אור ברסלב
והיה ברכה פרק ב › משנה ב

והיה ברכה· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב [בעל ה'בני יששכר']

פרק ב · משנה ב

משנה א

בין ברכה ראשונ' לשני' וכו' בין ויאמר לאמ"ת ויצי"ב וכו' אחשבה לדעת למה פרט הברכה שלאחרי' בשמה אמ"ת ויצי"ב ולא עשה כן בברכות שלפני'. ונראה דברכות שלפני' הכונה בין בערבית בין בשחרית משא"כ ברכה שלאחרי' הוא רק בשחרית ונ"ל הטעם לזה דבערבית אין חיוב לומר פ' ציצית רק משום הזכרת יצ"מ. והנה מזכירין יצ"מ בברכה שלאחרי' ואין חיוב כ"כ בפ' ציצית (כמבואר בגמ') רק משום המנהג שנהגו להזכיר יצ"מ בלילות ע"י אמירת פ' ציצית. אבל עיקר החיוב דק"ש דערבית אינו רק שמ"ע והי' א"ש. והנה כעת שהנהיגו לומר ויאמ"ר (פ' ציצית) א"כ הוה ויאמ"ר הפסק בין ק"ש לברכ' שלאחרי' ע"כ אין להקפיד אם מפסיק בשאלת שלום לכל אדם אפילו לדעת ר' מאיר ואפילו אינו אומר ויאמ"ר אין קפידא אם מפסיק בש"ש בין פ' והי' א"ש להברכה שלאחרי' כיון דחז"ל התירו להפסיק בויאמ"ר. שוב אין קפידא בהפסקת נ"ל לא להלכה ולא למעש' רק כתבתי כ"ז בדרכי העיון במשנה ונרא' לומר לפי"ז דגם ר"י שאמר בין ויאמר לאמ"ת ויצי"ב דוקא קאמר בין ויאמר לאמ"ת ויצי"ב בשחרית משא"כ אמ"ת ואמוכ"ה דערבית. הגם דטעמא דר"י דכתיב וי"י אלקי"ם אמ"ת וזה הטעם שייך גם בערבית אעפ"כ אין קפידא כיון דאם ירצה לא יאמר כלל ויאמר. א"כ לא ניתקן בכאן סמיכות י"י אלקיכ"ם לאמ"ת והשתא לפי"ז מה דנקט הת"ק ור"י בכאן אמ"ת ויצי"ב אינו אשגרת לישן כמ"ש התויו"ט רק בדקדוק קאמרי לאפוקי אמת ואמונה וכ"נ לפי"ז בין אמת ואמונה להשכיבנו מותר לשאול כיון דלא הוה רק כגאולה אריכתא ולפעמים לא יאמרנה כגון בקורא ק"ש סמוך ליום אבל כ"ז לא להלכ' רק הערה למעיין בדרכי העיון ועוד יתבאר אי"ה:

אריב"ק למה קדמה שמע לוהי' א"ש. אל"א כדי וכו'. כ"ה בקצת נוסחאות גרסו תיבת אל"א ואין לזה ביאור לכאורה. ונרא' עפ"י מה שהקשו התוס' תיפוק לי' דקדמה בתור' ותירצו דא"א לומר דמטעם הקדמה בתורה תיקנו חז"ל להקדימה. דא"כ תקדים ויאמ"ר לכולן ולפ"ז יונח שפיר תיבת אל"א רצ"ל א"א לומר טעם אחר אל"א טעם זה כדי שיקבל וכו':

ועי"ל דהנה בגמ' אמר רשב"י טעם אחר בדין הוא שתקדום שמ"ע לוהי' א"ש כי שמ"ע יש בה ללמוד וללמד ולעשות וכו'. והקשו בגמ' תיפוק לי' מדריב"ק ומתרצי חדא ועוד קאמר וכו' והנה לפי"ז רשב"י אית לי' דריב"ק. אבל ריב"ק אי גרסינן אל"א לית לי' דרשב"י וה"ק אין לך לומר אלא הטעם ואי ל"ג אלא י"ל שפיר דאיה לי' ג"כ הא דרשב"י והנפקותא בזה דהנה רשב"י אמר בדי"ן הוא שתקדום וכו'. רצ"ל דין גמור ואפשר לדעתו לא יצא אם הקדים והי' א"ש לשמ"ע וריב"ק אי גרסינן אל"א לא ס"ל לטעם רשב"י. די"ל דאדרבא לטעמא דרשב"י אדרבא ה"ל למימרינהו באופן דמעלין בקדש ואין מורידין וס"ל רק טעמו שמבאר במתניתין ולפי טעמא דמתניתין הוא רק למצוה ולא מעכב אם אמרן שלא כסדר:

ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלב"ד כ"ה במקצת נוסחאות וברוב נוסחאות ל"ג תיבת בלב"ד ונ"ל דתליא בפלוגתת הרמב"ם והרא"ש אי כסות המיוחד ליום חייב אף בלילה ממילא למאן דס"ל דכסות המיוחד ליום פטור בלילה גרס בלב"ד רצ"ל דאין שייכות לפ' ויאמר רק ביום בלב"ד דאין שום חיוב ציצית בלילה ולמאן דס"ל דכסות יום חייב בלילה ל"ג בלב"ד והכונה ויאמר אינו נוהג אלא ביום היינו בכסות המיוחד ליום חייב אף בלילה ועיקר החיוב גורם היום. נ"ל:

הרמב"ם ענין דברו אינו נוהג אלא ביום כי המצו' האמורה בפ' ויאמר והיא מצות ציצית אינה מחויבת אלא ביום עכ"ל. לא אמר בקיצור כי מצות ציצית אינה מחויבת וכו' ונ"ל דדייק הא דהקשו הלא גם בפ' ויאמר נאמר קבלת עמ"ש להיות לכם לאלקי"ם וקבלת עול מצות וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות י"י ועשיתם אותם. אבל כל אלו הענינים הם באים לטעמים אל מצות ציצית שע"י מצות ציצית יזכרו כל זה. אבל עיקר המצוה האמורה בפ' הזו היא מצות ציצית ונ"ל דלבעבור זה הביא ג"כ התויו"ט דברי הרמב"ם הללו:

והלכה כר' יהודא עכ"ל רצ"ל הלכה כר"י דאמר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. והנה בגמ' פיסקא אלו הן בין הפרקים וכו' א"ר אבהו אמר ר"י הלכה כר' יהודא דאמר בין אלהיכם לאמת ויציב לא יפסיק. אמר ר' אבהו אר"י מ"ט דר"י דכתיב וי"י אלהים אמת עכ"ל הגמרא. והנה יש להתבונן בשפת יתר בגמ'. אומרם הלכה כר"י דאמ"ר בין אלהיכם לאמ"ת ויצי"ב ל"א יפסי"ק לא הל"ל רק סתם הלכה כר"י ועוד ק' דהרי ר"י לא אמר הלשון בין אלהיכם לאמת ויציב רק בין ויאמר והרי"ף באמת השמיט זה הלשון וכן הרא"ש השמיט כ"ז. ונראה לומר דמש"ה קאמר ר' אבהו השפת יתר הנ"ל להורות ולבאר דר"י ס"ל דלא יפסיק כלל אפילו כדין באמצע הפרק דיותר חמור בזה איסור הפסקה מהפסקת באמצע הפרק והוא כדעת רבני צרפת שהביאו תר"י ולפ"ז ה"ל להרי"ף והרא"ש להביא זה הלשון כיון דנ"מ לדינא ונרא' דהרי"ף והרא"ש ס"ל דא"א לומר דזה כונת הגמ' דא"כ למה שינו הלשון דקאמר ר' יהודא בין ויאמ"ר לאמת ויציב וקאמרו בין אלקיכ"ם לאמת ע"כ ס"ל להרי"ף והרא"ש דכונת הגמ' הוא לבאר מתוך דבריהם ג"כ טעמא דחכמים שאינם מקפידים ע"ז. דהנה ר"י אמר בין אלקיכם לאמת ויציב לא יפסיק וטעמי' כדמפרש ר' אבהו להלן דכתיב וי"י אלקי"ם אמ"ת אע"ג דלא הוה דומה בדומ"ה דשם כתיב אלקי"ם אמ"ת ובכאן אלקיכ"ם אמת ס"ל לר"י דאין חילוק ממילא ידעינן טעמא דחכמים דאין מקפידין בהפסק' משום דאינו דומ' בדומה כנ"ל. ולפ"ז אשכחנא פתרי ללשון רש"י במשנתינו בד"ה בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק בגמ' מפרש טעמייהו עכ"ל טעמי"ה הל"ל דלא קא מפרשינן בגמ' רק טעמי' דר"י ולפימ"ש ניחא דר' אבהו ביתר לשונו מפרש גם טעמייהו דרבנן וכונת רש"י בזה להורות דלא נטעה בהשפת יתר שאמר ר' אבהו דכונתו דחמור מדין אמצע הפרק. רק שחמיר משארי בין הפרקים ויש לו דין אמצע הפרק. וכן יש לפרש דעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו השפת יתר. נ"ל:

תויו"ט בד"ה לאמה ויציב וכו' ונ"ל דתנא דנקט אמת ויציב אשגר"ת ליש"ן ולסימן בעלמא נקט עכ"ל. עמש"ל בדיוקי המשנה די"ל דאין זה אשגרת לישן רק לסימן גמור נקט אמ"ת ויצי"ב דשחרית אבל לא אמת ואמונ' דערבית (אבל חליל' לסמוך ע"ז):

בד"ה למה קדמה וכו'. עמ"ש בדיוקי המשנ' בדקדוק נוסחת תיבת אל"א:

בד"ה אלא ביום וכו' וז"ל הרמב"ם כי המצו' וכו'. עמש"ל בדברי הרמב"ם ותבין למה הביא התויו"ט לדברי הרמב"ם הללו:

רש"י בד"ה בין ויאמר וכו'. בגמרא מפרש טעמייהו עכ"ל מפרש טעמי' מיבעי' דאינו מפרש בגמ' רק טעמי' דר"י ולולי דמיסתפינא הייתי אומר שהוא ט"ס ויש לישב הגירסא עפ"י הדברים שכתבתי בדברי הרמב"ם עיי"ש:

תוכן העניינים

והיה ברכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה