והיה ברכה· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב [בעל ה'בני יששכר']
ברכות פרק א · משנה ה
מזכירי"ן וכו'. עיין בתויו"ט מזכירי"ן ע"י דבר אחר היינו ע"י פ' ציצית שאומרים מזכירי"ן עי"ז יצ"מ עיי"ש והרמ"ז כתב דאי הוה מתני זוכרי"ן סד"א במחשב' כענין זכו"ר את אשר עשה א' למרים ול"נ כפשוטו אי הוה תנא זוכרי"ן אינו לשון מדוקדק דזה נשמע רק סיפור שמספר התנא שבלילות זוכרין את אשר נעשה בשנים קדמוניות במצרים כענין אדם המספר זוכר אני עדיין את אשר נעשה בימי וזה לא יתכן. אבל קשה דהל"ל אומרי"ן או קורין וי"ל דלא רצה התנה לשנות מלשון הכתוב למען תזכ"ר את יום צאתך מאמ"צ וכו'. וגם כיון בל' זכיר"ה (לא בלשון אמיר"ה) להורות דבאמירה בפה בלא ידיעת כונת הלב מה שהוא אומר אינו יוצא י"ח דזכיר"ה בעינן מן התורה ובלא כונת הלב אין זה זכירה. וי"ל עוד הא דלא תנא זוכרי"ן או אומרין קורין רק מזכירין לרמז על האמור בזוהר בר"מ פ' בא דף כמלכא דאיתוסף חילי' כד משתעין גבורתי' וכו' עיי"ש. א"כ הזכרת יצ"מ הוא להזכיר הדבר גם היום בגבהי מרומים את אשר פעל ועשה עבור בניו הנעימים וילבש גם היום בגדי נקם וישיב ירחמנו וכאשר שמע למצרים יחילו כשמע צור ב"ב.
הוא המבואר בכתוב כי תאמר בלבבך רבים הגוים וכו' לא תירא מהם זכ"ר תזכ"ר את אשר עשה י"י לפרעה ולכל מצרים. הנה כפל הלשון זכ"ר תזכ"ר מובן עפ"י האמור ע"י הזכרת יצ"מ תזכיר הדבר גם למעלה בגבהי מרומים וכביכול כמלכא דאיתוסף חילי' כד משתעין גבורתי'. וזה שרמז התנא ג"כ בכאן מזכירי"ן יצ"מ כביכול מזכירי"ן הדבר למעלה (ונרמז הדבר בלילו"ת היינו גם כן בגליו"ת הדומין ללילה) ועי"ז כימי צאתנו מאמ"צ יראנו נפלאות ב"ב אמן ועיין מ"ש בסמוך:
יציא"ת מצרים בפעם הראשון שנזכר בש"ס יציא"ת מצרי"ם מהראוי להתבונן בלשון הזה דלשון יציאת מצרי"ם משמע שיצאו המצרים והל"ל יציא"ה ממצרי"ם (וג"ז לא יתכן לכאורה דהנה היציא"ה הוא פעולתינו שאנחנו יצאנו ממצרי"ם ומהראוי לומר הוצא"ה ממצרי"ם שהוא פעולתו ית"ש המוצי"א אותנו מא"מ) ונראה לומר דהנה עיקר ענין השיעבוד במצרים הי' להוציא הנה"ק אשר היו משוקעים במצרים והוציאו ישראל את בלעם מפיהם ע"י כור הברזל כנודע הענין. וז"ש וינצל"ו את מצרים עשאום כתרווד נצל שהוא עפר המת בלא לחלוחית כן המה הוציאו חיותם ונשארו כפגרים וז"ש המצרים כולנו מתי"ם וזהו הענין יציא"ת מצרי"ם שהמצרים בעצמם יצאו היינו חיותם וכחם והנה זה הי' הגלות הראשון והבירור הראשון וזה הוא ג"כ עמידתינו כל ימי עולם לברר הנה"ק מארבע כנפות הארץ ובפרט בגליות ושעבודים כנודע הענין. והנה בכל ענין היסוד הוא שורש הכל ע"כ בהזכירנו הבירור הראשון שנעשה במצרים יש בידינו כח גם היום לברר הנה"ק מארבע כנפות הארץ:
והמשכיל ע"ד יבין בזה ג"כ לשון מזכירי"ן לשון פעולת הזכ"ר שיש לו כח המוליד להוליד בדומה. וזהו לשון מזכירי"ן יצ"מ שעושין ליצ"מ פעולת הזכר שיוליד בדומה אשר גם היום תהי' נעשית הפעולה ההוא לברר נה"ק מארבע כנפות הארץ. וזהו ג"כ מבואר בכתוב הנ"ל שרמזתי לך כי תאמר בלבבך רבים הגוים וכו' לא תירא מהם זכו"ר תזכור את אשר עשה י"י אלהיך לפרעה ולכל מצרים וכו' שיצא חיותם הנה"ק שבתוכם ונשארו פגרים מתים כן יעשה י"א לכל העמים וכו' והבן:
ועפ"י פשוטו יש לפרש יציאת מצרים היינו שיצאו המצרים היינו להזכיר קריעת י"ס שיצאו המצרים ממצרים לרדוף אחריהם. ואז היתה הישועה הגדולה כנודע הענין למביני מדע ויושע י"י ביום ההוא בעתיקא תליא מלתא. וראתה שפחה על הים וכו'. ואפשר מזה יצא לו לתלמוד ירושלמי שפסק דצריך להזכיר קריעת ים סוף באמת ויציב עיי"ש והוא הנרמז בפ' ציצית (תכל"ת דומה לי"ם אני י"י אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מאמ"צ להיות לכם לאלקי"ם אז אמרו זה אלי ואנוהו י"י ימלך לעולם ועד. הבן):
בלילו"ת לשון רבים ובמשניות הקודמים לשון יחיד שחרית ערבית שחר ערב (הן אמת עפמש"ל ברמז הדבר על הגליות שדומים ללילות וגם עפ"י פשיטו מן הצורך להבין כי לא דבר ריק הוא) ונראה דאי הוה תנא בליל"ה סד"א דקאי על הלילה המיוחדת ליל שמורים ליל היציאה שמחויבין לספר יצ"מ והא דקתני לשון לילו"ת ולא לשון ער"ב כמו באינך משניות משום דדייק לה מלישנא דקרא כל ימ"י חייך הימי"ם כ"ל לרבות הלילו"ת הבן הדבר:
אמר רבי אלעז"ר ב"ע אין בידי להכריע דכמה פעמים נזכר שמו ר' אלעז"ר בלא יו"ד וכמה פעמים אליעז"ר ביו"ד. ואפשר לומר דהי' שמו אלעז"ר. רק בעת שמינוהו לנשיא הנה חקרו אם יש לו זכות אבות בכדי שלא יענשו ר"ג. הנה מצאו שהוא עשירי לעזר"א. הנה הוסיפו לו אות היו"ד להורות על זכות אבותיו דור עשירי ובאם אמת נכון הדבר. הנה י"ל במקום שנזכר שמו אלעז"ר הוא קודם שנתמנה לנשיא ובמקום שנזכר אליעז"ר הוא אחר שנתמנה והוא בדרך אפשר:
רבי אלעזר ב"ן עזרי"ה יש לחקור בשמות החכמים המסדרים המשנה לפעמים מזכירין רק שם התנא בעצמו כמפורסם בכל הש"ס כגון ר' מאיר ור' יהודא ר' יוסי ר' שמעון וכיוצא ולפעמים מיחסין אותו ג"כ אחר אביו כגון ר"א בן עזרי'. ר"א בר"ש. ולפעמים אחר שם מקומו כגון ר' יוסי הגלילי. והנראה עפ"י פשוטו כשהי' באותו הדור שני חכמים ששמותיהן שוות מיחסין את האחד אחר אביו ובחרו ליחס אחר אביו אותו החכם שהי' גם אביו חכם גדול. והנה באותו הדור של ראב"ע הי' ר' אלעז"ר בן שמוע הוא ר' אלעז"ר סתם בש"ס (ואם היה שם ראב"ע ר' אליעזר ביו"ד. הנה הי' באותו הדור ר' אליעז"ר הגדול. הוא ר"א בן הורקנוס והוא ר' אליעז"ר סתם הנזכר בש"ס) בחרו ליחס את ראב"ע אחר אביו. שאביו הי' ג"כ גדול בתורה כמבואר בגמ' יבמות שאמר ר' דוסא הזקן ויש לו בן לעזרי' חבירינ"ו ולפעמים מיחסים את התנא אחר שם מקומו הוא ג"כ מטעם הנ"ל וידעתי ידיד הקורא שכל אלו התנאים הי' להם שורש במקום עליון וכ"א יחסוהו עפ"י שורשו במקום עליון פוק חזי מה שדרש הקדוש מהר"ש מאוסטרפאליע בהגדה דיצ"מ. ותראה פלאות רבות בשמות התנאים ויאירו עיניך:
הרי אני כב"ן שבעים שנה ולא זכיתי. הנה אומרו כב"ן שבעים שנה הוא כמו שסיפרו בתלמוד שהי' בחור עדיין וביום שמינו אותו לנשיא נעשה לו נס שהלבינו שערותיו. והנה יש להתבונן לפי"ז מה היא תמיהתו. בשלמא אם הי' זקן ממש יתכן שפיר הרי אני זקן באתי בימים עכ"ז לא זכיתי וכו' משא"כ כשהוא בחור אין כאן תמי'. ועיין בתויו"ט שפירש שהתמי' הוא עם היות שזכה לנס בזה שהלבינו שערותיו עכ"ז לא זכה שתאמר וכו'. וג"ז אינו מובן דעל התורה נאמר לא בשמים הוא ואפילו הנביאים שנעשה על ידם נסים נגלים בקצוי ארץ אין בכחם ויכולתם בפלפול התורה. והוצאת דיני התורה לאמתה יותר מן החכמים העוסקים בה. והנה תתבונן מענין ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה. הנה שאלו ליהושע ושמואל ופינחס ולא יכלו להשיב עד שהחזירם עתניאל בן קנז בפלפולו בתורה ואפילו בבת קול מן השמים אין משגיחין וא"כ אין זה תמי'. כי הגם שזכה לנס מן השמים עכ"ז ידיעת התורה הוא ענין אחר כ"א כפי יגיעתו וכפי השגת שורש נשמתו ונ"ל שזה טעם הרמב"ם וההכרח שהכריחו לפרש ענין השיבה של ראב"ע עפ"י הטבע שהיה מרבה לשנות באותו היום עד שתשש כחו ונזרקה בו שיבה. והנה מן התימה עליו מי הכריחו לזה (ועיין בתויו"ט ולא הונח לי דבריו שאין זה מכוונת החיבור של הרמב"ם בכאן) ולפמ"ש הוא ההכרח בכדי להתבונן מהו התמי'. ופי' לפי"ז שתתכן התמי' היינו הרי אני כבן שבעים שנה מחמת גודל ההשתדלות בתורה. וכבר אמרו רז"ל יגעתי ולא מצאתי אל תאמן. ועכ"ז לא זכיתי וכו'. והוא תמי' רבה עד שדרשה ב"ז וכו'. והנה מצא ונתקיים דברי חז"ל. אבל כבר ידעת שזהו דרך הפלסופיא להוציא הנס ולקרבו אל הטבע ואין דעתינו נוחה בזה והרמב"ם ז"ל לשם שמים עשה בימיו דרכים כאלה אין כאן מקומו להאריך בענינים כאלה רק הנס הוא ניסיי נעשה מהפועל ישועות חוץ לטבע. וא"כ הדרא קושיין לדוכתי'. מהו תמיהתו של ראב"ע שזכה לנס ועכ"ז לא התבונן שתאמר יצ"מ וכו' הלא ידיעת התורה אינה תלוי' באיש המלומד בניסים רק בהשתדלות:
והנה אומר לך את אשר עם לבבי. הנה זכה לנס שנעשו שערותיו השחורות לבנים. והנה ידוע הוא ענין שערות הזקן (י"ג חיוורתא) י"ג ת"ד קדישא הם י"ג מדות של רחמים. והנה בתורה שבע"פ י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ק"ו ג"ש וכו' הן המה מכוונת נגד י"ג מדות הרחמים שבתורה שבכתב והן המה מפתחות לעורר הי"ג מדות של רתמים היינו בעסוק האדם במדת ק"ו יעורר מדת א"ל בג"ש יעורר מדת רחו"ם וכיוצא באינך המדות וכמ"ש הרב הקדוש מהרד"ב זצוק"ל בעת שאמר משה רבינו א"ל נא רפא נא לה. השיבו הש"י ואבי' ירק וכו' היינו למוד ק"ו ויתעורר מדת א"ל כרצונך וכ"ה בהיפך כאשר יגרום האדם לעורר הי"ג מדות של רחמים הנה בנקל לו להתבונן משפטי התורה כי ישכיל ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן מאין מוצא כל דבר ויכוין הלכה לאמתו וזהו והלכ"ת בדרכי"ו כי הי"ג מדות של רחמים הן נקראים דרכי"ו ית"ש כענין שאמר משה הודיעני, נא את דרכי"ך והכונה לפי"ז והלכ"ת בדרכי"ו תכוין הלכ"ה לאמתה ע"י דרכיו ית"ש:
ואחר שהודעתיך כ"ז הנה תראה ותתפלא אשר הוא לטבע קיים בישראל כאשר האיש הישראלי יהי' לו איזה ספק ומקום עיון בהלכה בתורה. או באיזה שכל מושכל אשר יעיין בתורה הנה בטבעו הוא אשר יושיט ידו אל זקנו ויכלכלהו ויניעהו מצד אל צד. ולכאורה לא נדע מאין נמצא הטבע הקיים הזה. אך הוא דהנה כל מפתחות התורה הוא בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. והנה כאשר האדם יספק באיזה דבר מעניני התורה הוא מחמת שלא נודע מאין נלמד הדבר הזה בתורה ומאיזה מדה הוא נדרש מה שאין כן לכשיתודע לו מאיזה מדה הוא נדרש ידע הכל ע"כ. והנה כתיב י"י צל"ך ודרשו חז"ל מה הצל הזה אם אתה שוחק הוא שוחק וכו' שהצל עושה תנועת האדם כך כביכול י"י צלך כפי הפעולה שאתה עושה כן תתעורר למעלה וע"כ תתבונן שהוא לטבע בישראל בעת אשר יעיין האיש הישראלי באיזה מושכל ויספק לו הענין הנה יניע הזקן בעת עיונו י"ג ת"ד ועי"ז. הנה י"י צלך יתנענעו הי"ג מדות של רחמים. ועי"ז יתעוררו אל האדם הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ויתודע לו מאין מקום מוצא הלימוד הזה בתורה הבן וזהו בכלל הציווי והלכ"ת בדרכי"ו תכוין הלכ' לאמתה ע"י דרכיו ית"ש וכנ"ל:
וזה הוא מה שאמרתי על דרשת חז"ל לחת אבן (לח"ת כתיב) אם אין אדם משים את לחיי"ו כאבן אינו זוכה לתורה ופירשנו במאמר הזה דהנה הצומ"ח גוזזין וקוצרין אותו בכל פעם וחוזר וצומח משא"כ הדומ"ם כמו אבן. וז"ש אם אין אדם משים את לחיי"ו כאב"ן. שאין לו משפט הגזיזה אינו זוכה לתורה כי מהיכן יתודע לו דרכי התורה אם לא ע"י הי"ג ת"ד שהוא והלכ"ת בדרכיו כנ"ל ואין להאריך בכאן:
והנה לפי"ז תבין אשר זה הוא תמיהת ראב"ע הרי אני כבן ע' שנה שהלבינו שערותיו שערות הזקן. מזה נראה שהפליג בלימוד התורה י"ג מדות שהתורה נדרשת לידע מוצא כל דבר מן התורה. ומזה נתעוררו י"ג מדות של רחמים ת"ד קדישא עד שנעשה אצלו כביכול דוגמא עליונ' שהלבינו שערותיו ואעפ"כ לא זכיתי שתאמר יצ"מ וכו'. ואי"ה להלן אכתוב לך עוד את הנלע"ד לפירש"י והרע"ב:
ולא זכיתי שתאמר וכו'. הנה לפי פי' הרמב"ם ולא אכית"י (לשון זכו"ת וזכי') לדעת הרמז מהיכן נלמד שתאמר יצ"מ בלילות. הנה לפי"ז כראה לכאורה שבאמת היו נוהגין לומר יצ"מ בלילות רק שנצטער ראב"ע על שלא ידע מקום מוצא הדבר. א"כ לפי"ז העיקר חסר מן הספר והל"ל ולא זכיתי לידע מנא הא מילתא שאומרים יצ"מ וכו' (ומדקאמר ולא זכית"י שתאמר וכו' משמע שלא היו אומרים עד היום) ואם נאמר שבאמת לא היו אומרים יצ"מ עד היום עד שדרשה ב"ז וכו' התחילו לומר. הנה חכמים פליגי עלי' ולמה פסקו כב"ז ונ"ל לרמז בדברי ראב"ע לפ"ז הא דקי"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ הקשו האחרונים האיך אנן נוהגין לקרוא ק"ש (ופ' התמיד ושירת הים בע"פ). והרבה תירוצים נאמרו ע"ז. ואחד מהתירוצים הוא שהדבר שהוא בחובה או קיבלוהו עלייהו למצוה למימרינהו מותר לומר בע"פ רק בדרך לימוד אסור לאומרם בע"פ וכיון שהוא כן י"ל דבוראי היו נוהגין לומר יצ"מ בלילות והיו אומרים פ' ציצית רק כיון שלא ידעו רמז מפורש בתורה חיישו מלאמרו בע"פ כיון שאינו בודאי דבר שבחובה. וגם לא קיבלוה עלייהו למצוה עד שדרשה ב"ז הגם דחכמים פליגי עליה הנה קיבלוהו עלייהו לו יהא כמו פ' התמיד ושירת הים וזהו ולא זכיתי שתאמר (אמירה בע"פ) יצ"מ בלילות עד שדרשה ב"ז קיבלוה עלייהו והותר להם שתאמר בע"פ:
וחכ"א ימי חייך העוה"ז.
כ"ל ימ"י חיי"ך להבי"א לימות המשיח. כ"ה הגירסא במשניות. ובמשנה שבגמ' הגירסא כ"ל להביא לימות המשיח ונ"ל דתליא בפלוגתא. דהנה ול"א זכית"י. לפי פי' הרע"ב ולא נצחת"י לחכמים. עד שדרשה ב"ז דקשה במה נצחם הלא חכמים עדיין פליגי עליה (עיין בתוי"ט). ונ"ל דבזה נצחם. דהנה תיבת כ"ל בכ"מ כשנסמך לאיזה ענין הוא בא לרבות איזה דבר שלא נזכר במקרא בפירוש והנה מסתמא העיקר נזכר בכתוב בפירוש והדבר הנטפל מרומז בריבוי והכה לפי"ז י"ל (ולפי פי' הרע"ב שהוא לשון נצחו"ן) דכול"א. מתניתין (גם מאמר וחכמים אומרים) הוא דברי ראב"ע וה"ק ולא זכיתי ולא נצחתי את החכמים עד שדרש' ב"ז. מצאתי נצחון לדברי חכמים דהנה דרשת ב"ז יתכן שפיר ימ"י חיייך הימים. כ"ל ימי חייך נדרש מתיבת כ"ל דבר הנטפל להימים היינו הלילות משא"כ לדרשת חכמים הנה חכמי' אומרים ימ"י חיי"ך העוה"ז. כל ימי חייך להביא לימות המשיח ואיך יתכן לדרוש על ימות המשיח דבר הטפל לימי חייך והרי הם עיקר החיים והימים המקווים וזה הוא נצחונו שמבואר במשנתינו. וזה ג"כ מ"ש לשון להבי"א לימות המשיח לשון להביא הוא שפת יתר (כמו שלא אמר להבי"א הלילות) אבל אמר לשון להבי"א להוכיח נצחונו דלשון להבי"א הוא בא תמיד כשרוצה התנא להבי"א ולרבו"ת דבר הנטפל אל דבר המפורש הנה בזה הוכיח נצחונו ורצונו לומר הנה לדברי חכמים תצטרך להבי"א לימות המשיח תצטרך לומר על ימות המשיח שהם נטפלים לימ"י חיי"ך וזה לא יתכן. ולפי"ז גרסינן במשנתינו כ"ל ימ"י חייך להביא לימות המשיח והבן אבל הרמב"ם ז"ל מפרש ולא זכית"י לשון זכות כפשוטו לא זכיתי לדעת הרמז עד שדרשה ב"ז. וחכמים אומרים וכו' הוא דברי המסדר המשנה שמספר לנו שהחכמים פליגי על דרשת ב"ז (ואין זה דברי ראב"ע הבן) ודרשו ב"ל להביא לימות המשיח רצ"ל תיבת כ"ל אינו נסמך לימי חייך בכדי שיהי' נדרש דבר הטפל לימי חייך כי אינו נקוד כל בקמץ בכדי שיהי' נסמך רק הוא נקוד בחול"ם והוא נפרד כנודע ונדרש על ימים הכוללים עיקר החיות כרכא דכול"א בי'. וגם בחולם ע"ד בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמי"ם. וא"כ באמת לא נצח ראב"ע את החכמים הבן היטב. ולפי"ז הגירסא הוא כ"ל להביא לימות המשיח ולשון להבי"א צריכין לתרץ לפי"ז דבשלמא אצל הלילות הוא הנמצא כעת בזמן לא נצטרך לומר להביא משא"כ ימות המשיח שאינם עדיין בנמצא נצטרך לומר לשון להבי"א להבי"א הריבוי ממרחק:
הרמב"ם יציאת מצרים כינוי לפ' ציצית וכו'. דהנה עדיין לא שמענו חיובא דהזכרת יצ"מ אפילו ביום שנצטרך לומר דגם בלילות מזכירין אלא ע"כ דהכוונה על פ' ציצית הנאמרת בק"ש ומבוארת בפרק ב' והוצרך להשמיענו שגם בלילה נאמרת הפרשה ההוא:
ואולם מ"ש ראב"ע הרי אני כבן ע' וכו' והיה מרבה לשנות וכו' עד אשר תשש כחו ומרקה בו שיבה וכו' עיין בתויו"ט ועמש"ל ההכרח שהכריחו להרמב"ם ז"ל לפרש כזאת בכדי להבין תמיהת ראב"ע עיי"ש:
הרע"ב כד"ה כבן שבעים שנה היית"י נראה זקן ולא זקן ממש אלא שהלבינו שערותיו יום שמינו אותו נשיא כדי שיראה זקן וראוי לנשיאות עכ"ל. והנה לשון היית"י נראה וכו' אינו מדוקדק והל"ל הנני נראה כזקן והנה דבריו לקוחין מדברי רש"י ז"ל וברש"י הלשון תמי' ביותר דפירש כבר היית"י, נראה כזקן וכו'. והנראה דדייקו לשון ראב"ע דקאמר הר"י אנ"י (ולא קאמר הריני וביותר הי' צודק לשיאמר הננ"י) הוא להורות שהנס הזה לא הי' אלא בו ביום שמינו אותו לנשיא ואח"כ חזר לקדמותו והוא נס מופלג שהכל הכירו וידעו שהוא דבר ניסיי מן השמים. לא עפ"י הטבע כפי' הרמב"ם שהי' הדבר מריבוי העיון עד שחשש כחו דאילו הי' הדבר בטבע האיך שב אח"כ לקדמותו וכיון ששב לקדמותו הכירו וידעו שהוא נסיבה מאת הש"י שיהי' נשיא וזה לשון הר"י אנ"י שאתם רואים אותי כמו שאני. הנה כבר הייתי זקן. וזה מדוקדק בגמרא אמרו בזה"ל אמרה לי' (דביתהו) לית לך חיוורתא ההו"א יומ"א בר תמני סרי שני הוה איתרחיש לי' ניסא ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיוורתא. והיינו דקאמר ראב"ע הר"י אנ"י כבן שבעים שנה וכאשר תדקדק בדבריהם למה אמרו ההו"א יומ"א אך הוא להורות דהנס איתרחיש רק לההוא יומא ולבעבור זה אהדרו לי' תמני סרי חיוורתי שהיתה הזקנה רק עד כלות לו י"ח שנה ויחזיר לאיתנו:
והנה כתב עוד הרע"ב אלא שהלבינו שערותיו יום שמינו אותו נשיא כדי שירא"ה זקין וראו"י לנשיאו"ת והנה תיבות הללו היינו הטעם למה נעשה לו הנס אין ענינו לכאן ולמה הביאו הרע"ב (גם רש"י ז"ל לא הביא זה בכאן בפירושו) ונראה דבכוונה הביא זה הרע"ב דהוקשה לו ג"כ מהו התמי' שהתמי' ראב"ע כיון שלא הי' זקן ממש מהו התמי' הרי אני כבן ע' שנה ולא זכיתי וכו' (וכבר כתבנו לעיל) ויש לפרש התמי' לדעתו דהנה אמרו בגמ' כתובות ד"ב שנה מלך רבה והוקשה להם קושיא ולא היו יכולין לתרצה עד דמליך ר' יוסף ותירצה בכדי שיהי' לו לשם ולתפארת ויכירו וידעו דמאת הש"י היא סיבת נשיאותו. והנה בכאן מה שהלבינו השערות לראב"ע הי' ג"כ להורות דמאת הש"י היא סיבת נשיאותו לפי"ז זה היתה ענין תמיהתו הנה זכיתי לנס מופלג שנעשיתי זקן ולא זכיתי להתבונן בדבר ההלכה הלזו אשר הייתי מצטער עלי' לידע מקום מוצאה מן התורה כענין המסופר בר' יוסף הבו הדבר ועוד יתבאר להלן אי"ה וז"ש הרע"ב כד"י שירא"ה זק"ן וראו"י לנשיאו"ת דנעשה הנס הזה כדי שיכירו וידעו שהוא ראוי לנשיאות ומצינו בגמ' בר' יוסף שנעשה לו נס להתבונן בדבר המסופק ג"כ בכדי שיראו שהוא ראוי לנשיאות וזהו ענין תמיהת ראב"ע שזכיתי לנס הלבנת השערות ולא זכיתי וכו' והבן.
בא"ד ואותו היום דרש ב"ז מקרא זה עכ"ל וכן פירש"י פליאה דעת ממני מהיכן שפטו זה (ועיין בתוי"ט) ואפשר לומר דהנה אמרו בגמ' כל היכי דאמרינן (במתניתין) ב"ו ביו"ם. הכוונה על אותו היום שהעבירו את ר"ג ומינו את ראב"ע לנשיאות ומהראוי להבין למה כינו את אותו היום ב"ו ביו"מ ויראה לפרש על שם הדרשא הלזו שהיתה חביבה מאד על ראב"ע שנתמנה אז לנשיא שאמר שלא זכה לה עד היום והוא שדרש ב"ז למען תזכור את יו"ם צאתך מאמ"צ כ"ל ימ"י חייך לרבות הלילות שיהי' להם משפט היום לענין יצ"מ (כי גם בליל צאתנו מאמ"צ לילה כיום יאיר שהיתה הלילה מאירה כתקופת תמוז כמבואר בזהר וע"כ אומרים הלל גמור בליל"ה הז"ה) וע"כ כינו ליום ההוא שיצאה זאת הדרשא לאור. והיתה חביבה להנשיא בשם ב"ו ביו"ם היינו יום שנדרש להליל"ה משפט היו"ם מן כ"ל ימ"י:
ואומר לך עוד דהנה נתמנה ראב"ע לנשיא והנה ידוע בגמ' מ"ש פעם אחת דלא הוה קא מתני לי' עוקצין ורצו לומר לו מי ימלל גבורות יי' ישמיע וכו' למי ראוי למלל גבורות יי' היינו שיהי' ראוי להיות נשיא) למי שיכול להשמיע כל תהלתו. ולבעבור זה נעשה ג"כ נס לר' יוסף בעת שמלך לתרץ הקושיא שהקשו אותה ך"ב שנה בכדי שלא יאמרו לו ג"כ מי ימלל וכו'. והנה בכאן נעשה נס לראב"ע שהלבינו שערותיו בכדי שיהי' ראוי לנשיא ולא נעשה לו נס שיבין הוא בעצמו הדרשא הלזו. וא"כ עדיין לא הי' ראוי לנשיאות כי יכולין לומר לו מי ימלל וכו'. והנה נעשה לו נס שדרשה ב"ז ונתוודע הדבר ולא שאלוהו. וזה שכתבו רש"י והרע"ב אותו היום דרש ב"ז מקרא זה דאם ביום שאח"כ הנה לא הי' ראוי לנשיאות ולדעתי דבר נחמד הוא ולא יקשה לך למה נעשה לו נס שדרשה ב"ז ולא נעשה לו נס שיבין מעצמו דכ"א מישראל קיבל חלקו מסיני ובבוא זמן החכם ההוא מוציא לאור חלקו הניתן לו בסיני וכמו שמתפללין ותן חלקינו בתורתיך והוא מ"ש למשה מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בימיו בבוא זמנו הבן הדבר (עיין עוד בקו"א אות ב'):
תוי"ט בד"ה מזכירי"ן איכא למידק אמאי לא תנא זוכרי"ן וכו' כבר נדרש אצלינו לעיל:
בד"ה כב"ן וכו' וצ"ל דרבותא קאמר וכו' עמש"ל ותמצא נחת:
בא"ד וכיוצא בזה דברי הרמב"ם וכו' רצה לקרב הענין אל הטבע וכו' עמש"ל ההכרח שהכריחו להרמב"ם:
בד"ה ולא זכית"י פי' הרע"ב ולא נצחתי וכו' ולפי דפשטי' דקרא וכו' משמע כב"ז בזה נצחם וכו' עמש"ל במה נצחם. לפרש כן:
בא"ד והרמב"ם מפרשו לשון זכות עכ"ל. תדע מה שנ"ל הגם שתיבת זכו"ת יתפרש בשני פירושים לשון זכיה כפשוטו ולשון ניצוח עכ"ז אינו זז ממשמעו להיות שהזכו"ת הוא המנצח בכ"מ הבן הדבר:
רש"י בד"ה כבן שבעים שנה כביר היית"י נראה זקן וכו'. (עיין בקו"א אות ב') מבואר לעיל בדברי הרע"ב עיי"ש: