והיה ברכה· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב [בעל ה'בני יששכר']
פרק ב · משנה א
הי"ה קורא בתורה. הנה הי' די לשיאמר הקור"א ואמר הי"ה קורא להורות הי"ה קורא מכבר קודם לזמן ק"ש דמשהגיע זמנה אין לו לקבוע עצמו לקרות בתורה (ותיבת הי"ה יתפרש מכבר כענין שדרשו הי' הי' דבר י"י אל יחזקאל וכו' כבר הי') והיה קורא בתורה קודם זמנה ובתוך הקריאה הגיע זמנה:
היה קורא בתורה. הנה לא פורש במשנתינו מה הי' קורא בתורה ועכ"פ הל"ל הי' קורא"ה והוה משמע על הק"ש שמדברין ממנה בפרק הקודם וי"ל אי הוה קתני הי' קורא"ה אז סד"א דוקא בשלא קרא קריאה אחרת מקודם. רק עיקר קריאתו הי' רק ק"ש אבל אם קדמה לו קריאה אחרת והגיע לפ' ק"ש אפילו אם כיון לבו לצאת י"ח לא מהני דלא מינכר שהוא לשם מצות ק"ש (הדמיון לזה הוא כקורא את המגלה במגלה הכתובה בין הכתובים) ע"כ אמר הי' קור"א בתור"ה פרשיות אחרות והגיע לק"ש:
אם כיו"ן לכו ויחד"ו יהי"ו תוני"ם מתרגמינן וכחד"א יהון מכוו"נין. וזה הוא לשון כוונה בכ"מ ענין יוש"ר ושי"וי. שהלב שוה עם הפה או עם המעשה שעושה:
יצא היינו יצ"א מן החוב המוטל עליו וכ"ה בכל הש"ס והנראה דהנה האדם בעבודתו להש"י במצותיו אשר צונו. הנה הוא כעומד לפני המלך לעבוד עבודתו וכאשר גומר איזה עבודה. הנה יצא מלפני המלך כענין כל עבודת המקדש הנשנים במס' תמיד השתחוה ויצ"א כ"א בגמר עבודתו ע"כ בחרו חז"ל בתיבת יצ"א. בענין כל מצוה ומצוה:
וא"ם לא"ו ל"א יצ"א במשנה שבגמ' ל"ג לה. ובאמת היא משנה שא"צ וי"ל דאי מרישא סד"א אם כיון לבו יצא בודאי ובאם לא כיון ספק וכ"מ לענין בל תוסיף שאסור לו לחזור ולקרות בודאי לשם חובה רק בתנאי קמ"ל דודאי לא יצא ויחזור ויקרא לשם חובה. וכן אי הוה תנ"א רק א"ם ל"א כיו"ן לב"ו ל"א יצ"א סד"א אם לא כיון לא יצא בודאי ובכיון יש ספק כיון דלא מינכר שהוא לשם ק"ש וגם בלא ברכות ויחזור ויקראנה בתנאי קמ"ל דבכיון בודאי יצא ונ"ל עוד דמשמיעני בהא דקאמר וא"ם לא"ו ל"א יצ"א) דס"ל ק"ש דאורייתא וספיקה להחמיר וה"פ כיון לבו (בודאי) יצא ואם לאו (שאינו יודע אם כיון) לא יצא דספק דאורייתא לחומרא. ועוד לדעת התנא דס"ל מצות צריכות כוונה הנה משמיענו הא דמצות צריכות הוא מדאורייתא ממילא אם ספק לו אם כיון הוה ספק דאורייתא ממילא מאן דל"ג הסיפא ואם לאו וכו' או דס"ל ק"ש דרבנן וספיקא לקולא או דס"ל מצות א"צ כוונה או דס"ל צריכות כוונה. אבל הכוונה הוא מדרבנן וספיקה לקולא והוא קל להבין:
ודע דעל המשנה אם כיון לבו וכו' דייקינן בגמ' ש"מ מצות צריכות כוונה ומשני מאי אם כיון לבו לקרות ופריך לקרות הא קא קרי ומשני בקורא להגיה ופירש"י בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה נמי לא מתכוין והקשו התוספות אכתי הא קא קרי ופירשו הם בקורא להגיה שאינו קורא התיבות כהלכתן ובנקודתן אלא ככתיבן וכו' עיי"ש היינו (לטטפת מזוזת) והנה רש"י ז"ל מיאן בפירושם. דנראה שהי' גורם במשנה וא"ס לא"ו ב"א יצ"א ואי כפירושם מאי משמיענו דלא יצא הרי הוא קורא ענין אחר לגמרי ואינו קורא ק"ש המצווה עליו והתוס' נראה דל"ג לה נ"ל:
בפרקים לשון פר"ק כבר כתבנו בפתיחה שהאברי"ם נקראים כן שהם מחוברים יחד בגוף ויכולין להתפרק כ"א מחבירו הנה כל אבר בפ"ע נק' פרק וכמו כן כל מסכ"ת הוא כעין שיעור קומה ביחד וכל חלק ממנה נק' פר"ק וכן הוא בכאן הק"ש עם ברכותי' צריכין לקרותם ביחד בלא הספק ואף על פי כן כל ברכה וכל פרשה הוא ענין אחר ונק' פרק ואעפ"כ טעמא בעי למה קראן התנא בכאן בשם פרק ונראה עפ"י מ"ש לך בפתיחה בגימטריאות פרפראות לחכמה פר"ק בגי' ש"פ ה"ס היחוד הוי"ה עם אדנ"י. אות באות כזה י' פעמים א' ה' פעמים ד' ו' פעמים ג' ה' פעמים י' ס"ה בגי' סור היחיד תורה שבכתב עם תור"ה שבע"פ איברין באיברין. והנה היחוד נעשה ע"י הצרי"ק יסוד עולם) המשים שלו"ם בבי"ת ע"כ שלום עם ד' אותיות בגי' ש"פ (וכללות הד' אותיות הוא כשיש שלו"ם בי"ת דיש לבי"ת ב' צירים וב' דלתות ונוספים על מספר שלו"ם ויהי' בגי' ש"פ הבן היטב. והשם הטוב יכפר והתבונן דבני גלות יכניה החרש והמסגר בנו מאבני א"י בי' כנישתא דש"ף ויתיב בכה"ר דע"ה). והנה לפ"ז התנא בדברו בכאן במדת השלו"ם דמפסיקין בשבילו בשעת היחוד דק"ש להיות גדול השלו"ם שהוא הגורם ליחוד כנ"ל ע"כ קרא התנא בכאן לפרשיות ולברכות בשם פר"ק מספר שלו"ם עם ד' אותיות תן לחכם ויחכם עוד:
שוא"ל מפנ"י הכבו"ד הל"ל ונות"ר לישא"ל ומדקאמר שוא"ל משמע כמחויב וגם יש לדקדק אומרו מפנ"י הכבו"ד מפנ"י הירא"ה הל"ל שואל ליראו"י ולמכוב"ד כמו שסיים לכל אדם ונראה דס"ל לתנא דמחויב לישאל ואינו רשאי להחמיר וז"ש מפנ"י הכבו"ד מפנ"י הירא"ה שהוא כנותן טעם למה לא יהיה רשאי להחמיר הוא מפנ"י הכבו"ד (וזה הוא באפשר טעמו של הרמב"ם וסייעתו שפירש מפנ"י הכבו"ד אבי"ו א"ו רב"ו שמחויב מן התורה לכבדם. ע"כ אין רשאי להחמיר במקום שהתירו להפסיק) דמצוה לכבד המכובד דכתיב כי מכבדי אכבד ונגד זקניו כבו"ד וכן מפנ"י הירא"ה למאן דמפרש אביו או רב"ו. הנה מצוה היא מן התורה ולמאן דמפרש שמתיר"א שמ"א יהרגנ"ו ודאי אין רשאי להחמיר. ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כתיב ובזה יתכן כמי שמסיים במשנה בדברי ר"י ומשי"ב שלו"ם לכל אדם דהקש' התוי"ט תיבת שלו"ם למה לי ולפמ"ש יונח דהנה כל המשנה איירי דמחייב לישאל ואינו רשאי להחמיר. והנה מפנ"י הירא"ה מפנ"י הכבו"ד ניחא דמצוה היא אבל לכ"ל אד"ם מה הוא המצוה שלא יהי' רשאי להחמיר ע"כ דייק התנא לומר ומשיב שלו"ם לכל אדם להורות דהשלום הוא מצוה מד"ק בקש שלום ורדפהו ואינו רשאי להחמיר:
שואל מפני הכבוד. הנה לא פירש התנא לומר שואל בשלו"ם מפני וכו'. וכן בכל המשנה עד לבסוף בדברי ר"י ומשיב שלו"ם לכ"א. נראה דהתנא כיון להשמיענו דגם תיבת עולו"ם אין להזכיר רק במקום המצטרך דשלו"ם הוא ג"כ שמו של הקב"ה (עמש"ל) על כן להשמיענו זאת קיצר התנא. וכתב סתם שוא"ל ומשי"ב ועכ"פ פעם אחד הזכיר להזכיר תיבת שלום או בהתחלה או לבסוף כי היכי דנדע מה הוא שואל ומשיב ובחר לסיים בשלום להיות השלום מחזיק ברכה לישראל מזכירין השלום לבסוף כמו בברכת כהנים ובברכות שמונה עשרה כנודע נ"ל. ועוד יתבאר דקקוק תיבה שלו"ם שאמר התנא לבסוף:
שואל מפני הכבוד ומשיב פירשו בגמ' חסורי מחסרא וה"ק ואצ"ל שמשיב יתפרש אי"ה בדברי הרע"ב:
ר"י אומר וכו'. הנה שינה הסדר מסידורא דר"מ דר"מ הקדים בין הפרקים להאמצע ור"י הקדים האמצע. הנה לפמש"ל שהמסדר קא בעי לסיים בשלו"ם הנה סידר באופן כזה כדי שיסיים בשלום לכל אדם. ועוד יתבאר להלן את הנלע"ד. דהנה מסקינן בגמ' דר"ג שנה משנתו בדרך זו ואצ"ל זו וע"כ שנה גם הבבות בדרך זו ואצ"ל זו וה"ק שואל ומשיב מפני הכבוד יאסור לו להחמיר (כמש"ל) ומכ"ש שאסור לי להחמיר לשאול ולהשיב מפני היראה ור"י שנה משנתי בדרך לא זו א"ז לא זו בלבד דמפני היראה אינו רשאי להחמיר אלא אפילו מפני הכבוד ג"כ אינו רשאי להחמיר. וגם ר"י שנה האמצע בתחילת דבריי דהפסקת האמצע משכחת קודם לבין הפרקים דהרי האמצע הוא תיכף בפרק הראשון:
בירושלמי אמרי (הביאו התוס' בכאן) דנפקא לן דמפסיקין בק"ש. בדיבור דכתיב ודבר"ת ב"ם מכאן שיש לך רשות לדבר בם ע"כ ונ"ל דה"ק נרמז בתורה דיש רשות לדבר באמצע ק"ש בזמן המצטרך ונמסר הדבר לחכמים אשר יפרשו הדבר ובהא פליגי ר"מ ור"י באיזה אופן יפסיק באמצע ובבין הפרקים. ויש לרמז ודברת ב"ם הייני יש לך רשות לדבר באמצע ק"ש. והנה בק"ש רמ"ה תיבין (כפי' המקובל להשלים רמ"ח) ירא"ה כבו"ד בגי' רמ"ה מזה סמכו דהפסקת הדיבור יהי' מפני הירא"ה והכבו"ד דייקא וכעת אין ת"י דבר מרווח יותר:
הרמב"ם זמן המקר"א. הוא אחד מזמני ק"ש הקצובים בפ' הקודם לזה עכ"ל. בא לבאר תיבת המקר"א בה"א הידיעה:
ומ"ש אם כיו"ן לבו רצ"ל אם ישים לבו ומחשבתו ורעיוניו לקריא"ה ההו"א שאפשר לשמור הניקוד ולא יתכוין לקריאת הפרשה עכ"ל מתוך כותלי מכתבו ניכר דס"ל מצות א"צ כוונה דהרי מפרש כדמפרשינן בגמ' אליבא דמ"ד מצות א"צ כוונה. דלמ"ד מצות צריכות כוונה פירוש א"ם כיו"ן לב"ו היינו כיון לצאת י"ח מצות ק"ש. והנה כבר הבאתי לעיל מה שפירשו התוס' (הא דאמרינן בגמ' דמיירי) בקורא להגיה היינו שאינו קורא התיבות כפי המסורה רק ככתיבתן היינו לטטפת מזוזת והנך רואה שהרמב"ם ז"ל מפרש כרש"י ומיאן בפי' התוס':
דלדידהו לא יתכן לשון א"ם כיון לב"ו כאשר הרגישו בעצמם (וכתבו לב"ו לאו דוקא) ועוד דלדידהו. א"א לגרום א"ם לא"ו ל"א יצ"א דמאי קמ"ל מה"ת נאמר דיצא כיון שקורא ענין אחר לגמרי ולתוס' צ"ל דבאמת ל"ג הך סיפא:
ופירוש מפנ"י הכבו"ד כגון אביו או רבו או חכם ממנו עכ"ל מיאן בדברי המפרשים שפירשו ופנ"י הכבו"ד סתם איש מכובד (ואביי ורבו כללו במפנ"י הירא"ה) הוא כמ"ש בדיוק המשנה דלשון שוא"ל מפנ"י הכבוד משמע מחוייב לישאל ואיני רשאי להחמיר והטעם הוא מפנ"י הכבוד מפני שמצווה על הכבוד ואי כדברי המפרשים מה המצוה ע"כ פירש אבי"ו או רב"י. הנה מלות כיבוד עליו:
ומפנ"י הרא"ה איש שהוא מפחד ממנו כגון אנס או מוסר עכ"ל. הנה הקשו עליו דלדבריו מאי קמ"ל הרי אין לך דבר שעומד בפני פ"ג ואפילו בתפילה פוסק אבל כאשר תדקדק בדבריו. הנה לא כתב שתפח"ד של"א והרגה"ו ( כמ"ש הרע"ב) רק כתב סתם מפח"ד ממנ"ו (כשלא ישאל בשלומו יהי' לו תרעומת עליו) כגון וזב"ס או מוס"ר (שהוא גבר אלם ניכול להפסידו באיזה פעם נ"ל):
הרע"ב בד"ה הי' קורא בתורה פ' ק"ש עכ"ל עמש"ל בדיוקי המשנה:
בד"ה והגיע זמן ק"ש אם כיון לבו וכו' והאומר מצות א"צ כוונה מפרש אם כיון לבו וכו' לאפוקי קרא להגיה שאינו קורא התיבות כנקודתן אלא קורא ככתיבן כדי להבין בחסרות ויתירות וכו' ואנן קיי"ל כמ"ד מצות צריכות כוונה עכ"ל יש לדקדק בדברי הרע"ב כיון דפוסק כמ"ד מצות צריכות כוונה ל"ל כלל לפרש המשנה גם אליבא דמ"ד א"צ כוונה ונ"ל כוונת הרע"ב דבזה הוכיח דהלכתא כמ"ד צריכות כונה. דהנה אליבא דמ"ד א"צ כוונה צריכין לאוקמי מתניתין בקורא להגי"ה ואי כפירש"י והרמב"ם. דאפילו לקריאה בעלמא אינו מכוין קשה קושית התוס' אכתי הא קא קרי וצ"ל כפי' התוס' שאינו קורא התיבות כנקודתן. הנה צ"ל לדבריהם אם כיו"ן לב"ו לאו דוקא רק שמכוין הפה לקרוא כנקודתן והוא דוחק. וגם א"א לגרוס א"ם לאו ל"א יצ"א דקשה ואי קמ"ל הרי קורא ענין אחר לגמרי נמצא לפי"ז למ"ד מצות א"צ כוונה אין ישוב למשנתינו רק בדוחק גדול והוא בגמ' רק דרך דחי' ממילא נשמע דהלכה כמ"ד צריכות כוונה ומתוקמא היטב סתם משנתינו אליבי' נ"ל:
בד"ה שואל מפני הכבוד שוא"ל בשלום אדם נכבד וכו' כגון אביו או רבו וכו' עכ"ל. הנה פי' כהרמב"ם אבי"ו או רב"ו מיקרי מפנ"י הכבו"ד וכבר כתבתי בדברי הרמב"ם הנלע"ד דמדייק שוא"ל מפנ"י הכבו"ד משמע דמחויב לישאל ואינו רשאי להחמיר. והטעם מפנ"י הכבו"ד מפני שמחויב לכבד את מי שחייב בכבודו ממילא על כרחך זה מיירי במי שחייב בכבודו במצוה עפ"י התורה והוא אביו או רבו או גדול ממנו בחכמת התורה הוה כרבו:
בד"ה ומשו"ב ואין צ"ל שמשיב וכו' ובאמצע הפרק שואל מפני היראה וכו' ואצ"ל שמשיב וכו' עכ"ל אציגה נא עמך שיטת הגמרא בזה. פיסקא ובפרקים שואל וכו' משיב מחמת מאי אילימא מפני הכבוד השתא מישאל שאיל אהדורי מיבעיא אלא שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכ"א אימא סיפא ובאמצע שואל וכו' ומשיב משיב מחמת מאי אילימא מפני היראה השתא מישאל וכו' אלא מפני הכבוד היינו דר"י דתנן וכו'. ומתרץ חסורי מחסרא וה"ק בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צ"ל שמשיב. ובאמצע שואל מפני היראה ואצ"ל שמשיב ר"י אומר וכו' עכ"ל. לכאורה מהראוי להתבונן דלא מצינו כזאת בכל שיטת הש"ס לומר חסור"י מחסר"א על ואי"ן צ"ל לא הל"ל אלא זו ואצ"ל ז"ו קתנ"י כשיטת הש"ס בכ"מ ונ"ל דהנה בכ"מ דאמרינן ז"ו ואצ"ל ז"ו קתני יש להתבונן ל"ל למיתני כלל ואצ"ל ז"ו כיון דכש"כ הוא הלא ישפוט השכל. והנה אם התנא מבאר בדבריו בפירוש ואצ"ל ז"ו לק"מ דזה הוא דרכן של המדברים לומר כך. אם תדע דבר זה מכש"כ שיש לך לידע דבר זה. אבל כשאינו מבאר בדבריו תיבות ואצ"ל רק קא מתני לבבא בפ"ע דבר שאין צ"ל קשה הלא היא משנה שא"צ. לכך מבאר המסדר הש"ס בפעם הראשון בש"ס דבכ"מ דאמרינן ז"ו ואצ"ל ז"ו הכונה הוא חסור"י מחסר"א וה"ק. דבפירוש קתני התנא ז"ו ואצ"ל ז"ו. וזה הוא דרך המדברים וכדאשכחן בתורה הן כסף אשר מצאנו וכו' ואי"ך נגנו"ב וכו'. הנה ואי"ך נגנו"ב וכו' הוא מיותר רק כן הוא דרך המדברים לבאר דבריהם הבן זה. ממילא זה הוא פעם הראשון בש"ס וממנו נלמוד לכל הש"ס:
והנה אגיד לך עוד את אשר עם לבבי קי"ל אין דנין ק"ו מהלכה ופירש"י במס' שבת משום דלא נמסרו הי"ג מדות לתורה שבע"פ רק לתורה שבכתב (עיי"ש בתוס'. וכבר דברנו בזה להמבין ברמיזה י"ג מדות שנמסרו לנו בע"פ הנה המה מכוונים לי"ג מדות של רחמים י"ג ת"ד קדישא. והנה תורה שבע"פ היא בחי' נוק' קדישא ואתתא לית לה ת"ד השם הטוב יכפר) והנה אבאר לך הנה הדבר שניתקן מפי חז"ל בוראי יש לדון בזה ק"ל וחומ"ר דהרי מדת ק"ו הוא שכל אנושי אפילו בדברים עולמים. אבל בתורה אלקית לולי שנמסר לנו בסיני לדון ק"ו לא היינו דנין דהרי התורה היא אלקית למעלה מן שכל אנושי (וזה שאמרנו דמצינו רק במדת ק"ו אמרינן בש"ס מלתא דאתיא בק"ו טר"ח וכתב לה קרא ולא מצינו כזאת בכל המדות הגם דמצינו לפה קדוש הר"ן ז"ל טרח א"ע לומר כן גם במדת ג"ש לא מצינו כזאת בש"ס ואמרתי בעניי דזה הדבר הוא רק במדת ק"ו שהוא שכל אנוש"י טרח וכתב לה קרא דהתורה אינה שכליית רק אלקיית למעלה מן השכל בין והתבונן ויאירו עיניך) רק כיון שנמסר לנו בסיני לדון דין ק"ו בתורה שבכתב אנו דנין אבל בהלכה למ"מ הנה היא ג"כ תורה אלקית שכל אלקי ולא נמסר לנו ע"ז לדון דין ק"ו. הגם שהשכל ישפוט מזה איזה דבר בק"ו אין דנין ק"ו מהלכה דהרי ההלכה הוא תורה אלקית. רק במילי דרבנן הגם שלא נמסר ק"ו הנה תקנות דרבנן הלא המה ניתקנו בהלבשת שכל אנושי ידון בהם השכל אנושי מדת ק"ו. וא"כ בכאן להפסיק בק"ש וברכותי' לא מצינו איסור בתורה (ובפרט הברכות הם לגמרי מדרבנן ופסוק שבע ביום הללתיך אפשר הוא אסמכתא. וגם הוא ד"ק) וא"כ הוא מילי דרבנן ע"ז יש לדון ק"ו. והנה זה פעם הראשון בש"ס משמיעינו זאת בדברי ר"מ וה"ק בשלמא אם הי' זה הלכה אין דנין ק"ו מהלכה משא"כ כאן שהוא מילי דרבנן ישפוט בזה השכל האנושי וכיון שקבלנו שואל מפני הכבוד. יש לדון ק"ו ואצ"ל שמשיב ממילא ע"כ צריכינין לומר שבפירוש קא מתנינין במשנה ואין צ"ל כי זה הוא לאשמעונין דבדבר כזה קא דיינינין אין צ"ל היינו ק"ו בכדי שלא נטעה כמו דלא דיינין ק"ו מהלכה להיות הלכה תורה שבע"פ כמו כן לא דיינינן ק"ו בכל מילי דרבנן. ואם כן משנתינו חסורי מחסרא וה"ק כפירושי ואין צ"ל והבן (ובענין חסור"י מחסר"א הנשנה בש"ס נדבר אי"ה במ"א יהי' הש"י בעזרינו) ממילא לכל המדובר למעלה הנה הטיב הרע"ב שהשמיט תיבות חסור"י מחסר"א וה"ק בפירושו כי אין זה שייכות לפירושי המשנה:
בא"ד ואצ"ל שמשיב להם שלו"ם אם הקדימו לו עכ"ל תיבת שלו"ם הוא שפת יתר בכאן בדברי הרע"ב. ונראה דמתרץ קו' התויו"ט דהקשה למה נשנה במשנה לבסוף ומשיב שלו"ם לכ"א ונ"ל דבגמ' מדייק השתא מישאל שאיל אהדורי מיבעיא ולכאורה מאי קושיא הרי המנהג הוא דהמשיב כופל שלו"ם ומוסיף ואמרו על ר"י כשהיה פוגע בגוי הי' מקדים לו שלו"ם כדי שלא יצטרך לכפול לו. וא"כ בודאי צריכה רבא לאשמעונין דגם להשיב שהוא הפסק גדול מותר להפסיק. אבל מדחזינן דהתנא המסדר המשנה ביאר בסוף משנתינו ומשיב שלום וכו'. והוא שפת יתד. אך הוא להורות דהגם דנוהגים דהמשיב כופל ומוסיף בכאן להפסיק לא התירו להשיב רק תיבת שלו"ם (והתנא ממתיק בזה לפרש בזאת בסוף המשנה וקאי אכולהי בבא דלעיל אדר"מ ואדר"י) היינו שהשואל שואל שלו"ם עליכ"ם והמשיב ישיב רק תיבת שלו"ם. וא"כ לפ"ז שפיר קא דייקינן השתא מישאל שאיל (שלו"ם עליכ"ם) אהדורי מיבעיא (שהוא רק תיבת שלום לפי דברי התנא במשנה וא"ת דר"מ ס"ל דכופלין במשי"ב ה"ל לבאר זה במשנה) וזה ג"ב שדקדק הרע"ב בדבריו ואצ"ל שמשיב להם שלו"ם וכן יש להתבונן בדברי רש"י ז"ל:
בד"ה ובאמצע וכו' מפני הירא"ה אדם שהוא ירא מפניו שמ"א יהרגהו עכ"ל. הנה ע"ז הקשו מאי קמ"ל אין לך דבר שעומד בפני פ"נ ואפילו בתפילה פוסק למלכי אוה"ע. והנה הרמב"ם ז"ל נשמר מזה שלא כתב אלא כגון אנ"ס א"ו מוס"ר דבאלו אינו רק חשש איזה היזק והפסד. אבל דברי הרע"ב ז"ל לקוחים מדברי רש"י ונ"ל כאשר נדקדק בדברי רש"י ז"ל אין כונתו כן דרש"י ז"ל כתב בזה הלשון אדם שהוא ירא מפניו של"א יהרגהו עכ"ל לא כתב שמ"א יהרגה"ו דודאי ביש ח"ו איזה חשש סכנה אין לך דבר שעומד בפני פ"נ. אבל הכונה הוא דבעי לצייר מהו מפני היראה היינו אדם כזה שהוא ירא מפניו בכ"ז שלא יהרגה"ו דיש בידו שבט המושל להרוג ולענוש את המחויבים לו (אבל כעת מפני שלא יפסיק לו ודאי לא יהרגהו) לאיש כזה מחויב לפסוק הבן הדבר והרע"ב ז"ל שפירש בלשונו שומא יהרגתו דא ודאי קושיא מאי קמ"ל וצ"ע לישב הדבר גם לדברי הרע"ב:
בד"ה ומשיב וכו' כך אסור לדבר בלה"ק עכ"ל. זה נשמע נמי מיתור תיבת שלו"ם דקאמר ר"י להורות דאפילו שלו"ם שהוא לה"ק לא הותר רק בענין כזה להשיב שלום. אבל שארי דיבורים אסור אפילו בלה"ק וכ"כ כונת התוס' בגמ'. ומעתה אשכחנא פתרי מה שלא אמר בתחילת דבריו שואל בשלום מפני הכבוד משמיענו במקום שביאר לו לישאל ולהשיב מותר אפילו בשארי לשונות לאו דוקא עולו"ם בלה"ק ובמקום שלא התירו אסור אפילו בלה"ק נ"ל:
תויו"ט בד"ה אם כיון לבו וכו' כתב הר"ב ברטנורא ואנן קי"ל כמ"ד מצות צריכו' כונה ועמ"ש במשנה י"ד פ"ק דסוכה עכ"ל. שם איתא במתניתין ר' יוסי אומר יו"ט הראשון (של חג הסוכות) שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרה"ר פטור מפני שהוציאו ברשות וכתב שם הרע"ב וכגון שלא יצא יי"ח נטילה שהוציאו (דטריד במצוה) וכו' והיכי משכחת לה דלא יצא י"ח נטילה קודם שהוציא (דהא מדאגבהי נפיק בי') משכחת לה כגון שהפכו וכו', א"נ שהוציאן בכלי וכו'. והנה כ"ז הוא מהגמ'. הנה הגמ' רוצה לתרץ גם למ"ד מצות א"צ כונה. אבל הרע"ב דפסק בכאן צריכות כונה לא צריכינין להנהו שינויי רק כיון שלא נתכוין לצאת לא יצא כן הקשה התויו"ט שם. והרב בפי' עץ החיי"ם תירץ דהנהו שינויי מיצרך צריכי גם למ"ד צריכו"ת כונ"ה (היינו כונה לצאת י"ח) והנה בכאן ממילא הוא מתכוין לצאת כיון שנוטלו להוליכו למי שילמד אותו ומתעסק במצוה ויצא שלא מדעתו וה"ז דומה למי שהניח תפילין או ישב בסוכה וקסבר שעדיין לא יצא ושהוא צריך לעשות יותר והרי יצא כיון שהי' דעתו לצאת י"ח המצות וכו' עיי"ש וצריכין להתישב בדבר הזה עוד:
בד"ה ובפרקים וכו' ובישיבה הקשיתי וכו' עיין מ"ש בדברי הרע"ב הנ"ל דגם רש"י ותוס' והרע"ב דקדקו לבאר תיבת שלו"ם ועיין מ"ש בדיוקי המשנה:
רש"י בד"ה הי' קורא בתורה פ' ק"ש עכ"ל עיין מ"ש בדיוקי המשנה:
בד"ה ומשיב שלו"ם אם הקדימו לו עכ"ל הנה תיבת שלו"ם שכתב לכאורה כשפת יתר עמ"ש בדברי הרע"ב מה הוא הכונה לדעתי:
בד"ה מפני היראה אדם שהוא ירא מפניו שלא יהרגהו עכ"ל. לא אמר שמ"א יהרגהו עמ"ש בדברי הרע"ב ותבין: