אור ברסלב
והיה ברכה פרק ב › משנה ג

והיה ברכה· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב [בעל ה'בני יששכר']

פרק ב · משנה ג

משנה ב

הקור"א את שמע ולא השמיע וכו' קרא ולא דקדק וכו' הקור"א למפרע וכו' קר"א וטעה וכו'. מהראוי להתבונן בבא א' וג' אמר לשון הקורא בבא ב' וד' אמר לשון קר"א וי"ל לשון הקור"א יצדק על התחלת הקריאה משא"כ קר"א לא יתכן רק כשכבר קרא דבר מה. והנה בבא א' לא השמיע לאזניו זה הדין שייך גם בהתחלת הקריאה תיכף תיבה הראשונ' לא השמיע לאזניו. וכן בבא ג' קורא למפרע תיכף בהתחלת הקריא' הקדים לקרות את המאוחר ע"כ בשני הלכות הללו שונה התנא לשון הקורא אבל בבא ב' לא דקדק באותיותי' הנה פי' הרע"ב היינו שלא הפריד בין הדבקים כגון על לבבך וכו'. הנה לא משכחת זאת ההלכ' בהתחלת הקריא'. וכן בבא ד' טעה יחזור למקום שטעה לא משכחת בהתחלת הקריא' רק כשכבר קרא דבר מה ע"כ בשני הלכות הללו שונה התנא לשון קר"א מיהו כ"ז יתכן רק לפירוש הרע"ב. בקר"א ולא דקדק באותיותי'. אבל הרמב"ם מפרש שלא יניע אות נחה ולא יניח אות נעה. ורש"י ז"ל מפרש לפרשין יפ"ה בשפתי"ו. הנה לפירושם משכחת זה הדין גם בהתתלת הקריא' (ואפשר שזה טעמו של הרע"ב דנאד מפירושיהם ובחר לו דרך אחר) וי"ל לפירושם דמש"ה קאמר התנא בבבא ההוא לשון קר"א להורות ג"כ דלא משכחת הדין הזה בהתחל' דכל ישראל בקיאין עכ"פ בפסוק שמ"ע מנעוריהם דתינוק היודע לדבר אביו מלמדו פסוק ראשון שמ"ע ישרא"ל ממילא כ"י בקיאין היטב בהתחל' וכי בשופטני עסקינין שבמכוון לא ידקדק באותיות ממילא מה שאמר התנא בכאן לשון קר"א להורות דלא משכחת הדין הזה בהתחלת הקריאה הוה כמלתא אגב אורחי' להשמיענו דכל ישראל מחויבים ללמד את בניהם הפסוק הראשון מנעוריהם. וכ"י בקיאין בו ולא תשכח הדין הזה בהתחל' רק כשכבר קרא דבר מה כן נ"ל לישב לפירושם הגם שאינו מרווח כ"כ:

הקורא א"ת שמ"ע לכאורה א"ת שמ"ע תיבות מיותרין דהרי כל עסקינו עד כאן מק"ש מדבר ולפמש"ל יתכן הקור"א א"ת שמ"ע ולא השמיע וכו' משכחת הך דינא תיכף בהתחלת שמ"ע משא"כ אינך וכמש"ל. וי"ל דלבעבור זה אמר את שמ"ע דהרי ר' יוסי דאמר לא יצא הוכחתו הוא מן שמ"ע השמ"ע לאזניך. וגם הת"ק דס"ל יצ"א בדיעבד. אבל לכתחיל' ודאי צריך להשמיע לאזניו הגם דהוא דורש שמ"ע בכל לשון שאתה שומ"ע. עכ"ז ס"ל דלכתחיל' צריכין לחוש גם לפרשת שמ"ע השמ"ע לאזניך ע"כ ס"ל דלא יעש' כן לכתחיל' רק בדיעבד יצא ממילא שפיר מדייק התנא המסדר למיתני הקורא א"ת שמ"ע להורות ולרמז לנו דרשתם הוא מן תיבת שמ"ע:

ולא השמי"ע לאזניו מדלא קאמר ולא שמעו אזניו רק השמי"ע משמע דבהשמע"ה תליא מלתא היינו כיון שאומר בקול כזה שיכולין אזניו לשמוע הגם שלא שמעו אזניו מחמת שהי' קולות רבים מן הצבור או קול רעש ורוח סערה אעפ"כ גם לר' יוסי יצא וגם לת"ק לכתחיל' מותר לעשות כן נ"ל.

לאזנ"ו אזן אחת משמע ואפילו השמיע רק לאזן אחת וסתם את השנית יצא גם לר"י ולדידן דפסקינן כת"ק. גם לכתחילה מותר לעשות כן:

ולא השמיע לאזנו יצא דבר"י ר' יהודא כ"ה בקצת נוסחאות וכ"ה ברי"ף. וברוב נוסחאות ל"ג דבר"י ר"י רק הוא סתם משנה. ואציגה לפניך שיטת הגמ' מ"ט דר' יוסי משום דכתיב שמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא בפיך. ות"ק סבר שמ"ע בכל לשון שאתה שומע ור' יוסי תרתי ש"מ תנן התם חרש המדבר וא"ש לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה וכו' מאן תנא חרש המדבר וא"ש דיעבד אין לכתחיל' לא אר"ח ר' יוסי היא וכו' וממאי דר' יוסי היא דילמא ר' יהודא היא וכו' (ובתוס' וא"ת והלא אין נזכר ר' יהודא ברישא וי"ל דפשיטא מדסיפא ר' יהודא רישא נמי ר' יהודא) עכ"ל הגמרא. (יעיי"ש עוד בתוס' בסוף דבריהם וכתבנו פירוש לדבריהם בגמ' ואכ"מ) הנה מלשון הגמ' ותנ"א קמ"א סב"ר שמע בכל וכו' נראה דל"ג דבר"י ר' יהוד"א רק הוא סתם משנה. תנא קמא וכ"כ מסידורא דמתניתין דהוא דברי סתם ת"ק דאם תאמר דגרסינן דברי ר' יהוד"א יקשה למה ברישא מקדים דבר"י ר' יהוד"א לדברי ר' יוסי ובסיפא דברי ר' יוסי לדברי ר' יהודא. אך מדאמרינן אחר כך בגמ' וממאי דר' יוסי היא דילמא ר' יהודא היא משמע דגרסינן ברישא דברי ר' יהודא (והא דכתבו התוס' מדסיפא ר' יהודא וכו'. הרי"ף ז"ל לא ניחא לי' בזה), ע"כ גרס הרי"ף דבר"י ר' יהוד"א ולפ"ז צריכין לומר הא דקאמרינין בגמרא ותנ"א קמ"א סבר שמע וכו' י"ל דה"ק ותנ"א קמ"א רצ"ל בשלמא אם הי' ר' יהודא תנא בתרא לא יקשה לן מפני מה ס"ל דיצא בלא השמיע לאזניו הרי כתיב שמ"ע השמע וכו'. די"ל דלא ס"ל לדרוש איזה דרשה מן שמ"ע דאיצטרך לגופי' ממילא מה"ת נאמר דלא יצא רק ששמע לדברי ר' יוסי אומר דלא יצא השיב הוא דיצא. אבל כיון דר' יהודא הוא ת"ק. ועדיין לא שמע דרשת ר' יוסי אי לא ס"ל שמ"ע לדרשה למה הוצרך כלל להשמיענו דיצא מה"ת נאמר דלא יצא אלא על כרחך דגם הוא ס"ל שמ"ע לדרשא רק ס"ל לאיזה דרשא אחריתי (ובפרט לפי מה שדקדקנו לעיל הקורא א"ת שמ"ע. א"ת שמ"ע מיותר ע"כ גם הוא יודע דשמ"ע לדרשא) ע"כ מקשה שפיר כיון דר' יהודא הוא ת"ק ע"כ גם הוא ס"ל שמ"ע לדרשא ומאי קא דרש בי'. והשיבו דדרש שמע בכל לשון וכו'. וגם הא דברישא שנה התנא דברי ר' יהודא קודם ר' יוסי ובסיפא בהיפך י"ל דהתנא רוצה לשנות בכל בבא כחא דהיתרא ברישא:

ועי"ל לשיטת ר"ת לעיל בתוס' דף ב' דאנן סומכין בק"ש דערבית (לאומרה מבע"י) אדר' יהודא דס"ל דמפלג המנחה הוה לילה לענין תפילה והה"ד לענין ק"ש (והנה שארי המפרשים לא ס"ל בהא כר"ת דלא דמי ק"ש לתפילה עיין ברא"ש) והנה כאן במשנתינו מוכח דלא כר"ת עפ"י אשר נבאר דהנה בגמרא שם בברייתא ס"ל לר"מ זמן ק"ש משעה שהכהנים טובלין וכו' א"ל ר' יהודא והלא כהנים מבע"י הם טובלים והקשו בתוס' (לשיטת ר"ת) תימה תקשה לי' לנפשי' דס"ל (לשיטת ר"ת) דמפלג המנחה רשאין לקרות ק"ש ועדיין הוא יום גדול ותירצו דר' יהודא ס"ל ק"ש דרבנן ובשכבך ובקומך בד"ת כתיב ובמשנתינו מוכח דס"ל לר"י ק"ש דאורייתא דאי ס"ל ק"ש דרבנן ל"ל להשמיענו בלא השמיע לאזנו יצא מה"ת נאמר דלא יצא בשלמא אי הוה הוא תנא בתרא ושמע לר' יוסי דקאמר דלא יצא השיב הוא דיצא. אבל כיון שהוא תנ"א קמ"א ל"ל להשמיענו בראשית אמרים דיצא מה"ת נאמר דלא יצא כיון שהוא דרבנן אלא ע"כ דס"ל ק"ש דאורייתא ומאי דרש בשמ"ע ומשני. שמע בכל לשון וכו'. כן יש לפרש לשיטת הרי"ף דגרס דברי ר' יהודא ולשיטת ר"ת בתוס' דף ב' הנ"ל צריכין לומר דל"ג בכאן דברי ר' יהודא ואעפ"כ קשה תרי כהלן בגמ' בכאן נראת דדעת ר' יהודא היא ויש לישב:

קרא ולא דקדק באותיותי' לפירוש הרמב"ם דפירש שלא יניע אות נחה ולא וכו' ידויק תיבת באותיותי'. גם לפרש"י דפירש לפרש"ן יפה בשפתיו יצדק ג"כ אבל לפירוש הרע"ב לפרוד בין הדבקים שהתיבת שני' מתחלת באות שהתיב"ה וכו' לא ידוקדק כ"כ באותיותי' בתיבותי' הל"ל וי"ל כיון דהחסרון בקריאה כזאת הוא רק בהחסיר אות אחת מהאותיות השוות ע"כ אמר באותיותי':

ר' יהודא אומר לא יצא גם לשיטת ר"ת דלדידי' ס"ל לר' יהודא ק"ש דרבנן יתכן הדבר דהנה עכ"פ נלמד מולמדת"ם (או מושננת"ם כאשר יתבאר אי"ת) שיהי' לימוד"ך ושינונך ת"ס וקאי על כל דברי תור"ה. ובפרטות דברי תורה שבפרשיות הללו שציוו חז"ל לקרותה בזמנה הנה אם אין קוראת באופן המצווה עלינו בתורה לא יצא י"ח הבן הדבר נ"ל:

הרמב"ם דקדוק באותיותי' הוא להשמר במוצא שפתיו בעת הקריאה כדי שלא יניע אות נחת וכו' היינו שבא באמצע תיבה הנה קורין אותה ע"י חטיפת נקודת האות שלפני' דהיינו ואהבת. הנה השב"א מאות הבי"ת נקרא ע"י חטיפת נקודת הפת"ח מן אות הה"א ומיקרי אז אות הבי"ת נחה שהיא מונחת במקומה ונרגשת ע"י מהירת האות שלפני' העובר עלי' (עיין בת"ז כי רוח החי' באופנים ותבין הנקודות תם מניעים את האותיות. והאותיות מתנועעים על ידם כענין הגוף שמתנועע ע"י הרוח והנשמה ותבין היטב כ"ח ונ"ד) ותאות שנק' בפ"ע בתנועתו נק' נע"ה. והנה ביאר זה בראשית אמריו נראה דס"ל דזה עיקר פי' המשנ' מדקאמר' באותיותי' ולא בתיבותי' בנקודותי'. הגם שהביא שאר הענין פירוד בין הדבקים לאמיתת הדין הביא אבל הוא מימרא דרבא על הברייתא בגמ' ולמדת"ם שיהא לימודך תם:

ויבאר זכרון התנועות וכו' יש חילוק בין תנועה גדולה כגון ציר"י וקמ"ץ תנועתם באריכות משא"כ ת"ק ובפרט נקודות השב"א:

ולמפר"ע פי' הפוך הוא שקורא פסוק ואח"כ שלפניו וכו' אבל הפרשיות אם קרא שני' קודם לראשונה יצא. ונראה דנלמד הדבר מן תיבת למפר"ע דנ"ל פי' התיבת לשון פרעו"ן החוב. דהנה כשקורא איזה ענין מתחילתו מובן הדבר מה שהוא אומר משא"כ כשמתחיל הענין באמצע אינו מובן כגון כשיתחיל ושכנת"ם לבני"ך לא יתבונן על מה קאי עד שיצטרך לפרוע מה שהוא חייב היינו ראשית המאמר ואהבת וכו' והיו הדברים וכו' אז יובנו דבריו וכן אמפר"ע לשין גילוי ופר"ע את ראש האשה והמובן שקורא קריאה כזאת שיצטרך אח"כ לגלות מה שהוא אומר ולפ"ז לא יפול זה הלשון רק על הפסוקים משא"כ הפרשיות כל אחת מובנת בפני עצמת נ"ל:

ואין הלכה כר' יוסי ולא כר' יהודא שאמרו לא יצא עכ"ל לא אמר בהיפך והלכה כר' יהודא וכר' יוסי לקולא (יש מזה קצת ראי' דלא גרס ברישא דברי ר' יהודא) וי"ל דמשמיענו בזה דאין הלכה כמותו רק במה שאמרו לא יצא אפי' בדיעבד אבל לכתחילה ודאי צריך להשמיע לאזניו ולדקדק באותיותי':

הרע"ב בד"ה ר' יוסי אומר וכו' ותנא קמא סבר וכו' הנך רואה דל"ג דבר"י ר' יהודא עמ"ש בדיוקי המשנה:

בא"ד והלכתא כת"ק עכ"ל לא אמר והלכה רק והלכת"א רצ"ל בכל עניניו הלכה כמותו. היינו גם מ"ש בכל לשון שאתה שומע ודו"ק:

בד"ה ולא דקדק באותיותי' להוציאן בשפתיו יפה בשתי תיבות וכו'. והנה בגמ' על הפיסקא קרא ולא דקדק באותיותי' קאמר ר' טבי בר מתנא הלכה כדברי שניהם להקל ואח"כ להלן בגמ' תנא רב עובדי' קמי' דרבא ולמדת"ם שיהא לימודך תם ליתן ריוח בין הדבקים עני רבא בתרי' כגון על לבבך וכו' נראה מסידורא דהמסדר הש"ס דזה אינו פירוש המשנה קרא ולא דקדק וכו' דאם הי' זה פירוש המשנה ה"ל לקבוע מעיקרא על הפיסקא קרא ולא דקדק וכו' הך ברייתא דר' עובדי' ומה דעני רבא. ואח"כ לקבוע הלכתא דר' טבי בר מתנא כדרך הש"ס בכ"מ אלא ע"כ פירוש המשנה קרא ולא דקדק הוא ענין אחר וברייתא דר"ע הוא ענין אחר ע"כ רש"י ז"ל מפרש למשנתינו קרא ולא דקדק וכו'. לפרש"ן יפה בשפתיו נ"ל פשוט היינו הברת האותיות במבטא שלא תדמה אות לחבירתה. וגם בדברי הרמב"ם ז"ל נ"ל דמפרש למתניתין שלא ינוד הכח וכו' וכמש"ל בדבריו וזה לדעתי נלמד מן ושננת"ם האמור בפ' הראשונה וכמו שדרשו חז"ל שיהיו ד"ת מחודדים בפיך שלא תגמגם בהם והא דלא ביארו זה בגמ' כיון דידוע הדרשא ממקום אחר נדרש לכל ד"ת שוב לא הוצרכו להזכירו בכאן. מיהו הרע"ב ז"ל דחק לומר דהברייתא דר"ע הוא פי' משנתינו קרא ולא דקדק וכו' דאי כפירוש רש"י והרמב"ם הל"ל הקור"א וכמש"ל בדיוקי המשנה עמש"ש דניחא גם לדבריהם) וגם אי משנתינו הוא ענין אחר מהברייתא ה"ל להגי' לאקשויי מנלן או מא"י טעמ"א זה נ"ל לסברת הרע"ב:

בד"ה לא יצא וכו' ומיהו אם הקדים פ' ויאמר וכו' נראה דאין זה חשוב למפר"ע עכ"ל עמ"ש בדברי הרמב"ם דלמד זה מן תיבת למפר"ע:

תוי"ט בד"ה לא יצא וכו' דלא כבעל כן נחת שכתב קרי בי' השמע כי שמע מבנין הקל וכו' עכ"ל. אין זו טענה דכונת בעל כף כחת דהאי תנא ס"ל בקבלה דהך תיבה שמ"ע קרי בי' השמע כדרך כל א"ל תקר"י שבש"ס. הגם דאנן קרינן כדכתיב עכ"ז הי' להם בקבלה כאילו נכתב גם באופן, אחר ודרשינן תרווייהו. היינו הא דכתיב בתורה שבכתב והקבלה שבע"פ והביאו לבעל כף נחת לפרש כך דעי"ז מתורץ כן שיטת הגמ' דבגמ' מקשה מ"ט דר' יוסי דכתיב שמע השמע וכו'. ומקשה ות"ק ומתרץ ס"ל שמע בכל לשון שאתה שומע ומקשה ור' יוסי ומתרץ תרתי ש"מ ע"כ עיין ברש"י דממילא משמע גם הדרשא הזאת ולכאורה קשה למה הוצרכה הגמ' לומר תרת"י ש"מ שהוא דוחק הרי אפשר לתרץ. ר"י ס"ל כרבי ק"ש בלה"ק ובפרט דלפ"ז יפלוג רבי אר' יוסי ואר' יהודא וגם קשה למה לא מקשה שוב אר' יהודא הרי תרתי ש"מ ע"כ פירש בעל כ"נ דדרשא דר' יוסי הוא בדרך קבלה (כמו א"ל תקר"י) לקרות ג"כ השמע ומקשה אדר"י ומתרץ ר' יהודא דאין כאן א"ל תקר"י דלא הית' בידו זאת הקבלה ואין לדרוש רק תיבה שמ"ע בכל לשון וכו' ומקשו אדר' יוסי לו יהי' שיש קבל' בידך השמ"ע עכ"פ כתיב שמ"ע ג"כ ומאי דרשת בי' וקאמר תרתי ש"מ שמ"ע בכל לשון. והקבלה השמע היא להשמיע לאזן:

שם ועיין פ"ז דסוטה ואלו נאמרין בכל לשון ק"ש וכו' עיי"ש:

שם דמ"ש הר"ב הלכה כת"ק עיין בזה במ"ג פ"ה דתרומות חרש לא יתרום שאינו שומע הברכה ואם תרם תרומתו תרומה דאפילו לא השמיע לאזניו יצא אתיא כת"ק דהכא דמודה לכתחילה צריך להשמיע:

בד"ה ולא דקדק וכו' כך פי' ושננתם שתהא משנה תמה כך פי' בעל כ"נ ומבלי עיון בש"ס הוא שכתב כן דהא תנא ר"ע קמי' דרבא ולמדת"ם וכו' עכ"ל אין בידי פי' בעל כ"כ הנה אם פירש המשנה כרע"ב הוא באמת מבלי עיון לכאורה אבל אם פי' כרש"י והרמב"ם הוא ענין אחר מהברייתא דתנא ר"ע ע"כ טעם המשנה מושננתם וכמש"ל בדברי הרע"ב עיי"ש:

בד"ה הקורא למפרע וכתב הר"ב ומיהו וכו' וריב"ק לא קפיד לעיל אלא לכתחילה וכו' עיי"ש עמש"ל במ"ב בדקדוק תיבת אל"א כדי שיקבל וכו':

רש"י בד"ה ולא דקדק באותיותי' לפרשן יפה בשפתיו עכ"ל. כבר נתבאר את הנלע"ד בפשט דברי רש"י ולמה לא פי' כפי' הרע"ב המבואר בגמ':

תוכן העניינים

והיה ברכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה