכלת וחוליא של לבן עכ"ל התוס' (והוא כפי' הא' שהביא הרע"ב) והנראה דרש"י ז"ל מיאן בזה דאיך יאמרא במשנ' בין תכלת שב"ה ותהי' הכונה על הציצית ציצית מאן דכר שמייהו במשנתינו ממילא לדעת התוס' ז"ל דכיון שאומר מסיכי"ר (לא משע"ה שיכי"ר) משמע שהיא פעולה מחויבת בכ"מ בזמן ק"ש על כרחך הכונה על הציצית דהקורא קיש בלא תפילין (ובל"א ציצית כ"ה בת"ז) כאילו מעיד וכו' וא"כ מחויב ללבוש הציצית קודם לק"ש וע"כ צריך לבודקם ולראות אם התכלת והלבן הם כדינם וא"כ היא פעולה מחויבת בזמן ההוא:
ודע כי לולי פירושם ז"ל הייתי מפרש בין תכלת שב"ה ללבן שב"ה על אור השחר בעצמו כשמתחיל האור להתנוצץ בפאת מזרח הנה הוא בגוון תכל"ה וכשמתחיל להתרחב ביותר. הנה המקום שהאיר בתחילה מתחיל להתלבן הנה בהאור ההוא בעצמו יש בו תכלת ולבן ויצדק מאד במשנתינו מאימתי קורין א"ש בשחרי"ת משיכיר (באותו השחרי"ת) בין תכלת ללבן היינו מ"ש בגמ' בין תכל"ת שבה ללבן שבה ויצדק לפ"ז משיכי"ר פעולה מחויבת ובזולת זאת ההכרה לא יקרא ק"ש דאפילו מתחיל האור לההנוצץ כשהוא עדיין כולו תכלת לא יקרא עד שיהי' בו ג"כ לבן ויציבא מלתא דנא עפ"י דרך הקודש זמן הנועד שהאשה מספרת עם בעלה נהורא תיכלא עם נהורא חיוורא הוא זמן הנועד לק"ש שמ"ע וברו"ך יחודא עילאה ויחודא תתאה והמ"י:
כרת"י רבינו יונה פי' בשם הערוך מין צבע שקורין הינד"א ונ"ל שהוא באפשר אינדיך שהנשים מתקנות בו צעיפיהן וכן בתוס' חולין דף מ"ז ע"ב כתבו שהוא מה שאנו קוראין אינדי"ש ועיין בתוס' סוכה דף ל"א ע"ב:
וגומר"ה אית דל"ג וגומר"ה ומאן דגרס לה נשובה ונחקורה מהו פירושא דהא מילתא אם נפרש שמחויב דוקא לגמור קריאתה בהנץ זה א"א לומר דהרי אתה מתירו להתחיל הקריאה משיכיר וכו' והוא זמן רב קודם להנץ יותר משעה וכי ס"ד שהתנא יצווהו שיאריך בקריאת' כ"כ משיכיר וכו' עד הנץ. והנה אם נאמר דכונת התנא למצוה מ"ה כותיקון וה"ק ודאי רשאי לקרותה תיכף משיכיר וכו' אבל מצוה היא להמתין עד סמוך להנץ כדי שיגמור אותה בהנץ כותיקון וג"ז הפירוש לא ידוקדק דא"כ דהת"ק למצוה קאמר הנה ר' יהושע דפליג ואמר עד ג"ש ג"כ למצוה קאמר וזה ודאי אינו דודאי גם ר"י מודה דיותר טוב להקדימה בזמן שהיא קימה לרוב בני אדם. אלא ע"כ צ"נ מאן דגרס וגומר"ה היינו גמר זמן קריאתה (אשר אחר הזמן הזה יעבור זמנה) עד הנץ החמה ואהא הוא דפליג ר' יהושע ואמר זמנה נמשך עד ק"ש ואם תקשה לפי פי' זה ל"ל למימר לשון וגומר"ה ולא סתם עד הנץ החמה כמו במ"א עד סוף האשמורה שאני התם דאינו מפסיק כלל מאימתי קורין וכו' עד סוף וכו' משא"כ בכאן דמפסיק בפלוגתא דר"א ועיין מה שאכתוב אי"ה בדברי התוי"ט דגם הטור והמרדכי גרסי שפיר וגומר"ה:
הנ"ץ עיין בתוי"ט ול"נ לשון ניצוצין דכשהחמ' מתחלת לזרוח ע"פ הארץ נראה כמו ניצוצות נזרקין ממנה.
עד ג"ש עד ועד בכלל יפורש אי"ה.
שכן דרך בנ"י מלכים וכו'. ובגמ' גרסינן שכן דרך מלכים ול"ג בנ"י ונראה דהנה לכאורה נראה טעמא דר"י דס"ל כל ישראל בכי מלכים הם וקשה ע"ז למה לא מנאו את ר"י ג"כ בשיטה ריש פי"ח דשבת בהדי הנך דס"ל כל ישראל בנ"י מלכים הם ועוד קשה הרי קבלת הגאונים הוא דלא קיי"ל כשיטה ובכאן פסקינן הלכה כר"י אלא ע"כ טעמא דר"י כמ"ש התוי"ט בשם הר"י דכתיב בשכב"ך ובקומ"ד לשון יחיד משמע אפילו כשהוא זמן קימה ליחידים ולמועטים הוה עדיין זמן ק"ש. ולפ"ז ל"ג בנ"י מלכים דמשמע הטעם משום דכל ישראל בנ"י מלכי"ם הם וזה אינו טעמו דר"י כמ"ש וגרסינן שכן דרך מלכים וכו' וזה לא מצינו בגמ' שיהיו כל ישראל מלכים ע"כ הטעם הוא כנ"ל (מיהו בת"ז בתחילתו כתב ומתמן איתקריאו ישראל מלכי"ם) ומאן דגרס בכ"י מלכי"ם ס"ל באמת טעמא דר"י דס"ל כ"י בני מלכי"ם והא דלא מנאו את ר"י בשיטה. וגם דלא קיי"ל כשיטה ובהא פסקינן כר"י י"ל דבהא פסקינן שפיר כ"י בני מלכים. להיות ק"ש קבלת עול מלכו"ת שמים והמקיימים המצוה הנה הנם בנ"י מלכי"ם וע"כ נתלה זמנה בקימת בנ"י מלכי"ם:
דרך בני מלכים לעמו"ד בג' וכו' הל"ל שכן דרך בני מלכים ליש"ן עד ג"ש (כלשון הגמ' אמר דוד לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישיני"ם עד ג"ש ואני חצות וכו') ונ"ל דהנה הרמב"ן ז"ל הקשה כיון דסמכינן אמיעוטא דבני מלכים לענין זמן ק"ש דשחרית א"כ יהיו רשאין לקרות ק"ש דערבית עד ג"ש ביום דמיקרי זמן שכיבה לבני מלכים. ותירץ דהבני מלכים נעורים הם ושוכבים במטתם כ"ז ההוא ואינם ישינים ע"כ לא מיקרי זמן שכיבה. ולפ"ז דקדק התנא בדבר שלא אמר לישו"ן ואמר לעמו"ד, ואי קשיא לי הא קשיא הל"ל שכן דרך ב"א לקו"ם כלישנא דקרא ובקומ"ך בשגם שלשון לעמו"ד אינו צודק כ"כ דלשון עמיד"ה יתכן לכל היום. אבל לשון קימה צודק על מי שהי' עד עתה שוכב או יושב כמד"א ויק"ם מעל הכסא. ונ"ל דהנה ר"י דסובר עד ג"ש הכונה עד סוף שעה ג' וכן פסקו כל הפוסקים וכמו להלן בפ"ד רי"א עד ד' שעות (לתפילה) ג"כ עד סוף ד'. ולפ"ז יבואר בטעמו שאמר שכן דרך ב"מ לעמוד בג"ש ג"כ פירושו שעומדים בסוף שעה ג'. והנה בסוגית הגמ' דף ג' ב' דמקשה אליבא דר"נ (דסבר ג' משמרות הוה הלילה) האיך יתורצו הנהו תרי קראי דדוד כתוב א' אומר חצות לילה אקום וכו' וכתוב אחד אומר קדמי עיני אשמורות ב' משמרות. ומתרץ סבר לה כר' יהושע דאמר שכן דרך ב"א לעמוד בק"ש וקרמו עיני אשמורות לשאר מלכים קאמר שית דלילה ותרתין דיממא ה"ל ב' אשמורות א"כ נראה מזה דקמים בתחילת שעה ג' (וזה הוא לדעתי דעת הג"מ שכתב דזמן ק"ש הוא רק עד תחילת שעה ג' והב"י דחה דבריו וכפי הנראה הוכחתו הוא משיטת הגוי' הלזו) וא"א לומר דעד ב' שעות ישינים ובשעה ג' כעורים במטתם דא"כ הדרא קו' הרמב"ן לדוכתא ה"ל לצאת י"ח ק"ש דערבית עכ"פ עד ב' שעות וע"כ לומר דכל הג' שעות נעורים הם והבן. וצ"ל דבאמת קמי"ם הבני מלכים ממטתו בתחילת שעה ג' אבל הלבישה ותיקון הגוף שיעמדו על עמדם כדרכם כל היום בזה שוהים כל שעה ג'. והכה לק"ש בעינן ג"כ שלא יקרא דרך ארעי (כמבואר ברי"ף) רק בהכנ' ותיקון הגוף ע"כ זמן ק"ש נמשך עד שעה שהבני מלכים אם הם ישראלים יהיו ראוים לקרות ק"ש ובזה יונח לנו מה שדקדק התנא ולא אמר לקו"ם כי הקימה היא בתחילת שעה ג' אבל אמר לעמו"ד היינו לעמוד על עמדם בלבישה ותיקון הגוף הוא עד סוף שעה ג' נ"ל:
הקורא לפי משפט הלשון דמיירי בדיעבד הל"ל קר"א מכאן ואילך. ונראה דאילו הי' שונה קר"א מכאן ואילך לא הפסיד (הברכות) סד"א אם כבר קרא בברכותי' אמרינן לי' שלא הפסיד ואין בידו עון ברכה לבטלה אבל לכתחילה אין מורין לו לקרותה בברכותי' ע"כ אמר הקור"א היינו בא לישאל אם לקרות נ"ל:
הקור"א מכאן ואילך לא הפסיד (הברכות) יש להסתפק אי קאי רק אק"ש דשחרית או קאי גם אמשנה א'. בק"ש דערבית ג"כ הדין כן. והנה מדברי רש"י נראה דקאי גם אק"ש דערבית. אבל מדקאמר לא הפסיד (הברכות) נראה דלא הפסיד כלל שום ברכה. ובגמ' בקורא ק"ש דערבית אחר עה"ש לא יאמר השכיבנו א"כ הפסיד ברכת השכיבנ"ו וי"ל לדעת מאן דס"ל דקאי גם אק"ש דערבית י"ל דגם כשלא יאמר השכיבנו עכ"ז יתחיל ותקננו בעצה טובה וכו' ויסיים הברכה כדכתבו הרב"ה פוסקים א"כ גם ברכה זו לא הפסיד:
הרמב"ם בין תכלת ללבן בין תכלת שבציצית וכו' הוא כפירוש התוס' וכבר ביארנו בדקדוקי המשנה:
וסוף שעת הקריאה לדעת ר"א אפשר לומר דהוא סתם משנה רק עפ"י רוב בר פלוגתי' דר"י הוא ר"א:
ומ"ש לא הפסיד רצ"ל לא הפסיד הברכות אלא מברך יוצ"ר ואהב"ה וקורא ק"ש ואפילו אחר שש שעות מן היום אבל שכרו בענין ההוא כמו שקורא בתורה וכו' עכ"ל. והנה בעיקר הדין בהא שכתב שאומר הברכות גם אחר שש רבו הדיעות דיש מי שאומר שלא יאמר אותם רק עד ד' שעות ביום כזמן התפילה ויש מי שאומר עד חצות והרמב"ם ז"ל סובר מדלא קאמר הקורא אח"ר כך רק מכא"ן ואיל"ך משמע אפילו כל היום נ"ל.
והנה ז"ל הגמ' לא הפסיד כאדם וכו' מאי לא הפסיד (רצ"ל דאיך יצדק לומר דהקורא ק"ש אחר זמנה לא הפסיד כמו אדם הקורא בתורה שאינו מפסיד דנשמע מזה דהקורא בתורה אינו מפסיד אבל גם שכר אין לו והרי ת"ת כנגד כולן ופירשו) לא הפסיד הברכות. והנה לפ"ז אינו מובן אח"כ תיבות כאד"ם הקור"ל בתור"ה, צריכין אנו לפרש דה"ק הגם שאין לו שכר ק"ש בזמנה אבל יש לו שכר כאדם הקורא בתור' וא"כ לפ"ז עיקר חסר מן הספר ולא אמרינן חסור"י מחסר"א כדרך הש"ס בכ"מ ונ"ל דשפיר ידויק במשנה בלא חסרון. דהנה תלמוד תורה מצות' והגית בו יומם ולילה וצריכין לברך עלי' בכ"י. והנה מי שמבטל איזה זמן מהיום ולא למד כשבא אח"כ ללמוד הנה כבר עבר מצות השעה הקודמת ואעפ"כ אינו מפסיד הברכה ויברך וילמוד כמו כן המאחר זמן ק"ש עכ"ז לא הפסיד הברכות וא"כ שיעור המשנ' הוא כך הקורא מכאן ואילך הפסיד (אותו הדבר שאינו מפסיד) האדם הקורא בתורה (היינו הברכות) וממילא נשמע מדתלינן ק"ש בת"ת ודמיין להדדי נשמע דאין לו שכר רק כאדם הקורא בתורה:
ואין הלכה כר"א והלכה כר"י רצ"ל אין הלכ' כר"א בהא דאמר בין תכלת לכרתי והלכ' כר"י עד ג' שעות:
לכוין השלמת קריאתה וכו' כותיקון דפסק כן אביי. והנה בענין הפסק דהלכה כר"י ודאי ר"י ג"כ מודה דמצוה להקדים קודם הנ"ץ ובפרט מאן דיכול לכוין השלמת קריאתה עם הנ"ץ כותיקון והרי סתמא דמתניתין בפ"ג אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמ' וכו':
הרע"ב בד"ה בין תכלת ללבן וכו' פירוש אחר גיזת צמר וכו' הגאון מהרי"ב בתוס' רל"צ מתמי' דהרי זה הפירוש פירש רש"י ודחו זה התוס' עמש"ל ישוב לפירש"י ומפני מה לא רצה לפרש כתוס':
בד"ה בין תכלת לכרתי צבע התכלת קרוב וכו' שקורין פורי"ש בלע"ז עכ"ל כתבו תר"י יש מפרשים כרת"י החציר והבצלים וכו' מתרגמינן כרת"י ובצלי ואינו נראה דמה ענין תכלת אצל כרתי עכ"ל. והנה עיין במ"ב פ"א דכלאים כרישין פי' הרע"ב ג"כ כמו הכא פורי"ש בלע"ז וכתב ע"ז התוי"ט בשם גליון או"ה ח"ל והם דומים קצת לבצלים ושומים בהיותם ירוקים עדיין כלומר שלא נתיבשו עכ"ל וא"כ שפיר יש לזאת הצבע שם כרת"י מלשון חציר ובצלים בירקותם קרובים לגוון תכלת עמש"ל במשנה:
תוי"ט בד"ה וגומרה ע"ם הנה"ח. כדי שיסמוך גאולה לתפילה כותיקים שזכר הרע"ב במ"ה פ"ג עכ"ל דקאמר התם במתניתין ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה וכו' ופי' שם הרע"ב שהותיקין מדקדקין ע"ע לגמור אותה ע"ם הנה"ח עכ"ל. ואני בער ולא אדע הנה הרב התוי"ט השוה מדת הותיקין לדברי ר"א ולדעתי אין הדבר כן דהותיקין מדקדקין ע"ע לגומרה עם הנץ אבל אה"נ דגם הותיקין מודים דגם אח"כ יוצאין י"ח ק"ש משא"כ ר"א ס"ל דזמן ק"ש אינה אלא עד הנץ ואפילו מאן דגרס וגומר"ה פירושו גמר זמנה וכמו שהוכחתי לעיל בדקדוקי המשנה תדע דלא אמר ר"א ע"ם הנץ כמ"ש אצל הותיקין רק ע"ד הנץ. והתוי"ט העתיק ע"ם הנץ. ואין כן הגירסא:
בא"ד ונ"א ל"ג וגומר"ה ונראה שכן נוסחת טור או"ח סי' תפ"ח והמרדכי (הארוך) פ"ב דשבת מדלא הבביאו וכו' רצ"ל דכתבו דשפיר י"ל בנוסח הברכה של קריאת ההלל לגמו"ר את ההלל אפילו בזמן שמדלגין דפירוש לגמור. הוא קריאה והביאו ראי' מה שאמרו ותיקון היו גומרין וכו' היינו קורי"ן ומדלא הביאו ראי' ממשנתינו וגומר"ה ש"מ דל"ג לה. ולפמש"ל בדקדוקי המשנ' במשנתינו על כרחך פי' וגומר"ת היינו גמר הזמן של זמן קריאתה. וח"כ אין ראי' ממשנתינו. ומיהו גם על ראייתם מהותיקין יש לדקדק דבותיקין ג"כ פי' גומרי"ן.
גומרי"ן ממש דהיינו שהיו מסיימין אותה בהנץ כדי שיסמכו ג"ל ונכתב אצלינו בשיטת הגמ' ואכ"מ בפי' המשנה:
בד"ה שכן דרך בני מלכים וכו'. פסקו דלא כמ"ד כ"י בני מלכים הם עכ"ל. וגם לא מנו את ר"י בשיטה עמש"ל בדקדוקי המשנה ותבין:
תו"ח בד"ה בין תכלת וכו' הקשה הרשב"א הנהו בני מלכים לר"א אין קורין בזמנה (עיי"ש שתירץ דר"א מודה דהם בעצמן יוצאים י"ח משא"כ שאר בני אדם ודוחק) ונ"ל דמוכח משיטת הגמ' דר"א באמת פליג על ר"י במנהג דבני מלכים (ואין זה נק' פלוגתא במציאות התווה כיון דבימיהם כבר לא היו מלכי ישראל וממלכי אוה"ע אין קושיא דאין להם חלק במצות ישראל) דבגמ' מקשה לר"נ דסבר ג' משמרות הוה הלילה האיך יתורצו ב' המקראות דדוד כתוב א' אומר חצות לילה אקום (דהוה משמרה ופלגא) וכתוב א' אומר קדמו עיני אשמורות (ב' אשמורת) ומשני סבר לה כר' יהושע דאמר שכן דרך בני מלכים לעמוד בג"ש וקדמו עיני אשמורות לשאר מלכים קאמר. הנה אם נאמר דכ"ע ס"ל דזה דרכם של בני מלכים) רק דר"א ס"ל דאין לתלות ק"ש בזמן קימת המלכים) וקש' למה קאמרי. סב"ר ל"ה "כר' יהוש"ע הרי כ"ע הכי ס"ל לא ה"ל לתרצן לומר אלא ה"ק דוד קדמו עיני אשמורות לשארי מלכים אלא ע"כ ר"א אכולי מלתא פליג וס"ל דאין כן מנהג בני מלכים ודו"ק. ועמש"ל במתניתין:
משנה ג
בית שמאי אומרים וכו'. בית היינו בית מדרשו של שמאי דהיינו תלמידיו (כענין בי"ת ישראל בית אהרן בית הלוי בית דוד הנה הוא הכונה על יוצאי חלציהם וכן התלמידים נק' בנים כדכתיב הנה אנכי והילדים אשר נתן לי י"י) והנה תמיד דבריהם מוקדמים לדברי ב"ה (כי היו מחדדי טפי החידוד ה"ס חריפות הגבורות מבחי' הירא"ה. כאשר אבאר לך להלן) ולהיות ב"ה ענוים גדולים שקיבלו ולמדו מדה זו מן הלל רבם שהי' ענוותן ביותר כמבואר בשבת פ' ב"מ (הי' מבחי' מש"ה שנא' בו והאיש משה עניו מאד וכו' ע"כ נרמזים ביחד ג"כ בשמות ע"ב דהיינו שם החמישי ושם הששי הלא הם מה"ש (אתוון משה) ללה (אתוון הלל) ע"כ מרוב ענותנותם היו מקדימין דברי ב"ש לדבריהם (ולולי דמסתפינא אמינא מנהגם זה מן התורה קיבלו דהנה ב"ש הוו מחדדי בסוד החריפות מדת הירא"ה מצד הגבורות וכבר ידעת מדת הירא"ה הוא בבחי' רח"ל אשת חיל ירא"ת ה' וב"ה היו ענוי"ם. ומדת ענו"ה הוא בבחי' לא"ה בסוד מ"ש רז"ל מה שעשתה ירא"ה עטרה לראשה עשתה ענו"ה עקב לסוליתה כנודע למבינים. והנה כתיב בפ' ויצא ותע"ן רח"ל ולא"ה ותאמרנ' לו ותרגם יונתן ב"ע תלמוד הגדול של הל"ל ואתיבת רח"ל באסכמותא דלא"ה דהוקשה לו למה הקדים הכתוב הצעירה לפני הבכירה. גם ותענ"ו הל"ל לשון רבים ע"כ תירגם כפי קבלתו ברוח קדשו אשר לא"ה (מדת ענו"ה) הסכימה ליח"ל (מדת הירא"ה) שתקדים מאמרה ומזה למדו ב"ה (ענוי"ם) להקדים דברי ב"ש (מחודדים בבחי' הירא"ה) לדבריהם ויהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל לפני היוצר כל הוא אלקינו) וב"ה היו שונים דבריהם ודברי ב"ש (כשתבין מ"ש בסמוך ותע"ן רח"ל ולא"ה לשון יחיד. רח"ל באסכמותא דלא"ה, והנה כתיב אח"כ ותאמרנה לו הב"ן) ע"כ זכו ב"ה שנקבע הלכה כמותם עפ"י ב"ת קו"ל: